שיעור בוקר 27.4.2019 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן- אחרי עריכה

פסח – 2

קריין: אנחנו קוראים בספר פסח, בעמוד 37 מתוך "שמעתי" נ"ט, "ענין מטה ונחש". נמצא בכתבי בעל הסולם בעמ' 574.

זה מאמר מאוד חשוב. זה מאמר מאוד יסודי, רב"ש היה מחשיב אותו מאוד.

נט. ענין מטה ונחש

"ויען משה ויאמר, והן לא יאמינו לי וכו'. ויאמר אליו ה', מה זה בידך. ויאמר, מטה. ויאמר, השליכהו ארצה ויהי לנחש. וינס משה מפניו" (שמות ד').

ויש לפרש, שאין יותר מב' מדרגות: או קדושה, או ס"א. ומצב של בנתיים אין. אלא, מאותו המטה בעצמו נעשה נחש, אם משליכין אותו לארץ. ובכדי להבין את זה, נקדים מאמר חז"ל, ש"השרה שכינתו על עצים ואבנים". ש"עצים ואבנים" נקראים דברים של למטה בחשיבות. דוקא ובאופן זה השרה שכינתו.

וזה ענין השאלה: "מה זה בידך?" כי יד פירושו השגה, מלשון "כי תשיג יד". מטה. היינו שכל השגותיו בנויים על בחינת מטה בחשיבות, שהוא סוד אמונה למעלה מהדעת.

(שבחינת אמונה נבחן לעיני האדם לבחינת מטה בחשיבות, לבחינת שיפלות. ואדם מחשיב את הדברים שמתלבשים בתוך הדעת. מה שאין כן, אם השכל של האדם אינו משיגו, אלא שהוא מתנגד לדעתו של האדם, והאדם צריך אז לומר, שהאמונה הוא למעלה בחשיבות מהדעת שלו, נמצא שמשפיל אז דעתו, ואומר, מה שהוא מבין בתוך הדעת, שהוא מתנגד לדרך ה', אז האמונה נמצא אצלו למעלה בחשיבות מהדעת שלו.

כי כל השכליות, שהוא בסתירה לדרך ה', הוא שהשכל הזה כלום לא שוה, אלא "עינים להם ולא יראו, אזנים להם ולא ישמעו". היינו, שמבטל את כל מה שהוא שומע ורואה. זה נקרא, שהולך למעלה מהדעת. וכך נראה להאדם לבחינת שיפלות וקטנות.

מה שאין כן אצל הבורא, אינו נבחן בחינת אמונה לשיפלות. כי אצל האדם, שאין לו עצה אחרת, ומוכרח ללכת בדרך אמונה, נראה לו האמונה לשיפלות. מה שאין כן לגבי הבורא, שהוא היה יכול להשרות שכינתו, לאו דוקא על עצים ואבנים, אלא שבחר דוקא על דרך זה, הנקרא אמונה, בטח שבחר זה מטעם, שזה יותר טוב ויותר הצלחה. נמצא, אצלו ית' לא נקרא אמונה למטה בחשיבות, אלא להיפוך, שדוקא לדרך זה יש לו מעלות רבות, אלא לעיני הנבראים נקרא זה בחינת מטה).

ואם משליכין את המטה לארץ, ורוצים לעבוד עם בחינה יותר גבוה, היינו בתוך הדעת, ומבזים את בחינת למעלה מהדעת, שנדמה עבודה זו לבחינת שיפלות, תיכף נעשה מהתורה והעבודה שלו בחינת נחש, שהוא סוד נחש הקדמוני.

וזה סוד "כל המתגאה, אומר לו הקב"ה, אין אני והוא יכולים לדור במדור אחד". והטעם הוא כנ"ל, שהשרה שכינתו על עצים ואבנים. לכן, אם הוא משליך בחינת מטה לארץ, ומגביה את עצמו לעבוד עם מדה יותר גבוה, זהו כבר נחש. ואין בחינת בנתיים. אלא או נחש או קדושה. מטעם, שכל התורה והעבודה שלו, שהיה לו מבחינת מטה, הכל נכנס עכשיו לבחינת נחש.

וידוע, דאין להס"א אורות. ומשום זה גם בגשמיות, אין להרצון לקבל רק חסרון, ולא מלוי חסרון. והכלי קבלה נשאר תמיד בחסרון בלי מלוי. כי מי שיש לו מנה, רוצה מאתיים וכו'. ואין אדם מת וחצי תאוותו בידו. וזה נמשך מכח השורשים העליונים. ששורש הקליפה הוא סוד הכלי קבלה. ובשיתא אלפי שני [ובששת אלפי השנים] אין להם תיקון. ועליהם שורה הצמצום. לכן אין להם אורות ושפע.

ולכן הם מפתים לאדם, שימשוך אור למדרגתם. וכמה אורות, שהאדם קבל ע"י היותו דבוק בקדושה, כי בקדושה מאיר השפע, לכן כשהם מפתים לאדם, שימשוך שפע לבחינתם, אז הם מקבלים את האור הזה. ועל ידי זה יש להם שליטה על האדם, היינו שנותנים לו הספקה, בזה המצב שבו הוא נמצא, שלא יזוז מכאן.

לכן ע"י שליטה זו אין האדם יכול ללכת קדימה, מטעם שאין לו צורך למדרגה יותר גבוה. וכיון שאין לו צורך, אינו יכול לזוז ממקומו אף תנועה קלה. ואז אין באפשרותו להבחין, אם הוא הולך בקדושה או להיפוך, משום שהס"א נותן לו כח לעבודה ביתר שאת וביתר עז, כיון שעכשיו הוא נמצא בתוך הדעת. לכן יש לו מקום לעבודה לא בבחינת שיפלות, ולפי זה האדם היה נשאר כך ברשות של הס"א.

