שיעור בוקר 14.08.2018- הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 442, "הקדמה לספר הזוהר",

אותיות ל"ט – מ"ב

אות ל"ט

"ואחר שנתבאר, שכל התכלית, הנרצה להבורא ית', מכל הבריאה אשר ברא, היא להנות לנבראיו, בכדי שיכירו אמיתיותו וגדולתו, ויקבלו ממנו כל הטוב והנועם, שהכין בעדם," בכל רגע ורגע בקיומם. לא בגמר התיקון, אלא בכלל בכל רגע ורגע אנחנו מקבלים מהבורא רק דברים טובים. השאלה היא מי אנחנו, עם מי אנחנו מזדהים, עם הרצון לקבל שלנו הטבעי, הבהמי, או עם הרצון להשפיע. "ובשיעור המבואר בכתוב "הבן יקיר לי אפרים, אם ילד שעשועים", - הנך מוצא בבירור, שהתכלית הזו לא תחול, לא על הדוממים והכדורים הגדולים, כמו הארץ והירח והשמש, ולוא יהיו זהרם ומדתם כמה שיהיו, ולא על מין הצומח, ולא על מין החי, שהרי חסרים מהרגש זולתם, אפילו מבני מינם, הדומים להם. ואיך יחול עליהם, ההרגש האלקי והטבתו?" חסרה להם הרגשה. הרצון לקבל לא מפותח כדי להרגיש בצורה עמוקה מה הם מקבלים וגם מאיפה, ממי הם מקבלים. לכן לא חל עליהם הקשר הזה עם הא-לוהות, לא בשבילם נברא העולם.

"אלא רק מין "האדם" בלבדו, אחר שכבר יש בהם ההכנה, של הרגש זולתו" א' "כלפי בני מינם הדומים להם. הנה אחר העבודה בתורה ומצות," ב' "שמהפכים הרצון לקבל שלהם, לרצון להשפיע," ג' "ובאים בהשואת הצורה ליוצרם," ד' "שאז מקבלים כל המדרגות, שהוכנו להם בעולמות העליונים, הנקראות "נרנח"י", שבזה נעשו מוכשרים, לקבל את התכלית שבמחשבת הבריאה." ה' "הרי שתכלית, כוונת הבריאה, של כל העולמות, לא היתה, אלא בשביל האדם." העובד. בשביל האדם העובד. או שהוא, רק הוא נקרא האדם.

שאלה: לא ברור מה זה הרגש א-לוהי או הרגש הזולת.

הרגשה.

תלמיד: אנחנו אומרים שאנחנו לא יכולים להרגיש מחוצה לכלים שלנו.

אנחנו מלכתחילה לא מרגישים שום דבר חוץ ממה שקורה בתוך הרצון לקבל שלנו. נכון. אבל הרצון לקבל שלנו יכול להשתפר על ידי השפעה עליונה ואז יהיה מוכשר להרגיש משהו נוסף, לא לפי התכונות שלו אלא לפי התכונות שלמעלה ממנו. זה נקרא שאנחנו רוכשים דרגת אמונה, בינה, למעלה מדרגת קבלה, מלכות, דעת. וכך אנחנו נעשים ראויים, מסוגלים, להרגיש את הבורא. "בוא וראה", משהו שמתרחש בנו, שממלא אותנו, שמחובר איתנו, אנחנו מתחילים להרגיש מפני שקיבלנו תכונות חדשות.

תלמיד: נגיד כלפי חבר, מרגישים משהו חוץ מהיחס שלנו אליו? אפשר להרגיש אותו באמת?

אני לא יודע מה זה אותו אף פעם. אני יודע שאני יכול להרגיש משהו יותר מעצמי.

שאלה: הוא אומר שבעלי חיים אין להם הרגשה של בני מינם, של זולתם. אנחנו יודעים שחיות עובדות בלהקות, אנחנו מתפעלים מזרזירים או מסרדינים שהם בלהקה.

