שיעור בוקר 30.05.19 – הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 163, "פתיחה לחכמת הקבלה",

אותיות י"ב – ט"ז

אנחנו לומדים בחכמת הקבלה על שני תהליכים. תהליך אחד, זה התפשטות מלמעלה למטה, שזה המעטת האורות, השפעות נוכחות הבורא. הוא עשה על עצמו הסתרה ומוריד את עצמו דרגה אחר דרגה, או האור שמתפשט ממנו, תלוי איך לומר, עד שמגיע ממש לאפס ואפילו פחות מאפס, כדי להתאים את עצמו לנברא.

תהליך שני, הנברא נמצא למטה בסולם המדרגות בצורה לגמרי הפוכה מהבורא, ומקבל מהבורא כל מיני צורות התעוררות, כך שיוכל להתאים את עצמו לאט לאט לאור. ולפי התאמת הנברא, הרצון לקבל שלו, לאור הבורא שתכונתו על מנת להשפיע, האור או הנפש או הנשמה, נרנח"י, לא חשוב איך לקרוא לזה, מתגלה בתוך הכלי של הנברא. וכך הנברא יכול בעבודה שלו, בהתאמה שלו לאור, לעלות לדרגות יותר ויותר עליונות, ובכל דרגה שהוא מייצב את עצמו כמו האור, האור ממלא אותו וכך יש ביניהם דבקות בדרגה מסוימת. עד שהנברא מגיע בעליה שלו לדבקות השלמה, לתיקון השלם.

כך יש לנו תהליך שמתחיל מלמעלה ומסתיים למטה שנקרא "ירידת המדרגות", "פרצופים", "עולמות", "ספירות", שהאור שבהם מתמעט וכך מגיע לתחתון. והתחתון יכול מלמטה למעלה, בהתאמה שלו לאור, לעל מנת להשפיע, להזדהות עם האור ואז האור לפי השתוות הצורה ממלא את הכלי, וכך הנברא משיג את הבורא.

אנחנו לומדים את שני התהליכים האלו, המהלכים הללו מלמעלה למטה ומלמטה למעלה, ואיכשהו אחר כך הם מתחברים אצלנו, לא מיד, אבל הם די מנוגדים. לכן כשאנחנו שקועים בעבודה הפנימית שלנו, בעבודת ה', יש שם גם שפה אחרת וגם גישה אחרת, עשירייה, יגיעה, כל מיני אמצעים כדי לקדש את הרצון המקולקל שלנו. וזו שפה אחרת לגמרי שהיא באמת שפת הקבלה שהיא ההשתלשלות מלמעלה למטה.

עכשיו אנחנו לומדים את ההשתלשלות מלמעלה למטה איך הבורא מתאים את עצמו לנברא, שיהיה סולם מדרגות, ולנברא תהיה היכולת כך לעלות בסולם הזה מלמטה למעלה בהתאמה בין תכונות הנברא שהוא רוכש לתכונות הבורא.

אות י"ב

"אמנם יש להבין, כיון שכל עיקרו של הנברא ושל כל הבריאה בכללה, הוא רק הרצון לקבל בלבד, ומה שיותר מזה אינו לגמרי בכלל בריאה, אלא נמשך יש מיש מעצמותו ית', א"כ למה אנו מבחינים את הרצון לקבל הזה לעביות ועכירות, ואנו מצווים לזכות אותו על ידי תורה ומצות, עד שזולת זה לא נגיע אל המטרה הנעלה של מחשבת הבריאה."

הרצון לקבל שהבורא ברא, וזה ממש הבריאה שלו, כתוב "בראתי", הוא נברא לאט לאט מלמעלה למטה, והוא יותר ויותר מתגלה בחוסר השתוות הצורה לאור. עד שמגיע לשבירה וניתוק מהאור ואז מתחילים הנברא והבורא להיות כביכול ממש הפוכים זה מזה, בניגוד זה לזה ויש ביניהם איזו מין מלחמה אפשר להגיד, שנאה.

לכן כאן אנחנו צריכים להבין שהדברים האלה הכרחי שייקרו. גם בדרכנו להתאים את עצמנו לבורא, לגלות אותו, להבין אותו, להזדהות עימו, אנחנו מגלים את עצמנו לאט לאט במאמצים שלנו שאנחנו ממש הפוכים ממנו, עד כדי כך שלא יכולים לסבול את תכונת ההשפעה ואהבת הזולת ולא מבינים בשביל מה ואיך. אנחנו עושים את זה אך ורק מטעם הכרח בזה שהחברה לוחצת ולא נעים לנו, ועוד כל מיני נסיבות כאלו שמחזיקות אותנו בתהליך.

אבל באמת אך ורק אחרי שמתגלה לנברא עד כמה הוא הפוך מהבורא בדרגה הראשונה, כנגד זה הוא יכול להבין את האהבה כנגד השנאה, בדרגה הרוחנית הראשונה. ואז להביא את עצמו למצב של הכלי, שבתוכו רצון לקבל הפוך מהבורא, בהרגשת הדחיה, השנאה, ולמעלה מזה הרגשת החיבור והאהבה דרך הזולת לבורא, כי מבין את מה שהוכן לו ועד כמה הכול נמשך עליו באהבה גם היצר הרע וגם האור.

לכן סולם המדרגות מתחיל מזה שהנברא מגלה את שני הכוחות המנוגדים האלה, שנאה, חיבור ואהבה, לא יכול להיות זה ללא זה. לכן אסור לנו בדרך שלנו, בעבודה שלנו לברוח מהמערכה בגלל שאנחנו משיגים דחיה, חוסר רצון, ייאוש, חולשה. אלא כמו שרב"ש היה אומר "חוץ מצא". חוץ מצא הכוונה היא שחייב אתה להמשיך בדרך, מה שלא יהיה, תן לבורא לעבוד עליך, תסכים, תרכין את הראש ותקבל את הטיפול. כך אנחנו מתקדמים.

אבל שוב, התגלה קודם החושך, הדחיה, השנאה, כמו בתלמידי רבי שמעון בדרגות יותר גבוהות, כמו שאנחנו קוראים, ואחר כך מעל זה כבר יכולים לגלות גם את החיבור והאהבה.

אות י"ג

"והענין הוא, כי כמו שהגשמיים נפרדים זה מזה ע"י ריחוק מקום, כן נפרדים הרוחנים זה מזה ע"י שינוי הצורה שבהם. ותמצא זה גם בעוה"ז, למשל ב' בני אדם הקרובים בדעתם זה לזה, הם אוהבים זה את זה, ואין ריחוק מקום פועל עליהם שיתרחקו זה מזה. ובהפך כשהם רחוקים זה מזה בדעותיהם, הרי הם שונאים זה את זה, וקרבת המקום לא יקרב אותם במאומה. הרי ששינוי הצורה שבדעתם מרחקם זה מזה וקרבת הצורה שבדעתם מקרבם זה אל זה. ואם למשל טבעו של האחד הוא הפוך בכל בחינותיו כנגד טבעו של השני, הרי הם רחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב. ועד"ז תשכיל ברוחניות, שכל הענינים של התרחקות והתקרבות, וזווג ויחוד הנבחנים בהם, הם משקלים של שינוי צורה בלבד, שלפי מדת שינוי הצורה הם מתפרדים זמ"ז, ולפי מדת השואת הצורה הם מתדבקים זה בזה. ועם זה תבין שהגם שהרצון לקבל הוא חוק מחויב בהנברא, כי הוא כל בחינת נברא שבו, והוא הכלי הראוי לקבל המטרה שבמחשבת הבריאה. עכ"ז הוא נעשה עי"ז נפרד לגמרי מהמאציל, כי יש שינוי צורה עד למדת הפכיות בינו לבין המאציל, כי המאציל הוא כולו להשפיע ואין בו מנצוצי קבלה אפילו משהו ח"ו, והוא, כולו לקבל ואין בו מנצוצי השפעה אף משהו. הרי אין לך הפכיות הצורה רחוקה יותר מזה, ונמצא ע"כ בהכרח, כי הפכיות הצורה הזו מפרידה אותו מהמאציל".

שאלה: מה שמתואר פה זו נקודת הפתיחה שמזהה שהוא הופכי מהבורא?

צריכה להיות הפכיות מהבורא אחרת לא יהיה נברא. הטבע של הנברא חייב להיות הפוך מהבורא. אם הבורא הוא כולו השפעה ואהבה אז הנברא צריך להיות בטבע הפוך, קבלה ושנאה. ולאט לאט כך הבורא מפתח את הנברא דווקא על ידי האור. על ידי השפעה ואהבה של הבורא מתייצב בנברא רצון לקבל שבמהותו הוא שנאה ודחיה.

תלמיד: לגבי ההסבר שנתת שהנברא מתעורר מלמטה למעלה.

הנברא מתעורר מלמטה למעלה להשתוות צורה עם הבורא. זאת אומרת, הוא צריך לשנות את עצמו משינוי מהבורא להתאמה לבורא. הרצון לקבל שלו נשאר, אלא יש כאן כוונה על מנת להשפיע שעל ידה הוא משתווה עם הבורא. אבל אנחנו לומדים עכשיו מלמעלה למטה.

שאלה: אם יש כוח שממלא וכוח שמקבל אז למה דווקא זה יוצר שנאה ביניהם, זו השלמה מצוינת, מאיפה השנאה והדחייה?

