שיעור בוקר 20.06.2018 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

הכנה לכנס "קבלה לעם" העולמי, איטליה 2018 – שיעור 1

שאלה: אמרת שאתה ממליץ לקיים טיש ביום שישי.

קיבלתי הזמנה לבוא לערב שבת באחת הקבוצות, אבל אני חושב שהגיע הזמן שנתחיל בפועל להשתדל לחבר בין הקבוצות. ראיתם שהשינוי בעשיריות גרם למשהו חיובי. זו בכל זאת התקרבות, התכללות, רמה אחרת. לא שהעשירייה הנוכחית יותר טובה חס ושלום מהעשירייה הקודמת, אבל ערבוביה זה מה שנותן לנו את כל העושר של הבריאה, לגלות אותו, לגלות את הבורא, זה סך הכול מההתכללות. על ידי השבירה נפרדנו, וככל שיותר נכללים זה בזה אנחנו בזה מתקנים את השבירה.

לכן אני חושב שגם עכשיו לקראת הכנס, כדאי לנו לנסות לעשות כמה פעולות כאלה של התכללות כל העשיריות יחד לפחות פעם בשבוע בטיש. אבל צריכים לחשוב איך לעשות זאת, שזה לא יהיה רשׂמי שיושבים, אוכלים משהו, שרים כמה שירים והולכים הביתה. אלא כאן חייבת להיות הדאגה של כולם, כי זה צעד מאוד חשוב, זו קפיצת העוצמה של "בני ברוך". אנחנו כבר יודעים, קצת יודעים, מרגישים, מנוסים איך לעשות את זה בעשירייה, אז איך אנחנו נעשה את זה כולנו יחד כעשירייה אחת ואפילו עם כל העולם. אתם מבינים שזה אחרת לגמרי. זאת כבר עשירייה רוחנית. זה לא שאני רואה לפניי תשעה חברים ואנחנו משחקים עם הגופים, עם מספר עשר, אלא כאן זה לא מספר אלא מהות כבר אחרת.

לכן אני חושב שנעשה, נקרא לזה "טיש", נקרא לזה איך שאתם רוצים, אפשר לקרוא לזה אותה "סדנה שבועית". העיקר שהמהות שלה היא שאנחנו מחפשים איך להיות מחוברים, שאני רואה את כולם כמו חברי העשירייה, כמו הנשמה שלי. כל החברים שלנו בעולם כולם מתכנסים יחד, ואנחנו יותר ויותר מרגישים גם נחיצות וגם מתנה גדולה שקיבלנו, שהבורא נתן התעוררות לכל אחד ואחד והביא אותו, ואנחנו צריכים כבר להתחיל לבנות בפועל את מבנה אדם הראשון.

ההתקדמות ברוחניות, ובעצם גם בגשמיות אפשר להגיד, תלויה בכמה שאנחנו משתוקקים למטרה. אמנם המטרה יכולה להיות מאוד רחוקה, אבל הרצון להגיע אליה, שאנחנו כבר קובעים "סוף מעשה במחשבה תחילה"¹, זה מה שחשוב. לכן בואו נחשוב בכובד ראש ומהר, איך לעשות בעוד יומיים חיבור כל העשיריות לעשירייה אחת. אם נחשוב טוב ואם נרצה, זה יצליח וייתן לנו קפיצה.

קריין: הכנה לכנס "קבלה לעם" העולמי, איטליה 2018, שיעור מספר 1, ציטוט מספר 14 מ"כתבי רב"ש", כרך ב', אגרת מ'.

"הנה כבר הגיע הזמן שנתחיל ללכת קדימה לקראת מטרתנו הקדושה כמו גבורים אנשי חיל. והדרך הסלולה המובילה למטרה היא כמו שידוע - אהבת חברים, שעל ידה עוברים לאהבת ה'. וענין אהבה הוא ע"י "וקנה לך חבר", היינו, על ידי מעשים בזה קונה את לבו של חברו. כי אפילו שרואה שלבו של חברו הוא כמו אבן, מכל מקום אין זה תירוץ, ואם הוא מרגיש שהוא מתאים להיות לו חבר לעבודה אזי הוא צריך לקנות לו על ידי מעשים."

