שיעור צהריים 10.08.24 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

חורבן כהזדמנות לתיקון – קטעים מן המקורות

קריין: שיעור בנושא "חורבן כהזדמנות לתיקון" - קטעים נבחרים מן המקורות, כותרת "להקים שכינה מעפר", קטע מס' 44.

להקים שכינה מעפר

"אם האדם מחליט, שהוא רוצה לעבוד בבחינת "עפר", היינו אפילו שהוא טועם טעם עפר בעבודה, הוא אומר, שזה חשיבות גדולה אצלו, אם הוא יכול לעשות משהו לטובת הבורא, ולעצמו לא חשוב לו איזה טעם הוא מרגיש, והוא אומר, שעבודה זו, בזמן שטועמים טעם עפר, היינו שהגוף צוחק מהעבודה הזאת, הוא אומר להגוף, שלפי דעתו נקראת עבודה זו בחינת "לאקמא שכינתא מעפרא".

כלומר, שהגם שהגוף טועם בעבודה זו טעם עפר, האדם אומר, שזה הוא קדושה, ואינו מודד כמה טעם שהוא מרגיש בעבודה, אלא שהוא מאמין, שהבורא כן נהנה מעבודה זו, היות שאין כאן שום עירוב של הרצון לקבל, היות שאין לו מה לקבל, כי אין שום טעם וריח בעבודה זו, כי רק טעם עפר יש כאן. לכן הוא מאמין, שזו היא עבודת הקודש, וממילא הוא שש ושמח."

(הרב"ש. מאמר 24 "מהו, שהאדם צריך להוליד בן ובת, בעבודה" 1991)

שאלה: באיזה כלים הוא שש ושמח כשהוא בוחר באמונה?

באותם הרצונות שהוא רוצה להרגיש טעם עפר ומרגיש אותו, אבל יחד עם זה הוא לא נכלל מההרגשה הזאת, אלא אומר, "אני עכשיו מרגיש טעם עפר, וזה באמת טעם אמיתי כלפי החושים שלי, הרוחניות שנמצאת עכשיו מתגלה כלפיי ויש לה טעם עפר". זה נכון. "אבל מפני שהיא מגיעה לי מהבורא, אני מוכן להישאר בזה ולא חשוב באיזה מצבים, אני רק רוצה להיות בחשיבות, בהכרה גדולה כלפי מה שאני עכשיו מרגיש". ואז יוצא שהוא מפסיק להרגיש טעם עפר, זה מסתלק ממנו, ולאט לאט הוא מגיע למצב שהוא מרגיש את זה כטעם הקדושה.

תלמיד: אז יש בתוך האדם מין מתג כזה שיכול לזוז מטעם עפר לטעם אחר, זאת אומרת יש כאילו כלי הרגשה חדשים שפתאום נולדים בו?

בינתיים לא. אנחנו מדברים על המצב שאדם היה מרגיש טעם עפר, זו התחלה נכונה להיכרות שלו עם רוחניות, וזה בכל מדרגה ומדרגה. הוא מבין שמפני שהוא מרגיש טעם עפר זה כנראה קדושה, ואז הוא מתייחס לזה כמו למשהו גדול וחשוב, כי זה מגיע מהבורא.

תלמיד: אז זו כנראה קדושה, מאיפה זה בא, זה משהו במוח?

זו הרגשה.

תלמיד: אבל לאורך כל הדרך צריך שיהיה טעם עפר?

לא יודע, מדברים על מקרה שאדם מסכים להיות בטעם עפר, רק להיות בקדושה.

תלמיד: אבל למה זה נקרא "להקים שכינה מעפר"?

כי שכינה זה מה שהוא מרגיש מהכלים שעכשיו הוא עובר במצבים כאלו, ובונה אותם בצורה כזאת שמרגיש עפר ואחר כך מתוך זה שהוא מתגבר על עצמו ורוצה לטעום בזה טעמים גדולים - לא לעצמו, הוא מסכים להישאר בטעם עפר, ואז העפר הזה הופך להיות קדושה. זה נקרא "להקים שכינתא מעפרא".

שאלה: מה זה אומר שהגוף צוחק?

האדם מבין בשכלו לפי מה שהוא לומד, לפי מה שהוא שומע, שמה שהוא עכשיו מרגיש זה מגיע אליו מלמעלה, מהבורא, מהעולם העליון, אבל יחד עם זה הוא מרגיש בזה טעם עפר.

תלמידה: מי נותן לו כוחות, מאיפה הוא מקבל את הדלק?

מהבורא, "אין עוד מלבדו".

תלמידה: וכשהגוף צוחק זה לא לוקח כוחות, זה לא מחליש אותנו?

לא. עם זה האדם יכול להתמודד ולהגיד, אני מרגיש טעם עפר זה נכון כלפי החושים שלי הלא מתוקנים, אבל יחד עם זה אני רוצה להתגבר ולעלות לדרגת היכרות יותר גבוהה.

