שיעור בוקר 04.11.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 01.07.2002

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/i2ZgzUZY?c=aWrWtYNm&mediaType=video

ספר "כתבי רב"ש", כרך א', עמ' 140, מאמר "התשובה"

קראנו חלק מ"מאמר התשובה", מפרשת "נשא", כרך ג' משלבי הסולם, עמוד כ"ה, 25.

על מה הרב"ש מדבר? על זה שהכול תלוי בחשיבות. לאיזו נקודה אדם מרוכז זה נקרא חשיבות, על מה אני מסתכל, למה אני בכלל מתקשר, כי בזה תלוי כל היחס שלי לחיים. 

אם אני מסתכל על כסף, אז כל הדברים שאני עושה בחיים שלי הם אמצעים כדי להשיג כסף. אם אני רוצה כבוד, אז כל החיים שלי, לא חשוב מה אני אעשה, אם זה לשלם על זה מיליונים ומהבוקר עד הלילה להשקיע, הם רק כדי לקבל כבוד. לא מתחשבים באמצעי, העיקר להגיע למה שבו אני מרוכז, מה המטרה.

אבל יוצא שיגיעה ועבודה, מטרה ושכר ועונש אם יהיה, הם שני דברים. כלומר אמצעים וכל מיני מאמצים הם לחוד, והשכר, קבלת התשלום, קבלת התגמול שאני רוצה, הוא לחוד, כי הם שני נושאים נפרדים, שני דברים נפרדים. אם אני מקבל מה שאני רוצה, זה השכר, אם לא, זה העונש. למה? כי השקעתי בכל מיני דברים צדדיים כדי להגיע למשהו, ועכשיו אני מתחרט על זה שהייתי בכל מיני מאמצים צדדיים ולא הגעתי למטרה. 

כדי להיות בטוח שאתה אף פעם לא מפספס, ושאתה נמצא כבר בנקודה שצריכה להיות, שהאמצעי והמטרה יהיו אחד, אז בטוח מה שעשית, עשית, וזה נרשם על חשבונך. ואם יש עונש ויש שכר, אז זה באותו מקום, ולא שעשית אמצעים שעכשיו אין בהם צורך, וחבל שהשקעת שם כל כך הרבה יגיעה, זמן, כסף, מאמצים ועצבים. אנחנו צריכים למצוא דבר כזה בחיים שהעיסוק בו יהיה המטרה.

יש אנשים מוצלחים בחיים. נניח שאדם שקוע במקצוע שלו וזה בשבילו הכול. היתר זה נחיצות, הוא צריך לאכול קצת, יש גם משפחה, אבל כל כולו במקצוע והוא מאושר. אנחנו רואים שהוא לא צריך דבר, הוא בא ועובד מהבוקר עד הלילה, נהנה מזה וכל הזמן שרוי בטוב. איך אנחנו נמצא כזה מקצוע? מכאן אנחנו יכולים לקחת דוגמה. 

אם עבודת ה', קשר עם הבורא, התקרבות אליו, הרגשתו, מערכת היחסים איתו, זו תהיה כל המטרה שלנו, כל העיסוק שלנו, כל החיים שלנו, ומחוץ לזה לא יהיה כלום, אז בכל מה שאני נמצא, במקום יהיה גם שכר וגם עונש, גם באותו זמן, גם באותו נושא, ואז אני אף פעם לא אצטער ולא ארגיש כעוסק במשהו שהוא לא לעניין או מפסיד משהו, אלא זה תמיד במקום. 

איך לעשות את זה? האדם בחיים שלו כל הזמן קובע מטרה לעצמו, או לרגע או לשעה, או לכל החיים, זה כבר תלוי בו איך הוא עובד על הכרת החשיבות. אדם שהחיים שלו חשובים לו הוא קובע מטרה, ואז כל הדברים, שהם יכולים להיות שנים, הם כבר כאמצעים, ולפי זה הוא קובע את החיים. נכון שהוא עושה הכול נכון לקראת השגת המטרה, ויכול להיות שהוא כל הזמן הולך לקראת המטרה, אבל זה לא נקרא באותו זמן. הוא לא שרוי בטוב, הוא לא מרגיש שהוא נהנה, כי העבודה עצמה בשבילו עדיין לא המטרה. 

