שיעור בוקר 04.01.2025 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

הכנה לכנס "מתחברים ללשמה" – קטעים נבחרים מן המקורות

קריין: שיעור בנושא הכנה לכנס "מתחברים ללשמה", נקרא קטעים נבחרים מן המקורות.

תלמיד: שלום לרב, שלום לכל החברים בכלי העולמי. בעוד שבעה שבועות בערך, ב-20 בפברואר וב-21 בפברואר, נפגש יחד כל החברים בכלי העולמי, כאן ובמערכת הערבות, לכנס מיוחד מאוד שהנושא שלו הוא "מתחברים ללשמה". בהמלצת הרב, שהציע שאחת לשבוע נתחיל את ההכנה לכנס החשוב הזה, בחרנו את יום שבת בבוקר, ולכן בכל שבת בוקר נקדיש את השיעור כולו להכנה לכנס, לבירורים, לדיונים, לעיסוק במקורות סביב הנושא. היום יש לנו שיעור עם מקורות שעוסקים בנושא "מתחברים ללשמה". בחלק השני של השיעור נעבור בינינו יחד סדנה, שתכין אותנו עוד יותר לקראת הכנס המאוד מיוחד הזה.

קריין: אנחנו קוראים קטעים נבחרים מן המקורות בנושא הכנה לכנס "מתחברים ללשמה", קטע מספר 1.

"אנו מוצאים ורואים, בדברי חכמי התלמוד, שהקלו לנו, את דרכה של תורה, יותר מחכמי המשנה. כי אמרו: "לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות, אפילו שלא לשמה. ומתוך שלא לשמה, בא לשמה. והיינו, משום, שהמאור שבה מחזירו למוטב".

הרי שהמציאו לנו ענין חדש, במקום הסיגופים, המובאים במשנה אבות. שהוא, "המאור שבתורה", שיש בו די כח, להחזירו למוטב, ולהביאהו לעסק התורה והמצות לשמה. שהרי, לא הזכירו כאן סיגופים, אלא רק שהעסק, בתורה ומצות בלבד, מספיק לו, אותו המאור, המחזירו למוטב, שיוכל לעסוק בתורה ומצות, בכדי להשפיע נחת רוח ליוצרו, ולא כלל להנאת עצמו, שהוא הנקרא "לשמה"."

(בעל הסולם. "הקדמה לתלמוד עשר הספירות", אות י"א)

זו בעצם ההגדרה של עניין לשמה. לפני כן, כדי לצאת מהעל מנת לקבל, היו עוסקים בכל מיני פעולות כדי לצרף לרצון לקבל כל מיני הרגשות בלתי נעימות שעוזרות להתרחק מלא לשמה. ועכשיו, על ידי התרגילים שעשו אותם דורות של מקובלים, אנחנו לא זקוקים לייסורים, אלא רק להרגיל את עצמנו למה ששייך ללא לשמה ולמה ששייך ללשמה.

קריין: קטע מספר 2.

"לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אע"פ שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה. כי האדם מתוך שפלותו, אי אפשר לו לעסוק תכף בהתחלה במצוות, כדי להשפיע נחת רוח ליוצרו. ואי אפשר לו מטבעו לעשות איזו תנועה, אם לא לטובת עצמו. לכן הוא מוכרח מתחילה לעסוק במצוות שלא לשמה, מתוך תועלת עצמו. אבל עכ"ז ממשיך שפע קדושה בתוך מעשי המצוות. אשר ע"י השפע שממשיך, סופו לבוא לעסוק במצוות לשמה, כדי לעשות נחת רוח ליוצרו."

("זוהר לעם". הקדמת ספר הזוהר, מאמר "שמח במועדים ואינו נותן לעניים", סעיף 175)

השתוות הצורה שאדם משיג על ידי רצונות, מחשבות לשמה, מקרבת אותו לבורא, והקרבה הזו מביאה את ההרגשות הנעימות, ופועלת על האדם כך שהוא יותר ויותר מתאים את עצמו לבורא.