סרדינים אתה צודק, אבל מדובר כאן יותר מסרדינים, מדובר כאן על זה שאני מרגיש את הזולת ולא את עצמי כלפי הזולת. אני יכול להתכלל עם הזולת כך שדוגמת הזולת היא תהיה בי, שאני אתרשם ממנה והוא יהיה חי בי. לא שאני כמו פסיכולוג ארגיש את החבר, ואני מרגיש את האחרים בגלל שאני בונה בי איזו תבנית, שהאדם הזה הוא כנראה כך וכך וההוא כך וכך, אלא בכוח ההשפעה שאני מקבל מלמעלה, מבחוץ, אני מתחיל לבנות בי תבנית של הזולת כמו שהוא, באותו כוח השפעה. ואז קיימים בי שתי צורות, אני והזולת. זה לא בא מפני שאני הולך להתחכם ולהבין את הזולת בחוכמה שלי, אלא זה בא מפני שאני יכול לבנות בי צורה שלו.

אני לא יכול להסביר לך יותר.

תלמיד: אבל קודם ענית לחבר ואמרת "אני לא יכול להגיד מה זה 'הוא'".

כל עוד שאני לא קונה יכולת כזאת שאני יכול להרגיש את הזולת כמו שהוא. לא מתוך זה שאני מרגיש את הכיסא מבין שגם השני רוצה את הכיסא. לא. אני רוצה להרגיש דברים כאלה שבו שאין בי. זה מה שקונים וזה ניתן רק במין האדם שעובד על עצמו בזה שעובר תורה ומצוות, מקבל מאור המחזיר למוטב, ממש מתקן את עצמו ואז ראוי, באמונה למעלה מהדעת.

תלמיד: איך היית מגדיר את מה שקורה במין החי כשיש להם פעולה משותפת? בכל זאת יש פעולה משותפת, יש גם הורות, ועוד.

בונים מדינות, בונים חברה, מתחתנים, מתקנים את עצמם במשהו. וודאי שכן. בתוך הרצון לקבל שכל הזמן משתפר בהם, הם קוראים לזה אבולוציה או פרוגרס או התפתחות וכך מתפתחים. עוד יותר מזה, הם מייצבים כל מיני חוקים שהתנהגותם תהייה כביכול יותר נכונה, טובה וכן הלאה. זה הכול דרגת החי.

שאלה: הדבר הזה שתיארת עם החבר, האם אני צריך להתלבש בו או שאני צריך להלביש אותו בתוכי?

כאן אנחנו נכנסים לתפיסת המציאות ועדיין אנחנו לא יכולים לדבר בלי להתבלבל. לכן אני מעדיף בינתיים ככה. על ידי תכונת ההשפעה, אמונה למעלה מהדעת שאתה קודם כל רוכש, במידה שאתה רוכש אותה אתה מתחיל להרגיש את מה שנמצא באמת כביכול מחוצה לך.

קריין: אות מ'. עמ' 442, טור ב' באמצע.

אות מ'

"ויודע אני, שאין דבר זה מקובל כלל, על דעת חלק מן הפילוסופים. ואינם יכולים להסכים, אשר אדם, השפל והאפסי, בעיניהם, יהיה המרכז של כל הבריאה, הגדולה והנשאה. אבל הם דומים, כאותה התולעת, שנולדה תוך הצנון. והיא יושבת שם, וחושבת, שכל עולמו של הקב"ה, הוא כל כך מר, וכל כך חשוך, וכל כך קטן, כמדת הצנון, שהיא נולדה בו.

אבל, ברגע שבקעה את קליפת הצנון, וחוטפת מבט מבחוץ לצנון, היא תמהה, ואומרת: "אני חשבתי, שכל העולם הוא, כמדת הצנון, שנולדתי בו. ועתה, אני רואה, לפני עולם גדול, נאור, אדיר, ויפה להפליא"!

כן אותם, המשוקעים, בקליפת הרצון לקבל שלהם, שבה נולדו, ולא ניסו לקבל התבלין המיוחדים, שהם תורה ומצות מעשיות, המסוגלות לבקוע קליפה קשה הזו, ולהפכה לרצון להשפיע נ"ר ליוצרו. ודאי הוא, שהם מוכרחים להחליט, על אפסותם וריקנותם, כמו שהם באמת. ולא יוכלו להעלות על הדעת, שכל המציאות הגדולה הזו, לא נבראה אלא בשבילם.