תלמיד: זאת מדרגה מאוד גבוהה להגיע לזה?

לא, זה תחילת העבודה הרוחנית.

שאלה: למה השכינה בכלל נמצאת בעפר?

תלמידה: ולמה בכלל אנחנו מתחילים בעבודה הרוחנית שלנו להרגיש את זה בעפר?

כי זה אנחנו.

תלמידה: אנחנו נמצאים בעפר.

כן.

תלמידה: רק הוא יכול לעזור לנו לעבוד.

כן.

תלמידה: זו עבודה יומיומית כמו שאתה אומר.

זה מה שכתוב.

שאלה: הוא מתחיל את הקטע כשהוא אומר, "אם האדם מחליט, שהוא רוצה לעבוד בבחינת "עפר"". האדם רוצה להרגיש טעם עפר או שזה נוחת עליו?

הוא לא רוצה, ודאי שהוא מתכוון לטעמים מובחרים יותר.

תלמידה: אז הוא לא רוצה ואז הגוף צוחק עליו ואז הוא אומר לו, "לפי דעתי זו עבודה קדושה".

כן.

תלמיד: מה הטעם באמירה הזאת זה כאילו הוא משקר?

אם אדם מקבל ולמרות שהוא טועם טעם עפר, הוא אומר שהעפר הזה מגיע לו מהעולם העליון, מהרוחניות, מהבורא, אז יוצא שהוא מסכים עם ההרגשה הזאת, הוא מסכים לעבור אותה הרגשה לא נעימה ולהיכנס לעולם העליון.

תלמידה: הוא מסכים בשכל אבל בליבו הוא רוצה שהטעם הזה יעבור, או שבאמת הוא מוכן לזה?

בליבו כן, אבל אחר כך ליבו גם יסכים.

תלמידה: איך לא להגיד דברים כאלה מהפה ולחוץ, ולומר, "זו עבודה קדושה לא אכפת לי מה אני מרגישה"?

בינתיים להגיד בכוח ולקוות שזה יעבור לפועל.

תלמידה: אז אדם צריך להגיד אפילו שהוא לא מאמין ולהמשיך לפעול עד שהבורא מחליט?

כן.

קריין: קטע מס' 45.

"איך האדם יכול לקבל כח התגברות על הגוף, בזמן שהוא מרגיש בחינת "שכינתא בעפרא". איזו שמחה הוא יכול לקבל מעבודה זו. וביותר קשה, איך יש אפשרות לאדם, שיהיה לו צורך וחשק לעבוד עבודה, שאין אדם מרגיש בה טעם. כלומר, בשלמא שאין לו ברירה. יש להבין, שהאדם עובד בכפיה, אבל לחשוק לעבודה כזו, שאין בה טעם, איך אפשר. והיות שאין לו כח להתגבר, ושתהיה לו שמחה מעבודה כזו, ואיך אפשר לשמש את המלך בצורה שפלות כזו, היינו שמרגיש טעם עפר בעת שהוא משמש את המלך.

לכן על זה הוא מבקש מה', לא שיתן לו בחינת גילוי גדלות יתברך, שירגיש בזה טעם. אלא הוא מבקש מה', שיתן לו כח, שיוכל להתגבר על הגוף ולעבוד בשמחה, בזה שעכשיו הוא יכול לעבוד בלתי ה' לבדו, היות שאין הרצון לקבל נהנה מעבודה, שיש לה טעם עפר."

(הרב"ש. מאמר 40 "מהו כי אתם המעט מכל העמים, בעבודה" 1990)

אנחנו רואים שכאן דווקא העצה, "תשתמש בטעם עפר שאתה מרגיש שמתגלה לך מפני שאז אתה יכול להיות בעל מנת להשפיע יותר קרוב לקדושה". זאת אומרת, זה שאתה מרגיש עכשיו שאין לך שום נטייה להשפעה, שלא מושכים אותך לשם, זה דווקא הזדמנות שהבורא נותן לך שתתחיל לעבוד עם מה שאתה מרגיש בצורה נכונה. ואז מכאן אנחנו יכולים להתחיל לאט לאט בצורה כזו להתקרב באמת לקדושה, להשפעה, ולהבין מתוך זה יותר ויותר כל פעם באיזה מצב נמצא כוח ההשפעה, הבורא.

כך האדם משיג שהוא לא יכול להתגבר מעל טעם העפר, מעל הדחיות שמקבל הרצון לקבל שלו מהדרך, אבל יחד עם זה, הוא צריך לבקש מהבורא, "תן לי אפשרות לעבוד למעלה מהדעת ואני בכל זאת ארצה להיות בזה. אני רוצה להתחבר עם הבורא למרות שאני מרגיש דחייה". וכך הוא מתקדם.

