שיעור בוקר 23.4.14- הרב ד"ר מיכאל לייטמן- אחרי עריכה

ספר 'כתבי רב"ש', כרך א', עמ' 129, מאמר: "על משכבי בלילות"

על משכבי בלילות

1. "שואל על פסוק "על משכבי". וזה לשונו "ר' אלעזר פתח, על משכבי בלילות בקשתי את שאהבה נפשי. שואל, אומר, על משכבי, במשכבי, היה צריך לומר. מהו, על משכבי. ומשיב, אלא כנסת ישראל אמרה לפני הקב"ה, ובקשה ממנו על הגלות, משום שהיא יושבת בין שאר העמים עם בניה, ושוכבת לעפר, ועל שהיא שוכבת בארץ אחרת הטמאה, אמרה, על משכבי אני מבקש, שאני שוכבת בגלות, והגלות מכונה לילות. ועל כן בקשתי את שאהבה נפשי, שיוציאני ממנה".

   ידוע שכנסת ישראל היא מלכות, שהיא כוללת כל הנשמות. וידוע שכל אדם נבחן לעולם קטן, כמו שכתוב בזה"ק, היינו "שהאדם נכלל מע' אומות העולם", שזה מכוון נגד "הז' ספירות", שכל ספירה נכללת מעשר, הרי הם ע' בחינות. והם הלעומת דקדושה, שיש ז' ספירות דקדושה והע' אומות, שהאדם נכלל מהן. פירושו הוא, שיש לכל אומה תאוה מיוחדת, השייכת לבחינתה. והאדם נכלל מכל הע' תאוות, שיש באופן כללי בהאומות העולם.

   ויש בחינת "ישראל" גם כן באדם, שזוהי בחינתו עצמו. אבל היא נקראת "נקודה שבלב" , שפירושו של נקודה היא חושך, דהיינו שבחינת ישראל שבה אינה מאירה והיא נבחנת לבחינת אחוריים. והטעם הוא, משום שהיא נמצאת בגלות, תחת שליטת "הע' אומות" שיש בהאדם.

   ובמה יש להם כח לשלוט על "בחינת ישראל" שבה, הוא שעל ידי שאלות ששואלין לבחינת ישראל, מתי שרוצה לעשות משהו להקב"ה, שזה נקרא ישר-אל, אז הם נותנים להבין, שלא כדאי לעבוד, (אלא) רק לשם אהבה עצמית, מה שאם כן לשם שמים, אז הם שואלים "מה", "מה העבודה הזאת לכם", שלמדנו, שזוהי "שאלת רשע". ואם הוא רוצה להתגבר על טענתו, אז באה לו "שאלת פרעה", שאמר "מי ה', אשר אשמע בקולו".

   ואם השאלות לא פועלות על האדם בשאלה חד פעמית, אז השאלות האלו חוזרות ונשנות כל היום, כמו שכתוב (תהילים מ"ב, י"א) "ברצח בעצמותי חרפוני צוררי באמרם אלי כל היום איה אלקיך". ואין האדם מסוגל לצאת מתחת שליטתם. והם משפילים את "בחינת ישראל" שבאדם עד לעפר, כמו שכתוב (שם) "כי שחה לעפר נפשנו, דבקה לארץ בטננו". ויש לפרש, שע"י "כי שחה לעפר נפשנו" זה גורם לנו "דבקה לארץ בטננו", שענין "בטן" הוא הכלי קבלה של האדם, והוא "שהנקודה שבלב" היא "בבחינת עפר". וזה גורם שהכלין שלנו יש להם דביקות רק עם ארציות, שהיא "אהבה עצמית".