אם את מה שהוא צריך להשיג בסוף הוא כבר יכול לקרב, ונמצא בזה במשהו לפחות, והקשר שלו עם המטרה הוא כבר במצב הנוכחי, אז באותו זמן הוא כבר נמצא בעיסוק בעניין זה. לא שהוא לא הולך ולא משתוקק הלאה, הוא כן, אבל זה כבר בתוך העניין עצמו, ואין בשבילו כבר הפרדה בין היגיעה ובין המטרה, אלא הוא קירב את המטרה כך שהיא נכנסה ליגיעה עצמה.

לענייננו, אם היינו מתחשבים בבורא כבמשהו חשוב, והיינו מעריכים את העיסוק שהוא נתן לנו, לרצות אותו, להגיע אליו, לחפש ולהתקשר אליו, שזה דבר מיוחד, שזו ההשתוקקות האינסופית, אז היינו מקרבים את המגע איתו שיש לכל אחד אפילו במשהו, והחשיבות הזאת הייתה קובעת לנו שכבר עכשיו אנחנו נמצאים בהרגשה טובה, באושר. היינו נמצאים במצב כמו שצריך להיות מישהו שבאמת איכשהו קשור עם בוראו, וכל הזמן מחזק את הקשר ונמצא איתו במשהו. 

הבעיה שלנו היא שאנחנו לא מצליחים לדלג על ההסתרה. אדם צריך להבין שהוא קשור עם הבורא "אין עוד מלבדו", וכל המעשים שהוא צריך לעשות לקראת זה הם ב"אם אין אני לי מי לי". ב"אם אין אני לי מי לי" חסר רק כלי, חיסרון, שיהיה באמת "אין עוד מלבדו". ברגע שאני על ידי המאמצים שלי, שזה נכנס לבחירה חופשית, שאני צריך ללקט אותם מכל החברים, מעצמי, מספרים ומסופרים, כשאני מלקט את החיסרון במאמץ "אם אין אני לי מי לי", לחיסרון שיתגלה אלי "אין עוד מלבדו", אז זה הכול.

גם בזה שאני הולך לבצע את הפעולות בלהשיג חיסרון להתגלות הבורא שאין עוד מלבדו, גם בזה שאני עושה את זה ב"אם אין אני לי מי לי", אני צריך להבחין ש"אם אין אני לי מי לי" שייך רק למאמץ לקבץ את ההשתוקקות הנדרשת מהחברה, כדי שיהיה לי כזה מצב פנימי שאני אוכל לפנות ולבקש ממנו שיבנה לי את הכלי. 

זאת אומרת, מה אני צריך? אני צריך לקבל מהחברה חשיבות הבורא, שהוא מסוגל לבנות בי חיסרון, שהחיסרון הזה יהיה כתפילה, כהעלאת מ"ן, שעל העלאת מ"ן הוא יבוא ויתקן אותי ואחר כך הוא יבוא וימלא אותי. זאת אומרת, תפילה לפני התפילה, חיסרון לחיסרון, זה מה שאני צריך לקבל כתוצאה מהרגשת חשיבות הבורא אצל החברים. חשיבות, ואז העבודה, היגיעה, השכר והעונש, הכול יהיה במקום אחד. 

וגם כלפי חברים יש אותו יחס "אם אין אני לי מי לי" ו"אין עוד מלבדו". איך, מאיפה אני יודע שהמאמצים שלי יביאו אותי למשהו? אני צריך להגיד "אם אין אני לי מי לי", אני משקיע בהם, אני עושה מה שצריך במקסימום שאפשר, ו"אין עוד מלבדו", הוא יסדר לי כך שאני באמת אתפעל מהם ושההתפעלות הזאת תשמש לי כקרש קפיצה כלפי הבורא. וכך בכל נושא ונושא שיש לי בחיים, אני חייב להיות בשתי ההתייחסויות האלה, "אם אין אני לי מי לי" ו"אין עוד מלבדו". 

תלמיד: אנחנו אומרים מצד אחד שההסתרה היא חומר הדלק שלנו, מצד אחר אנחנו כל הזמן שואפים לבטל אותה.

אנחנו לא שואפים לבטל את ההסתרה. למה אני צריך לבטל את ההסתרה אם ההסתרה היא לטובתי? אני לא מבין, נגיד בימינו יש סכנה גדולה מאוד מקרינה רדיואקטיבית. מי לא רוצה שיהיה לו מגן נגד דבר כזה מסוכן? מי לא רוצה? אני הייתי בכל מיני מקומות כאלו שיש בהם שלט שאסור להיכנס "זהירות קרינה", וכל הלבושים. אני לא לבשתי את הדברים האלה, אבל ראיתי מה הם לובשים, כל מיני דברים, איך בודקים אחר כך, כמה קרינה תפסת או לא תפסת. אנשים רוצים להגן כנגד הדבר המסוכן.

