שיעור הקבלה היומי29 май 2021(בוקר)
שיעור בוקר 29.05.2021 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן- אחרי עריכה
להשפיע נחת רוח לבורא - קטעים נבחרים מהמקורות
בעצם כל העבודה שלנו כנבראים, זה להגיע לדבקות בבורא, להגיע לאותה פעולת השפעה כמוהו, הוא לנו ואנחנו לו. בזה אנחנו משיגים את הדרגה שלו, מבינים אותו, מרגישים אותו, ממש מעלים את עצמנו לדרגת הבורא שלנו.
ובפעולה הזאת, שזה בעצם סוף המעשה שלנו, שאנחנו צריכים להגיע ממש להתאמה השלמה לבורא, בפעולה הזאת יש לנו שתי פעולות. פעולה ראשונה היא ביטול עצמי, צמצום, צמצום א' כמו שאנחנו אומרים. זאת אומרת שאני לא מקבל שום דבר להנאת עצמי, למלאות את הרצון לקבל שלי, לפרגן לאגו שלי בשום צורה שהיא. לאט לאט בהדרגה הנברא מסוגל לעשות על ידי זה שמקבל מלמעלה אור שמראה לו איפה הוא ממש מקבל לעצמו, ואחר כך עזרה, גם אור מיוחד שעוזר לו להתעלות למעלה מהרצון לקבל שלו. ואחר כך עוד יותר, אפילו להפוך את הרצון לקבל שלו לרצון להשפיע. לא הרצון לקבל עצמו, אלא לצרף לאותו רצון לקבל בהדרגה כוונה בעל מנת להשפיע.
ואז יוצא שהוא בזה מבטל את רשות עצמו דרך הביטול, דרך צמצום א' ועושה בזה צעד ראשון לדבקות בבורא, מתמלא בהרגשה שדומה לבורא במשהו, זה נקרא "אור חסדים" ואחר כך אפילו עושה ביטול בפועל. זאת אומרת שאותו רצון, אותו טבע שיש בו, הופך אותו על ידי הכוונה על מנת להשפיע לפעולת השפעה. לא חשוב שהפעולה שלו זו קבלה, קבלת האור, אבל מהות הפעולה היא השפעה לבורא. וכך הנברא מגיע לדבקות בבורא.
ובכל הפעולות האלה ודאי שהוא עושה נחת רוח לבורא, אין לבורא תענוג יותר גדול ממה שהנברא רוצה להידמות לו. זו בעצם כל העבודה שלנו שאנחנו צריכים להשתדל להיות בה כל זמן שאנחנו מסוגלים לתפוס את עצמנו שנמצאים בהכרה. לא לחפש שום דבר חוץ מזה, זה נקרא שצריכים כל הזמן להשתוקק לדבקות.
הדברים האלה כבר מוכרים לנו, אבל כל יום ויום, מפני שכל יום ואפילו כמה פעמים ביום. כל רגע ורגע, אפשר להגיד כך, אצלנו מתחדשות הרשימות משבירת הכלי דאדם הראשון, בכל אחד ובצורה יחסית בין אחד לשני. לכן אנחנו צריכים לחדש את העבודה שלנו הזאת גם בביטול השימוש ברצון לקבל על מנת לקבל, שהפעולה זאת נקראת "צמצום א'", ואחר כך גם להשתדל להשתמש באותו רצון לקבל אחר הצמצום, בעל מנת להשפיע. אנחנו יכולים לצרף אליו פעולה הפוכה, שאנחנו מקבלים אבל בכוונה שזה על מנת להשפיע.
זה כבר יותר קשה, אנחנו צריכים להיות מוכנים לזה, אבל גם מגיעים לזה. בעצם יש לנו כאן כמה פעולות שבעצמן נראות לנו כפעולות הפוכות, צמצום, אחר כך דווקא לפתוח את הצמצום ולקבל. קודם היה אסור לקבל מפני שזה על מנת לקבל, אחר כך במידה שאנחנו רוכשים כוונה על מנת להשפיע אנחנו יכולים לפתוח את הרצון לקבל ולהשתמש בו, ואז הרצון לקבל שמשתמש בכוונה על מנת להשפיע, אז דווקא הוא הופך להיות לכלי השפעה בפועל, כך אנחנו צריכים ללמוד מה לעשות איתנו.
לכן החכמה שלנו שאנחנו לומדים נקראת "חכמת הקבלה". אנחנו לומדים להשתמש באותו הכלי היחידי שיש לנו, ברצון לקבל, דווקא בו אנחנו משתמשים כדי להידמות לבורא, להגיע לדבקות, להשפעה.
שאלה: אמרת שבהתחלה אני מצמצם את עצמי ואחר כך אני נהנה מהשפעה לבורא, מכל אור החסדים ואחר כך אני מחבר לזה את הרצון לקבל. מה זה אומר שאני "מחבר" את הרצון לקבל?
אנחנו כולנו מלכתחילה רצון לקבל, ולכן כל הפעולה שלנו הראשונה היא לצמצם את עצמנו. כי דווקא הרצון לקבל הזה שמשתמש במה שהוא, על מנת לקבל, הוא סוגר אותנו באיזה אזור מיוחד מסך כול המציאות שנקרא "העולם הזה". ואנחנו רוצים לצאת ממנו. הבורא נמצא במיוחד בפעולות שלו מחוצה לעל מנת לקבל, לעולם הזה. לכן אנחנו צריכים להשתדל לעלות בפעולות שלנו לקראת פעולות השפעה, הפעולות שלו. בצורה כזאת אנחנו מתחילים להכיר אותו, להכיר את המציאות, להכיר את העולם העליון.
אנחנו מתחילים לחיות במימד נצחי ושלם, שזה עולם ההשפעה, כמו הבורא. ובמידה הזאת שאנחנו רוכשים את פעולות ההשפעה, עושים פעולות השפעה, אז אנחנו מבינים ומרגישים מה הבורא מרגיש וכך נקרא שאנחנו מתקרבים אליו. כל פעם אנחנו מצליחים לעשות פעולות השפעה יותר ויותר ממשיות, גדולות, זה הכול תלוי על פני איזו מידת אגו אנחנו יכולים להתעלות ולבנות את הפעולות שלנו. הכול מתבטא בצורה מעשית בקבוצה.
לאו דווקא בפועל, בפיזי, אומנם גם זה לא מיותר, אבל העיקר בעבודה שלנו זה בכוונה שלנו, במה אני רוצה לעזור לחברים, שכולנו יחד נגיע בתוך החיבור שלנו לחיבור עם הבורא. ולכן אמרתי שיש כאן פעולת ביטול מהרצון לקבל שלי, שאני לא רוצה לעשות שום פעולה שמתממשת ברצון לקבל שלי כמו שהוא, ואחרי שאני מוכן לעשות כך על כל הרצונות שמתגלים בי, אז יש לפניי עוד פעולות. שזה להשפיע על מנת להשפיע, זה נקרא "דרגת בינה". זה הצעד הראשון לדבקות בבורא, אז אני מתחיל להרגיש שאני נמצא כבר למעלה מהרצון לקבל שלי.
וזה נקרא שאני נמצא באור החסדים. זה נקרא "המגדל הפורח באוויר", שאני ממש מרגיש את עצמי לא תחת שליטת האגו, הרצון לקבל. ואחר כך אני אפילו יכול להשתמש עם האגו בצורה הפוכה, שאני אשתמש בו בעל מנת להשפיע. בוא נגיד כך, אם אני מגיע לבעל הבית ואני עושה צמצום, אני לא מקבל ממנו כלום, אחר כך אני יכול לקבל ממנו כאלו דברים, אפשר להגיד שאני כמעט ולא נהנה מזה, או שהם כאלו שאני מקבל אותם מטעם הכרח.
