heb_t_rav_2009-11-15_lesson_kniga-zohar_n2

נצנים נראו בארץ

("הקדמת ספר הזוהר", אות ד'- ו')

שיעור 2

תרגום סימולטני מרוסית - שיעור וירטואלי 15.11.09- אחרי עריכה

המאמר הראשון בספר הזוהר נקרא "השושנה", מאמר זה מתאר את השושנה שיש לה חוחים, שדרכם צריך לעבור, להתגבר, אל עבר חמשת העלים שנמצאים ביסודה של השושנה, עלים ירוקים, שאחר כך עליהם בא הזר של השושנים.

אז צריך לעבור דרך הקוצים, אלו כל הרצונות האגואיסטים שלנו, שכאשר אנחנו עוברים אותם אנחנו יוצרים מהם את חמשת העלים האלה, שמקובצים ומחוברים יחד, אותם רצונות שמקוצים הופכים לעלים, חמישה עלים שמתוכם יוצאות אחר כך השושנים. בהתחלה הם סגורים בתוך חמשת העלים האלה. אנחנו מפתחים את תכונת ההשפעה, ואחר כך תכונת ההשפעה הזאת דוחפת את חמשת העלים ואז יוצא פרח השושנה.

בנושא הזה יש הרבה מאוד חומר קבלי, למה המקובלים משתמשים דווקא בשושנה, למה כל המציאות שלנו היא שושנה? מהו השורש הרוחני? החיבור של כוחות קבלה כאלה של העולם העליון, למה הוא מתבטא בעולם שלנו דווקא בדרגת צומח, כזו צורת בריאה של הצמח הזה? כך הם מסבירים לנו את זה בחומר הקבלי. ואז עובר הזוהר מהשושנה לניצנים, המאמר השני ב"הקדמת ספר הזוהר", נקרא "נצנים נראו בארץ".

הפירוש לזוהר קופץ כל הזמן מחומר לחומר, נותן לנו התרשמויות. ואחר כך מההתרשמויות האלה מתאספת כבר תמונה מיוחדת שתיתן לנו הרגשה פנימית. ההרגשות הפנימיות האלה יובילו אותנו בהדרגה להרגשת העולם העליון עצמו. כך זה יתגלה באדם בהדרגה. אני עברתי את זה על עצמי ואני מקווה שגם אתם תחוו את זה בקרוב.

"הזוהר" ממַספר את עצמו מהתחלה ועד הסוף מפני שהוא מציג רק דיבור אחד. אנחנו קוראים בספר הזוהר, שבמקור בנוי מעשרה כרכים עבים, אבל בעצם זה אותו דבר, אין הבדל, מפני שאדם יוצא כל הזמן מהנשמה שלו, קורא על היחסים עם הבורא. ולכן אלו כל מיני אספקטים, מצבים שונים, אבל כולם על דבר אחד. ולכן המספור הוא רציף.

מאמר ה"ניצנים" מתחיל באות ד', "רבי שמעון פתח", פתח את השערים, את כל המקורות של אור חוכמה שיורדים מעולם אין סוף עד עולם האצילות. הוא מסביר לנו שעולם האצילות זה העולם שבו מתגלה כל מהות הבריאה, שמצד אחד עולות הנשמות מהעולם שלנו, ומצד שני מלמעלה שוב יורד האור העליון. ושם הנשמות נפגשות, פוגשות באור העליון, שם החיבור שלהן, המילוי שלהן, בעולם האצילות.

אז רבי שמעון פתח מלמעלה את המקורות של החוכמה העליונה, שאליהם עולים הרצונות של הנשמות. והוא מספר לנו על "הנצנים נראו בארץ". בעברית המילה "ארץ" מקורה במילה "רצון". בעברית המילים עצמן גם מציינות פעולות או תכונות. ו"ארץ" חוץ מזה שזו אדמה, זה גם רצון. וכך נאמר ב"שיר השירים". נצנים זו התחלת מעשה הבריאה. מתי הם נראו בארץ? ביום השלישי. מפני שביומיים הראשונים נבראו תכונות החסדים, ההשפעה ותכונת הקבלה. אלה שתי תופעות של שתי תכונות הפוכות, שני כוחות מנוגדים שמהם בנויה כל הבריאה, החלק החיובי והשלילי, הקבלה וההשפעה. ואי אפשר בלי זה.

והשלישי זה כאשר יש חיבור, איחוד ביניהם. ואז בפעם הראשונה רואים את הנברא, חיים חדשים. זאת אומרת, בהתחלה היו המים ואחר כך הארץ וכתוצאה מהערבוב, מהפעולה ההדדית בין המים והאדמה, התחילו הניצנים. וזו תחילת פעולת הבריאה.

הנצנים נראו בארץ, זאת אומרת, מהרצון שלנו. מתי הם עולים מהרצון? ביום השלישי של הבריאה, כשנאמר "ותוצא הארץ". מה זאת אומרת, "ותוצא הארץ"? ארץ זה רצון, וכאשר הרצון לקבל שיש באדמה, מושך הכול לעצמו, עם הרצון של המים, של ההשפעה, אז ביחד נולדת תכונה כזאת, רצון של הארץ הופך להיות עם תכונת ההשפעה, עם כוונה של להשפיע, ואז יש אפשרות שיגדלו, יצמחו מהארץ הזאת ניצנים.