השנאה והדחייה מתגלות אחר כך ומתגלות לא ביניהם. זה לא פשוט כל כך. יש רצון לקבל בנברא ורצון להשפיע בבורא. אם הנברא מקבל מהבורא את מה שהבורא רוצה לתת, ולו יש כוח לקבל, אז יש ביניהם קשר כנותן ומקבל, אין שום התנגדות והתנגשות, כלום.

מתי זה כן קורה? כשהנברא מתחיל להרגיש בתיקונים שלו, ואז כשהוא לא מסוגל לבצע את התיקונים, יש לו כבר תביעה לבורא, שנאה לבורא, דחייה מהזולת וכן הלאה. מלכתחילה זה לא קורה, מלכתחילה אחד מקבל ואחד משפיע. זה לא אומר שהם מנוגדים זה לזה.

שאלה: אתמול למדנו את ארבע הבחינות. איפה זה יושב כרגע בארבע הבחינות מה שאנחנו לומדים עכשיו?

אנחנו עוד לא יצאנו מארבע הבחינות. אנחנו עדיין נמצאים בבחינה האחרונה, ועוד לא דיברנו על הצמצום.

תלמיד: כל מה שאנחנו עכשיו לומדים נמצא בבחינה ד'?

כן.

שאלה: הוא כותב שהשתוות הצורה וריחוק הצורה זה כלפי הטבע, או כלפי דעתם. אני לא הבנתי כלפי איזה הבחן מתקיים שינוי או ריחוק הצורה, דעת, טבע?

אנחנו מדברים על הרצון. הרצון והאור לא נקראים "מנוגדים", אחד זה הטבע המשפיע, והשני זה הטבע המקבל. ויכול להיות שיש מצבים שהם משלימים זה את זה. הרצון להשפיע רוצה להשפיע, ואז מרגיש את עצמו בלחץ מזה שרוצה להשפיע, כי "יותר מאשר העגל רוצה לינוק, הפרה רוצה להניק", ואז הרצון להשפיע סובל מזה שהוא לא יכול להשפיע. הרצון לקבל סובל מזה, שאין לו מה לקבל או אין לו ממי לקבל. ולכן כשהם נפגשים, אז אחד יכול להשלים את השני.

רק אחר כך, בתנאי מסוים, בהתפתחות בדרגת האדם, שהוא לא בכל בני האדם בעולם הזה, מתפתח יחס מיוחד למשפיע, לבורא, שהאדם רוצה להשיג אותו, וכשרוצה להשיג אותו זה לא נקרא שרוצה להשיג ממנו משהו, אלא להשיג אותו. זה הבדל. לא שאני רוצה לקבל ממנו משהו, יותר כסף, יותר כבוד, יותר ממה שאני מבין בחיים שלי, אלא אני רוצה להבין אותו, להרגיש אותו, אותו. ללמוד את הפעולות שלו, את ההתנהגות שלו. זה משהו אחר לגמרי. זה לא בא מהרצון לקבל, זה בא מהניצוץ שיש בתוך הרצון לקבל שנקרא "חלק א-לוה ממעל", רצון להשפיע.

הניצוץ הזה שנמצא בתוך אנשים כאלו, הוא מושך אותם להכיר את פעולות הבורא, טבע הבורא, התכנית שלו, מה הוא רוצה וכן הלאה. לא לקבל ממנו דווקא, אלא להכיר אותו, "דע את ה' א-לוהיך". זה מגיע מהנקודה שבלב.

תלמיד: כלפי איזה הבחן מתבצע שינוי או קירוב הצורה, השתוות הצורה?

השתוות הצורה או ריחוק הצורה נבחנים לפי התאמת הכוונה של הנברא עם פעולת הבורא. רצון הבורא הוא להשפיע. רצון הנברא הוא לקבל. על הנברא יכול להיות תיקון, על מנת לקבל או על מנת להשפיע, על התיקון הזה אנחנו מדברים. התיקון הזה נובע לא מהרצון עצמו אלא מהנקודה שבלב.

אם יש לנברא נקודה שבלב והוא משתוקק להכיר את הבורא, אז הכרת הבורא היא לפי השתוות הצורה עימו, ואז הוא מחפש על ידי מה ומבין שזה אך ורק על ידי השתוות הצורה. זאת אומרת, עד כמה שהפעולה שלי תהיה דומה לפעולת הבורא, אז אני, מה שנקרא "ממעשיך הכרנוך", אני אבין אותו, ארגיש אותו. עד כדי כך שאדמה לו.

תלמיד: ומה לא נבחן כריחוק או שינוי הצורה בין הרצון לקבל לרצון להשפיע?

אם אני פועל לפי הרצון שלי זה לא נקרא שאני רחוק או קרוב. האנשים הרגילים ברחוב, הם לא רחוקים ולא קרובים, הם דומם, צומח, חי. הרצון לקבל נברא על ידי הבורא, אין לו שום קרבה או ריחוק מהבורא. לא. כך הוא נברא, הוא נמצא בשליטת הבורא.

מתי אנחנו מדברים עליו שהוא רחוק או קרוב? כשבתוך הרצון לקבל מתעוררת נקודה, שזה חלק א-לוה ממעל ולפי הנקודה הזאת הנברא בודק את עצמו, עד כמה הוא נמצא בהתאמה לבורא או באי התאמה. זה ריחוק או קירוב.

תלמיד: למה רק כלפי הניצוץ נבחן קירוב או ריחוק ולא כלפי הרצון?

כי ללא ניצוץ האדם נקרא "בהמה" ואין עליו שום חובה לעשות משהו. הוא לא מרגיש הבדל בינו לבין הבורא ובכלל אין לו יחס לבורא. יש לו יחס לגורל שלו, לכוח עליון כביכול, שהוא מדמיין לעצמו שמשהו שם קורה לו. ואז בהתאם לזה הוא מוכן ברצון לקבל שלו לקבל את כל החוקים שעליהם אומרים לו, ש"אם תקיים את זה, יהיה לך טוב".

תלמיד: זה שהדומם, הצומח והחי ברצון לקבל נמצאים תחת שליטת הבורא, זה לא נבחן לאיזו מידה של השתוות או ריחוק הצורה?

דומם, צומח, חי מקיימים את רצון הבורא במלואם ושום חוק לא חל עליהם, חוץ מחוק הטבע שמתקיים בהם בלי לשאול את פיהם.

תלמיד: אז לגבי ההבחנה הזו שנקראת "השתוות הצורה", הם נמצאים בהשתוות הצורה או בריחוק הצורה?

לא זה ולא זה. אפשר להגיד על השתוות או על אי השתוות רק על מי שחל החוק הזה של השתוות או אי השתוות, לפי היכולת שלו להביא את עצמו ליותר או פחות השתוות. אבל דומם, צומח, חי, אנשים ברחוב, אתה לא יכול להגיד עליהם שהם רשעים, לא מתקרבים לבורא, מה קורה להם, אלא "כולם כבהמות נדמו". וזה נכון, הם נמצאים בדרגת החי. כי דרגת המדבר נובעת מהנקודה שבלב. מהניצוץ, מהרצון להשפיע של הבורא שנמצא בתוך הנברא כניצוץ. אם הניצוץ הזה לא מתעורר אז "כולם כבהמות נדמו".

תלמיד: פשוט חשבתי שחוק השתוות הצורה חל על כל הדרגות של הטבע.

לא. הוא אומר לך אחר כך, גם ב"פתיחה" נדמה לי שזה כתוב, שדומם, צומח, חי הם לא עולים בעצמם, אלא על ידי האדם הם עולים ויורדים, ואין להם חשבון לעצמם.

קריין: כתוב ב"הקדמה לספר הזוהר", אות י"ח.

"ואין לשאול כלל, על מצב שאר בריות העולם, חוץ מהאדם, משום שהאדם הוא מרכז כל הבריאה, כמ"ש להלן באות ל"ט, וכל שאר הבריות, אין להן חשבון וערך של כלום לעצמן, זולת באותו השיעור, שהן מועילות לאדם, להביאו לשלמותו, ועל כן הנה עולות ויורדות עמו, בלי שום חשבון לעצמן."

שאלה: אנחנו מדברים על חוקיות ועל הטבע. מצד אחד יש חותם ויש נחתם, זה משהו שהוא מוחלט. מצד שני, אני זה הרצון לקבל ויש בי בכל זאת את היכולת או הרצון במידה שאני מפתח אותו, כן להשפיע, להוציא משהו החוצה למישהו.

אני מנסה להבין מבחינת החוקיות, כמו שאנחנו אומרים, למה אני יכול להשפיע למישהו אבל אני לא יכול למלא את עצמי?

אני גם לא מבין מה זה נקרא ש"אני יכול להשפיע למישהו"?

תלמיד: אומרים לי שאני יכול לעבוד באהבת חברים שזאת השפעה. זה לא שאני עכשיו ממלא לו את הבטן, אלא זו אהבה כלפי מישהו.

אבל זאת לא באמת השפעה ואהבה.

תלמיד: אז מה זה?

כדאי לך לעשות את זה. זה ביטוי מהרצון לקבל שלך. כדאי לי למלאות רצונו של החבר בכל מיני חשבונות ולכן אני עושה את זה. זה לא נקרא שאני מתוקן. אני נמצא בפעולות מיוחדות שיביאו אותי לתיקון, אבל זה לא נקרא שאני "מתוקן".

תלמיד אבל לפעמים אומרים לנו שאנחנו צריכים להיות כמו צינור, שאם אני ארצה עכשיו להשפיע לחבר אז יעבור דרכי משהו מלמעלה כלפי אותו החבר.