זה נקרא שאני משתמש בכלים דהשפעה בלבד, גלגלתא ועיניים, ואחר כך אני משתמש אפילו בכלים דקבלה, באח"פ, שאני לוקח ומקבל דברים כאלה מבעל הבית, שאני ממש נהנה מזה, אני מעורר את הרצון לקבל שלי יותר ויותר בצורה כמה שיותר אכזרית, אבל אני מסוגל לקבל את הדברים האלה גם כדי להנות לבעל הבית.
זאת אומרת, נמצאים ונכנסים בי כל התענוגים בפועל כמו שהיו לפני הצמצומים, לפני הבריאה, כשהיו ממלאים את הכלי דאדם הראשון. אבל אחר כך אני יכול להשתמש בו באמת בעל מנת להשפיע. לא חשוב מה אני עושה, לא חשוב כמה אני מקבל, אני מרגיש שכל זה אני צריך ליהנות, אני צריך להרגיש את כל הטעמים בכל הרצונות שלי, אבל הכוונה שלי שאני עושה את זה דווקא לבורא. וכך אנחנו מתקנים את הכלים שלנו.
עכשיו אצלנו ישנה עבודה בשלב הראשון. מה שאנחנו עושים זה הכול כדי לא לקבל לעצמנו שום דבר, אלא רק לקיום שלנו ובזה אנחנו עושים נחת רוח לבורא מפני שזה מה שאני מסוגל לעשות בשבילו, כדי להתקרב אליו.
שאלה: איך אנחנו יודעים שהרשימו הבא התעורר, ומה אנחנו צריכים לעשות כאשר הרשימו הבא, החדש הזה התעורר?
אנחנו לא צריכים לדאוג לזה, אני צריך לדאוג רק למה שיש לי עכשיו, ומה שיקרה לי אחר כך ובאיזו צורה אני לא יודע, ואני לא יכול לדעת אף פעם. וזאת לא צריכה להיות הדאגה שלי בכלל. בכל אחד ואחד מאיתנו יש שרשרת רשימות מעכשיו עד גמר תיקון, ואני צריך לעורר אותן. זה כמו שבכל אדם יש כבר נתונים, מידע על כל הצאצאים שלו עד גמר התיקון. אנחנו לא יודעים, אבל יש אנשים כאלה שכן יודעים ויכולים להגיד מה יהיה לך, מה יקרה לך וכן הלאה. כך זה קורה, יש הרגשה כזאת בכמה אנשים.
המקובלים רואים את זה כדברים רוחניים, דברים גשמיים לא כל כך, אבל בכל אחד ואחד מאיתנו יש רשימות לכל הדרך. כי אנחנו הרי ירדנו, נפלנו מכלי שלם של אדם הראשון לפני הצמצום, לפני השבירה, ולכן יש בנו את כל הנתונים האלה, כל האינפורמציה הזאת על מה שצריך להיות כדי לחזור לאותו המצב השלם לפני השבירה.
תלמיד: אתה אומר שהסימנים האלה של הרשימות זה לא חשוב?
לא שזה לא חשוב, אלא אנחנו לא יודעים. אנחנו לא יכולים לגלות מהו הרשימו הבא שלנו. כדי לגלות אותו אנחנו צריכים במצב הנוכחי להיות בחפץ חסד, שלא חשוב לי כלום מה שיהיה, אני רק רוצה להיות ביתר דבקות, ללא שום צורה לדבקות הזאת שעכשיו אני אפנטז בעצמי. אני לא צריך את הפנטזיות האלה, איך להיות דבוק יותר בבורא. אלא תעשה מה שאתה יכול כדי במצב הנוכחי להיות כמה שיותר דבוק. ואיך אתה עושה את זה? דרך העשירייה. אין לך צורה אחרת להראות לבורא שאתה מוכן למדרגה הבאה. במשהו קצת יותר, וכבר אתה מקבל מצב רוחני חדש.
שאלה: הבורא שולח לי מחשבה נניח שמרחיקה אותי מהשיעור, מרחיקה אותי מפגישות, מכך שאעבוד יותר כלפי החברה, הוא במקום זה אומר תעבוד למען עצמך, תרוויח יותר. איך יותר טוב ויותר נכון לעבוד עם המחשבות האלה?
אם זה בזמן השיעור אז אסור לך לחשוב על הדברים האלה, כאילו הם לא קיימים, אתה חייב פשוט להתנתק מהם, אם זה בזמן השיעור. אם זה מחוץ לזמן השיעור, אתה צריך לברר בדיוק מהם הרצונות, המחשבות שיכולים להביא אותך להצלחה הכרחית בחיים, שאתה תספק את מה שאתה צריך לעצמך, למשפחה, ובכל היתר אתה שוב חוזר למה שהכרחי לחיים רוחניים. כך אנחנו חייבים לחיות בשני עולמות.
שאלה: מה זה אומר שאני מעורר רשימו? מהי הפעולה הזאת, האם יש בזה את ההשתתפות האקטיבית שלי?
אם אני רוצה להיות דבוק בבורא במה שיש לי עכשיו, מה שהוא נותן לי כרגע, וזה בטוח שהוא נותן לי ואני לא יכול להתנגד למצב שאני נמצא בו עכשיו, אלא אני צריך רק לראות איך אני כמה שיותר נכון משתמש במצב הנוכחי, אז במצב הזה שאני נמצא אם אני עושה פעולות כדי לממש נכון את המצב, את הרשימו הנוכחי שפועל בי עכשיו, אז בזה אני מקדם את עצמי למצב הבא. אבל אני צריך לחשוב רק על המצב הזה שבו שאני נמצא, ולא לתאר לעצמי את המצב הבא, מה זה יהיה ואיך זה יהיה, זה לא ענייני. אלא להיות דבוק זה נקרא, שבכל מקום שאתה עכשיו נמצא, תחפש איך להיות דבוק בבורא.
אל תחפש מצבים אחרים. לא. אין צורך. אם אתה נמצא עכשיו בדבקות בבורא, אתה כבר נמצא בדבקות. תנסה בכל מצב שאתה נמצא, כמה שאפשר להיות דבוק, אז אתה פתאום תגלה שאתה או עובַּר או תינוק או נער, לא חשוב, אבל שאתה נמצא בדבקות אליו. ובכל זאת, כל מצב ומצב שהבורא נותן, זה הוא נותן, ולכן מצידו כל מצב הוא שלם, ועכשיו זה תלוי בך, איך אתה מקבל את השלמות?
לכן לעשיית נחת רוח לבורא, אנחנו לא צריכים להגיע לגמר תיקון כביכול, אתה יכול בכל רגע ורגע גם לעשות לו נחת רוח. ובמה שהוא משנה לך את התנאים, אז זה הוא משנה, ואתה על פני כל התנאים בכל זאת רוצה להיות בדבקות אליו כדי לעשות לו נחת רוח. כמו תינוק, אם הוא דבוק לאמא וטוב לו וטוב לה, מה יש יותר טוב מזה? אבל הבורא הכין לנו מדרגות כי אנחנו צריכים להתפתח, אז אנחנו מתפתחים. אבל בכל זאת, ההתפתחות הזאת היא לא שאנחנו מזמינים אותה, אלא אנחנו רוצים רק בכל רגע ורגע להיות דבוקים בבורא.
והדבקות צריכה להיות כזאת שאנחנו בעצמנו לא רוצים לשנות אותה. דבקות זה דבקות, זה שלמות. אם אני נמצא במצב שאני לא רוצה לשנות עד כמה אני נותן לבורא, דבוק בו, שייך לו, אז אני כבר נמצא כביכול כמו בעולם אינסוף. ויש כאן עוד פרטים שאתם תגלו בעצמכם אם תחשבו על זה.
קריין: אנחנו בקטע מספר 5 במסמך המקורות, להשפיע נחת רוח לבורא. כותב רב"ש.
