שיעור בוקר 20.01.2025 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 392, מאמר "הערבות"

קריין: בעל הסולם, עמוד 392, מאמר "הערבות".

הערבות

(המשך ממאמר "מתן תורה")

"שכל ישראל ערבים זה בזה (סנהדרין כ"ז ע"ב; שבועות ל"ט ע"א).

וזהו דבר הערבות, אשר כל ישראל נעשו ערבים זה לזה.

כי לא נתנה להם התורה, בטרם שנשאל כל אחד ואחד מישראל, אם מסכים לקבל עליו את המצוה של אהבת זולתו, בשיעור הכתוב "ואהבת לרעך כמוך" בכל שיעורו, כפי המתבאר במאמר "מתן תורה", אות ב' וג', עש"ה מלה במלה.

דהיינו, שכל אחד מישראל, יקבל על עצמו, לדאוג ולעבוד בעד כל אחד מחברי האומה, למלאות כל צרכיו, לא פחות ממה שהוטבע באדם, לדאוג בעד צרכיו עצמו.

ואחר שכל האומה הסכימו פה אחד, ואמרו: "נעשה ונשמע", הרי שכל אחד מישראל, נעשה ערב, שלא יחסר דבר מה לשום חבר מחברי האומה, אשר אז נעשו ראויים לקבלת התורה ולא זולת.

משום שבערבות הכללית הזאת, נפטר כל יחיד מהאומה, מכל דאגותיו לצרכי גופו עצמו, ויכול לקיים מצות "ואהבת לרעך כמוך" בכל שיעורו, וליתן כל מה שיש לו לכל המצטרך, היות שאינו מפחד עוד, בעד קיום גופו עצמו, כי יודע ובטוח הוא, ששש מאות אלף אוהבים נאמנים נמצאים בסביבתו, עומדים הכן לדאוג בשבילו, כמבואר במאמר "מתן תורה", אות ט"ז, עש"ה.

שמטעם זה, לא היו מוכנים כלל לקבל התורה, מזמן אברהם יצחק ויעקב. אלא עד שיצאו ממצרים, והיו לאומה שלימה בפני עצמם. כי אז נעשה המציאות, שכל אחד יהיה מובטח בכל צרכיו, בלי שום דאגה והרהור כלל. משא"כ בהיותם עוד מעורבים בין המצריים. ובהכרח, אשר חלק מסוים מצרכיהם, היה מסור בידי הנכרים הפראים הללו, המלאים אהבה עצמית.

ונמצא, שאותו שיעור, המסור בידי הנכרים, יהיה בלתי מובטח כלל לכל יחיד מישראל. כי חבריו לא יוכלו למלאות לו את המחסורים האלו, משום שאינם בידיהם. וכבר נתבאר, שכל עוד שהיחיד מוטרד במאומה בדאגותיו עצמו, אינו מוכשר כלל אפילו להתחיל בקיום המצוה של "ואהבת לרעך כמוך".

והנך מוצא בעליל, אשר ענין מתן תורה, היה מוכרח להתעכב עד זמן יציאתם ממצרים, והיו לאומה בפני עצמם. דהיינו, עד שכל צרכיהם יהיו מסורים בידיהם עצמם, בלתי תלויים על אחרים. אשר אז הוכשרו לקבלת הערבות האמור. ואז נתנה להם התורה.

ונמצא משום זה, אשר גם אחר קבלת התורה, אם יבגדו מועטים מישראל, ויחזרו לזוהמת האהבה עצמית, מבלי להתחשב עם זולתם, הרי אותו שיעור הצטרכות המסור בידי המועטים, מטרידים לכל יחיד מישראל, לדאוג עליו בעצמו, כי אותם המועטים לא יחמלו עליו כלל. וממילא, שנמנע קיום המצוה של אהבת זולתו לכל ישראל כולם, כנ"ל.

באופן, אשר אותם הפורקי עול, נמצאים גורמים לשומרי התורה, שישארו בזוהמתם בהאהבה העצמית, שהרי לא יוכלו לעסוק במצות "ואהבת לרעך כמוך", ולהשתלם באהבת זולתו בלתי עזרתם, כאמור.

הרי לעיניך, שכל ישראל ערבים זה לזה, הן מצד הקיום, והן מצד השלילה.

כי מצד הקיום, דהיינו אם מקיימים הערבות, עד שכל אחד דואג וממלא לכל מחסוריו של חבריו, הנה נמצאים משום זה, שיכולים לקיים התורה והמצות בשלימות, דהיינו לעשות נחת רוח ליוצרו, כנזכר במאמר "מתן תורה", אות י"ג.

והן מצד השלילה, דהיינו אם חלק מהאומה, אינם רוצים לקיים הערבות, אלא להיות שקועים באהבה עצמית, הרי הם גורמים לשאר האומה, להשאר שקועים בזוהמתם ובשפלותם, מבלי למצוא שום מוצא, לצאת מעמידתם המזוהם, כמבואר."

תלמיד: בעל הסולם כותב בפסקה החמישית "לא היו מוכנים כלל לקבל התורה, מזמן אברהם יצחק ויעקב. אלא עד שיצאו ממצרים, והיו לאומה שלימה בפני עצמם." למה בזמן אברהם יצחק ויעקב לא היו מוכנים כלל לקבל את התורה?

לפי מה שמובן הכמות לא הייתה מספקת כדי להחזיק את העיקרון הזה "ואהבת לרעך כמוך". זה קודם כל.

תלמיד: כמות איכותית?

כן.

תלמיד: אפילו שהיו אברהם יצחק ויעקב, זאת אומרת היתה פה שלמות?

שלמות מסוימת.

תלמיד: זאת אומרת, מבחינת אומה שלמה עוד היה חסר משהו?

כן.

תלמיד: אז כשהם "היו לאומה שלימה בפני עצמם" זה אומר שיש להם כבר את כל הכלים שאיתם נכנסו למצרים?

כן.

תלמיד: בעל הסולם רושם פה "והנך מוצא בעליל, אשר ענין מתן תורה, היה מוכרח להתעכב עד זמן יציאתם ממצרים, והיו לאומה בפני עצמם. דהיינו, עד שכל צרכיהם יהיו מסורים בידיהם עצמם, בלתי תלויים על אחרים. אשר אז הוכשרו לקבלת הערבות האמור." מה זה אומר שכל צרכיהם יהיו מסורים בידיהם עצמם בשביל שלא יהיו תלויים באחרים?

אני מבין שהייתה אז כמות מספיקה בכדי להתקיים כאומה שלימה ולהמשיך בעניין הערבות.

תלמיד: הוא מדבר על צרכים גשמיים, זאת אומרת שהם יכולים לדאוג לעצמם?

כנראה שכן, קודם כל.

תלמיד: בעל הסולם כותב שהם היו לאומה בפני עצמם. שכל צרכיהם היה מסור בידיהם בלתי תלויים על אחרים, ואז הם מוכנים לערבות ואז לקבלת התורה. אבל מה זו בכלל מציאות כזאת שאומה בלתי תלויה באחרים? מה זו המציאות הזאת שהם מנותקים מאחרים?

שכל מה שצריך להיות לאומה קיים בהם והם יכולים להיות בקשר ביניהם כך שיהיו "כאיש אחד בלב אחד".

תלמיד: מהם התנאים שהופכים קבוצה לאומה, שהיא כבר לא תלויה באחרים ויש לה חוקים משלה?

שמרגישים שהם קיימים בתוך כל העולם, כל העמים, והם מספקים לכולם כל אותם התנאים כדי להגיע לערבות.

תלמיד: לא מובן מה זו אומה שלא תלויה באחרים.

שמה שהקבוצה צריכה כדי להתקיים בחשבון פנימי, קיים בהם.

תלמיד: מה התנאים שהופכים אותה לאומה?

התנאים הם בעיקר חיבור, אחריות.

תלמיד: ואם אני לוקח את זה לעשירייה, עשירייה כאומה?

עשירייה היא לא כאומה בדיוק כי היא כבר קיימת בתוך העם ולכן אני לא חושב שעליה לקיים את כל חוקי הערבות. אבל בהחלט זאת שאלה.

תלמיד: אז על מי מוטל, אם לא עשירייה אז באיזו כמות אנחנו כבר נחשבים כאומה?

ששים רבוא.

תלמיד: ובמציאות שלנו מה המשמעות של זה?