תלמיד: לפי הטבע של האדם הרגיל, מה הוא יותר אוהב או יותר מעדיף, לשנוא את האדם שלידו, את הישראלי שלידו או לשנוא את הצרות שמגיעות מבחוץ?

אדם מעדיף לקבל מבחוץ רק טוב.

תלמיד: אבל אנחנו נמצאים במצב, כלומר העולם שלנו ובמיוחד עם ישראל נמצא במצב שבו אדם צריך לבחור בין שתי צורות, או שהוא נלחם עם השכן או שהוא נלחם עם אומה אחרת.

כן, אם אנחנו לא מוכנים להתמודד במלחמת היצר שלנו עם היצר הרע שלנו, אז אנחנו חייבים להתמודד עם האויבים החיצונים שלנו.

תלמיד: נראה שאדם מעדיף לחזור לריב עם השכן שלו, והמלחמה החיצונית רק מפריעה לו לחזור לריב עם החבר שלו.

זאת הבעיה, ברגע שאתה מזיז את האויבים שלך מבחוץ למרחק מסוים, באות עליך צרות אחרות, כי אתה לא רוצה להסתדר עם האויבים הקודמים, אתה לא רוצה לתקן אותם.

תלמיד: נראה שבתוך עם ישראל אנשים אוהבים לשנוא אחד את האחר, אוהבים לתת לשנאה הזאת להתפרץ, לתת לה לחיות, והמלחמות החיצוניות מפריעות לזה.

כן.

תלמיד: המלחמות מכריחות אותנו להיות בחיבור, אבל אדם מעדיף להיות במלחמה עם רעהו ואז המלחמה החיצונית רק מפריעה לו לממש את השנאה האמיתית שהיא השנאה לחברו.

כך הבורא משחק איתנו.

קריין: 56, כותב הרב"ש,

"עם ישראל יצאו מארץ ישראל ונחרב בית המקדש. ועל דרך עבודה יש לפרש, שעם ישראל יצאו לחוץ, ואינם מרגישים טעם בתו"מ, והלב שלהם, שהיה מקום להרגשת הקדושה, המכונה "בית המקדש", המקום הזה נחרב."

(הרב"ש. מאמר 5 "מהו בעבודה, ישראל שגלו - שכינה עמהם" 1988)

קריין: 57 מתוך הקדמת מרח"ו על שער ההקדמות.

"אמר הצעיר מֵעִיר. הַדַּל בְּאַלְפֵי, חיים ויטאל. בהיותי בן שְׁלֹשִׁים לַכֹּחַ, תָשָׁשׁ כֹּחִי, ישבתי משתומם. ומחשבותי תְּמֵהִים. כי עָבַר קָצִיר, כָּלָה קָיִץ וַאֲנַחְנוּ לֹא נוֹשָׁעְנוּ. רפואה לא עלתה לְמַחֲלָתֵינוּ. אין מָזוֹר לִבְשָׂרֵנוּ. ולא עלתה אֲרוּכָה [מַרְפֵּא] לְמַכָּתֵינוּ, לְחֻרְבָּן בית מקדשינו. הנחרב זה היום 1504 שנים. אוֹי לָנוּ כִּי פָנָה [נגמר] הַיּוֹם, יום אחד של הקב"ה, שהוא אֶלֶף שָׁנִים, וגם נָטוּ צִלְלֵי עֶרֶב, שהם 504 שנים יותר מחצי היום השני. וְכַלּוּ כֹּל הַקִּצִין, ועדיין בן דָּוִד לא בא. ונודע את אשר אמרו רבותינו: כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו, כאלו נחרב בימיו. וָאֶתְּנָה את פָּנַי לחקור ולדעת מה זה, ועל מה נתארך קיצינו וגלותינו. ומדוע לא בא בן ישי."

(הקדמת מהרח"ו על שער ההקדמות)

הוא מצטער.

שאלה: מצד אחד כך כותב חיים ויטאל שהיה הכי קרוב לאר"י, ומצד האחר נשמע שהוא בייאוש, איך שני הדברים האלו הולכים יחד?

כנראה שהם הולכים יחד.

תלמיד: יש רב, יש מורה שמכיר את כל המערכת.

זה לא חשוב, אל תערבב סתם, כך זה.

קריין: 58, כותב בעל הסולם.

"היה תנאי מותנה מתחילת קבלת התורה. אולם אחר כך מעת עשיית העגל נתפרדה החבילה, כי נעשה מלחמות, ובני לוי הרגו בדבר ה' ג' אלפי איש, ואחר כך התלונות על משה ואהרן והמרגלים, וכמובן שכל אלה לא הוסיפו אהבה ואחדות – ואחר כך בביאת הארץ גם כן לא שקטה זאת, ולפיכך לא היה אפילו מקום לרצות ממי שיקיים המצוה העיקרית הזאת. אולם כדי שלא תשכח התורה מישראל, התחילו לעסוק בשאר מצוות אף על פי שהניחו את העיקר, כי לא היה להם עצה אחרת. ואולי על זה כיוונו חז"ל שהקשו על חורבן בית שני, שלא היה שם עבודה זרה והיה בקיאים בתורה, ועל מה נחרב? ואמרו בשביל שנאת חינם. יכול להיות שהכונה, על שלא יכלו לעסוק בעיקר בנין התורה, שהוא "ואהבת לרעך כמוך".