"אנו צריכים לכוון בעת שאנו עוסקים בתו"מ, שהשכר שלנו יהיה, שע"י זה נזכה לצאת מגלות והשעבוד של הרצון לקבל לעצמו, ונוכל לעבוד הכל בעל מנת, שיצמח מזה נחת רוח להבורא, ושכר אחר אין אנו דורשים עבור העבודה בתו"מ.
היינו, שאנו רוצים לזכות, להרגיש בעת שאנו עוסקים בתו"מ, שאנחנו משמשים למלך גדול וחשוב, ושתהיה בנו בזה אהבת ה', מזה שאנו מרגישים את רוממותו יתברך. אבל כל הנאה שלנו תהיה מזה, שאנחנו משמשים את הבורא, זה יהיה השכר שלנו, ולא שהוא יתן לנו איזו תמורה עבור העבודה. אלא שנרגיש, כי העבודה בעצמה היא השכר, ואין שום שכר יותר גדול בעולם, מזה שזוכים לשמש את הקב"ה."
(הרב"ש. מאמר 13 "מהו "לחם רע עין" בעבודה" 1989)
שאלה: מהי העבודה?
העבודה היא המאמץ נגד הרצון לקבל.
שאלה: אנחנו אומרים שהשכר זה עבודה, ואנחנו גם אומרים שהשכר זה לצאת מגלות ושיעבוד של הרצון לקבל לעצמו. האם שני הדברים האלה זה אותו דבר?
זה לא אותו דבר. יש הרבה צורות של שכר, אבל השכר כולו כולו הוא בזה שאני עושה נחת רוח, מאֶפס ועד מאה אחוז. ובהתאם למצבים שלי, אני עושה מאמצים גם בכמות וגם באיכות, ולפי זה אני יכול למדוד את השכר. אין לי שום אפשרות למדוד את השכר, אלא לפי עד כמה שאני מתאמץ כדי לעשות נחת רוח. לפי זה אני יכול להרגיש את מהות השכר, מטרת השכר, ומימוש השכר.
שאלה: מה זה אומר לבנות כוונה? כיוון שנדמה שהכוונה היא מתווספת.
לא, אם אני רוצה לעבוד ברוחניות, אז אני צריך לעבוד בעל מנת להשפיע, ולכן אני בונה קודם כל כוונה על מנת להשפיע, ואחר כך כמה שאני יכול, מצרף אליה מעשה, ושהמעשה שלי יהיה בדיוק בעל מנת להשפיע. ולכן כך אני עובד, קודם הכוונה ויכול להיות שקודם הצמצום, ואחר כך אני בונה את הכוונה על מנת להשפיע, ואחרי זה, כמה שאני יכול לצרף לזה מעשה, אז אני עושה.
שאלה: אנחנו עובדים בעשירייה וקורים מקרים שונים, שהמוח לא תמיד מספיק לעבד את הרגשות והרצונות ואנחנו שוכחים מיד איך לבנות את הכוונה, איך לצמצם. אז איך לפעול כאן בהתאמה בין הרגש לשכל בבניית הכוונה?
כל הזמן לחשוב על הכוונה, ולפי אופן הכוונה ומידת הכוונה לעשות פעולות ולא אחרת, "טוב מעט בכוונה"1. הכול נמדד לפי הכוונה, ולא לפי המעשה עצמו. "מעשה" ברוחניות זו "כוונה".
שאלה: איך אנחנו יכולים לעשות את הבורא חשוב לנו בעשירייה?
בזה שאנחנו נחשוב עליו, נחשוב בכוח, עד כמה שהוא חשוב, כמה שהוא מיוחד, כמה שהוא עושה דברים, נדבר בינינו וכך נגדיל אותו בעינינו.
שאלה: התכנון של המעשים שלנו, האם זה לא התוצאה הרצויה?
כשאנחנו מתכננים דברים קדימה, זה לא שייך לתוצאה. יש עניין שדואגים לעשות משהו קדימה, לאן רוצים להגיע, ואחר כך ישנה הפעולה, ובזמן הפעולה, ובמיוחד בסוף הפעולה אנחנו בודקים עד כמה השגנו את הרצוי, ולמה לא ולמה כן ובכמה. זאת העבודה שלנו.
שאלה: אמרת שהעבודה היא מאמץ נגד הרצון לקבל.
כן. נגד הרצון לקבל על מנת לקבל.
תלמיד: כן.
כשאנחנו רוצים להפוך אותו.
תלמיד: חשבתי שמה שמאפיין את העבודה זה פחות נגד, אלא יותר להגביר בחשיבות תכונת ההשפעה, כי בנגד אי אפשר להילחם.
אם זה בפועל, אז אתה צודק. כדי לממש את זה נכון, אנחנו צריכים לחשוב על חשיבות ההשפעה לעומת חשיבות הקבלה.
תלמיד: כי עדיין הוא אומר, גם בקטעים שקראנו, שעושים את זה על ידי שממעטים בכוח על מנת לקבל.
כן.
תלמיד: בכל זאת, תמיד ישנה השאלה, איך לאזן, אם בכל זאת צריך לנסות להמעיט בכוח הקבלה?
להמעיט בכוח של הקבלה, אני צריך בתנאי שיש לי קבלה על מנת לקבל. אבל אם אני כבר עובד בעל מנת להשפיע, אז אני לא צריך את זה. זה הכול לפי הכוונה. הכוונה מסדרת את הכול.
שאלה: האם בקיום הכרחיות, אני יכול גם לגרום נחת רוח לבורא?
בקיום ההכרחיות אתה יכול לגרום נחת רוח לבורא, אם הכוונה שלך לקיים את ההכרחיות, ובכל היתר להתקדם לרוחניות.
תלמיד: הרב"ש הגדיר הכרחיות, "כמשהו שהייתי שמח לוותר עליו, אבל אני לא מוותר עליו, כי אין ברירה, אני חייב לקיים אותו."
כן.
תלמיד: אם בהכרחיות בן אדם נהנה מקיום ההכרחיות, אז הוא כבר לא גורם נחת רוח?
סתם בן אדם שנהנה מקיום הכרחיות?
תלמיד: כן, נהנה מהעבודה שהוא עושה, נהנה להיות במשפחה.
אז זו חיה. דרגת חי. אם אין לו כוונות על מנת להשפיע נחת רוח לבורא, אז הוא לא אדם, לא דומה לבורא במשהו. הוא פשוט חי בדרגת על מנת לקבל בצורה קטנה מאוד, אפילו שלא גורם רע לאחרים, "כאילו" לא גורם, ואנחנו לא מתחשבים בזה, כי אין בהם שום חשבון מצד הבריאה. הבורא לא מתחשב עם אף אחד שפועל לפי הרצון לקבל, שהבורא בעצמו מסדר לו.
איך אפשר להתחשב בבריאה, שהיא מקיימת אותו רצון לקבל שהיא מקבלת? אם הבורא נותן לנברא רצון לקבל ופקודות ברצון לקבל, והבריאה מקיימת אותן בצורה אוטומטית, אז זה נקרא שהיא נמצאת בעולם הזה, ויכול להיות שזה אדם שנמצא בכל מיני שינויים, במצבים שלו ומחפש, אבל עדיין הוא לא יוצא מעל מנת לקבל, אז הוא עדיין נמצא בחזקת בהמה, ואין בו שום דבר מצורת האדם. ולכן סך הכול הוא מקיים אותן הפקודות שמקבל מלמעלה, ולכן הוא נקרא "חיה". לכן כתוב על כל העולם הזה "כולם כבהמות נדמו".