תלמיד: מה זה לעסוק בתורה ובמצוות שלא לשמה?

"שלא לשמה", זאת אומרת כמו שכל העולם.

תלמיד: מה הכוונה?

"שלא לשמה", זאת אומרת לתועלת עצמו.

תלמיד: איזה תורה ומצוות אנחנו מקיימים כאן שלא לשמה, שהן יביאו אותנו ללשמה?

אילו מצוות יביאו אותנו ללשמה?

תלמיד: אתה אומר שכל העולם עושים לעצמם מצוות שלא לשמה, אבל בעל הסולם כותב שמתוך שלא לשמה בא לשמה.

כן.

תלמיד: אני לא רואה שהעולם בא מהמצוות שהוא עושה ללשמה.

כן.

תלמיד: אז אני שואל, איזה מצוות שלא לשמה יביאו אותנו ללשמה?

מלכתחילה קיבלנו פעולות שנקראות "מצוות", שצריכים לעשות אותן בלא לשמה, ועל ידי המאור שקצת מאיר בהן, אנחנו עוברים ללשמה.

תלמיד: אילו פעולות אנחנו צריכים לעשות שיובילו אותנו ללשמה?

כל המצוות. כל המצוות שאנחנו יכולים לקיים אותן על מנת לעשות נחת רוח לעצמנו, לקיים אותן על מנת לעשות נחת רוח לבורא.

תלמיד: כשאתה אומר מצוות, למה אתה מתכוון?

אני מתכוון לפעולות מיוחדות שהחכמים הגדירו אותן כמצוות למען הבורא.

תלמיד: אנחנו תמיד לומדים שהכול מתקיים בחיבור בינינו, אם נעשה מאמץ פנימי בחיבור בינינו אז זה כבר יוביל אותנו נכון, לחיבור למען הבורא.

כן.

תלמיד: אבל מה עניין המצוות, למה המצוות הן תנאי כדי להגיע ללשמה, על איזה מצוות הוא מדבר פה?

הוא קורא ל"מצוות" אותן הפעולות שאנחנו יכולים לקיים אותן ולחשוב על מטרתן, שהן לטובת הבורא.

תלמיד: אילו פעולות אני צריך לעשות, ועוד להוסיף עליהן כוונה מיוחדת, שיובילו אותנו ללשמה?

כל פעולה ופעולה שאנחנו עושים, אנחנו חייבים לקיים אותה בכדי להתקרב לבורא.

תלמיד: במה שונה כל פעולה מפעולת מצווה?

את כל הפעולות אנחנו יכולים לקיים, אבל כאן מדובר על פעולות לשמה, זאת אומרת, שהכוונה שלנו צריכה להיות לשם הבורא ולא לעצמנו, שזה ממש ההיפך ממה שאנחנו מסוגלים ונמשכים מצד הטבע. לכן החכמים הגדירו שהפעולות שאנחנו צריכים לעשות צריכות להיות כולן ללשמה.

תלמיד: אני לא מבין את הקשר בין כוונה לפעולה. אני מבין שהכוונה היא העיקר ואני יכול להרכיב אותה בעצם על כל פעולה, אז מה זה משנה איזו פעולה אני עושה? אני יכול לקפוץ ולעשות כוונה. מה הקשר בין הפעולה לבין הכוונה? למה יש פעולות מסוימות שאני צריך לעשות, למה לא מספיקה לי הכוונה, ההתעמקות בכוונה על כל פעולה שאני עושה בחיים?

אני מחויב מצד התורה להיות בכוונה על מנת להשפיע נחת רוח לבורא בכל פעולה שאני עושה. זאת אומרת, נולדנו וגדלנו בצורה שלא קיבלנו שום הדרכה באילו כוונות אנחנו צריכים להיות. עד שאנחנו מגיעים למצב שמלמדים אותנו האנשים החכמים, הגדולים, שאדם צריך לעשות את כל הפעולות שלו, ממש את כולן, לשמה, וכך אנחנו צריכים לחנך את עצמנו.

