שיעור בוקר 24.07.2018 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור הכנה לכנס "קבלה לעם" העולמי באיטליה "מאחדים את בבל בערבות", שיעור 3 - "רק התפילה לבורא יכולה לעזור"

על זה אנחנו צריכים עוד להחליט, האם זה נכון או לא נכון. זה שכותבים לנו זה דבר אחד, אבל האם אנחנו מקבלים את זה, משתמשים בזה. האם אנחנו כבר מבפנים בטוחים שרק זה קורה באמת, שההתקדמות שלנו תלויה רק בתפילה ורק לבורא, איך אנחנו מגיעים לזה, מיהו הבורא ומהי התפילה.

כל הדברים האלה צריכים להתיישב בתוכנו, בלבנו, היינו ברצון שלנו. והרצון שלנו הוא ההיפך מזה, הוא לא לתפילה לבורא. כי לבורא אפשר לפנות רק לפי רצון מיוחד מאוד, שאנחנו רוצים לקבל על עצמנו רצון להשפיע, כוח האמונה למעלה מהדעת. אחרת אין לנו לפנות לבורא, כי אין מה לקבל ממנו חוץ מזה, זאת התכונה היחידה שמגיעה לנו ממנו. אם התכונה הזאת של השפעה ואהבה מגיעה לרצון לקבל שלנו, שהוא מלכתחילה על מנת לקבל, אנחנו מרגישים רע. אם אנחנו איכשהו, על ידי עבודה בינינו מכינים את עצמנו לקבל במקצת את השפעת הבורא בצורת השתוות, שאנחנו בנטייה לפחות להשפעה, אז אנחנו נקבל את ההשפעה ממנו כדבר הטוב.

הכול תלוי בהכנה שלנו סך הכול. או שמכינים את עצמנו ומרגישים את עצמנו טוב, או שלא מכינים את עצמנו ואפילו לא רוצים ואפילו ממש מתנגדים לזה, אז מקבלים את השפעת הבורא כרע וכל יום ויום נעשה יותר ויותר גרוע. עד שמתייאשים, מקבלים מכות, אכזבות ומאין ברירה זה שובר אותנו ואנחנו עוברים לטפל בעצמנו כדי להכין את עצמנו להשפעת הבורא הישירה.

אבל כולנו נמצאים תחת ההשפעה הזאת האחת, שכל רגע ורגע הבורא משחרר לנו עוד קצת ועוד קצת מתכונת ההשפעה, וכשהיא מגיעה, כל יום עוד יותר קשה ועוד יותר קשה לנו, וכך זה נקרא שאנחנו מתפתחים. ואת ההתפתחות הזאת על ידי האור שמאיר לנו בתכונה שלו דלהשפיע,ואנחנו מקבלים כלא רצוי, נגד השתוות הצורה אליו. הדרך הזאת נקראת "בעתו".

אם אנחנו מכינים את עצמנו לקבלת האור, וכל פעם שהוא מגיע, לא שאנחנו מכינים את עצמנו ממש ישר ודומים לו, אלא לפחות בנטייה, לקראתו, בעל מנת להשפיע, אפילו במקצת, כמה שמסוגלים, אבל תהיה לנו נטייה לזה, כבר אנחנו נרגיש את השפעת הבורא כטוב, ובכלל כל יום שיהיה לנו לטובה. הכול תלוי בהכנה שלנו להשתוות הצורה.

וכדי להיות לקראת השתוות הצורה, אנחנו צריכים גם את זה, לאתר באור השם ולבקש ממנו תיקונים, להיות מותאמים, להיות נמשכים אליו. לשם כך פועלות עלינו כביכול שתי השפעות מהבורא, אם אנחנו לא מוכנים, השפעה רעה, אם אנחנו מוכנים, השפעה טובה. זה נקרא "יצר הרע" ו"יצר הטוב" באדם.

קריין: קטע מספר 1, על פי רב"ש, כתבי רב"ש כרך ב' "מהו, שהיצר טוב ויצר הרע שומרים לאדם, בעבודה".

"מי שרוצה להגיע לדביקות הבורא, להשפיע לבורא ולא לעצמו, שזה נגד הטבע של האדם, שנברא ברצון לקבל לתועלת עצמו, וכל עבודתו לא תועיל לו להשיג את כוח ההשפעה בכוחות עצמו, אלא רק ה' יכול לתת לו. והאדם צריך רק להכין כלי לקבל את כוח ההשפעה. נמצא, שדוקא ע"י יצה"ר שגודל בו ומראה לו את חסרונו האמיתי, שלא ראוי בכוחות עצמו להשיג רצון להשפיע, זה גורם לו להגיע לבקשה, שהבורא יתן לו את הטבע דלהשפיע. נמצא, שהן היצר טוב והן היצר הרע מוליכים את האדם למטרה של השתוות הצורה, הנקראת דביקות בבורא."

