שיעור בוקר 24.4.12 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

תע"ס, כרך ו', חלק ט"ו, עמ' תשח, אות מב (עמ' 120 בחוברת פסח) heb_o_rav_bs-tes-15_2012-04-24_lesson

1. קריין: אנחנו קוראים "תלמוד עשר הספירות", חלק ט"ו, אות מ"ב דברי האר"י.

   אות מ"ב

"ואח"כ כשגרמו העונות נחרב בית ראשון, ובעת חורבן עצמה ירדה המלכות אחורי היסוד דז"א. אמנם ט"ס העליונים שבה לא ירדו לקליפות כמו שהיה בחטאו של אדה"ר, אמנם עלו למעלה בתוך ז"א בשרשיהן, כנ"ל בענין מיעוט הירח. ואלולי שנתמעט מיעוט הזה הגדול, לא היה יכולת אל הקליפות ולאה"ע להחריב בהמ"ק. אך אמנם, חזרו ט"ס עליונים להתעלם למעלה בז"א, ולא שלטו בהם הקליפות."

מה קרה? אחרי יציאת מצרים ותיקונים, כיבוש הארץ, הרצון ותיקונים בתוך רצון, שמדובר כבר על כך שנמצאים בארץ ישראל וכיבוש ירושלים, אז הגיעו לדרגה הרוחנית הזו שנקראת "בית המקדש". זאת אומרת, בעצם תיקנו את עצמם בכל, במוחין דחיה, במה שרק אפשר. אין יותר, אי אפשר היה לתקן יותר, לא לעת עתה, אלא בכלל.

והשאלה היא איך ומה פתאום נחרב בית המקדש? מפני שאותם הכלים שלא תיקנו, הם גברו ונעשתה שבירה. אילו כלים? הכלים של החיצוניים. כי בית המקדש נחרב על ידי כלים חיצוניים ששייכים לבבל, לכלל, לא לישראל עצמם. זאת אומרת, השבירה היא לצורך הכלים ההם, כי הכלים ההם דורשים התערבות של ישראל, כדי להיתקן אחר כך. זה מה שקרה בחורבן בית המקדש.

זאת אומרת, צריכים להראות, כמו שהאר"י אומר "ואח"כ כשגרמו העונות", מה הפירוש "כשגרמו העוונות"? אילו עוונות ומי גרם? פשוט מתעלים רצונות אגואיסטיים כאלה שאין עליהם מסך ואז הכוונה מתקלקלת מעל מנת להשפיע לעל מנת לקבל, ואז נחרב בית המקדש.

שאלה: אם כך מה הכוונה כשאומרים שבית המקדש חרב בגלל שנאת חינם, או בגלל דווקא מעשים טובים של ישראל?

זו כבר תוצאה, מה שקרה באותם הכלים שהיו פעם מתוקנים בערבות, וב"ואהבת לרעך כמוך". אחרי תיקונים של ארבעים שנות מדבר, אחרי תיקונים של ארץ ישראל, אחרי תיקונים של בניית בית המקדש, אחרי כל הנרנח"י בכח"ב זו"ן, זה בית מקדש שהיה ממש. ומה קרה? שעלו אותם הכלים הבבלים, לא ממצרים. כי ממצרים היו מתעוררים כלים שהם סחבו איתם במשך כל התהליך ההיסטורי שלהם, שקיבלו תיקונים ותיקנו אותם, "מי מריבה", "המרגלים" כל מה שהיה. זה הכל סך הכל הכלים ממצרים. אבל כשבנו את בית המקדש, הגיעו ממש לתיקון הכללי שלהם, אבל מה לעשות עם זה הלאה? אין מה לעשות איתם הלאה. ומה עם העולם? עכשיו הזמן לתקן את העולם, לכן בא כוח זר, לא מהמצרים ולא מתוך ישראל, אלא כוח זר לגמרי והוא שהחריב את בית המקדש.

