כנס "קבלה לעם" העולמי בבולגריה

07-10.11.2019

סיכום העבודה שלנו: מהתעוררות הנקודה שבלב ועד לייאוש מכוחות עצמנו

שיעור 1

שיעור 07.11.2019 – הרב ד"ר מיכאל לייטמן- אחרי עריכה

החבר דיבר עכשיו שלכנס הזה הייתה הכנה מאוד גדולה. אני חושב שלכנס הזה הייתה הכנה של אלפי שנים. כשהתכנסו נציגים של האומות הרבות שיצאו פעם מבבל ורצו להתחבר, זו ההכנה, הכנה היא המעשה. גם אתמול דיברתי על הכנה לכנס איך להתכלל, עד היום האחרון. אני חושב שאם היינו ממשיכים את ההכנה, זה היה עוד יותר ועוד יותר, כל יום היינו מעוררים ומבררים הבחנות חדשות לחיבור שלנו.

אני מאוד מתרגש כי בעיניי זה באמת כנס, היינו התכנסות של בבל, של נציגי אומות העולם שמבינים שישנה בעיה וישנו פתרון. ודווקא דרכם, דרך האנשים האלה, דרך הנשמות הללו שיבוא האור לעולם אז יבוא תיקון לעולם. והעולם בינתיים, עד כמה שאנחנו חושבים על התכנסויות יותר ויותר גדולות, עוצמתיות, בעוצמה פנימית וחיצונה, אנחנו רואים שהעולם בהתאם לזה מיום ליום נמצא בירידה, בפירוק ממש ואין לו על מה שיסמוך. כי כך זה התהליך, שאנחנו לומדים אותו, שנמצא בתוך הטבע ולכן הוא חייב להתקיים. וזה עניין של זמן ולא הרבה זמן, עד שהדברים האלה יתגלו החוצה. יתגלה שהחיבור זה השיטה היחידה לתיקון העולם, ולהמשיך להתקיים כמו שעד היום, בשימוש באגו האנושי, זה בלתי אפשרי, אלא זה רק מביא אותנו למוות גשמי ורוחני.

אולי זה כנס לא גדול כמו בבל אבל זה כך צריך להיות, כמו שכתוב על קבוצה כזאת ש"אתם מעטים מהעמים", והראש צריך להיות מאוד קטן לעומת הגוף. לכן אם אנחנו מבצעים כאן פעולת חיבור, זה ישפיע מאוד מאוד על כל האנושות, ואני מאוד מקווה, אנחנו מאוד מקווים שזה יגרום לתנועה מיוחדת של כל בני האדם לחיבור ביניהם, וכך אנחנו מתכוונים שיקרה.

כתוב בשיעור הראשון, ששמו "סיכום העבודה שלנו: התעוררות הנקודה שבלב ועד לייאוש מכוחות עצמנו". כותב לנו בעל הסולם, "אין מצב יותר מאושר, שאדם מיואש מכחותיו. כי בטוח שאין תרופה למצבו. כי אז ראוי לתפלה שלמה לעזרת הבורא. כי בטוח שעבודתו לא תביא לו" שום "תועלת. אבל אם מרגיש שיש לו עוד כוח לעבוד, אין תפלתו שלמה. ורק אחר שמתייגע בכל מיני עבודות ומתאכזב, הוא בא לשפלות אמיתית. שיודע שהוא השפל שבאנשים, ואז תפלתו שלמה, ונענה."

(לפי בעל הסולם. אגרת נ"ז)

אנחנו עברנו איתכם הרבה מאוד שלבים, כנסים, שיעורים, התכנסויות למיניהן, פעלנו בכל מיני עבודות, עשינו הפצה, פתחנו כל מיני כיתות לימוד, בכל היבשות. ובעצמנו, בתוכנו מהעבודה הפנימית שלנו הגענו לייאוש, לפחות זה מה שאני שומע מאנשים. אמנם זה עוד לא הייאוש האמיתי ממש שהאדם מבין שאין לו תרופה אלא רק לצעוק לבורא, אבל בכל זאת אנחנו נמצאים קרוב לזה. ועל ידי התכנסות כזאת אנחנו יכולים להוסיף עוד כוח, שנרגיש שרק הפנייה המשותפת מכולם כלפי הכוח העליון האחד לכולם זה מה שיעזור לנו.

לכן אנחנו התאספנו כאן כדי לצבור את הכוחות הקטנים האלה שבכל אחד, את הייאושים הקטנים שבכל אחד, לייאוש אחד גדול מכוחותינו, ולתקווה גדולה מאוד ובטחון גדול שהבורא צריך לבוא ולעזור לנו. לכן זה מה שכותב בעל הסולם, שאין מצב יותר מאושר בעצם, למה שהגענו, שאנחנו כן רואים שאין שום תרופה אחרת למצבנו, אלא בחיבור ביחד לצעוק לבורא שיקרב אותנו זה לזה ומהחיבור שלנו יקרב אותנו אליו.