(רב"ש - ב'. אגרת מ')

סדנה

איך אנחנו יכולים לתאר שבתוך החיבור בינינו אנחנו מגלים חיבור עם הבורא? אפילו בתוך האהבה בינינו, איך מתחילים לגלות אהבה עם הבורא, לבורא, מהבורא? איך זה מתגלה?

*

על ידי איזה מעשים אני יכול לקנות חבר? למה אם אני לא עושה מעשים בכוח, נגד האגו שלי לטובת החבר, אני לא קונה אותו? אנחנו יכולים להתחבק, להיות קרובים, לדבר, הכול יחד, אבל זה לא נקרא "קניין".

"קניין רוחני" זה שלמרות האגו אני מתקרב אליו, אני קונה אותו, מושך אותו אלי. זה לא חשוב כמה לפני זה הרגשנו שאנחנו קרובים, זה לא חשבון ברמה הזאת. איך אני עושה התקרבות לחבר על ידי היגיעה למעלה מהאגו שלי? בתוך האגו זה לא נחשב.

תנו דוגמה זה לזה עד כמה אפשר, עד כמה לא, עד כמה נראה לעין או לא נראה מה שאתם עושים. בכמה העבודה הזאת בהתקרבות הרוחנית זה לזה, שונה מההתקרבות הגשמית זה לזה, שלא נתבלבל ביניהן.

*

אולי כדאי לנו לתאר את המצב שאנחנו דבוקים בחבר ממש כאחד, ולקראת זה איך אני עושה מאמץ? בואו נתאר מצב שאנחנו דבוקים, ואיזה מאמץ אני צריך לעשות לזה.

*

האם נכון לתאר את הבורא במקום חבר? שהחבר הוא כמו הבורא, אותה דרגת חשיבות. ואז איך הייתי יכול להתייחס לבורא אם היה מלובש בתוך החבר שלי? אני מדבר על חשיבות. בחשיבות שתי הדמויות האלו צריכות להיות כאחד. איך להתייחס לחבר או לחברים, או לעשירייה? יותר טוב לחבר, כי העשירייה כבר מטשטשת את הגישה.

*

אם אני יכול את כל הבעיות שלי בדבקות בבורא לפתור עם החבר, אז בשביל מה אני צריך תשעה חברים? בשביל מה אני צריך עשירייה? זה דווקא מפזר לי את הראייה, את הריכוז, את העבודה, או ההיפך?

*

קריין: קטע מספר 15 מתוך כתבי רב"ש כרך ג' "כללות האדם".

"צריך לדעת, שאהבה נקנית על ידי מעשים. בזה שנותן לחברו מתנות, אזי כל מתנה ומתנה שנותן לחברו, הוא כמו חץ וכַּדוּר, שעושה חור בלבו של חברו. וגם שלבו של חברו הוא כמו אבן, מכל מקום כל כַּדוּר וכַּדוּר עושה חור. ומהרבה חורים נעשה מקום חלל. ואז נכנסת האהבה של הנותן מתנות במקום חלל הזה. וחמימות האהבה מושכת אליו ניצוצי האהבה של חברו. ואז משתי אהבות מתרקם לבוש אהבה, שהלבוש הזה מכסה את שניהם. זאת אומרת, שאהבה אחת מסובבת ומקפת את שניהם, וממילא שניהם נעשו אז לאיש אחד, משום שהלבוש ששניהם מתכסים בו, הוא לבוש אחד."