זאת אומרת, הדרגה הבאה, לא דרגת הדומם, אלא דרגת הצומח. ואז מופיע הנברא שבעצמו שואף לשמש, להשפעה. הוא מתפתח משתי הדרגות, משתי התכונות האלה מתפתחת תכונה שלישית, הדרגה הבאה שיש לה חיים עצמאיים משלה.

ובהמשך נאמר בשיר השירים, "קול התור הגיע". זאת אומרת, אחרי שהניצנים נראו בארץ, השלב הבא של הבריאה זה קול התור. מדובר כבר על היום הרביעי, כאשר יש הגבלה. הצמח לא יכול סתם לצמוח, אלא כאשר יש עליו לחץ, הגדל בתוך הרצון האגואיסטי, ואז מהצומח הזה יופיע לאט לאט עולם החי, הדרגה האגואיסטית הבאה של ההתפתחות, ואחר כך הדרגה הרוחנית.

ולכן ביום הרביעי לא נאמר שהיו שני מאורות, זאת אומרת, השמש והירח שנמצאים בניגוד ובהיפוך ביניהם, כי הירח דומה לשמש, אבל האדמה שמייצגת את כל העולם שלנו נגזרת משני המאורות האלה, היא תלויה גם בהארת השמש וגם בירח. אנחנו לא מתארים לעצמנו, מה זאת אומרת בעולם הרוחני השפעת הירח על הארץ, וגם בעולם שלנו עדיין לא חקרנו ולא הבנו את הנחיצות של הלווין הזה.

אבל שני המאורות האלה הם שווים כביכול. במימדים הם שווים, למרות שהשמש מרוחקת הרבה יותר מהירח ויש הבדל גדול במרחק ביניהם, ולכן הם נראים כאילו במרחקים שווים כלפינו, והשמש מאירה והירח מחזיר את האור שלו. יש כל מיני מערכות שמש. הארץ מסתירה את הירח מהשמש, התופעות האלה משקפות כל מיני תופעות רוחניות, שאחר כך מיוצגות בעולם שלנו בכל מיני השתקפויות בין הירח והשמש. אז נאמר בתורה, המאור שמגבילים אחד את השני.

ואחר כך ספר הזוהר מסָפר שוב משיר השירים על היום החמישי, "וקול התור, זה הוא יום חמישי, שכתוב בו, ישרצו המים וגו' לעשות תולדות". זאת אומרת, מהארץ בעזרת המים נולד עולם הצומח, ואחר כך מהמים בעזרת הארץ יש כבר עולם החי וגם עולם הצומח.

"קול התור" זה היום החמישי, ו"נשמע" זה כבר היום השישי. מה זה נקרא? זה נקרא נעשה אדם, "נשמע, זה הוא יום ששי, שכתוב בו, נעשה אדם, שהוא עתיד להקדים עשיה לשמיעה", את הכוונה "כי כתוב כאן נעשה אדם". אדם שבפעם הראשונה מכל הנבראים יהיה לו חופש בחירה, שהוא יהיה מסוגל ליצור בתוכו באופן עצמאי, לפָתח בתוכו את תכונת הבורא, ובאותה מידה לצמוח ולהידמות אליו.

שלא כמו בעולם הדומם, שהשמש והירח היו אפילו מנוגדים זה לזה, כמו ביום הראשון והשני שעמדו זה נגד זה, תכונת ההשפעה ביום הראשון של הבריאה, ותכונת הקבלה ביום השני של הבריאה, ומהם יצא היום השלישי, כך גם ביום הרביעי וביום החמישי הופיעו שוב שתי תכונות מנוגדות, וזה כבר בדרגה הבאה. אבל ביום השישי כבר נולד האדם עם החופש הבחירה שלו.

כך אנחנו רואים איך שמתפתחים שלושה קווים, ראשון, שני ושלישי, ביום השלישי זה כבר הצומח, מתוך שתי התכונות ההפוכות כבר עולה מלמטה, אבל בינתיים בדרגת הצומח, ובדרגת החי. ואחר כך בימים הרביעי והחמישי שוב הופעה של שני כוחות הבריאה מנוגדים זה לזה, אבל כבר בדרגה הבאה. ואז ביום השישי יש הנגזרת מהם שזה הקו האמצעי, האדם. ומה שקורה אחר כך כבר קורה עם האדם.

כי ביום השישי בפעם הראשונה יש חופש הבחירה של הנברא כלפי הבורא. לכן נאמר, ביום השישי "נעשֶה אדם", שהוא עתיד להקדים את מעשה העשיה למעשה הכוונה. זאת אומרת, בהתחלה תהיה כוונה להיות דומה לבורא, ורק עם הכוונה הזאת האדם יפעל. בגלל שנאמר "נעשה אדם", זאת אומרת, שתי התכונות האלה שהתפתחו מהימים הראשון והשני של הבריאה טמונות עכשיו בימים הרביעי והחמישי של הבריאה.

יש היום ה- 1 וה- 2 של הבריאה, היום ה- 3 זו הופעה של משהו באמצע, ואחר כך היום ה- 4 וה- 5 של הבריאה, והופעה של היום ה- 6 של הבריאה, זה האדם.

יש שתי קבוצות המחוברות ביניהן. אפשר לקרוא לזה: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד. כך הם נקראים בפרצוף הרוחני, במערכת של העולם הרוחני.