(על פי רב"ש-ב. מהו, שהיצר טוב ויצר הרע שומרים לאדם, בעבודה)

סדנה

באיזה סדר אנחנו עובדים כדי להגיע לדבקות בבורא? מה מתעורר בנו, איך אנחנו עושים את הדברים, איך מגיבים עליהם? עם הכנה, בלי הכנה, מה צריך להיות? בואו נשתדל לעשות את זה. מאיזה מצב מתחילים כדי להגיע לדבקות? בצורה גסה, מה המצב ההתחלתי שלנו ומה המצב הסופי שלנו ומה באמצע?

*

מה זה נותן לנו שכוח הרע מגיע מהבורא, וכוח הטוב [מגיע] על ידי ההתעוררות שלנו? הבורא אומר, בראתי יצר הרע, ואנחנו דווקא מבקשים ממנו יצר הטוב. ממנו מגיעה לנו כוונה על מנת לקבל, אנחנו פונים אליו ומבקשים שיחליף אותה לעל מנת להשפיע. מה זה נותן לנו הפער בין זה שזה בא ממנו בצורה ישירה, לבין שבא בהקדם לבקשה שלנו?

*

איך זה קורה שכוח הרע, שאנחנו מכסים אותו בכוח הטוב, דווקא מגדיל את כוח הטוב? למשל "על כל פשעים תכסה אהבה", אז האהבה דווקא גדלה כגודל הפשעים. איך זה קורה שהרע הופך ומגדיל את הטוב, ש[הופך] למגבר הטוב?

*

מאיפה אנחנו כל פעם מקבלים דחף יותר גדול לרצון להשפיע?

*

למה בלי להראות אחד לשני שאנחנו נמצאים בהשפעה, שאנחנו נמשכים למטרת הבריאה, אנחנו לא נתקדם? למה בלי להראות, כל אחד לחברו, שנמצא בתכונת השפעה, שנמשך למטרת הבריאה, אנחנו לא נתקדם?

*

קריין: קטע מספר 2, על פי בעל הסולם מאמרי שמעתי, מאמר ה', "לשמה זהו אתערותא דלעילא ולמה צריכים אתערותא דלתתא".

"מוטל על האדם לעשות הכל, בכדי לזכות להשפעה לבורא. כי אז הוא רואה שלא מסוגל להגיע לזה, חוץ מלתת תפילה. ואז הבורא שומע תפילתו. אבל צריך לקבל על עצמו, שרוצה לעבוד כולו להשפיע. ורק אז הוא מתחיל לראות, שלא מסכים לזה. לכן ברור לו, שאין לו עצה אחרת, אלא לבקש מהבורא, שיעזור לו להסכים להשפיע. נמצא, שרואה, שאין לו כוח לעבוד לתועלת הבורא, אז מתקבלת תפלתו."

(על פי בעל הסולם. שמעתי, מאמר ה. לשמה זהו אתערותא דלעילא. ולמה צריכים אתערותא דלתתא)

איך אנחנו מחלקים את עצמינו לשניים, לטבע שלנו, ולמה שאנחנו רוצים להיות? איך אדם מזהה בו, בונה בו, שתי רמות? רמה אחת, שברור לי שאת זה אני מקבל מהבורא, זה הטבע שלי, רק ליהנות לעצמי בלבד. והרמה השנייה, שאני צריך להגיע לזה שאני חייב להשפיע, לאהוב את הזולת. ושתי הרמות האלו נמצאות בי, אני מייצב אותן בצורה ברורה, אחת כנגד השנייה ואז אני פועל בשתיהן.

איך אני בונה שתי רמות כאלו בי? אחת, זה רצון לקבל אך לעצמי והשנייה, רצון לקבל המכוון בלהשפיע?

בלי שאני מייצב את שתי הרמות האלו, אני לא מתחיל עבודה, אין עבודה רוחנית.

*

תפילה זה נקרא העלאת מ"ן. שאם אנחנו באמת מעלים מ"ן, תפילה, אנחנו מקבלים מלמעלה כוחות, מ"ד, כוחות ההתגברות ואז מצליחים. ממה היא מורכבת? מדרגת מלכות ובינה, "מי נוקבין". מים זה בינה, נוקבין זה מלכות.

איזה חיבור צריך להיות בין מלכות ובינה? דיברנו על זה גם בעניין של אמונה למעלה מהדעת. איך אני מגיע לייאוש מכוחותיי, שאני מבין שרק כוח הבינה חסר לי ואותו אני מבקש מכוח המלכות, שרק היא נמצאת בי? איך אני, בבירור של שני הכוחות האלו, מגיע לתפילה?

*

על ידי מה אני מתייאש מהר מכוחותיי?

*

קריין: קטע מספר 3 על פי "כתבי רב"ש", כרך א', "שובה ישראל עד ה' אלוקיך".