סדנה

איך אתם חושבים שאנחנו צריכים לעבוד, לפחות במשך שלושת הימים האלו שנמצאים לפנינו, כדי לממש את המשימה הזאת? אין לנו יותר מה לעשות בכנס אלא רק מה שאמרנו עכשיו. אני קורא שוב, "אין מצב יותר מאושר, שאדם מיואש מכחותיו. כי בטוח שאין תרופה למצבו. כי אז ראוי לתפלה שלמה לעזרת הבורא. כי בטוח שעבודתו לא תביא לו" שום "תועלת. אבל אם מרגיש שיש לו עוד" איזה "כוח לעבוד, אין תפלתו שלמה. ורק אחר שמתייגע בכל מיני עבודות ומתאכזב," זה מה שבעצם אנחנו עשינו, אז "הוא בא לשפלות אמיתית. שיודע שהוא השפל שבאנשים, ואז תפלתו שלמה, ונענה."

אז איך אנחנו מגיעים למצב כזה בימים האלו, שמבינים שאין לנו שום סיכוי להצליח אלא אך ורק אם אנחנו נתחבר יחד באפס כוחות שלנו מצידנו, ובתקווה ובבטחון בטוח שהבורא צריך להתגלות ולעזור?

*

אני מאוד שמח שאתם כך נכנסתם להתקשרות הנכונה.

אבל הבורא שם לנו תנאי, הוא כביכול אומר, "אם אתם רוצים לגלות אותי, וכנראה שאתם רוצים לגלות אותי, תצטרכו לבטל את הרצון לקבל שלכם, והסימן לביטול הזה שאתם מתחברים לעשירייה".

אז פשוט הבורא אומר לנו, אתם רוצים להתחבר איתי, בבקשה. אתם רוצים לגלות אותי, בבקשה. אתם רוצים להיות יחד איתי באותה רמה, באותה דרגה, באותו עולם, באותה מציאות אינסופית שלמה, בבקשה. רק תנאי אחד, אם אתם באמת רוצים אותי, תעזבו את האגו שלכם, את הרצון לקבל, תתחברו לעשירייה כהוכחה שאתם עזבתם את הטבע שלכם, ואז אתם תהיו איתי ואני פותח לכם את הכול.

איך אנחנו מקבלים את התנאי הזה, או לא?

*

רב"ש כותב כך: "הרוצה להגיע למטרה," שהיא "דביקות בבורא, שלזה מגיע ע"י שמכוון" כל אדם "הכל בע"מ להשפיע, צריך מקודם לקבל חסרון, שלא מוצא סיפוק אלא בלהשפיע לבורא." האם אני נמצא בכזה מצב, שאני מרגיש לחץ שאני מאוד רוצה להשפיע לו? נראה לי שאני אולי רוצה כל הזמן לקבל, לדרוש משהו ממנו.

איך אנחנו מארגנים את החברה, שנשכנע זה את זה שכדאי לנו לא לקבל מהבורא, כי מזה אנחנו לא מרוויחים שום דבר, אנחנו רואים שכל האנושות רוצה את זה ולא מקבלת כלום. אלא דווקא הדבר הטוב ביותר שאנחנו יכולים לקבל, זה ברגע שאנחנו רוצים להשפיע לו.

לכן הוא אומר, "הרוצה להגיע למטרה," שהיא "דביקות בבורא," להיות כמוהו, להיות עימו במצב שלו, נצחי, שלם, לזה מגיעים ע"י זה שמכוונים על מנת להשפיע לו. אבל כדי להשפיע לו אני צריך להיות בחיסרון להשפיע לו, שיהיה לי רצון לזה. שאני לא מוצא סיפוק בשום דבר שבחיים שלי, אלא בלהשפיע לבורא.

(לפי רב"ש – א'. מאמר 14 "אני ראשון ואני אחרון" 1985)¹

אנחנו רואים שהעולם מתחיל להיות בחוסר סיפוק. אנשים כבר מחפשים ומרגישים שממש העולם הוא לאט לאט יותר ויותר מתרוקן מכל תוכן, אבל עדיין לא מגלים שבאמת מילוי שאנחנו יכולים למלאות את עצמנו בכל טוב בצורה נצחית, שלמה, זה רק על ידי שאנחנו משפיעים, שאנחנו אוהבים, אז המילוי שלנו הוא שלם. ולחשוב רק איך להשפיע לבורא במקום כל המחשבות האחרות. ולזה אפשר להגיע רק בתמיכה של עשירייה, אדם לבד לא יכול להחזיק את עצמו במחשבה כזאת.

איך אנחנו מארגנים אווירה כזאת בעשירייה, שהיא מאפשרת לנו לא לברוח לשום מקום אלא רק להיות במחשבה אחת, להשפיע לבורא? איך אנחנו משכנעים את עצמנו על ידי עשירייה שלהשפיע לבורא זה הסיפוק הכי גדול?

לדוגמה אימא כלפי תינוק, כמה היא רוצה לתת לו, לתת לו, כמה היא נהנית מזה שהיא נותנת לו. זה בדרגה הכי קטנה, הגשמית, ביטוי של האהבה. אנחנו יכולים להגיע למילויים אינסופיים, לחיים אינסופיים, בלתי מוגבלים.