4. שאלה: אני מבין את התמונה שאתה מתאר, אבל עדיין לא ברור למה החטא הזה משויך בכל זאת לישראל, וגם ישראל צריכים לעשות את התיקון?

   השאלה מתי חטא לא מכוון, או לא משויך לישראל? ודאי ששייך לישראל, או שאתה רוצה לשייך אותו להבורא?

   שאלה: לא לבורא, אלא לאומות העולם, לבבלים האלה.

אבל "אומות העולם", מי מתחשב בדברים כאלה? הרי במי מתחשבים? במי שיש לו בחירה ונפל מהבחירה שלו, מעל מנת להשפיע לעל מנת לקבל, או בורא. אומות העולם הם רצונות שנמצאים רק בעל מנת לקבל, אין בהם שום בחירה חופשית, אין בהם שום יכולת לעשות פעולה אחרת, אלא ממה שמפעילים אותם.

כמו שבימינו אותם אומות העולם עוד טוענים, שאתה אחראי על כל העולם, שאתה אשם בכל. בצדק, כי בך יש בחירה. מה הם אומרים בעצם במילים האחרות? "אנחנו לא פועלים בעולם הזה במאומה, אנחנו לא יכולים לעשות דבר. ישראל הם אשמים" למה? "כי הם יכולים לעשות טוב ועושים רע". זה מה שהם אומרים, אם תפרש את מה שאולי הם לא מודעים בעצמם, אבל זה באמת מה שהם רוצים להגיד. לא שרוצים, כי הרי מה הם אומרים? מה שמכניסים להם לפה, כך הם אומרים וזה מה שיש.

אותו דבר כאן, מה פתאום שהבבלים אשמים, ודאי שישראל אשמים. מה זה אשמים? הבורא מסובב להם כך, שהם לא יכולים להחזיק עם הרצון החדש, שזה נקרא "שבאים אומות העולם ומתנפלים עליהם בפנימיותם". וְודאי שהם לא יכולים להחזיק בזה, ומתחילות מריבות ביניהם ועוד. בבית המקדש הראשון כך היה, ובבית המקדש השני עוד יותר. ואז באה האפליקציה החיצונית של נבוכדנצר, שבאים ומחריבים.

שאלה: מה ההבדל בין הקליפה של מצרים לקליפה של בבל?

קליפה של מצרים היא קליפה כנגד ישראל, קליפה של בבל היא קליפה כללית.

שאלה: חסרות לי כמה שבירות, כי למדנו תמיד בתיאור הקלאסי, שיש שבירת עולם הנקודים ושבירת אדם הראשון, אז חסרות לי כאילו עוד שבירות של בתי מקדש?

שבירת עולם הנקודים היא שבירת בית המקדש.

שאלה: ואדם הראשון שנשבר?

זה אדם.

שאלה: יש תיאור חיצוני ופנימי, האם אתה יכול אולי לחבר את זה? נראה כאילו שיש יותר שבירות, אבל הן חסרות פה?

חסרה שבירה, מפני שעוד לא גילינו, אבל בשורשים שלנו, כמו שבעולם שלנו יש עולם ובתוכו אדם, כך גם ברוחניות יש עולם ובתוכו אדם. בשורשים שלנו, עולם ואדם, הן שתי מערכות שקיימות בהרמוניה, בתיקון הדדי, זו בתוך זו וזה נקרא "עולם אין סוף במצב ה-ג'". בעולמנו, נמצאים שני המצבים הללו, היינו, נמצאות שתי המערכות, העולם החיצון והאדם, בצורה שבורה, גם עולם וגם אדם. מה שאנחנו צריכים לעשות, זה לתקן את מה שאנחנו מרגישים כעולם ואדם, גם את זה וגם את זה, ולהביא זאת למצב המתוקן.

