שיעור בוקר 07.09.25 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 16.11.2021

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/series/cu/NSQ2iOsS?activeTab=downloads&mediaType=video

ספר "כתבי בעל הסולם", חלק מאמרי "שמעתי", עמ' 574,

נט. "ענין מטה ונחש"

את כל כתבי המוקבלים הייתי מחלק לכמה קבוצות. הקבוצה הכי חשובה היא שבה מסבירים לנו עקרונות שהם איתנו לאורך כל הדרך, מתחילת העבודה שלנו, שאנחנו עדיין לא יכולים להבדיל בין מצבים, מדרגות, יחסים, שהם עדיין לא כל כך מובנים. כמו שילדים לא מבינים במידה כמו הגדולים איפה הם נמצאים, מה הם עושים, עד מצבים יותר ויותר חשובים כשהם מתבגרים.

העיקר בשבילנו הם אותם הכללים שאיתם אנחנו יכולים להתקדם לאורך כל הדרך, והם בעצם לא משתנים. ודאי שיש שוני בשימוש בהם, אבל העקרונות האלה הם עקרונות קבועים. במיוחד זה שייך לתקופה שלנו, שאנחנו צריכים לאתר שאנחנו נמצאים בגלות מהקדושה, ואיך עלינו להתארגן בינינו כדי שזה יעזור לנו ונוכל לצאת מהגלות, גלות מהקדושה, מעל מנת להשפיע, ממגע עם הבורא, מ"אהבת לרעך כמוך", מכל האופנים שאנחנו לומדים אותם מהרוחניות. לכן אנחנו צריכים לראות את העקרונות האלה בכל מצב ומצב שאנחנו נמצאים, ובמיוחד עכשיו. כי במצב שאנחנו לא יודעים איפה אנחנו בדיוק, וצריכים לאתר מה שייך לרוחניות ומה לא, איך אנחנו עובדים בצורה מועילה כדי לצאת מגשמיות לרוחניות, להחליף את היחס שלנו לכל מה שאנחנו מרגישים, כל מה שמתואר בכלים שלנו, בעיקר ראייה ושמיעה, אז חשוב לנו למיין את ההבחנות הללו ולדעת להשתמש בהן נכון.

אנחנו צריכים במיוחד לראות, כמו שהוא כותב ממש בתחילת המאמר, שאין יותר משתי מדרגות שאלה שני מצבים, או קליפה או קדושה. אנחנו בדרך כלל נמצאים במצב שהוא "בין שמיים וארץ", לא זה ולא זה, וזה מצב לא טוב. זה סימן שאנחנו לא עובדים נכון, מתרשלים בעבודה בינינו, בקשר בינינו בקבוצה, לא יכולים למשוך את הכוח העליון, את המאור המחזיר למוטב, ולכן אנחנו מבזבזים את הזמן, הימים עוברים ותוצאות לא כל כך מורגשות. זה מתוך ההתרשלות שלנו, כמו שכותבים לנו רב"ש ובעל הסולם, ההתרשלות שלנו באהבת חברים. כי רק במידה שאנחנו בכוח נמשכים זה אל זה נגד הרצון שלנו, מתגברים עליו ונמשכים יחד לחיבור יחד, להשתתפות יחד, במידה הזאת אנחנו מזמינים מאור המחזיר למוטב.

הבורא ודאי שכל פעם מצייר לנו מצב חדש, שאנחנו רחוקים, שאנחנו לא מחוברים. חוץ מזה ששבר את הכלי האחד של אדם הראשון להרבה מאוד חלקים, הוא מעורר בנו את הפער בין כל החלקים, ניתוק, כדי שבכל זאת נפתח רגישות למצבנו, לחוסר חיבור, ולכמה אנחנו כן יכולים להתקדם לחיבור. לכן אנחנו צריכים לראות את המצבים האלה של ענין מטה ונחש, איך אנחנו מתחברים על ידי הכלל הזה, ולהשתדל כל הזמן לראות שאין יותר אלא או קליפה או קדושה. וזה שאנחנו נמצאים באמצע ולא יודעים איפה נמצאים, זה סימן שאנחנו בכלל לא נמצאים, לא בדרך, לא בחיבור ולא תחת השפעה עליונה.