תלמיד: מה מיוחד בפעולות האלה שנקראות "מצוות", שדווקא על פניהן אנחנו מרכיבים כוונה ולא על פני פעולות אחרות?

כל פעולה ופעולה אנחנו צריכים לקיים לטובת הבורא, ולכן אנחנו צריכים ללמוד איך לסדר את הכוונות שלנו כך שבצורה אוטומטית נוכל בדיוק לקיים אותן כך.

תלמיד: כלפי הכנה לכנס שיש לנו בעוד חודשיים, אילו פעולות, לא כוונות, אנחנו צריכים לעשות כדי להביא את עצמנו ליתר הכנה ללשמה? לעשות עוד צעד לקראת המצב המיוחד הזה, לשמה?

"לשמה" זה נקרא לשם השמים, לשם הבורא, ואם אני כך רוצה לעשות את הפעולות שלי, אני צריך לצאת מהמחשבה על עצמי ואז אני מתקרב לפעולות בלשמה.

תלמיד: הוא אומר שאפילו אם אדם בהתחלה עובד בלא לשמה והוא עושה את זה עבור עצמו, יש איזה שפע שהבורא מעביר, נותן לנו איזו תמורה שנוכל לעסוק ולהמשיך להגיע ללשמה. מה מיוחד בתהליך הזה שהמאור עושה בנו עבודה כזאת, שלמרות שאנחנו עושים את זה עבור עצמנו, בכל זאת, אנחנו מגיעים לאיזו נקודה שמתהפך פה איזה תהליך ואנחנו כן מרגישים שאנחנו רוצים לעשות את זה עבור הבורא? מה מיוחד בתהליך הזה?

המיוחד שבכל זאת, אנחנו נכללים ברצון לעשות נחת רוח לחלק או בכלל לכל האנושות, שאנחנו כן נמשכים אחרי אלפי דורות של מקובלים שעשו את זה ואנחנו רוצים להצטרף אליהם. זה נקרא "לשמה", לא להשאיר לעצמנו כלום, כמו הבורא, שבכוונה שלנו אנחנו נעשה הכול לטובתו.

תלמיד: איך בתוך התהליך הזה אתה מתחיל להרגיש שאתה לא רוצה את זה לעצמך? הרי בהתחלה, הוא אומר לנו, שאנחנו לא יכולים לעשות שום תנועה לא לעצמנו. איך פתאום המעבד הזה שבתוכנו, בטבע שלנו, משתנה ואתה מרגיש את הרצון הזה שאתה לא רוצה שום דבר בשביל עצמך? מה פה השוני שמתחיל פתאום מתוך המצוות שאנחנו עושים ופתאום משתנה משהו בטבע שלנו?

היחס, שבפעולות האלה אני רוצה הכול לעשות לטובת הבורא ולא לעצמי. ולאט לאט, בכוונה הזאת אם אני ממשיך את כל הפעולות שלי, בזה אני מעביר את הכיוון שלי בעשיית נחת הרוח באמת לטובת הבורא.

תלמיד: האם בסופו של דבר אנחנו צריכים להרגיש את השינוי הזה בקשר בינינו בעשיריות?

כן.

תלמיד: איך בקשר ביננו, משנים את היחס מחברים, עבור הבורא? כי אנחנו אומרים לעצמנו כל הזמן, "אנחנו רוצים לעבוד לשמה", עבור הבורא. איך בתוך המעבר הזה לא מתמסמס לנו הקשר המיוחד עם החברים?

הקשר עם החברים הוא מיוחד מאוד, כי בלעדיו לא היינו מתנתקים מכוונה אגואיסטית לעצמנו. ולכן כשאנחנו משתדלים לעשות כל פעולה כדי לעשות נחת רוח לבורא, יש בכל פעולה כוח גדול מאוד כי הבורא מוסיף על המחשבה שלנו את כוח שלו. וכך אנחנו לאט לאט מגיעים ללשמה.

תלמיד: זאת אומרת, ההתעוררות שלנו בינינו במאמצים המשותפים שלנו, שם הבורא נותן לנו עוד כוח למצב חדש, להתגבר עוד ועוד?