"מכלי שבור הכל יוצא לחוץ. כך אם הלב, הרצון לקבל, שבור, אור לא יכול להכנס, כי יצא לקליפות. ואם האדם מבקש מהבורא, שיעזור לו, כי מרגיש, שהרצון לקבל שולט בלבו, ולכן האור לא יכול להכנס לליבו, והוא רוצה לעשות נ"ר לבורא, ולא יכול, ואומר שרק הבורא יכול לעזור לו – אז ליבו שבור והבורא עוזר!".

(על פי רב"ש-א. מאמר 2 "שובה ישראל עד ה' אלוקיך" 1991)

מאיפה האור יודע מראש שהכלי שבור ואז הוא יוצא לקליפות? ולכן הוא לא נכנס מלכתחילה.

*

קריין: קטע מספר 4 על פי "כתבי רב"ש", כרך ב', "מהו, אין לנו מלך אלא אתה, בעבודה".

"האדם צריך לומר, זה שהוא נמצא במצב שפל, זה לא מטעם שהוא נעשה יותר גרוע. אלא היות שרוצה לתקן את עצמו, אז הבורא מגלה לו את מצבו (רצונו) האמיתי. וזה שהבורא מגלה לו את הרע שבו, זה חסד. שידע את האמת ויבקש מה' תיקון. נמצא, מצד אחד הוא רואה שמרוחק מה', ומצד שני, הוא צריך לומר, שה' קרוב ומטפל בו. שמראה לו את החסרונות, ולכן הוא אומר שהם חסדים. לכן יש לו שמחה, הגם שרואה שצריך תיקון. שצריך לבקש מה', שיקרבו, ושיתן לו את הרצון להשפיע, שהוא טבע שני."

(על פי רב"ש - ב'. מאמר 1 "מהו, אין לנו מלך אלא אתה, בעבודה" 1991)

איך רואים חסרונות וגם שמחים? ואיך השמחה היא תנאי הכרחי בכל שלבי העבודה?

*

איך האדם יכול להיות מורכב, כמו שכתוב "רואה מסוף העולם ועד סופו", מהרצון לקבל הכי גרוע ומהרצון להשפיע הכי גבוה? איך אנחנו יכולים במבט אחד לראות את הפער בין שתי התכונות הללו ולהתקיים בהן? זו בעצם כל המציאות. מציאות אנחנו רואים בתוך הרצונות. איך לראות את המציאות מקצה לקצה? איך להיות קרוב לבורא בדבקות, ורחוק ממנו בשנאה והופכיות?

*

איך אני מרגיש שבמידת הדבקות שלי בקבוצה, בחברים, בתוכם אני מגלה את הדבקות שלי בבורא באותה המידה בלבד? איך אני מגלה שבדבקות שלי בקבוצה, בחברים, אני מגלה שבמידה הזאת בלבד אני גם דבוק בבורא?

*

קריין: קטע מספר 5, על פי "כתבי רב"ש", כרך א', "מהו שהתורה נתנה מתוך החושך בעבודה".

"שרוצה להתקרב לבורא, ז"א להשתמש בכלים דהשפעה, ולא יכול, כי הרצון לקבל לא מסכים, אז הוא מרגיש שהעולם חשוך, כי אם לא ישיג כלים דהשפעה, לא יזכה לאור עליון, למטרת החיים. נמצא, החושך שמרגיש, שלא יכול להשיג כלים דהשפעה מכוח עצמו, אז הוא מקבל צורך, שהבורא יעזור לו. נמצא שקיבל צורך לאור, החיסרון וחושך, שאין לו כלים דהשפעה, אז הוא מוכשר לקבל כלים דהשפעה, ובהם טוב ועונג."

(על פי רב"ש - א'. מאמר 21 "מהו שהתורה נתנה מתוך החושך בעבודה" 1988)

על ידי מה אנחנו מגיעים להרגשת החושך בכלים דקבלה, ברצון הטבעי שלנו? על ידי מה אנחנו מגיעים למצב שהרצון הזה הוא פסול, שאני לא יכול לנגוע בו? מה האמצעים שנמצאים לרשותי שאני כך אתייחס לכול הטבע שלי, שהוא פסול לשימוש?

*

אנחנו נמצאים בטענה לבורא שלא עוזר לנו. באיזה מצב אנחנו מכריחים את הבורא לעזור לנו? כי הכול עובד לפי החוקים. במקום להיות בטענה שהוא לא עוזר לנו ולצפות אולי מן הסתם, איך אנחנו יכולים לקבוע מתי כן הבורא יכול לעזור לנו? איך אנחנו מתקדמים למצב הזה שמחייבים את הבורא לעזור לנו? זה מה שנקרא "ניצחוני בני".

*

קריין: קטע מספר 6 על פי כתבי רב"ש, כרך ב', "מהו, אם בלעו את המרור לא יצא, בעבודה".

"הגם שהבין שה' יכול לעזור לו, ע"י בקשה, הרצון נותן להבין, שעוד מוקדם לבקש עזרה. לכן אין כוח לבקש. וצריך התגברות להאמין למעלה מהדעת, שהבורא שומע את בקשתו ומוכן לעזור לו. אבל לאחר שביקש הרבה פעמים, ולא קיבל תשובה, גם אז הוא צריך התגברות למעלה מהדעת, ולבקש עזרה, להתגבר על דעתו ולהתפלל."