זה בכלים הרוחניים וגם הגשמיים, אבל יש להבדיל ביניהם. אני יכול להשפיע לחבר מתוך זה שכך כתוב בספר והמורה מלמד אותי, ואז על ידי זה שאני עושה את זה עם החברים, אנחנו יחד, למרות שאלו עדיין פעולות אגואיסטיות, אבל כך אנחנו מעוררים את המאור המחזיר למוטב.

תלמיד: והמאור פועל על אותו חלק א-לוה ממעל והוא הופך אותו בעצם לכלי השפעה?

המאור הזה מביא לי כל מיני הבחנות חדשות, חושך ואור ואני מתחיל לגדול ביניהם.

תלמיד: אז העניין של השתוות הצורה, לפעול כמו הבורא, אני מגיע לזה או לא?

אני מגיע לזה על ידי זה שאני משפיע בחברה, עושה כל מיני הבחנות או כל מיני פעולות שהמקובלים ממליצים. אבל זה לא שאני עושה פעולות השפעה, אני עושה פעולות שמביאות לי את המאור המחזיר למוטב, ואז הוא מביא לי את תכונת ההשפעה.

תלמיד: ובפעולות האלה משהו כן עובר לסביבה דרכי או לא?

כן. אבל עדיין זו לא רוחניות, זה נקרא "הכנה".

שאלה: בהשתלשלות מלמעלה למטה, מה מטרת ההתרחקות?

ליצור מצב. בהשתלשלות מלמעלה למטה צריכים ליצור סדר הסולם שמביא מלמעלה למטה גם אורות וגם כלים בהזדהות זה עם זה, זה כנגד זה בכל סולם המדרגות. אז הוא נותן לנו ההגדרות הנכונות בין האור לבין הכלי בכל המצבים מלמעלה למטה, זה ההשתלשלות. ואחר כך השתלשלות הזאת מגיעה לסיום הסולם, ושם נעשתה השבירה, ומהשבירה יש התכללות של שני הכוחות האלה רצון לקבל ורצון להשפיע. ומהתכללות הזאת מגיעה יכולת באמת להתכלל, רק שזה יהיה בצורה נכונה. לא בהתכללות השלילית שבכוח השבירה, כי אז נכנס ניצוץ האור לתוך הרצון על מנת לקבל, אלא על ידי התכללות הזאת, מגיע אחר כך מאמץ מצד התחתון, מצד האדם.

האדם, מתוך המאמץ שלו בחברה, בקבוצה, בעשירייה מביא מאור המחזיר למוטב. המאור הזה מאיר על הניצוץ שנמצא בתוך הרצון לקבל האגואיסטי, ואז הוא מתחיל לפתח אותם, את הרצון לקבל והניצוץ שבתוכו. על ידי יגיעה, אפילו בדרגה הגשמית, זה לא חשוב. כי אנחנו מעוררים בזה המאור, דווקא בגלל השבירה, ואז אנחנו מתחילים לעבוד על החיבור. לכן כתוב, שכדי להציל את הנבראים מגודל הפירוד הזה, נעשתה סוד השבירה וכולי.

תלמיד: אז מה משתנה בהשתלשלות משלב לשלב, אם עדיין יש שם קשר בכל שלב בין אור לבין כלי?

זה היחסים בין האורות לבין הכלים שהם עדיין נמצאים בקדושה, והם עדיין נמצאים בשליטת האור, בשליטת העליון, בשליטת הבורא, והבורא כביכול בונה כאן סולם שמתרחק מהם, ואז האור והכלי מתמעטים.

תלמיד: כן, אבל מה מטרת הריחוק?

מטרת הריחוק, להגיע למצב שהאור והכלי כמעט מגיעים לאפס הרצון ואפס האור. למה? כי אז בסוף הסולם הזה נעשתה השבירה, ומהשבירה התחתון יכול להתחיל לעלות בסולם.

תלמיד: אי אפשר לסיים את זה בסוף בחינה ד'? למה צריך עוד להמשיך?

אבל איך תהיה התכללות בורא עם הנברא, ניצוץ עם הרצון לקבל? איך יכנס האור בתוך הרצון, אם לא על ידי שבירה? ואז הרצון הוא יתחיל להבין ולהרגיש מה זה נקרא להיות "כאור", ואז הוא ידרוש כוונה על מנת להשפיע.

תלמיד: בהשתלשלות ד' בחינות, אין שם קשר בין בורא לנברא?

קשר, תלוי על מה אתה מדבר. שם זה קשר כזה שהנברא עדיין לא קיים. הנברא האמתי הוא קיים באדם הראשון, לכן זה נקרא "אדם הראשון" שבו כבר יסוד של הנברא, ולפני זה לא. כי "הנברא" זה נקרא שנמצא ברשות בפני עצמו.

אדם הראשון לפני החטא נקרא "מלאך", עדיין לא אדם, רק לשם העתיד. אחרי השבירה שיש לו כל מיני הכנות, של רצון לקבל ורצון להשפיע ונמצאים בערבוביה ביניהם, אז מגיע מאור, והאור הזה מאיר ומתחיל לברר את הרצון לקבל והניצוץ שבו. ואז זה מתחיל להגיע לצורת האדם, הדומה לבורא. שרצון לקבל עם הניצוץ הזה, רוצה להידמות לבורא. זה נקרא שרצון לקבל עושה לעצמו "צמצום", "מסך", "אור חוזר", ועל ידי הניצוץ הזה מקבל מאור המחזיר למוטב, ומרכיב את עצמו בעל מנת להשפיע. אבל לפני שהוא עושה את הפעולה הזאת בעל מנת להשפיע, הוא חייב להרגיש שנאה, דחייה, ורק כנגד זה הוא ירגיש את החיבור והאהבה.

תלמיד: אז אפשר להגדיר מה ההבדל בין שלב לבין שלב בריחוק מלמעלה למטה? מה מתרחק בדיוק משלב לשלב, אם עדיין יש קשר בין אור לבין כלי?

מלמעלה למטה הקשר בין אור לבין כלי הוא כזה שבכלל אין עדיין נברא, אין עדיין כלי, זה עדיין השתלשלות האורות והרצון לקבל שבתוכו. אין עדיין מישהו שנמצא ברשות בפני עצמו. אין עדיין ניתוק מהאור. אז כל מה שעושים עושים מתוך הכלים האלו, הרצונות האלה, מתוך זה שהאור מכוון אותם לכל דבר. כמו שבבריאה כולה דומם, צומח, חי, וגם אלו בני האדם כולם נפעלים על ידי הבורא, ואין שום דבר שיוצא מהם עצמם. לכן אין שכר ואין עונש על כל החיים הבהמיים האלה בכלום, מה שלא תעשה.

תלמיד: אני שואל קודם על התהליך מלמעלה למטה, האם הוא נותן משהו למי שהולך להתפתח מלמטה למעלה?

לא, הוא לא שייך לזה. זה הכול לפנינו.

תלמיד: אז בשביל מה צריך אותו?

כדי להכין לנו את הכלים, להכין לנו יכולות, להכין לנו סולם. אנחנו מתחילים מלמטה אחרי שבירת אדם הראשון, אחרי התדרדרות הזאת עד העולם הזה, וכל מה שקורה בעולם הזה, ואיך שהחומר מתחיל מנקודת השבירה התחתונה ביותר להתייצב בצורה אוטומטית על ידי המאור המחזיר למוטב בדרגת דומם, צומח וחי. כשמגיעים לדרגת החי, בתוך החי מתחיל להתעורר ניצוץ בחלק מהחי, בדרגת ד' שבחי, ואז מתחילים להיות נגיד באוכלוסייה שבעולם שלנו את אלו שנקראים "מדבר", שיש להם הבחנות כאלה, נקודה שבלב.

תלמיד: למה ההתפתחות שלהם היא על ידי ריחוק ושנאה? בהתפתחות מלמטה למעלה צריך להגיע להשתוות הצורה, למה הם מתחילים כל הזמן מזה שהם הפוכים?

הם הפוכים באמת הפוכים, הם לא מתחילים מזה. הם הפוכים מהשתלשלות מלמעלה למטה על ידי השבירה, על ידי כל ההתפתחויות הם מתחילים לגלות את עצמם בטבע בהמי, רצון לקבל. ואז כנגד ניצוץ שמתעורר בהם, הם מתחילים להרגיש על מנת לקבל. הם לא מודעים לזה. אבל אני מתחיל להרגיש שאני יותר על מנת לקבל, או עדיין אין לי הכרה בזה, אבל אני כבר מרגיש שיש משהו מחוצה לי שמנהל אותי, שעושה לי כל מיני דברים, שאני לא יודע למה אני שייך, מה הטעם בחיים, וכן הלאה.

שאלה: אוקי, אני מנסה לשאול לגבי השתוות הצורה, מה זה בדיוק השתוות הצורה?

השתוות הצורה, זה עד כמה שאני רוצה להידמות לבורא. וזה יכול להיות רק בתנאי שאני מרגיש עד כמה שאני הפוך ממנו, עד כמה שאני נמצא בשנאה לאחרים, לזולת, לכולם, עד כמה שאני קשה, עד כמה שאני לא מסוגל להיות טוב לאף אחד, עד כמה שאני חושב רק על עצמי וכולי.

מתוך החושך הזה שאני משיג, אני משיג את זה, ומשיג את זה כחושך. כי אני מרגיש שזה לא טוב, רע לי מזה, ואני משיג את זה באור העליון כביכול שמאיר עליי קצת. אני עדיין לא מבין אותו, אבל כך. ואז אני נמצא במצבים שנקרא אצלנו "ירידה", "דחייה", "חוסר אונים", ועוד כאלה דברים.