לכן נאמר, "נעשה אדם" בצד שלנו. מה זאת אומרת, בצד שלנו, בארץ? זאת אומרת, ברצון, שנולד ברצון במצב שנקרא "שבת", שהוא כמו ארץ החיים. "בארצנו, זה הוא יום שבת. שהוא כמו ארץ החיים. שהוא עולם הבא.". שבת מהמילה סיום של כל העבודה. הבריאה יצאה מהבורא, הוא ברא את הכל ואחר כך נח ביום השביעי. המילה שבת מקורה במילה לִשְבות, להפסיק כל פעולה. זאת אומרת, מצד הבורא כל מעשה הבריאה הסתיים בשישה ימים, ומגיע היום ה-7 שהוא בעצם שבת.

זאת אומרת, שבת הוא יום מאוד מאוד עמוס בעבודה, שהאדם צריך לעשות הרבה כדי למלא את כל מה שהבורא ברא לו במשך אותם ששה ימים. זה לא כמו שאנחנו חושבים בעולם שלנו, שיש מילה כזו בסלנג שנקראת "שבת", שסוגרים את הכול, ומפסיקים כבר לעבוד. זה מציין דווקא את השיא של כל מה שהבורא הכין לנו, וכל מה שאנחנו צריכים לעשות עם עצמנו ולהביא אותנו למצב של השתוות לבורא.

וכאשר אנחנו נכנסים להשתוות איתו, זאת אומרת, להשתוות מלאה עם האור, אז ברור שכל העבודה והתיקון שלנו נפסקים, ואנחנו משתווים לבורא לגמרי ונכנסים למצב של עולם אין סוף, שלימות גמורה. המצב הזה נקרא "שבת". ואנחנו צריכים להשיג אותו בזמן שנקרא "ערב שבת". ערב שבת זה נקרא מה שבא לפני, מה שהבורא הכין והעביר לנו. ובחלק הזמן הזה שהועבר לנו אנחנו צריכים לעשות.

אם נגלה את מה שקורה בחיים שלנו, אז נראה את כל ההיסטוריה של האנושות. נראה שקודם יצאה כל הבריאה שלנו, ואחר כך יצאה הגלקסיה שלנו, ואחר כך השמש, הארץ, הירח, כל זה קרה במשך מיליארדי שנים. ואחר כך התחילו להתפתח על הארץ הצומח והחי, ואחר כך הופיע האדם.

וערב שבת, הופיע למעשה הרבה לפני, לפני 5770- שנה. כאשר בפעם הראשונה אדם שנקרא "אדם" בעולמנו גילה את הבורא, מה שאנחנו צריכים לעשות היום בעצמנו. לכן אנחנו נקראים "בני אדם", הבנים של האדם. זאת אומרת, ממשיכי דרכו, שרוצים להשיג את מה שהוא השיג.

אז ערב השבת הזה, כאשר האדם קיבל את העצמאות שלו, ומתקן את עצמו, הוא גם מתחלק להרבה מאוד תקופות שבמהלכן עברנו הרבה מאוד מאורעות עד שהגענו להיסטוריה שלנו, עד שהגענו למצב האחרון ביותר שלנו, שנקרא אצלנו 1995.

שנת 1995, שבה אנחנו נכנסים לתקופה של התיקון שלנו, כשלכולנו, לכל האנשים ולא רק לבודדים, יש האפשרות כבר לתקן את עצמנו כמו שביום הראשון וביום השני וביום השלישי יש הצומח ועולם החי. וגם הימים רביעי וחמישי הכינו את זה ליום השישי, לאדם, כדי שהוא יתחיל לצמוח כלפי הבורא. בעצם פה כל ההיסטוריה שלנו ועוד הרבה הגדרות, אבל אם נפרק את כל זה לחלקים, נראֶה שאנחנו נמצאים בעצם במצב שנקרא "ערב שבת".

ולכן המצב שלנו מתחלק לששת אלפים שנה, מפני שששת אלפים שנה הם ששת אלפים ימי הבורא. ויהיו לעיניך כמו ששת אלפים שנה, נאמר בתורה. זאת אומרת, החל מהאדם ועד אלינו, עד סוף התיקון שלנו, צריכות לעבור ששת אלפים שנה, כמו שכל ההיסטוריה מחושבת עכשיו במהלך ששת אלפים השנים הקוסמיות של העולם שלנו. ורק אחרי שנתקן את עצמנו, זו כבר תהיה האלף השביעית.

ואם תשאלו, אז מתי אנחנו צריכים לתקן את עצמנו? זה מתחיל מ-5770, זאת אומרת, יש לנו מאתיים ושלושים שנה. אם ניקח עכשיו את שנת 2009 ונוסיף עוד 230, זו תהיה שנת 2239, שזו בהתאם שנת ה-6000. אם כך היינו צריכים לחכות לשנה הזאת שממש יהיה גמר התיקון של העולם? לא, מה פתאום.

כי השבת מתחילה בעצם כ-18 דקות אחרי שהיא שעת כניסת השבת, 18 דקות הן תשע הספירות של אור ישר, תשע ספרות של אור חוזר, וחוץ מזה אפשר להשיג את האלף השביעית אפילו לפני שעוברות כל ששת אלפים השנה האלה. ואנחנו כבר נמצאים בעצם בפעולה הזאת.