(על פי רב"ש - ב'. מאמר 23 "מהו, אם בלעו את המרור לא יצא, בעבודה" 1989)

איזה שלבים באמונה למעלה מהדעת אנחנו צריכים לעבור על פני הרצון לקבל שלנו, כדי להגיע לענית התפילה? תקרא שוב.

"הגם שהבין שה' יכול לעזור לו, ע"י בקשה, הרצון נותן להבין, שעוד מוקדם לבקש עזרה. לכן אין כוח לבקש. וצריך התגברות להאמין למעלה מהדעת, שהבורא שומע את בקשתו ומוכן לעזור לו. אבל לאחר שביקש הרבה פעמים, ולא קיבל תשובה, גם אז הוא צריך התגברות למעלה מהדעת, ולבקש עזרה, להתגבר על דעתו ולהתפלל."

(על פי רב"ש - ב'. מאמר 23 "מהו, אם בלעו את המרור לא יצא, בעבודה" 1989)

איזה סוגי מאמצים שלנו נמצאים כאן בשרשרת, באמונה למעלה מהדעת? שאנחנו לא מבינים, לא יודעים, לא מכירים, לא מסכימים, למרות שהבורא דוחה, למרות שהוא לא שומע וכן הלאה. איך אנחנו כל פעם מתגברים, מתגברים, מתגברים על ההפרעות? תבנו את שרשרת ההפרעות, תנסו יחד, ואיך אנחנו מתגברים עליהן בתהליך.

*

קריין: קטע מספר 7 על פי אגרת נ"ז של בעל הסולם.

"אין מצב יותר מאושר, שנמצא מיואש מכחותיו, שעשה כל מה שאפשר ותשובה אין. כי אז ראוי לבקשה שלמה לעזרת הבורא. כי יודע שעבודתו לא תביא תועלת. אבל אם השכל אומר לו שעוד לא גמר עבודתו, חייב לעבוד. ואחר שמתייגע בכל מיני עבודות ומתאכזב, הוא בא לשפלות. ואז בקשתו שלמה, ונענה."

(על פי בעל הסולם. אגרת נ"ז)

אז איך אנחנו מגבירים את הקצב? כי אני יכול לשבת ולחכות ואף פעם לא אגיע. אני חייב להגיע למצב שאני מנסה, מנסה, מנסה, ואז מתייאש, ומתוך הייאוש אם אני מבקש, אני מקבל תשובה. אז איך מהר ככל האפשר אני מגיע לייאוש?

*

איך אנחנו מתחלקים בייאוש כדי להתייאש מהר? איך אנחנו מעבירים אחד לשני את הייאוש כדי להתייאש מהר?

*

איך אנחנו דורשים כל אחד מהשני להראות התעוררות, התרוממות, כוח, מצב רוח, גדלות המטרה וכן הלאה. איך אנחנו דורשים את זה?

*

איך נחזק בינינו את העובדה שצריכים כל הזמן להיות בתפילה, בבקשה לבורא עבור הקבוצה, עבור החיבור? איך אנחנו מגיעים לחיסרון תמידי לבורא, בבקשה לבורא, להיות מחוברים בינינו בקבוצה, כדי לגלות אותו או לתת לו מקום להתגלות, לעשות לו נחת רוח? איך אנחנו "ישראל אורייתא קודשא בריך הוא", אני, קבוצה, בורא, נמצאים כל הזמן בהרגשת חוסר דבקות בין שלושתנו?

*

שאלה: בהתחלה דיברנו על זה שתפילה בנויה גם ממלכות וגם מבינה, אבל מאיפה מביאים בינה כדי לבנות תפילה?

עד כמה שאתה מבין מה זה להשפיע, שאתה משתוקק לזה. אם יש לך הכרת הרע שזאת המלכות, הכרת הרע לא סתם רצון לקבל, אז אם זאת הכרת הרע הנכונה, כנגד זה צריכה להיות הכרת הטוב שזה להשפיע, שזאת הבינה. אז מהפער בין שתיהן אתה יכול כבר לעלות את הבקשה, לקבל את תכונת ההשפעה בפועל.

תלמיד: צריך להיות בשניהם בו זמנית?

כן, בו זמנית ודאי, למה לא? אחד לא מבטל את השני, שניהם נמצאים בכל מצב, אין מצב אחד בלי השני אפילו. לא מרגישים, חושבים שאנחנו רק ברצון לקבל, [אבל] אין רצון לקבל בלי רצון להשפיע, רק שהרצון להשפיע נסתר.

תלמיד: אז לעשות את זה בכאילו שאני רוצה להשפיע, כמו שדברנו?

למה אתה הולך להתפלל?

תלמיד: היה קטע שקראנו, שכל הזמן אתה צריך לעלות למעלה מהדעת ולמרות שאתה עולה אתה רואה שזה לא מספיק, ועדיין הוא לא עונה.

