שיעור בוקר 20.02.2022 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

הכול מושג בכוח התפילה - קטעים נבחרים מן המקורות

אומנם אנחנו כבר יודעים שבאמת הכול מושג בכוח התפילה, אבל נקווה שנקבל עוד התרשמות ונשקיע בזה יותר כוחות ותשומת לב.

לא לזלזל במה שאנחנו קוראים עכשיו, כי מה שנשיג פעם יהיה רק מזה שנדע לפנות לבורא בצורה מדויקת, נכונה, עקבית וכולם יחד.

קריין: קטע מספר 13, כותב הרב"ש.

"צריך לעשות כל המעשים של תורה ומצות, בכדי שיביאוהו לידי הכוונה בעמ"נ להשפיע. ואח"כ, כשכבר יש לו הבנה שלימה, כמה שנחוץ לו לעסוק בעמ"נ להשפיע, ומרגיש כאב ויסורים מזה שאין לו הכח הזה, אז נקרא, שיש לו כבר על מה להתפלל תפלה על עבודה שבלב. כי הלב מרגיש את מה שחסר לו. אז על תפלה זו באה עניית התפלה. היינו, שנותנים לו מלמעלה את הכח הזה, שהוא כבר יכול לכוון בעמ"נ להשפיע. כי אז יש לו כבר אור וכלי. אבל מה יכול האדם לעשות, שאחרי כל היגיעות שטרח ויגע, ומכל מקום עוד לא הרגיש חסרון, מזה שלא יכול להשפיע, לבחינת כאב ויסורים. אז העצה, לבקש מה', שיתן לו את הכלי, המכונה "חסרון מזה שלא מרגיש", והוא בבחינת מחוסר הכרה, שאין לו שום כאב מזה שלא יכול להשפיע." 

(הרב"ש. מאמר 37 "מי מעיד על האדם" 1985)

שאלה: למה חשוב להתחבר למרכז העשירייה ולהתפלל? מה קורה בלבבות שלנו כשאנחנו מאוחדים וביחד מתפללים לבורא?

כי אם לא כך, אז זה לא כלי. כתוב עשר ולא תשע, עשר ולא אחת עשרה, עשירייה היא מבנה שלם. אומנם אנחנו לא מבינים, לא מרגישים, לא רואים בעולם שלנו שיש הכרחיות לעשירייה, אבל אין ברירה, לכן נשמע מה שהמקובלים מספרים לנו. אם אנחנו צריכים לבנות פנייה לבורא, אז הפנייה כלפי הבורא צריכה להיות כחיסרון שהוא ישמע אותו, שהוא יקלוט אותו ויוכל להשתמש בו ככלי שעל ידו הוא יבנה את התגובה שלו.

הכלי הזה שאנחנו מגלים לו חייב להיות שלם, ושלם זה עשר, כי כך זה מתברר לנו מהיחס בין האור והכלי. יש מילוי ויש חיסרון, והקשר בין החיסרון והמילוי מגיע להתקשרות ביניהם כך, שכל עוד הם לא בונים את היחסים שיש בין עשרה, אז זה לא קשר נכון, הם לא מרגישים זה את זה, הם לא מבינים זה את זה, הם לא מקושרים זה עם זה. רק אם יש רצון להשפיע שזה הבורא - הכתר, ובכתר הזה מתעורר איזשהו רצון לקבל קצת שונה מהכתר, אז הרצון לקבל הזה שמתפתח על ידי הרצון להשפיע של הכתר מגיע דרך כול מיני שינויים, מעברים, מכתר עד המלכות. ואז יש לנו רצון לקבל במלואו כמו שיש בכתר רצון להשפיע במלואו. לכן לא יכולה להיות התקשרות בין נותן ומקבל וגם בחזרה מהמקבל, מהמלכות לנותן, לכתר, אלא דרך כל הספירות האלה, דרך כל המעברים האלה מכתר למלכות וממלכות לכתר. לכן כך צריכה להיות בנויה עשירייה, וכל מבנה רוחני צריך להיבנות בצורה כזאת.