איך אנחנו מארגנים עשירייה כדי שכל הזמן נחשוב רק שלהשפיע לבורא זה הסיפוק הכי גדול? רק במחשבה הזאת אנחנו נתקיים. איך אנחנו מארגנים עשירייה כדי לשכנע את עצמנו שלהשפיע לבורא זה התענוג הגדול?

זה שאתם לא יודעים עכשיו ולא מבינים זה טוב מאוד, אני שמח. עכשיו תתחילו לחפש זה אצל זה. לא כל אחד בתוך עצמו, אין תשובה, תשובות רוחניות זה רק בחיבור עם האחרים. כי הרוחניות היא מגיעה מתוך החיבור, מתוך התיקון של הכלי השבור של אדם.

*

פסקה 4. כותב רב"ש:

"מי שרוצה להגיע להשפעה, הבורא נותן לו טיפול," מיוחד, "בזה שמוריד אותו, שיתחיל לחשוב "מה הבורא רוצה ממני, ומה אני רוצה מהבורא?". האדם מתחיל לחשוב כך ברגע שלא הולך לו. הוא מתאר לעצמו איזו מטרה ופתאום רואה שהיא נעלמת, רחוקה, שהוא נופל, בכלל לא רוצה כלום. "אבל כשנמצא בעליה, שיש לו רצון לרוחניות, אז אין לו צורך לדאוג על רוחניות." כי נמצא כבר בעלייה, הוא מרגיש את עצמו שמתמלא מאיזה רוח. "רק רוצה להישאר כך תמיד, היות שטוב לו כך. נמצא, שהירידה היא לטובתו, שזה טיפול מיוחד," מהבורא, "שמורידים אותו ממצבו, שחשב, שיש לו קצת שלימות." שהוא עכשיו לא רוצה כלום, נמצא בעלייה, מלא. אז כדי שלא יעצור בזה, מורידים אותו. נכנס שוב לייאוש, לחוסר מצב רוח, לחוסר אונים, לא יודע מה לעשות, מה קורה עימו. "מה שאין כן כשרואה שמרוחק מרוחניות, אז מתחיל לחשוב, מה מוטל עליו לעשות."

(לפי רב"ש – א'. מאמר 29 "לשמה ושלא לשמה" 1986)

זאת אומרת, יש כאן דבר והיפוכו. במצב שאנחנו מתמלאים עם רוח חיים, טוב לנו, אז ההיפך, אנחנו בזה לא מרגישים שמצליחים, מפני שהמטרה היא כאילו נעלמת והתענוג מסתיר אותה. לכן מורידים אותנו מהתענוג ונותנים לנו ירידה, ובירידה אנחנו מרגישים חיסרון ושואלים מה מוטל עלינו לעשות. מצבים כאלה קורים עם כל אחד, בכל עשירייה.

איך אנחנו מארגנים את עצמנו כך, שאנחנו משתמשים בעשירייה, שחלק נמצאים בעלייה, חלק באמצע מעלייה לירידה, חלק בירידה, חלק באמצע מירידה לעלייה, איך אנחנו משתמשים בכל המצבים האלה, עלייה, ירידה ובאמצע ובמגמות שונות בכל אחד, כדי כל הזמן להיות בתהליך ההתקדמות האופטימאלי? איך אנחנו צריכים להיות מחוברים? אם אנחנו נשתדל לעשות זאת אנחנו נתקדם ממש במהירות האור.

איך מנצלים את החיבור בעשירייה כדי לחבר את כל הירידות ואת כל המצבים שביניהם להתקדמות אחת מטרתית ועוצמתית?

*

איך אנחנו נראה את העליות והירידות שלנו בצורה נכונה, שאלה צעדים קדימה. גם עלייה, רגל ימין, גם ירידה, רגל שמאל, אבל גם קדימה. איך אנחנו כל הזמן כך נראה את עצמנו בהתקדמות? איך נראה במשחק הזה שהבורא עוסק איתנו בעליות ובירידות כמו פלירט, כמו משחק שהוא עושה כדי לעורר את תשומת הלב שלנו אליו? הוא רוצה שאנחנו נחזר אחריו כמו שהוא מחזר אחרינו. איך אנחנו מתחילים לשחק באותו משחק? זה נקרא "משחק של חתן וכלה".

אנחנו לומדים בהרבה מקומות שכך המקובלים מתארים לנו את היחס שלנו עם הבורא, שהוא כחתן ואנחנו ככלה ואנחנו צריכים לענות על הפניות שלו אלינו. ולפעמים הוא מסתיר את הפנים שלו, ולפעמים מגלה, מתקרב, מתרחק. איך אנחנו מקבלים את זה נכון וכל פעם נענים בצורה נכונה כדי להגיע גם לפנים וגם לאחוריים, שהכול ייכנס לזיווג אחד? איך אנחנו הופכים את העליות והירידות רק לריקוד של אהבה?

*

קטע מס' 5.