(בעל הסולם. אגרת ס')

שאלה: בהמשך למה שדיברו קודם על שנאת חינם בעם ישראל, שלא רואים הצלה מזה, בעל הסולם כותב בנבואתו שיבואו מאומות העולם ויחייבו את בני ישראל לממש את הייעוד שלהם. כרגע אנחנו לא רואים שזה מתממש, אלא ההיפך, רוצים להשמיד את ישראל. מאיזה כוח תגיע ההצלה, מבפנים או מבחוץ?

אני לא יודע מה אתה שואל, כתוב כאן שזה צריך לבוא מבפנים, לא מאומות העולם, אלא מאיתנו, שאנחנו נעשה את התיקונים ואומות העולם יצטרפו לזה ויעזרו לנו.

תלמיד: אני רוצה לשאול על הלחץ של מאומות העולם, כמו אנטישמיות.

הלחץ יהיה יותר ויותר.

תלמיד: כדי לחייב אותנו?

כן.

שאלה: אנחנו לומדים שבין תלמידי רבי עקיבא הייתה מגיפה וחורבן בגלל שנאת חינם ביניהם, וזה דווקא בין תלמידים שהיו עובדי ה'.

כן.

תלמיד: מהי שנאת חינם? האם שנאת חינם אמיתית מתגלה דווקא בינינו?

שנאת חינם היא שבמקום אהבה אני רוצה לשנוא.

תלמיד: מהו השורש לשנאת חינם?

היצר הרע שהוא ההיפך מהיצר הטוב, שנאה במקום אהבה.

תלמיד: האם כל המנהגים בתשעה באב נובעים מכך שאדם צריך להרגיש מאוד רע והרע האמיתי הוא שיש בליבו שנאת חינם?

כן.

תלמיד: ואז אפשר להעלות מ"ן?

כן.

תלמיד: יוצא שבלי ההרגשה הזאת אין תיקון?

כנראה.

תלמיד: אבל אדם בורח מזה, הוא לא רוצה להרגיש את זה?

איך שמעבירים את האדם, כך הוא מגיע.

תלמיד: אם מסתכלים על העובדות, על מה שקורה, יש הרגשה שכל יום הוא תשעה באב.

למה אתה חושב כך? אני רואה הרבה אנשים שמחים.

תלמיד: אז עדיין לא הגענו למצב שאפשר לתקן?

תלוי איך לראות את זה.

תלמיד: אמרת, "יתרון האור מתוך החושך", אם לא יתגלה החושך, לא נוכל להגיע לאור, או שהאור מתגלה וכך אנחנו צריכים להרגיש אותו?

גם וגם.

תלמיד: מהי העבודה שלנו בערב תשעה באב? איך נעשה את המאמץ, את העבודה שלנו היום לקראת תשעה באב, או שזה פשוט סמל?

תשעה באב זה זמן החורבן של בית המקדש. בית המקדש הוא סמל שסביבו מתקבצים כולם, שרוצים להיות בבית אחד, תחת גג אחד, וזה שייך לכל היהודים שבעולם וגם לאנשים נוספים, למי שרוצה להצטרף למטרה הזאת. לכן אנחנו צריכים ללמוד לשמוח בזה שיש לנו שיטה איך לתקן את עצמנו ולהגיע לבניית בית המקדש.

תלמיד: גם קראנו עכשיו שבכל דור שלא נבנה בו בית המקדש הוא כאילו נחרב.

כן.

תלמיד: האם יש הזדמנות ממש להגיע לתיקון ביום הזה?

לאו דווקא ביום הזה אלא בכל יום.

תלמיד: האם יש שוני בין יום רגיל ליום הזה בעבודה?

כן, אומרים שאם יהיו מוכנים, אז ממש באותו יום יקום בית המקדש השלישי.

שאלה: אם יש לנו טעם עפר בעבודה, איך מהמצב הזה של הרבה נקודות אנחנו מכתירים את המלך מעלינו ונהיים גוף אחד, גוף קדוש בעבודה?

אז האור העליון עושה מאיתנו צורה חדשה שנקראת "גוף קדוש".

תלמידה: אנחנו מבקשים את זה. מה עוד אנחנו צריכים כדי לעזור לאור העליון לפעול עלינו כך?

לבקש, לבקש זה מספיק.

קריין: קטע מס' 47.