אבל כשאנחנו לומדים על שבירה, אנחנו לומדים קודם שבעולם הרוחני היתה שלמות, ואחר כך שבירה. אחר כך תיקון המערכת החיצונית, העולמות. ואחר כך נברא האדם בדרגת מלאך, רק ברצון להשפיע ואחר כך התחבר אליו רצון לקבל ורצה האדם, כמו בעולם הנקודים, שהוא כולו היה בעולם הנקודים בקטנות, היה רק רצון להשפיע, וצרפו לעצמם כלים דקבלה ונשברו. כך אותו דבר עם אדם הראשון, אומרים שהיה מלאך, בקטנות, כולו להשפיע והצטרף אליו רצון לקבל שנקרא חווה ונשבר. אבל את התיקון שלו אנחנו צריכים לעשות. אם מערכת העולמות הגיעה לתיקון של קטנות ונמצאת בהמתנה, אז האדם נמצא ממש כולו שבור.

שבירת העולם החיצון אנחנו "חוגגים" את המשכו בתשעה באב, וביום הכיפורים. שבירת האדם הראשון אצלנו מתברר בסליחות לפני יום הכיפורים, וכך בכיפורים מגלים את השבירה.

שאלה: הכישלון של בני ישראל בחורבן בית המקדש היה כאילו ידוע מראש, לא היתה להם בחירה חופשית, הם לא יכלו להצליח.

לא, הם לא יכלו. לא היתה אף פעם בחירה חופשית עד ימינו.

שאלה: אומרים שאדם לא מקבל התמודדות יותר גדולה ממה שהוא מסוגל. אז איך זה מתיישב עם זה?

זה בדרך התיקון. זה עדיין בדרך הקלקול אל התיקון.

שאלה: אתה יכול להסביר את ההבדל בין אז לעכשיו?

יש תכנית. בעיניך החורבן הוא קלקול. כמו בדוגמה של בעל הסולם, כמי שמסתכל על חייט שלוקח חתיכת בד שלמה, ומרהיבה ביופיה, ולא מבין מדוע הוא קורע אותה לגזרים. אבל ברור שזה לצורך התיקון. הכל נמדד אך ורק לפי המטרה, ולא במצבים שבדרך.

שאלה: בעל הסולם כותב, "אמנם עלו למעלה בתוך ז"א", זה הט' ראשונות של המלכות, בעניין מיעוט הירח. "ואלולי שנתמעט מיעוט הזה הגדול, לא היה יכולת אל הקליפות ולאה"ע להחריב בהמ"ק." אבל בכל זאת "אמנם חזרו ט"ס עליונים להתעלם למעלה בז"א, ולא שלטו בהם הקליפות."

זאת אומרת, אם ט' ראשונות היו נשארות ולא עולות לזעיר אנפין, ולא נעלמות בו, אז לא היה נחרב בית המקדש, ולא היו שולטים אומות העולם. ועלו למעלה כדי שלא ישלטו בהם הקליפות. נראה שיש פה הפוך על הפוך, תוכל להסביר?

עלו רק ט' ראשונות ולא מלכות, הכוונה היא שקיבלו ממעלה למטה, ולא מלמטה למעלה. לא בקו האמצעי, ולא בלמעלה ממלכות, במלכות שעולה ליסוד עם כל התופעות שלה שנקראת "ברית", בצמצום ב', וכן הלאה. זה נקרא שלא עשו זיווג נכון.

לכן האור עבר מלמעלה למטה ונכנס למלכות. מלכות היא לא סתם מלכות, היא כל המלכויות של כל הספירות. הן קיבלו, וט' ראשונות בכלל לא מקבלות. לכן לא חשוב אם הן נמצאות למעלה, או לא נמצאות למעלה. חשוב לנו האם המלכות נכללת בזיווג הזה, או לא. היא נכללת בזיווג הזה מלמעלה למטה, למטה מפרסה.