אם היתה לנו חשיבות, פחד לקבל על מנת לקבל, אז היינו ממש רוצים שיהיה לנו מגן כנגד זה. אנחנו לא מרגישים שכל הצרות שלנו הן מלקבל על מנת לקבל, ולכן לא אכפת לי, תביא מיליון, תביא שניים. אנחנו לא מפחדים מזה. אבל במידה שהאדם הולך להכיר מהו הרע בדיוק, שזה נקרא הכרת הרע, להכיר איפה זה נמצא, אז כנגד זה הוא רוצה הגנה. 

באים אליי אנשים ושואלים, האם אתה יכול לעזור לי להגן נגד העין רע? מחפשים מגן כנגד הדבר הזה. כנראה שיש לכמה אנשים בעולם עין מיוחדת כזאת שפולטת קרינה כזאת, והם רוצים נגד הקרינה הזאת מגן. זה מה שחסר לנו, רגישות לְמָה זה רע. ואז בטח שהיית רוצה שתהיה לך כנגד זה הגנה, והיית מבקש, היית עובד רק כנגד זה. 

כי למה אתה יושב כאן? אתה יושב כאן כי אתה רוצה שיהיה לך טוב. אם היית יודע מה הדבר שעושה לך רע, אז היית מיד מחפש איך להשיג דבר כזה. למה אנחנו רצים אחרי כל הכסף, כבוד, מושכלות, הכול הכול? אלו בסופו של דבר אמצעים כדי למלא את עצמנו. סתם אני רוצה כבוד? לא. אני הרגשתי בחברה שעל ידי כבוד טוב לי. אני ראיתי פעם שמה שאני רוצה אפשר לקנות בכסף, להחליף תמורת איזה ניירות כאלה, אז אני רוצה. אני מחפש טוב.

למה אני יושב כאן? אני מחפש טוב. אז צריכים רק לבדוק בדיוק מה זה טוב. וכנגד זה יהיה לך רצון, וכנגד הרע יהיה לך מגן. מגן וחרב. 

תלמיד: האם זה נכון להגיע לנקודה ש"אם אין אני לי מי לי" יהיה הסיבה ל"אין עוד מלבדו"?

האם נכון להגיד ש"אם אין אני לי מי לי" יהיה סיבה ל"אין עוד מלבדו"? לא, זה לא נכון להגיד, כי אני שהולך להשקיע את עצמי ב"אם אין אני לי מי לי", זה כבר מתבסס על "אין עוד מלבדו". זאת אומרת, למה אני הולך ועושה משהו? מתוך זה שיש כוח עליון, והכוח העליון הזה מחייב אותי, או הקשר איתו מחייב אותי או אני רוצה לחייב אותו, לא חשוב, אבל קשר עימו, עם הבורא, זה המניע לכל מיני דברים. לקבל ממנו, לתת לו, לא חשוב, אבל קשר עימו.

ואז אומנם נראה לי שאני לא מסוגל ואין לי שום יד ורגל במצב הזה לקבוע משהו, אבל אני בכל זאת אומר לעצמי "אם אין אני לי מי לי". זאת אומרת, "אם אין אני לי מי לי" זה מאמץ נפשי, שאני כן הולך ועושה משהו על אף שנראה לי ש"אין עוד מלבדו". 

הוא כותב במכתב שאדם שקם בבוקר, חייב להגיד לעצמו, חייב, "אם אין אני לי מי לי", זה מאמץ. אם אני סתם הולך ועושה "אם אין אני לי מי לי" זה כמו בהמה. ללא שום קשר עם האלוהות, אפילו רגע אחד כסיבה לזה, זה מעשה בהמה, שמזה לא יצמח שום דבר.

תלמיד: האם אפשר להגיע לנקודה ששני הדברים יהיו כדבר אחד?

שני הדברים שיהיו כאחד זו כבר דביקות. כשהתנועה שלי וגם התנועה שלו ממש יחד, שני הדברים האלה כאחד, זו כבר דביקות. זאת אומרת הכוונה אחת ואז אנחנו יחד. 