במציאות שלנו אני לא יודע. כשהם מתחברים אז כל אחד רואה את עצמו אחד מכלל גדול.

תלמיד: בעשירייה אין עוצמה של ששים רבוא?

בעשירייה לא. אלא עשירייה גם צריכה להיות כוללת בתוכה עביות, חיבור, כל התנאים שנמצאים באומה.

תלמיד: בדיוק, איזה תנאים חסרים לעשירייה כדי להגיע לערבות בתוכה?

אני חושב שאם עשירייה היא לא מתוקנת אז חסרים לה הרבה דברים, אבל כשהיא מגיעה לתיקון אז היא מרגישה שיש בה רצון, חשק, הבנה, כוחות שסוגרים אותם במעגל, שכל אחד מרגיש את כולם, שכל אחד מרגיש עד כמה העביות הכללית של הקבוצה פועלת עליו, עד כמה הוא חייב להם והם לו.

תלמיד: מה זו עביות של קבוצה?

כמו שבעל הסולם כותב, למה במספר קטן של אנשים לא יוכלו לקיים את מצוות ערבות.

תלמיד: אז עביות קשורה לכמות החברים?

גם כמות.

תלמיד: ועשירייה מסוגלת להגיע לערבות?

אם היא נמצאת בתוך האומה הגדולה, אז כנראה שכן.

תלמיד: בתוך אומה במקרה שלנו זה הכלי עולמי?

כן.

תלמיד: ואז העשירייה צריכה להגיע לערבות בתוכה?

כן, בתוכה.

תלמיד: ומה זו ערבות יותר גדולה? יש דבר כזה ברובד יותר גדול, בקבוצה?

כן, אבל זה כבר לא שייך כל כך לעשירייה הבדידה.

תלמיד: מה זה שעשירייה נמצאת בתוך האומה?

שהיא מגיעה לכמות אנשים שנקראת אומה והיא מוכנה להיכנע לכל אותם התנאים של העשירייה, של הערבות.

תלמיד: אז התנאים האלה מופנים כלפי העשירייה, נגיד יש לנו את חוקי רב"ש לחיבור בקבוצה, אז העשירייה צריכה לממש בתוכה את התנאים.

כן.

תלמיד: אבל איך היא מתקשרת? אמרת שאפשר לדמות את הכלי העולמי לאומה, מה הקשר בין עשירייה לכלי עולמי?

הכלי עולמי זו כבר עשירייה שכוללת בתוכה הרבה מאוד עשיריות פרטיות.

תלמיד: הבנתי שעשירייה פרטית יכולה להגיע לערבות בתוכה רק אם היא נמצאת בתוך הכלי העולמי.

כן.

תלמיד: מה זה "נמצאת", זה לא סתם שיושבים ליד השולחן, מה זה נמצאת, מתי היא נמצאת?

מתי שהיא גדלה בתוכם ומקושרת אליהם ומשתדלת להיות גם מנותקת במשהו מהם כדי לשמור על הייחודיות שלה, כך הם מגיעים על ידי הכוונת הכוח העליון למצב שנקרא אומה.

תלמיד: מי זה "הם" שמגיעים למצב של אומה?

הם זו אותה עשירייה שגדלה והופכת להיות לאומה.

תלמיד: אמרנו שהכלי העולמי זו האומה, מה זו עשירייה שהופכת לאומה?

לא, הכלי העולמי זה כלי, אי אפשר להגדיר כלפיו משהו. אבל זה שחלק מהכלי העולמי הזה הופך לעשירייה, זה כבר נותן להם אפשרות להתקשר ביניהם כמו אומה.

תלמיד: כשאנחנו משתדלים להגיע לערבות בתוך העשירייה, האם אנחנו צריכים להביא בחשבון את היחסים שלנו עם כלל העשיריות, או רק להתרכז במה שקורה בעשירייה ובכלל לא לשים לב למה קורה עם שאר הכלי?

אני חושב שכל קבוצת בני ברוך שקיימת בכל העולם, לכל הקבוצה הזאת אנחנו יכולים לקרוא האומה הגדולה.

תלמיד: אבל אמרנו שלערבות אנחנו משתדלים להגיע בעשירייה.

לערבות אנחנו צריכים להגיע לפי החוקים שבעשירייה.

תלמיד: אבל האם הערבות מתקיימת בין כלל הכלי העולמי, או בין חברים שהם בתוך העשירייה?

בתוך העשירייה זה מספיק להם, אם כל החברים שבכל הקבוצות, שבכל העשיריות, גם נמשכים לזה במשהו.

תלמיד: כשכל עשירייה נמשכת לערבות בתוכה, בזה היא כבר משפיעה בסוג של דוגמה על הכלל.

כן.

תלמיד: הוא כותב שכל עוד לא יגיעו כולם להסכמה פה אחד ויגידו "נעשה ונשמע", זה לא יתקיים. מה זו ההסכמה הזאת? הרי זו לא הסכמה מילולית, או שכן?

פה אחד זו לא הסכמה מילולית, זה הסכמה רצונית.

תלמיד: כלומר, עד שלא תהיה מדרגת חיבור כזאת שזה יקרה פה אחד?

כן.

תלמיד: מי הם ישראל?

מי שנמשך לבורא, ישראל, ישר-אל.

תלמיד: כי הוא לא מדבר על סתם אומה, הוא מדבר על ישראל שצריכים להיות ערבים זה לזה. אז אם אדם נמשך לבורא, האם לא טבוע בו כבר גרעין של ערבות, או שהוא צריך לעשות עוד פעולה?

אם הוא נמשך לישראל לפי הטבע שלו, לפי הרצון שגדל בו, אז הוא נכנס לעשירייה שמגלה שהיא רוצה להתקרב לבורא. ואז כשהוא נכלל בה, מקיים את החוקים שהם לומדים, יוצא שהוא כבר נכלל בתנאי הכללי של הערבות.

תלמיד: האם ברגע שהוא נכנס לעשירייה הוא למעשה קיבל עליו את "נעשה ונשמע"?

כן.

תלמיד: האם כל בני ברוך, כל העשיריות פה, הם כבר בגדר של "נעשה ונשמע"?

צריכים להיות.

תלמיד: כי הוא מזהיר פה מפני נפילה לזוהמה. ובני ישראל צריכים להדבק בתוך הדבר הזה.

כן.

תלמיד: את העבודה הזאת עושים בתוך העשירייה דרך החברים.

כן.

תלמיד: אמרת שחברי העשירייה צריכים להתקשר ביניהם כמו אומה בסופו של דבר.

כן.

תלמיד: מה זה אומר?

שכל החוקים הכלליים, "ואהבת לרעך כמוך", "ואהבת את ה' אלוהיך", להיות "כאיש אחד בלב אחד", הם יהיו חוקים שכל אחד מהם ישתדל לקיים.

תלמיד: אנחנו יודעים שבעשירייה צריכים להיות גם חוקי ערבות.

כן, בטוח.

תלמיד: מה ההבדל בין להיות כמו אומה, כפי שהסברת עכשיו, לבין חוקי הערבות שאנחנו מכירים?

אני חושב שזה היינו הך.

תלמיד: אז למה זה נקרא אומה? בגלל שיש פה שם שונה, לכן זו אולי רמה שונה או משהו אחר.

זו כמות אנשים שהגיעו לקיום חוק הטבע, וזה מה שמעלה אותם לדרגה של עם אחד.

תלמיד: האם עשירייה יכולה להיות אומה, או רק שורש לאומה, בסיס לאומה?

עשירייה יכולה להיות בסיס לאומה.

תלמיד: אם היא מקיימת את תנאי הערבות.

כן.

תלמיד: דיברנו על קבוצה שנמשכת לבורא, שזה יהיה התנאי שלהם. כתוב, "שכל אחד יהיה מובטח בכל צרכיו, בלי שום דאגה והרהור כלל. משא"כ בהיותם עוד מעורבים בין המצריים. ובהכרח, אשר חלק מסוים מצרכיהם, היה מסור בידי הנכרים הפראים הללו, המלאים אהבה עצמית". מה הם הצרכים שצריכים להיות לאותם אנשים בקבוצה הזאת שעדיין היו מסורים בידי המצרים?

אמת, אני לא יכול להגיד.