מה שאין כן, מי שמשתדל להתעלות מעל הרצון לקבל שלו, ולהיות בעל מנת להשפיע, ומשתדל איכשהו לצאת ולעשות פעולות כאילו נגד הבריאה, נגד הבורא שנתן לו את הרצון לקבל הגשמי, אז הוא כבר מעלה את עצמו מדרגת בהמה לדרגת אדם. ואם הוא יודע להתנתק ממצבו הגשמי, מעל מנת לקבל, ונכנס לעל מנת להשפיע אפילו במקצת, זה כבר נקרא שהוא עובר מהעולם הגשמי לעולם הרוחני, וזה כבר קיום אחר.
תלמיד: אז לגבי הקיום האחר, נגיד בזוגיות. כדי לקיים את ההכרחיות בזוגיות החבר משקיע מאמצים מאוד מאוד גדולים. איך זה משפיע מבחינת נחת רוח? זה גורם נחת רוח, זה לא עושה כלום?
זה לא רוחניות וזה לא עושה כלום, הוא חייב לסדר את הדברים האלה בצורה גשמית, כתשתית להתקדמות הרוחנית, אבל לא יותר מזה, אין בזה שום רוחניות. צריכים להבין, אתה בונה כוונה על מנת להשפיע לבורא, ולכן נתנו לנו בזה סימן מאוד ברור, שאתה מתחבר עם החברים, כדי להשפיע לבורא.
אם יש ביניכם חיבור ואתם בונים את הקבוצה, העשירייה, ומתוכה אתם רוצים להשפיע לו, אז במידה שאתם מתחברים ביניכם, במידה שאתם משפיעים זה לזה, עוזרים זה לזה, מחזיקים זה את זה, אם אתם משתדלים כך לעשות, אז אלו פעולות רוחניות. כשהאדם עושה לבד, מה שלא יהיה, זו פעולה גשמית, הוא לא יכול לעשות פעולת השפעה, שזה נקרא "רוחניות", אם הוא לבד.
שאלה: מה זה אומר להיות דבוק בבורא ברגע הנוכחי?
בכל רגע ורגע, בכל מצב ומצב שיש לי עכשיו, אם אני יודע להרגיש אותו, מי אני, מה אני, איפה אני, עם מי אני קשור, מה קורה לי, עם מי יש לי עסק, אז מתוך המצב הזה אני צריך להשתדל להגיע לדביקות באותו כוח עליון שמייצב לי את התמונה הזאת של הרגע הזה.
תלמיד: איך אתה גם דבוק בבורא באותו רגע וגם לא רוצה כלום? הרי הרצון לקבל דורש כל רגע.
אז כל רגע אתה צריך לעשות את זה, נכון.
תלמיד: אז מה זה להיות דבוק בו ברגע הנוכחי, ממש דבוק?
כך זה תמיד, בכל מצב איפה שלא תהיה, כל פעם ופעם אתה תרגיש עד כמה התנאים משתנים, ואתה כל רגע ורגע צריך לחדש אותם יותר ויותר, כל הזמן להיות בדביקות.
תלמיד: אז אין רגע של דביקות, יש רגע של התגברות לדביקות.
רגע של דביקות ישנו, והרגע הבא זה רגע של הדביקות הבאה. כך זה. כל רגע ורגע נוכחי נקרא העולם הזה, כל רגע ורגע הבא נקרא העולם הבא. נתרגל לזה.
שאלה: אנחנו מבצעים פעולות בתוך עשירייה, וזה לא רוחני כל עוד אנחנו לא מצרפים לזה כוונה, אבל מה מניע אותנו, מה השורש של אותה פעולה פיזית ברוחניות?
אין עולם פיזי שנראה לנו, כך זה נראה לנו בשכל שלנו, בחושים שלנו, אבל באמת העולם כולו הוא רק כוחות, וזה שחלק מהכוחות האלה מצטיירים לנו באיזו תמונה גשמית, כך זה מצטייר בכלים שלנו. כמו שבטכניקה אנחנו היום יכולים לתאר את הדברים האלה, יש דברים שהם גלים, יש דברים שהם אפילו לא גלים אלא נתונים, רשימות מה שנקרא, ויש דברים שמתעוררים לפנינו בצורת צורות. זה הכול תלוי במקבל, כלפי הנברא, ולא שבאמת יש הבדל בין אלו לאלו ואלו. איזה הבדל יש בין רשימו לפרצוף לעולם ולעולמות, אין הבדל, זה הכול כלפי האדם המשיג.
תלמיד: יוצא שאין שורש ברוחניות של העבודה הגשמית.
ודאי שרק כוחות פועלים, כוח של השפעה וכוח של קבלה. כוח השפעה מגיע מהבורא, זה הבורא עצמו כך מתואר בנו, וכוח קבלה זה שהבורא ברא כנגדו כדי שאנחנו נוכל בהבדל, בניגוד בין שני הכוחות האלה להתחיל להבדיל בינו לבינינו, לההיפך. כי בלי ההיפך אנחנו לא יכולים לזהות שום דבר, אנחנו צריכים ניגוד, הבדל, שחור ולבן, ולכן מה שהבורא ברא הוא ברא משהו מחוצה לו, הפוך ממנו, "בראתי יצר הרע". ואם אתם יכולים להיות דומים לו, כשאתם קיימים בתוך היצר הרע, אז יש לכם אור ממנו שנקרא "תורת תבלין". תורה זה אור. אז תשתמש באור הזה כדי לעשות ממך, אמנם אתה כולך הפוך מהבורא, שאתה תהיה דומה לבורא. זאת אומרת אתה נשאר בפנים הפוך, אתה נשאר בובה כזאת שבפנים היא כולה רצונות לקבל, אבל אתה מסדר עליה כזאת צורה, כזה לבוש, שאתה דומה לבורא, שהפעולות שלך, אמנם בפנים אתה ברצון לקבל, אבל מבחוץ אתה רצון להשפיע. לכן אתה נקרא "נברא", אבל אתה בכל זאת דומה לבורא, לכן אתה נקרא "אדם", הדומה לו.
שאלה: איך הדביקות עם הבורא צריכה לבוא לידי ביטוי, מה זה הדבר הזה? זאת איזו עבודה מחשבתית כלפי עשירייה?
איך אנחנו צריכים להידמות לבורא? תתאר לעצמך שאם היית במקום בורא בצורת השפעה, אהבה, חיבור והכול, איך היית מתנהג עם החברים. תעשה מעצמך כאילו אתה בורא, תתנהג כלפיהם בצורה כזאת, ואז תראה מה זה נקרא להיות אדם. תעשה איתם כאלו תרגילים.
שאלה: לגבי הצמצום, האם צמצום זה משהו שבהכרה, מתוך הרצון, או שהוא נוצר בתוך האדם כשהאמונה מעל הדעת מתעלה מעל הרצון לקבל?
צמצום זה שאני עושה נגד הרצון המקורי שלי כדי להיות דומה לבורא, לפחות בזה שאני לא מקבל, כמוהו, זה נקרא פעולת הצמצום. השתוות המינימלית עם הבורא, שאני מפסיק להיות המקבל, זה נקרא צמצום.
שאלה: אם מתעורר בי איזה רשימו והרשימו הזה מורגש כסבל, האם ניתן לזרז את הרשימו הזה ולהביא את הרשימו הבא?
אני צריך לממש את הרשימו הנוכחי ואז כתוצאה מזה אני אקבל את הרשימו הבא. אבל אני לא צריך לעבור כאילו לרשימו הבא, אני לא יודע מה זה, אני צריך עם כל מה שיש לי עכשיו לסדר את הדברים שלי מתוך המצב הנוכחי מקסימום בדביקות בבורא, כמה שאני מסוגל לתאר לעצמי, ואז מתוך זה אני אחליף את המצב שלי למצב הבא.