בסדר.

תלמיד: אז אותה בינה זאת תכונה שיש בך, או שאתה כאילו רוצה שהיא תהיה בך?

כאילו.

תלמיד: וזה מספיק כדי שתצא תפילה?

זה מספיק, בינתיים כן. תמיד זה ככה, תמיד אתה מתפלל על מה שאין לך, ואתה כביכול מתאר את מה שיש. איך אתה יכול לתאר? מתוך המלכות דווקא, בשלילת המלכות אתה מתאר לעצמך מה זאת בינה.

תלמיד: פשוט לא ברור למה שיתנו לך תשובה, כי זה לא באמת מה שאתה רוצה. מה שאתה רוצה זה מה שיש במלכות, זה הרצון האמיתי שלך לאותו רגע.

מצד אחד כן, אבל מצד שני אז עם מה אתה תפנה לבורא? עם מה שאתה מתאר שזה טוב. על ידי מה, מה מגרה אותך? קנאה, קנאה מחברים והארה מהלימוד, המאור המחזיר למוטב, נותנים לך קצת התחלה.

תלמיד: את זה אני מבין. אני לא מבין מה גורם לבורא להגיב על התפילות שלך?

הפער בין מצוי לרצוי. מצוי זה מה שהוא עשה לך, מלכות, ורצוי זה שאתה על פני זה רוצה להגיע לדרגת הבינה. ואז כשאתה פונה אליו אתה מחייב אותו, "נצחוני בניי". אני בניתי בהם יצר רע והם דווקא דורשים יצר טוב.

תלמיד: צריך לצפות לקבל תשובה, או שזה שאתה נמצא בעבודה זאת כבר תשובה.

לא. להגיע לדבקות המטרה, המטרה היא להגיע לדבקות. דבקות זה בכל דרגה ודרגה, ומה שמגלה הבורא כרצון לקבל אני מעליו צריך להגיע לדבקות. גם בעיבור, גם ביניקה, בכל השלבים, מדבקות לדבקות, מדבקות לדבקות.

שאלה: ככל שאנחנו מעוררים יותר את החברים אז אנחנו יותר מתעוררים?

כן, חובתי לא להתעורר, אלא חובתי היא לעורר את החברים, כי אלה חלקי הנשמה שלי. את עצמי אני לא יכול לעורר אף פעם.

תלמיד: שמתי לב שככל שמעוררים יותר ככה מתעוררים יותר.

ודאי.

תלמיד: אם אני מרגיש ברצון לקבל שכתוצאה מזה שעוררתי יותר התעוררתי, למה זה לא נצרב ברצון לקבל, שכל פעם מחדש כשאני מרגיש שאני רוצה להתעורר, אז באופן אוטומטי אני מעורר?

בשביל מה לרצון לקבל להתעורר. הוא לא בנוי כדי להתעורר לבקשה.

תלמיד: אבל ההרגשה הזאת של ההתעוררות היא טובה לרצון לקבל.

לא, זה כבר לא מתוך הרצון לקבל, או שזה מתוך הרצון לקבל אבל שנמצא בגאווה. זה לא בדיוק, אתה רק לא מודע לזה. אתה אומר כך, בתוך הרצון לקבל שמשתוקק למטרה, אני ודאי שמשתוקק למטרה עכשיו עדיין בעל מנת לקבל, לא, יש שם גם כבר על מנת להשפיע משהו, קשר עם המטרה. הבורא מכסה את הכוונה הלא נכונה שלך, ומשאיר רק נטייה. כמו עם תינוק שאנחנו מכסים את מה שהוא לא מבין ולא יודע לעשות.

תלמיד: אז אותה התעוררות היא לא רק רצון לקבל אלא יש בה עוד רצון?

בתוך ההתעוררות שלנו לבורא, למטרת הבריאה, ללימוד, לכול, אמנם הכול זה רצון לקבל ועל מנת לקבל, אבל יש שם גם קצת על מנת להשפיע. יש שם הארה והיא מתפתחת ומושכת אותך קדימה.

תלמיד: ובגלל זה כל פעם צריך לעשות הכול מחדש, בגלל אותה הארה של הרצון להשפיע?

למה מחדש? אותה הארה היא מחייבת אותך להמשיך. אלא אולי אתה רוצה להגיד כך, שאותה הארה, דווקא מפני שהיא עדיין נמצאת ברצון לקבל, אז פעם היא מתעוררת, פעם היא מכבה את הרצון לקבל, פעם מעוררת ופעם מכבה. זה נכון, אבל עוד לא למדנו את זה.

שאלה: ביקשת להגיד התרשמויות. ההתרשמות שלי היתה שכמעט על כל השאלות התשובה היא חיבור וחיבור אקטיבי. כלומר להיות היוזם, נניח אחרי השיעור להתקשר לחבר בעשירייה, לנסות לייצר את הקשר ואז יבואו מה שנקרא קשיים.