נתחיל לקרוא ונשתדל לעורר עוד שאלות ועוד בירורים מהמאמר הזה. כמו שאמרתי, יש מאמרים שמדברים על מצבים פרטיים, נקודתיים שבדרך, אבל זה מאמר כללי שהולך איתנו לאורך כל הדרך. יש כמה מאמרים כאלה סך הכול. לכן כדאי לנו להתעכב עליו, כדי שאולי משהו יישאר לדרכנו.

קריין: מאמרי "שמעתי", מאמר נ"ט "ענין מטה ונחש".

נט. ענין מטה ונחש

שמעתי י"ג אדר תש"ח

""ויען משה ויאמר, והן לא יאמינו לי וכו'. ויאמר אליו ה', מה זה בידך. ויאמר, מטה. ויאמר, השליכהו ארצה ויהי לנחש. וינס משה מפניו" (שמות ד').

ויש לפרש, שאין יותר מב' מדרגות: או קדושה, או ס"א. ומצב של בנתיים אין. אלא, מאותו המטה בעצמו נעשה נחש, אם משליכין אותו לארץ. ובכדי להבין את זה, נקדים מאמר חז"ל, ש"השרה שכינתו על עצים ואבנים". ש"עצים ואבנים" נקראים דברים של למטה בחשיבות. דוקא ובאופן זה השרה שכינתו.

וזה ענין השאלה: "מה זה בידך?" כי יד פירושו השגה, מלשון "כי תשיג יד". מטה. היינו שכל השגותיו בנויים על בחינת מטה בחשיבות, שהוא סוד אמונה למעלה מהדעת.

(שבחינת אמונה נבחן לעיני האדם לבחינת מטה בחשיבות, לבחינת שיפלות. ואדם מחשיב את הדברים שמתלבשים בתוך הדעת. מה שאין כן, אם השכל של האדם אינו משיגו, אלא שהוא מתנגד לדעתו של האדם, והאדם צריך אז לומר, שהאמונה הוא למעלה בחשיבות מהדעת שלו, נמצא שמשפיל אז דעתו, ואומר, מה שהוא מבין בתוך הדעת, שהוא מתנגד לדרך ה', אז האמונה נמצא אצלו למעלה בחשיבות מהדעת שלו.

כי כל השכליות, שהוא בסתירה לדרך ה', הוא שהשכל הזה כלום לא שוה, אלא "עינים להם ולא יראו, אזנים להם ולא ישמעו". היינו, שמבטל את כל מה שהוא שומע ורואה. זה נקרא, שהולך למעלה מהדעת. וכך נראה להאדם לבחינת שיפלות וקטנות.

מה שאין כן אצל הבורא, אינו נבחן בחינת אמונה לשיפלות. כי אצל האדם, שאין לו עצה אחרת, ומוכרח ללכת בדרך אמונה, נראה לו האמונה לשיפלות. מה שאין כן לגבי הבורא, שהוא היה יכול להשרות שכינתו, לאו דוקא על עצים ואבנים, אלא שבחר דוקא על דרך זה, הנקרא אמונה, בטח שבחר זה מטעם, שזה יותר טוב ויותר הצלחה. נמצא, אצלו ית' לא נקרא אמונה למטה בחשיבות, אלא להיפוך, שדוקא לדרך זה יש לו מעלות רבות, אלא לעיני הנבראים נקרא זה בחינת מטה).

ואם משליכין את המטה לארץ, ורוצים לעבוד עם בחינה יותר גבוה, היינו בתוך הדעת, ומבזים את בחינת למעלה מהדעת, שנדמה עבודה זו לבחינת שיפלות, תיכף נעשה מהתורה והעבודה שלו בחינת נחש, שהוא סוד נחש הקדמוני." אבל, ברור לנו שבלי נחש אנחנו לא יכולים להתקדם, כי אנחנו כל פעם צריכים לשמור לא ליפול לנחש אלא להעלות את עצמנו למטֶה. זה בעצם אותו הבחן רק בהבדל איך אנחנו מתייחסים אליו, או מטה מחשיבות או מעלה בחשיבות.