תלמיד: האם אז העבודה שלי שאני עובד לפרנסתי תהיה גם עבודת ה'?

אז כל דבר שאני עושה בחיים זה בהתאם לרצונו, אם אנחנו נמצאים בכוונה אחת, אם "אם אין אני לי מי לי" ו"אין עוד מלבדו" הם יחד.

"אם אין אני לי מי" זו מין קביעת עצמאות שיש עדיין לאדם שעוד לא גילה באיזה חלק ממנו ש"אין עוד מלבדו", לכן זה כאילו בסתירה. באיזה אזור בתוכי זה עדיין ""אם אין אני לי מי לי", לא, "אין עוד מלבדו", לא, "אם אין אני לי מי לי"". בהתנגשות בין שניהם אני מברר, ואז אני לא מגיע לזה שרק "אין עוד מלבדו", אלא אני מגיע לזה ששם אנחנו יחד.

הבורא לא בא לבטל את האדם. תיקון הכלים זה לא להתבטל, אלא תיקון הכלים זה להיות כמוהו. באותו מקום, באותה פעולה, האור שלא יכבה את הכלי. אנחנו אומרים שהאור שממלא את הכלי ללא מסך מכבה את הרצון, והרצון לא מורגש והאדם לא מרגיש כלום. הוא מרגיש רק מידה קטנה מאוד של חיות למרות שהבורא ממלא אותו ללא גבול. אבל כשהאדם בונה יחס מתוכו כלפי הבורא עם מסך ואור חוזר, אז הוא נעשה כמו הבורא. באותו מצב, באותו אזור, הם שרויים יחד, קובעים יחד ושולטים יחד. ממש כמו סוס ורוכבו, עד כדי כך שאי אפשר להגיד מי קודם. בכל דבר, בכל קומה, אין סיבה ומסובב, אלא שנינו.

תלמיד: למה שני המשפטים האלה הם על דרך השלילה? במקום "אין עוד מלבדו" היה צריך להיות יש רק אותו, ו"אם אין אני לי מי לי", יש רק אותי.

שני המשפטים האלה הם על דרך השלילה, מפני שאת "אין עוד מלבדו" אני צריך להוכיח מההיפך, וגם את "אם אין אני לי מי לי" אני צריך להוכיח מההיפך מזה. לכן אני אומר שאם אתה מגיע לפעולה שלך ואומר "אם אין אני לי מי לי" לא מצד השלילה, ש"אין עוד מלבדו", אז זה מעשה בהמי. אני לא חשבתי על הבורא, לא חשבתי על כלום, הוא לא קיים בשבילי, אני הולך ועושה משהו. בזה אני לא מוכיח לעצמי ש"אם אין אני לי מי לי".

"אם אין אני לי מי לי" לא בא כדי לבטל שבאמת אני עושה. אנחנו חושבים שזה בא כדי לבטל את המשפט הזה. כשאני בהתחלה אומר, "אם אין אני לי מי לי", ואחר כך אני אומר, "לא. אני לא עשיתי כלום, לא פעלתי כלום, הכול עשה הבורא, "אין עוד מלבדו", ואני סתם, כך היה נראה לי, טעות, ועכשיו גיליתי שזו הייתה טעות", זה לא נכון. אני לא גיליתי שזו טעות. יש לי באמת בחירה, ואני נמצא בסוף בלקשור יחד את שני החוקים הללו, שאני והוא נמצאים כאן בקומה שווה, בזיווג ממש כמו שני שותפים. אני לא מתבטל.

הסוס מתבטל כלפי רוכבו, אם הוא חושב שהוא קובע. אין כאן מילים בדיוק. אני לא רוצה להמשיך, אחרת נתבלבל. שניהם מתקיימים בסוף, אחרת לנברא לא יהיה כלי. אם בסופו של דבר הכלי הזה מתבטל, אז מה יהיה, נפש? הוא חייב להיות בנרנח"י, במלוא הכוחות, במלוא העוצמה בכוח שלו. כל ההתגברויות שהוא עושה הוא בזה ממש נעשה גבר, נעשה קומה.

תלמיד: הוא אומר שאם אדם מרגיש את החשיבות, כמו הדוגמה עם הרבי מלובביץ, אז לא אכפת לו להרים את המזוודות, הוא מרגיש טוב ועושה את זה. כל דבר שאנחנו עושים שקשור ללימוד, להפצה או לעבודה בקבוצה, אנחנו עושים מתוך זה שיש לנו איזו חשיבות של הבורא, או שרוצים להשיג את זה. אבל כל עוד אנחנו נמצאים בהסתרה, אז אין לנו באמת את החשיבות האמתית, ואנחנו לא יכולים לעשות את זה בצורה הנכונה. ולרצות להוציא את ההסתרה זה גם לא טוב. איך לסדר את הדברים האלה?