כן.

תלמיד: שמעתי קודם שהאדם צריך להתאים את עצמו לבורא. איך נראה האדם שמתאים לבורא?

שכל הזמן חושב על הבורא ומכוון את כל הפעולות שלו לטובת הבורא.

תלמיד: המושג "לשמה" איך הוא קשור להתאמה לבורא?

האדם נברא ומתקיים בעולמו של הבורא, ואם הוא עושה פעולות בכוונה לעשות נחת רוח לבורא, יוצא שהם נמצאים במה שנקרא "פנים אל פנים". שאדם מסדר את הפנים שלו לבורא ואז הבורא כביכול נמצא מול האדם. וזה לאט לאט גורם לכך שהאדם מתחיל להתקרב לבורא יותר ויותר ונכנס להארה שמקבל מהבורא.

תלמיד: מה זה "לשמה"?

"לשמה" זה נקרא שכל פעולה ופעולה שאדם עושה הוא צריך לבצע ב"לשמה", שהכוונה היא לעשות מזה נחת רוח לבורא בלבד.

תלמיד: אז "לשמה" לשם מי זה?

לשם הבורא.

תלמיד: אז למה לא אומרים "לשמו"? מי זאת "לשמה"?

"לשמה" זה נקרא שאני עושה בזה פעולה שמייחדת אותי עם הבורא ומקרבת אותי אליו.

תלמיד: אז אני פועל לשם הפעולה?

כן.

תלמיד: להבדיל ממה? מה מדגישים בזה? ממה אני צריך להתנתק?

אני מתנתק מתועלת עצמית וכולי מקרב את עצמי ומכוון את עצמי כדי להתקרב לבורא.

תלמיד: איזה חיסרון בדיוק האדם מתחיל להרגיש בזמן שהוא נמצא בלא לשמה?

בלא לשמה אדם מרגיש את עצמו.

תלמיד: זאת אומרת שהוא גם יכול להישאר במצב הזה של לא לשמה?

כן ודאי.

תלמיד: אז מה בדיוק הוא מקבל בזמן הפעולות האלה שהוא נמצא בלא לשמה? האם יש אילו הבחנות או נקודות של לשמה גם בלא לשמה שהוא מתחיל לברר ביניהן? איך זה בדיוק עובד?

זה נמסר לפנימיות האדם. מי שמקיים את זה,לאט לאט מתחיל להרגיש איזו תועלת יש מזה ואיזה שוני יש. ככה זה.

תלמיד: הם נתנו לנו את העבודה המיוחדת הזאת שעל ידה אנחנו מושכים את המאור?

נגיד כן.

תלמיד: אז איך בדיוק הוא מתחיל להשתוקק לבורא? מה פתאום נבנה בו שהוא מתחיל להשתוקק לבורא?

כי הוא חושב על הבורא, הוא מעביר את עצמו ממחשבות על עצמו למחשבות על הבורא, ומשתדל להיות מכוון אליו ומקורב אליו, וכך זה בעצם הופך להיות מטרת החיים שלו.

תלמיד: בסדר ההשתלשלות, נניח מלמעלה למטה, יש הרבה מדרגות אבל בסוף אדם פוגש רב, קבוצה, ספרים, בתור העליון שלו, שמכוון אותו. האם כשאדם חושב איך להשפיע נחת רוח לבורא, הוא צריך לבדוק מה הוא יכול לעשות בשביל המורה שלו? בצורה פשוטה, אנחנו מרגישים שעשרים שנה, חמש עשרה שנה, שלושים שנה, דרכך אנשים קיבלו פה חיים, ועכשיו מרגישים קצת לא בנוח ומנסים להרגיש מה יכולים להחזיר, מה יכולים לעשות.

אין בזה שום הכרחיות ושום חובה. אלא כל תלמיד הוא טוב אם ירצה לכוון את עצמו גם לתלמידים שלו.