ובכדי שהאדם לא ישאר ברשות הס"א, עשה הקב"ה תיקון, שאם האדם עוזב את בחינת ה"מטה", תיכף נופל לבחינת "נחש", ותיכף הוא הולך במצב של כשלונות. ואין לו שום כח להחזק, אלא אם כן יקבל שוב את בחינת האמונה, הנקרא שופלות.

נמצא לפי זה, שהכשלונות בעצמם הם גורמים, שהאדם יקבל על עצמו שוב הבחינת מטה, שהוא בחינת אמונה למעלה מהדעת.

וזה פירוש מה שאמר משה: "והם לא יאמינו לי", שפירושו, שלא ירצו לקבל עליהם את הדרך לעבוד בבחינת אמונה למעלה מהדעת. אז אמר לו ה': "מה זה בידך מטה?" השליכהו ארצה. אז תיכף "ויהי לנחש". היינו שבין מטה לנחש אין מצב של בנתיים. אלא שהוא בכדי לדעת, או שהוא נמצא בקדושה, או בהס"א.

נמצא, ממילא שאין להם עצה אחרת, אלא לקבל עליהם את בחינה אמונה למעלה מהדעת, הנקרא "מטה". והמטה הזה צריך להיות ביד, ולא לזרוק את המטה. וזה ענין מה שכתוב "ופרח מטה אהרן", היינו שכל הפריחות, שהיה לו בעבדות ה', היה על בסיס מטה אהרן דוקא.

שזה ענין, שרצה לתת לנו סימן, בכדי לדעת, אם הוא הולך על דרך האמת, או לא חס ושלום. נתן לנו סימן להכיר רק בהיסוד של העבודה, היינו על איזה בסיס הוא עובד. אם היסוד שלו הוא מטה, זהו קדושה. ואם הבסיס שלו הוא בתוך הדעת, אין זו דרך להגיע לקדושה.

אבל בעבודה בעצמו, היינו בתורה ותפילה, אין שום היכר בין "עבדו ללא עבדו", כי שם הוא להיפוך. אם היסוד הוא בתוך הדעת, היינו על יסוד ידיעה וקבלה, אז הגוף נותן חמרי דלק לעבודה, ויכול ללמוד ולהתפלל ביותר התמדה וביותר התלהבות, כיון שזהו על יסוד בתוך הדעת.

מה שאין כן בזמן מי שהולך בדרך הקדושה, שהבסיס שלו הוא אמונה והשפעה, אז הוא צריך הכנה רבה, שהקדושה תאיר לו. וסתם בלי הכנה, אין הגוף נותן לו כח לעבודה. וצריך תמיד להתאמצות יתירה, כיון ששורש האדם הוא בחינת קבלה ובתוך הדעת.

לכן אם עבודתו הוא על יסוד הארציות, יכול הוא תמיד להיות בסדר. מה שאין כן אם היסוד של עבודתו הוא על בחינת השפעה ולמעלה מהדעת, הוא צריך תמיד להתאמצות, שלא יפול לשורשו של קבלה ולתוך הדעת. ואסור להסיח דעת לרגע, אחרת הוא נופל לשורשו של ארציות, המכונה בחינת "עפר", כמ"ש "כי מעפר באת ואל עפר תשוב". וזה היה לאחר חטא עץ הדעת.

ונותן בירור, אם הוא הולך בקדושה או חס ושלום להיפוך, הוא כי "אל אחר אסתרס ולא עביד פירי". סימן זה נותן לנו הזה"ק, שדוקא על בסיס של אמונה, הנקרא בחינת מטה, זוכים לפריה ורביה בתורה, כנ"ל. וזה סוד "ופרח מטה אהרן", שהפריחה והגדילה באה דוקא ע"י המטה.

אי לזאת, בכל יום, כמו שהאדם קם ממטתו, והוא רוחץ את עצמו לטהר גופו מזוהמת הגוף, כן צריך לרחוץ את עצמו מזוהמת הקליפה. שיבדוק את עצמו, אם בחינת ה"מטה" שלו הוא בשלימות אצלו. ובדיקה זו צריכה להיות בתמידיות. ואם הוא רק מסיח דעת ממנו, תיכף נופל לרשותם של הסטרא אחרא, הנקרא קבלה עצמית. ותיכף הוא נעשה משועבד להם. כי ידוע שהאור עושה את הכלי. לכן כפי מה שהוא עובד בעמ"נ לקבל, בשיעור זה הוא נצרך רק השתוקקות לקבלה עצמית, ונתרחק מענינים השייכים להשפעה.

ובזה יובן לנו המאמר חז"ל "מאד, מאד הוי שפל רוח". ומהו הרעש הזה שאומר "מאד, מאד".

אלא כנ"ל, כיון שהאדם נעשה נצרך לבריות, על ידי זה שנתנו לו פעם כבוד, ומתחילה קיבל את הכבוד לא מטעם חס ושלום שרוצה להנות מהכבוד, אלא מטעמים אחרים, מטעם כבוד התורה וכדומה. והוא בטוח בחשבון זה, כיון שהוא יודע בעצמו, שאין לו שום תשוקה לכבוד. ולפי זה הסברה נותנת, שמותר לו לקבל את הכבוד. מכל מקום אסור לקבל, מטעם שהאור עושה את הכלי.