   מה שאם כן אם היתה "המלכות שמים" בבחינת "כבוד", אז "לכבוד" היה לנו בודאי אם יש לנו ההזדמנות לשמש לה' עם משהו, אפילו שיהיה שרות הכי קטן, להון רב יחשב לנו. וכדאי בשביל כבוד זה לוותר על כל התענוגים, שבאים לנו על ידי אהבה עצמית. וזהו שאנו אומרים בתפלת מוסף דשלוש רגלים "אבינו מלכנו, גלה כבוד מלכותך עלינו מהרה", שפירושו, שאנו מבקשים מה', היות שמלכות שמים היא בשפלות, והיא בבחינת "שכינתא בעפרא", לכן אנו רוצים, שה' יגלה לנו את החשיבות והכבוד של מלכות שמים, ואז לזכיה גדולה יהיה לנו, שנזכה ע"י זה לצאת מאהבה עצמית ולזכות לאהבת ה'.

   וזהו שמפרש הזהר "ועל כן בקשתי את שאהבה נפשי, שיוציאני ממנה". כידוע, שהאדם נכלל מג' נפשות:

   א) נפש דקדושה,

   ב) נפש דקליפת נוגה,

   ג) נפש דשלוש קליפות הטמאות.

   והנפש דקדושה היא מאירה רק בבחינת נקודה כנ"ל. אי לזאת הנפש דקליפת נוגה, שהיא צריכה להתחבר להנפש דקדושה, כמו שביארנו במאמרים הקודמים בשם אאמו"ר זצ"ל, והיות שעיקר הפועל היא הנפש דקליפת נוגה, כי הנפש דשלוש קליפות הטמאות אי אפשר לתקן, ונפש דקדושה לא צריכים לתקן, משום שהיא קודש, אלא כל העבודה היא עם הנפש דקליפת נוגה.

   ובזמן שעושה (האדם) מצות, אז הקליפת נוגה מצטרפת לקדושה. וכשעושה חס ושלום עבירות, אז הנפש דקליפת נוגה מצטרפת לנפש דשלוש קליפות הטמאות. אבל הנפש דקדושה היא באחוריים, שלא מאירה, והיא נמצאת בשפלות. לכן לא רוצים להשתדל ולעשות מעשים טובים, בכדי שהקליפת נוגה תצטרף להקדושה.

   לכן "על משכבי בלילות, בקשתי את שאהבה נפשי, שיוציאנו ממנה", שנפש דקדושה היא שייכת לכנסת ישראל, והיא נמצאת בארץ אחרת הטמאה, ומבקשת מאת האהבה נפשי, שיוציאני ממנה, מארץ הטמאה. פירוש, היות שנפש דקדושה היא בשפלות, לכן הנפש דנוגה עושה מעשים מה ששלוש קליפות הטמאות רוצים. נמצא אז לפי זה, שהנפש דקדושה מוכרחת לסבול את השליטה של הקליפות הטמאות, ששולטות אז. לכן הנפש דקדושה מבקשת, שיוציאני מהגלות הזה, המכונה "לילות"."

אנחנו נתקלים הרבה במצב הזה "על משכבי בלילות". השאלה היא איך אנחנו מבררים אותו, איך אנחנו מחזיקים בו, איך אנחנו משתמשים בו. זה שפועלים עלינו ובכל אחד ואחד יש את שלושת הכוחות, נפש דקדושה, נפש דקליפה וקליפת נוגה שהיא לא זה ולא זה אלא שם מקום הבחירה, זה ישנו בכל אחד ואחד. ואז אנחנו נוטים פעם לכאן ופעם לכאן, תלוי מי שולט.

לפעמים נותנים הארה מלמעלה, ומתעוררת יותר נפש דקדושה. זה לא נפש דקדושה ממש, אין כאן עדיין לא נפש ולא כלום, אלא ההארה בכל זאת מגיעה מצד ימין, מצד ההשפעה, ואז יותר מכובד אצלנו כוח ההשפעה, הנתינה, החיבור. מרגישים בו הארה, לכן בצורה אגואיסטית הוא מכובד יותר. ולפעמים זה ההפך, אין הארה בכוח ההשפעה, בימין, בנפש דקדושה, ואז אנחנו נמשכים דרך הנפש דקליפה, דרך שמאל, ומתחילים להתעניין בכל מה שהרצון לקבל שלנו דואג לו. אנחנו לא כל כך יודעים להשפיע על שני הצדדים הללו, אלא ההשפעה שלהם מסתיימת בקו האמצעי, בקליפת נוגה, שם אנחנו קובעים את המצב שלנו, את העתיד שלנו, איך אנחנו נכריע בפעם הבאה.