אם אני רוצה להתקדם, אז אני צריך תמיד לרומם את המטה בחשיבות שיש לי בשכל וברגש שלי וללכת עם זה קדימה. לא לתת לזה ליפול, אלא כל הזמן עוד ועוד שיהיה גבוה ומכובד בעיניי. כך אני מגיע למצב של אמונה למעלה מהדעת. ואם אני לא שומר על זה, אלא דווקא זורק את עצמי להרגלים גשמיים, לשכל ולרגש הגשמי, אז אני כבר נופל למטַה. אומנם אני אולי לא מכיר, כי ישנה הסתרה במצבים כאלה, אבל אני כבר נמצא במצב של נחש.

שאלה: כשמשה אומר ש"הם לא יאמינו לי,", מי זה "הם" שלא יאמינו?

כל המחשבות והרצונות של האדם.

שאלה: למה משה בורח ממה שהוא רואה בעיניים שלו, מהמקל שהופך לנחש?

משה מפחד מהנחש. ולאן הוא בורח? הוא בורח לבורא, ששם הוא מקווה למצוא עצות איך לברוח, איך להינצל מהנחש. אבל אם תופסים את הנחש, בזנב או בראש, אנחנו עוד נראה מה ההבדל, אז מתחילים לעבוד איתו בצורה נכונה.

אבל בלי נחש אי אפשר להתקדם. אנחנו בני אדם, אנחנו לא יכולים להיות רק בתכונת השפעה או בתכונת קבלה, אנחנו צריכים להיות כלולים משניים. ומשתי ההבחנות האלו, קליפה, קדושה, לא חשוב איך נקרא לזה, אנחנו יכולים לראות את עצמנו קיימים בצורה שיכולים להבחין, להבדיל, לדבר, לעשות בירור, אנליזה של טוב, רע, קדימה, אחורה, כלפי כל דבר ודבר.

אחרת אנחנו לא נוכל לזוז בהתפתחותנו לאף מקום, אנחנו נישאר טיפת זרע. אבל אם אנחנו רוצים להתפתח ממנה, ההתפתחות כבר חייבת להיות על ידי כוחות שונים. ולכן תמיד נמצא לפנינו או מטה או נחש, ולא אחד מהם, אלא אחד כנגד השני.

שאלה: לפני כמה ימים סיפרת על הקשר שיש בין גנבים, וזה מאוד הרשים אותי שהם מצליחים להגיע למטרה שלהם כי הם נאמנים אחד לשני ולכן הם בהסכמה עם הבורא. איך אנחנו, שלא מצליחים אפילו להתחבר כמו גנבים, יכולים לא לקבל הפרעות אפילו לשנייה? איך אנחנו נעשה את העבודה הזאת בינינו?

אני מצטער, אבל אתה לא הבנת את העניין. קודם כל, מגנבים אנחנו יכולים לקחת רק עיקרון אחד, שהם מבינים שאי אפשר להשיג את המטרה בלי חיבור חזק. רק את זה, אבל לא שהקשר ביניהם הוא על מנת להשפיע ולא שהמטרה שלהם היא מטרה קדושה. אלא המקובלים שנותנים לנו את הדוגמה הזאת רק רוצים להסביר לנו איזשהו פן, אופן של ההתקשרות ביניהם, בין הגנבים. שיש להם מסירות אחד לשני מפני שהם יודעים שאחרת הם נאבדים, נעלמים, אבודים, ויתפסו ויהרגו אותם אם הם לא יהיו מחוברים ביניהם בצורה חזקה ביותר.

כך אנחנו צריכים להיות. אנחנו לא נגיע למטרה, אנחנו לא נצליח בשום דבר אלא אך ורק במידה שאנחנו מקושרים זה עם זה. כי המטרה גם מושגת בקשר בינינו, ואנחנו אלו שבונים את הקשר הזה. זה מה שאומר הבורא "אתם עשיתם אותי". מה זה "עשיתם אותי"? אתם בניתם את רשת הקשר ביניכם כך שאני מתגלה שם. זה נקרא ש"אתם עשיתם אותי", ולא יכול להיות אחרת.