"במקום שצריך לעשות משהו לשם שמים ולא לתועלת עצמו, תיכף בא הגוף ושואל טענת "מה עבודה הזאת לכם", ולא רוצה לתת לו כח לעבודה, שזה נקרא "שכינתא בעפרא", היינו לטובת השכינה מה שהוא רוצה לעשות, הוא טועם בזה טעם עפר, ואין לו כח להתגבר על המחשבות והרצונות שלו.

ואז האדם בא לידי הכרה, שלא חסר לו שום דבר, שיהיה לו כח עבודה, אלא שהקב"ה יתן לו את כח האמונה, כנ"ל (בתפלת רבי אלימלך) שצריכים להתפלל "ותקבע אמונתך בלבנו תמיד בלי הפסק", שבמצב הזה הוא בא לידי הכרה "אם אין הקב"ה עוזרו אין יכול לו"."

(הרב"ש. מאמר 13 "מהו, רועה העם הוא כל העם, בעבודה" 1988)

שאלה: כתוב, "אין לו כח להתגבר על המחשבות והרצונות שלו". מה עושים במצב כזה?

תפילה. הוא בכוונה מפעיל את הכוחות האלה ורואה שאין לו שום כוח לעבוד איתם, שהרצון לקבל שלו לא מרשה לו, לא מאפשר לו. יוצא שהוא חייב להתגבר, ועל זה מבקש.

שאלה: האם זה נכון לחשוב שלאורך כל המסע שלנו כאן יש את השכינא בעפרא כל הזמן שטמונה באיזשהו מקום?

זה כלפי האדם שמשיג את היחס לבורא כמו שכינא בעפרא.

תלמידה: זאת אומרת זה סוג של הזדמנות שהבורא נותן לו ליצור איתו קשר, ובזה הוא שמח.

כן, זאת ההיכרות הראשונה.

שאלה: אנחנו יכולים להרגיש את השכינה בעפר דרך היחסים עם הזולת, כשהבורא יוצר מצב שבו יש איזו דחייה מהזולת, וההרגשה הזאת היא גם כשכר וגם כעונש בו זמנית. במה הבורא עוזר כשהוא נותן מצב כזה?

בזה שאדם מתקרב לחושך עוד יותר גדול. הוא נכנס עוד יותר למצב של שפלות וחוסר יכולת לעשות שום דבר. והוא מגיע עד למצב שמה שנשאר לו זה רק לצעוק לבורא, אבל דווקא זה מה שמוציא אותו מהשבי של האגו.

שאלה: "טעם עפר", האם זה מצב הכרחי בעבודה שלנו, או שאפשר להימנע?

בשום אופן.

תלמידה: כשאני קוראת מאמרים אני מרגישה טעם עפר, אבל כשאני עובדת בפרויקטים אחרים כמו בהפצה, אני לא מרגישה טעם עפר. האם לא הגעתי למדרגה מסוימת?

כן.

שאלה: יש הרגשה שאני לא ראויה להיות בעבודת ה' ולא להיות בשמחה מהעבודה. ברור שצריך להשתדל על ידי עבודה בעשירייה, הפצה, שיעורים, להוציא את עצמי מהמצב הזה. כמה חשובה ההודיה, הברכה לבורא במהלך היום, על כך שהוא נותן לי את הרגשת העלייה?

בקצרה, להמשיך את העבודה ואז תראי הצלחה בעבודה.

שאלה: המצב הזה של "עפר", כשאתה מרגיש חסר אונים, ואתה רואה את הסבל של האנושות שלא מצליחה לצאת ממצב העפר, ואילו אתה נמצא במרכז של הכול, ואתה יודע שמה שנחוץ זה תפילה, בנקודה הזאת אתה מרגיש שפלות. מה התפילה שצריך להתפלל באותו רגע, לצעוק, כשאתה מרגיש את כל זה?

זה נקרא להקים שכינתא מעפרא, לרומם את השכינה מעפר. שכינה היא מקום שבו הבורא צריך להתגלות, שכינה היא הקשר בינינו, אז אנחנו רוצים שהמקום הזה יהיה גבוה בעינינו.

שאלה: האם הרחמים של הבורא אלינו, הם בזה שהוא נותן לנו כוונה נכונה לעשות לו נחת רוח?

כן. אחרי שאנחנו נותנים יגיעה גדולה בכל מיני מצבים, אז הבורא נותן לנו רצון, חשק וכוח, להיות נכונים.

שאלה: מה אנחנו צריכים להוסיף לתפיסה שלנו כדי להפוך את העפר לכתר?

אנחנו צריכים להוריד את הרצון לקבל עד עפר, ולהעלות את הרצון להשפיע למעלה מראשנו, זאת אומרת, למעלה מהכתר.

קריין: קטע מס' 48.