באות ה', כתוב "פירוש אחר אומר", מה זאת אומרת, פירוש אחר? האם יש כמה פירושים, הרי אנחנו מדברים על האמת? כן, כי תלוי מאיפה מסתכלים. לפעמים מסתכלים מלמעלה על מה שקורה, ולפעמים אנחנו מסתכלים מלמטה על הבריאה, אני יכול להסתכל מצד ימין, אפשר להסתכל מצד שמאל. ובעצם הפירוש האחר הוא רק לנו, כדי להסביר לנו את כל המלאות, את השלמות של התמונה הזאת, כי אדם נמצא בכמה מצבים שונים. אבל ברוחניות אין דבר כזה, הסבר כזה או הסבר אחר, זווית ראייה אחת או זווית ראייה שנייה, האדם תופס הכל, תמונה שלמה, ואין לו שאלות על כיוון כזה או כיוון אחר.

פירוש אחר, הניצנים, אלה שנראו מן הארץ, זאת אומרת, אלה החלקים הראשוניים, הימים הראשון והשני והשלישי של הבריאה נקראים "אבות". אלה תכונות שהופיעו בעולם הבא, בינה, "הנצנים, אלו הם האבות שנכנסו במחשבה, ונכנסו בעולם הבא, שהוא בינה, ונגנזו שם. ומשם יצאו בגניזו, ונסתרו תוך נביאי האמת." זאת אומרת, יש אבות ואחר כך נביאים.

אלו בעצם מַדרגות רוחניות, ואין לחשוב על משהו גשמי. הן "הזוהר" והן הקבלה לא מדברים בשום אופן על העולם הגשמי שלנו, אלא רק על המדרגות הרוחניות ורק על הנקודה שבאדם, שאת הנקודה הזאת אפשר לפַתח, ואת כל השאר לזרוק לפח.

את השאר אנחנו צריכים לעשות עם עצמנו רק כדי לתפקד בצורה נורמאלית, ולפתח בתוכנו רק את הנקודה הזאת, כי היא נחשבת לנקודה של העולם העליון ורק עליה עלינו לדבר. כל השאר נמצא אצלנו במיעוט, אין לנו שום חופש בחירה, ואין לנו מה לעשות איתו. לדאוג למצב הבהמי של הגוף, להזין אותו, לשטוף אותו, לשים אותו לישון וזהו.

אז כשאנחנו מדברים על דרגת האבות, אחר כך על דרגת הנביאים ואחר כך עוד דרגות, אנחנו מדברים על מַדרגות, על שכבות בעולם הרוחני, שמהן יורד אור ומחשיך ומחשיך עד שמגיע לעולם שלנו, וכאן אנחנו יכולים כבר איכשהו לקלוט אותו.

זאת אומרת, עד כדי כך הוא כבר חלש ולא מפריע לנו. אנחנו יכולים איכשהו לסבול אותו, לשאת אותו. בכל מקרה בכל זאת יוצא לנו לסבול, כי עדיין הוא גדול יותר, כי תמיד הוא מאיר קצת יותר, כי הוא רוצה למשוך אותנו אליו. וזה שהוא רוצה למשוך אותנו אליו משתקף אצלנו בסבל, כי התכונות שלנו ושלו הפוכות זו לזו.

אז האבות האלה נכנסו במחשבה ונכנסו בעולם הבא, שהוא בינה, ומשם יצאו בגניזו ונסתרו במדרגה נמוכה יותר שנקראת "נביאי האמת". נולד יוסף, ונסתרו בו האבות. "נולד יוסף ונסתרו בו. נכנס יוסף בארץ הקדושה, והקים אותם שם, ואז נראו בארץ ונגלו שם."

יוסף, זאת דרגה שנקראת "יסוד", זאת אומרת, הדרגה השישית. חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד. המדרגה הזאת נקראת "יוסף". המילה "יוסף" מקורה במילה לאסוף, כי הוא אוסף לתוכו את כל האנרגיה, כל התכונות שקודמות לו. ולכן דווקא הוא נחשב המאסף מצד האבות והמאסף מצד הנביאים, אלה שתי מַדרגות שיורדות אלינו.

ולכן היו אלו תכונות שבעזרתן האדם היה נכנס למצב שנקרא "גלות מהרוחניות". כי פה הוא מתחיל בפעם הראשונה בתיקון שלו להרגיש שהוא גולה מהרוחניות, כמו שמספר התנ"ך, שיוסף מצא את עצמו במצרַים ואז מָשך לשם את כל משפחתו. ברור שהתנ"ך מספר לנו בצורה של מָשל על כל המעבר ממערכת האבות למערכת הנביאים, וכתוצאה מזה הרגשת האדם את ההסתלקות שלו, את הגירוש שלו מהרוחניות, עד שהוא מתחיל לתקן את עצמו.

בתקופה האחרונה הזאת שבה אנחנו נמצאים גם היום פועל עלינו כוח שנקרא "יוסף". שאנחנו מתחילים להרגיש שאנחנו מחוברים יחד, שאנחנו אגואיסטיים לגמרי, שאנחנו לא יכולים לעשות שום דבר, לא יכולים להשפיע על העולם שלנו. סתם נמצאים באיזו סביבה סגורה ולא ברורה, ולא ברור לנו בשביל מה אנחנו ולְמה. המצב הזה הוא תוצאה של כל התכונות הקודמות שיצרו אותנו, אותן תכונות שמציגות לנו את כל התכונות שהוא אוסף לתוכו.