תלמיד: אם היינו יכולים לאפיין מה אנחנו צריכים בשביל לא להיות מסורים בידי המצרים, אז אולי אפשר היה למיין ולראות איך מגיעים לזה.

אתה חושב שזה יותר קל מלהיות מחוברים במצוות חיוביות?

תלמיד: כך כותב בעל הסולם, הוא נותן את ההבחנות בצורה הזו. הוא לא אומר שהתנאי לערבות הוא שתימשך לטוב, אלא תשים לב שאתה לא מסור, שיש לך קבוצה שהיא סגורה בתוך עצמה ואין לה שום תלות בגורמים שיש בהם אהבה עצמית. את התלות הזאת אנחנו מנסים לברר.

אני חושב שהתנאי הזה רק אומר שהם צריכים לגדול ולהרחיב את הגבולות שלהם עד בלי די, ואז אפשר להגיד שהם נמצאים בערבות נכונה.

תלמיד: כתוב, "ונמצא, שאותו שיעור, המסור בידי הנכרים, יהיה בלתי מובטח כלל לכל יחיד מישראל. כי חבריו לא יוכלו למלאות לו את המחסורים האלו, משום שאינם בידיהם". הוא כותב שכל עוד אני דואג לעצמי, אז לא יכולים להיות ערבים לי. האם תנאי מקדים שיהיו ערבים לי הוא שעליי להתנתק מדאגה עצמית?

כן.

תלמיד: איך בן אדם מתנתק מדאגה עצמית אם לא ערבים לו עדיין?

אני לא יכול להגיד לך, אבל זה נשמע כך. אפילו אם אדם כביכול מוכן לערבות, אבל בערבות הכללית יש תנאי שכולם יהיו שייכים אליו. שכל חברי האומה יהיו מחוברים יחד, כוללים ומחזיקים יחד, ואז הם יקיימו את תנאי הערבות.

תלמיד: הוא ממשיך באותה הפסקה, "שכל עוד שהיחיד מוטרד במאומה בדאגותיו עצמו, אינו מוכשר כלל אפילו להתחיל בקיום המצוה של "ואהבת לרעך כמוך"". זה בכיוון ההפוך, כל עוד אני דואג לעצמי, אני לא יכול בכלל להתחיל לצאת לפעולת ערבות לאחרים.

כן.

תלמיד: משני החלקים האלה, חייב להיות קודם איזה זינוק של היחיד מתוך הדאגה העצמית לפני שהוא נכנס לקשר.

כן.

תלמיד: איך הוא עושה את הזינוק הזה לפני שהוא נמצא בשדה של קשר שנותן לו את הביטחון לעזוב את עצמו? מה זו הפריצה שעושים עוד לפני שנמצאים בקשר?

הוא יוצא מהקשר לחיים חופשיים, לא מפני שהם סוגרים אותו מבחוץ ואז הוא שייך לאומה. אלא מתוך זה שהוא נכלל מרצון ששולט מחוצה להם, מחוצה לכל אחד מהם, ששם כוח הערבות פועל ושולט, לכן הוא יוצא לחופשי.

תלמיד: מה זה "נעשה"? זה משהו שהאדם לא מורגל. זה לא בטבע שלו, והוא הולך למשהו שהוא צריך להיות בטוח שהוא ישמע משהו.

"נעשה" זה נקרא שהוא משתדל בכל התכונות שלו להיות בקשר הנותן לזולת. וכך לספק לזולת אותה התמיכה, הערבות שכל אחד חייב לקבל כדי לקיים את הערבות מצידו.

תלמיד: הוא צריך להיות בטוח שהוא מקבל את כל התנאים האלה מצד החברה, אבל הוא עוד לא שמע אפילו. מה יגרום לו באמת לקחת על עצמו את ה"נעשה" ולדאוג לצרכים של החברים שהוא עדיין לא זכה לכלום מבחינתו?

הוא כבר מסוגל לקיים את הערבות מצידו מפני שקיבל כוחות כאלה מלמעלה.

תלמיד: זאת אומרת, גם ההסכמה לעשות זה כוח שבא לו מלמעלה.

כן.

תלמיד: אדם שרוצה לקיים ערבות כבר קיבל רצון מלמעלה לקיים את הערבות. הוא כותב כאן על חלק מהאומה שלא רוצים לקיים את הערבות, אלא שקועים באהבה עצמית. אם הם יודעים כבר שצריך לקיים את הערבות, למה שיהיו שקועים באהבה עצמית?

לא יכולים. זה לא שהם בוחרים כך.

תלמיד: האם הם אמורים לסבול מהסיטואציה הזו? מצד אחד יש להם רצון להיות בערבות ומצד אחר הם מוצאים את עצמם שקועים באהבה עצמית.

לא כתוב כמה הם נהנים או סובלים, אלא כתוב כמה הם מסוגלים. יוצא שנמצאים באהבה עצמית שממלאה אותם בינתיים בצורה שהם לא יכולים לעזוב אותה.

תלמיד: ולגבי החלק שבאומה שכן רוצה ערבות. לגבי הרצון הפנימי הזה, מה הוא באמת רוצה, מה זה הרצון הזה?

לקבל מחוצה לו כוחות שמחזיקים אותו למעלה מהרצון לקבל לעצמו.

תלמיד: לגבי סיטואציה שהיא אקטואלית בכל הרמות. אם אומה מחליטה על פעולה וחצי אומה לא מסכימה על הפעולה, וזה גם יכול להיות בעשירייה, בכל קבוצה. מה הרגש שצריך להיות לי כחלק מהאומה לגבי אותה פעולה? אני לא מסכים עליה, אבל קיימת ערבות. מה היחס שלי לדבר הזה?

מה זה קיימת ערבות ולא מסכימים?

תלמיד: החלטנו על ערבות. יש קבוצה שנמצאת בערבות בצורה טבעית. היא שייכת לאותה קבוצה. יש כאן איזו אחריות של כל אחד או נטייה.

כן.

תלמיד: בצורה פנימית אני מרגיש שאני שייך לקבוצה מסוימת. אני יודע שצריך להיות לי גם יחס פנימי לאותה קבוצה. חייב להיות לי, אם לא, אני לא שייך לקבוצה הזאת. אותה קבוצה החליטה החלטה ואני לא מסכים עם ההחלטה הזאת, אבל אני מחויב לקבוצה הזו. אני מרגיש שאני רוצה להיות בערבות לקבוצה הזו. מה היחס שצריך להיות לי לאי ההסכמה שאני מרגיש?

אתה צריך לחשוב טוב איפה אתה נמצא, למה ומה מחייב אותך לחשוב אחרת, ולהשתדל להיכנע.

תלמיד: זאת אומרת יחס של כניעה זה יחס שנובע מתוך ערבות לקבוצה הזאת.

כן.

תלמיד: מה נדרש ממני לקיים את הערבות בעשירייה יום יום?

להתכלל בעשירייה למעלה מהראש, ממש כולך, להרגיש שאתה נמצא בחיבור שלהם, בשליטה שלהם, ויותר מזה אתה לא צריך.

תלמיד: האם המצב של "נעשה ונשמע" אפשר להגדיר כהתבטלות מוחלטת, או שזה תהליך עמוק יותר של קבלה מודעת של הרצונות של החברים?

כן וכן.

תלמיד: בדרך לערבות, בזמן שכל אחד דואג עדיין לגופו במידת סיפוק צרכיו ההכרחיים, איך עליי להתייחס לצרכי החבר, להפרעות שלו?

לקבל את צרכי החבר כהפרעות עליהם הוא צריך לעבוד ואתה מוכן להיות עימו בערבות.

תלמיד: ומה עושים כשעוד לא הגענו לערבות?

אז עובדים על זה.

תלמיד: כתוב "נפטר כל יחיד מהאומה, מכל דאגותיו לצרכי גופו עצמו", מאיזו דאגה נפטרים, האם אני לא צריכה לדאוג לכוונה שלי אלא רק לכוונה של החברים?

לא, אלה בירורים שכל אחד צריך לעשות, כמה מעורבת הכוונה הכללית עם כוונותיו הפרטיות.

תלמיד: מה זה נקרא להיות אחראי על מי שלא רוצה לקיים את הערבות, ומה לעשות עם מי שכן רוצה לקיים אותה?