שאלה: האם חשוב גם במהלך היום בכל מצב שאני מוצא את עצמי להיות תמיד מחובר לבורא ולבקש עבור החברים?

זה מאוד מאוד מומלץ ורצוי. אני לא מתאר אותי כקיים לבד כי כך אני מתרחק מהבורא, אלא אני מבקש עבור החברים ומצד החברים אני פונה לבורא. זה נקרא "תפילה בציבור" - אני מתפלל עבור הקבוצה ומבקש לטובת הקבוצה, שנוכל להתחבר בינינו ולהגיע למצב שנשפיע מתוך החיבור שלנו לבורא. מה אנחנו יכולים להשפיע? חיסרון, שאנחנו מוכנים לקבל על מנת להשפיע מהבורא, שזו תהיה הנתינה שלנו. במה היא הנתינה? בזה שאנחנו מכינים את הכלי.

שאלה: בעל הסולם אומר, "אבל מה יכול האדם לעשות, שאחרי כל היגיעות שטרח ויגע, ומכל מקום עוד לא הרגיש חסרון, מזה שלא יכול להשפיע, לבחינת כאב ויסורים." למה נדמה לנו ששום דבר לא עוזר כדי להגיע לאותה ההרגשה שמדובר פה?

קודם כל זה עוזר, ובינתיים במיוחד זה עוזר בכך שיש לנו הרגשה שזה לא עוזר.

אם היית עובד ברצון האגואיסטי, אז היו צריכים להראות לך מה אתה משיג, כמה אתה מצליח, ועם כל זה להראות שיש עוד משהו שבו עוד לא הצלחת, וכך ברצון האגואיסטי אנחנו בונים גם את היחסים כלפי הילדים ובכלל בינינו. כלומר עלינו לקבל איזה צ'ופר, איזה תשלום, השגה, הבנה, הרגשה, איזה פרס, ואחר כך להמשיך. כך אנחנו מפתחים כלי אגואיסטי, אבל עלינו לפתח כלי השפעה. לכן במשך הרבה זמן אנחנו לא מרגישים שום הצלחה, אלא ההפך, עוד פחות מבינים, עוד פחות מרגישים, עוד פחות מצליחים וכן הלאה. למה? כדי להגיע למצב שלא חשובה לנו קבלה שהיא הפרס כביכול, אלא חשובה לנו פעולת ההשפעה מצדנו, עד כמה אנחנו יכולים להשפיע מהחיבור בינינו לבורא. אתה קראת על זה הרבה פעמים, אבל קראת ועזבת, אבל זו בעצם המטרה.

לכן אנחנו לא מקבלים אותה תגובה כמו שמקבלים בעולם הזה בכלים דקבלה האגואיסטיים, אלא מקבלים תגובה אחרת, ש"אין לי, ושוב אין לי", רק אכזבות. אני צריך להתגבר עליהן בכך שאני מתחבר לחברים, מסכים לעשות עוד צעד אחד, עוד יום אחד, גם אם לא יהיה לי מזה שום תשלום לכלים דקבלה שלי. כך אנחנו מתקדמים, עד ש"פרוטה ופרוטה מצטברת לחשבון גדול". וכשיצטרפו כל הפרוטות האלה אז יהיה לנו חיסרון גדול, ואז בכלי דהשפעה שאנחנו בונים אותו מתוך המאמצים שלנו, מתוך הסבלנות שלנו, נוכל לקבל בו כוח השפעה, לא משהו אחר, ובכוח השפעה הזה מתקדמים בלהידמות לבורא.

תלמיד: לא פעם באים אליך בטענות ואתה עונה "אתם לא מתחברים ביניכם". אני לא מבין למה אתה מתכוון כל פעם כשאתה אומר את זה.

אמרתי שאתם לא מתחברים ביניכם.

תלמיד: למה אתה מתכוון כשאתה אומר "אתם לא מתחברים ביניכם"? אנחנו באים ללמוד פה כל בוקר שלוש שעות.

זה שאתה יושב ולומד זה לא אומר שאתה מתחבר.