תלמיד: יש בהרבה מקומות כזה, יש איזה הקבלה בין מורה לבורא ומורה בתור מקור שממנו מגיע השפע, האור, הידיעות, ההבחנות. ובדרך חזרה זה לא עובד? תלמיד לא צריך לחשוב איך הוא יכול להשפיע נחת רוח למורה?

לא.

תלמיד: כלפי מי הוא רוצה להשפיע?

כלפי הבורא.

תלמיד: הבורא זה דבר חלקלק. אדם מצייר לעצמו בורא בכל מיני צורות, כל יום מצטייר לו בורא חדש. כך גם אנחנו לומדים שצריך לעשות, לחפש את העבודה מחדש בכל יום. חברים זה דבר יציב, המקורות הם אחד, המורה הוא אחד, הקבוצה היא אחת. איך אדם יכול להתחיל לדמיין לעצמו כל יום משהו חדש, שהוא משפיע או לא משפיע משהו לבורא?

זה דווקא ההיפך, אני חושב שיום יום יש לו בורא חדש. שמה שלא היה אתמול השתנה למה שיש היום, וכך הוא מתקדם. הוא עובר מיום ליום ובאמת הוא צריך לבדוק את עצמו, האם יש לו משהו שלא משתנה ולהיות ממש במאבק עם המחשבות, עם הרצונות, עם הרגשות האלה, שמחזיקים אותו באותו מקום כמו אתמול.

תלמיד: אנחנו נמצאים במאבק הזה יום יום, בלהשתחרר ממחשבות על עצמי, מדאגות על עצמי. אני חושב שאנחנו גם מבינים שזה מה שמעכב אותנו. אבל אנחנו כביכול לא מוצאים כל כך תחבולה איך להיפטר מזה באמת.

זה רק על ידי התקרבות לסביבה, כי בכוח הסביבה אדם יכול לנתק את עצמו מכל מיני מחשבות על עצמו ולהעביר את זה דרך החברה, לטובת החברה, לטובת הבורא.

תלמיד: יש יחס של אדם למציאות. אדם מתייחס לעצמו, יש לו יחס לעשירייה, יש לו יחס לבורא, ויש גם יחס לכל מיני פעולות שהוא עושה. נאמר לשים תפילין, להגיד ברכות, כל מיני דברים שהוא מתייחס גם אליהם. איך היחס לכל אלה, לעצמו, לעשירייה, לבורא ולפעולות, מביא אותו לשמה?

כי על ידי הרצון שלו, כשהוא רוצה להגיע לעשיית נחת רוח לבורא, הוא מפעיל את הכוח הזה בכל מה שיש לו, והכוחות האלה מצטברים, מתחברים, וכך הבורא מביא אותו ללשמה.

תלמיד: בתחילת הדרך, ברור שהוא רוצה להרוויח מזה משהו לעצמו, יש יחס לעצמו והוא אומר, איך אני מרוויח מזה משהו שנקרא בורא, משהו גדול. אבל אומרים לנו שאם האדם יעשה את כל אלה ויתייחס נכון, אז פתאום הוא כבר לא יחפש רווח לעצמו, אלא יחפש רווח לבורא, הוא יעבור מעצמו לעשירייה ולבורא. איך קושרים את כל הפעולות האלה כמעבר לטובת הבורא?

האדם תמיד נמצא בזה ששורה בבורא, ביחס הבורא לנבראים, ולכן בזה שהוא עכשיו משתדל לעשות נחת רוח לבורא, אז הכוונה שלו לאט לאט מסובבת אותו באמת להיות עם פניו לבורא, וכך הוא מגיע למצב שכל הכוונות, כל הפניות, כל הפעולות שלו יהיו עם עשיית נחת רוח לבורא.

תלמיד: כן, אבל אם אני מבין נכון המקובל חי בעולמו של הבורא כבר, זה מצב הקיום שלו. אבל בכל זאת הוא עדיין עושה כל הזמן פעולות לכיוון של הבורא, ואומרים לנו שלפעולות האלה קוראים מצוות בין אדם לחברים שלו, ובין אדם לכל מיני פעולות שהוא עושה. איך זה מקשר אותו לעולמו של הבורא?