תמיד ההכרעה היא לעתיד, כי במצב שבו האדם נמצא כבר אין לו מה לעשות. הוא חייב לקבל את מה שבא ושהכל לטובה. העיקר לא להתנתק מזה שכל מה שמגיע, מגיע בצורה מכוונת מלמעלה, שארגנו לו כל מצב ומצב דווקא כדי שהוא יתייחס אליו נכון. כי אין לנו יותר מה לעשות בכל התהליך, מלבד ההתייחסות שלנו שהיא נקראת "כוונה". אנחנו בעצמנו לא משנים כלום במציאות ובכלל המציאות היא קבועה, היא מלכות דאין סוף. אלא ביחס הנכון שלנו למציאות ש"אין עוד מלבדו" ו"טוב ומטיב", ושאנחנו דבוקים לאותו כוח אחד הפועל בכל המציאות, בזה אנחנו קובעים לעצמנו עוד ועוד נקודות בדרך, כי כל הדרך היא להבין, להכיר, להצדיק את הכוח הפועל.

וכאן אנחנו צריכים להבין שדווקא מהמצבים שלנו שנקראים "לילות", מהם אנחנו תמיד צריכים לקום ולמרות הלילה להצדיק. וההצדקה היא בהגדלת הכבוד, בזה שאנחנו מכבדים את הבורא על כך שהוא הראשון והוא האחרון והוא מתייחס לכל הבריאה באהבה רבה, ומעביר אותה בכל המצבים אך ורק מתוך המטרה הסופית להביא אותן הבריות לנקודת הדבקות.

שאלה: איך על ידי נפש דקדושה לעומת נפש דקליפה הבורא מביא את האדם למטרה?

האדם צריך להגיד בכל מצב שהוא נמצא בחצי חצי, כמו שכתוב לעולם יראה אדם את עצמו חצי טוב וחצי רע¹, ויכריע ביניהם. כך צריך לראות, שאתה תמיד נמצא חופשי. חופשי זה לא שאתה יכול לעשות מה שבא לך, אלא שאתה חופשי לקבוע את היחס שלך למצב שבו אתה נמצא. זה נקרא "חופשי". אתה לא משנה מצבים, אתה לא משנה רשימות, אתה לא בעל הבית על האור, אתה רק יכול לשנות את היחס שלך למצב שבו אתה נמצא. וגם קליפה וקדושה הם לא כוחות ממש שאתה פועל בהם או יכול לפעול בהם, אלא לְמה אתה נמשך כדי להתייחס למצב הנוכחי, האם לצד ההשפעה או לצד הקבלה. זה הכל.

אנחנו שותפים לבורא בבריאה כדי להצדיק אותו. אבל זה מספיק כי בהצדקה אתה כבר מגיע לפקיחת עיניים במידה שאתה נמצא יחד עימו בהסתכלות הנכונה שלך ונפתח לך אופן ותוכן ועומק והמטרה של הפעולה שלו, וזה נקרא "גילוי הבורא".

שאלה: מהי הנקודה העיקרית שנמצאת בתוך גילוי הבורא, בסוף כל העבודה?

בגילוי הבורא ניתן לך כוח להצדיק אותו במצב הנוכחי ובכל העבר והעתיד, ואז אתה נקרא "צדיק אינו גמור", וניתן לך גם כוח להצדיק אותו בעבר, הווה ועתיד כלפי כל אחד ואחד שבמציאות, כלפי כל חלקי הכלי השבור, שאז אתה נקרא "צדיק גמור". זאת אומרת, גמר התיקון הוא גמר הצדקת הבורא על כל הפעולות שלו על כל הנבראים.

תלמיד: למה כשהאדם מבצע זאת בפעם הראשונה, כשהוא מצליח להגיע לנקודה הזאת בפעם הראשונה, הוא וכולם לא מגיעים לגמר תיקון?