"לפני התגברות על אהבה עצמית, חשב" האדם "שלוותר עליה קל. כי חשב איך להשיג מטרה ולא חשב איך לצאת מאהבה עצמית." הוא לא קשר את הרוחניות ואת האגו שלו. הוא חשב שכרגיל כמו בכל דבר הוא הולך וכובש ותופס ו"שלי זה". עכשיו הוא מגלה שלא, את הרוחניות כובשים לא בכלי הזה, לא ביד הזאת שתופסים בעולם שלנו, אלא דווקא אחרת, באהבה מחוצה לי ולא באהבה עצמית. "כי חשב איך להשיג מטרה ולא חשב איך לצאת מאהבה עצמית. ועכשיו בא למצב, שלא חשב עליו, שאהבה עצמית מפריעה להגיע למטרה. תמיד חשב, שמוכן להקריב את עצמו, בכדי להגיע להאמת." כמו בעולם הזה, מוכנים לתת כוחות כדי להרוויח, אבל להפטר מהאגו כדי להרוויח זה סותר זה את זה. "ועכשיו רואה, שלא מוכן לוותר מאהבה עצמית עבור (הקדושה.)" הרוחניות.

(לפי רב"ש – א'. מאמר 34 "ענין שופטים ושוטרים" 1986)

זאת אומרת, אנחנו נמצאים בדילמה. אם אתה רוצה רוחניות, אתה צריך לוותר על "האני" שלך, על החיים שלך, על האהבה העצמית שלך, על כל מה שאתה, אז תקבל את זה. או את העולם הזה או את העולם הבא, אחד משניהם. בקיצור, תחליט.

אני נותן לכם פתרון, כי באמת הדילמה הזאת היא בלתי פתירה. אי אפשר להתנתק מאהבה עצמית אלא אם כן מחליפים אותה לאהבת הבורא, לאהבה לבורא. מחליף את זה לזה. ואני צריך לתאר לעצמי, כל אחד ואחד לתאר לעצמו את המצב הזה ולפתח אותו כל הזמן, איך אני מגיע לאהוב את הבורא יותר ויותר כמה שאפשר דרך החברים, שהוא נמצא בהם ועומד אחריהם. כל הזמן לחשוב על זה. אז בעצם אנחנו מחליפים אהבה עצמית לאהבת הבורא, אבל על ידי תרגילים.

לא לעמוד במצב שאני נמצא במבוכה, שאני מגלה שאני חייב לוותר על האהבה העצמית, ומה לעשות? אני רואה שאני לא מסוגל וזה בלתי אפשרי. רק אהבת הבורא שאני ארצה לגלות אותה, לרכוש אותה, רק היא יכולה לעזור לי להתעלות מעל האהבה העצמית.

והאהבה העצמית נשארת. אני לא הורס אותה, אני לא ממית אותה, ממית אותה משימוש, אבל היא נמצאת בי וממשיכה להתקיים בי. אחר כך אנחנו עוד נעבוד איתה, כקו שמאל.

אז איך כשאני מגיע למצב שאני רואה שאני לא יכול לצאת מהאהבה העצמית שלי, מתחיל לתאר שבמקום זה אני אוהב את הבורא, מחליף את "האני" עליו, כמו אימא שנמשכת לתינוק.

*

בתחילת העבודה, יש לאדם רצון ומרץ וחשיבות לכל דבר רוחני. "כי היה לו אז חן לרוחניות, שהרגיש שהעבודה הרוחנית חשובה. אבל זה עוד לא חסרון לדבקות," לא חיסרון אמיתי, כי הבורא נתן לו את החן הזה ולכן הוא רץ לרוחניות. צריך שיהיה לאדם חיסרון, לא שנמשך למה שמאיר לו אלא שבורח ממה שאין לו. כשהוא מרגיש שהעבודה הרוחנית חשובה אז הוא רץ אבל זה עוד לא חיסרון לדבקות "כי לא השקיע כוחות. אבל כשעבר זמן שהשקיע כוחות, ולא רואה מילוי, וכך חוזר," כל פעם, ירידות, עליות, "מרגיש יסורים וייאוש, עד שנצטבר" כל זה "לחסרון, שעוד לא זכה לדביקות, לשיעור שלם," של הרצון "שנקרא "כלי". ואז כשזה מגיע לחיסרון האמיתי, שממש אין, טוב לי מותי מחיי, "אז בא מילוי מהבורא."

(לפי רב"ש – א'. מאמר 24 "ההבדל בין צדקה למתנה" 1986)²

אי אפשר להגיע לזה לבד. כי אם אנחנו לבד, אנחנו עוזבים. לחיסרון האמיתי לבורא, למילוי הרוחני, אפשר להגיע רק כשאנחנו מחוברים יחד, שאז אנחנו משלימים זה את זה. שכל החסרונות שלנו, כל הירידות והעליות הם כולם בסך הכול מגיעים לכלי אחד אינטגראלי גדול, והבורא יכול להתלבש ולהתגלות שם.