לצערנו, בלי לדעת עברית קשה מאוד להבין את הטקסטים הקבליים, כי כל מילה מעבירה הרבה מאוד משמעויות נוספות בצורה הלשונית או בצורת האותיות שלה ובהחלפת מקום האותיות ביניהן.

"נולד יוסף ונסתרו בו" התכונות האלה, "נכנס יוסף בארץ הקדושה, והקים אותם שם, ואז נראו בארץ ונגלו שם." זאת אומרת, התכונה שאוספת לתוכה את כל התכונות, היא נכנסת לארץ, לרצון, ויוצרת מהרצון הזה ארץ קדושה. מה זאת "קדושה"? קדושה זו תכונת ההשפעה, זאת אומרת, רצון לקבל עם כוונה להשפיע. זה נקרא "ארץ קדושה". הרצון האגואיסטי שלנו שתוקן ללהשפיע, נקרא "ארץ קדושה", וזה מה שמתגלה ביוסף.

באיזו צורה זה התגלה? אנחנו רואים, מהמשל בסיפור התנ"כי, שיוסף נכנס למצרים ואז ממצרים מתחילים לצאת כל הנביאים האלה, ולהיכנס לארץ הקדושה. בעצם אף אחד לא הולך ולא נכנס לשום מקום, אלא האדם נמצא ברצונות שלו, והוא מרגיש בהדרגה איך הוא נמצא במצרַים, כמו הסתלקות מרוחניות. ואז הוא עובד על הרצונות האלה והופך אותם בהדרגה למִדבר, ההרגשה הזאת שהוא מנותק מכל הרוחניות, זו תקופה נחוצה והכרחית. ואחר כך, אחרי שהוא עובד על המִדבר הזה בתוכו, מה שחלקנו מתחילים להרגיש היום בחיינו, כשהוא עובד על עצמו, הוא מעלה ומתקן את עצמו ונכנס לארץ הקדושה.

זאת אומרת, אותה ארץ, ארץ מהמילה רצון, אותם רצונות, שהוא הרגיש כיציאת מצרים, אחר כך כמִדבר סיני, הוא הופך ומרגיש אותם אחר כך כארץ ישראל. זאת אומרת, רצון שהוא ישר-אל, אל הבורא. ולכן הרצונות האלה נקראים "קדושים", הארץ הקדושה, כי כולם מכוּונים להשפעה.

ואז נראו בארץ הניצנים ונגלו שם. מתי הם נראו? בשעה שהקשת נראית בעולם, "כי בשעה שהקשת נראית, אז הם מתגלים."

זה בלתי אפשרי להסביר הכול, אנחנו נתרגל ל"זוהר" בהדרגה, ואז כל המשלים האלה יעברו דרכנו מתמונות חיצוניות, שקשה לזכור אותן, מבולבלות, זה יכנס לתוכנו ותיווצר בתוכנו כבר מוזאיקה, תמונה כזאת שנתחיל להרגיש אותה. ומתוך תמונה כזאת היא תעבור לרגש, ואנחנו נעבור כבר לעולם הרגש. והמילים האלה יהיו כרגשות בתוכנו, יהיו בנו כל מיני זרעים של כל מיני הרגשות.

"ובאותה שעה, עת הזמיר הגיע, היינו, עת לקצץ את הרשעים מן העולם." "עת הזמיר", זה כאשר כל הרצונות של האדם, כל מי שבעבר הוא הרגיש כמו רשעים, שהפוכים לבורא, שכולם אגואיסטיים, כולם כבר צריכים לצאת להורג, כי כל הרשעים הופכים לצדיקים, זה נקרא ההשמדה שלהם על הארץ. זאת אומרת, בדרגה האחרונה של הרצון.

מדוע ניצלו הרשעים האלה? "משום שהנצנים נראו בארץ. ואם לא היו נראים מכבר, לא היו נשארים בעולם, והעולם לא היה מתקיים." זאת אומרת, הרשעים מיתָקנים רק כשהם צומחים מהארץ בצורה של ניצנים, בדרגת הצומח, אבל כבר עם חופש בחירה. כאשר האדם עולה, הוא עולה כלפי האור, כלפי השמש, כלפי ההשפעה, יש לו חיים רוחניים פרטיים שלו. אם הגילויים האלה היו לפני כן, לא כשהתגלה מצב של רשעות והכרת הרע, אז לא יכלו להתגלות, והעולם לא יכול היה להתקיים. אז הכל צריך להתגלות בתסריט מסוים, מוגדר, בסדר מסוים. וברור שהאדם יכול לזרז את המדרגות שלו ואת חופש הבחירה שלו בתיקון, אבל בלי לבטל שום מַדרגה.

האות האחרונה במאמר הזה היא האות ו'. מי הוא המקיים את העולם וגורם שיתגלו האבות, זאת אומרת, הבורא שקיים בתוכנו בצורה של נסתר? אבל לא רק האבות, אלא גם הנביאים נסתרים, כי כולם נמצאים ביסוד, ביוסף, שאוסף את כולם, ומעביר אותם למטָה.

"ומי הוא המקיים את העולם וגורם לאבות שיתגלו. היינו קול הילדים העוסקים בתורה". מי מגלה בתוכנו את הדרגה שנקראת "אבות"? זאת אומרת, הניצנים שמתחילים, שיש להם רצון להתפתח בכוונה להשפעה, ולכן הם עוסקים עם האור, "תורה" מהמילה הוראה, אור. ולכן הם עוסקים בהמשכת האור, כמו שנאמר "בראתי יצר רע, בראתי תורה תבלין". כי האור, "המאור שבה מחזירו למוטב".