מי שרוצה לקיים את הערבות, אתה לוקח אותו ונכלל עימו באותה עשירייה שנבנית. ומי שלא רוצה לקיים הערבות, להיפך, אתה מתרחק ממנו ככול האפשר כי ברור לך שהוא לא חבר בדרך.

תלמיד: מה אם אני מגלה על עצמי שאני עדיין לא רוצה ערבות?

ברור לך מה עליך לעשות.

תלמיד: למה המודל לאהבה "ואהבת לרעך כמוך" היא כמה אדם אוהב את עצמו?

זו דוגמה, לפי מידת האהבה העצמית המתגלה בו הוא יכול למדוד את יחסו לאחרים.

תלמיד: ב"נעשה ונשמע" אנחנו משתדלים לעשות פעולה מעל הדעת, איך זה מתגלה כשמגיעים ל"נשמע", האם "נשמע" לא הופך את האמונה לדעת?

כן.

תלמיד: זה נשמע סותר.

זה לא סותר כי כך זה מתקיים. אם אני מקבל כבר את התנאי של לשמה וקודם זה היה שלא לשמה, אז כך אני מוסיף ומתקרב ללשמה השלם.

תלמיד: בעניין האומה, אני קורא שוב את הפסקה ורואה בה שלבים, זאת אומרת, עניין מתן תורה מתעכב עד שהם מוכנים לצאת ממצרים, כך הם יהיו לאומה שאינה תלויה באחרים ואז יהיה אפשר להגיע לערבות ולקבלת התורה. זה מזכיר את כתבי הדור האחרון, כל עוד לא נבנה מערכת בה אנחנו לא תלויים באחרים, יורגש שזה מה שחסר. שנרגיש בכל הכלי העולמי שבמשהו יש בסיס עליו אפשר לבנות ולא להיות תלוי בגורמים חיצוניים. השאלה איך מתקדמים, איך בונים את זה? כי לפי מה שרשום פה זה מה שחסר לנו.

כן, אני חושב שבכנס הקרוב בפברואר נצטרך כבר להתחיל להרגיש את הגבולות בין הקבוצה הפנימית ההולכת לקראת ערבות, ליתר המסה שעוד לא מוכנה לזה, ואז לבנות מהקבוצה הפנימית מערכת ערבות.

תלמיד: אני מבין שטבע הערבות הוא טבע של התפשטות. מתחילים תמיד מהעשירייה, רוצים כמה שיותר להיות שם בפנים ואז זה כל הזמן הולך וגדל גם בעוצמה וגם בכמות. מה עושים כשרואים הפרעה מתגברת אצל חבר, לא משנה באיזה לבוש היא לבושה, וכמה שעושים הוא לא מזהה, לא מושיט יד לעשירייה ואומר אני רוצה עזרה אלא שוקע בפנים ומוצא הסברים ותירוצים למה ההפרעה עומדת בפני עצמה. באיזה שלב אפשר להגיד עשינו הכול, אי אפשר יותר?

אני לא חושב שיש נקודה כזאת בהתפתחות בה ניתן להגיד, יותר מזה אני לא צריך לבקש, להעביר כוחות, להתפלל, אני לא חושב. אבל צריך כל הזמן לראות כמה הרצונות, הכלים, המחשבות שלי, יהיו יותר בצד השני, זאת אומרת, כדי לחבר את כולם לערבות.

תלמיד: אבל צריך שמישהו ירצה גם לקבל עזרה. אם אדם בטוח שההפרעה היא הדבר המפריע לו, הוא לא ירצה לקבל עזרה. מה אפשר לעשות?

אני לא חושב שיש כאלו. אלה ממש דוגמאות מהתנ"ך, לא ייתכן שבימינו יש נשמות, בני אדם, שהם ממש עד כדי כך נגד. כולם נמצאים בספקות למיניהן, אבל שהם יהיו עד כדי כך נגד, לא ראיתי, לא הרגשתי.

תלמיד: אדם לא מרגיש שהוא נגד, הוא פשוט חושב שמשהו כרגע יותר חשוב ועבורו הוא מוותר על דברים שכן היו חשובים לו קודם. רואים שהוא מתמודד עם משהו ורוצים לעזור לו, אבל בשביל לעזור צריך מישהו שירצה לקבל את העזרה הזאת.

העניין כאן הוא כלל ופרט, אנחנו צריכים להשפיע על הכלל עד שכל הפרטים ירצו להתחבר אליו ולהגיע ליישום, כך זה יוצא. בכל זאת הנוסחה הכללית קיימת והכול ישוב לשורשו. לכן אני לא חושב שמדובר כאן על עוד איזה מאמץ ועל לעלות עוד יותר למעלה, נראה לי שהעניין הזה הופך לכמותי יותר.

תלמיד: זאת אומרת, צריך להשקיע בחשיבות הכללית בחברה והיא כבר תמשוך את כולם למעלה?

כן, ודאי שאת זה צריך.

תלמיד: שמעתי שכדי לקיים הכרחיות בסיסית בינינו, בערבות, צריך לקיים חשבון פנימי. מה הוא החשבון הפנימי שעלינו לעשות בינינו? עכשיו גם אמרת שאנחנו צריכים לבדוק כל הזמן את הגבולות.

החשבון הפנימי הוא, שאנחנו בפנימיותינו, בגרעין של אותה אומה כולנו מכוונים לאיחוד, לתיקון ולהיות יותר ויותר שייכים לאחד.

תלמיד: אמרת שיש מעגל פנימי שצריך לבחון עצמו מול המעגל החיצוני. אני מרגיש שזה קיים גם בעשירייה.

כן, בכל מקום.

תלמיד: אז מה זה לבדוק את המעגל הפנימי מול החיצוני?

שהערכים של המעגל הפנימי יהיו בכל פעם יותר ויותר מכסים את כול המעגלים.

תלמיד: מה שצריך להנחות אותנו הוא שעל הכול מכסה אהבה?

כן.

תלמיד: ואם יש חברים שלא יכולים עדיין לצאת מאהבה עצמית, זה כבר נקרא מעגל חיצוני?

כן.

תלמיד: אז איך מקרבים חברים שהם במעגל החיצוני כדי להרחיב את הגבולות הפנימיים שלנו?

זו כבר עבודה בקבוצה, עבודה המובנת לנו. העיקר לתת להם חופש לעבוד.

תלמיד: למי לתת חופש לעבוד, למעגל החיצוני?

כן, ואז הם יגלו שהמטרה שהייתה למעגל הפנימי היא האמיתית.

תלמיד: זאת אומרת, אנחנו צריכים לתת למאור, לבורא לעבוד בינינו?

כן.

תלמיד: שמענו שבכנס בפברואר אנחנו נבין איך הקבוצה הפנימית עובדת מול המסה. רציתי לשאול לגבי הערבות, זה נושא מאוד רחב. הערבות מחייבת הדדיות?

בעצם כן. ערבות מחייבת הדדיות.

תלמיד: זאת אומרת בתוך הערבות, יש מעגלים - יש עבודה אישית של האדם, יש עבודה של העשירייה, ודיברנו היום גם על אומה שזו כנראה איזה מסה קריטית. כשאני מנסה לעבוד ולספק ערבות, על מי אני חושב? על חברים בעשירייה, על חברים בקבוצה, או על כל האנושות, איפה הגזירה?

אני לא גוזר, אלא אני בכל כוחי נותן לכולם להיכנס בתוך הגבולות של הערבות הכללית, ועוזר להם להחזיק את כל הגבולות האלה בצורה עד כמה שיותר רחבה. זה מה שאני חושב, היתר צריך לבוא מלמעלה.

תלמיד: מדובר בעיקר על היגיעה של האדם.

כן.

תלמיד: לא להתחיל לעשות גבולות עם אלה כן, עם אלה קצת, עם אלה יותר.

לא. אלא ללכת דווקא ההיפך, שאין אומה, קבוצה, שלא יכולים להיכנס לערבות.

תלמיד: הנטייה בערבות זה ניסיון להיות דומה לבורא?

כן.

תלמיד: הוא משפיע ללא הגבלה?

כן, הוא משפיע ללא הגבלה.

תלמיד: איך מבחינים בעשירייה מתי אי קיום תנאי הערבות בין החברים מונע מהם להתחבר, או שזה עביות חדשה שהם צריכים להתגבר עליה?

ככל שאנחנו יכולים להכניס את כולם יחד לחיבור, לערבות, להיות כאיש אחד בלב אחד, אנחנו עושים את זה, אין לזה גבול.