לאט לאט במשך שנים רבות המצבים האלה מתייצבים בתוכנו, ואז אני מתחיל להרגיש בירידות כמה שבאמת אני דוחה את כולם, שונא את כולם. כאילו קודם לא הייתי? גם קודם הייתי, אבל לא הייתי מרגיש. לא הייתה לי הכרת הרע, היה רק רע ללא הכרה.

ואז מתוך זה שאני מרגיש כמה שאני הפוך מהקדושה, אני מתחיל לרצות את הקדושה, באמת להתחבר ולאהוב. אבל זה מגיע רק מתוך דחייה. מי שלא עבר את הדחייה והשנאה, לא יכול להרגיש צורך לחיבור ואהבה. וכך בכל מדרגה ומדרגה. וזה לוקח שנים רבות, עד שאדם מתחיל להרגיש שנאה. שנאה. שהוא מכיר את זה. מבין את זה. מודה. מודע לזה.

תלמיד: אז איפה פה השתוות הצורה, אם אתה כל הזמן מגלה חושך, רע, שנאה?

אז אתה מתוך זה מתפלל. אתה מבין שאתה צריך את העשירייה, באמת צריך את העשירייה ואמצעים, ואז מתוך זה אתה משיג מאור המחזיר למוטב. אז אתה באמת צריך אותו.

תלמיד: התהליך שעוברים על ידי החושך זה הכנת הכלים?

"יתרון אור מתוך חושך", ודאי.

תלמיד: ומהחושך יוצאת ממך תפילה?

כן. זה על ידי ירידות, כמו בתלמידי רבי שמעון. על ידי הירידות מגיעה ההכרה שאני נמצא כולי בתכונת הקבלה, ושנאה, ודחייה כללית לכולם, ויחד עם זה שאני חייב לצאת ממנה, להתפטר ממנה. אז מצד אחד, אני שמח שהגעתי להכרת רע כזה, ומצד שני, אני כבר צריך להתחיל לפעול.

תלמיד: אז במה בדיוק קורית אותה העלייה בסולם? אם אתה כל הזמן מגלה רק רע..

אבל מתוך זה אתה ניגש לטוב.

תלמיד: אז כל שלב בסולם זה יותר הכרת הרע, ואז אפשר לכסות את זה בטוב?

כן. ודאי. אם לא מתגלה הרע, או שאתה מגלה אותו כזקן שמחפש את מה שנאבד לו. אבל אם לא מתגלה הרע, אז איך אתה יכול לעשות פעולה טובה? איך אתה יכול להתקדם? הכול מתוך גילוי הרע. לכן כל ההכנה מלמעלה למטה בהשתלשלות, זה איך להכין דרגות של גילוי הרע.

שאלה: אם ניקח את מה שאמרת לגבי גילוי הרע ונניח אני לוקח שני סוגי אוכלוסיות, אוכלוסייה אלימה ואוכלוסייה שרוצה, ומצליחה לחיות בסדר, מי יותר קרוב לתיקון?

שניהם לא קרובים. אלה מגלים את הטוב והרע בצורה שלהם ואלה מגלים בצורה שלהם. אתה יכול להגיד כך על כל מיני מפלגות וזרמים, כולם בהמות. מה ההבדל בין זאבים לחתולים, בין חיות יפות, טובות וחיות טורפות ומזיקות כאילו? אין שום הבדל.

תלמיד: אין ספק שהם בדרגת החי.

הם בדרגת החי בלבד. תסתכל על כל חברי המפלגות, הם לא דרגת חי? ביידיש אומרים "חָייעֵס".

תלמיד: לדוגמה, דרום אמריקה ואירופה, מי יותר קרוב לתיקון?

אף אחד. הכול תלוי במקום שמגלים את הניצוצין. זה יכול להיות איינשטיין ורחוק מהתיקון, או יכול איזה פועל סקוטי וקרוב לתיקון. זה כבר חשבון הבורא.

אתה רואה אפילו בכלים שלנו, כמה תלמידים יש לנו בכל העולם ועד כמה יש להם לב בוער ונקודה, באמת נקודה בלב שבוערת. יש לנו דוגמאות כאלו כמו רבי עקיבא מהעבר ואונקלוס וכן הלאה, והם קרובים לתיקונים ולבורא, כמונו. וישנם כאלה שהם מקרב עם ישראל בגשמיות, אבל איפה הנקודה שלהם ואיפה הם? זאת אומרת יש חשבון גשמי ויש חשבון רוחני. לפי החשבון הרוחני, רק מי שיש לו נקודה שבלב, כך הוא מכובד ומתקדם.

מה קרה עם אברהם? קודם כל מי הוא בכלל? שצירף לעצמו את כל תושבי בבל, את כל מי שבא? זאת אומרת העיקר שמתגלה הניצוץ והוא צריך להתגלות בכולם בסופו של דבר, כי על ידי השבירה לכל רצון ורצון לפי הדרגה שלו נכנס ניצוץ מהאור.

זה הכול, רק במוקדם או במאוחר, לפי הסדר. עד כמה שהכלי יותר זך ויש בו ניצוץ, אז הוא קודם, מזכות לעביות, מהקל לכבד ככה זה התיקונים. לכן ודאי שאנחנו יותר עבים מהדורות הקודמים, יותר כבדים, יותר קשים. אבל גם האור, כמו שכותב בעל הסולם, אנחנו יכולים, וגם הדורות הבאים אם יבואו, דווקא הם יגיעו לאורות יותר גדולים, מתוך העביות שלהם.

שאלה: כשאנחנו אומרים שישראל מקבלת דחף וכוחות שמפעילים עליהם לחץ כדי להתקרב כדי להתעורר, כמו אנטישמיות. מה בין כוח הטבע שדוחף את האדם שאין לו ניצוץ שבלב ולזה שיש לו הניצוץ שבלב?

אני מבין אותך, שאלה טובה ולא כל כך קל לענות עליה. זאת אומרת אני מרגיש אותה אבל לבטא אותה זה לא פשוט. יש ענף ושורש, בעולם הגשמי בכל זאת חלה חובה של תיקון על עם ישראל הגשמי. והוא לא מקבל התעוררות דרך הניצוץ, הוא לא מקבל התעוררות מבפנים, מתוך עצמו, אלא על ידי הצורה החיצונה, נניח על ידי אנטישמיות וכן הלאה. הם לא צריכים מחוסר הניצוץ, להגיע להזדהות עם הבורא עם הדבקות בבורא, אבל הם חייבים בכל זאת לממש את עצמם בסוג של חיבור ולתת דוגמא לכל האנושות.

עם ישראל הגשמי נעשה בזה כמעבר לאומות העולם. בדרך מהבורא, מהאור, כי האור מתפשט קודם כל דרך המקובלים, דרך הדורות הקודמים מאדם הראשון, דרך בעלי הזוהר וכן הלאה וכן הלאה עד אלינו. ומעלינו לעם ישראל הגשמי, וגם לאומות העולם. "עלינו" הכוונה היא לכל התלמידים שלנו בכל מקום שבעולם, שבו יש נקודה שבלב הוא לא שייך לחשבון הגשמי, הוא יכול להיות סקוטי, יכול להיות מאפריקה, לא חשוב מי או מה. אם יש לו נקודה שבלב זהו, הוא כבר שייך לעבודה הרוחנית הפנימית. ואחר כך זה מגיע מעבר לעם ישראל הגשמי וגם מעבר לאומות העולם הגשמיות. כך אנחנו צריכים לראות את זה ולעבוד. כך אנחנו כאן עושים פחות או יותר. רק בתחילת ההתייצבות.

שאלה: אפשר להגיד שהעבודה האמיתית מתחילה אחרי גילוי של נקודת ההופכיות הזאת?

העבודה האמיתית מתחילה מתוך שאדם מרגיש נטייה לבורא, בשביל מה אני חי, למה אני חי? בשלב הבא הוא מגיע בכל זאת ללימוד. אחרי שלומד מגיע לסדר בעשירייה בקבוצה, איכשהו מסתדר שם, לא חשוב בדיוק עד כמה שזה מושך אותו, או דוחה אותו. דווקא אלו שיש להם רצון לקבל גדול וניצוץ גדול, לא כל כך נמשכים לעשירייה יש להם דחייה, יש להם כוח התנגדות יותר גדול. אבל בכל זאת משתלבים. "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו".

ואז אחרי הרבה זמן, אחרי כל העבודות האלה, הם מגיעים להרגשת שנאה. הם מרגישים ורואים שהשנאה שולטת בהם, שהם לא יכולים להתקרב לאחרים, לא יכולים להזדהות איתם להתחבר איתם, יש להם ממש דחייה יותר ויותר גדולה. כמו תלמידי רבי שמעון שבכלל רצו להרוג זה את זה. לפי גודל גילוי השנאה, כנגד זה הם מתחילים להרגיש שאין להם ברירה, הם חייבים להשיג אהבה, זה תלוי בזה. ואז הם מתחילים להרגיש שאין לי אהבה, חסרה לי אהבה, וזה הכרחי לי, אחרת אני לא אוכל. ואז השנאה שנמצאת במקצת במה שמגלה כלפי האהבה שרוצה לרכוש, זה כבר מתחיל להתייצב באדם כתחילת הכלי.

תלמיד: אז זו נקודת החיסרון שמגיעים אליה או השתוקקות.