כמו שאין נברא ללא בורא, אבל הבורא הוא הראשון, אחר כך אין בורא ללא נברא, כי הנברא בונה רשת קשר כזו בין החלקים הנפרדים, המנוגדים שלו, שבה הוא מגלה את הבורא. הוא בונה אותה מכל מיני תכונות, התקשרויות בין כל הנבראים, שליליות, חיוביות, יחד, כך וכך, בכל כל מיני צורות, עד שהוא מגלה שזאת תכונת הבורא, זה הבורא. זה נקרא "אתם עשיתם אותי".

תלמיד: אני התכוונתי להגיד בדיוק מה שאמרת לגבי הגנבים.

מצוין, אז אנחנו יכולים להיות בחבורת גנבים אחת.

תלמיד: איך אנחנו יכולים להיות מכוונים תמיד, בכל רגע, ולא להתבלבל כמו שכתוב ב"שמעתי" נ"ט, איך אנחנו יכולים לעשות את זה?

לא יכולים, ולא טוב אם זה יקרה. כי בין מצב למצב, בין מצב למצב, תמיד יש נתק. ודווקא בזכות הנתקים האלה, ההפסקות האלה, אנחנו מגיעים כל פעם למצב חדש, להבחנה חדשה. לכן כתוב, "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא", כי החטאים האלה, ההפסקות, הם מחויבים. עוד נדבר על זה.

שאלה: במאמר כתוב שהעבודה היא באמונה למעלה מהדעת, במטה. מה זו העבודה עם המטה בעבודה עם העשירייה? מה זה המטה הזה בידיים שלנו ואיך אנחנו משתמשים בו בעשירייה? כתוב פה שהמטה הוא אמונה למעלה מהדעת, אז איך אנחנו מפרשים את השימוש במטה?

אנחנו צריכים בקבוצה שלנו, שאנחנו רוצים לייצב בה את החיבור שלנו כאיזה רכב או סירה שנוסעים בו למטרה, לדאוג לחיבור הנכון. וכוח ההתקדמות, כמו ברכב נניח, המנוע שלנו הוא שאנחנו כל הזמן עובדים בלי הפסקה על החיבור בינינו, יותר ויותר נכון. המקובלים גם מסבירים לנו שזה דומה למנור במכונת אריגה, שאורגים בד בשתי וערב, שוזרים את החוטים לאורך ולרוחב וכך עושים את הבד. וכך אנחנו כל פעם ופעם צריכים לשלב את העבודה שלנו בכל רגע מחדש ועל ידי זה אנחנו מתקדמים.

בכלל חכמת הקבלה מסבירה לנו עד כמה בעבודה שלנו יש את כל צורות העבודה. יש עבודה שהיא כמו סחיטת ענבים ליין או סחיטת זיתים לשמן. כאלו דברים, שבהחלט העבודה בכל דבר היא רק עבודה משותפת, בהסכמה, בהבנה. שכל אחד הוא כנגד השני, כמו באריגת בד, יש תנועות של החוטים לאורך ויש לרוחב, או שסוחטים יין, בכוח, ממש דשים ברגליים וכולי.

יש כאן הרבה דברים שלא מתקבלים על הדעת, אבל אנחנו צריכים להבין את המהות שלהם, וכך נתקדם.

תלמיד: נניח שאנחנו מחזיקים את המטה הזה בידיים, מה היא אותה "יד" בקבוצה, מה מחזיק את המטה? מה הוא אותו דבר שמחזיק את המטה?

שאלה טובה. אנחנו צריכים להשתדל כל הזמן להיות בקשר בקבוצה, כך שהקשר שלנו בקבוצה זו היד המשותפת שלנו. אנחנו מייצרים את דמות משה שהולכת לפנינו קדימה. היא לא נמצאת אלא רק אם אנחנו רוצים ללכת קדימה אז אנחנו מייצבים את הדמות הזאת מסך כל הקבוצה, ואם אנחנו רוצים להתקדם אז אנחנו בעצם צריכים לכוון את "משה", שהוא ילך קדימה לפנינו.