תלמיד: מה עוד חסר לעשות בעשיריות?

חייב להיות חיבור בינינו כך שאנחנו ברצון שלנו חייבים לשכנע את הבורא לעזור לנו להבין מהו החיבור הנכון, מה זה להיות למעלה מכוח הקבלה שלנו, ואיך להתייחס בינינו בצורת השפעה ויחד כולנו לבורא בצורת השפעה, ואז להתחיל לגלות רוחניות אמיתית.

תלמיד: אפשר לחייב את הבורא שיעזור לנו?

כן, ודאי. זה נקרא "נצחוני בניי".

תלמיד: איך לחייב אותו?

בזה שאנחנו מוכנים לוותר על הכול מלבד שיעזור לנו להיות מחוברים בינינו כדי להשפיע לו נחת רוח.

שאלה: מה זה מענה לתפילה, והאם צריך לצפות למענה לתפילה כשמעלים תפילה?

אנחנו צריכים בתפילה שלנו להיות בטוחים שאנחנו נקבל תשובה. וגם אם אנחנו לא מגלים את התשובה, התשובה מיד מגיעה אלינו ונמצאת בנו, רק אנחנו אולי לא מתכוונים לאותה תשובה כי לא ביררנו בדיוק את השאלה שלנו ואת הקשר שלה עם התשובה. אבל אם באמת היינו מתקשרים בינינו ומגלים יחס נכון מהחיבור בינינו לבורא, אז היינו מרגישים את התשובה.

התשובה תמיד נמצאת, ואנחנו תמיד מתקדמים, רק יוצא שבינתיים אנחנו לא מסוגלים לעכל אותה, לכן להמשיך, הבורא תמיד עונה. זה כמו עם תינוקות, אתה נותן ונותן לתינוק, מאכיל אותו ומטפל בו, אבל הוא לא יודע ולא מרגיש, אלא רק צועק ודורש, עד שמתחיל להתקשר יותר ולהיות אדם קטן. כך אנחנו צריכים להתקדם. הקבוצה שלנו היא עדיין לא קבוצה, היא אפילו לא נולדה, פה ושם יש עשיריות שקרובות לזה, לכן אנחנו צריכים להמשיך.

שאלה: מתי יש הרגשה והכרה שאנחנו מוכנים להתחבר?

שאלה טובה. מתי אדם יכול להגיד, "כן, אני מוכן לחיבור"? לא מיד, אלא אחרי יגיעה רבה ופעולות רבות בינינו ועם הבורא, שממשיך עוד ועוד "עד שאומר רוצה אני", יש כזה מושג, "עד שאומר, רוצה אני". ואז הבורא מחבר בינינו.

אנחנו צריכים לאתר מה זה נקרא "חיבור", עד כמה אנחנו הפוכים ממנו, ועל אף שאנחנו בהפכיות לחיבור אנחנו בכל זאת מכבדים ורוצים אותו. אז מקבלים את החיבור, והבורא בעצמו מחבר בינינו ונשאר בינינו כאחראי על החיבור, כערב שלנו.

שאלה: כתוב בקטע 13. "אז העצה, לבקש מה', שיתן לו את הכלי, המכונה "חסרון מזה שלא מרגיש", והוא בבחינת מחוסר הכרה, שאין לו שום כאב מזה שלא יכול להשפיע".  אפשר לקבל הסבר על הקטע?

אני צריך להרגיש חיסרון וכאב שאין לי את תכונת ההשפעה, אין לי חיבור עם החברים, אני לא יכול להשפיע, וזה כואב לי. זה עדיין לא כואב לאף אחד, אנחנו יכולים לתאר לעצמנו עד כמה זה היה יכול להיות טוב, אבל אין לנו עדיין כאבים כאלה. אם כך בואו נחזק זה את זה בדבר אחר, שיהיה לנו כאב מזה שאנחנו לא מחוברים, שאנחנו לא משתוקקים לחיבור, שאנחנו לא משתוקקים לחיבור עם הבורא שיכול להיות רק כתוצאה מהחיבור בינינו. ואז במידה שנתחבר בינינו, במידה שנהיה בקשר הזה, במידה שנוכל לאתר את חוסר הקשר בינינו וזה יכאב לנו, במידת הכאב נוכל לבקש מהבורא שייתן לנו את הכלי הזה, "תן לנו יכולת להתחבר, תן לנו כאב מזה שאין חיבור ולפי זה נהיה כבר בחוסר בכלי הרוחני". זה מה שצריך להיות.