אכן אם היו עוסקים בתורה ומצות, להשפיע נחת רוח ליוצרם, בכל הטהרה הנאותה, ויבואו לבקוע קליפת הרצון לקבל, שנולדו בה, ויקבלו הרצון להשפיע, הלא תיכף היו עיניהם נפתחות, לראות ולהשיג, את עצמם ואת כל המדרגות, של החכמה והתבונה והדעת הבהירה, החמודות והנעימות עד לכלות נפש, שהוכנו להם בעולמות הרוחניים. ואז היו אומרים, בעצמם, מה שאמרו חז"ל: "אורח טוב, מה הוא אומר: "כל, מה שטרח בעל הבית, לא טרח, אלא בשבילי"."

שאלה: מהי התולעת שיוצאת מהצנון?

אנחנו. אנחנו התולעת שחיה בצנון, והבורא ברוך ה' עושה את הצנון יותר ויותר מר ואז אנחנו רוצים לצאת ממנו ולא יודעים לאן. מסתובבים שם בפנים בתוך הצנון בסיבובים, עד שהשגחה עליונה בכל זאת מביאה אותנו לפתוח את קליפת הצנון ואנחנו מתחילים לגלות שיש עוד עולם עליון או לפחות שיש תקווה להגיע לאיזה מצב עליון נצחי, שלם, נאור.

תלמיד: מה היא רואה כשהיא יוצאת מחוץ לצנון?

היא רואה עולם של השפעה ואהבה, כי היא הגיעה לתכונות כאלו.

תלמיד: ומה קורה עם הצנון עצמו, היא יוצאת ממנו וזהו?

זהו, אין לרצון לקבל יותר תפקיד חוץ מלהביא אותנו לעל מנת להשפיע. ואז הוא מתבטל מתפקידו, כבר זהו, הוא באמת קיבל על עצמו את התפקיד הזה מתוך להביאנו לרצון להשפיע, לדבקות.

תלמיד: והצנון המר, כשהיא מסתכלת אחורה מה היא אומרת על הצנון הזה?

היא אומרת שלום לפרעה, "ביי ביי".

תלמיד: אבל היה לה מר שם.

בטח. לכן ברחה.

תלמיד: אז איך היא יכולה להצדיק את הבורא אם היא מרגישה שהיה לה שם מר?

עוד לפני שהיא יוצאת, כבר בהכנה ליציאה מהצנון, היא מתחילה להבין את התהליך ולברך את הבורא ולקנות תכונות השפעה באמונה למעלה מהדעת. זה מה שאנחנו כרגע רוצים לממש.

תלמיד: אז בעצם העולם הנאור הוא אותו הצנון רק בתפיסה אחרת שלו?

זה כבר פילוסופיה, בשביל מה לנו? צנון זה על מנת לקבל איפה שקיימים. נמאס, מרגישים מכות, מרגישים הכול, רוצים לצאת ממנו. אחר כך מתחילים לעבוד לא כדי לצאת ממנו, אלא כדי להצדיק את הבורא, כדי להתכלל באהבה בקבוצה. זאת אומרת, מתחילים להעדיף לא את המצב שיהיה לי טוב באגו שלי, אלא שאני אהיה שייך לקדושה. הכול תלוי בהערכה, אם הבורא נעשה יותר חשוב מאתנו, שאנחנו מוכנים להשקיע את עצמנו בו אז אנחנו יוצאים מהצנון.

שאלהד: יש תולעת מפורסמת, ידועה בתורה. אני מכיר את הסיפור של יונה שמחליט ללכת לנינווה, אבל לא מקבלים את מה שהוא הציע, לכן הוא הולך למדבר והוא נמצא שם תחת השמש, וה' מגדל את הקיקיון שיוצר לו צל. במשך הלילה התולעת אוכלת את הקיקיון, והוא כועס על התולעת הזאת שאכלה את הצמח. אז ה' אומר לו, "איך אתה לא מרחם על אנשי נינווה וכן על הצמח?". יונה לא מרחם על אנשי נינווה וכן מרחם על הצמח.