לכן, לאחר שקיבל את הכבוד, כבר נעשה נצרך להכבוד. והוא כבר נמצא ברשותו, וקשה להשתחרר מהכבוד. ועל ידי זה הוא נעשה למציאות בפני עצמו, וכבר קשה להתבטל לה', משום שע"י הכבוד הוא נעשה למציאות בפני עצמו. ובכדי לזכות לדביקות, אדם צריך להתבטל מכל מציאותו. לכן "מאוד, מאוד": "מאוד" הוא, שאסור לקבל כבוד לצורך עצמו. ו"מאוד" השני הוא, אפילו שאין כוונתו לצורך עצמו, גם כן אסור לקבל כנ"ל."

סדנה

איזה פעולות אנחנו צריכים לקבוע בעשיריות כדי שלא נתנתק מהקדושה ולא נגיע למה שבעל הסולם כותב לנו כאן, שחייבים כל הזמן לשמור על עצמנו ולא ליפול מהחשיבות הרוחנית? איך אני שומר את עצמי לא להתנתק מדרך האמת אפילו לרגע? האם אני מסוגל לבד, האם אחרים שומרים, האם הבורא שומר? איך אני קונה פוליסת ביטוח לזה?

*

מה זה נקרא שהמטה זה אמונה, ולמעלה מהדעת, ובתוך הדעת או למטה מהדעת זה הנחש, ואיך אנחנו לא נופלים, איך מחזיקים כל הזמן במטה? איך אני מחזיק כל הזמן באמונה למעלה מהדעת? לפעמים יש לנו את זה לאיזה רגע ואנחנו רוצים לתפוס את זה וכל הזמן להיות בזה ואחר כך זה בורח והולך. איך זה קורה שזה הולך? איך לא להחזיק, כן להחזיק, איך אני יכול לשלוט על זה, מה אני צריך לעשות כדי שזה לא יברח, ההיפך, שאני כל הזמן אחזק את זה עם עוד שרשרת עם עוד משהו?

*

אגרת כ"ח זו אגרת רצינית ואין ברירה אנחנו צריכים לקרוא. זה כמו בצבא, אתם יודעים, מתרגלים, מתגברים, קשה ורוצים לברוח, אבל ההרגל נעשה טבע שני ואז יש התמדה, כוח להמשיך עוד ועוד. זו חובה, דווקא אחרי שאתה לא יכול, עוד קצת. זה כמו בספורט, אם אתה יכול להוסיף עוד "טיפה", זה הרווח, דווקא זה הרווח. ככה זה. לכן זה טוב שחשבנו [להוסיף לשיעור] עוד שעה.

קריין: אנחנו קוראים בעמוד 262, אגרת כ"ח, נמצא גם בכתבי רב"ש ב', עמ' 1468.

נשתדל להיות יחד ולשמוע ולהקשיב ולא לתת דווקא לפרעה הזה לשלוט.

אגרת כ"ח

"לכבוד ידידי...

קראתי את מכתבכם מחדש טבת, ואענה לכם בקיצור באופן כללי, כבר כתבתי לכם שיש בחינת דינים ממותקים.

ולהבין את זה בדרך ההכנה להכנס להיכל ה' הוא, כי יש לפעמים שהאדם מרגיש בעצמו במצב של שיפלות. היינו, שאין בו לא תורה ולא עבודה, וגם מחשבות של הבלי העולם וכדומה, והאדם בא אזי לידי יאוש, היינו שאומר, בטח שלא עלי נאמר "ואני לשמש את קוני".

אלא לאנשים שהם מרומי מעלה, היינו שיש להם מזמן הלידה מידות טובות וישרות, ומוח טוב, ורצון וחשק להתמדה בלמוד התורה, וכל עסקם מעת היותם בעולם, מוחם ולבם רק בתורה ועבודה. מה שאין כן איש כערכי - מקומי הוא ברפת. והפסוק "כי לא דבר ריק הוא כי הוא חייכם ואורך ימיכם", לא עלי נאמר הפסוק הזה.

ויש לפעמים, שיש המתקה בזמן ההתעוררות השיפלות, היינו שהאדם רואה שאנכי לא ידעתי עד כמה שאני כל כך שקוע בהבלי הזמן ובעניני התפלים. לא שמתי לב להיות כראוי להיות. והשיר שאומרים "יתפאר בי כי חפץ בי", גם אני צריך לומר השיר הזה, כי לכל ישראל "יש להם חלק לעולם הבא", היינו בסוד "עמד וגנזו לצדיקים לעולם הבא".

ועכשיו, שאני רחוק מכל הענין, אזי אסור להתיאש, ורק להיות בטוח בה', "כי אתה שומע תפלת כל פה", היינו "כל" - לרבות, אפילו שהפה שלי לא כל כך בסדר כמו שצריך להיות, בוודאי השלש עשרה מידות של רחמים יתעורר גם עלי.

ואני מהיום והלאה, אני מקווה שאני אלך קדימה, אף על פי שכבר אמרתי כך הרבה פעמים, ובסופו של דבר נשארתי בשיפלותי, אזי הוא משיב כי יש בחינת "עולם, שנה, נפש". ששלושת אלה צריך להתיחד בזמן ובמקום ובנפש יחד.

לכן הוא אומר, שבודאי עכשיו הגיע הזמן שאני כבר אצא מכל המצבים הרעים, ו"הבא לטהר מסייעים אותו", ומתחיל תכף בעבודה, ביתר שאת וביתר עז.

וגם בעת המשא ומתן הוא לא מרגיש בחינת יסורים מהשיפלות שרואה שהיה נמצא כל ימיו בשיפלות כזה, אלא להיפך הוא מרגיש בעת המשא ומתן בחינת נעימות והתרוממות הרוח, משום שמאיר לו עכשיו את הגדלות, שעליו לזכות אחר כך. וזהו נקרא שהאור מקיף מאיר לו מרחוק.