(רב"ש - ג'. מאמר 759 "כללות האדם")

ממה נעשה הלבוש שמכסה אותנו שנינו יחד, ויחד עם זה מהו החלל הזה שבו אנחנו מרגישים את עצמנו שנמצאים יחד. מה זה יחד בחלל המאוחד הזה? מה קושר אותנו, מה סוגר אותנו בחלל הזה? מה החלל הזה שקודם היה מוקף באיזו קליפה, ועכשיו הפך להיות לשמיכת אהבה? בואו נתאר את כל המצב.

מדובר על תהליך שמתוך הרצון האגואיסטי נבנית הנשמה. איך האגו הופך להיות לנשמה?

*

איך אני מודד את ההתקדמות שלי לפי כמה שגרמתי לחבר מעשים טובים? אין לי אפשרות אחרת למדוד באמת האם אני מתקדם או לא?

*

אני מרגיש שיש כאן בעיה במעשים טובים, בואו ניתן דוגמה אחד לשני מה אנחנו חושבים שכדאי לעשות לחבר ושזה ייחשב כמעשה טוב ויקדם את כולנו. תנו דוגמאות של מעשים הטובים.

*

קריין: קטע מספר 16 מתוך כתבי רב"ש כרך ב', אגרת מ'.

"על ידי שחיקת הלבבות, אפילו שיהיו של איתנים, כל אחד מוציא חמימות מקירות לבו, והחמימות גורמת לנצוצי אהבה, עד שמתרקם מזה לבוש של אהבה, ושניהם מתכסים בשמיכה אחת, היינו שאהבה אחת מסבבת ומקפת את שניהם, כי ידוע שדבקות מחברת שני דברים לאחד. ובו בזמן שמתחילים להרגיש את אהבת חברו, תיכף מתעוררת בו בחינת שמחה ותענוג. כי זה כלל: עם דבר חידוש משתעשעים. כי זה שחברו אוהבו זה דבר חדש אצלו, כי תמיד הוא יודע שרק הוא לבדו דואג עבור שלומו וטובתו, אבל ברגע שמגלה שחברו דואג עבורו זה מעורר בו שמחה שאין לשערה, וכבר אינו יכול לדאוג עבור עצמו, משום שהאדם יכול לתת יגיעה רק במקום שמרגיש תענוג, וכיון שמתחיל להרגיש תענוג בזה שדואג עבור חברו, ממילא אין לו מקום לחשוב עבור פרטיות."

(רב"ש - ב'. אגרת מ')

אני לא מבין מה כתוב כאן, אם אני מרגיש אהבת החבר אלי או שאני מרגיש אהבתי אליו? כתוב גם כך וגם כך. אם אני מרגיש שהחבר אוהב אותי בזה הוא מנטרל לי את הרצון לקבל שלי, אני כבר לא חושב על עצמי, אני כבר מרגיש את עצמי בטוח, טוב לי, אני שמח, נהנה.

איזה כוח יש לחבר שאם הוא מתייחס אלי באמת כך, הוא מנטרל לי את כל הבעיות, את כל האגו ובכלל זה הופך להיות העולם? איזה כוח יש לחבר לעשות כאלה מניפולציות עלי?

*

איך בזה שאני מתייחס לחבר כמו לדבר הכי יקר בחיי, שלשם כך אני צריך לנטרל את האגו שלי, לרצות לפחות להתחבר אליו, איך בזה אני מאפשר לבורא להתלבש בי ולפעול על החבר?

*

למה אם לא נתייחס כך לחבר אנחנו אף פעם לא ניתן לבורא מקום להתלבש בנו? למה אם אני לא מתייחס לחבר באהבה, למעלה מהדעת כמה שאפשר, אנחנו לא ניתן לבורא מקום להתלבש בנו? רק במקרה כזה היחידי, אנחנו מייצבים מקום להתלבשות הבורא בנו, להתגלות הבורא, לדבקות הבורא בנו. לכן זה "מאהבת הבריות לאהבת ה'", כאן ממש אנחנו יכולים לגלות אותה, בפעולה אחת. למה דווקא זה המקרה היחיד?