שאלה: הנושא שלנו זה להנות לבורא, לעשות לו נחת רוח. האם אנחנו יכולים בכלל להכיר בכך או להגיע לתחושה כזו בעשירייה, שהבורא נהנה מהעבודה שלנו? כיון שאצלי באופן אישי, מה שאני לא עושה, אני מרגיש שיש עוד יותר חוסר סיפוק במה שהוא מארגן לנו, ואתה רוצה רק להגיע לשיעור הבא כדי לצפות את חוסר הסיפוק הזה במדרגה הבאה.
אנחנו צריכים להשתדל להיות כל הזמן בפעולות משותפות בעשירייה, כך שהפעולות האלה יתנו לי הרגשת ביטחון שאני הולך ופוסע בכל רגע יותר ויותר קדימה. הכול תלוי בחיבור שלנו ואיך אנחנו מתקדמים.
שאלה: מה צריכה להיות הכוונה שלנו, כך שהעשירייה תהיה שבעת רצון מהבורא, והבורא יהיה שבע רצון מאיתנו?
דביקות. מה שאנחנו עושים, כמה שאנחנו עושים, לא חשוב, אבל משתדלים לעשות נחת רוח לו, ומקווים שכך זה.
שאלה: איך אנחנו יכולים לגרום לחברים בעשירייה להשתתף במפגשים שלנו?
אנחנו לומדים את זה מהמאמרים, אני לא יכול לענות על זה. פשוט יותר ויותר לקרוא מה המקובלים ממליצים לעשות ולהשתדל לעשות את זה, ואז תראו למה הם התכוונו.
שאלה: בקשר לכל מה שאנחנו מדברים מתחילת השיעור. כל הרשימות וכל המצבים הכול מתגלה נגד המאמצים של האדם להיות ב"חפץ חסד", בביטול, באהבת חברים. לא תמיד אנחנו נמצאים בזה, הרבה פעמים אנחנו לא נמצאים בזה ויש דינמיקה, יש הרבה התנגדויות ומאבקים, ועושה רושם שלפעמים העניין הזה של להיות בחפץ חסד פשוט מכבה את כל הדינמיקה שבתוך העשירייה. איך להתייחס לזה?
כן, יכול להיות שנדמה לנו שזה איזה מקרה שאנחנו לא זזים. אבל לתקן את עצמנו לדרגת חפץ חסד זה ההיפך, זה שאני יכול להיות בכל מצב שיהיה, לא חשוב לי מה שיהיה, אני תמיד אהיה דבוק בבורא. זאת אומרת שדביקות בבורא זה יהיה המצב, התנאי הכי גבוה בחיים שלי. אני לא רוצה יותר כלום, רק להיות דבוק בו, ומה שתעשה לי, לא חשוב לי מה, רק להיות דבוק בו. זה התנאי להגיע לחפץ חסד, להיות בחפץ חסד.
אז בואו נשתדל קודם כל להיות בזה. בזה אנחנו כבר מתחילים לעשות נחת רוח לבורא, אמנם לא בפועל, כי אנחנו לא עושים כלום, אנחנו רק חפץ חסד, כי אין לנו שום דבר לתת לו, אבל את המצב שלי עצמו אני משייך לו. מהמצב הזה והלאה, אני כבר אוכל אולי לפתח את עצמי, לתת לו משהו בפועל כמו שהוא נותן לי, ואז אנחנו נגלה כאלו פעולות הדדיות ב"אני לדודי ודודי לי".
קריין: קטע מספר 6, מתוך "שמעתי" י"ט, אומר בעל הסולם.
"מוטל על האדם לבדוק את עצמו תמיד, את מטרת עבודתו. היינו, שבכל מעשים שהוא עושה, אם הקב"ה יקבל מזה נחת רוח. כי הוא רוצה בהשתוות הצורה לה', שזה נקרא "כל מעשיך יהיו לשם שמים". היינו, שכל מה שהאדם עושה, הוא רוצה בזה, שה' יהנה מזה, כמ"ש: "לעשות נחת רוח ליוצרו". ועם הרצון לקבל צריך להתנהג עמו ולומר לו: כבר החלטתי, ששום הנאה אני לא רוצה לקבל, מטעם שאתה רוצה להנות. היות על הרצון שלך אני מוכרח להיות נפרד מה', כי שינוי צורה גורם פירוד וריחוק מה'.
והתקוה של אדם צריך להיות, היות שהאדם לא יכול להשתחרר משליטת הרצון לקבל, והוא נמצא תמיד בגלל זה בעליות וירידות, לכן הוא מצפה לה', שיזכה שה' יאיר עיניו, ושיהיה לו כח להתגבר ולעבוד רק לתועלת ה'. וזה כמ"ש: "אחת שאלתי מאת ה', אותה אבקש". "אותה", היינו השכינה הקדושה. ומבקש, שיהא "שבתי בבית ה' כל ימי חיי"."
(בעל הסולם. "שמעתי". י"ט. "מהו, שהקב"ה שונא את הגופים, בעבודה")
שאלה: הצעת לנו עכשיו להתמקד בלהגיע לדרגת חפץ חסד. אמרת שלא נדרש מאיתנו כלום שזה פסיבי, אבל זה נשמע מאוד אקטיבי, לוותר על הכול ולרצות להיות רק דבוק בבורא. לא לרצות שום דבר לעצמי, נשמע כאילו פסיבי, אבל זה מאוד אקטיבי.
נכון, זה אקטיבי כלפי הגשמיות, ופסיבי כלפי הרוחניות. זה המעבר מהעולם הזה, לעולם הבא, מעולם הקבלה, לעולם ההשפעה. אז כלפי לקבל אנחנו נמצאים בצמצום, וכלפי ההשפעה אנחנו כל הזמן בודקים את עצמנו, ומשתדלים להגדיל את כוחות ההשפעה.
תלמיד: ואם מנסים לקשור את זה למה ששאל קודם החבר לגבי הכרחיות, נגיד זוגיות וכיוצא בזה, ברגע שאני מתייחס לכל הדברים האלה בהכרחיות, כאילו לא משנה מה עובר עלי, אני רוצה אך ורק לדבוק בבורא, יוצא שאני עושה שימוש בהכרחיות לטובת ההשפעה.
נכון, לכן אנחנו נמצאים גם בעולם החומרי, כדי להתחיל כאן, מתוך הפעולות הכרחיות הגשמיות שלנו, להכין את עצמנו לעולם הרוחני, לפעולות דלהשפיע. אפילו במצבנו, אם אנחנו רוצים או לא רוצים, אנחנו משפיעים עוד לפני כניסתנו לעולם הרוחני.
קריין: קטע מס' 7, מתוך שמעתי ל"ח, אומר בעל הסולם.
"צריך תמיד לזכור את הסיבה, המחייבו לעסוק בתו"מ. וזה ענין שדרשו חז"ל "שתהיה קדושתכם לשמי", שפירושו, שאני אהיה הגורם שלכם. שזה נקרא, שכל עבודתכם הוא בזה, שאתם רוצים להנות לי, היינו שכל מעשיכם יהיו בעמ"נ להשפיע.
כדברי חז"ל "כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה" (ברכות כ). שפירושו הוא, כל אלה, שעוסקים בשמירת תו"מ על הכוונה בכדי להגיע לזכירה, בסוד "בזכרי בו, איננו מניח לי לישון", נמצא, שעיקר השמירה הוא, בכדי לזכות לזכירה.
זאת אומרת, זה שרוצה לזכור את הבורא, זה הוא הגורם שמירת תו"מ. היות לפי זה, הסיבה והגורם, שצריך לשמור את התו"מ, הוא הבורא. היות בלי זה אין האדם יכול להתדבק בהבורא, מטעם ש"אין אני והוא יכולים לדור במדור אחד", מסיבת שנוי צורה כידוע."