היינו אף על פי שעדיין מרוחק הוא מהיכל המלך, היינו שעדיין לא זכה לטהר את כליו לשם שמים, מכל מקום יש לו הארה מהאור העתיד להתלבש בו אחר כך. נמצא, שהמצב השיפלות הזה אינו גורם לו יסורים מהמצב, אלא להיפך יש לו תענוג.

וזה נקרא בחינת המתקת הדינים, היינו שהמצב הזה לא רע כל כך, וכל זה הוא משום שאינו מביט לאחוריו, היינו את זמן העבר, אלא מסתכל לפניו, היינו להאור העתיד להשיג אחר כך, נמצא שהוא דבוק בה' מבחינת אור מקיף.

אבל ב' מצבים הנ"ל גם כן קשה, שהאדם יהיה לו יכולת לשפוט ולברר לעצמו, איזה מצב מהם עליו לקבל לבחינתו וללכת בו. ובדרך כלל כשהאדם עדיין אינו מלומד בדרכי עבודה, אזי הוא כצל הנמשך, היינו, לפעמים מראים לו ממרום מצב של יאוש, ולפעמים מראין לו מלמעלה בחינת המתקה על שיפלות.

אבל על כל פנים, אם אין האדם יכול לבחור לעצמו מה שיש לו לקחת, על כל פנים, אין הוא צריך להאמין להמצב של יאוש שזהו אמת. אלא עליו לומר, שאין הוא עדיין בעל עבודה אלא שנמצא בכף הקלע, היינו שזורקין אותו מלמעלה ממצב למצב.

ואם האדם נופל למצב הא' הנקרא בחינת יאוש אזי באמת הוא מת. ויש לפעמים שאדם ממית את עצמו לדעת, היינו שהולך למקום דשכיחא היזקא, הנקרא "המכניס את עצמו למקום סכנה", ועל פי רוב הסביבה גורמת מצב כזה הנקרא מיתה. ואז "למתים חפשי". כיוון שאדם מת, נעשה חפשי מן המצוות.

היינו, שאומר שכל המצוות שקיבל עליו מרבותיו לא הועילו לשום תועלת, אם כן אין לו כבר צורך להמשיך בהם.

והעצה לזה, רק לחזור להסביבה של אנשים חיים, היינו לאנשים שהם עדיין ממשיכים במצוות שקיבלו מרבותיו. והגם שהוא במצב הזה לא יכול להאמין שיש אנשים בין החברותא שלו, שיהיו בבחינת חיים וקיימים, אלא שנדמה לעיניו שהעולם חשך בעדו, שכל מקום שהוא נותן את עיניו, הוא רק גלי גלים של עצמות מסתובבים לעיניו.

אבל על דבר אחד אפשר לו להתאמץ ולראות, אם על כל פנים החברותא שלו ממשיכים במצות רבו זצ"ל.

ויש לפעמים שגם זה לא נותנים לו מלמעלה לראות, ואז הוא רואה לעיניו איש ערום בשכל, שהוא לא יכול לרמאות לעצמו שהוא הולך בדרך הישר, ועל ידי זה שרואה שאין מעשיו רצויין יש לו יסורים נוראין. מה שאין כן החברותא. שאין הם רואים את מצבם אמיתי, או שאין להם אפילו זמן לראות את שיפלותם, לכן הם חיים חיי שלוה ויש להם מנוחת הדעת. מה שאין כן (אני) חי חיי צער.

ואז בזמן כזה האדם משתוקק לפעמים להנות מחיי הבלי עולם הזה, אבל גם זה לא יכול לתת לו סיפוק נפשי. ואף על פי שרואה שאחרים כן נהנים מהחיים, ולמה עליו נגזר הגורל שאין הוא מוכשר לקבל חיים של סיפוק נפשי כמו אחרים.

היינו, שהולך ברחוב ומסתכל אנשים הולכים ורצים, זה לעבודתו וזה לבית מסחרו, וזה לישיבה, ועל כולם לא נראה על פניהם חס ושלום איזה צער ויסורים, אלא כולם עליזים ושמחים. ולמה דווקא אני אינני רואה סיבה מספקת שיהיה לי, הן מבחינת הכבוד והן מהפרנסה.

היינו, אפילו אנשים שיש להם מצב הגשמי יותר פחות ממנו, ומכל מקום אין להם יסורים מהחיים, שיאמרו שחסר להם הנאה מהחיים. ולי, אני כשלעצמי, אני מרגיש פחות טעם מהחיים. היינו שכל תענוגי הגשמיים, אין להם כל כך הרבה הנאה שיתנו לי הספקה.

אינני אומר שאם תענוגי הגשמיים אין להם כל כך אחוזים הנאה, כמו שאני רוצה להנות, אזי אני אוותר עליהם, כי דבר קטן שאינו שווה אפילו פרוטה אין זורקים לחוץ. אלא הדאגה היא, מדוע אינני מרגיש כל כך אחוזים תענוג כמוהם שיתנו לי הספקה כמו אחרים.

והאמת אם נצייר את (זה) בציור, ונגיד שתענוגי גשמיים נמצאים %40 תענוג, אזי זה יכול לתת הספקה לאותם אנשים שמספיק להם עד %40.

אבל לאותם אנשים שלפעמים טעמו טעם רוחני, ונגיד שהיה להם כבר טעם של תענוג %60, לכן קשה לו להתרגל לחיות על מאכל שאין נמצא בו אלא %40. לכן משום זה כולם עליזים ושמחים, והוא חי חיי צער, משום שהוא זקוק לשישים אחוז של תענוג. אבל כנ"ל, הוא לא זורק את התענוג אפילו שאין בו אלא אחוז אחד.

לכן "כל הגרגרן כועס", היינו, אף על פי שמקבלים תענוג כמו אחרים, אבל הוא כועס. היינו שרוצה למצוא את שיעור התענוג של שישים אחוז, שהיה רגיל לטעום בטעמים רוחניים.