*

איפה כאן צריך להיות האיזון הנכון בין יחס לחבר ליחס לבורא? איך אני מחלק את התפקידים שלהם בפעולה שלי?

*

למה לא מספיק לי חבר אחד או שניים במציאות, ועוד בורא, כדי שאנחנו נתרגל לתת לבורא מקום בינינו עד שכולם הופכים להיות לאחד, ואז גמר תיקון? למה אני צריך עשרה, או עשרה מיליארד, אבל לפחות עשרה? האם זה בגללי, או בגלל החבר, או בגלל הבורא או האם שלושתנו ככה מחויבים?

*

אתם מקבלים אחר כך במשך היום שיעור עם השאלות, עם כל הדברים, זה מאוד חשוב. אנחנו לא מספיקים כאן לעבור על כל מה שיש. חשוב שאתם קצת תהיו בזה גם במשך היום.

תלמיד: בקשר למה שאמרת, להיות במשך היום, שולחים לינק עם השיעור של הסדנה ואפשר לבחור לשמוע את הקובץ המלא, או רק השאלות סדנה. איך אתה ממליץ בצורה הכי טובה לממש את מה שעכשיו אמרת, להתכלל ולהמשיך את הבירור במהלך היום?

אני לא חושב שחברים בקבוצת מיקוד הם מיוחדים, אמנם כל הכבוד לכל אחד מהם, אבל רצוי לשמוע גם דעות של חברים [נוספים]. לי זה נותן הרבה. לפי זה אני כבר יודע אם לשאול או להוריד הרבה שאלות, ולפי מה שהם אומרים, אני רואה שצריכים עוד לדייק ולהעלות. בהתאם לזה אני משנה את זרימת הסדנה. אני חושב שכדאי לשמוע את החברים האלה רק אפשר להחליף אותם ולשים במקומם גם אנשים אחרים. כדאי לגרום לאחרים להרגיש התחייבות, כי בכל זאת, לשבת שם ולדבר זה קצת הרגשה אחרת.

תלמיד: אתה אמרת שכדאי להיות בדיאלוג פנימי עם העשירייה כל הזמן.

ודאי שכן. עדיין אני צריך להסביר שזה הכלי שבלעדיו אנחנו לא נגלה רוחניות? יש לך ים, אבל לקחת משם מים אתה לא יכול בלי כלי. אז לְמה אתה צריך לדאוג? הבורא נמצא בכל מקום, ממלא את כל המציאות, אבל אין כלים. האור נמצא במנוחה מוחלטת.

שאלה: אתה יכול להסביר מה זה הדיאלוג הפנימי עם העשירייה?

העשירייה קיימת בתוכי. אני צריך לייצב בי את המושג הזה עד שאני עובד עמו כמו עם הכלי שלי, כי באמת זה הכלי שלי. זה שאני רואה כאן פרצופים זה לא החשבון. זה שאני רואה כאן את ה"אגואים" שנמצאים בי, זה חשבון גדול מאוד כי אני נבדל מהם על ידי האגו שלי, נראה לי שהם אגואיסטים, שאני כך רואה וכן הלאה.

בעצם אין כאן שום דבר, כי מחוץ לאדם ישנו רק הבורא. לכן אני צריך לשלב, לחבר, לאסוף את כל הרצונות לרצון אחד, לכלי אחד. נראה לי שזה תשעה, נראה לי שזה עולם גדול, הכול זה תכונות שלי שמוקרנות מחוצה לי, כמו שבעל הסולם כותב ב"תפיסת המציאות", שעל ידי זה אני רואה אותן בצורה בולטת ביותר. החוצפה, הגנבה, הזלזול, כל דבר ודבר, בי אני לא מגלה את זה. הרצון לקבל שלי מנטרל את זה, ואומר "אתה בסדר. לפחות לא פחות מהאחרים". כשאני עובד כך אני מגדיל את הדברים האלה פי תר"ך פעמים, ואז אני מקבל כלי שכל הים יכול להיכנס בו.