הבורא הוא אותו כוח, שאם אנחנו מכוונים את עצמנו לכיוון שלו, אז יוצא שאנחנו כן פעילים מחוץ לנו, לכיוון הבורא, ככל האפשר. ואם אדם עושה את זה באופן קבוע, אז ככל שזה נמצא בהכרה שלו, מזה כל העולם מסתובב לכיוון הבורא.

תלמיד: איך הפעולות שאנחנו עושים ביחד ומשתדלים להגיע למגמה הזאת, מנקות אותנו מהלכלוך הזה שכל הזמן מושך לעצמו?

אנחנו נולדנו כך. זה היה רצון הבורא להעביר אותנו מלא לשמה ללשמה, ולכן אנחנו מקבלים את זה כדבר שנתון בליבנו. מה עוד אנחנו יכולים לעשות? ברוך ה' שכיוון כך שאנחנו כן מסוגלים לעלות לכוונה חדשה, להרגשה חדשה ולהצטרף ליוצרנו.

תלמיד: אז לברך על ההפרעות?

לברך, אני לא חושב. אלא שכל אחד ואחד יראה את עצמו מחובר עם הכוח העליון.

תלמיד: סליחה על מה שאני אומר, אבל בחינוך הזה של הכוונות, האדם יכול רק להגיע לייאוש מהכוחות של עצמו.

זה מספיק. הוא לא צריך לעשות שום דבר חוץ מזה.

תלמיד: אנחנו יכולים לעזור זה לזה בעניין של החינוך הזה?

לתת דוגמה.

תלמיד: ובעיקר זה לתת את המקום לעליון שיעזור לנו בזה?

כן.

תלמיד: אמרת קודם שלא קיבלנו מילדות הדרכה איך להלביש כוונה על הפעולות, מה זה לשמה. הרי רובנו פה אבות ואימהות, יש לך איזו המלצה איך לקרב את הילדים יותר לכוונות על הפעולות?

בחינוך ילדים העיקר זה לתת דוגמה, כי מטבע הדברים הילדים מסתכלים על ההורים ומעתיקים על עצמם את מה שרואים בהורים. לכן את זה אנחנו צריכים לא לשכוח.

תלמיד: אילו דוגמאות אתה חושב שהן מאוד אפקטיביות כך שהילד ממש יתרשם מהן. מה היית ממליץ, מה הכיוון?

אני חושב שאת כל המצוות שאנחנו עושים בעצמנו ומלמדים את הילדים, את כל המצוות אנחנו יכולים לקיים לשמה, ולהעביר על ידי הלימוד שלהן את כוחות הבורא שנמצאים בקיום של כל מצווה ומצווה לילדים שלנו.

תלמיד: אני חושב שאחד הדברים שהילד מאוד מתרשם מהם ובכלל כל אדם מתרשם, זה כשנותנים לו דוגמה על חברות, כשהוא רואה את אבא עם החברים, פעולות כאלה. באיזה גיל היית ממליץ שהילד יבוא עם האבא למפגש עשירייה, לפעולות שהוא יראה איך מתחברים בהן?

אני חושב שזה כבר מאורגן כך אצלנו, שכל הילדים נמצאים בקבוצה, וכך עוברים את כל השנים האלו, וזה נותן להם אחר כך כוחות להמשיך.

תלמיד: אבל אם יש הזדמנות לקחת את הילד גם לאיזו פעולה חברתית כמו סעודה עם העשירייה, אם אני מרגיש שהילד מוכן לזה כבר, האם רצוי שהוא יצטרף אלי?

איך שאתם תחליטו, יש ביניכם כאלה שעוסקים בחינוך לגיל הרך, ולכן תשמעו מה שהם אומרים.

תלמיד: כולנו בדרך ל"לשמה". יש תלמידים שלומדים כבר שלושים שנה ויש גם תלמידים שלומדים שנה, שנתיים, ויש גם כאלה שלומדים שלושים שנה ועדיין לא הגיעו ל"לשמה". האם אתה מרגיש או יכול להגיד מה היה חסר להם, מה התלמידים שלומדים מעט זמן יכולים לקחת מזה? האם זה טבעי שצריך ללמוד שלושים שנה, האם גם הם צריכים לעבור את זה?