(בעל הסולם. "שמעתי". ל"ח. "יראת ה' הוא אוצרו")
כאן בעה"ס רוצה לנגוע בדבר מאוד עדין שמבדיל בין הקבלה לדת, לדתות. כי כל הדתות דורשות מהאדם לקיים איזה פעולות, ואם האדם מקיים אותן, הוא חושב שהוא כבר עשה את מה שצריך, וזה עיקר השוני בין חכמת הקבלה לכל הדתות. וזה לא רק ביהדות, בנצרות, באיסלאם, אלא בכלל בכל מה שהאדם יכול לייצב לעצמו בעולם הזה, יש יותר מאלפיים דתות ואמונות שונות.
שמעתי שבהודו בכמה מקומות התחילו לבנות בנינים מיוחדים ולעשות שם עבודה כנגד ווירוס הקורונה שלנו. אנשים באים, משתחווים, אני לא יודע מה הם עושים בדיוק, שרים, רוקדים, כדי בצורה כזאת להשפיע על הווירוס. כן, לא בצחוק, ראיתי קצת את הדבר הזה, זה מאוד מעניין, והם צודקים, אם זו תופעה מהטבע, אז בואו אולי נעשה דבר כזה. אנחנו מסכימים, רוצים, מכבדים, ועל ידי זה אנחנו נהיה יותר טובים, וגם התופעה הזאת, הוירוס הזה יהיה יותר טוב כלפינו, יש בזה הרבה פילוסופיה.
מה אני רוצה להגיד, סך הכול מה הוא כותב כאן בקטע? שאנחנו צריכים לראות איך אנחנו עובדים, האם זו עבודה רוחנית, האם זו עבודה גשמית, האם אני עושה את זה לטובת ההנאה שלי בעולם הזה, או שאני עושה את זה לטובת הבורא ואז זה נקרא "העולם הבא". העולם הבא הוא מערכות דהשפעה, לעומת מערכות דקבלה.
שאלה: רשום "בזכרי בו, איננו מניח לי לישון". מה זה אומר "זכרי בו"?
אני כל הזמן חושב איך אעשה נחת רוח לבורא, וזה קובע את כל היחס שלי לחיים. כי אין במציאות חוץ מ"אני" והבורא. ואז אני צריך להתקשר לכל העולם בסופו של דבר, ודרכם, וכשאני מסדר אותם, קושר אותם, וממלא אותם, אני מעלה אותם לבורא. זו העבודה שלי. לכן אני משתדל לראות לפני רק את שני הדברים האלה, העולם, או לפחות בינתיים את העשירייה, והבורא, ואני צריך להשפיע לעשירייה כדי לקרב אותם לבורא, זה מה שחשוב לי.
שאלה: לגבי "בזכירה", הזכירה להבנתי זה מה שהיה בעבר. אתה תמיד מלמד אותנו לא להסתכל אחורה אלא ללכת קדימה. למה כאן אנחנו צריכים לחשוב על מה שהיה? הרי עלינו תמיד לחשוב קדימה, איך לשלב את זה?
ענין הזמנים, עבר הווה ועתיד, זאת אשליה שקיימת רק במוח שלנו, כך אנחנו מחוסר שלמות, מחוסר דביקות, נמצאים בכאלו תמונות, שחותכות לנו את המציאות לפי זמן, תנועה, מקום, ולפי הפעולות שלנו. אבל ברגע שאנחנו מתעלים מעל זמן, תנועה ומקום, בזה שרוצים להשפיע מכל מצב שיהיה, אז כל המציאות מתחילה להיות כמציאות אחת, ואנחנו משתמשים בה בצורה כזו שלא חשוב לי עבר הווה עתיד. אין דבר כזה, אלו פשוט הזדמנויות להשפיע. ולגמרי לגמרי לא חשוב מאיפה אני לוקח אותן, העיקר שאני מגלה הזדמנות להשפיע, וכך אנחנו קושרים את כל המציאות לכוונה אחת.
שאלה: במהלך ההכנה בחרו את הקטע על זה שכשהחברים יושבים יחד תחילה הם נראים כאנשים עושי מלחמה ובסופו של דבר הם מתחברים באהבה ועושים נחת רוח לבורא. בבני ברוך יש לנו כלי מאוד חזק שנקרא "סדנה", אנחנו יושבים, אנחנו מדברים, האם אנחנו נותנים נחת רוח לבורא? או מה חסר כדי שדרך הסדנה ניתן נחת רוח לבורא?
במיוחד הבורא נהנה מזה שאנחנו מחוברים ומכוונים מתוך החיבור אליו. כי בזה אנחנו משתדלים להחזיר מה שתלוי בנו, חלק מהכלי דאדם הראשון לתיקון, לדביקות אליו. זו בעיקר העבודה שלנו. לא לשכוח שאנחנו צריכים לתקן את השבירה. וכמה שאנחנו מסוגלים לעשות זאת בעשירייה שלנו, זה נקרא ש"הבורא מביא את האדם לגורל הטוב, שם ידו על גורל הטוב, ואומר קח לך". אנחנו צריכים להשתדל בקיום כוח הערבות בינינו, לאט לאט, בהדרגה, להתקדם למצב שאנחנו נרגיש שאנחנו באמת תלויים זה בזה, שאנחנו מחויבים זה עבור זה בעשירייה, ושאין לנו בריריה.
אנחנו צריכים יותר ויותר, מיום ליום להרגיש את עצמנו סגורים בתוך הכלי של העשירייה. אני הייתי עם עוד חמישה אנשים, היינו שישייה, בזמן שרב"ש לימד אותנו, והוא אמר לא חשוב 10, היו קבוצות שהיו בהן 14 חברים, והוא אמר "זה לא חשוב, העיקר אתם נמצאים בעשירייה, תשתדלו להיות ממש יחד", מתוך זה מתקדמים. לכן אני שוב ושוב חוזר על זה, שאין לנו ברירה אנחנו חייבים להרגיש את עצמנו ככלי דאדם הראשון שקם לתחייה ותיקון.
שאלה: איך להרגיש שהכוונה שלי כלפי הבורא או כלפי החברים היא אמיתית ולא איזו מחשבה שקרית, משהו שאני כופה על עצמי?
אני לא יודע, אלה בירורים, הרבה בירורים שאני לא יכול לדבר עליהם כל כך בשיעור כי יכולים להבין אותי לא נכון. אלה מילים, והרבה מילים מבלבלות אותנו. תבררו לבד, והעיקר להתקדם, כל פעם להבין שמכל הבלבולים, מכל המצבים החיבור בינינו וכלפי הבורא זו הצורה הנכונה. וככול שתתקדמו בזה, עם הבלבולים בין המצבים האלו והאלו תראו, ותלמדו ממה שאתם עוברים איך ללכת קדימה.
שאלה: פעולות שאתה עושה למען החברה ואתה עושה אותן לבד, אלה לא פעולות בהשפעה?
אתה מתכוון אליי או לכל אחד ואחד?
תלמיד: לכל אחד ואחד.
זה נכון, כי כל אחד עושה פעולות לבד, אבל השאלה כמה אני רוצה לחבר בתוכי את כל החברים ולהעלות אותם כמו זר, כמו כלי שלם לבורא.
תלמיד: זאת אומרת, כשאני רוצה לעשות את הפעולה, אני צריך להחזיק בכוונה שלי את העשירייה?
ודאי, אחרת איך אתה עושה נחת רוח לבורא, במה אתה משפיע לו?
תלמיד: בזה שאני עושה פעולה שתתרום לעשירייה שלי ולשאר העשיריות, לא?
מה אתה עושה להם טוב?
תלמיד: מכין כתוביות, עוזר בהכנה.
זה שטויות, אף אחד לא מתחשב בכל הדברים האלה, זה לא נקרא טוב. טוב זה נקרא, להתקדם לטוב, והטוב נקרא בורא. במה אתה מקדם אותם לבורא. מכין כתוביות? זה טוב שאתה מכין כתוביות, לא אומרים שלא. וגם בזה יש איזו פעולה רוחנית, כי אתה עושה את זה למען החברה, יפה מאוד.