אם יש לנו מקור אור, תענוג, ואני מוכן לקבל את התענוג הזה, אז אני נהנה, אבל אם אני לא מוכן לקבל אותו, אז זה לרעתי. כמו שהוא אומר על שְׁחִין שאתה מגרד וזה רק לרעתך, זה מביא לך מצב עוד יותר גרוע. יש הרבה דוגמאות.

אני צריך להיות בטוח שיש לי שכל וכוחות להתמודד נגד התענוג. שאני מרשה לעצמי ליהנות רק אם הדבר הזה יגרום לי טוב ולא יגרום לי רע. אני צריך בשביל זה כוחות, כוח התנגדות לרצון שלי, ואני צריך גם להכיר מה זה טוב ומה זה רע, ולראות את היוצא מכך.

יש אנשים שיכולים להחזיק דיאטה ואני לא יכול, אני חלש, ואז אני סובל, נכון, והם לא סובלים. הם נהנים מזה שהם מחזיקים את עצמם, נהנים מזה שהם קונים בזה בריאות, מצב טוב, רעננות והכול. ולי אין כוחות לזה, אני אוכל מה שלא צריך ואני חולה. בסופו של דבר אני גם לא נהנה, ואני גם אוכל את עצמי שאני כזה, אבל אין לי כוח לזה. מה לעשות? טוב שיהיה לי כוח כזה, אבל אין לי, מה אני אעשה?

הם השיגו על ידי אי אלו פעולות, תחבולות. הם נכנסו לכל מיני חוגים, שמעו שם כל מיני שטיפות מוח. בדרך כלל ככה זה, זו השפעה פסיכולוגית. ואז הם קונים מסך נגד כל הפיתויים הללו, מוכנים לעמוד כנגד זה וקונים בזה מצב טוב. הם הכירו מה זה רע, הם הכירו מה זה טוב, ולא רק הכירו, בהכרה הזו הם קנו מגן. כל הכבוד. הם יכולים להגיע לחיים טובים, ואני לא.

תלמיד: אם אנחנו נמצאים בהסתרה, אז לא משנה כמה נגדיל פה את החשיבות של הבורא בינינו ונעשה פעולות, עדיין לא נעריך את החשיבות שלו.

אני לא יודע מה אתה מדבר, שאנחנו לא רואים את הבורא, כן רואים את הבורא. זה לא חשוב, חשובה שטיפת המוח שאני מקבל מהחברה. אני יכול לא לראות אותו. האמת, תגיד לי, מה אכפת לך אם הוא קיים או לא קיים? אתה הולך לקבל עכשיו מהחברה הזאת את האידיאה שלה. הם נגיד אומרים שיש חיים על איזה כוכב מיוחד, ואנחנו כל הזמן צריכים לחקור את זה, להחשיב את זה, יש כאלה כל מיני חברות. ואז אתה נכנס לזה והחיים שלך מתחילים להסתובב סביב אותו רעיון. מה זה חשוב אם הוא קיים או לא קיים? 

יש כל כך הרבה דברים זמניים, חולפים בעולם שלנו, שאחר כך נופלים, אז מה? ותראה איך שאנשים מתעסקים בזה. זה בכלל לא חשוב אם זה נכון או לא נכון. אתה לא צריך לזה התגלות הבורא, אתה צריך רק שטיפת מוח מהחברה. 

תראה איך כל הבהמה הזאת ברחוב קיבלה את כל המוסלמים והנוצרים, ואת מי לא, לכולם יש שטיפת מוח שכן זה קיים, וזה מחייב אותם לכל מיני דברים. אנשים מוכנים לשלם בחיים על זה. האם זה נכון או לא נכון, הם מבינים משהו או לא מבינים? זה לא חשוב. זה העניין שיש בחברה כוח לחייב את האדם כך לחשוב. 