שאלה: איך אפשר להצדיק את הבורא באריכות הזמן? אנחנו עושות הכול ולא מצליחות.

אנחנו צריכים לחפש איך להצדיק את הבורא באריכות הזמן, במשך הזמן. בזה ודאי שיש לנו כביכול שחיקה ואנחנו כל פעם צריכים להעלות את עוצמת החיבור, את הנטייה לחיבור ככל האפשר. תאמינו לי שעברתי דברים כאלה, אני כבר נמצא ארבעים שנה בזה, אבל חיסרון לחיבור, חיסרון להשתוקקות לבורא חייב להגיע אלינו, ורק לחיסרון הזה משתוקקים.

שאלה: אמרת שאנחנו כקבוצה עוד לא נולדנו, אז איך אנחנו כנשים יכולות לעזור לקבוצה להיוולד?

אני לא חושב שיש בזה הבדל גדול בין גברים לנשים. בהרגשה הגשמית יש הבדל אבל ברוחניות אין הבדל. ברוחניות אין הבדל בין גברים ונשים כמו שיש בגשמיות. ההבדל הפסיכולוגי בינינו לא קובע שום דבר, כלפי הרוחניות כולנו מעבר להבדלים מגדריים. לכן אם לא היו הבדלים והפרעות בין המינים היינו לומדים, מתחברים יחד ובזה נמצאים. אז אל תשימו לב לזה, אתן יכולות לעשות ולבצע אותם הדברים כמו הגברים, ואל תתארו לעצמיכן שמפני שאתן נשים אתן לא יכולות וזה לא בשבילכן, אין דבר כזה בכלל. תעשו אותם הדברים כמו הגברים ואני חושב שאתן מסוגלות ליותר.

בעיניי, כמו שכתוב "בזכות נשים צדקניות יצאו ישראל ממצרים"¹, גם גמר התיקון יהיה בזכות נשים צדקניות. זאת אומרת הרצון לקבל שבא דווקא מקרב הנשים מתחבר ודורש מהבורא תיקונים ובזכות זה כולנו מצליחים. אנחנו גם רואים בעולם שלנו כמה הנשים יציבות וחזקות יותר, ואני מאוד מקווה שהחלק הנשי יעשה את העבודה שלו ולא יתחמק ויברח מהעבודה הרוחנית.

שאלה: איך להגיע למצב שכאב וסבל מכך שאין לי חיסרון לרוחניות ולתכונת ההשפעה יהפוך לכלי שבו נוכל לגלות את הבורא?

זה נעשה על ידי הכוח העליון, על ידי זה שהאור העליון משפיע עלינו וכך בונה בנו את ההעתקה ממנו שעל ידה כבר יש ברצון לקבל השפעה מיוחדת, שזה הכוח המשפיע.

שאלה: במה אנחנו אשמות וסובלות כתוצאה מכך שהאחרות מגבירות את החיצוניות על פני הפנימיות?

זו לא שאלה, כן אשמות, לא אשמות. אנחנו נמצאים בכלי אחד דאדם הראשון ולכן אנחנו צריכים כך לעבוד. אף אחד לא אשם אלא כולנו נמצאים בכלי אחד. ולכן מה שעושה האחר, אנחנו צריכים להרגיש שגם אנחנו עושים. זה מה שבעל הסולם מסביר לנו במאמר "הערבות". אין כזה דבר שמישהו עושה משהו והאחר פטור ממנו. לטובה או לרעה כולנו תומכים ומשתתפים במצב הרע ובמצב הטוב של כל אחד.

(סוף השיעור)