איך אנחנו חושבים, לא צריכים לדבר על זה, שאנחנו צריכים לאסוף ולאסוף את כל העליות ואת כל הירידות לסל אחד, ובסל הזה שבו אנחנו אוספים את כל העליות והירידות, את כל התשוקות ואת כל המחשבות על העשירייה ועל הבורא, ואת הכול מכוונים אליו, הוא מתלבש. איך אנחנו אוספים את כל העליות והירידות שלנו, את כל המחשבות, הרצונות, התשוקות, החסרונות לסל אחד?

*

קטע מס' 9.

"כל דבר מושג רק בתפלה." שאנחנו מבקשים מהבורא, פונים אליו ומתוך העשירייה. אם אין לאדם עשירייה, מה לעשות, אז אפילו כתוב "מיעוט הרבים שניים", אבל לא לבד. אם הוא מבקש לבד, הוא אף פעם לא יצליח. אלא לפחות אם הוא מתחלק עם עוד מישהו והם בונים ביניהם מערכת, שמתוך המערכת הזאת הם פונים לבורא. אבל המצב האופטימאלי זו עשירייה.

אז כותב בעל הסולם באגרת שלו "כל דבר מושג רק בתפלה. לכן כל היגיעה שלנו, היא רק כדי לגלות חולשה." שלנו, שאנחנו לא מסוגלים לכלום. "כי אז אנו מוכשרים לשפוך תפלה שלמה לבורא." אחרי ייאוש. "אבל אי אפשר להחליט מראש שאין לי כח לכלום. כי חוק הוא בטבע, שטרם שאדם מנסה בפועל לעשות כל מה שבכוחו, אינו מוכשר לבוא לשפלות האמיתית ולתפילה."

(לפי בעל הסולם. אגרת נ"ז)

זאת אומרת, אנחנו חייבים בכל כוחות להשתדל להתחבר. ומחיבור כלשהו שלנו לעלות את התפילה לבורא, לראות שלא מסוגלים, ואז פונים אליו ומבקשים שיעשה את זה. אבל אנחנו חייבים להגיע לחיסרון שלא מסוגלים להתחבר, שלא מסוגלים לפנות אליו מחיבור ולכן לא מסוגלים לקבל ממנו עניית התפילה, שיסדר לנו את הכול, גם את החיבור, גם את התפילה אליו, גם את עניית התפילה ממנו אלינו, שהכול יהיה ממש מצידו, אבל החיסרון צריך להיות מצידנו. איך אנחנו מסדרים את הדברים האלה בעשירייה? למה אתם שותקים? מה קורה?

אני קורא שוב, פסקה מספר 9 מבעל הסולם. אגרת נ״ז.

"כל דבר מושג רק בתפלה. לכן כל היגיעה שלנו, היא רק כדי לגלות חולשה." שלנו "כי אז אנו מוכשרים לשפוך תפלה שלמה לבורא. אבל אי אפשר להחליט מראש שאין לי כח לכלום." ואנחנו מבקשים מהבורא "כי חוק הוא בטבע, שטרם שאדם מנסה בפועל לעשות כל מה שבכוחו, אינו מוכשר לבוא לשפלות האמיתית ולתפילה."

הבורא מקבל דבר שלם, שיש ייאוש שלם וצעקה שלמה. איך מגיעים מהר מאוד בעשירייה לצעקה שלמה? זה אפשרי. ואפשרי מהר מאוד אם עושים זאת יחד.

איך מגיעים לצעקה שלמה לבורא מתוך עשירייה שיחד אוספים את כל היגיעות, את כל האמצעים, את כול מה שיש ומתפרצים אליו?

*

שאלה: עברנו הכנה מאוד רצינית ואמרנו שאנחנו צריכים להגיע למצב של ייאוש ומורגש כאילו להיפך, שדווקא ההכנה הזאת נתנה לנו יותר כוחות. איך אנחנו פועלים במצב כזה?

מה אנחנו עושים הלאה?

תלמיד: אני לא יודע, אולי ממשיכים.

מה ממשיכים? מה עושים הלאה? הגענו לכנס חיבור יפה, כולם נהנים, שמחים, ומה עושים החל ממחר?

תלמיד: הבנתי.

את הבורא משיגים בחיבור בינינו. ולחיבור אמיתי בינינו אנחנו לא מגיעים, לזה צריכים כוח עליון. הכוח הזה הוא יצר את הנשמה, את הכלי האחד ואחר כך שבר את הכלי הזה לחלקים. והחלקים האלו זה אנחנו, ואנחנו צריכים עכשיו לבקש ממנו שהוא יחבר אותנו בחזרה. במידה שהוא מחבר אותנו בחזרה הוא מתגלה בנו, החלקים פשוט מתחברים והאור העליון או הבורא מתגלה בהם. את זה רק הוא מסוגל לעשות, האור הזה, הבורא, ולא אנחנו.

לכן אנחנו עשינו דרך ארוכה כדי להגיע למצב שברור לנו שאנחנו לא מסוגלים להתחבר בעצמנו, וברור לנו שאנחנו צריכים לדרוש את זה ממנו, כי אין מי שיכול לעזור לנו. לכן אנחנו באים לכנס, ולכן אנחנו באים לכנס כדי להתחבר. להתחבר בזה שאנחנו מבקשים ממנו שיחבר אותנו ויתגלה בנו, לא פחות ולא יותר, יותר לא צריכים.