אין לך מה להתלונן על זה שהבורא לא נגלה ובגלל זה אתה לא יכול להגיע לאיזה פעולות. הוא אומר לך איך אתה יכול להגיע לזה, תקבל כוח מהחברה, תקבל כוח מהקבוצה. אל תגיד שאין לך אפשרות, יש. ואם אתה לא רוצה את הקבוצה, את החברה, זה עניינך. כתוב "או חברותא או מיתותא", כך כתוב, פשוט. תראה מה כותב בעל הסולם, רב"ש, מה כתוב בזוהר, מה כולם כותבים. מה אתה בונה תורה חדשה? 

הבורא לא יתגלה, שכח מזה, לא יתגלה. אולי הוא לא קיים, מה אכפת לך? אני לא מבין. אתם קושרים אחד לשני. הוא אינו, ובגלל אתה צריך להגיד "אם אין אני לי מי לי", הוא אינו ורק אני קיים. "אם אין אני לי מי לי" זה רק אני. ועכשיו בי תלוי מה ייצא לי מהפעולה הזאת, רק בי. אז תעמוד על הנקודה הזאת, ועד שאתה לא עובר אותה לא יעזור כלום, ואל תברח ממנו, זו לפניך עכשיו המטרה. זה כמו שאתה צריך לעבור איזו בחינה, ואם אתה לא עובר אותה, אז לא תכנס אחר כך למקצוע, לעיסוק שלך, שכח מזה. אתה עכשיו נמצא לפני זה, אז תתאר כך שאתה נמצא לפני הבחינה הזאת, ואם אתה לא פותר אותה, לא יעזור כלום.

אתה חייב לארגן סביבך חברה שהיא תשפיע עליך כך, במקום חשיבות הבורא שיתגלה לך עכשיו בצורה אינסופית, כך החברה צריכה לתת לך ציור. בשביל זה העולם הזה והכול סביבך בנוי בצורה כזאת. תשתמש בזה. בגלל זה עכשיו הבורא מתראה לך כמו העולם הזה, את זה הוא שם במקום גילוי עצמו. דרך ההתגלות הזאת שלו כלפיך זה נקרא העולם הזה, זה הוא, בצורה כזאת הוא מתגלה אליך, בצורה כזאת הוא רוצה שאתה תעבוד עכשיו. תתייחס אליו שהכול זה הוא, הקירות, הבתים, האנשים, כל מה שיש לך כאן זה הוא. ואל תחפש שבמדרגה הזאת יהיה משהו אחר, לא יהיה, כי זה הוא, זה כבר המצב.

למה הוא צריך להתגלות לך בצורה אחרת? כי זה לרצונך, למצבך, לפנימיות שלך עכשיו הדבר שחייב להיות. איך הוא ידלג מדרגה? כי הבורא זה החוק הכללי, הוא לא יכול לפעול מעל החוקים. זה שאנחנו אומרים "נס" זה הכול כלפינו. הבורא הוא החוק הכללי של כל המציאות, הוא החוק הזה בעצמו, "חוק נתן ולא יעבור".

תלמיד: אני לא מבין מה המטרה של החברה, האם להגדיל לי את חשיבות הבורא, או להגדיל לי את החשיבות של לעשות הבחנות בעצמי? אם אנחנו אומרים שצריך להתייחס לבורא ולעשות "אם אין אני לי מי לי", אז שהחברה תגדיל לי את "אם אין אני לי מי לי", למה שתגדיל לי את חשיבות הבורא? 

תעשה מה שאתה רוצה ותגיד מה שאתה רוצה, רק תייחס את זה לחברה, וזו כבר התחלת הדרך. ואתם כולכם בורחים מזה, כל אחד עכשיו שוקע בקבוצה שלו ו"צרת רבים חצי נחמה", "אנחנו הקבוצה שלנו", לא רוצים לשנות שום מצב.

תלמיד: האדם בחיי היום יום שלו הוא לא חושב על שכר ועונש.

אתה תמיד מדבר על אדם בחיי יום יום. אנחנו לא מדברים על האדם בחיי יום יום, אנחנו מדברים על עצמנו.

תלמיד: על עצמנו. אם עשיתי כך, אני מקבל שכר.  אם אני צריך לחשוב לפי העונש, אז לא מספיקות לי שלוש השעות שאני נותן פה, אלא אני צריך לשבת שמונה שעות, ובן אדם לא מודע לזה.  אותו דבר אם בן אדם לא מכבד את ההורים שלו, אם הוא רוצה לקיים "כבד את אביך ואת אימך", הוא לא צריך ללכת לעבודה, הוא צריך לשבת איתם, לכלכל אותם, לתת להם כל מה שצריך. הבעיה שאין לו את המודעות. אלא "שיוויתי ה' לנגדי תמיד", זה שאתה משתדל כל הזמן לזכור שהוא קיים.