זו נקודת החיסרון בתיקון. כשאני באמת רוצה לרכוש. כנגד השנאה אני מתחיל להרגיש חוסר באהבה. זה פלא שכך זה מתגלה. גם לפני כן לא אהבתי אף אחד, הייתי דוחה את כולם ככה וכך. אבל עכשיו כשמגיעה לי ירידה כזאת שאני מרגיש דחייה מכולם ולא יכול להיות איתם בשום צורה יחד. נגיד עכשיו אחרי הכנס שעברתם כל כך יפה, אתם יכולים להרגיש שאתם נמצאים בדחייה זה לזה. כמו שכתוב לזה גרם קדושת היום, שדווקא בגלל שמשכנו את האור , שיאיר עלינו, אז הוא מתעורר ומזמין בנו את הרגשת החושך, עד כמה הטבע שלנו הפוך.

ואז אחרי הכנס, אחרי כול הדברים היפים והטובים שעשינו, אני מרגיש את עצמי שאני לא יכול להסתכל על אף אחד, שאני מתבודד ומתרחק מכולם עוד יותר. זה טבעי, זה טוב, זאת התוצאה הנכונה. אבל יחד עם זה השאלה היא, אולי בדחייה הזאת אני כבר מרגיש כנגד עד כמה אני חייב להגיע לאהבה.

ויכול להיות שעוברים כמה ימים, אתם נמצאים באופוריה, בהתלהבות מהכנס, ואחר כך באה ירידה, נפילה, דחייה, אפילו עד שנאה, וכך מתוך זה אני מרגיש שאני חייב אהבה, שאני כבר זקוק לזה. זה מה שנעשה ופעם ראשונה. זו תחילת עבודה יותר גדולה, אבל זה אחרי שנים.

שאלה: כשמתוך העבודה האדם מגלה פירוד ושנאה, למה שיבוא לו משם רצון לאהבה וחיבור.

זה קשור, זה כנגד זה. כי על ידי מעשים טובים שהוא עשה, הגיע לו אחר כך אור, והאור הזה מאיר לו את החושך שבו. ככה זה העבודה שלנו.

תלמיד: זאת אומרת זה מגיע על ידי השפעת האור. מגיע לו רצון לחיבור ואהבה על ידי השפעת האור מתוך החושך, מתוך הפכיות הצורה?

כן. אותו האור שמעורר בי את הרגשת החושך, מעורר בי גם הרגשה של חוסר בחיבור..

שאלה: עד איזו נקודה נמשכת ההשתלשלות מלמעלה למטה, זאת אומרת איך אפשר לדעת שהגעתי לסוף של ההשתלשלות, אני או האנושות או הרצון.

מאיפה אתה יודע על השתלשלות?

תלמיד: נעזוב אותי רגע, נדבר על הרצון.

לא, את זה אתה לא יודע. אתה מגלה אותו מלמטה, כשאתה נמצא במצב שלך. אנחנו לומדים על ההשתלשלות מלמעלה, מאין סוף עד העולם הזה, עד המצב הנמוך ביותר. ואתה עדיין לא מגלה את המצב הנמוך ביותר. אתה נמצא הרבה יותר למטה ממנו, אתה בהרבה פחות ממנו.

תלמיד: זאת אומרת שמבחינת המצב אנחנו לומדים בקמפוס על שלושה צירים, יש מלמעלה למטה, העולם הזה, ומלמטה למעלה.

כן.

תלמיד: ההשתלשלות ממשיכה גם כשאנחנו נמצאים בתוך העולם הזה או שהיא נגמרה ועכשיו אנחנו נמצאים בתהליך עליה?

ההשתלשלות מסתיימת בקו הזה למטה, בקו הזה יש הכנה גשמית, כמו שאמרתי צריכה להיות הכנה מדרגת הדומם צומח וחי ואחר כך בתוך החי מתעוררת הנקודה שבלב והוא מתחיל לעלות בציר הג'.

תלמיד: אז התהליך הזה של הדומם צומח חי זה חלק, איך סופרים אותו כחלק מההשתלשלות עדיין למטה או שזה בכלל, כי נראה שבעולם הזה, בעולם הגשמי יש דווקא שיש מין אבולוציה, התפתחות והתקדמות. זה עדיין חלק מההשתלשלות למטה או חלק מהעלייה למעלה או שזה חלק שבכלל לא קשור. איך סופרים את זה בתוך התהליך?

זה חלק מהעלייה ממטה למעלה.

אות י"ד

"ובכדי להציל את הנבראים מגודל הפירוד הרחוק הזה, נעשה סוד הצמצום הא', שענינו הוא, שהפריד הבחי"ד הנ"ל מן כל פרצופי הקדושה, באופן שמדת גדלות הקבלה ההיא, נשארה בבחינת חלל פנוי וריקן מכל אור. כי כל פרצופי הקדושה יצאו בבחינת מסך מתוקן בכלי מלכות שלהם, שלא יקבלו אור בבחי"ד הזו, ואז בעת שהאור העליון נמשך ונתפשט אל הנאצל, והמסך הזה דוחה אותו לאחוריו, הנה זה נבחן כמו הכאה בין אור העליון ובין המסך, המעלה אור חוזר ממטה למעלה ומלביש הע"ס דאור העליון, כי אותו חלק האור הנדחה לאחוריו נק' אור חוזר, ובהלבשתו לאור העליון נעשה אח"כ כלי קבלה על האור העליון במקום הבחי"ד, כי אח"ז התרחבה כלי המלכות באותו שיעור האו"ח, שהוא אור הנדחה שעלה והלביש לאור העליון ממטה למעלה, והתפשטה גם ממעלה למטה, שבזה נתלבשו האורות בהכלים, דהיינו בתוך אור חוזר ההוא. וה"ס ראש וגוף שבכל מדרגה, כי הזווג דהכאה מאור העליון במסך, מעלה אור חוזר ממטה למעלה, ומלביש הע"ס דאור העליון בבחינת ע"ס דראש, שפירושו שרשי כלים, כי שם עוד לא יכול להיות הלבשה ממש, ואח"ז כשהמלכות מתפשטת עם האו"ח ההוא ממעלה למטה, אז נגמר האור חוזר ונעשה לבחינת כלים על אור העליון, ואז נעשה התלבשות האורות בכלים, ונקרא גוף של מדרגה ההיא, שפירושו כלים גמורים."

זאת אומרת, כאן בעל הסולם כבר מסביר לנו את עבודת המסך. שבמידה שהנברא מסוגל לעצור את עצמו להתקיים בדרגת חי, בדרגת הבהמה, רק לצורך קיומו בלבד, שזה נקרא קבלה הכרחית, "לא יגונה ולא ישובח"¹, ואת כל היתר שמגיע אליו, לרצון לקבל שלו, הוא דוחה, מפני שזה לא הכרחי לדרגות דומם, צומח, חי שלו, כי בדרגת המדבר הוא רוצה להתקיים רק בהשפעה, בדומה לבורא, להיות אדם, אז הוא דוחה את האור העליון, מלביש אותו בכוונה שלו בעל מנת להשפיע, ומוכן לקבל מהבורא כל מה שהבורא רוצה, אבל רק כדי להידמות לבורא בזה.

וכך הוא מפתח בו כבר יחס חדש למאציל, שרוצה להזדהות עם המאציל, לפי העביות שלו, לפי הצמצום והדחיה שלו, וכך יוצא שאת האור חוזר, זאת אומרת את הכוונה שלו על מנת להשפיע הוא מלביש על האור הישר, שמגיע לו בהרגשתו מהמאציל, וכך אור חוזר שמתלבש על האור הישר הופך להיות לאור הפנימי של הנאצל או הנשמה שלו.

שאלה: היה אור, היה כלי, פתאום מופיע מסך. מה זה מסך? ממה הוא מורכב? מה טיבו? איך המסך התגבש?

עוד לא דיברנו על זה. אתם רואים איך בעל הסולם לא כל כך שומר על זרימת החומר. יש לנו רצון לקבל (ראו שרטוט מס' 1). הרצון לקבל הזה בונה לפניו מסך, צמצום ומסך, הוא לא רוצה לקבל כלום. כשמגיע אליו עכשיו אור הוא מתגבר, כי אור זה תענוג, הוא מתגבר ודוחה אותו. לא מדובר על קבלת ההכרחיות של דומם, צומח, חי, בדרגה שהכרחית לקיום הגוף, אלא מדובר על התענוגים, הרגשת התענוגים, שאת כל התענוג הוא רוצה להפנות לבורא, ומה שללא תענוג הוא מוכן לקבל. מה זה ללא תענוג? אני נהנה להחזיק את הגוף שלי בתנאי שהתחזוקה הזאת היא בשבילי הכרחיות כדי להשפיע לבורא, להזדהות עמו.

שרטוט מס' 1

אם כן, יש אצלי רצון לקבל, רצון, ומסך (ראו שרטוט מס' 1). מסך זה כוח הדחיה שאני לא רוצה לקבל להנאתי אלא ההנאה שלי צריכה להיות למעלה ממני בבורא, "כי בו ישמח ליבנו". ההחלטה הזאת נקראת צמצום א', צמצום. כשמגיע אור מהבורא, זה נקרא "אור ישר", אני על ידי המסך דוחה אותו, זה נקרא "אור חוזר", אני שולח אותו בחזרה. מה פירוש שאני שולח אותו בחזרה? אני מפעיל את הרצון שלי כדי להתייחס למה שאני מקבל מהבורא רק לצורך הקשר עמו בהדדיות, ביננו, שנהיה כשותפים, "אני לדודי ודודי לי"².