אני חושב על התהליך שאנחנו עושים בהפצה. הרבה פעמים יש לנו את הגישה הזאת של יונה שאנחנו יודעים מה אנחנו צריכים לעשות, אבל אנחנו לא עושים את זה. יש לנו את המאבק הזה, הפרעה הופך להיות תולעת שאוכלת אותנו.

אז מה אתה מציע?

תלמיד: להרוג את התולעת.

זה לא טוב. התולעת חייבת להתהפך למשהו [טוב], אין להרוג דבר רע, שום דבר לא הורגים. אפשר רק לתקן, שיתהפך למשהו טוב. כל דבר אפילו הכי גרוע, יש לו תפקיד בעולם, ולכן לא מלחמות, לא להרוג, כלום לא עוזר. ההפך, רק גורע. אנחנו צריכים רק לראות את התיקונים לכל מצב ומצב. לכל שונא, לכל רע, רק תיקון. והתיקון הוא על ידינו.

קריין: עמ' 443, טור א', אות מ"א.

אות מ"א

"ועדיין נשאר לבאר: סוף סוף, למה לו לאדם, כל אלו עולמות העליונים, שברא ית', בשבילו? ואיזה צורך, יש לו לאדם בהם?

וצריך שתדע, שמציאות כל העולמות, נחלקת לה' עולמות בדרך כלל, ונקראים:

א. אדם קדמון,

ב. אצילות,

ג. בריאה,

ד. יצירה,

ה. עשיה.

אמנם, בכל אחד מהם, יש פרטים עד אין קץ. והם, בחינת ה' הספירות כח"ב תו"מ, כי:

עולם א"ק - הוא כתר,

ועולם האצילות - הוא חכמה,

ועולם הבריאה - הוא בינה,

ועולם היצירה - הוא תפארת,

ועולם העשיה - הוא מלכות.

והאורות, המלובשים באלו ה' עלמות, נקראים יחנר"נ:

שאור היחידה - מאיר בעולם אדם קדמון.

ואור החיה - בעולם אצילות.

ואור הנשמה - בעולם הבריאה.

ואור הרוח - בעולם היצירה.

אור הנפש - בעולם עשיה.

וכל אלו העולמות, וכל אשר בהם, נכללים בהשם הקדוש י"ה ו"ה וקוצו של יוד, כי:

עולם הא', שהוא א"ק, אין לנו תפיסה בו, וע"כ מרומז רק בקוצו של יוד של השם. וע"כ, אין אנו מדברים ממנו. ואנו מזכירים תמיד, רק ד' עולמות אבי"ע:

והי' - היא עולם אצילות,

וה' - עולם הבריאה,

ו' - עולם היצירה,

ה' תתאה - היא עולם עשיה."

אות מ"ב

"והנה נתבארו ה' עולמות, שהם כוללים כל המציאות הרוחנית, הנמשכת מא"ס ב"ה עד עוה"ז. אמנם, הם כלולים זה מזה. ויש, בכל עולם מהם, כללות ה' העולמות, כנ"ל ה' ספירות כח"ב תו"מ, שבהן מלובשים ה' אורות נרנח"י, שהן כנגד ה' העולמות, כנ"ל.

ומלבד ה' הספירות, כח"ב תו"מ, שבכל עולם ועולם, יש גם ד' בחינות, דצח"מ רוחניים, אשר:

א. נשמת האדם - היא בחינת מדבר אשר שם,

ב. ובחינות החי - הן המלאכים שבאותו עולם,

ג. ובחינות הצומח - נקראות בשם לבושים,

ד. ובחינות הדומם - נקראות בשם היכלות.

ונבחנות כמלבישות זו את זו.

כי בחינת המדבר, שהיא נשמות בני אדם - מלבישות על ה' ספירות, כח"ב תו"מ, שהן אלקיות, שבאותו עולם (וענין י' הספירות, שהן אלקיות, יתבאר להלן, ב"המבוא לספר הזוהר").

ובחינות החי, שהן המלאכים - מלבישות על הנשמות.