שאלה: אני לא יכולה להתחבר עם חברה, פניתי לעשירייה ואמרתי שאני לא יודעת מה לעשות, ואין לי ברירה אחרת אלא להחליף עשירייה. החברות תמכו בי והעלו תפילה. האם דיברת על זה, האם זה הייאוש שכל העשירייה מגיעה אליו ומתחילה לתמוך בחברים ולעלות מ"ן? בבוקר רציתי לעזוב את העשירייה, אבל בערב התחלפה התמונה.

למה את רוצה לעזוב את העשירייה?

תלמידה: אני כבר לא רוצה. אני רוצה לשאול, האם עשיתי פעולות נכונות?

אם עשית פעולות נכונות, מצד אחד את מגיעה למצב שאת רוצה לברוח מהם, ומצד השני את מרגישה שאין לך לאן לברוח, ואז מתוך התסכול הזה יש לך צעקה. תפילה. איך כתוב? שאין מצב מאושר בעולמו של אדם שמיואש מכוחותיו עצמו, שאז הוא יכול לפנות לבורא. אז זה שאת רצית לברוח, מצוין, וזה שהעשירייה מחזיקה אותך ולא נותנת לך לברוח, זה טוב מאוד. מה את עושה הלאה? את צריכה לפנות לבורא, אין לי יותר מה להוסיף, אז עכשיו תיפני.

שאלה: בסדנה נתת לנו שאלות והייתה הרגשה שאנחנו כאילו צריכים להרכיב פאזל בינינו, אבל כאילו אין פאזל, אנחנו לא רואים אותו ולא יודעים איך לארגן אותו, אבל אנחנו עדיין כאן. איך אנחנו יכולים להמשיך עם העבודה הזאת לכיוון שהאגו כל הזמן רוצה לברוח למחשבות אחרות, לרצונות אחרים, איך להתמיד בעבודה הזאת? כי אנחנו מרגישים שכן יש בזה משהו, אבל אנחנו עדיין לא רואים זאת בברור, אנחנו מרגישים שזה משהו חדש לגמרי. איך אפשר להחזיק בעבודה הזאת מבלי לברוח?

חכמת הקבלה זה פיזיקה, פיזיקה אמיתית, פנימית של העולם שלנו, של כולו. היא מסבירה לנו שהעולם שלנו שבור, והעבודה שלנו היא, אם אנחנו מחברים אותו, אנחנו מגלים את כוח החיים שבו. זה כמו גוף שבור, אבל אם באים ומחברים אותו, הוא מתחיל לחיות. כמו בעל הסולם שמספר, לאדם נחתכה היד או הרגל והרופא מחזיר את החלק הזה לגוף, ושוב החלק הזה מקבל חיוּת.

הרוחניות כולה מתחלקת לעשרה חלקים. זה מפני שהאור והאגו שלנו, הרצון לקבל, הם הפיכים. והאור כדי לבנות את הדבר ההפוך ממנו עובר עשר מדרגות, כתר, חכמה, בינה, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות. ולכן כדי לחבר מערכת שלמה, קטנה, גדולה, אבל מערכת שבה מתקיים חוק החיים, אנחנו צריכים לחבר עשרה חלקים יחד. הבורא מסדר אותו בצורה כזאת שאנחנו לא יודעים, הוא עושה זאת מאחורי הקלעים כך, שאנחנו בדיוק מתאימים להתחבר לחלק אחד.

והכול תלוי ביגיעה שלנו, שאנחנו ננסה בעצמנו להתחבר כדי לגלות חיים רוחניים, או אותו, או את האור העליון, לא חשוב איך לקרוא לזה, ושאנחנו נראה שאנחנו לא מסוגלים, ושאנחנו נפנה אליו. אז אנחנו מרוויחים לא רק חזרה לאותו הגוף שהיה קודם, אלא אנחנו מגיעים להתקרבות אליו, לדבקות בו. ומשיגים לא רק חזרה לדרגת האדם הראשון, זו הייתה דרגה רוחנית ראשונה מאוד קטנה, אלא מגיעים פי תר"כ פעמים, לדרגה יותר גבוהה. וכך אנחנו מתקדמים.

זו כל העבודה שלנו, עבודה בעשירייה, עבודה בקבוצה העולמית, יהיה לנו הרבה יותר קל אם אנחנו נעשה את זה בקבוצה גדולה. כל אחד נופל, כל אחד עולה, אנחנו נמצאים בכל מיני מצבים, כאלו וכאלו, אבל בסך הכול אנחנו יכולים להגיע למצב שאנחנו פועלים. בסך הכול הגוף הזה חי, יש חלקים שלא כל כך, יש חלקים יותר, יש חלקים פחות, אבל אנחנו מסוגלים להגיע לפניה לבורא והוא כבר מתקן אותנו, ואנחנו מרגישים את כוח החיים שזורם בנו.