ואז כשברור לי שאני יכול גם לקבל כדי ליהנות לבורא, אז אני מקבל, וזה נקרא "אור פנימי". החלק מהאור ישר שנכנס בי נקרא "אור פנימי", והחלק מהאור ישר שלא יכול להיכנס בי, הוא נשאר מבחוץ כ"אור מקיף". זה סך הכול המבנה שנקרא "פרצוף".

שאלה: בעצם המסך הוא על בחינה ד'?

המסך הוא על כל הבחינות, על הרצון לקבל. אלא בד' בחינות דאור ישר, שם מתגלה הרצון לקבל בבחינה ד'. אז כל מה שמתחת למסך זה בחינה ד', ומה שיש לפני זה, זה בחינות שורש עד ג' (ראו שרטוט מס' 2).

תלמיד: ואיפה כאן עשר ספירות?

בבחינה ד', כשמקבלים כאן, זה עשר הספירות. והראש זה נקרא ט' ראשונות. יופי תשאלו, אמנם אנחנו קצת רצים קדימה אבל אתם כבר שם.

שרטוט מס' 2

שאלה: אנחנו יודעים שבנוסף לספירות שיש בראש, זאת אומרת לבחינות שיש בראש, גם במסך יש בחינות. איך הוא עובד יחד עם הבחינות שבראש?

מה שנקרא בראש זה בכוח, לא בפועל. היינו מחשבות, רצונות, כאלו דברים לפני החלטה. ההחלטה כולה תלויה במסך.

תלמיד: אז למעשה הבחינות של המסך הן אלה שקובעות כמה שהגוף יקבל?

כן, וודאי. המסך קובע את הכול.

שאלה: מה ההבדל בין אור חוזר לבין אור מקיף?

אור ישר שמגיע לכלי שווה אור פנימי ואור מקיף, כך הוא מתחלק (ראו שרטוט מס' 3).

לגבי אור מקיף ואור חוזר. זה לא יהיה מדויק, אבל אור ישר שווה אור חוזר המלביש ואור מקיף. זאת אומרת מה שאור חוזר לא יכול להלביש באור ישר, זה יוצא כאור המקיף.

שאלה: כן, רק שאני לא מצליח להבין מה ההבדל בין אור מקיף לאור חוזר. האור שחזר, במה הוא שונה מהאור המקיף?

יש אור חוזר הכללי שהוא מחזיר את הכול, זה אור חוזר הדוחה. ויש אור חוזר המלביש, שרק חלק הוא מסוגל להלביש לאור ישר, זה אור חוזר המלביש.

תלמיד: מה קורה אחרי זה לאור החוזר? לאיפה הוא חוזר?

חלק הוא מלביש מאור ישר על ידי שמקבל פנימה. מה שהוא מלביש, הוא אחר כך מקבל פנימה. והחלק שהוא לא יכול, יוצא כאור מקיף.

תלמיד: אז הוא יוצא כאור מקיף, זאת אומרת זה היינו הך.

מה שהוא לא יכול להלביש.

תלמיד: כן. אז האור חוזר והאור מקיף זה יוצא אותו דבר בסופו של דבר.

כן ולא.

תלמיד: למה לא?

כי מלביש אותו או לא מלביש אותו. יש לך עשרים סוגים של אור חוזר ועשרים סוגים של אור מקיף, אני לא יכול להסביר לך עכשיו הכול. אבל השאלות יפות, תישאר איתן, ככה אפילו מבולבל קצת. זה טוב, זה נותן שטח למחשבה.

תחשוב בעצמך, בא, מגיע אור ישר, אני דוחה אותו, מקבל אותו, מלביש אותו, לא יכול להלביש. מה קורה איתו כשאני מלביש אותו? אני יכול לקבל אותו בפנים. כשאני מלביש אותו אבל לא מקבל אותו, הוא נשאר מבחוץ. יכול להיות אור ישר כזה שאני בכלל לא יכול להלביש אותו, אז הוא נשאר עוד לפני. יש כל מיני סוגים.

תנסה ככה לתאר את כל התמונה, יש הרבה הבחנות. קח חלק ד' מ"תלמוד עשר הספירות", שם יש לך הרבה מאוד סוגי אורות, סוגי כלים, סוגי רשימות, אתה תראה כמה. וגם מה ששם זה לא מספיק, זה רק חלק ממה שבעל הסולם מבאר לנו, הוא לא יכול לבאר הכול.

שרטוט מס' 3

שאלה: למעשה המסך זו ההרגשה של הגוף, אם המסך מרגיש שהוא יכול לקבל אז הוא משתמש בראש כדי לעשות חשבון, כמו שאנחנו למשל אומרים שהשכל הוא הכלי של ההרגשה. האם בפרצוף הרוחני זה בערך אותו דבר כמו שאצלנו? כי לפי ההרגשה אנחנו מפתחים שכל.

אני לא רוצה לדבר על זה. למה שאני אסתבך איתך? מסך המלביש, מסך המקשר, מסך הדוחה, מסך המחליט, מסך ההופך את מה שיש בראש לתוך הפרצוף, יש הרבה דברים. זה לא לעכשיו. תרשום, תחשוב. מה שאמרת, חלקית זה אולי יפה, אבל רק חלקית.

תלמיד: גילוי שנאה ופירוד בתוך האדם, שהוא מגיע למצב ממש שמרגיש את החושך לגמרי, זה עוד לא גילוי ההופכיות מהבורא.

כן. כשמגיעה לי שנאה לזולת כתוצאה מעבודה רוחנית אני מרגיש שבזה אני הפוך מהבורא. הזולת והבורא, על ידי שנאה נעשים לפַני כאחד. אז אני מתחיל להבין שאהבת הבריות ואהבת ה' זה היינו הך כלפי הרצון לקבל שלי.

תלמיד: ואז אדם מבין שרק תכונת הבורא, תכונת ההשפעה יכולה להציל אותו מזה.

כן.

תלמיד: ואז הוא צריך לבקש ממנו שייתן לו צמצום ומסך כדי להתעלות מהשנאה.

מה שמבקש. כן.

תלמיד: ואז מתגלה הופכיות אמיתית מהבורא מעל המסך, כשהוא פוגש את האור.

גם נכון.

תלמיד: אז מתחילה כאילו עבודה עם ההופכיות הזאת.

כן.

תלמיד: ואיפה הכול קורה?

מה זאת אומרת איפה? בתוך הרצון של האדם. אין באדם חוץ מהרצון שלו. מה זה בתוך הגוף? אתה רופא ומבין את הגוף, זה לא קורה בתוך הגוף הזה.

תלמיד: האם הגילוי, הצמצום והמסך הכול קורה בתוך העשירייה?

בעבודה עם הזולת, שזאת עשירייה, הוא מתחיל לראות עד כמה הוא נמצא בדחייה מהם.

תלמיד: מהשנאה הגשמית שמתגלה בתוך העשירייה, בתוך העבודה, זה מגיע לשנאה רוחנית ואהבה רוחנית?

הכול רוחני. איזה גשמי יש כאן? אנחנו בעבודה שלנו נמצאים בעבודה רוחנית. רק לא בהבחנות רוחניות, אבל נמצאים בהתקשרות רוחנית בינינו.

שאלה: אני לא מבין איך פתאום נהיה ראש לפרצוף. היו בחינות א', ב', ג', ד', פתאום נהיה ראש. מאיפה הגיע הראש הזה?

יש שורש א', ב', ג', ד', בחינות. בחינה ד' היא כולה מקבלת. מתוך שהיא כולה מקבלת היא מרגישה את עצמה בבושה. כתוצאה מזה היא הולכת לצמצם את עצמה. כתוצאה מזה היא רוצה להידמות לבורא, אז היא אומרת שאת זה אני אעשה על ידי המסך, כוח התנגדות שאני מקבלת מהאור (ראו שרטוט מס' 4). ואז יש באותה הבחינה, זו כבר בחינה ד' עצמה, רצון לעשות מסך, צמצום וקבלת האור בעל מנת להשפיע כמה שהיא מסוגלת. זאת אומרת, העיקר בשבילה זו הכוונה הזאת. וכמה שמקבלת זה יהיה כבר על מנת להשפיע.

שרטוט מס' 4

תלמיד: אבל זה נשמע כאילו שיש ראש שמקבל את ההחלטה הזאת. כאילו מה זה בחינה ד'?

ודאי. מה שיש לפני בחינה ד' זה הכול נקרא ראש. לכן ציינתי בשרטוט שיש ט' ראשונות ומלכות. בחינה ד', מלכות. אז ט' ראשונות זה הראש ומלכות זה כלי הקבלה (ראו שרטוט מס' 5).

שרטוט מס' 5

תלמיד: תמיד היה ראש? גם בין בחינה א' לב' היה ראש שהחליט על המצב?

לא. בד' בחינות דאור ישר אין לך כלום. אלה בחינות דאור ישר שבצורה ישירה ללא שום תגובה של הנברא כך זה מגיע מלמעלה למטה. לכן זה נקרא "שם ה'", שזה הבורא כך מתייחס לנברא.

תלמיד: רק בבחינה ד' נהיה ראש פתאום?

לא בבחינה ד' עצמה. אלא אחרי שבחינה ד' מקבלת, מרגישה בושה, עושה צמצום, אז מייצבת את עצמה בצורה חדשה.

תלמיד: הבורא עושה לה ראש פתאום? הט' ראשונות?

היא בעצמה עושה כי היא רוצה להידמות. מהרגשת הבושה היא עושה צמצום ומסך ורוצה כבר להכין את עצמה בצורה כזאת. אז יש לה כאן ראש וכאן זה גוף (ראו שרטוט מס' 6).