אבל בגשמיות לא ניתן מלכתחילה להנות, אלא מבחינת נהירו דקיק, כמובא בזהר הקדוש, היינו אחוז מצומצם של תענוג. לכן אפילו כשכבר מת. היינו שנאבד לו טעם חיים הרוחניים. אבל כשזוכר שהוא רגיל לטעום טעם של תענוג של אחוז יותר גבוה משיש בהתענוגים גשמיים, יש לו צער ואין לו סיפוק נפשי.

וזה ענין "קשה רימה למת, כמחט לבשר החי".

היינו בזמן שהוא מת, וזוכר את הטעם של תענוג שהיה בזמן ההתרוממות הרוח הנקרא רימה, "כמחט בבשר החי", היינו בזמן שהיה חי, וכל תענוגו היה רק בתורה ועבודה. והיה מרגיש טעם עבודה של מסירות נפש בעל מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו, ואם חס ושלום היה מתעורר בו איזה חטא, היינו תשוקה של הרצון לקבל, היה לו אז צער מזה.

וזה ענין, "כמ-חט בבשר החי", היינו בזמן שהיה דבוק בהחיים. רק עכשיו, בזמן שהוא זוכר את הרימה הוא בבחינת מת, יש לו גם כן צער.

אבל זה כלל, שגם המת נשכח מהלב. היינו, ששוכח שהיה פעם בהחיים, ועכשיו הוא נמצא במצב של מיתה. והולכים ונשטפים בזרם החיים של הכלל כולו, ואז כבר אינו חיים חיי צער, היינו שבאים לידי מצב ששוכחים את הכל.

ואז הוא באים לידי מצב "למתים חפשי", היינו שנעשה חפשי מכל המצוות שקיבל מרבו זצ"ל. ובא לידי מצב של שכחה, ששוכח אפילו שהיה לו איזה פעם איזה עבודות, אלא נדמה בעיניו כי במצב כזה הוא שרוי כל ימי חייו, ואפילו את החשבון הזה הוא שוכח לעשות, אלא פשוט נמשך עם זרם העולם השוטף.

ולפי זה יוצא, שיש כמה מצבים, עד שבאים לאחוז בצנור החיים המחיה כל הנפשות:

א. ששוכח לעשות איזה חשבון עם מצבו הנמצא בו עכשיו.

ב. הוא עושה לעצמו חשבון ורואה שהוא מת וזוכר את הזמן של רימה, ואז הוא מרגיש חיי צער, כנ"ל "כמ-חט בבשר החי", אבל הוא בא לידי יאוש!

ד. עושה חשבון ורואה שמת, אבל מאיר לו אור הבטחון, ומתחזק, ומקבל עליו שמכאן ולהבא הוא ילך בדרכי עבודה בבחינת המתקה.

ה. בזמן עבודה, היינו שעובד במצות מוחא - וליבא עד כמה שידו מגעת, בבחינת "כל אשר בידך וכחך לעשות עשה", ואז מרגישים טעם בלימוד הקבלה, אף על פי שאינו מבין את תוכן הענין הרוחני, מכל מקום מאיר לו הלימוד בבחינת המאור שבה. ומרגיש טעם בעבודה למעלה מהדעת, ומרגיש את ההתרחקות שגורם לו הרצון לקבל, ומשתוקק לעשות רק בעבודה של השפעה, עד שה' יתברך מרחם ואומר לו שלום, כמו שכתוב "אשמעה מה ידבר האל, כי ידבר שלום אל עמו ואל חסידיו ואל ישובו לכסלה".

ובאמת יש להבין קושיא גדולה ועצומה, איך שאנחנו זכינו לשמוע דבר אלקים חיים מפי האר"י החי אאמו"ר זצ"ל, וראינו שאין דבר נסתר ממנו, וכל פעם שזכינו להכנע אליו בלב ונפש, כבר הרגשנו בעצמנו שאנחנו נמצאים באויר רוחני הגבוה מכל הבלי העולם הזה, איך היה מציאות שאנחנו נשארנו במצב הנוכחי, כל אחד לפי דרגה דיליה, שכל אחד מאתנו היה צריך להמצא במדרגה יותר גבוה מכפי שנמצא עכשיו.

ודבר זה מגולה בהתורה. כי כבר פירשתי לכם את הענין יציאת ישראל מיד פרעה, ולמה אם ה' רצה להוציא את ישראל מיד מצרים היה צריך להסכמת פרעה, הלא הוא כל יכול. ופרשתי, שפרעה היינו הגוף. שהגוף צריך לאהוב את ה' בכל לבבך וכו'. וענין אהבה אי אפשר להיות על דרך הכפיה.

ולפי זה יש להקשות, הלא ידוע שהעבודה צריכה להיות למעלה מהדעת, ואיך הראה הקדוש ברוך הוא מופתים לפרעה.

ועוד קשה, "כי אני הכבדתי את לבו למען שיתי אותותי אלה בקרבו", והקשו העולם, אם כן נטל ממנו את הבחירה. היינו, חוץ מזה שיצר לב האדם רע מנעוריו, הוא הוסיף עליו כל פעם הכבדת הלב, אם כן אין בידו שום אפשרות להיות בוחר בטוב ומואס ברע.

אלא נבין את זה כפי שהורה לנו אאמו"ר זצ"ל, שיסוד עבודתנו יהיה בעל מנת להשפיע, מה שאם כן כשיש מופת, אזי כבר קשה להיות עבודתו לשמה, והעיקר הוא "למען שיתי אותותי אלה בקרבו", שדווקא בלמעלה מהדעת כבר קשה להיות עבודתו לשמה.