"התפילה נקרא דרך התורה. לכן התפילה מועיל יותר להמתיק את הגוף מיסורים, לכן מצוה להתפלל על היסורים, מאחר שמזה באה תוספות טובה, להאדם בפרט ובכלל כולו.

ומשום זה, ההופכיות גורם להאדם כבידות והפסקות בעבודת ה'. ואינו יכול להמשיך בעבודה, ומרגיש את עצמו ברע. ונדמה בעיניו, שהוא אינו ראוי, שיוכל לקבל עליו את עול מלכות שמים "כשור לעול וכחמור למשא". ונמצא, שבזמן הזה הוא נקרא "אינו רצוי". אלא, מאחר שכל כוונתו הוא בזה, שרוצה להמשיך בחינת אמונה, הנקרא בחינת מלכות. היינו "לאקמא שכינתא מעפרא [להקים שכינה מעפר]", שכוונתו, שיתגדל שמו ית' בהעולם, היינו גדלותו ית', שלא תהיה צורה של השכינה הקדושה בבחינת עניה ודלה, אזי "הקב"ה שומע תפילת כל פה". היינו אפילו מאדם שאינו רצוי כל כך, היינו שמרגיש בעצמו, שהוא עדיין מרוחק מעבודת ה'."

(בעל הסולם. "שמעתי". קי"ג. "תפילת שמונה עשרה")

שאלה: הגוף לא רוצה לתת כוח לטובת השכינה שטועמת טעם של עפר, וההצעה גם בקטע הזה וגם בקודם, שהקדוש ברוך הוא ייתן את כוח האמונה. איך האדם מחזיק את העפר ואת גדלות המטרה יחד בתוכו כדי לבקש?

הוא מחזיק.

שאלה: כל העבודה שלנו היא בעצם להתאמץ להרגיש יחד כאישה אחת בלב אחד, ואת הבורא בתוך החיבור. אבל הרבה פעמים פשוט לא מרגישים כלום במאמץ הזה, לפחות אני, לא מרגישים איזה חלל ריק בינינו, וזה גם טעם עפר. האם אני צריכה לצפות בכל זאת שתופיע שם הרגשה, או רק לשמוח מזה שיש חיבור?

אין לך ברירה, אלא רק לבטוח בבורא, ואת יכולה להתקרב אליו על ידי תמיכה מהחברות ולבקש ממנו.

תלמידה: אם אני מגיעה לכנס אני בשמחה, ואני עושה את כל שכוחי להגיע בשמחה, ואז אני רואה שהחברים שלי לא ממש בשמחה. איך אני מתייחסת לזה, אני ממשיכה להיות בשמחה, או שאני מתייחסת לחברה שלא בשמחה?

את נשארת בשמחה, כנראה שיש ממה, ורוצה שגם החברות שלך יתכללו בזה.

שאלה: כתוב בקטע "לכן מצוה להתפלל על היסורים, מאחר שמזה באה תוספות טובה," לאדם בפרט, וגם לכלל כולו. כל יום בתפילה שלנו בעשירייה אנו מתפללים על עם ישראל. על מה בדיוק להתפלל, על הייסורים שהעם עובר, מה אנחנו רוצים שיקרה בשבילו?

אנחנו סך הכול רוצים שהבורא ייתן לנו להכיר את כוח השפעה במקצת, כי על ידו אנו יכולים להתחיל לעלות ממדרגה למדרגה בסולם המדרגות, זה הכול.

תלמידה: וזה מה אנחנו רוצים לעם ישראל, שכל אחד ירגיש את זה?

כן.

שאלה: לפעמים זה מרגיש כאילו דווקא הצרות והכאב דוחפים אותנו לעבודה. מה יכול לדחוף אותנו לעבודה שהוא לא כאב ולא צרות?

שום דבר, רק דאגות וכאבים.

שאלה: האם אפשר לעבור ממצב למצב כדי לא להרגיש טעם עפר, או שחשוב להרגיש את טעם העפר?

כן, אבל אפשר לעשות את זה יותר מהר.

תלמידה: איך לעשות את זה כך שהעבודה שלנו תהיה כמו קפיצת מדרגה?

כל הזמן לראות את המטרה לפנינו.

תלמידה: וכאילו לחזק אותה בין החברים?

כן.

שאלה: אני מרגיש שכולי רצון לקבל, וכאשר אני מתחיל להרגיש שאני בעפר מאיפה יש לי כוח לבקש מהבורא שיעזור לי?

מתוך זה שדרך העשירייה אתה קשור לבורא, ויכול לבקש ממנו כוחות, דווקא בזמן שאין לך כוחות.

תלמיד: צריך לבטל את הרצונות לקבל, זה כאילו מבטל את הרצון לקבל וכך אני מקבל כוח השפעה?

לא. אם אתה קשור לחברים, אתה יכול לבקש מהבורא, שהיה לך כוח.

שאלה: המצב בעפר זו הכרת הרע שלי, ומשם מגיעה תפילה הנכונה?