תלמיד: זה שחלק מהחברים לא מקיימים את הערבות זה משרת את המטרה?

כן ולא, אני מקווה שכולנו נראה שגם זה נכלל בתנאי הערבות.

תלמיד: כשמרגישים שחלק מהחברים לא מקיימים את הערבות, וזה יכול להיות גם אני, אני לא בא בביקורת על אף אחד, אז הלב לא מתמסר. זו הבעיה העיקרית, ואז אתה לא יודע אם זה כשל בעשירייה, או שגם על זה אפשר להתגבר.

אני חושב שגם על זה אנחנו חייבים להתגבר כולנו יחד ואז לא תהיה לפנינו שום הפרעה.

תלמיד: אמרת שבכנס הקרוב בפברואר, אנחנו צריכים להתחיל להרגיש את הגבולות בין הקבוצה פנימית שהולכת לקראת ערבות לבין המסה שעוד לא מוכנה, ומהקבוצה הפנימית לבנות מערכת הערבות. מה זה בכלל לבנות מערכת ערבות?

לבנות מערכת ערבות זה לבנות קבוצה שכולה דואגת לחיבור של כולם, שדואגת להחזיק את כולם בפעולה אחידה, שכולם נמשכים למרכז אחד, ורק כלפי זה אנחנו בוחרים את הקבוצות.

תלמיד: מה המדד למי שמוכן לערבות? כולם דואגים, איך אני יודע שהחבר מוכן וראוי למצב הזה?

כמו שהוא כותב במאמר "ערבות", צריך להיות כאיש אחד בלב אחד, ללא גבולות, שבשבילך כל אחד שנמשך לקשר, הוא נקרא שלך.

תלמיד: איך אנחנו יודעים את זה? אנחנו בכלל צריכים לדעת מה יש בלב החבר, אם הוא מוכן, אם הוא דואג? מבחינתי הוא מושלם. מה זה אומר שמישהו לא מוכן לערבות או כן מוכן לערבות, מדובר ביחס פנימי?

שהוא מוכן לערבות זה ברור לפי מעשיו, שהוא מוכן לחיבור עם כולם.

תלמיד: אילו מעשים אני יכול למדוד?

מעשי חיבור.

תלמיד: זה שוב מחזיר אותנו לרצון הטוב לחיבור לכל מי שנמצא פה, בכלי העולמי, לכולם יש רצון טוב לחיבור.

על כך אין מה לדבר, אבל יש כאלו שעדיין הכוח שמנוגד להם בולט.

תלמיד: האם המעגל החיצוני שלא מוכן עדיין לערבות מפריע במשהו להתקדמות למעגל הפנימי שכן מוכן לערבות?

ודאי.

תלמיד: במה הוא מפריע?

בזה שהוא לא רוצה להתקדם לאותו כיוון.

תלמיד: אבל יש קבוצה שכן מוכנה להתקדם.

ישנה קבוצה שיכולה ומוכנה ומתקדמת, וישנה קבוצה, או כמה קבוצות קטנות שלא מסוגלים, לא רוצים, לא מתקדמים, לא מתחברים.

תלמיד: מה המעגל הפנימי צריך לדרוש מהמעגל החיצוני יותר? האם יש מעגל שדורש משהו ממעגל אחר, או שכל אחד במסלול שלו ואין במה להתערב?

ככל שהמעגל יותר פנימי, הוא יותר עוסק גם בחיבור פנימי שלו וגם בלחבר קבוצות חיצוניות.

תלמיד: ואנחנו צריכים לזהות את הגבולות האלה בין המעגלים, זה חשוב?

כן.

תלמיד: המעגלים האלה נמצאים בכל עשירייה, בכל קבוצה, זה משהו טבעי, שורשי?

זה שורשי. רק אני לא יודע אם אנחנו כבר מוכנים להתחיל להרגיש, למיין אותם ולעבוד איתם. 

תלמיד: לָמה צריך עכשיו שיהיה ברור שיש קבוצה פנימית, מי צריך את זה, אנחנו, העולם?

עכשיו עוד לא צריכים, אבל עוד מעט אנחנו נרגיש מה זה נקרא "מרכז הערבות" ומה זה נקרא "פעולה קבוצתית". 

תלמיד: מה מביא את הצורך להרגיש את מרכז הערבות? למה פתאום אנחנו צריכים להרגיש את מרכז הערבות?

כי זה החוק ששומר את כל היחידים, זאת אומרת, את המרכיבים של הקבוצה העולמית יחד.

תלמיד: ולָמה החוק הזה מתגלה? מי צריך את הערבות הזאת בינינו בקבוצה? למי אנחנו עושים את זה - למען האנושות, למען הבורא, בשביל עצמנו שיהיה ברור לנו הבידול הזה?

למען האנושות.

תלמיד: אנחנו מדברים על כנס בפברואר, עוד חודש וחצי, נכון לעכשיו נושא הכנס הוא "מתחברים ללשמה". האם אתה חושב שאנחנו צריכים לשנות את נושא הכנס לעניין הערבות?

אני לא חושב שיש הבדל גדול בין זה לזה. נראה בהמשך.

תלמיד: מה הקשר בין ערבות ללשמה?

"לשמה" מדובר על הנטייה הכללית שצריכה להראות לנו לאן אנחנו נמשכים. 

תלמיד: אבל מה הקשר בין לשמה לערבות?

ערבות זו צורת קשר יותר חיצונית.

תלמיד: אני חוזר רגע לעניין הגבולות והמעגלים, מי מברר את הגבולות בין המעגלים, זו פעולה שהאור עושה?

ודאי שמהאור.

תלמיד:  ותפקידנו להרחיב את הגבולות של המעגל הפנימי יותר ויותר, או לשמור דווקא על כל המעגלים?

לשמור על כך שכל מעגל חיצוני ייכנס לתוך מעגל פנימי.

תלמיד: האם אנחנו בשלים או טוב לעבוד כך שאדם מזהה את כל המעגלים שדיברנו עליהם בפנים? כי ברגע שהוא מזהה את המעגלים האלה בפנים, אז יש לו אינדיקציה, הוא יכול לשייך כל נטייה מבחוץ למעגל חיצוני, פנימי. כדי להתקדם ללשמה האדם חייב קודם כל לזהות את המעגלים האלו בפנים.

אני לא יודע אם אתה יכול להעביר למישהו אחר מה זה פנימי, חיצון, בכמה הפנימי אחר מהחיצון וכן הלאה.

תלמיד: זה מה ששאלתי.

אלו מילים, לכן אין לנו בזה עדיין איזו מדידה. אין.

תלמיד: אם אין מדידה ואין אינדיקציה לאדם, איך הוא יכול בכלל להגיד מה חיצוני ומה פנימי, לפי מה, אם הוא לא מרגיש בפנים, אם אין לו מעגלים פנימיים?

נכון, את הכול אנחנו עוד צריכים לרכוש.

תלמיד:  אפשר לדבר על זה, איך רוכשים את זה?

לא.

תלמיד: כי נראה שאנחנו מתקרבים להרגשה הזו.

מתקרבים, אבל עוד אין באף אחד.

תלמיד: לא כל כך הבנתי את התהליך. קודם כל, יש את הכוחות שנקראים אברהם יצחק ויעקב, שהם בעצם עוד לא קיבלו תורה, ואחרי זה מדובר על כך שצריך קודם כל לצאת ממצרים ואז מקבלים תורה. זאת אומרת, התנאי לקבלת התורה הוא לצאת ממצרים, כך בעל הסולם כתב.

כן.

תלמיד: להיות בערבות זה לא בעזרת כוח התורה?

זה בעזרת כוח התורה. להגיע לערבות צריכים גם את כוח התורה.

תלמיד: פה נראה שלא צריך את כוח התורה, זאת אומרת קודם צריך לצאת ממצרים, להיות בערבות, במעמד הר סיני, ואז לקבל את התורה.

בסדר.

תלמיד: עדיין לא הבנתי.

זה לא חשוב, העיקר שאתה תרשום משהו באיזה מקום?

תלמיד: לא, לא לרשום.

במעשה?

תלמיד: איפה אני נמצא עכשיו? אם אני נמצא לפני יציאת מצרים, אז אני צריך להיות בערבות כדי לצאת ממצריים.