שרטוט מס' 6

תלמיד: אבל הראש הוא תוצאה של הרצון לא להיות בבושה?

כן. הבנתי מה שהוא שאל.

שאלה: מה זה עשר ספירות דאור ישר?

מה שמתפשט מלמעלה למטה.

תלמיד: אפשר להראות בשרטוט?

עשר ספירות דאור ישר, זה שאם יש לך ראש וגוף, אז יש לך עשר ספירות שבגוף ועשר ספירות שבראש. עשר ספירות דאור ישר זה מה שיש לך בבחינות שורש, א', ב', ג', ד', זה עשר ספירות דאור ישר, או ד' בחינות דאור ישר. אור ישר, זאת אומרת שמתפשט מהבורא בצורה ישירה, ללא שום תגובה של הנברא. אין עדיין נברא (ראו שרטוט מס' 7).

שרטוט מס' 7

תלמיד: מה זה נקרא שזה מתלבש בעשר ספירות דאור חוזר?

זה כבר משהו אחר, זה כבר בראש הפרצוף. כשהפרצוף מתחיל לבנות לעצמו, כשהוא מחליט שרוצה לעשות פרצוף, אז יש עשר ספירות דאור ישר מלובשות בעשר ספירות דאור חוזר, ומתוך ההתלבשות הזאת הוא מחליט כמה שהוא יכול לקבל בגוף (ראו שרטוט מס' 7).

תלמיד: מה קורה אחר כך עם אור חוזר?

לא יודע.

תלמיד: בטקסט כתוב שאור חוזר הוא הכלי.

אור חוזר נעשה כלי במקום בחינה ד'.

תלמיד: מה זה נקרא?

שהכלי לאור ישר זה רצון לקבל. הכלי לגילוי הבורא, להזדהות עם הבורא, לאור הבורא, זה כבר אור חוזר.

תלמיד: אבל אור חוזר זה אור.

אור חוזר זה לא אור. אין דבר כזה אור. כשאני מקבל ממך איזו מנה יפה שאתה מכבד אותי ואני אומר לך, תודה רבה, אני מודה לך מאוד, אני מחזיר לך אותו סלט שקיבלתי ממך?

תלמיד: לא.

אז למה אתה קורא לזה באותו שם, אור? אור זה נקרא השפעה.

תלמיד: למה מקובלים קוראים לזה אור חוזר?

כי זה אור של השפעה, אור של תענוג, שהנברא מחזיר לבורא. אור זה תענוג. גם כשאני מקבל מבעל הבית, אני לא מקבל מבעל הבית חתיכת בשר, אני מקבל ממנו יחס. לכן זה נקרא אור, ולא חתיכת בשר. וגם אני מחזיר לו את האור, את היחס שלי. אחרת אתה יכול להגיד, איך זה שהנברא שולח לבורא בחזרה אור? מה זאת אומרת, מי הוא הנברא, ספק של כוח עליון, כוח רוחני? כן. אם אני רוצה בזה להנות לבורא, זה נקרא שאני נותן לו אור.

שאלה: בהתחלה ד' בחינות דאור ישר זה עשר ספירות. ופתאום יש עשר ספירות דאור ישר ועשר ספירות דאור חוזר, איך זה קורה?

כי מדובר כבר שהאור מתלבש בתוך הכלי, ולא יכול להיות שאור מופיע בתוך הכלי בפחות או ביותר מעשר הבחנות. חייבות להיות עשר ספירות.

תלמיד: עשר הספירות מתחלקות?

לא מתחלקות. אלא היחס מהבורא זה עשר ספירות דאור ישר, היחס לבורא מהנברא זה עשר ספירות דאור חוזר.

שאלה: מה ההבדל בין עשר ספירות דאור ישר ועשר ספירות דאור חוזר?

מהבורא ומהנברא, תלוי ממי זה מגיע. או שאתה נותן לי או שאני נותן לך, יש הבדל?

תלמיד: כן, יש הבדל.

זהו. אז כשאתה נותן לי זה נקרא אור ישר, כשאני נותן לך, מחזיר לך בעצם, זה נקרא אור חוזר.

שאלה: בריאת בחינה ד' הסתיימה בזה שאור חכמה יצא ובבחינה ד' נשארה רק השתוקקות. ועכשיו בחינה ד' עושה צמצום.

לא, צמצום גרם להסתלקות האור מבחינה ד', לא שמבחינה ד' יצא אור ואז נעשה צמצום.

שאלה: הדוגמה הזאת שהבאת, אפשר לשייך את זה לכל הרגשה שבאה לאדם?

אני לא יכול להגיד לכל הרגשה. נלך לאט לאט. למה אתם עוצרים על איזה משפט ורוצים ממנו לבנות חכמת הקבלה בעצמכם? לאט לאט, נלך לפי הטקסט, יש לנו עוד מה לעשות עימו.

שאלה: מה ההבדל בין כלי קבלה לרצון לקבל?

רצון לקבל זה רצון לקבל כללי שהבורא ברא, ורצון לקבל שעושה על עצמו צמצום, מסך, אור חוזר, השתוות הצורה עם האור העליון, עם הבורא, הוא הופך להיות כלי קבלה לאור העליון. זה ההבדל. יש רצון, והרצון הזה לא מיועד לכלום, אלא הוא חייב להיות בעיבוד של הרבה מאוד פעולות עד שהוא יגיע לכלי קבלה.

אות ט"ו

"הרי שנעשו בחינת כלים חדשים בפרצופין דקדושה במקום בחי"ד אחר הצמצום א', שהם נעשו מאור חוזר של זווג דהכאה בהמסך. ויש אמנם להבין את אור חוזר הזה, איך הוא נעשה לבחינת כלי קבלה, אחר שהוא מתחילתו רק אור נדחה מקבלה ונמצא שמשמש תפקיד הפוך מענינו עצמו, ואסביר לך במשל מהויות דהאי עלמא, כי מטבע האדם לחבב ולהוקיר מדת ההשפעה, ומאוס ושפל בעיניו מדת הקבלה מחברו, ולפיכך הבא לבית חברו והוא מבקשו שיאכל אצלו, הרי אפילו בעת שהוא רעב ביותר יסרב לאכול, כי נבזה ושפל בעיניו להיות מקבל מתנה מחברו, אכן בעת שחברו מרבה להפציר בו בשיעור מספיק, דהיינו עד שיהיה גלוי לו לעינים, שיעשה לחברו טובה גדולה עם אכילתו זו, הנה אז מתרצה ואוכל אצלו, כי כבר אינו מרגיש את עצמו למקבל מתנה, ואת חברו להמשפיע, אלא להיפך, כי הוא המשפיע ועושה טובה לחברו ע"י קבלתו ממנו את הטובה הזאת. והנך מוצא, שהגם שהרעב והתאבון הוא כלי קבלה המיוחד לאכילה, והאדם ההוא היה לו רעבון ותאבון במדה מספקת לקבל סעודת חברו, עכ"ז לא היה יכול לטעום אצלו אף משהו מחמת הבושה, אלא כשחברו מתחיל להפציר בו, והוא הולך ודוחה אותו, הרי אז התחיל להתרקם בו כלי קבלה חדשים על האכילה, כי כחות ההפצרה של חברו וכחות הדחיה שלו בעת שהולכים ומתרבים, סופם להצטרף לשיעור מספיק המהפכים לו מדת הקבלה למדת השפעה, עד שיוכל לצייר בעיניו שיעשה טובה ונחת רוח גדולה לחברו עם אכילתו, אשר אז נולדו לו כלי קבלה על סעודת חבירו. ונבחן עתה, שכח הדחיה שלו נעשה לעיקר כלי קבלה על הסעודה, ולא הרעב והתאבון, אע"פ שהם באמת כלי קבלה הרגילים".

זאת אומרת, ד' בחינות דאור ישר מגיע לרצון לקבל שרוצה לקבל, דיברנו על זה אתמול, ואז הוא מקבל לפי הרצון שלו. לא בגלל שזה רצון הבורא או כל מיני גורמים אחרים, אלא שהוא רוצה, הוא מקבל והוא נהנה. ובמידה שהוא עושה את זה בעצמו, שמושך ומרגיש, אז אחר כך מתעוררת בו בושה. ואז היא גורמת לו למצב שהוא לא יכול לסבול את עצמו עד כמה שקיבל על מנת לקבל לעצמו. ההרגשה הזאת, בושה, שהיא הפכיות מהמאציל, היא גורמת לו צמצום.

ואז הוא מחליט, שמעכשיו והלאה אם אני אעשה משהו, אני אעשה לא בגלל שאני רוצה אלא בגלל שהמאציל רוצה. ויש לו כאן עבודה כפולה. כי קודם היה לו רצון, ויש לו גם רצון עכשיו ליהנות ממה שהוא מקבל, ועכשיו הוא צריך לעשות על עצמו צמצום שלא לקבל כמו שקודם על מנת לקבל לעצמו, אלא לקבל כדי להשפיע לבורא. זאת אומרת, יש לו עבודה כפולה, ליהנות לא מתענוג שמגיע מהמילוי עצמו, אלא שהמילוי הזה בא מהמשפיע והוא יכול בזה להנות למשפיע.

אתם מרגישים כמה שיש כאן חשבונות כפולים, זה על פני זה. שאני צריך לעשות כאן צמצום על התענוג שלי, שאני לא נהנה למרות שאני רוצה ליהנות. כלי הקבלה הרגילים לא נפסלים בצורה כזאת שהם לא קיימים, אז אני רק מצמצם אותם שאני נמצא למעלה מהם. זאת אומרת, אני נמצא בכוח שאני לא נהנה לעצמי. איך יכול להיות דבר כזה? רק בתנאי שהבורא נעשה גדול בעיניי, בעל הבית נעשה גדול בעיניי.