יש לו בדרך הרבה נקודות כאלה. והוא צריך לעבור אותן אחת אחת מפני שרק בצורה כזאת הדרגתית הוא מכיר את הבורא. "להצדיק" זה נקרא שאתה יודע, מבין, מרגיש את כל הסיבות, הפעולות והתוצאות שעושה האור על הכלים. ואז "ממעשיך הכרנוך", זה נקרא שאתה מכיר אותו. ומתוך ההכרה אתה מגיע למצב שאתה מגלה עד כמה הוא והפעולות שלו זה דבר שלם.

שאלה: רב"ש מדבר פה על השאלות "מי" ו"מה" ואחר כך הוא כותב, "ואם השאלות לא פועלות על האדם בשאלה חד פעמית, אז השאלות האלו חוזרות ונשנות כל היום." מה זו שאלה חד פעמית, ומה זה חוזרות ונשנות כל היום?

זה עניין של הזמן, קיצור הזמן, או כמו שאומרים "יש קונה עולמו בשעה אחת". הכוונה היא, איך לעשות פעולה שלמה. "פעולה שלמה" זה נקרא שאני מסוגל לממש את הרשימו שמגיע במכה אחת. ודאי שזה דבר רצוי, אבל הבעיה היא עד כמה שאני נכלל בקבוצה, כי הרשימו שלי הוא תנאי שעליו אני צריך להתחבר עם הסביבה בצורה מסוימת.

סביבה זה נקרא כל המציאות, לגמרי, שאני צריך לקבוע יחס לכל שלב ושלב, לכל עיגול ועיגול. כי תמיד הצורה צריכה להיות שלמה, עשר ספירות הכוללות את כל המציאות. ולכן אם הכנתי יחס נכון לכל המציאות, כשהעיקר זו הקבוצה והחיבור שלי איתם, אז בהתעוררות הרשימו אפשר לקבוע מיד את היחס הנכון לרשימו, ולממש אותו במכה אחת ממש, בפעולה אחת. זו הצורה האידיאלית. לא פשוט לעשות כך, אבל צריכים להשתדל להגיע לזה.

תלמיד: זה לא נשמע ברור. האם בכלל יש אפשרות כזאת, כשיש את השאלות האלה והן יושבות כל כך חזק על האדם?

יש לנו תנאי של קבלת התורה. קבלת התורה זה נקרא תנאי לקבל את המאור המחזיר למוטב. "בראתי יצר הרע, ובראתי לו תורה תבלין"² "כי המאור שבה מחזירו למוטב"³, כל התורה זה המאור המחזיר למוטב. יש אור כללי שהוא מתחלק לכמה פעולות. הפעולה שלו היא בירור, אחר כך תיקון, ואחר כך מילוי.

גם בבירור יש כמה שלבים שהם גילוי הרע, הכרת הרע, מתוך זה פעולות כלפי הסביבה, כלפי הבורא. ואחר כך יש תיקון, עד כמה בתיקון אני נמצא בשותפות עם הבורא. זאת אומרת, הכרת התיקון, הבנת התיקון, שימוש בזה, הסכמה, ואחר כך מילוי, כאשר את כל זה אנחנו לומדים בפרצוף. כל הכרת הרע והתיקונים נמצאים בראש הפרצוף. והמילוי הוא כבר כשיש החלטה, סוף ההחלטה. כל השלבים הקודמים נגמרים בהחלטה, מה שנקרא אצלנו "זיווג דהכאה", ואחר כך יש התפשטות מראש לגוף. אלה הפעולות, ובכל אחת ואחת מהן יש עוד הרבה פרטים.

מהות המעמד של מתן תורה היא התנאים שאני צריך להיות בהם כדי להשתתף בתיקונים. שהם יעברו עלי סוף סוף וישנו אותי. ושם יש לנו תנאים מאוד ברורים, להיות "כאיש אחד בלב אחד"⁴, "ואהבת לרעך כמוך"⁵, חוק הערבות. זאת אומרת, הכל מדובר רק על חיבור. חיבור למען לגלות את הכוח הכללי האחד, להתקדם להיות כמוהו. זה די פשוט.