אתה צודק בזה שאתה אומר "שיוויתי ה' לנגדי תמיד". השאלה היא איך משתמשים בזה. התורה הקדושה יכולה להיות סם החיים וסם המוות. הדבר הכי גרוע בחיים, במציאות, יכולה להיות התורה. אותה תורה שבאה מאותו מקור יכולה להיות גם סם המוות. 

כשאתה אומר "שיוויתי ה' לנגדי תמיד" או "אין עוד מלבדו", ואני מדבר עלינו, לא על אנשים מבחוץ, אם הדברים האלה מבטלים את עצמיותי, זה לא טוב. זה מונע ממני עבודה, חיפוש, יגיעה, ובסופו של דבר את הכרת הבורא ודבקות בו.

למה הקבלה נקראת עבודת ה', ואנשים בעולם חושבים שהם עוסקים בעבודת ה', והקבלה אלו סתם דברים שאין בהם כל כך צורך, כל מיני סודות? כי הם לא מבינים שעבודת ה' באמת זו הקבלה בלבד, חוץ מזה אין. מפני שבקבלה אתה עובד עם קו שמאל, עם האני שלך, אתה מגלה "אם אין אני לי מי לי", וביהדות העממית לא הולכים בזה ובצדק, כי אין כוחות לזה. לא מעוררים באדם "אם אין אני לי מי לי", אלא רק "אין עוד מלבדו", "ברוך ה'" וזהו. אני לא פוסל את זה, חס ושלום, כי לאותה עביות שיש לעמך חובה שזה כך יהיה. חושבים שאני נגד זה, אני לא נגד זה, איך אני יכול להיות נגד זה? זה הטבע, אי אפשר לתת יותר מזה.

אבל אם אתה מדבר עלינו, שבאנו לכאן כדי להכיר את הבורא, להתקרב אליו, לבנות את הכלים שלנו, אז בלי "אין עוד מלבדו", בלי שאני מבטל את הבורא ומכניס את האני שלי לפעולה, אני לא מתקדם. 

קראנו לא פעם אחת את המאמר מ"שמעתי", "ענין דומם, צומח, חי, מדבר". מי זה ה"מדבר", הדרגה הגדולה ביותר? מי שהוא כנגד הבורא, ומבטל כאילו את נוכחות הבורא ועושה בעצמו. בזה אני קובע את האני שלי, בזה אני מיוחד, שעל הטבע שהוא קובע בי אני אומר, "לא, אני בעצמי רוצה לקבוע את הטבע, אני בעצמי רוצה להסכים עם מה שבראת בי ולהיות במחשבה כמוך". העצמאות הזאת מעמידה אותי כנגדו. זה נקרא "שני פרצופים, זו"ן, בקומה שווה זה כנגד זה, בחיבוק אחד ובזיווג אחד, והזיווג ביניהם הוא זיווג דהכאה. את זה אסור לתת לעמך, כי אין להם כוחות לזה. יש בזה הרבה דברים.

אתה מדבר מהצד שלך מה שאתה רואה בבית הכנסת, כל הכבוד, אני לא אומר, אלו אנשים טובים, כך הם עושים וזה בסדר גמור. "שיוויתי ה' לנגדי תמיד" וזהו, נכון. אבל אצלנו "שיוויתי ה' לנגדי תמיד", זה לא ככה. אלא בעבודה שלי אני יכול להגיד "לא, סליחה, אני עכשיו, לא אתה". זה נקרא קו שמאל שאני הולך לבנות. אני אבקש ממנו כוח, כוח להיות עצמאי דווקא, להיות נגדו. 

יש בזה דבר והיפוכו. נראה שהמקובל רוצה לבטל את נוכחות ה', בועט בזה. בעל הסולם כותב ב"דור האחרון", שלהכיר את הבורא או לכפור בו, זה אותו דבר. זה מדבר על העצמאות שלי. אם באדם יש כוח לא לבטל ולא לוותר על עצמאותו כלפי הבורא, זה נקרא "נצחוני בניי", אז הוא באמת קם. זה מה שאנחנו מנסים לעשות, וזה טוב בעיניו. כי כל אבא רוצה שהבן שלו יהיה עוד יותר טוב ממנו ומתגאה בזה, ולא שהוא יישאר תינוק שאין לו שום עצמאות, כלום.