תלמיד: בתהליך הזה כל אחד מאיתנו נכנס יותר ויותר לייאוש, אנחנו רואים שאנחנו אבודים, מתי אנחנו מגיעים לייאוש משותף?

לא צריך להיות ייאוש משותף, אלא "איש את רעהו יעזורו". אחד קופץ מעלה, אחד קופץ מטה, כמו שרוקדים בעיגול, כל אחד קופץ לפי הקצב שלו, לפי הזמן שלו, ולא יחד. יחד יכולים לקפוץ פעם אחת, וזהו. כאן כל הזמן אנחנו קופצים בצורה כזאת, ועל ידי זה אנחנו מנפחים, מנפחים, מנפחים את הרצון לקבל שלנו בכל מיני התרשמויות, שקופצים למעלה מהאור. עד שאנחנו מסוגלים להרגיש את אהבת הבורא, שאנחנו רוצים לאהוב אותו, זה ממלא אותנו.

נתתי לזה דוגמה לפני כשבועיים, דיברנו על ילד שבפעם הראשונה מרגיש את האהבה. אתה בטח זוכר בטח, אתה נמצא כל הזמן בשיעורים שלי. אז שהיינו נניח בגילאים, עשר, אחד עשר, שנים עשר, אתה בטח הרגשת פעם ראשונה שאיזו ילדה מושכת אותך. ואתה מסתכל עליה, יש לך תענוג. אתה חושב עליה, יש לך תענוג מזה. כך אנחנו, אנחנו צריכים לקבל כזאת הרגשה כלפי הבורא, שהוא מושך,

ואז באמת זה כך בא, ואז נעים לחשוב עליו, זה מחייה אותי, זה עושה לי מצב רוח, שום דבר אחר. כמו אותה ילדה, אז שעוד לא היו לך כל מיני מחשבות שאחר כך באו, ממש אהבה אפלטונית. וכך אנחנו צריכים להגיע לכזה יחס לבורא, את זה צריך לגלות בתוך הקבוצה. זה צריך לבוא מתוך זה שאתה מסתכל על החברים ורואה כך, שאתה מסתכל על החברים ורואה עד כמה שהם נמשכים, עד כמה שהם משקיעים בזה.

שאלה: הייתי בהרבה כנסים כמו שאתם יודעים, והתקשורת והקשר בכנס הזה מדהים. לא הלכתי לאיבוד, היה לי את כל המידע שאני זקוקה לו. ואפילו אנשים בדקו פעמיים, שכולם הגיעו בשלום, שיש להם את כל מה שהם זקוקים לו. פשוט כנס מדהים, והוא עוד לא התחיל. לשאלתי, כל פעם שאתה אומר לעשות משהו, החיים שלי מתהפכים. בכל כנס אני לומדת משהו חדש, ואני רואה הרבה שיפור. אבל אני עדיין מרגישה מאוד שחוקה אחרי הכנסים, אחרי הסדנאות, אני צריכה להתרחק מהחברים לזמן קצר ואז לחזור. מה שאני רוצה לדעת זה, איך אני עובדת עם זה, כי אתה אמרת שיש מחסום, ואני רוצה לדעת להשתמש במחסום הזה בדרך חיובית, אבל אני לא יודעת איך לעשות את זה?

מה עוזר לך להתרחק מהחברות אחרי הכנס? יש הרבה חברות שמרגישות כך וגם חברים שמרגישים כך, זו תופעה ידועה. את כאילו צריכה איזה חופש, איכשהו להתאזן.

תלמיד: כן. הדבר השני הוא, ששמעתי אותך אומר שהניצוץ, אפילו שהוא בתוכנו, הוא בשבילנו לתת לקבוצה כדי לייצר את האש. פתאום הבנתי שאני צריכה לתת משהו, ולא אהבתי את ההרגשה הזאת. הרגשתי כאילו פתאום אתה אומר לי שאני צריכה למות. אני לא יודעת איך להתמודד עם זה. זה מגביל אותי, ולכן אני רוצה להתרחק. ועכשיו אני מבינה שאני בעצם צריכה לתת את הדבר הכי חשוב, את עצמי.

מה לעשות? אני, אין לי את העשירייה, רק בכנסים יש לי עשירייה, אז אין לי תמיכה. והבורא עושה אותו הדבר. הוא נותן לי בן אדם אחד ועדיין אין לי עשירייה.

החשבון הוא פשוט. אם אין לך קשר אחרי הכנס עם עשירייה, אז את לא מתקדמת. פשוט מאד, לא מתקדמת. יש לך בטח מחשב שאת כל הזמן עוקבת אחרינו, אז בבקשה להיות בקשר עם איזו עשירייה. רק לא לבלבל אותם, להשתתף איתם, אפילו בצורה כזאת שהם כמעט ולא מרגישים אותך. את רוצה להתכלל בהם, להיטמע בהם. זה מה שאת חייבת. ואז תרגישי עד כמה שזה עוזר. אחר כך נדבר.