והעיקר הוא במקום שיש שאלה של "מי", ודי למבין, יש מקום לחיבור עם "אלה", שעל ידי שניהם מתגלה שם אלקים. כי אלה בלי מי, ודי למבין, אין קיום, כמבואר (בהקדמת הזהר, בהסולם).

והעיקר צריכים לאותיות התורה שיתגלו, "כי לא עם הארץ חסיד", שדווקא לבן תורה צריכים. כי אחרת נקרא "הנותן בתו לעם הארץ, כאילו כופהו בשיני ארי", ודי למבין. היינו, שהמוות בטוח אם אין הוא בן תורה, ותורה נקרא בחינת קו אמצעי היינו שכולל שני דברים ביחד, היינו מי-ואלה כנ"ל, שהם ביחד שם אלקים.

לפי זה, אם האדם מתחיל להכנס להעבודה על דרך האמת ומתחיל להרגיש טעם בעבודה, כבר יש מקום להכשל בבחינת רצון לקבל. היינו, כבר יש לו יסוד לעסוק בתורה ועבודה, משום שאני מרגיש בזה טעם יותר משובח מכל הבלי העולם הזה.

אם כן כבר אין לו צורך לבחינת אמונה למעלה מהדעת, מטעם שהרגשת התענוג כבר יש לו מופת חותך שכדאי להיות עובד ה'. ואם לא יתנו לו טעם בעבודה, אזי לא יוכל להמשיך בעבודה, משום שקשה להתחיל בעבודה שהוא למעלה מהדעת, אלא מתחילים בשלא לשמה, ואחר כך באים לשמה.

והסדר כדרך שמלמדים את התינוק ללכת שמחזיקים בידו ומוליכין אותו (עוד הפעם), וכשמתחיל ללכת אזי כבר עוזבים אותו לנפשו. אזי בתחילתו הוא נופל, אז מחזקים אותו עוד הפעם ונופל עוד הפעם. וכן הוא הסדר עד שכבר יכול ללכת בלי שום תמיכה, ואז נקרא שיכול לעבוד לשמה.

ואז כשזוכה לדברים הרבה, כבר הוא יודע איך להתנהג את עצמו שיהיה בבחינת להשפיע, אף על פי שהוא עכשיו מקבל דברים הרבה, משום שהוא בן תורה היינו שהיה לו כל הזמן התעסקות בתורה, איך להתנהג שיהיה כל כוונתו לשם שמים, ואז מתחיל הזמן שמגלין לו רזי תורה, שהוא סוד השפע הנשפע לעובדי ה'.

ועם הנ"ל נבין את ענין הכבדת לב, מה שה' יתברך הבטיח למשה, היינו שאחרי כל הניסים והנפלאות היינו אפילו שנקבל כמה מיני גדלות, הן בבחינת התרוממות הרוח, והן מבחינת החידושי תורה, אף על פי שבשעת מעשה יהיה לנו מזה התפעלות גדולה ועצומה, עד שכבר מחליטים שאין עוד מלבדו, וכדאי להתמר את עצמו רק בכדי לשרת את הקדוש ברוך הוא.

אם כן אל יעלה בדעתך, שבזה יתבטל את מקום עבודה, מבחינת מה שהאדם צריך לגלות. כי האדם תיכף יתבטל לרבותיו וכבר אין מקום לבחירה, היינו, מה שהאדם צריך (לגלות) לבחור.

לזה הבטיח הקדוש ברוך הוא, כי אני יכול לעשות דבר מה שאין אתה יכול להבין, שיהיה דבר כזה במציאות, היינו אם הכבדתי את לבו, כי הקדוש ברוך הוא נותן הכבדת לב, כי תיכף אחרי כל המופתים והגלויים, תיכף הוא שוכח את הכל, וצריך להתחיל עבודתו מחדש.

ואם תשאל מה לי כל המופתים אם הוא שוכח אותם, אבל הזמן שיש לו מופת חותך, שכדאי להיות עובד ה' זה נקרא תמיכה, וזה לא על החשבון עצמו, כי זה רק על חשבון התומך. אבל יחד עם זה הוא מרגיל את עצמו ללכת, כנ"ל במשל התינוק.

אי לזאת, אפילו אנחנו זכינו לשמוע את דברי אלקים חיים, מפי שכינה מדברת מתוך גרונו של אאמו"ר זצ"ל, מכל מקום הבחירה נשאר בידינו. לכן, אפילו שהוא זצ"ל גילה לנו הרבה גלויים, וזה היה רק בכדי להדריך אותנו, בכדי שנוכל ללכת בלי סעד.

ולכן משום (זה) תיכף על כל חידוש תורה שגילה לנו, ונגרם לנו התרוממות הרוח ובטחון חזק להקדיש את ימינו רק לתועלת ה', אבל תיכף בא על זה בחינת הכבדת הלב, מבחינת "כי הכבדתי את לבו", כדי שיהיה לנו אחר כך בחירה מצידנו. כי זה נקרא יגיעה בלי סעד לתומכו.

כי כוונתו היתה כדי להביאנו לשלימות הנרצה. לכן משום זה נשאר כל אחד במצב שאינו מתאים לתלמידו, ודי למבין.

ואנחנו צריכים לחזק את עצמנו, כמו שכתוב במכתבי הקודם שיעקב אבינו לא מת, היינו שמדתו של אמת חי וקיים לעד. ושיקויים הפסוק "ואתה אל תירא עבדי יעקב נאום ה' ואל תחת ישראל, כי הנני מושיעך מרחוק וזרעך מארץ שבים".

היינו, אפילו אם אנחנו נמצאים בתכלית ההתרחקות, אזי ישועת ה' כהרף עין, ונזכה לבוא לבחינת האמת, היינו להשפיע נחת רוח ליוצרו, אמן כן יהי רצון."