אז מי שמרגיש את עצמו ילד, שצריך לצמוח, יש לו אמצעי שנקרא "אור עליון", זה נקרא שהוא "עוסק בתורה". זה לא מה שאתם שומעים סביבכם על התורה, ומה שעוסקים בה, קוראים בה. פה אנחנו עוסקים בקבלה, ואל תשוו אותה עם שום דבר אחר, עם שום פעולות של האדם בעולם שלנו ועם שום דת.

הודות לילדים שרוצים להתפתח, להידמות לבורא, מתקיים העולם. "ובשביל ילדי עולם אלו, העולם ניצל." "העולם" זה גם גילוי העולם שאני מגלה לי עכשיו, וגם מהמילה העלמה, הסתרה. זאת אומרת, בתוכו יש שני כוחות יחד, אחד שמגלה והשני שמסתיר. אז האדם גדל בקביעות בעולם, יותר ויותר מתגלה בתוך העולם. אבל בצורה כזאת שאת שני הכוחות האלה הוא מסגל לתוכו ובאותה מידה שהוא יכול לחבר אותם בתוכו, כוח הימין והשמאל, חסד וגבורה, ויוצא שהאמצעי זה תפארת, או נצח והוד, יוצא שהאמצעי זה יסוד, כך בעולם העליון נסתרים ומתגלים כוחות הגילוי של הימין והשמאל. הוא מחבר אותם לתוכו בצורה נכונה. הוא מגלה את העולם הזה שנקרא "גילוי", ומצד שני "הסתר". וזו המשמעות של המילה עולם.

ומתי זה קורה? כאשר הוא מרגיש את עצמו ילד. ילד, זאת אומרת, שגדל עד דרגת האב, למרות שאנחנו נמצאים כילדים, אנחנו צריכים לגדול עד דרגת האבות. זה המצב של חסד, גבורה שנקראים "אבות", חסד, גבורה, תפארת. ואנחנו צריכים להגיע למצב הזה. לכן אנחנו נקראים "ילדים".

לכן נאמר בשיר השירים "תורי זהב נעשה לך". הוא לא מסביר את זה הלאה. בהמשך נתייחס ונסביר מה זה זהב, מה הם הקישוטים האלה. "זהב" מהמילה "זה הַב". ובינתיים נאמר בשיר השירים, השיר האהוב "תורֵי זהב נעשה לך".

מי אומר את זה? "אלו הם ילדים, נערים, עלמים, שכתוב, ועשית שנים כרובים זהב.". "כרוב" מהמילה קרוב, לקָרב. בבית המקדש בירושלים היה מזבח, ועליו היו מצוירים שתי ציפורים שנקראו כרובים, שני עופות. זה כמובן בשפת המָשל.

זה אומר שבשביל להגיע לבורא, להתקרב אליו, כרובים מהמילה קרוב, כמו המילה קורבן, שמביאים להקריב. אבל המשמעות של זה, זו התקרבות, לגמרי לא מה שנדמה לנו במשמעות היום יומית שלנו. לכן ש"נעשה לך תורי זהב", הכוונה היא לבורא, או להתגלותו אלינו שנקראת "שכינה". "נעשה לך תורי זהב", זאת אומרת, אנחנו נקשט אותך עם האגו שלנו, שיהפוך להשפעה ולאהבה. ואותו דבר הוא ממשיך הלאה, כאשר הם עדיין ילדים.

וכשהם מתקרבים לדרגת האבות, אנחנו נעשה לך לא "תורי זהב", אלא נעשה לך "שני כרובים". אז מהכוח החיובי ומהכוח השלילי אנחנו נתעלה אליך, נעשה התקרבות אליך, נהיה יותר קרובים אליך. ובצורה הזאת הנשמות מתעלות, זאת אומרת, אנחנו איתכם, אלה שרוצים את זה עד דרגת האבות.

עִם זה אנחנו עולים. כל השורש שלנו שנמצא בתוכנו, אנחנו נכנסים בזה למצב שנקרא "תיקון השבת". ולכן לא צריכים לעשות כלום יותר מזה, ולכן היום הזה נקרא "יום מנוחה", יום דביקות מושלמת בבורא.

באותיות ה' ו-ו' אני מספר בשפה מכאנית יותר על ספירות ודרגות וכן הלאה. זה תואם לְמה שדיברנו עד כה, רק בביטוי אחר, בשפה אחרת, בסגנון אחר.

באות ז' מתחיל המאמר שנקרא "מי ברא אלה", גם במאמר הזה נראה עד כמה נחוצים לנו יסודות השפה העברית. כי "מי", זה מבנה בעולם הרוחני שבנוי משתי אותיות, לכן נקרא "ברא אלה", שזה כבר מבנה אחר. מבנה אחד בנה מבנה אחר. והשאלה היא "מי ברא אלה"? אז בתרגום זה אולי נשמע לא כמו שמקובלים מרגישים את זה. כי המקובלים לא מרגישים את זה כשאלה, אלא כסכימה, שבתוכה יש אובייקט אחד, אובייקט שני והפעולה שביניהם. ואובייקט אחד מוליד אובייקט שני.

שאלה: לָמה נאמר "נעשה אדם", ולא ויעשה אדם?