כנראה שזה טבעי ונקווה שיגיעו לזה. אבל התנאי לעבור ל"לשמה" הוא תנאי שבסופו של דבר חייב להשפיע על האדם והאדם יעבור ל"לשמה".

תלמיד: הרצון והתשוקה, גם של התלמידים החדשים להיות ב"לשמה" עוזר גם לתלמידים הוותיקים להגיע למצב הזה?

כן, ודאי. כל אחד משפיע על האחרים.

תלמיד: אנחנו לומדים הרבה שנים, עברנו הרבה תהליכים במהלך הלימוד הזה, היתה תקופה שהתחלנו את העשיריות, עשינו סדנאות, הפצה, המון דברים. בשלב שבו אנחנו נמצאים כרגע בדרך ל"לשמה", בשלב הנוכחי שלנו, איפה היית ממליץ לנו לרכז את תשומת הלב שלנו?

לרכז את תשומת הלב שלנו, של כל אחד ואחד, בכך שלא יהיה מקום פנוי בינינו, זה העיקר.

תלמיד: מה הכוונה שלא יהיה מקום פנוי?

שנהיה צמודים עד כדי כך שלא יהיה מקום פנוי בינינו.

תלמיד: קודם המלצת לבדוק שכל פעולה תהיה מכוונת לבורא.

כן.

תלמיד: אנחנו משתדלים לעשות את המקסימום בינינו בכל מיני פעולות. בסוף זה מתחלק לפעולות שהן בכמות, להצליח בכמות, מבחינת הפעמים שאתה חושב על הבורא, ויש את איכות המאמצים, איכות הכוונה שהצלחת לייצר באותו מצב שהתגלה. איך אנחנו צריכים להתייחס לכמות ולאיכות?

אתם צריכים לדבר על זה יותר ביניכם.

תלמיד: ראיתי ממך דוגמה שיש לך יכולת להיות בסבלנות אינסופית, ויש מצבים שיש לך אפס סבלנות. כשאני מסתכל על הדוגמה הזאת זה להיות במצבי קיצון, עד כמה אנחנו צריכים לפתח, או חייבים לפתח גמישות כזאת, לא בהכרח בסבלנות ובחוסר סבלנות אלא בכל מיני דברים, להיות מצד אחד מאוד קשוחים וקפדנים, ומצד אחר מאוד רכים ופשרנים. האם הכרחי לפתח את היכולות האלה בדרך?

אני חושב שכל זה מסתדר בעצמו, בדרך, שכל אחד מאתנו שהולך, בכל צעד ושעל הוא מקבל יותר כוח עליון, מקבל יותר הדרכה וזה עושה בו משהו.

תלמיד: אנחנו מתכוננים לכנס, עברנו הרבה מאוד כנסים. אני מרגיש שההכנה נהפכת להיות מאוד איכותית, יותר מרוכזת לכנס הזה. בעבודה היומיומית שתיארת, אנחנו צריכים כל רגע לקשור לבורא, זו העבודה שאנחנו צריכים לעשות, איך כנס עוזר באותה עבודה?

אנחנו צריכים להיות יחד באותם המאמצים, באותן הפעולות, באותן הכוונות ובאותן המטרות.

תלמיד: בכל רגע נתון הבורא שולט לנו על הלב, משנה כל הזמן מצבים והעבודה שלנו היא לקשור אותם, לעשות את העבודה איתם מול הבורא. לפעמים אתה מצליח יותר, לפעמים פחות, ולפי הבנתי צריך להתרכז בכאן ועכשיו כל רגע. איך התוצאות של כנס יכולות לעזור לנו באותה עבודה בכל רגע נתון?

אנחנו עושים הכנות לכנס, אנחנו עושים אפילו סדנאות, ומתוך זה כל אחד ואחד מתחיל להרגיש שהוא כבר נמצא בכנס, במשהו. וכך אנחנו צריכים לעשות, להמשיך.