אבל בכל זאת, במה צריכה להיבדק הפעולה? בכמה שאתה מקדם אותם לבורא, בכמה הם נעשים על ידך יותר צמודים יחד, בצורה הדדית מבטלים את האגו של כל אחד ואחד, ובסך הכול, במצב המשותף ביניהם, הם מוכנים לזה.
שאלה: לפי מה אתה קובע שהתלמיד הזה כן מתקדם, וזה לא מתקדם, וזה הולך אחורה, וההוא הולך קדימה, לפי מה אתה מחליט דבר כזה?
אני בודק את התלמידים לפי כמה שהם נמצאים בשיעורים. אם תלמיד נמצא בכל השיעורים, כמה שהוא מסוגל בצורה אישית להשתתף בכל השיעורים, אז בעיניי הוא תלמיד טוב. וכמה שהוא מתקדם זה לא תלוי בו. אם הוא מגיע לשיעור ומשתדל להיות עם הקבוצה שלו יחד ויחד איתם משתדל לשמוע שיעור ומקווה שזה מקדם אותו, כל היתר לא תלוי בו. לכל אחד יש שורש נשמה משלו, ולכן כל אחד מתקדם בצורה אחרת.
יש כאלה שמתקדמים מהר מאוד ומהר מאוד מגיעים לאיזו צורת השפעה, צורה רוחנית ונמצאים בזה. יש כאלה שיש להם דרך ארוכה והם לומדים בקושי, ועד שהם עולים לרוחניות זה לוקח עשרות שנים. אבל זה תלוי בשורש נשמה, בכבדות הנשמה, בכמה שהיא כבדה, בכמה שהיא גרועה, בהתאם לזה יש לה עביות גדולה, אז האדם הזה כשמתקן אותה, הוא מקבל בהתאם לזה גם שכר יותר גדול, "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו".
אנחנו נמצאים בדור האחרון, בתקופה כזאת שעכשיו מתעוררות הנשמות הכי גרועות שלא קיבלו תיקון עד כה, ואז יוצא שהעבודה שלנו היא קשה ביותר והתיקון שלנו הוא גם ארוך מכולם, מכל הנשמות שהיו קודם בתיקונים, ואין מה לעשות, לא אנחנו בחרנו את העניין, אלא ככה זה. ואנחנו צריכים לעשות הכול כדי שתהיה התקדמות רוחנית לכולנו, ושנכין את עצמנו לדור הבא. שמי שעוד יבוא אחרינו, אם יבואו, אז שיהיה להם הכול מוכן, ספרים, מידע, כל דבר ודבר והם יוכלו גם לתקן את עצמם די מהר.
תלמיד: והדרכים איך להפיץ לדור הבא יתגלו לנו?
אני חושב שכל מה שאנחנו עושים יצטרך הדור הבא, ולאט לאט, אפילו שפתאום אנחנו רואים שמה שעשינו זה לא בסדר, צריכים לעשות קצת יותר, אחרת, אז זו הדרך, כך אנחנו מתפתחים. ככה זה במדע וככה זה בחכמת הקבלה ובכל דבר בחיים. אנחנו בונים, משתמשים בו, מתוך זה שמשתמשים רואים שהדבר הזה הוא לא מספיק טוב ומחליפים אותו ליותר טוב. זה העניין של האבולוציה.
שאלה: מדוע כשאנחנו חושבים על לגרום תענוג לבורא אנו שוכחים שהעשירייה היא האמצעי לזה?
כי זה נגד האגו שלנו, אין דבר יותר גרוע מלהתחבר לעשירייה. יותר גרוע, זאת אומרת גם יותר קשה וגם שהאגו שלנו דוחה את זה ממש על הסף. כי זה נגד האגו, והעשירייה זה המבנה של כל המציאות, רק אנחנו לא רואים בו במבנה הזה שבאמת כל המציאות נמצאת שם ולכן הדחייה ממנו זו דחייה גדולה.
שאלה: מה המשמעות של מימוש רשימו?
שאנחנו לוקחים רשימו מהשבירה שהייתה לפני העולם הזה, לפנינו, שאת הכלי שהבורא ברא הוא שבר ואז כל הרשימות האלה, זאת אומרת כל הרצונות שהיו שם בעל מנת להשפיע הם קיבלו כוונה על מנת לקבל, וכל הרשימות האלה בעל מנת לקבל שעכשיו מתעוררות בנו, את כל הרשימות האלה אנחנו צריכים להפוך, ונהפוכו, מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע. זאת אומרת, את הכוונה אנחנו צריכים להפוך וכך להשתמש נכון.
זאת אומרת, אני משתמש בכל רשימו ורשימו רק לא לטובתי אלא לטובת הבורא. ולטובת הבורא אני לא יודע מה זה, אבל בורא זה משהו שמלובש בכל המציאות, אז אני צריך להפוך מה שאני רואה, את כל העולם והכול לטובת העולם כולו. אז במקום לעולם כולו שאני לא יודע איפה העולם הזה, איך אני אבלע אותו, אני מממש את זה בעשירייה. ומתוך שהעשירייה זה כבר משהו שדומה לכל המציאות, אני כבר לומד בכל עשירייה מה אני צריך לעשות ואחר כך אני מתחיל להרגיש איך בכל העשירייה הקטנה הזאת שלי אני מגלה את כל המציאות שם.
אני לא צריך לצאת ולהתרחב, אלא ממש בעבודת הקשר בינינו אני מתחיל לגלות שאחרי כל חבר וחבר ישנן מערכות אגואיסטיות כאלה גדולות שאני צריך לעבוד עליהן ולחבר אליהן ולהיות למעלה מהן ולכוון אותן בעל מנת להשפיע. ממש כמעט ולא צריכים לצאת מתוך העשירייה, אלא ישנה עבודה כך וכך מפני שאנחנו עדיין בעולם הגשמי.
שאלה: אמרת שהאדם במשך עבודתו מקבל עזרה, מקבל אור, האם העזרה הזאת זה משהו מוחשי והוא יכול להגיד לעצמו שזו הייתה עזרת הבורא?
הייתי אומר כך, עזרת הבורא בדרך כלל לא מגיעה כמו עזרה בעולם שלנו, שנגיד אני רוצה לעשות משהו ואז אני מקבל איזה כלי ועל ידי הכלי הזה אני יכול משהו לעשות. לא. עזרה מהבורא יותר מגיעה בזה שאני לא יכולתי קודם לעשות משהו, ביקשתי, רציתי לבצע את הפעולה הזאת איכשהו, ופתאום אני רואה שאני עושה. ככה זה.
זאת אומרת, עזרה מהבורא לא מגיעה בזה שאני מקבל ממנו עזרה ואני מבצע. יש בזה כמה וריאציות, אבל בדרך כלל זה מגיע בזה שהבורא מבצע את הפעולה עצמה, וזה נקרא "ה' יגמור בעדי", וככה זה קורה. אבל לבקש, כל הזמן לבקש, ואם יחד מבקשים בטוח שזה יקרה.
שאלה: אני בהמה ואני לא יודע להנות לחבריי ודרכם לבורא, אבל אני באמת רוצה להגיע לזה, אני באמת רוצה לממש את זה, האם זה כיוון נכון?
אתה תבקש, כל הזמן לבקש. רק לא סתם, אלא תברר מה חסר לך כדי להיות בהשפעה, ואז אתה תראה עד כמה זה עובד.
שאלה: "הכרחיות לא יגונה ולא ישובח", האם אני צריך לסבול ברצון לקבל שלי ולייחס את הסבל שהבורא נותן לי כאפשרות להתחבר לעשירייה?