הוא כותב א. סיפוק תשוקות: הוא כי בכל אדם אפילו בחפשי יש ניצוץ בלתי נודע, התובע התייחדות עם אלקים". התייחדות הכוונה שרוצה להתייחד. אבל איך זה בא, שהאדם הולך לדבקות עם הבורא? העמך לא נמצא בדבקות, העמך נמצא כמו זרע בתוך הרחם, מבטל את עצמו ולא קיים. אלא אם הוא רוצה באמת להתייחד עם האלוהות, מה קורה? "וכשהוא מתעורר לפרקים מעורר בו תשוקה לדעת את האלוקים או לכפור באלוקים והיינו הך". איך יכול להיות? זו כפירה. מה יכול להיות דבר גדול מזה? אם אני לא אכפור בו, אז לא יהיה לי מקום שבו קיים האני. אבל אחר כך מתוך זה קמים. לכן הדרך שלנו היא דרך מיוחדת מאוד, שקולה וצריך לעשות לה ממש בטיפול נמרץ.

תלמיד: כל מה שאתה עושה, אתה חושב שזה לא מספיק כל הזמן.

כל זמן שאני עושה משהו, אני חושב שזה לא מספיק, נכון. זאת אומרת אדם שנמצא בדרכו, הוא אף פעם לא מרוצה ואף פעם לא רגוע, וכן רוצה יותר, וזה הסיפוק שלו. אבל אי אפשר להגיד את זה לעמך, כי עמך הם צריכים להיות עכשיו בסיפוק, ועכשיו שטוב להם, "ברוך ה'" וזהו. זו דרגת עביות אחרת, יש דומם, צומח, חי ויש מדבר. על דומם, צומח, חי, הטבע פועל והם מונהגים על ידי הטבע, כמו רוכב שרוכב על הסוס, והסוס שומע במאה אחוז מה שהרוכב עושה לו, ואז הוא צריך להגיד "ברוך ה', ברוך ה', ברוך ה'". בזה הוא גם נמצא בעביות דשורש דקדושה.

אבל אם רוצים להיות יותר מזה, הוא כבר צריך לראות עד כמה הוא בעביות הנוספת שלו, לא מסכים עם בעל הבית מהטבע שלו, וכן עושה תיקון להסכים עם בעל הבית מתוך הרצון שלו, ויכול להיות שלא, יכול להיות כנגד בעל הבית.

לכן זאת דרך לא קלה, ולא לכולם. לכן לא סתם הקבלה היא ליחידים, ליחידי סגולה, שנתנו להם יותר רצון מלהיות דומם, צומח וחי - להיות מדבר, ואת הרצון הזה צריכים לפתח בצורה מאוד מיוחדת, לתת לו עצמאות וכנגד זה תורה, הדרכה איך לעשות את זה. ולכן זה לוקח שנים, כי הרצון הזה הוא גם מסוכן. ואסור בזה להיות בכפייה, אפילו בקיום המצוות הבהמיות כאן, אי אפשר ממש ללחוץ על האדם, כל הדברים ממש צריכים לצמוח ממנו רק בצורה עצמאית. 

זה לא יעזור לך, צריכים להיות בזה וזהו. החכמה שאני אגיד לך עכשיו בעוד רגע תיעלם.

תלמיד: אמרת שהחוק קבוע ולא משתנה, אז איך זה בכל זאת פועל? 

החוק שהבורא קבע הוא קבוע ולא משתנה. מה זאת אומרת קבוע ולא משתנה? זה חוק של השוואת הצורה. כלפינו יש חוק אחד שקובע את הכול, חוק של השוואת הצורה, שבמידה שאני נמצא בהשוואת הצורה לבורא, השוואת הצורה הזאת קובעת את המקום שלי, המיקום שלי, את מידת קבלת החיים, האור. זה הכול, זה החוק. עכשיו איך החוק הזה מתפרש בכל מיני מצבים, מדרגות, יחסים, איך החוק הזה בעצמו לוחץ על הנברא כדי להביא אותו ליתר השתוות הצורה, הכול כבר יוצא מתוך החוק הזה, אבל זה החוק. זה כלפינו. וכלפי עצמו, זה אחר כך. אולי אנחנו עוד נזכה ללמוד מה זה. הבורא כלפינו זה חוק השתוות הצורה. זהו.

(סוף השיעור)