אלו "חסד וגבורה", שתי תכונות שעושות את האדם. החיובי והשלילי, שני קוים והאדם הוא הקו האמצעי. ולכן נאמר "נעשה האדם", שתי התכונות. או הבורא שנמצא ככתר, יסוד של הכל, הוא בסופו של דבר באמצעות שתי התכונות האלה יוצר אדם.

שאלה: האם בלי ירח לא היה יוצא האדם?

בעולם הרוחני ה"ירח" זה תכונת הארץ, שהיא באמצע בין הירח והשמש. ולכן יש כל מיני מצבים אסטרונומיים. אנחנו לא יודעים עד כמה אנחנו תלויים בירח. אנחנו עצמנו בנויים פיזיולוגית כך שאנחנו תלויים לגמרי בירח.

זה מתבטא במיוחד באותם ימים מיוחדים של האישה. פעם, בזמן העתיק, אנשים היו קשורים מאוד אל הטבע, גם היום יש עמים שעדיין קשורים לטבע באופן פיזי, אז לנשים בדורות הקודמים, בזמנים העתיקים, עם הופעת חצי הירח, היו אלו ימים מיוחדים, דווקא בזמן ראש חודש מתחילה התקופה הבאה. זה לא סתם כך.

הגוף הגברי תלוי יותר בשמש והאישה תלויה יותר בירח. וזה התבטא בצורה מאוד מאוד ברורה אצל הגבר ואצל האישה במובנים האלה. עכשיו כולנו כבר מוטציות. אבל בלי השפעת הירח לא היו חיים על הארץ. אנחנו לא מתארים לעצמנו מה נקראת התכונה הזאת, הכוח הזה בטבע.

שאלה: הבריאה בנויה משש ספירות, האם אפשר לברר קצת את נושא הספירות?

כן, אבל עד אז יש לנו גם כתר, חוכמה, בינה. יש כתר מלמעלה, אחר כך חוכמה, בינה. אחר כך דעת, אחר כך חסד, גבורה, תפארת. אחר כך נצח, הוד, יסוד ומלכות. דעת לא נספרת כספירה, היא כמו סכום של חוכמה ובינה. הכתר כלל לא משתתף בכלום, הוא רק מוליד את חוכמה ובינה. והחיבור ביניהם נותן לנו מושג מה זה ה"כתר" הזה.

מהמושג הזה של כתר כבר משתקף, מוקרן לעולם שלנו חסד וגבורה. ואחר כך בעולם שלנו כשנותנים לנו הסבר מה עושה הבורא, את זה מציינת התפארת. תפארת בעולם שלנו מייצגת את הבורא. אמנם הבורא הוא הרבה יותר גבוה, אבל כלפינו, החלק הזה של תפארת כאילו מציין את הבורא.

ואחר כך, כדי להשפיע עלינו, תפארת מתחלקת שוב לשני כוחות, נצח והוד, ומתאספים שוב ביסוד, זה יוסף, המאסף. וכלפינו מלכות, זה אנחנו. אם אנחנו רוצים להידָמות לבורא, אז אנחנו עולים אל תכונת היסוד, שזאת תכונת יוסף, או צדיק. זאת אומרת, באותה מידה שאדם עולה לתכונת היסוד, הוא נקרא צדיק. ואחר כך הוא מקבל תכונות נצח והוד ומתאים אותן לעצמו, ואז הוא יכול לעלות עוד יותר למעלה.

כך שהסכימה היא רב שכבתית, אבל היא אחת, אין בה שום דבר, הכול בתוכה. כך שאנחנו נצטרך לעסוק בה וכל הזמן נִלמד אותה, פשוט נפסיק לשים לב, איפה נמצאים החסד, גבורה, תפארת, ונתחיל להרגיש בתוכנו את כל התכונות האלה, הן פתאום יתגלו בתוכנו.

שאלה: מה זה האלף השביעית, שמינית, תשיעית ועשירית?

אנחנו נברר את זה בהמשך, לאט לאט נלמד את זה. כי האלף השישית זה התיקון שלנו בצמצום ב'. האלף השביעית זה היום השביעי, השבת. כאשר אנחנו כבר משוחררים לגמרי מתיקונים שכבר תיקָנו את עצמנו.

יש אבות ויש ילדים. הילדים עוסקים בתורה, ואחרי שמשיגים את ששת אלפים השנה, הם משיגים את דרגת האבות. ואחר כך אנחנו עולים, יש עוד אלף שנה שזו השבת, האלף השביעית, שנת השמיטה.

ואחר כך עוד שלושת אלפים שנה, שזה האלף השמינית, התשיעית והעשירית, זו השגה של ג"ר, ג' ראשונות: כתר, חוכמה, בינה. שלוש הספירות הגדולות, שעכשיו אנחנו לא מסוגלים אפילו לגעת בהן, כי אנחנו נמצאים במצב שנקרא "תיקון", מה שנקרא "צמצום ב'". ואחר כך יש כבר תיקון על תכונת הצמצום א'.

שאלה: האירועים שרשומים בספר ה"זוהר" באמת קרו או שזה רק מָשל?

האירועים שמתוארים בספר הזוהר הם לא מְשלים, אלא אירועים שקורים בעולם הרוחני, בעולם האמת, ולא איך שהם נראים היום. זאת אומרת, הזוהר כמו כל הקבלה מדבר רק על העולם העליון. ובכלל, כל מה שיודעים על הדת, על התנ"ך, על המקור העתיק הזה, הכל מדובר על העולם העליון.