הנוסחה בחכמת הקבלה היא מאוד פשוטה, אבל כדי לעכל אותה צריך לעטוף אותה בהרבה הרבה עטיפות. הרבה "לא לשמה" כדי להגיע "לשמה". ולכן כך אנחנו מדברים, לכן יש לך אלפי שעות של לימוד, סדנה, דיבורים וכן הלאה, מפני שכך זה עובד. אבל סך הכול אין כאן הרבה במה להתבלבל.

תלמיד: הנקודה היא שאם אני מסתכל מהמקום שלי עצמי, אני יכול לראות שעד כמה שזה פשוט, כנראה כך זה מפחיד, ואז יש יכולת להתעלם מזה, לא לראות את זה בכלל, ולהעביר חיים שלמים על ידי בריחה לתפקידים וכן הלאה. אני יכול לעשות המון דברים, אני אבוא לערבי מבוא, אבל למעשה אני בורח מהקטע של להתמודד עם החיבור האקטיבי הזה. אני מדבר חיבור ואני לא עושה אותו ואני יכול להעביר כך חיים שלמים.

ודאי. לא רק חיים, גלגולים על גבי גלגולים.

תלמיד: ומה יוצא?

יוצא ריק.

תלמיד: מה העצה?

העצה היא להתכלל עם החברים ולשמוע מה שהם אומרים, ודרכם אתה תשמע את הבורא ותראה.

שאלה: אני רואה שכאשר אתה שואל ואנחנו צריכים לדבר ביחד זה ממש חזק, זה משהו שמעורר את כולם. אולי לא שומעים הכול, אבל יש תפילה. אבל חברים לא אוהבים את התרגיל הזה. מה לעשות?

הם לא אוהבים לדבר יחד?

תלמיד: כן, זה ממש קשה. אני אוהב את התרגיל, כי אני מדבר בצרפתית. אבל זה לא משנה, יש חברים שמדברים ברוסית, יש התכללות.

אתה צודק.

תלמיד: יש ממש התכללות, אני מרגיש שאני מבין רוסית בלב, לא מילים.

אני מבין. זה מצוין.

תלמיד: אבל איך להגיד לחברים, "בוא נעשה זאת"?

לא נורא. עוד קצת, עוד קצת, הם ירגישו.

תלמיד: אפשר לעשות כך בכנס?

אני מקווה, נראה לפי מה שירצה הקהל, עד כמה שהוא יהיה מוכן. אבל אני חושב שאפשר לעשות זאת לעשות עם כל קהל, כי כולם אוהבים לדבר בלי לשמוע את השני.

תלמיד: איך מתחברות ביחד קומה אחת וקומה שתיים?

אמונה למעלה מהדעת?

תלמיד: כן.

לא מתחברות. למה מתחברות?

תלמיד: מצד אחד אתה רואה שאתה לא רוצה, אתה נגד, ומצד שני אתה רואה משהו אחר.

אתה חייב לשמור על הפער, ההבדל ביניהן.

תלמיד: הן לא מתחברות?

לא. אף פעם. זה רצון לקבל וזה רצון להשפיע, הם לא מתחברים. בינה ומלכות לא מתחברות.

תלמיד: אבל מה זה קומה אחת וקומה שתיים?

קומה תחתונה זה דעת, וקומה שתיים זה דעת העליון או למעלה מדעתי.

תלמיד: אבל הן מבטלות זו את זו.

הן לא מבטלות זו את זו. לא מבטלות. אתה צריך לשמור, לא ליפול לא לאחת ולא לשניה. אם אתה נופל לקומה הראשונה אתה מדען, אם אתה עולה לשניה בלבד אתה פילוסוף הזוי או דתי. רק בין שתיהן אתה קיים, בין מלכות ובינה. למה יש צמצום ב' וכל היכולת הזאת לפתוח כלים דקבלה, לסגור, לפתוח, לסגור? כי רק שם אפשר שתתקיים רוחניות.

תלמיד: תודה.

תחשבו על זה.

שאלה: מה הקשר בין הבירורים בעשירייה או בירורים בכלל, לבין תפילה? אם יש קשר בין הבירורים שאנחנו עושים, אז מה התפקיד שלהם?

אנחנו עוד לא הגענו לתפילה, אנחנו נמצאים עדיין לפני זה, רק מדברים עליה עד כמה זה הכרחי, עד כמה זה חשוב, הלוואי שיתפלל כל היום. איך אנחנו יכולים לעורר זה את זה לתפילה, איך אנחנו יכולים לחשוב מה יכולה להיות תפילה של הקבוצה וכן הלאה. זה לא פשוט. תפילה היא התוצאה של המאמצים באמונה למעלה מהדעת, כי זו בקשה לכוח האמונה לעומת כוח הקבלה, זאת התפילה.

שאלה: בקשר לציטוט 4. אם הבורא מגלה באדם את הרגשת הרע שבו, שזו האמת והחסד אז למה הוא לא ממשיך לפעול ולתקן אותו, למה עוד צריכה לבוא מהאדם בקשה לתיקון?