אתה לא קנית כרטיס שעליו רשומות התחנות שאתה צריך לעבור. אז חכה, ברגע שזה יתברר לך, יהיה ברור לך, איפה אתה, לאן אתה נוסע, לאיזה מקום אתה מגיע, מתי אתה צריך לצאת, מתי לעשות משהו, הכול יהיה ברור. 

תלמיד: נגיד שאני רוצה לברר עכשיו, אם אני בכלל חבר באומה הישראלית.

תקרא מה שכתוב על זה ותראה.

תלמיד: כתוב שישראל זה לכיוון הבורא, להיות בערבות כאיש אחד בלב אחד.

בסדר, כן.

תלמיד: אם יש לי רצון כזה, אז אני נקרא חבר באומה ישראלית?

כן.

תלמיד: אם אני מבין נכון, הערבות זה חוק, חוק טבע. אז בין אם אני רוצה או לא, אני מקיים אותו או לצד החיוב או לצד השלילה. איך אני יכול לבדוק אם אני מקיים אותו לצד החיוב או לצד השלילה?

תראה מה יוצא לך מאיך שאתה שוקל את עצמך במשקולות האלה.

תלמיד: כלפי מה אני מודד את זה, מה המדידה הנכונה שלי, אם אני עושה לשלילה או לחיוב? אני מבין שזה כלפי העשירייה, אבל כלפי איזה הבחנות בעשירייה?

אנחנו צריכים ללמוד שוב את מאמר "הערבות"? מה אתם חושבים? השאלה שלך היא לאן אתה מתקדם, אז מה נקרא להתקדם לערבות?

תלמיד: לפי איך שאני מבין כתוב, "עד שכל אחד דואג וממלא לכל מחסוריו של חבריו," זה מצד הקיום.

כן.

תלמיד: ומצד השלילה, כל אחד נשאר שקוע באהבה עצמית.

כן.

תלמיד: אני מבין שצריך לקיים את הערבות מצד החיוב, אבל השאלה איך אני יודע אם אני מתקדם לשם או לא?

כל יום אתה מודד את עצמך ורואה שיש לך היום יותר דאגות לכיוון החיבור.

תלמיד: אני יכול להגיד שיש לי יותר דאגות לכיוון החיבור, אבל אני מרגיש שרק אם חבר בא ודואג לי, אז אני בכלל יכול להתחיל לשים לב מה זו באמת דאגה. מתוך עצמי אין לי שום מדידה נכונה.

כן.

תלמיד: האם זאת המדידה? אם בין שני חברים מתגלה פתאום הרגשה של דאגה, רק אז הם יכולים להתחיל למדוד אם הם בכיוון הנכון או לא?

כן.

תלמיד: אז אדם פרטי בכלל לא יכול למדוד.

לא, הוא חייב להיות בעשירייה שהיא מחוברת עם עוד עשיריות. אך ורק בצורה כזאת הוא מגלה את האמת.

תלמיד: הערבות זה חוק, זה תנאי טבע. האם ככל שמקיימים אותו הוא ויראלי, עובר מאחד לאחר? אם מישהו מקיים אותו לחיוב, זה עובר לעוד מישהו ואז לעוד מישהו?

לא, זו לא שפעת שמעבירים כך מאחד לאחר, אלא ערבות זה התנאי של הקיום של קבוצת מקובלים.

תלמיד: בזה שאני מקיים את התנאי, מה אני מוסיף לעשירייה?

כשאתה נמצא בעשירייה ואתה מדבר ומגלה את עצמך, אז רוצים או לא רוצים, אפילו בצורה מילולית, אנשים, חברים תופסים את זה, כמו שפעת.

תלמיד: ואז הם נמשכים לזה.

נמשכים לזה.

תלמיד: וזה נותן להם יכולת לקיים את הערבות.

כן, ודאי.

תלמיד: הבורא אומר, "בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין", וכאן הוא אומר שיש תנאי לקבלת התורה שהוא ערבות. בערבות אנחנו קובעים שיש לנו יצר טוב? אני דואג לחבר, אני יוצא מאהבה עצמית לאהבת הזולת?

ערבות היא, שאם אתם במספר מסוים עושים חיבור מעל הפיזור, אז אתם הולכים קדימה למטרה הנכונה.

תלמיד: מטרה נכונה לפי איך שאני רואה את זה, זה להגיע לקבלת התורה.

כן.

תלמיד: והבורא קובע שהיא בשביל לתקן יצר הרע.

כן.

תלמיד: איך זה שאנחנו קבענו שאנחנו טובים אחד לשני בערבות הדדית, בשמירה על כך שאני לא דואג לעצמי, אלא אני דואג לחברים?

כן.

תלמיד: איך זה שיש בזה צורך דווקא לקבלת התורה, לתרופה? כאילו אנחנו מסתדרים, אנחנו דואגים, אנחנו שומרים.

אם זה נכון, אז אתם כבר מתוקנים. אבל תבדוק.

תלמיד: אז הערבות שאנחנו קוראים עליה, האם היא התיקון או שהיא מביאה צורך לתיקון?

הערבות היא התיקון.

תלמיד: אז הערבות אבל זה גם כאילו שבן האדם כבר אוהב את הזולת, כך כתוב.

כן, זו צורת הקשר.

תלמיד: כאילו היא מתוקנת. אני אוהב את הזולת, אני דואג, אני לא דואג לעצמי.

כן.

תלמיד: אז זה כאילו הדבר הרצוי.

כן.

תלמיד: אבל אם אני במצוי ורואה שאני לא בזה, זה הצורך שלי להחזיק בזה בברית, בערבות?

אז אתה צריך עוד יותר להשתדל להיות בקשר עם כולם.

תלמיד: הקיטוב הזה בין מה שאנחנו רוצים להיות, בערבות הדדית שהיא מחזיקה לנצח, שכל העולם תחת הערבות הזאת, לעומת המצוי שאני בכל רגע לפעמים רואה שאני לא נמצא בזה. הקיטוב הזה הוא דבר רצוי להולך בדרך?

אני תמיד צריך להרגיש בין זה לבין זה.

תלמיד: יש פה יחס לנוכרים, פורקי עול, או כאלה שלא רוצים לקיים ערבות. מצב כזה הוא איזו עביות שהיא מוסיפה לכלי? לזה מתכוון בעל הסולם?

כל גילוי של חוסר קשר הוא גילוי הרע, העביות שמתגלה בכלי.

תלמיד: בגדול זה אמור לקדם את הקבוצה.

בסופו של דבר כן, אבל יכול להיות שבפעולות מסוימות זה גילוי הרע ולא גילוי הטוב.

תלמיד: אז מה הוא המצב הזה כמו שהוא כותב בסוף הקטע הזה, הוא כותב שזה מצב ללא מוצא, כלומר יש ביניכם כאלה שלא רוצים לקיים. לא יודע אם זה לא רוצים או לא יכולים, אבל זה מצב שתוקע את כולם.

כן, יכול להיות, ואז צריכים לגלות כוחות חיצוניים שהם יתקנו את הכוחות הפנימיים שלא מסוגלים ביניהם להתחבר.

תלמיד: זו תפילה כאילו, זה הכיוון?

זו תפילה, הרבה דברים.

תלמיד: אני חוזר לעניין הצרכים. גם אם אני מזהה אצל החבר משהו שהוא צריך עזרה בו, אני לא רואה שאני באמת יכול לעזור. מדובר על דברים פנימיים. אם אנחנו מדברים על להעביר לו את העיפרון, בוודאי שכן. אבל אם יש צורך, אני לא יכול למלאות אותו. גם להתפלל זה לא נותן באמת את העזרה הזו. זאת אומרת, יש פה עוד דבר, שלא רק הנטייה הפנימית, אלא גם היכולת לממש את זה אני לא יכול מסור לו. האם זה בגלל כמו שכתוב פה, אין לי את הצרכים האלה? הם כאילו נמצאים בידי נוכרים?

כן.

תלמיד: כלומר, אני לא באמת יכול לתת לו, כי משהו חסר לי לתת לו את זה. איפה זה נמצא, למה אני לא יכול לתת לו את זה?

אתה לא רואה שעל ידי זה אתה יכול למלא את עצמו, לרוקן את עצמו, לעשות משהו מעצמו. עדיין זה לא הגיע לחשבון ההכרחי.

תלמיד: אני לא יכול למלאות את החבר?