והצומח, שהם הלבושים - מלבישים על המלאכים.

ובחינות הדומם, שהן היכלות - מסבבות על כולם.

וענין ההתלבשות הזו, משוערת בענין, שהם משמשים זה לזה, ומתפתחים זה מזה, כעין שבארנו בדצח"מ הגשמיים שבעוה"ז (לעיל, אות ל"ה-ל"ח). וכמו שאמרנו שם, שג' הבחינות, דומם צומח חי, לא יצאו בשביל עצמם, אלא רק שתוכל הבחי"ד, להתפתח ולהתעלות על ידיהן, שהיא מין האדם.

וע"כ, אין תפקידן, אלא לשמש את האדם ולהועילו. כן הוא בכל העולמות הרוחניים, אשר הג' בחינות, דומם צומח וחי, אשר שם, לא יצאו שם, אלא כדי לשמש ולהועיל, את בחינת המדבר, אשר שם, שהיא נשמת האדם. ע"כ נבחן, שכולם מלבישים על נשמת האדם. שפירושו, לתועלתו."

שאלה: בעל הסולם מזכיר פה נושא של מצוות מעשיות. מה המשמעות של זה לגבנו?

מעשיות זה מה שאנחנו עושים במעשה כדי לרכוש מסך, צמצום, אור חוזר, לעבוד עם האור בעל מנת להשפיע. זה נקרא "במעשה".

תלמיד: הכוונה היא לא למצוות של יום יום שצריך לעשות אותן?

לא. זה פירוש אחר.

שאלה: נאמר קודם שמה שהתולעת מרגישה בצנון, זה מה שדוחף אותה בסוף לצאת מהצנון, נכון?

ודאי, אחרת איך היא תצא?

תלמיד: אומרים שהכול מגיע לטובה, גם הטעם המר שבצנון, וצריך להשתמש בו בשביל להגיע לאותו מצב דבקות.

נכון.

תלמיד: איך זה לא מטשטש את הטעם המר שנמצא בתוך הצנון והופך לאיזה מזון מתקתק?

בהתאם לזה שנותנים לאדם אפשרות להבין בשביל מה ולמה מקדמים אותו למקום ששם הוא יכול לקבל את העזרה, וגם לקבל בחירה חופשית כדי שלא יסתובב על ידי זה שהבורא בלבד מכוון אותו, אלא גם ייקח חלק בהתפתחות המטרתית שלו בעצמו.

תלמיד: זאת אומרת שכן צריך להשתמש במצב הזה בשביל להגיע לדבקות, אבל לא לטשטש את אותו כאב. איך עובדים בעדינות עם זה שאני אומר "הכול מגיע מאין עוד מלבדו, הוא טוב ומיטיב", ויחד עם זה לא לטשטש את הכאב שאמור להוציא אותי מתוך אותו המצב?

אל תדאג. הכול מלמעלה. לא לטשטש כאב, זה כאילו שאתה יכול להגיד או יכול לעשות, לטשטש או לא לטשטש. זה לא מציאותי מה שאתה אומר. אדם בורח מכאב, בתת הכרה אפילו, ולכן אנחנו צריכים להשתמש בכל הדברים שהם כנגד זה. קבוצה, ספרים, לימוד, מורה, כל התנאים שמתחברים בקבוצה כדי להביא מאור המחזיר למוטב, כנגד כל הכאבים והבלבולים שמביא לנו הבורא, כדי שאנחנו נצא מהם. אם משתמשים נכון, יוצאים. לא משתמשים, אז "כסיל יושב בחיבוק ידיים ואוכל את בשרו". בוכים בלבד.

שאלה: למה הכול נברא לתועלת העליון בשלבים עד אין סוף ברוך הוא יתברך ויתעלה?

הכול נברא לתועלת האדם שיידבק בבורא ויהיה כעליון.

שאלה: איך אפשר להשיג חשיבות של השפעה כנעלה מעל קבלה?