גם זה. כל דבר שאתה חושב שיעזור לך להיות מחובר יותר עם העשירייה, תעשה. וגם שים לב שלא תמיד אתה מצליח, והבורא נותן לך אפשרות להיכשל, ועד כמה אתה מגלה אחר כך את זה שלא עשית נכון, ולמה הבורא לא עצר אותך, ושאתה זלזלת בחברים. מה לעשות? כך הוא מלמד אותנו.
שאלה: אתה אומר שלכל אחד יש שורש נשמה משלו ושאין מה לעשות הכול מלמעלה. ובכל זאת לנו בעשירייה יש פערים. ומה אתה אומר לחבר שמרגיש שהוא רחוק ו" עוד שנייה כולם מתקדמים ואני לא, זה לא בשורש הנשמה שלי, בטוח", איך מתוך ה"ביחד" שלנו בעשירייה הוא יכול לקדם את עצמו?
זה תמיד ככה. האנשים שמתקדמים, ההתקדמות שלהם בזה שהם מגלים עד כמה שהם נמצאים בפיגור. ואפילו אם תכנס בין המדענים, תתחיל לשאול אותם כל מיני דברים, הם יתחילו להגיד "אנחנו לא יודעים את זה ולא יודעים את זה וזה בספק וזה עוד לא ידוע" וכן הלאה, אם זה מדענים אמיתיים. תכנס בין האנשים הפשוטים יגידו, "לא, זה בסדר, זה ככה וככה". זאת אומרת, האדם שמתקדם מרגיש עד כמה שעוד חסר לו. "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו", ולכן דווקא האנשים המתקדמים נמצאים בספקות.
שאלה: לפי "איש את רעהו יעזורו", המקובלים אומרים לנו ככה, אבל אנחנו צריכים לראות איך אנחנו מקדמים את החברים, ולא, "אני הולך יש לי שורש נשמה, איזה יופי", זה לא ככה.
כמה שאנחנו משקיעים בעשירייה ואחרי העשירייה בהפצה לכלי הכללי, בזה ההתקדמות שלנו. כי כל אלו הכלים הם שלי, וזה שאני עושה את זה נגד האגו שלי שאני צריך לפרסם להם וללמד אותם ולדאוג להם, אלה ממש פעולות השפעה.
שאלה: מה זה אומר לקבל יותר ברוחניות? האם נשמה שהיא כבדה יותר וקשה לה, מקבלת יותר שכר?
כן. עד כמה שהנשמה יותר כבדה והגיעה מהשכבות הכבדות של הרצון לקבל של הכלי דאדם הראשון, אז הרשימות שלה הן מאוד כבדות, קשות, עבות, ואז האדם הזה עד כמה שהוא מתעורר לרוחניות הוא מתעורר בצורה מאוד מאוד איטית, ויש לו אגו גדול מאוד. הוא לא שומע טוב מה שמדברים האחרים כי האגו סותם לו את השמיעה. הוא לא רואה כל כך חוץ ממה שהאגו נותן לו לראות, כי האגו מסתיר לו את הראיה. הוא לא יכול כל כך להתחבר עם אחרים, יכול להתחבר בצורה פשוטה, אבל יותר פנימה הלב לא נותן לו להרגיש אותם בפנים בתוך הלב, ואז הוא עושה פעולות אבל הפעולות האלה הן כמו שמורח איזו תרופה על הגוף שלו, אבל לא מקבל בפנים.
וכך אנחנו מרגישים שקורה לנו במיוחד בדור הזה, וכמו שכותב בעל הסולם, זה הדור של הנשמות הכי גרועות במציאות שלא יכלו להתברר לפני זה.
ולכן עלינו רק להמשיך ולהתגאות בזה שאנחנו כן גרועים, וכן ניתן לנו מצב כזה שאנחנו מתקנים דווקא את הכלים השבורים ביותר. ונתקדם, בכל זאת הבריאה חייבת להגיע כולה כולה לתיקון, אז במוקדם או במאוחר אנחנו נגיע.
העיקר בכל רגע ורגע בקיומנו שאנחנו נגיע למצבים שאנחנו כן רוצים להיות דבוקים בבורא באיזה מצב שלא יהיה, זה לא חשוב, אל תגידו לי באיזה מצב אני נמצא לא אכפת לי. אם אני בכל מצב שאני נמצא רוצה רק דבר אחד, להיות דבוק במה שאני עכשיו כרגע בבורא, אז זה נקרא שלמות, וככה אנחנו צריכים לראות את עצמנו.
תלמיד: ומה השכר היותר גדול שאנחנו מקבלים?
השכר הוא יותר כי הוא סופר אותם בצורה אחרת, הוא סופר שכר שיכול לעשות ללא שום תגובה מהבורא, ובכל זאת משתדל לגייס כוחות לעשות פעולות על מנת להשפיע. הוא לא זקוק לתגובה, לתשובה, לא זקוק לשכר, השכר שלי שאני עובד למעלה מכל שכר. תן לי כוח שאני אעבוד כך שלא יהיה לי שום שכר, שום תגובה, וזה יהיה באמת השכר האמיתי.
שאלה: שמענו קודם שתלמיד טוב, תלמיד שמתקדם, זה תלמיד שנמצא בכל השיעורים וכמה שמסוגל להשתתף באופן אישי בכל השיעורים, אז הוא תלמיד טוב. מה זה נקרא עשירייה שמתקדמת?
עשירייה שמתקדמת זה כבר מבנה רוחני, שהיא מרגישה את עצמה יותר ויותר מקובצת בלב אחד, בהשפעה הדדית זה אל זה, שכולם דואגים, כל אחד מהעשירייה דואג עבור כל העשירייה ואז כל אחד עבור כולם הם באים למצב שנקרא ערבות, ובתוך הערבות הם מתחילים לגלות את התורה, שכבר מתחילים לגלות פעולות הבורא כלפיהם בפועל ממש ואיך שהם משפיעים לו בפועל בחזרה, וזה נקרא "אני לדודי ודודי לי" שכבר מקימים את מערכת אדם הראשון.
תלמיד: איך אתה מודד עשירייה שמתקדמת?
אני מסתכל עליכם ואני רואה את זה.
שאלה: לפני כמה דקות הזכרת ביטוי מאוד מעניין שהעשירייה היא מבנה המציאות, האם אתה יכול להסביר את זה קצת יותר?
אם אנחנו מגיעים למצב שאנחנו מחוברים לקבוצה, אז בתוך הקבוצה הזאת אנחנו יכולים לגלות את כל פרטי המציאות הגדולה הגלובלית כי "כלל ופרט שווים" הם, ולכן אין שום בעיה להיות בעשירייה וללמוד מתוך העשירייה את כול העולם, כל המציאות.
שאלה: מה אתה ממליץ לנו לעשות כדי שבינינו נתקדם בצורה שנצליח להחזיק את האיחוד בינינו?
זה רק לפי הדאגה שלכם, רק לפי הדיבור ביניכם. אתם צריכים לשבת ולדבר ולתת זמן לעצמכם איך אתם סך הכול מסכמים את העבודה שלכם, מה אתם חושבים שאתם צריכים לעשות ביחד, איזו פעולה הבאה. וככה צעד צעד, מפעם לפעם, כל פעם להגיע למצבים שאתם רואים שהכול מגיע לאיזו מערכת עגולה שאתם מחברים אותה. דיבור ביניכם. תנסו. לא לעבור על הכל בשתיקה. יש כאלה שיותר מדברים, יש כאלה שפחות מדברים, אבל בכל זאת, קבוצה צריכה לדבר לפחות בכמה מילים על מה הוא המצב שהם נמצאים בו.
(סוף השיעור)
-
"כי טוב מעט בכוונה מהרבות בהם שלא בכוונה" (שולחן ערוך, אורח חיים א', סעיף ד')↩