שאלה: הכל נראה כאותו סיפור, אותו סרט כל הזמן. אותם יחסים בין אנשים, אבל כל פעם בצורה אחרת. מה המשמעות להראות אותו דבר כל פעם, כי סך הכל מה השתנה מאותו הזמן?

קיים נברא שהוא רצון לקבל. איך אפשר להביא אותו לדבקות ולאותו המצב שבו נמצא הבורא? זאת הבעיה הראשונה, השאלה הראשונה, והיא קובעת את כל מה שיקרה הלאה. אחר כך אין שום פעולה, שאינה לצורך הבאת הנברא לדרגת הבורא. אין כאן דבר שהוא מיותר ואפשר למחוק אותו, או שצריך להוסיף לו. מי ששואל על כך, לא מבין את הנחיצות שבכל דבר.

אני צריך עולמות כדי שעל ידם הפרצוף שנקרא "אדם", או אוסף הנשמות, החלקים שלו, יקבל השפעה נכונה בהתאם למי שהוא, ומה שהוא. כמו שאנחנו נותנים לילד כל פעם בהתאם לכמה שהוא גדל. לכן יוצא שאנחנו צריכים מערכת חיצונה, מערכת עולמות.

מערכת העולמות צריכה להבין את האדם, ולהיות בהתאם אליו, לכן היא צריכה לעבור שבירה ותיקון, וכך להיות כלולה גם מאותן ההבחנות של האדם העתיד להיות. אחר כך בא האדם שבתוך המערכת, וגם זאת מערכת. עשר ספירות, נקרא אדם. בתחילה מתגלה בו רק קטנות, אחר כך מתגלה הגדלות, כלים דאח"פ, הנקראים "חווה אשתו". ומתחיל להיות זיווג, להשפיע על מנת להשפיע. הכל יוצא יפה, נמצא בגן עדן, ממש מלאך.

אחר כך הוא רוצה לעשות זיווג, לקבל בעל מנת להשפיע. אדרבה רוצה לעשות הכל. זה נקרא "פרי עץ הדעת", לקבל הכל בתוך הדעת על מנת להשפיע. "וידע אדם את חווה אישתו", ו"ידע את הא-לוהים", וכן הלאה. זאת אומרת, חיבור. וכאן הבעיה היא שזה לא קורה. למה זה לא קורה? כי המערכת הזאת, היצור הזה לא יודע את הכלים שלו, הוא לא הרגיש שום חסרונות. ממה הוא יידע את הא-לוהים, ממה הוא יתקשר אליו בדעת? אין לו מלכות, לא יסוד, ולא כלום. לכן ודאי שהוא צריך לעבור שבירה.

הוא עובר שבירה ומשבירת האדם יש לנו מערכות, שבהן הוא צריך לתקן את עצמו בלהשפיע על מנת להשפיע, ובלקבל על מנת להשפיע, ולא סתם ללכת לזה בבת אחת. קודם להשפיע על מנת להשפיע, זה נקרא ישראל, וגם הם צריכים להיתקן בעצמם. הם צריכים לרצות להשפיע, לרצות להיות יחד, להתגבש שוב, ועל ידי המערכת החיצונה כך להתחבר. ואחר כך החלק התחתון שבהם, לכן הם נכנסים למצרים. החלק העליון נקרא אבות, אבל זה לא מספיק, צריכים גם בנים. נכנסים למצרים, יוצאים ממצרים, מתקנים את עצמם, ומתחילים להגיע לבית המקדש.

זה בית המקדש בעשר ספירות של ישראל, רק חלק הגלגלתא עיניים של הרצון הכללי, מהאדם כולו. והאח"פ מהאדם כולו שנקרא אומות העולם, עדיין לא נמצא כאן בכלל, לא בקלקול ולא בתיקון. לכן ישראל יכולים להיות הטובים ביותר, והגרועים ביותר. הטובים ביותר בשימוש באגו בעל מנת להשפיע, והגרועים ביותר בשימוש באגו על מנת לקבל. אנחנו רואים זאת הרבה ובכל המקומות, אם זה גנבים או מדענים, אנשי פיננסים ועוד. 60% אחוז מפרסי הנובל, האם זה לטובה או לא? זה שימוש ברצון לקבל על מנת לקבל, ואנחנו מוצלחים בזה. אין מה להתגאות בכך, זה לעשות מהחכמה "זונה", כך כתוב, כשלא משתמשים בה בצורה נכונה זה נקרא "זונה".