תלמיד: אז מה עושים? עכשיו אני רוצה להיות בדיאלוג פנימי עם העשירייה, אני חושב על החברים.

זה לא עשירייה, ולא חברים, ולא כלום. זה אני. אני חייב ממש לבלוע אותם. אני צריך לחבק ולחבר אותם אלי כי זה אני. רק האגו שלי מבדיל ומראה לי כל מיני פרצופים, שאני לא כל כך רוצה להתקרב אליהם. אני דוחה אותם, אני מרגיש "זה אני, וזה הם". את המרחק הזה אני צריך לנטרל, אם אני רוצה או לא, אני צריך להבין שכך האגו מציג זאת.

לאט לאט אנחנו עובדים עם זה, היחסים ביניכם כבר אחרים ממה שהם היו לפני כמה חודשים, קרה כאן שינוי טוב. אבל בכל זאת לא מספיק, צריכה להיות עבודה. אתה שואל "מה לעשות באמצע היום?"

תלמיד: מה זה הדיאלוג הפנימי עם העשירייה?

הדיאלוג הפנימי הוא שאני כל הזמן צריך להיות איתם. לקרב אותם ולהרגיש אותם כחלק שלי, יותר חשוב משלי, כי אני סך הכול נקודת המלכות והם למעלה ממני. אני צריך לעבוד על זה מפני שאין ברירה. אני צריך לשכנע את עצמי שזה חלקי הנשמה שלי. שכולכם זה ט' ראשונות.

על זה אני צריך לעבוד. לשכנע, לדבר. לכן יש כאן עניין לא להיות רק בעשירייה, שאולי כבר התרגלנו קצת לכל הפורמט הזה, ולכן הוא נראה לנו שטחי, מוכר, ואנחנו כבר לא מגלים בו מספיק הבחנות חדשות.

תלמיד: אז לעבוד אתם זה עם התכונות שבהם שאני מגלה בי, עם היחס שלהם למטרה, הגדלות שהם מביאים?

לא אכפת מהתכונות שלהם, וגם לא מהתכונות שלי. כל זה בהמיות, על זה אנחנו לא מדברים. אנחנו מדברים רק איך לשבור את הקרע, איך אני ארגיש אותם פשוט כמו את עצמי. זאת העבודה שלפנינו. גם זו לא העבודה, כי אם אנחנו מושכים לזה את הבורא, שהוא יעשה, זה נקרא "עבודת ה'". זה לא נקרא עבודה של זה או זה או של מישהו אחר, אלא זו "עבודת ה'". זאת אומרת, האדם מבקש כמו שתינוק מושך את האדם הגדול שיעשה משהו בשבילו. ראית איך שהם מושכים? הם צורחים ובכל הכוח סוחבים וגוררים אותך, כי בסך הכול הם דורשים ממך את הכוח. כך אנחנו צריכים למשוך את הבורא. ממש כך, צריך להשתדל.

שאלה: למה לא מספיק רק עוד חבר אחד והבורא, אלא צריך עשרה חברים או עשרה מיליארד?

כי זה כבר ביחס של האור והכלי שהם הפוכים זה מזה ורק על ידי התארגנות כזאת שהאור יהיה גם חכמה וגם חסדים, בהתלבשות חכמה בחסדים, וחסדים בחכמה, הם יתהפכו בצורה כזאת שיגיעו למצב שהכלי יכול להיות דומה לאור למרות שביסודו הוא הפוך. לכן זה צריך להיות עשר מודיפיקציות, עשר הבחנות.

תלמיד: זה עשר במהות, זה לא עשרה גופים.

זה לא גופים, איזה גופים?

תלמיד: זה מה שהתכוונתי, לכן אתה רוצה שכולם יהיו כעשירייה אחת.