תלמיד: לפעמים כשאני נזכר שאני צריך לקשור רגע מסוים לבורא אני מצליח לעשות את זה, ולפעמים אני מצליח חלקית. מה יכול לעזור לנו להצליח יותר בכמות, לזהות יותר את הבורא בכל מיני מצבים, ובאיכות, שנוכל לעבוד עם אותו מצב ביתר כוח, ביתר עוצמה. מה הדבר שיכול לעזור לנו?

הדבר שיכול לעזור לנו זה שאנחנו מצטרפים זה אל זה, ממש לראות אפס מקום פנוי בינינו, ולקוות מאוד שהתרגילים האלה יביאו אותנו לדבקות.

תלמיד: בעל הסולם כותב כאן שחכמי התלמוד הקלו על דרך התורה, במקום סיגופים ניתן לעבוד בתורה ומצוות לשמה דרך זה שעושים נחת רוח לבורא וכולי. האם נכון להגיד שהסיבה שהם הקלו היא כי הדור השתנה, והם התאימו את השיטה כלפי הדור החדש?

כן.

תלמיד: אפשר גם לראות שחכמי הקבלה, המורים שלנו, גם עשו מהלך, והקלו עלינו ונתנו לנו את העבודה בקבוצה. שעל ידי המאור המחזיר למוטב, כשעובדים בקבוצה מתקדמים גם כן לקראת לשמה. בחוץ יש דור אחר לגמרי, האם יש איזו מחשבה איך להקל במשהו עליהם, בצורה שהם יצטרכו ללמוד?

יש עניין של "כל דור ודורשיו", אבל זה לא כלפי התנאים, ההגבלות וכן הלאה, לכל דור. אני חושב שאנחנו צריכים רק להבין מה הבורא דורש מאיתנו, במיוחד באותם הכוחות שקיבלנו לעומת הדורות האחרים, ולהמשיך בזה. לי אין יותר מה להגיד.

תלמיד: האם מתוך המאמץ הפנימי שנתעמק יותר בלימוד, נמשוך מאור, הבורא יענה לנו איך לפנות לדור החדש ששונה לגמרי, ויש לו שפה אחרת, הבנה אחרת?

כן.

תלמיד: אז אנחנו צריכים למהר.

כן.

תלמיד: אנחנו מדברים על כל הדברים, החברים, המורים, כל מיני אמצעים כדי להגיע לשמה. למה לא מספיק מעלים את העניין של הכרת הרע. הרי אם רע לי בטבע הזה, אם אני מרגיש שזה אוכל אותי, הורג אותי, לא נותן לי לנשום, אז אני אמצא אמצעים, דרך מי, איך, להגיע להשפעה, אבל כאילו לא מודגש העניין הזה. זה בכוונה כך?

אני חושב שזה נמצא בכל אחד, אלא כל אחד הוא בעל הבית לפתוח את זה לעצמו או לא, עד כמה הוא סובל, מהאגו, מחוסר העזרה מסביב וכן הלאה. זה תלוי בקשר בין החברים.

תלמיד: אני מבין את זה, אבל מי יצביע לו על זה. אם האדם לבד הוא לא יידע, הוא יסבול, ויש כבר חכמים, אנחנו מדברים על תיקונים. למה לא מצביעים דווקא שזה הסרטן שלך, זו הסיבה לכל הייסורים?

מה שלא יהיה, יש רק סיבה אחת שהיא באמת הסיבה לכל הבעיות שלנו, והיא חוסר ידיעת הבורא, חוסר הרגשת הבורא. אם היינו מרגישים אותו, אז היינו עושים הכול כדי להגיע אליו. מה לעשות? זה כל חכמת הקבלה.

תלמיד: אז כל עוד אני לא ארגיש את הבורא אין לי סיכוי להגיע להכרת הרע?

לא. בהכרת הרע אתה צריך לקבל התרשמות משניים, מטבע הבורא ומטבע הנברא, ואז להשתדל לעשות מזה משהו.

(סוף השיעור)