שאלה: האם המצב שאני מחפש את "שאהבה נפשי" מלווה את האדם לכל אורך הדרך עד גמר התיקון, גם בנפילות שלו, גם כשמאיר עליו טיפה האור המחזיר למוטב? האם כל הזמן מלווה אותו המצב הזה, שאני מחפש את זה "שאהבה נפשי"?

אנחנו נמצאים כל הזמן במצב שהוא ממש חסדים. אבל לפעמים החסדים האלה מגיעים אלינו בצורה מאוד קשה, ולפעמים רכה, יפה לנו. השאלה היא כך, האם כמו ילד חכם אני מוכן לסבול לחץ מההורים ואפילו שירביצו, ובלבד שאני לא אתבטל, שאני לא אברח ממה שאני צריך לעשות. או שאני מבקש מהם, אתם חייבים להיות טובים לי. מה זה "לי"? לאגו שלי, לרצון לקבל שלי.

זאת אומרת, תלוי עם מי אני מזדהה. כל הבעיה שלנו היא לקרוע את עצמנו, להתנתק מהעל מנת לקבל, ולעשות זאת על ידי האור ולא על ידי כל מיני שיטות אחרות. בדרך כלל אנחנו רוצים להיות גיבורים בעצמנו, אבל אם אנחנו גיבורים בעצמנו, אנחנו מחליפים פרה לחמור. זאת אומרת, אנחנו מחליפים אגו אחד לאגו יותר גדול. "תראו איזה גיבור אני", כמו בן המלך שעשה לעצמו מגן וחרב במקום מה שאבא נתן לו, ומתגאה בזה. אלא אנחנו צריכים לקבל מגן וחרב מלמעלה מהבורא, ושבכלל שהוא ילחם. אנחנו צריכים לאור, שהאור יעשה את הפעולות, ואז הפעולות יהיו שלמות, נכונות ומביאות למטרה.

כשאנחנו חושבים על כל המכלול הזה, אנחנו רואים שאין לנו יותר חוץ מלקיים מצד אחד את התנאי שהוא חיבור בקבוצה, ומצד שני מתוך החיבור כמה שאפשר לאחוז בכוח העליון. ובזה לתלות את עצמנו יחד עם כל הפעולות הפיזיות שאנחנו צריכים לעשות בעולם הזה כי "עולם כמנהגו נוהג"⁶. אבל בתוכנו, בלמשוך את הכוח העליון אנחנו צריכים את שתי הפעולות. להתקבץ במרכז הקבוצה, ומשם, מהממצב הכללי, לא האישי, להשתדל לאחוז בכוח עליון.

שאלה: ככל שאדם מתקדם בלימוד זה נראה כאילו שמצב החושך נמשך יותר זמן מאותה הארה שניתנת לו. איך יוצאים מזה? אלה לא מצבים קלים לאדם.

האמת היא שאין חושך. הכל זה אור אין סוף אחד גדול. רק השאלה היא, האם אתה מזדהה עימו? ואז זה אור. האם אתה לא מזדהה עמו? ואז זה חושך. בעל הסולם נותן לנו דוגמה ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות" של ההבדל בין תרנגול ועטלף. שניהם חיות, שניהם רואים, אבל הראיה של כל אחד היא בכלים אחרים, הפוכים. מה שחושך לאחד, אור לשני.

הבעיה שלנו, שאם אני מסתכל על העולם בכלים דקבלה, אני רואה רק את העולם וחוץ מהעולם הכל חשוך. אם בתוכי הייתי יודע, מבין, יכול, מסוגל לראות באור ההשפעה את המציאות, הייתי כבר רואה עולם רוחני במקום העולם הנוכחי שלי. הכל תלוי בכלים שלי, לא משתנה שום דבר חוץ מנקודת המבט שלי, מאיזו כוונה, מאיזו גישה אני מגיע לתפיסת המציאות.

(סוף השיעור)