לא.

תלמיד: אבל אני כן מזהה, שאם היה לו את מה שאני רואה שחסר, אז זה היה עוזר לו, אפילו לנסות לתת לו את זה ולראות מה תהיה התוצאה אני לא מסוגל. את העיפרון אני יכול לתת לו, ואז הוא יגיד לי לא תודה, או כן תודה רבה. אבל הכוח הפנימי אני לא יכול לתת לו. אז אם אנחנו מדברים על מילוי של צרכים פנימיים, רוחניים, כוחות שהייתי חושב שחסר לחבר ואני אמור להיות זה שממלא לו אותם, אין לנו את היכולת לתת את זה אחד לשני.

כיוון שאנחנו לא רואים פעולות ישירות אחד לשני. אבל פעולות בכמה גיחות מאחד לשני או לשלישי וככה, אז אנחנו כן מגיעים. אבל זה מתגלה לנו רק בצורה של כוחות ההשפעה.

תלמיד: אני חושב שאני מבין. שבעצם בצורה ישירה אי אפשר למצוא כוח.

אי אפשר.

תלמיד: צריך למצוא איכשהו את המבנה עשירייה הזה.

כן. זו כל הבעיה שפעולות כאלה אנחנו רואים רק דרך החברים.

תלמיד: זה מאוד חסר, היכולת להשפיע לחבר בצורה, לראות את המערכת הזאת ולהעביר משהו לחבר. בעולם שלנו יש לנו דואר, יש לנו הרבה דרכים לעשות את זה, אבל פה אנחנו תקועים, אין לנו את המערכת הזאת שאפשר למסור דרכה. לא מרגישים אותה נכון.

מה אתה רוצה שאני אעשה? לאט לאט על ידי הפעולות, ואני חושב שזה השלב הבא שאנחנו צריכים להתחכם בהם, אנחנו כן נראה איך אנחנו יכולים לעצור את עצמנו בכוח ולתת קדימה לחברים אלו ואלו, ואז זה יהיה בדיוק כמו בשחמט, בצורה כזאת. זה דבר נפלא.

תלמיד: למה רק אחרי "נעשה ונשמע" אז נעשים ראויים? מה בפעולה הזאת הופך את הקבוצה לראויה?

כי כבר אין לך קשר ישיר עם מה שאתה עושה ועם מה שאתה מקבל. כך אתה יכול להגיד.

תלמיד: לפעמים נדמה ש"נעשה ונשמע" זה משהו שאני צריך לעזור לעשירייה להגיע אליו, לפעמים נדמה שזה משהו שכל העשירייה כבר נמצאת בו ואני רק צריך להצטרף אליהם. אלה שני ציורים שונים.

כן.

תלמיד: לאיזה ציור יותר נכון להידבק?

מה שאתה צריך.

תלמיד: שהם כולם נמצאים ורק חסר אותי.

שאתה סוגר את המעגל.

תלמיד: רשמתי פה שאמרת לפני חמש שנים, שאלה ששומרי תורה לא עושים עבודה טובה עם פורקי העול, אנחנו אשמים שכל העולם נמצא במצב שלו, ושאסור לנו ללכת עם אף גבוה כי אנחנו הכי טיפשים, יש לנו תכלית שאנחנו לא רוצים לראות אותה, בסופו של דבר הכול יחזור לצרות גדולות. אמרת לנו גם אז, כך כתבתי, שאנחנו נראה איך האמריקאים וטראמפ ימכרו אותנו בגרוש. זה היה לפני חמש שנים, כך כתבתי. זה נשמע מאוד אקטואלי, כאילו אמרת את זה ממש עכשיו.

אז מה אתה רוצה לשמוע?

תלמיד: אז לא התקדמנו בכלל בחמש שנים האלה?

לא, אנחנו התקדמנו.

תלמיד: מה צריך לקרות בכנס כדי שנרגיש את זה, איזו הארה צריכה להגיע אלינו שתבהיר את זה, תיתן לנו את ההרגשה של מדרגה פנימית?

אנחנו צריכים לקבל הארה מלמעלה, ושהיא תעלה אותנו למעלה מהמקום הרגיל שלנו, ונוכל להתחבר עם מעגלים יותר חיצוניים.

תלמיד: נניח אני בעשירייה שלי, איך אני יכול כל רגע לבדוק את עצמי שאני נמצא בהשתוקקות למעגל הפנימי, ודוחף לשם את העשירייה?

זה דרך העבודה עם עשיריות אחרות. ככה זה.

תלמיד: נניח מישהו רוצה לכלול בתוכו חבר מהכלי העולמי, אני מרגיש את החיסרון שלו, רוצה לעזור, אבל מרגיש התנגדות. מה לעשות?

להמשיך. לא הרבה זמן, אבל להמשיך.

תלמיד: וכשאני רוצה לכלול יותר חברים, ומרגיש עוד יותר התנגדות?

תנסה עוד קצת, ואחר כך עזוב את זה. הדבר הכי חשוב שאתה יכול לעשות זה לחבק אותו, ויחד עימו לעבור למקום חדש.

תלמידה: איך בזמן השפעה למעגל החיצוני, אנחנו רק בהשפעה, לא מתרשמים לעצמנו, אלא רק משפיעים?

אז מה אתם רוצים? תפתחו, תפתחו את הגבולות. אתם רוצים לפתוח את עצמכם לחיצוניים?

תלמידה: כן, איך לפתוח את עצמי לחיצוניים, להשפיע אליהם, אבל לא להתפעל מהם, לא להתרשם מהם. כלומר לא לדון אותם, לא להתגאות עליהם, אלא רק להשפיע?

בשביל זה צריך קודם כל להכין כאלה כלים, שניתן יהיה להרים, להעלות אחרים, ואחר כך לפתוח את עצמך לעבודה כזאת.

תלמיד: אמרת שהמדרגה הבאה שלנו היא כשנוכל לעצור את עצמנו, ולתת עדיפות לחברים. ולפני כן ענית לחבר שכשיש מוכנות לעבוד מעל ההפרעות, וזה משולב עם היכולת לעצור את עצמי. זה כולל נניח שהחבר מקבל מכות, ואני רוצה לקבל את המכות במקומו?

כן, זה כולל.

תלמיד: שמעתי ממך שאם אני רואה שהחבר לא משתוקק לערבות, אז יש להתרחק ממנו כי הוא לא יכול להיות חבר שלי בדרך. מה זה אומר, להתרחק ממנו?

אנחנו צריכים לקחת איתנו לדרך רק את אלה שיחד איתם נעשה את כל העבודות, העליות, הירידות וכן הלאה.

תלמיד: אבל מצד שני אתה אומר שלחברים כאלה צריך לתת דחיפה, לדחוף אותם לערבות.

להתחיל כביכול איתם, ואחר כך לעשות את כל העבודה כאילו אתה עם עצמך.

תלמיד: אם אני רואה שהחבר לא שואף לערבות, האם זה לא מעיד על כך שאני בעצמי זה שלא שואף לערבות בשבילו?

לא.

תלמיד: זה לא אומר שאני הופך אותו לאפס, ואת עצמי לאחד?

לא. זה עוד לא אומר שום דבר.

תלמיד: זה נכון שבעבודה שלנו יש שני שלבים? השלב הראשון נקרא מתן התורה, שבו בעזרת התורה אנחנו מבקשים את הכוח לצאת מהמצרים, ואחרי שיש בינינו ערבות הדדית, זה כבר השלב השני שנקרא מקבל התורה?

כן.

תלמיד: המאמר אומר שאנחנו אחראים זה לזה, ערבים זה לזה. איך אנחנו צריכים להביא לידי ביטוי את האחריות הזאת? האם אנחנו צריכים להרגיש שחוסר האחריות שלנו מעכב חלק מהחברים בעשירייה מלהתקדם? איך לבטא את האחריות הזאת, את הערבות הזאת בפועל?

כן, כנראה שככה.

תלמיד: איך לראות בעשירייה רצון אחד משותף ולא אוסף של רצונות, איך לעבוד מול העשירייה כרצון אחד משותף?