תלמיד: אני רק רוצה להוסיף לשאלה של החבר הקודם. מה שענית לו בלבל אותי, כי אני חשבתי שריקוד העליות והירידות זה לא דבר כאוטי. לי נשמע כאוטי שאחד נופל לייאוש, ומה עם השני, זה נשמע כאילו אין סדר במצב הזה.

הבורא מסדר עליות וירידות לכל אחד ואחד, ובכלל, לכל אדם. ולא רק לאדם, גם לדומם, צומח, וחי, אפילו לאיזה ג'וק קטן באיזה מקום שם בג'ונגל, הכול הכול מסודר על ידי כוח אחד ששולט בכל דבר עד הפרט האחרון.

ולכן, בעליות, ירידות, קפיצות, בכל המצבים, מכל שכן במצבים שלנו שהם מכוונים לבורא, הבורא מקרב אותנו אליו, וודאי שהם כולם מחושבים. ואנחנו צריכים רק להוסיף אליהם את הכוונה שלנו. זה הכול.

שאלה: כיצד עלינו להוסיף יותר רגש וחום בינינו באירופה?

יש תקופות בהתפתחות. גם אנשים, גם קבוצות שפעם עולים בהרגשה, בחיבור, פעם יורדים ואי אפשר זה ללא זה. צריכים להבין וצריכים להתחבר לכל העליות והירידות האלה. זה כמו גלים, כמו פעימות הלב. זה חייב להיות כך בכל קבוצה. וכך זה עד גמר התיקון. ואז כנראה שנעלמות הפעימות האלה, כבר אין ירידות אלא מגיעים לרוויה. אז השאלה היא, איך להתמודד איתן? מה לעשות עם העליות והירידות?

תלמידה: השאלה על ההרגשה בינינו. נראה לי שבגלל שזה רק השיעור הראשון, אולי אנחנו צריכים יותר עומק ברגשות.

כן. וודאי שברגשות חסר לנו עומק, וזה מגיע לאט לאט, על ידי המאור המחזיר למוטב. זה לא שייך לרגש שיש לכל אחד. יש יותר רגישים, פחות רגישים, זה לא שייך. אנשים שמגיעים לרוחניות, לפעמים מסתכלים על כאלו אנשים כמו על קיר, כי הם בכלל לא רגשיים לחיים הגשמיים שלנו. אבל ברוחנית פתאום מתפתח בהם כזה כוח, ורגש, ואמוציונאליות כזאת, זה ככה. זה מגיע מתוך העבודה בחיבור.

בסוף אנחנו מגיעים למצב שברורה לנו הדרך, ושאלות ותשובות באות, ונשכחות ושוב באות. ואנחנו, אנחנו צריכים רק יותר [להתחבר]. כל ההתקדמות שלנו היא בחיבור. עד כמה שאנחנו יותר ויותר צמודים זה לזה, אם אנחנו נעשה את המאמץ הזה עכשיו בכנס כמו שעכשיו התחלנו, ואנחנו מרגישים שיש לנו מטרה אחת, שאנחנו יודעים איך מגיעים אליה, עדיין אולי אנחנו לא כל כך יודעים לממש את זה טוב ונכון אבל איכשהו, מנסים, וזה מצוין, הבורא לא צריך יותר, הוא צריך רק שהכול יהיה מכוון אליו, שאנחנו נבקש עזרה, לא שאנחנו בעצמנו נעשה את זה, אלא שנבקש עזרה, אז אנחנו נצליח.

תנו לו הזדמנות לתקן אותנו, לקרב אותנו, לצרף אותנו יחד ולהתגלות בנו. תנו לו לעשות את הפעולה הזאת. הפעולה הזאת נקראת "עבודת ה'". זהו. ועלינו רק לרצות שזה יקרה. סך הכול.

(סוף השיעור)

---

1. הרוצה להגיע למטרה, דביקות בבורא, שלזה מגיע ע"י שמכוון הכל בע"מ להשפיע, צריך מקודם לקבל חסרון, שלא מוצא סיפוק אלא בלהשפיע לבורא. אז מחפש סדר אחר בעבודה. כי במה שהיה רגיל עד עכשיו לעסוק, היה ברצון לקבל. ועכשיו צריך להחליף את יסוד החיים והעבודה שלו כדי להגיע ללשמה. 

   (לפי רב"ש – א'. מאמר 14 "אני ראשון ואני אחרון" 1985)↩

2. הגם שבתחילת העבודה היה לו מרץ וחשיבות למעשה ולתפלה, כי היה לו אז חן לרוחניות, שהרגיש שהעבודה הרוחנית חשובה. אבל זה עוד לא חסרון לדבקות, כי לא השקיע כוחות. אבל כשעבר זמן שהשקיע כוחות, ולא רואה מילוי, וכך חוזר, מרגיש יסורים וייאוש, עד שנצטבר לחסרון, שעוד לא זכה לדביקות, לשיעור שלם, שנקרא "כלי". אז בא מילוי מהבורא. 

   (לפי רב"ש – א'. מאמר 24 "ההבדל בין צדקה למתנה" 1986)↩