נכון.

שאלה: לפעמים שיש מצב של עפר, ואני עושה את כל העבודה שלמדנו, ומרגישה שבאמת משהו משתנה, ואני לא יודעת להגיד מה, אבל אני במקום אחר, ולפעמים שום דבר לא זז. במה זה תלוי?

אני לא יודע במה זה תלוי, ואת גם לא תדעי. זה יתגלה אחר כך בגילוי הבורא הכללי.

שאלה: כאשר אדם נמצא במצב של התגברות על הירידה או התגברות על ה"שכינתא בעפרא", האם ניתן להחשיב זאת כעליה, ואיך להחזיק את היראה הזאת שנוצרת?

כן, אפשר לשקול זאת כעליה, וההתגברות שלו נרשמת במצבו הרוחני.

קריין: קטע מס' 49.

"התחתון מוכרח להאמין קודם כל, שיש עליון במציאות, והוא לא מרגיש את העליון, מסיבת שהתחתון אינו רואה את גדלותו של העליון. וזה נקרא שכינתא בגלותא, היינו שהשכינה הקדושה היא אצלו בבחינת עפר ואינו מרגיש שיש טעם בעליון יותר מבחינת עפר. 

לכן, כשהאדם מתחיל להתבונן בגדלות העליון, שזה מכונה, שהאח"פ דעליון נתעלו, אז גם התחתון עולה ומתחיל להשיג את הרגשת אלקות. 

וזה תלוי בשיעור שכואב לו, בזה שרואה חסרונות על העליון. כך בשיעור, נתעלה אצלו העליון, נמצא שזה תיקון לצורך התחתון."

(הרב"ש. 557. "ענין אור חוזר")

שאלה: איך אפשר להצדיק את מה שהבורא נותן, אם אני לא מסכימה לזה, אני לא מסכימה, הוא מסכסך לי בין החברים, ואני מרגישה במלחמה.

תתפללי על זה. תתפללי.

תלמידה: ומה אני אבקש?

מה תבקשי? לדעת את האמת. אולי את טועה ביחס שלך.

תלמידה: ואיך אני לא אפגום חלילה בחברים, כשאני רואה שהם עושים כל מיני דברים נגדי? מה אני צריכה לבקש באותו רגע מהבורא, הבורא תראה, מה?

את מבקשת להבין מה הוא עושה, שיהיה לך ברור מה הפעולות שלו, ומתוך זה את יכולה להחליט, זה מוצא חן בעינייך או לא. וכך תביני יותר, תרגישי יותר, ותתקרבי יותר.

תלמידה: ומתי בורא מחליט להקים את האדם?

אולי בעוד עשר שנים, אבל לפחות זה יקרה.

תלמידה: זה יקרה?

זה יקרה לכל אחד.

תלמידה: ומתי הוא מחליט לתת לאדם אמונה שלמה, מתי האדם זכאי לזה?

מתי שהוא זכאי, זה תלוי בתנאים שלו.

תלמידה: והוא ירגיש?

כן.

קריין: קטע מס' 50.

"כל היסוד הוא, שהאדם צריך לבקש מה שכל מחשבתו ורצונו יהיה רק לתועלת ה', אז בא תיכף ציור של שופלות, הנקרא שכינתא בעפרא. לכן אין להתפעל מהירידות, כי פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול.

וזהו כמו שלמדנו, אין העדר ברוחניות אלא שנסתלק לפי שעה, מטעם שיהיה מקום עבודה ללכת קדימה. כי כל רגע שמבררין לתוך קדושה, זה כבר נכנס לרשות הקדושה, רק האדם יורד בכדי לברר עוד נצוצות של קדושה."

(הרב"ש. אגרת ע"ז)

שאלה: מה זה אומר לברר ניצוצות של קדושה?

יש בכל דבר ניצוצות של קדושה. הבורא מעורר אותם, ואז אדם מרגיש אותם, ועליו לברר את הניצוצות האלה, להוציא אותם מהחומר, לחבר אותם ולעבוד איתם.

תלמידה: מה זה ניצוצות של קדושה?

אנחנו לומדים בחוכמת הקבלה שניצוצות של קדושה הם הרשימות ממסך שנשבר.

תלמידה: הבנתי מהקטע שכל הזמן אנחנו צריכים לרדת כדי לברר ניצוצות ואז לעלות. אין מצב שנהיה בעלייה כל הזמן, והירידה היא לצורך הבירור והעלייה.

כן.

תלמידה: האם אתה יכול להסביר את התהליך הזה?

ברור לנו שדווקא אם אני עוסק במשהו, אז אני מגיע לירידה, לנפילה, ומתוכה אני עולה לדרגת האור.

תלמידה: איך אני עולה?

על ידי תפילה.

תלמידה: במה תלוי הקצב של העלייה והנפילה? איך נעלה וניפול מהר יותר?