על ידי המאור המחזיר למוטב מקבלים הארה קטנה פעם אחר פעם, במשך שנים. ואז אדם מתחיל להעריך את תכונת ההשפעה, את היכולת להיות למעלה מדעתו. לא למחוק את דעתו, אלא דווקא להיות למעלה מדעתו כי בזה הוא מצרף את עצמו לבורא.

שאלה: בינה זה עצם חכמה, כך כתוב, האם מפני שבבינה יש נוקבא ודכר ביחד, ולכן היא יכולה גם לקבל וגם לתת, יש בה גם חיסרון וגם מילוי, מלכות הופכת לזו"ן ואז היא מקבלת מאבא ואימא העילאיים בעולם האצילות?

כן.

שאלה: לא ברורה לי האנלוגיה דווקא על הצנון ועל התולעת. כי האדם כן רואה שיש עולם פתוח, וחופשי, והוא יכול לעשות מה שהוא רוצה. אני לא מרגיש את עצמי סגור בתחום מסוים, בטח שלא בפרי או ירק.

אז אתה עדיין נמצא בצנון ולא מכיר שזה צנון.

תלמיד: אז איך אפשר להכיר שזה צנון?

צריכים להמשיך, ולתת קצת תשומת לב ועבודה בקבוצה. וכמה שיותר שישפיע עליך האור העליון, אז אתה תרגיש שאתה נמצא בעולם החשוך ו"טוב לי מותי מחיי" ואין בזה שום דבר, אלא רק דבר אחד, אם אני אוכל מהמצב הזה לעשות נחת רוח לקבוצה, ודרך הקבוצה לבורא.

שאלה: אני צריך להרגיש שכל מה שאני רואה בחוץ זה צנון ורק העולם העליון זו יציאה מהצנון?

אתה לא צריך להרגיש, אתה צריך להגיע לזה שכך אתה מרגיש.

שאלה: למה אמונה זו השפעה?

כך זה נקרא.

תלמיד: אנחנו רואים שבעולם הזה תוספת רצון אגואיסטי משמשת אותנו דווקא טוב, אדם מתפתח, גדל, רוכש יותר חומר.

עד גבול מסוים. אתה רואה את זה על הרבה אנשים, אתה רואה את זה על הדור שלנו. אתה רואה את זה על כל המערכת שאנחנו בנינו במשך אלפי שנים, בכלכלה, בהתפתחויות למיניהן, בטכנולוגיות למיניהן, ותראה למה הגענו. לזה שאנחנו, עם כל הדברים האלה מרגישים שהם פועלים כדי לדכא את האדם, לרעתו.

תלמיד: כן, אבל האדם שלא מודע משתמש בזה ורוכש יותר חומר, הכול בסדר.

זאת אומרת אם אדם הולך אחרי האגו שלו, אז עד שהוא מת הוא משתמש כך בתקווה שזה יעזור לו להיות במצב יותר טוב.

תלמיד: אבל למה במצב הרוחני התוספת האגואיסטית שלי מוסיפה לי חושך, ומה הדבר הזה שמוסיף לי חושך דווקא כשהרצון לקבל נעשה יותר אגואיסט, למה זה חושך?

לעולם שלנו יש איזו קצבת אור כדי להחיות אותו, כדי לגדל אותנו כאגואיסטים במשך אלפי שנים, שאנחנו נרצה לבלוע את כל העולם. עד שאנחנו מגיעים לכך ש"אדם מת וחצי תאוותו בידו".

תלמיד: אז למה בעולם הרוחני דווקא תוספת הזאת הופכת להיות חושך?

כי שם אתה רואה הכול באור. כשנגיע לזה אתה תראה פשוט עולם הפוך.

תלמיד: משימה יומית, לשמוע את חצי השעה הראשונה של שיעור הבוקר להישאר כל הזמן בשליטת הקדושה, כאילו שאנחנו נמצאים בגילוי הבורא, כאילו שנמצאים בעולם העליון, כאילו שכולם נמצאים במצב המתוקן. וכותבים בכל שעה ביומן משפט שמתאר את המצב הנעלה הזה ודנים בו בפגישות העשירייה.

(סוף השיעור)

mlt_o_rav_2018-08-14_lesson_bs-akdama-zohar_n1_p3_MTwkzLWZ