אם אדם מקבל תיקונים ללא התערבות מעצמו, ללא דרישה מעצמו, ללא יגיעה מעצמו, ללא נטייה, בקשה, ערגה מעצמו, הוא לא ירגיש שזאת תכונתו, הוא לא ירגיש שהוא רכש את זה. זה העיקר.

תלמיד: אבל אם הוא כל הזמן פעל במאמצים לחיבור, פועל במאמצים באמונה למעלה מהדעת ואז הוא מגיע לתוצאה שנקראת "תפילה". למה צריכה לבוא עוד בקשה, למה כבר אין תיקון, מה משמעות הבקשה בנקודה הזאת?

בקשה ותפילה זה אותו דבר.

תלמיד: אם האדם עושה מאמצים כל הזמן לחיבור, שזה בעצם היגיעה שהוא נותן.

והוא מרגיש ורואה שלא מצליח.

תלמיד: נכון, אם הגיע לנקודה הזאת, בשביל מה הוא צריך להוסיף בקשה?

מה הוא יעשה אם הוא לא מצליח?

שאלה: למה כבר לא קורה התיקון?

ואיך התיקון יבוא? התיקון זה לא קשר עם הבורא, לא דבקות עם הבורא? איך יבוא התיקון אם הוא לא פונה לבורא? כל המאמצים חייבים להסתיים בנחיצות בבורא.

שאלה: מה אם בעשירייה לא מוכנים לדרוש זה מזה להיות בהתעוררות מתמדת?

בעיה. עסק אבוד.

שאלה: איך לשלב שמחה וייאוש? האם אפשר לשמוח מהייאוש ואיך זה מוביל למימוש התפילה?

כעיקרון אנחנו צריכים להשתוקק למצב שבכל מקום אנחנו שמחים, כי הכול נעשה מלמעלה והכול לטובת כולם. ואין שום דבר, אין פספוס אפילו הכי קטן שנראה לנו שקורה בחיים שלנו, כולל מוות, משהו, שאנחנו יכולים להאשים את הבורא, לקלל אותו, לא להסכים עימו, אלא הכול בחסדים. חסדים שהם עדיין נסתרים או גלויים.

שאלה: האם כדי לעורר את החברים עלינו לנסות לעזור לכולם לבוא להכרת הרע, או שאנחנו צריכים להתמקד חיצונית על המטרה החיובית ולאפשר את הכרת הרע לקרות באופן פרטי בכל אחד?

אנחנו לא צריכים לעבוד על הכרת הרע, אנחנו צריכים לעבוד על הכרת הטוב והכרת הרע תמיד תתגלה לפני זה. מתחילים תמיד בשמאל, למרות שנמשכים לימין אבל מתעורר השמאל.

שאלה: האם חבר בסדנה יכול להעיר הערות לאחרים על איך הם עונים, לדוגמה לבקש לומר "אנחנו" במקום "אני"?

אם מדברים כולם אסור לו להגיד משהו שזה לא מעצמו.

שאלה: הייתה שאלה בסדנה, איך חולקים בייאוש?

אסור לנו להראות את הייאוש. ייאוש מכוחותינו, זה כאילו מועיל. אם אדם לא מגלה את זה בעצמו זה לא מועיל. לכן בסופו של דבר רק כוח להתעוררות לעבודה עוד ועוד ועוד. העיקר קנאה.

שאלה: כשאתה נותן הוראה "תדברו כולם ביחד" האם הכוונה שכולנו נדבר בו זמנית?

אפילו.

תלמיד: אתה אומר, "דברו כולם ביחד, למה אני שומע רעש?" הכוונה שכולם צריכים לדבר בבת אחת?

כן.

תלמיד: נניח אמרת את זה ועכשיו אנחנו מדברים בסיבוב כולם בבת אחת.

וגם שומעים את כולם. אתם תתרגלו לשמוע את כל העשירייה וגם לדבר.

תלמיד: נניח שאמרת לעשות את זה ועושים על זה סיבוב, ואז אתה עובר לשאלה הבאה. אתה מתכוון שנמשיך או שנפסיק? בסיבוב הבא, אחרי שאתה תשאל את השאלה הבאה.

אני הייתי משאיר את זה כל הזמן, כי אחרת עד שכל אחד אומר איזו מילה, לוקח זמן. אתם יכולים באמצע שאתם מדברים, פתאום לשמוע שמישהו אמר משהו לעניין, שכדאי להתייחס אליו או לנכון או לא נכון, לא חשוב מה, ואתם מגיבים על זה.

תלמיד: מגיבים על זה בבת אחת?

כן. כמו שיחה סלונית, שהיא לא לפי הסדר, לא כשאחד אחרי השני עולה על הבמה ומתחיל לנאום.

תלמיד: אז יש פורמט שקוראים לו "שיחה סלונית".

כן.

תלמיד: זאת אומרת שמדברים לא לפי הסדר.