שאלה: איך אנחנו מגלים מ"ד, זה השגה, הרגשה או הבנה מסוימת?

מ"ד אנחנו מגלים בתוך מ"ן.

תלמיד: מה זה?

"מ"ן" זה הכלי, "מ"ד" זה המילוי.

שאלה: מהם מ"ט שערי טומאה?

זה העומק האמיתי של הכלי השבור של האדם כלפי כל הכלי דאדם הראשון.

שאלה: האם עוצמת החושך שדרכו צריך לעבור משתנה מאדם לאדם?

אנחנו לא יכולים למדוד את זה אחד כלפי השני. לכל השאלות האלה אין תשובה, כי אין לנו מכשיר. אם אתה מגיע למדוד מתח כזה או מתח אחר חשמלי, או כל מיני דברים כאלה, יש לך מכשיר שמודד כל דבר כלפי הבסיס שלו, מה שנמצא במכשיר. וכאן לא, כאן אין דבר כזה.

שאלה: שמעתי פעם שהיה טוב אם היו עשיריות שלמות שהן או ש"ץ או גבאי. מהו הרווח לעשירייה שתיקח על עצמה תפקיד כזה?

לא לעשירייה, בכל עשירייה צריך להיות ש"ץ וגבאי. קודם תעשו את זה בתוך עשירייה אחר כך אנחנו נראה את זה.

שאלה: אם אני מרגיש שפעולות החיבור בעשירייה הן אוטומטיות ולא חודרות לתוך הרגש, לא מנערות, מה עושים?

ממשיכים. בכל מקרה ממשיכים כל הזמן.

שאלה: האם קו אמצעי זה תדירות החלפת המצבים?

זה לא תדירות החלפת המצבים. אלא איכות הקו האמצעי, אפשר להגיד, הוא גם תוצאה מתדירות החלפת הימין והשמאל.

שאלה: מה עוזר הכי מהר לצאת ממצב של עבודה למען עצמי?

רק עבודה במרכז הקבוצה לקראת המאור המחזיר למוטב.

שאלה: איך לבדוק שלמות של העבודה בדרך?

גם, עד כמה שאדם משקיע את עצמו, נעלם בתוך החברים.

שאלה: האם תכונת הענווה זה בקשר לקבוצה?

ענווה יכולה להיות כלפי כל העולם, כלפי הבורא, כלפי הקבוצה. ענווה זו הכנה לקבלת האמונה.

שאלה: איך לא ליפול למלכודת של עבודה למען הכבוד? איך לאבחן את זה?

זה לא חשוב למען כבוד, למען מה, העיקר להשקיע. כל הבירורים יבואו כתוצאה מזה. אם אנחנו נחשוב להיות חכמים לפני שאנחנו עושים משהו, זה לא בסדר. המעשה הוא חייב להיות קודם והכול יבוא על ידי מאור המחזיר למוטב.

שאלה: אם הגעתי למצב של גילוי הרע, האם התיקון מובטח?

שום דבר לא מובטח, הכול תלוי באדם, בכמה שהוא משקיע את עצמו בחיבור, נותן לבורא יכולת להשפיע, להאיר מאור, ואז מובטח. מי נותן לך פוליסת ביטוח? מה זה מובטח? אני מבטיח משהו למישהו? חס ושלום, ההיפך.

שאלה: שאלה על תפיסת המציאות. מבחוץ בחברים מראים לי את התכונות הלא מתוקנות שלי. איך אני צריך להגדיר אותם במקומי כדי לא לבטל לא אותי ולא את החברים?

חיבורים. יכולה לעזור רק עבודה בחיבור. כנראה נשים שואלות, להן זו עבודה יותר קשה, יש להם דחייה טבעית מזה וזו בעיה. הן צריכות להבין שהן בונות משהו לא אחת כלפי השנייה, אלא משהו מיוחד יחד. ויחד זה קורה.

אנחנו רואים בכל החברות, בכל העמים, שהצורה הטבעית של המשפחה היא שיהיו כמה נשים וגבר אחד. כך זה היה אצל כולם, בימים ההם, פחות או יותר כך לתוך ההיסטוריה, יותר רחוק או לא מזמן, אבל כך זה היה. זאת אומרת נשים יכולות להיות יחד סביב רעיון ההשפעה, יכולות להתחבר כדי לבנות כלי אחד. לגברים זה יותר קשה, לגברים זה מבחינת צבא, לנשים זה מבחינת הבית. אבל זה כך היה. וזה גם ישנו עדיין בכל מיני תרבויות.

ולכן אי אפשר להגיד שנשים לא ראויות לחיבור, תלוי איך מארגנים את זה. לכן אני לא מקבל את זה שלנשים קשה להתחבר. קושי, כן, אבל תלוי איך הן מעמידות את עצמן. הן יכולות לבנות את החיבור שלהן כמשפחה. ישנן הרבה נשים הדואגות להיות דווקא בקשר ביניהן לשרת גבר אחד. מיהו? הבורא. וזה הולך. זה יכול ללכת מצוין, רק צריכים קצת לסובב את הראש.

לך לערבים, לבדואים, תראה איך הם עושים, איך הם מתקיימים. יש לו כסף הוא הולך וקונה עוד אישה, עוד אישה. אני זוכר כשהייתה לי מרפאה ברחובות, והיו אז הרבה בדואים סביב רחובות, היום זה כבר לא כנראה, הוא היה מביא אישה שנטפל בה. הייתה לנו רופאת שיניים שטיפלה. אחרי שבועיים שלושה הביא עוד אישה לטיפול. מי זו? אשתי. היו כמה כאלו. אני לא הכרתי קודם את העניין הזה. זו התייחסות מאוד פשוטה, נורמאלית, אין שום בעיה. גם לאבות שלנו היה כך.