וכל הדתות לקחו את הספר הזה, ושִיכתבו אותו כאילו שזה קורה בעולם שלנו, עם כל הציורים הקדושים והשונים. התנ"ך לא מדבר בכלל על החיים שלנו, החיים שלנו הם חיים בהמיים של הגוף הבהמי שלנו בעולם הבהמי הזה.

"אדם" בעולם שלנו זה לא מי שהולך על שתי רגליים שאתם רואים אותו עכשיו, אלא זה אותו חלק ברצון שלנו שאנחנו יכולים לדָמות לבורא. וכל השאר שאתם רואים לפניכם או בתוככם, זה הכול בהמי, זה לא יוצא מגדר העולם הבהמי. ולכן אין מה לחשוב שאנחנו נמצאים באיזה קשר לרוחניות, חוץ מאותה אפשרות, אותה נקודה בתוכנו שיכולה להעלות אותנו כלפי מעלה, אם נתחיל לפָתח אותה נכון.

ולכן אנחנו יכולים לקבל את כל מה שנאמר רק על הנקודה הזאת, שאנחנו צריכים לפתח דרך דרגת הילדים, האבות ועד ההשתוות אל הבורא. והגוף שלנו יירקב, אין שום גלגולים איתו, ואין בו שום דבר קדוש. כמו שהורגים איזו חיה ואחר כך עושים ממנה ארוחת צהרים, כך אתם יכולים לעשות גם מאדם, אין שום הבדל בין החיה לאדם.

שאלה: האם יש הבדל בג' הקווים שיוצאים מהאורות או מהכלים?

כן. אנחנו מדברים על קשת, מאדום עד סגול, כל שבעת צבעי היסוד של הקשת, אלה שבע ספירות של זעיר אנפין שמעולם האצילות.

"קשת" זו תכונה לא טובה, זו הופעה לא טובה של הבורא כלפי הנברא. כשאנחנו רואים קשת אנחנו שמחים, אבל הופעת הקשת, לא בעולמנו, אלא בעולם הרוחני, זו הופעה לא טובה של הבורא, השפעה לא טובה על אנשים שלא משיגים את התיקון שלהם בזמן. זה נקרא "הופעת הקשת בשמיים", בעולם העליון. "שמיים" או "קשת", זה מה שנקרא בעולם הרוחני, אדם שצופה בתופעה הזאת של הבורא כלפיו.

"קשת בענן" זה חלק מאוד מעניין בקבלה, תיאור מאוד מעניין של הקשר בין האדם לבורא, ענן שמכסה את הבורא והמעַבר שלו דרך הקשת.

שאלה: איך נולדת נשמה?

הנשמה נולדת על ידי האדם. כמו שאדם נולד מאמא, הוא צריך להיכנס לתוך אמא, להתחזק שם, ואז למסור את עצמו להתפתחות, שאמא תפַתח אותו.

אותו דבר הנשמה צריכה להיצמד לעולם העליון, למדרגה העליונה, אל הבורא, כמו שנאמר, מקום החיזוק כמו בעולמנו, רחם. ושַם הנשמה תיכנס ותתפתח, אם היא תבטל את עצמה לגמרי כלפי האובייקט העליון הזה שיפַתח אותה, באותה מידה שהיא תבטל את עצמה. ואחר כך יש גם לידה.

שאלה: מי בורא את הבורא?

האדם בורא את הבורא, אין בורא בלי אדם. בעברית המילה בורא מורכבת משתי המילים, "בוא וראה", תבוא, תראה, תגלה. זאת אומרת, תיצור בתוכך את הבורא, ואז תגלה אותו. אומרים, שהוא לא קיים, אלא אתה תיצור אותו בתוכך. זאת אומרת, האדם בורא את הבורא.

שאלה: האם יש מילון למושגים בספר הזוהר?

יש קונקורדנציה לזוהר, הרבה מראי מקומות. אבל זה לא יעזור לך, אלא יבלבל אותך ויעשה ממך איזה מומחה, תוכל לדעת איזו אות ב"זוהר" חוזרת על עצמה וכמה פעמים וכן הלאה. אבל בזה לא תגלה את משמעות ספר הזוהר.

רק בצורה כמו שאנחנו עכשיו, בהדרגה, באופן רגשי, רק בהרחבת הרגש שלנו, בהרצת הרגש שלנו, רק בתוכם ניצור את תמונת העליון, רק זה יעזור לכם. ולא שום דבר אחר. אין כניסה לקבלה דרך הראש. כמו ילד שמתפתח בעולמנו, הוא פשוט צריך לפקוח עיניים, רגשות, ולנסות לספוג לתוכו את כל מה שאומר הספר. ספר ה"זוהר" מציע כניסה ישירה לעולם העליון, ורק כך אפשר לעשות. אני אומר את זה מניסיון.

ולכן הספר הזה הוא מיוחד. עכשיו אני מכין את העיבוד של כל ספר ה"זוהר" בעברית, ואני מקווה שאחרי זה יהיה תרגום גם לשפות אחרות. הספר הזה מוביל את האדם דרך הציורים שלו, דרך ההסברים שלו, מכניס את האדם לתוך הסיפור שלו, והוא מחייה בתוכו את העולם הרוחני.

(סוף השיעור)