למה? כי הוא מיועד לזה. הוא לא נולד בצורה רגילה, כפי שאנחנו קוראים בסיפור מצרים. בשביל מה התורה מספרת לנו דברים כאלה, מה החשיבות בזה? הוא נולד ומצאו אותו אחר כך בנילוס, בת פרעה שנקראת בתיה חינכה אותו ואחר כך הוא יצא כנסיך ומזה הוא גדל.

זאת אומרת, אומנם הוא נולד מאבא ואימא יהודים, "יהודי" נקרא שמשתוקק לייחוד, לחיפוש הבורא, אבל התחנך בבית פרעה. אומנם הנקודה שלו היא מבינה אבל בעצמו התחנך כל כולו במלכות, אצל מלך מצרים, אצל פרעה. ואז יש לו את שתי התכונות האלו, ולכן מתחילת הבגרות ועד סוף החיים הוא נכלל משתי התכונות הללו ויכול להוביל את מי שרוצה לצאת ממצרים אחריו.

תלמיד: אם בקבוצה שלנו המטרה היא להמשיך ולהחזיק את המטה. יש גם כוח שרוצה לזרוק אותו. האם אנחנו זקוקים לכוח כדי להמשיך ולהחזיק אותו, מה זה נקרא שאנחנו ממשיכים להחזיק בו כל הזמן?

אנחנו ודאי חייבים להחזיק את המטה. וכל אחד צריך לעורר את כוח משה שנמצא בראש של כל התכונות של האדם ומוביל את האדם לחיבור בעשירייה. ובחיבור העשירייה אנחנו בונים את דמות משה המשותף לכולנו. כל אחד קשור לזה וכולנו בונים יחד, "כלל ופרט שווים". יש כאן כלל, חוק, "כלל ופרט שווים", ולכן כל אחד צריך לתאר לעצמו את הציור הזה וגם כולנו יחד מייצבים אותו לפנינו.

אנחנו צריכים לייצב לפנינו את דמות משה. זאת אומרת דמות שמושכת אותנו מכאן למטרת הבריאה, לגמר התיקון, לבורא, לדבקות, אנחנו מייצבים אותה יחד וכך הולכים. אחרת לא נוכל לצאת מהטבע שלנו, ממצריים ולא נוכל להשיג שום דבר.

שאלה: מה זה אומר להגיע לקו האמצעי בעשירייה במקום להיות בין שני מצבים?

קו אמצעי זה השילוב הנכון בעבודה בין קו ימין לבין קו שמאל. זה שאתה מחזיק במקל והופך אותו כל פעם למטֶה, בזה שאתה בדיוק מאתר לעצמך מה זה מטַה בחשיבות וכנגד זה מה זה מעלה בחשיבות, זו העבודה שלנו. בקבוצה זה פשוט יותר. אם אתה מעמיד את חשיבות החברים, חשיבות החיבור, לא סתם קבוצה אלא חשיבות החיבור בין החברים, אם אתה מעמיד את זה לפניך בעיניים עצומות, רק זה חשוב לך, אם אתה משתדל את זה לבצע, אז בבקשה, כך אתה יכול להתקדם ולא לטעות וללכת קדימה.

והעבודה שלך היא דרך המדבר, "ארץ לא זרועה" ועקרבים ונחשים ומי לא נמצא שם, ואתה הולך ובטוח שאתה תצליח, בתנאי שאתה הולך עם המטה ביד. אתה מרים אותו, לא זורק אותו אלא מרים אותו. זאת אומרת אתה מבטל את כול העל מנת לקבל שלך, את כול בחינת הדעת והולך למעלה מהדעת. מה שנראה לך שפלות וקטנות, אתה מעלה את זה למעלה. זו עבודה קשה שאנחנו צריכים לעשות בכל רגע. כי כל רגע ורגע מתחלפות בנו הרשימות ואנחנו צריכים לאתר אותן נכון, לסדר את היחסים שלנו אליהם בצורה נכונה.