שאלה: אבל הרי זה היה חייב להיות, כמו החורבן?

זה לחוד וזה לחוד. מישהו חייב להיהרג או לגנוב, את זה מגלגלים על ידי מישהו, ואני מדבר על המעשה עצמו. כלומר, נכון שחייבים לעבור את התהליך הזה, אבל התהליך עצמו הוא לא טוב, הוא הפוך מהקדושה. אתה עדיין לא יכול לחבר את שני הדברים האלה יחד, כאילו זה מוחק את זה. "צריך לעשות מעשה ואני עושה אותו, אז האם זה בסדר או לא?"

תלמיד: הכל תלוי איפה אתה רואה את עצמך.

אתה יכול להגיד זאת. אבל בשכל, עדיין אין לך אפשרות לחבר שני דברים מנוגדים.

תלמיד: זה העניין שאני יכול להגיד מה שאני רוצה. אבל הסרט הזה חייב לעבור?

אבל לפחות תבין מה שאתה מסוגל. ישראל הבדילו את עצמם מכל בבל, תיקנו את הגלגלתא עיניים שלהם, זה נקרא אבות. נכנסו למצרים והתחילו לעבוד עם כלים דקבלה שלהם, אח"פ דגלגלתא ועיניים, שנקרא בנים. קיבלו שם תוספת גדולה, ויצאו. תיקנו את הגלגלתא עיניים עם האח"פ שלהם בבית המקדש הראשון.

הם תיקנו את עצמם, ומה עם יתר אומות העולם, מה עם יתר הנשמות? לכן שברו את ישראל מגובה של מלכי דחג"ת, או מה שנקרא "מוחין דחיה". עברו הלאה, תיקנו את עצמם במה שנקרא "מוחין דנשמה", מלכי תנהי"ם. גם זה נשבר על ידי אומות העולם, היוונים והרומאים. עוד נדבר על השורשים של מצרים, יוון ורומא, ועל המהות הרוחנית שלהם.

כתוצאה מכך, ישראל נפלו לגמרי בין אומות העולם, זאת אומרת, למצב הרצוי לתיקון. עכשיו נשאר רק לעשות תיקון. אבל המערכות לזה, מערכת העולמות וגם מערכת הנשמות מוכנות לתיקון. אני לא רואה כאן שום דבר מיותר.

שאלה: מה הקשר בין היצרן לסרט עצמו. כי ברור שיש משמעות לכך שאנחנו נעבור את המצבים האלה, ונרגיש כאילו, שזה יתלבש עלינו. מה הסרט אומר עליו?

הסרט בא כדי שאתה תוציא מבין הפריימים מוסר השכל, ולא מהסרט עצמו. אתה תוציא מכאן את המקדמת הפנימית שקיימת מאחורי התמונה. שבכל מה שיזרום בך, אתה תכיר אותו, את הכוונות שלו, את המחשבות שלו, מחשבת הבריאה שלו. למעשה התמונה עצמה היא תמונה. אבל כשאתה נכלל בזה, אפילו שאתה נפעל על ידו, בכל זאת כשאתה הולך ומבצע, אתה מתחיל להשיג כאן משהו שאי אפשר למסור מלמעלה למטה בצורה ישירה.

שאלה: נניח שאני אבין את התסריט ואת מוסר ההשכל, האם אז אבין אותו?

מהתסריט אתה תבין את התסריטאי, הבמאי, המפיק, הכל.

(סוף השיעור)