אנחנו נעלה וניפול, נעלה וניפול. הקצב תלוי באדם ובסביבה שלו.

תלמידה: בקטע הראשון מתואר מצב שאדם מרגיש מצב של עפר אבל הוא מקבל שמחה. אם יש לו גדלות המטרה, הוא עושה מאמץ, ואז הוא מתגבר והוא שמח. וגם הגדלות הזאת היא משהו שמאיר ונותן איזו חיות ומילוי כדי לעבוד.

כן.

תלמידה: איך אנחנו מייצרים כל הזמן את הגדלות הזאת כדי שלא יקרה שאדם יגיע לכנס, ואנחנו נראה שהוא בירידה? איך אנחנו מזרזים את התהליך וכל הזמן חיים בתאוצה הזאת?

הכול תלוי בכם, בטח שלא באדם. הבורא פותח דרך לפני כל אחד.

תלמידה: העבודה הזאת לפני הכנס, כדי להגיע לכנס במצב שכולם מגיעים ברוממות ונותנים את כל הכוח שלהם לכל החברה, איך אתה ממליץ לתרגל את זה בעשירייה כדי ליצור את הכוח הזה? אין לנו הרבה זמן עד הכנס שיתקיים בעוד כמה שבועות.

אני חושב שקודם כל אנחנו צריכים לקבל חום והכוונה ממבצעי הכנס, וגם המלצות מה אנחנו צריכים לעשות, איך ומתי.

תלמיד: הנושא של הכנס שלנו הוא "מתחזקים למען הכלל", זו רוח התקופה. אנחנו, "בני ברוך", רוצים להתחזק, להיות בעלי השגה, להתקרב יותר לרוחניות, כדי להיות מוכנים לכלל האנושות, להיות ראויים להעביר את האור. יש לנו ארבעה נושאים להעביר בכנס, ואנחנו נשלח אותם לכולם כדי שיתכוננו ויקראו.

הנושא הראשון הוא "המטרה מעל הכול", כלומר חשיבות המטרה, נתחיל בבורא, בדבקות בבורא, שזה העיקר. הנושא השני עוסק בחברה כמקור עוצמה, בגדלות החברים, בעשיריות, שזה האמצעי שלנו כדי לגלות את הבורא. הנושא השלישי הוא "צועדים בעקבות המקובלים", כלומר אין לנו שום דרך לדעת איך להתקדם בלי המקורות, בלי המורים שלנו. והשיעור הרביעי והאחרון הוא "מפיצים את האור", מבהירים מהי חשיבות ההפצה ולמה בכלל אנחנו רוצים לצאת לאנושות כולה.

בסדר.

תלמידה: מה אתה ממליץ לנו, איזה תרגילים לעשות בזמן הזה?

זה לא העניין שלי, יש לנו מנהלים. גם את הקטעים הנבחרים מן המקורות שאנחנו קוראים עכשיו, לא אני בחרתי והדפסתי והבאתי לכולם. יש אנשים שאחראים לזה והם הכינו, אז צריכים לדרוש מהם.

תלמיד: יש כמה תרגילים שכל עשירייה יכולה לקחת על עצמה, גם עשיריית נשים, גם עשיריית גברים. קודם כל להשתתף בהכנה לכנס ובבניית הכנס עצמו. אנחנו מחפשים עשיריות שיובילו את הסעודות בכנס, שיובילו את ההכנה לכנס, שיפרסמו את הכנס, שייצרו קשרים עם הקבוצות בעולם, לוודא שהכול מאורגן. עצם העיסוק בהכנה לכנס יכין אותנו לכנס מלבד קריאת מקורות. בנוסף אנחנו מתכננים גם בכנס, גם בהכנה לכנס, לתת לכל עשירייה קטעי מקור, לקחת את קטע המקור, ללבן אותו, לנסח אותו מחדש, כדי שיוטמע בנו יותר כהכנה לכנס.

ובנוסף, יש לנו מפגש חשוב במסגרת סדרת "בונים חברה רוחנית", זה הצעד השישי שלנו בסדרת עשרת הצעדים שלנו כהכנה לכנס. הצעד נקרא "נאמנים לדרך, ממשיכים בעקבות המורים שלנו". בערב נציג את התוכנית החברתית לשנה הקרובה בהתאם לחזון שלנו. בנוסף תהיה מצגת שתציג את המבנה הארגוני שלנו, את בעלי התפקידים בארגון, ולראשונה נכיר גם את חברי הקבוצה האידיאולוגית ואת התפקיד שלהם. זה ערב מאוד חשוב שבו אנחנו רוצים לדבר יחד איך אנחנו ממשיכים את הדרך שסללו המורים שלנו, ערב שיעזור לנו להתחבר יותר, להיות חברה חזקה ולהכין את עצמנו לכנס.

(סוף השיעור)