את זה אנחנו עוד לא יכולים לראות. זה כמו במתמטיקה הגבוהה, שיש בה כאלו פעולות שאנחנו יכולים להעלות בכמה מדרגות מעלינו, לעשות את הפעולות, ואחר כך לרדת למטה. אז אותו הדבר כאן, כך אנחנו צריכים לעשות. לעבוד על החיבור שלנו, להשיג מדרגה עליונה, ואחר כך להשתדל לפשט אותה, להסביר אותה על המדרגה התחתונה, ואז להבין עם מה אנחנו עובדים באמת.

תלמידה: האגו של כל אחד מצייר כאלה ציורים שמרחיקים מהערבות. איך בזמן לתפוס בידיים של החברים ולהחזיק בהם חזק כדי לצאת לקיום הנכון של הערבות, ואיך לזהות איפה הידיים של החברים, לראות אותם, לזהות, ולהרגיש אותן בזמן?

צריך לרצות להיות בלב אחד עם החבר, ואז מהר תרגישו את הידיים האלה, שהן מחזיקות אתכם. הבורא אף פעם לא עושה איזה פעולות בצורה ישירה עם האדם, אלא רק דרך האחרים. לכן אנחנו צריכים להחזיק בחברים, ודרכם נרגיש באיזה כיוון מושך אותנו הבורא.

תלמיד: מה המעשים המקדימים ששוברים את השלשלאות של האגו של החברים, מה הם אותם מעשים חוץ מתפילה, במה עוד אני יכולה לסייע?

אני לא חושב שיש עוד משהו.

תלמידה: כל הנושא של הערבות מצד אחד מאוד מושך, ומצד שני נשמע מאוד תיאורטי ורחוק. קודם שמעתי שאמרת שיש הרבה פעולות שיכולות לקרב אותנו לזה. איזה פעולות אפשר לעשות, איזה פעולות אני יכולה לעשות כלפי החברות כדי להתקרב לערבות אמיתית?

פעולות חיבור פשוטות, כשאת מתכוונת למלאות כל חברה וחברה במה שהיא צריכה. זה הכול.

תלמיד: איך אדם יכול לדעת מה מישהו אחר צריך, ואיך למלא אותו?

את רואה מה היא צריכה.

תלמידה: אני לא רואה את הלב של החברה, אני יכולה לראות רק דברים פשוטים כאלה.

כן, דברים פשוטים.

תלמיד: אמרת שהבורא אף פעם לא עושה פעולות בצורה ישירה עם האדם, אלא רק דרך האחרים. אז מה זו השגחה פרטית?

השגחה פרטית היא שאני יודע שאני עכשיו מושפע מהכוח העליון, אבל לא בצורה ישירה אלא נגיד דרכך.

תלמיד: כלומר הבורא עובד עליי דרך אחרים.

כן.

תלמיד: ועליי ישירות, איתי ישירות, האם אין כזה מצב?

גם ישנו, אבל זה לעתים רחוקות.

תלמיד: ולהיפך, אני כלפי הבורא?

אתה צריך לבנות כזאת פעולה כדי להתלבש באחר ולפעול מצידו.

תלמיד: כשאנחנו אומרים לדבר עם הבורא, מגע עם הבורא, שהפרט משיג, האם אין קשר בצורה ישירה, זה תמיד דרך האחרים, או שאלו שני מסלולים?

לא, גם וגם.

תלמיד: אמרת קודם, שאנחנו צריכים לקבל הארה מלמעלה שתעלה אותנו מהמקום הרגיל שלנו, ונוכל להתחבר עם מעגלים יותר חיצוניים. כל מה שדיברנו על מעגלים פנימיים ומעגלים חיצוניים, מדובר בתוך בני ברוך, או בין בני ברוך למעגלים חיצוניים יותר?

זה בתוך בני ברוך.

תלמיד: קודם שמעתי שאמרת, שהשלב הבא שלנו הוא שלאט לאט על ידי הפעולות נראה איך אנחנו יכולים לעצור את עצמנו בכוח, ואז לתת קדימה לחברים אלה ואלה. מה זה אומר לעצור את עצמנו בכוח?

זה אומר שאנחנו לא נותנים לעצמנו חופש פעולה.

תלמיד: באיזה מובן?

מה שנראה לי שאני יכול עכשיו לעשות איזו פעולה, והפעולה הזאת תשפיע בצורה ישרה, כמו בדרך, על העולם.

תלמיד: מה זה לתת קדימה לחברים אלה ואלה?

אני לא נכנס לפעולה שלי, אלא אני נותן קדימה לחבר במה שהוא בוחר לעשות כלפי אחרים.

תלמיד: נגיד שיש לי רעיון מסוים שנראה לי טוב כלפי השפעה, כלפי הפצה, כלפי החברה, אני לא עושה אותו, אני עוצר את עצמי. ולחבר או לחברים אחרים יש רעיון, אז האם אני בוחר ברעיון שלהם, עושה את הרעיון שלהם ולא את שלי? הבנתי נכון?

לא. אתה מבצע את הרצון שלך, ויחד עם זה אתה עוזר לחבר.

תלמיד: הסברת על השלב הבא, שיש פעולות מסוימות שאנחנו צריכים לעשות כדי להגיע אליו, ושבהן אנחנו צריכים לעצור את עצמנו בכוח. לא ברור לי במה אני צריך לעצור את עצמי בכוח, כלפי מה, ושם לתת קדימה לחברים, עדיפות לחברים על פניי. במה בדיוק?

פשוט בחשיבות.

תלמיד: אמרת שזה יהיה בדיוק כמו שחמט ושזה דבר נפלא. במה זה כמו שחמט? מה אנחנו צריכים לעשות פה? מה זה אומר מבחינת העבודה שלנו?

כשאתה משיג את המטרה הרצויה במספר גיחות, מתברר רק בסוף התהליך עד כמה זה מכווָן לאותה המטרה.

תלמיד: אלו מהלכים שאתה עושה, ורק בסוף מתברר מה הייתה המטרה שלהם?

כן.

תלמיד: איך נדע מה הן הפעולות שאנחנו צריכים לעשות שבהן אנחנו צריכים לעצור את עצמנו בכוח?

לעצור את עצמנו כדי להשיג מטרה?

תלמיד: כדי לתת קדימה לחברים, וכך להשיג את המטרה.

זאת אומרת, זאת המטרה. לקדם את החברים זו מטרת הפעולה, וכדי לקדם אותם אנחנו חייבים לעשות פעולות בכוח, כדי שהם יזיזו את "האויב" שלנו נגיד לקראת המטרה. נגיד שאני משחק איתך, ושמתי לפניך איזו אפשרות ללכת, להגיע, ואתה מתוך האפשרויות האלה מתחיל לגלות מה באמת אני רוצה לעשות. נדמה לך שתפסת אותי, ואתה מחליט שאתה כן נמצא במגע איתי. אבל אני התכוונתי לזה שאתה תשמח לעלות מעליי, ובזה שתעשה עכשיו פעולה, אני ארכוש אותך בצורה אחרת.

יש כאן לא הרבה פעולות, סך הכול שתיים, אבל זה מה שמשנה לנו את כל היחסים בינינו. יוצא שכך אנחנו גומרים את המשחק, בקיצור.

תלמיד: אם הבנתי נכון, הביטול שלי מביא אותך לפעולה כלפיי, ואז כתוצאה מזה אני רוכש אותך.

כן. נגיד.

אני לא יודע מה עוד אני צריך לעשות. שיחקתי בשחמט ובעוד כל מיני דברים.

מה לקראת הכנס?

קריין: הכנס בדיוק בעוד חודש מהיום, ומתכוננים להגיע מאות חברים וחברות מהכלי העולמי. הנושא שלו הוא "מתחברים ללשמה".

ביום הראשון, החלק הראשון של הכנס, כלומר השיעור איתך, הסעודה, ההכנה, כל הרצועה הראשונה שלנו היא "מתוך שלא לשמה באים ללשמה". החלק השני יהיה "עזרת הבורא בדרך ללשמה". ביום השני של הכנס, שיעור מס' 3 יעסוק ב"תנאים בדרך ללשמה: רב, קבוצה וספרים", להבין את התנאים שלנו. והשיעור האחרון של הכנס יעסוק ב"תפילה ללשמה".

למחרת, ביום שאחרי הכנס, נמשיך בכיוון של "ערבות בדרך ללשמה", וב"לשמה למען העולם", למען האנושות כולה, בשביל מה אנחנו צריכים את כל הדבר הזה. זה הכיוון שלנו.

תתקדמו בברכה.

(סוף השיעור)