כן.

תלמיד: זה לא בבת אחת, זה פורמט אחר.

גם וגם.

תלמיד: אז כשאתה נותן הוראה אני צריך להבין אותה כדי לממש אותה.

אני מעוניין שכולם ידברו, כולם ישמעו וכולם יגיבו .

תלמיד: בבת אחת?

בו זמנית.

תלמיד: נניח שאמרת לעשות את זה, נתת הוראה ברורה וסוף סוף הבנו למה אתה מרמז, ואנחנו מצליחים לעשות את זה. זה מאוד קשה לנו, ומכוח האינרציה אנחנו נפסיק את זה עוד מעט. בעוד חמש דקות כבר לא תהיה לנו אנרגיה לזה ונפסיק.

תשתדלו. אם לא אז לפעמים כן ולפעמים לא. איפה שאתם מרגישים שאתם יכולים להיות יותר בחיבור. אולי אתם חושבים שאתם צריכים לשמוע או לדבר דבר חכמה או לשמוע ממני חכמה, זה הכול לא נכון. זה המאמץ לחיבור. ולכן לא משנה מה נאמר, במשהו זה פועל, או לריחוק או לחיבור אבל פועל על הביחד, וזה העיקר.

שאלה: יש עוד תרגילים בחיבור חוץ מלדבר ככה?

כשאתה מגיע לאימון שלך, אתה מתחיל לעשות עשרים פעולות ככה, עשרים פעולות ככה, הכול לפי התוכנית, נכון?

תלמיד: כן.

אותו דבר תעשה כאן. אתה אוהב לעשות הכול לפי הסדר.

תלמיד: אני שואל אם יש עוד תרגילים?

תראה, הם לא מעבירים לנו תרגילים בצורה כזאת עשרה גרם ככה, עשרה גרם ככה, ועשרים קילו ככה. הם מדברים על הכול בצורה רגשית כדי שמהסך הכול אתה תבין מה עליך לעשות כדי להגיע למטרה. אבל למטרה, ואם יהיה ייאוש בדרך, שיהיה, לא חשוב. אבל למטרה.

תלמיד: פשוט זה לא יכול להיות שרק התרגיל הזה מועיל לחיבור.

במשך היום צריכים להתעורר לעשירייה ולראות עד כמה שהיא נמצאת כולה מכוונת לאותה מטרה. סך הכול מה צריכים להיות? יחד לאותה מטרה. צריכים לבדוק האם נמצאים בזה במשך היום? האם מעבירים באיזו צורה ברצון, במחשבה, במעשה, בדיבור, התעוררות לכולם? להזכיר לכולם ש"ישראל אורייתא קודשא בריך הוא"¹ צריך להיות. שאני חייב להיות נכלל בקבוצה ורק בצורה כזאת אני יכול להגיע למימוש. שמימוש זה לחבר את כול החברים יחד ולגלות שזאת הנשמה שלי, ובה המילוי של הנשמה זה הבורא שלי.

וכמו שדיברנו היום לפני השיעור, אם אני צריך לדאוג לקבוצה, אז אני צריך לדאוג על משהו מחוצה לקבוצה, על הקבוצה העולמית שלנו. ואז צריכה להיות עוד דרגה מעבר לזה ומשם אני מקבל מקיפים. אבל בסדר, זה עובד.

העיקר להתייאש, כן, כי המקבל ייאוש מהשמיים, אני מסכים עם הייאוש. אני רק לא מסכים להיות בו, אלא אני צריך לעלות למעלה ממנו באמונה למעלה מהדעת. אבל הייאוש הוא יפה מאוד. צריכים לנשק את המקל, צריכים לכבד את המעצורים האלה בדרך.

שאלה: ככל שאני מנסה להשקיע מאמצים כך אני נהנה יותר.

יפה.

תלמיד : אם כך זה לא יוצא מאמץ .

בסדר, טוב מאוד. תמשיך, בוא נראה אותך בעוד כמה זמן. בהתחלה זה נראה כמו משחק. בהתחלה מושכים אנשים על ידי כל מיני פיתויים. כמו לתינוק, הוא מוצא את האתגר שלו במשחקים, בכל מיני דברים, מעניין לו. כולם הולכים לבית ספר, לכיתה א', איזה יופי אני הולך כיתה א', גם לכיתה ב', אפילו אולי ג', אחר כך מה קורה? זו באסה אחת, אני לא יודע, ולא יכול לסבול אף אחד.

זאת אומרת, נותנים לאנשים הקטנים טעם מתוק כדי שיכנסו לעניין ואחר כך זה יתחלף למר. אחרת לא תבקש, לא תתקשר לבורא. אם אתה מרגיש מתוק, לא צריכים יותר שום דבר. הכול ישתנה. יהיה בסדר.

(סוף השיעור)

---

1. "אורייתא, ישראל וקוב"ה, חד הוא" (זוהר עם פירוש הסולם, אחרי מות, אות רצ"ט(.↩