תלמיד: שני קווים הפוכים בתוך העשירייה, האם זה בגלל שחלק מהחברים זורקים את המטה וחלק אחר מהחברים מנסים להרים אותו?

כן, ודאי. כל אחד צריך לעבוד על זה, אבל סך הכול לפי מה שאתם משתדלים לעבוד יחד ב"איש את רעהו יעזורו", בזה אתם תחזיקו את המטה. וצריכה להיות דמות המטה, דמות משה שנמצא לפני העשירייה.

שאלה: עיניים להם ולא רואים, אוזניים להם ולא שומעים. אתה אומר שאנחנו צריכים להתקדם באמונה עם המטה ביד, אבל אנחנו לא צריכים אולי לראות בעיניים חדשות ולהרגיש דברים חדשים בעולם הרוחני? אנחנו צריכים לפתוח את החושים ולא לסגור אותם.

נכון. אבל איך אני סוגר את החוש של הקבלה שבו אני לא יכול לראות שום דבר ופותח את החוש של השפעה שבו אני רואה את העולם הרוחני? דווקא על ידי שמספרים לנו. כל חכמת הקבלה זה איך לקבל את גילוי העולם הנסתר שיתגלה. וזה לא מתגלה בשכל שלנו וברגש שלנו, כי כולו בנוי בצורה אגואיסטית. אלא אך ורק שאנחנו מתעלים למעלה ממנו.

שאלה: לגבי הפסקה הראשונה של המאמר, מדוע הבורא ביקש ממשה לזרוק את המטה על הרצפה למרות שהוא קדוש, למה לזרוק אותו על הארץ?

המטה עדיין לא קדוש אלא צריכים להבדיל בו שני חלקים. זאת אומרת להבדיל את שתי צורות השימוש במטה. או שזורקים אותו והוא הופך להיות לנחש או שמעלים אותו והוא הופך להיות למטה שמביא להצלחה. הכול תלוי באדם. המטה עצמו אין בו שום ערך, אין לו שום דבר מיוחד אלא הוא מסמל לנו את יחס האדם לחיים, לחיבור בקבוצה ולמטרה. ולכן אם אנחנו מעלים את הקבוצה והמטרה, כל האמצעים שמביאים אותנו לדבקות בבורא למעלה מעצמנו, לאגו שלנו, מהבהמיות, אז זה הופך להיות מטה. זאת אומרת המטה עצמו לא קיים, אנחנו צריכים בתוכנו לייצב אותו שצורת היחס שלנו לקשר בינינו ולמטרת החיים, זה יקרא "מטה".

תלמיד: מה זה אומר לזרוק את המטה על הארץ?

שאני לא הולך עימו למעלה מהדעת אלא בתוך הדעת.

שאלה: דיברת על ערך העבודה למען החברים, או לעשות כל סוג של הפצה, או לקרוא בתקופות של קשיים בעבודה, של הכבדות. כי בתקופה הזאת יש תחושה שאתה לא רוצה כלום, אין לך כלום, אז מה הערך של דחיפה קדימה ועשיית מעשים במצבים כאלה?

זה שאין לנו סימנים ברורים איך אנחנו מתקדמים, זה דבר טוב ואנחנו צריכים להשתדל להתחבר בינינו כמה שיותר ובצורה כזאת אנחנו נמצא את הדרך. אין רוחניות, אין בורא. אין רוחניות ללא בני אדם, אין בורא ללא נברא, אלא אנחנו מייצבים את זה ואסור לנו לחשוב שאם אני לא אייצב את זה, זה יבוא אלי. זה לא יבוא, אלא יבואו כל מיני צורות שיתחילו לדקור בי, לעשות משהו, אבל אנחנו לא נוכל לגלות משהו שקיים.

אם אנחנו לא מייצבים את הצורה הזאת, היא לא תתקיים. ולכן עלינו לתאר לעצמנו, בחיבור בינינו מה זה נקרא העולם הרוחני. בואו נבנה אותו ואז כשאנחנו בונים אותו, כבר מרגישים שהבורא נמצא בו ומתגלה. אבל זה במידה שאנחנו בונים את העטיפה הרוחנית.