לכן לא לחשוב שאי אפשר. אם נשים לא רוצות לעשות עשירייה, לא תהיה. אם רוצות לעשות עשירייה, כן תהיה. הבורא הוא ראש הקבוצה, ראש המשפחה.

שאלה: בחיים שלנו אם בחור רץ אחרי בחורה היא לא מסתכלת עליו, ברגע שהוא מפסיק לרוץ אחריה היא כבר רצה אחריו. האם אותו דבר עם הבורא?

עם הבורא זה משהו אחר. יש לנו שני כוחות, אנחנו רוצים להתחבר ואנחנו נדחים ממנו ולכן זה אפשרי. זה בדיוק, זו דווקא דוגמה טובה. למה עם הבורא אנחנו יכולים להגיע למצב שתהיה לנו אהבה נצחית, שזה לא קורה בעולמנו. ברצון לקבל האגואיסטי לא יכול להיות דבר כזה. כמה שתתאר לעצמך, כמה שתכתוב רומנים, שירים, לא יעזור כלום, אתה נמצא ברצון לקבל, שברגע שאתה משיג בו משהו והוא מתחיל להתמלא עם מה שרצה להשיג, כבר הרצון הזה הולך ופוחת. אבל בגלל שאתה נמצא ברצון לקבל ולמעלה מזה בכוונה על מנת להשפיע, ההפוכה מהרצון לקבל, אתה יכול כל הזמן להתקדם, אם זה על מנת להשפיע, כל הזמן ללא הפסק וללא גבול.

לכן, אם אנחנו מדברים על בחור ובחורה כשהם מבינים את העניין הזה, הם יכולים להגיע באמת למצב השלם, שיהיה ביניהם יחס נצחי. אבל זה בתנאי שהם יבואו אלינו לקמפוס "המשפחה שבדרך", היה פעם, ואז ילמדו איך להגיע לאהבה נצחית בתוך משפחה. על ידי מה? על ידי שמירת שנאה ופיתוח אהבה על פניה. ואז יהיה בסדר. אבל זו צריכה להיות חכמה גדולה וכוחות ועבודה מאוד מגוונת. שניהם, שכל אחד עם עצמו וכל אחד עם השני. ורק החיבור ביניהם כשהוא מגיע לבורא כדי לעשות לו נחת רוח, אז הבורא הוא הערב שהם יהיו באהבה המתגברת כל הזמן.

עוד נצטרך לברר, לבדוק, להבין למה זה כך נעשה. כי תמיד יש לנו בעיה, הבורא ברא רצון לקבל, ברא על מנת להשפיע, ברא כך, ברא כך, למה? אי אפשר אחרת. לכן כתוב "סוף מעשה במחשבה תחילה". מזה שהנקודה הסופית חייבת להיות נצחית ושלמה, אין לו ברירה, מלכתחילה הוא היה צריך לבנות דווקא בצורה כזאת את כל הבריאה.

שאלה: אני רואה את הכאב של החבר שלי ואני רוצה לשרוף הכול, גם לא אכפת לי אם אני בדרך למלך. מה אני עושה עם הרצונות האלה, האם אני משייך אותם לאין עוד מלבדו?

צריכים לפנות למלך, לבורא, כי אצלו כל הפתרונות. וזה שאתה רוצה לשרוף ולעשות, זה האגו הקטן שלך קופץ, לכן תפסיק לקפוץ, תפנה לבורא ותבקש פתרון.

תלמיד: בשבוע הבא, כשאתה תהיה בחו"ל, אנחנו נשלח לך בכל יום חומר לימוד, אם תהיה לך אפשרות להעביר שיעור אז אנחנו נתחבר לשיעור שאתה תעביר, ובמידה ולא, אז אנחנו נצפה בשיעורים מתוך תקופת הפסח ונערוך גם שעה חברתית, נדבר על כל מיני נושאים חברתיים, נדון עליהם בתוך הקבוצה, העשיריות.

כדאי. אני חושב שאני אוכל, ההבדל הוא שעה אחת. נשתדל להעביר שיעורים. תשלח לי מאמרים, כך אני יודע מה אני צריך ללמד. אני אוהב שיהיה כתוב לפניי, גם אתם מבינים וגם קיבלתם מאותו מקור את מה שלומדים. כן, אני יכול לעשות את זה. בכנס אנחנו נהיה יחד. אני לא יודע אם אתם תהיו או לא באותן שעות, זה כבר תלוי בכם. חוץ מהכנס יש לי שם בינתיים רק הרצאה אחת לפני הקהילה היהודית במונטריי, יכול להיות שיהיו עוד, כבר הייתי שם פעם לפני הרבה שנים.

שאלה: איך לקבל ביטחון בבורא?

דרך העשירייה, היכן שהוא נמצא. איפה אתה תתפוס אותו? אם אתה תופס במרכז עשירייה, אתה תופס אותו.

שאלה: למה נותנים רצון לרוחניות ואחר כך לוקחים?

כדי שאתה תפתח את הרצון יותר ויותר. זה פלירט. מה זה פלירט? התקרבות, התרחקות, התקרבות, התרחקות. זה כל פעם מעורר רצון. אנחנו לוקחים דוגמאות מהחיים, אפילו מהזיווג הבהמי אתה יכול לקחת דוגמה. הכול בנוי בצורה כזאת. לא יכול להיות משהו קבוע, אלא פלוס, מינוס, פלוס, מינוס. זה חייב להיות כך. זה מהשורש העליון ואחר כך הולך לכל המקומות.

(סוף השיעור)