זה עשרה אופנים של הרצון לקבל שאם אתה עובד עליהם למעלה מהם, אתה מגיע לתכונה של האור ב"על מנת להשפיע".

תלמיד: בבוקר אמרת שהגיע הזמן שנתחבר כולנו כאחד.

יש לזה כמה סיבות שכדאי לנו להתחבר קצת יותר. פעם בשבוע אולי, לקראת השבת נעשה נגיד אסיפה כזאת, אני לא יודע אפילו באיזו צורה, ואיך נשב, אבל כדאי לעשות את זה, כי הגיע הזמן שאנחנו זקוקים לחיבור מעל העשירייה. זה גם יחזק את העשירייה מצד אחד ומצד שני זה ייתן כוח, התכללות.

תלמיד: זה מאוד מורגש שמאז שהעשיריות השתנו, כמה חיות והבחנות חדשות נוספו, וכנראה שגם חיבור נוסף. מה מהות השינוי בזה ששינינו את ההרכב הזה? מה באמת זה מוסיף לנו?

ההתכללות היא כל העניין. התכללות מחייבת לשבור את המסכים והמרחקים כדי להתחבר למטרה אחת, כי לכל אחד יש מטרה משלו וצריכה להיות מטרה למעלה מכולם. למעלה מכל אחד זה נקרא "למעלה מהדעת". וההתכללות מביאה לנו "פי תר"ך פעמים", התכללות היא התיקון אחרי השבירה. אחרי השבירה אנחנו לא יכולים לבוא סתם לחיבור, שאחד מתחבר עם השני בצורה שטחית. אלא אנחנו צריכים להתכלל כבר עשר בעשר, שכל עשר הספירות נכללות בעשר המשניות ובעשר השלישיות וכך הלאה והלאה. רק בצורה כזאת ישנו תיקון. לכן מגיעים לעוצמה של אין סוף מדבר מוגבל.

שאלה: מצד אחד אנחנו אומרים שהכול בכוונות, אנחנו מתעסקים בכוונות, ויחד עם זאת למדנו שמעשה משאיר רושם. מה היחס הנכון שצריך להיות בין כוונות לבין המעשים?

המעשים הם הכוונות. כוונה בלי פעולה זה כמו רוח, אין לה שום משמעות. אנחנו בכל זאת נמצאים בעולם שנקרא עולם המעשים. האמת היא שגם העולם הזה לא קיים, וגם הוא לא עולם המעשים, אבל כלפינו זה כך נקרא. כי כל מעשה הוא מנוגד לאגו שלנו, אנחנו צריכים להוציא כוח, ולכן זה נקרא מעשה. חייבים להיות כוונה ומעשה.

תלמיד: כשאנחנו אומרים נחשוב על החבר שיהיה ככה וככה, צריך להיות לזה גם מעשה או מספיקה רק המחשבה?

לא. לא מספיקה הכוונה, המחשבה לא מספקת. חייבים לבצע משהו. אבל לבצע אפשר בינתיים פעולה קבוצתית. אחר כך יהיה לנו ברור במה עוד אנחנו יכולים להתקדם, במה עוד להשפיע. בינתיים קשה. אם אנחנו מדברים כאן על פעולות השפעה, אתם לא יכולים לענות בעצם על השאלה הזאת. גם לא על הרבה מהשאלות בפעם הזאת.

שאלה: יש דוגמה שנתת שנצרבה אצלי, לגבי שני ילדים שנמצאים במריבה והאימא רק רוצה שהם יהיו מחוברים, וכל אחד בא בנפרד. האם אתה מכוון אותנו שנבוא ביחד לאותה אימא, לאותו הבורא?

כן.

תדברו במשך היום, אם יישאר משהו למחר, תרשמו. ואז יהיו שאלות ממש נכונות ולעניין.

(סוף השיעור)

---

1. קהלת רבה פ"ב, י"ד↩