שאלה: למה משה מחזיק במטה של אחיו אהרון?

יש חלוקה ביניהם, אנחנו אחר כך נלמד שזו דרגת הבינה. ובדרגת הבינה יש חצי עליון וחצי תחתון של הבינה, ג"ר דבינה וז"ת דבינה. נלמד איך ולמה הם צריכים לעבוד יחד.

החצי העליון של בינה הוא ממש כמו הכתר והחצי התחתון של בינה זה כבר כחכמה ואז יש לנו שני חלקים ולכן בינה יכולה להיות חלק הביניים, המקשר בין הכתר למלכות. ולכן יש כאן גם כביכול שתי דמויות, משה ואהרון. שאלת נכון.

שאלה: התאספנו עם העשירייה לשיעור. מה זה אומר שאנחנו עכשיו מרימים את המטה הזה בינינו?

הגעתם לשיעור, נגיד כל אחד קם מהשינה וכולנו ריקים, לא מסודרים בפנים, אין לכם בדיוק נטייה לרוחניות, אתם צריכים לסדר את כל הדברים האלה, להתעורר מדרגת הבהמה לדרגת האדם. האדם הוא הדומה לבורא. ולכן צריכים לעורר את כל ההבחנות הרוחניות ולסדר אותן בעשירייה, שהן יקבלו עוצמה נכונה וכך להתקדם. זה מה שאנחנו צריכים לעשות לפני השיעור.

תלמיד: אתה אומר שאנחנו עובדים בדרך כלל במצב ניטראלי לא פה ולא שם, ואמרת שזה לא טוב. אז איך לבטא בצורה ברורה שאנחנו עובדים עכשיו עם המטה, וזה יתבטא בינינו בעשירייה?

זה מתגלה בתנאי שאתה רוצה להשפיע מעצמך לחברים וכולם יחד ללכת למטרה. רק בהרגשה כזאת, בכוונה כזאת, אתם באמת נמצאים בקבוצה ובאמת הולכים עם מטה ביד. קודם כל המטה צריך לייצב אותנו בעשירייה ואחר כך אנחנו נראה שעשירייה היא המטה, וכך נתקדם.

שאלה: נכתב שהאדם צריך לבטל את כל מה שהוא רואה ושומע, וכך הוא מקטין את דעתו בפני האמונה. איך מתוך מה שרואים ושומעים, בוחרים את מה שצריך להשפיל?

אני משתדל בכל בירור שלי, להעדיף כוח השפעה על פני כוח קבלה, או במילים אחרות אמונה למעלה מהדעת.

תלמיד: זה מתייחס ישירות לכך שאנחנו עובדים בינינו בעשירייה?

אם אנחנו מחברים את ההשפעה של כולנו זה אל זה, אז אנחנו יוצאים בכלי אחד וכבר ראויים לעליה בדרגה.

שאלה: האם אפשר להגיד שהנחש זה הכרת הרע בעבודה שלנו, ואם כן, איך לקשור אותו לעבודה עם המטה, כדי להגיע לאהבת חברים?

זה נכון שהנחש הוא הכרת הרע בינינו ויש עבודה גדולה לאתר אותו. אנחנו צריכים לעבוד עליו רק כנגדו כשאנחנו במשהו מקשרים את עצמנו באהבה, בהבנה, בהתקרבות ואז אנחנו תופסים אותו ואנחנו לא הורגים אותו ולא הורסים אותו. אנחנו רק משתדלים לתפוס אותו והוא מלווה אותנו בכל הדרך. ולא אחד, אלא הרבה נחשים, כמו שקראתם בטח בתורה, שהיו שם עוד פגישות עם הרבה נחשים ומשה עשה את דמות הנחש מנחושת.

אנחנו צריכים את הנחש עד סוף הדרך ובסוף הדרך הוא הופך להיות לקדוש, כי בעצם בתפקיד שלו הוא עזר לנו להגיע למטרה, וכל הזמן שיחק לפנינו, או מטה או נחש, או מטה או נחש, כל פעם בדרגה יותר ויותר גבוהה.