ואז אני מוכן לקבל ממנו. אמנם אני ממלא את הכלי שלי, המילוי שבכלי שלי מגיע לכלים שלי, ודאי שאני לא יכול להנות לבעל הבית אם אני לא נהנה, אבל הגדלות שלו היא עושה בי כלים חדשים. שאני נהנה בגללו, בגלל שהוא גדול ממני, גדול בעיניי. ואז אני יכול לקבל ונהנה מכל מה שאני אוכל, מכל מה שאני מקבל, אני חייב ליהנות, אבל אני עושה את זה כדי להשפיע לו. יש כאן היפוך פנימי פסיכולוגי מאוד עמוק. ואז הנברא מגיע להזדהות עם הבורא.

תראו כמה פעולות הנברא צריך לעשות כדי להגיע להשתוות, כי הוא נמצא בטבע אחר. צריך לעשות על עצמו צמצום, להרגיש את עצמו בבושה, הפכיות הצורה מהבורא, להרגיש עד כמה שהוא חייב לתת לבורא. הוא לא יכול לעצור ולהגיד, לא, לא מקבל, בזה אתה לא עושה שום דבר, אתה מזלזל במשפיע, ברצון של המשפיע, אז אתה חייב לקבל. לקבל, זאת אומרת אתה חייב ליהנות ממה שאתה מקבל ממנו כמו שקודם נהנית כשקיבלת לעצמך, עכשיו אתה מקבל ונהנה בגלל שאתה בזה רוצה להשפיע לבורא. זאת אומרת, הכול נמצא בתוך הכוונה. הרצון גם כן נמצא, הוא לא נעלם, אלא הכול נכנס לכוונה על מנת להשפיע. ואת זה הוא מייחס לבורא, כאילו שולח לו בחזרה, זה באור חוזר. וכך הוא מגיע להשתוות הצורה, להזדהות עם הבורא.

ודאי שיש כאן הרבה פעולות פנימיות ובירורים, אבל זאת בעצם התכלית שאליה הכלי רוצה להגיע. בדרך צריך להגיע לשנאה עצמית, לשנאת על מנת לקבל, להערכה של הבורא, להערכה של על מנת להשפיע, לשקול זה כנגד זה, לברר את כל הכלים שבפנים, בתוך כל הרצונות. עד כמה שבתענוגים שמגיעים שבזה לא ייכשל, לא יתחיל לקבל בעל מנת לקבל פתאום באמצע הדרך, אלא הכול שיהיה עטוף בעל מנת להשפיע, בכוונה הזאת כלפי המאציל הגדול.

שאלה: בושה זה כוח שצריך לעורר? כי אתה אמרת קודם, טועם ואז מתבייש.

כמו שאנחנו אומרים "תתבייש לך", אז האדם מיד מסמיק ומתבייש. כך אתה רוצה שיהיה לנו ברוחניות?

תלמיד: פתאום אני קולט שאת הבושה אני צריך לעורר בי.

אתה לא יכול לעורר בושה.

תלמיד: למה? אני טועם, טועם, אני חייב לטעום. אני לא יכול לצמצם מראש, אני צריך לטעום ואז להתבייש.

אם אתה מדבר על הדוגמה הגשמית, אתה צודק, כן, נכון. זאת אומרת, אם אתה מרגיש בזה שאתה נמצא אצל בעל הבית ובעל הבית מתגלה לך, שזה הוא מביא לך את הכיבוד, אז אתה מתחיל להתבייש, זה נכון. אבל ברוחניות זה מגיע מלמעלה. גם על ידי הופעת בעל הבית, אבל זה כבר על ידי פעולות, על ידי הרבה פעולות.

שאלה: עוד שאלה לגבי הבושה. מה שקרה בבחינה ב', שבינה רצתה להידמות לכתר, המצב הזה, הנטייה הזאת, הרי כלולה בתוך בחינה ד'?

איזו בחינה ד'? רגע, רגע, בחינה ב' לפני בחינה ד'.

תלמיד: נכון. אבל בבחינה ד' אנחנו אומרים שמתגלה בושה.

כן.

תלמיד: שהוא לא בהשתוות הצורה עם המאציל.

כן.

תלמיד: אבל הוא עבר דרך בחינה ב', ששם כן היה רצון להידמות למאציל. למה הוא מרגיש בושה, הרי כבר יש בו את זה?

בחינה ב' לא הייתי אומר שזה רצון להידמות למאציל, עדיין אין מי שיידמה למאציל. בחינה ב' זאת עדיין בחינה, עדיין הבחנות שבתוך האור. לכן כל הד' בחינות האלה נקראות ד' בחינות "דאור ישר".

תראו, תשמעו מה שקורה. "דאור ישר", זאת אומרת זה כל השינויים באותו האור עדיין, עדיין לא יצאו מהאור לרצון, לבחינת הנאצל.

תלמיד: אז מתי זה קורה?

בבחינה ד' עצמה, פעם ראשונה.

תלמיד: למה? איפה הטריגר שזה הפך להיות נברא, או מישהו שבעצם מתייחס לעצמו כמשהו נפרד?

נברא, בוא אנחנו נגדיר מה זה "נברא", אז נראה אם יש כאן בכלל מקום לדבר על נברא. בינתיים אנחנו מדברים על האור שפועל מלמעלה למטה, במשך כל חמשת העולמות עד שבירת הכלים, עד אדם הראשון ועוד יותר ויותר ויותר. וממשיך וממשיך את הפעולה שלו עד שמתחילים להתעורר הכלים האלה מלמטה למעלה בציר הג'. וחלק מהכלים האלה שמתחילים להתעורר יש בהם כבר את צורת הדומה לבורא, האדם. לפני זה אין בכלל נברא, רק הכנות.

תלמיד: אז מי מרגיש בושה? למי אנחנו משייכים את הבושה, את ההרגשה הזאת, לבחינה ד'?

אנחנו אומרים כך, אבל זאת לא בושה אמיתית, זה קורה אוטומטית. כשאתה פותח מעגל אלקטרוני אתה יכול לראות בו דברים, ישר והפוך שנמצאים ביניהם בהתנגשות, בכל מיני דברים כאלה. אז אתה יכול להגיד שכן, זה מתנגש בזה, זה נמצא בניגוד לזה, אבל עדיין זה הכול פעולת המערכת עצמה.

זה לא בא מתוך בחירה, זה לא בא מתוך הרצון עצמו. מכל שכן בד' בחינות דאור ישר, זה אור בסך הכול, שמקבל על עצמו כל מיני לבושים.

תלמיד: בחינה ד', גם הבושה וגם צמצום א', אולי גם המסך, אז הבחינות האלה זה הכול ריאקציה של האור ישר?

כל העולמות זה העלמה של האור שהוא עושה על עצמו. כל העולמות עד הסוף, כל השבירות כולל הכול, כולל אדם הראשון, כולל שבירת אדם הראשון, זה הכול הכול עדיין אור.

תלמיד: אז כשאני מנסה להגיד בצורה טכנית, אני צריך להגיד שהרצון לקבל בבחינה ד' מרגיש בושה? אין פה לא נברא ולא שום דבר, זה רצון לקבל שמרגיש בושה.

כך אנחנו אומרים, כי השפה שלנו ודאי שהיא חלשה מאוד לבטא את הדברים. כן, רצון לקבל מרגיש בושה בבחינה ד', כך אנחנו אומרים, שסובל, מרגיש בושה, מתבייש. איך יכול להיות דבר כזה אם זה בכלל בתוך האור העליון, ואין לו שום דבר מעצמו? עשה משהו? לא. אפילו כל סולם המדרגות מלמעלה עד למטה זה עדיין הכול מלאכים, זאת אומרת, מלכות שנמצאת בשליטת האור העליון.

תלמיד: עדיין לא ברור, לא מצליחים להגיע למצב שאנחנו מבינים איפה הנברא מרגיש נפרד ובעל זכות בחירה על משהו, שהוא מרגיש שהוא לא בסדר עם מה שהוא עושה.

זה אחרי זה, ממטה למעלה כשמתחילים להתפתח. ממטה למעלה, אני כבר דיברתי על זה, שמתחילים להתפתח בדרגות דומם, צומח, חי. שמגיעים בתוך החי להתגלות הניצוץ שבחי, אז ה"חי" הזה הופך להיות ל"אדם". והאדם הזה שואל, מאיפה אני, מה אני, מי אני, למי אני? וכן הלאה, זה כבר בהתפתחות. זאת ירידה מלמעלה למטה ואחר כך בעלייה ממטה למעלה, עד שמגיע לדרגה שמופיע ניצוץ ברצון לקבל.

תלמיד: בסיכום שלך לסעיף, אמרת שצמצום א' לא לגמרי מסתיר את ההרגשה הזאת של הרצון לקבל החזק שנמצא שם בבחינה ד'. שכאילו עדיין צריך להרגיש את זה.

צמצום לא בא להסתיר.

תלמיד: מה כן מסתיר את זה?

את מה להסתיר?

תלמיד: את ההרגשה הזאת של העוצמה, הגודל של הרצון לקבל של בחינה ד'.

למה צריך להסתיר אותו?

תלמיד: אני לא מרגיש עכשיו את הדבר הזה, משהו מסתיר את זה ממני.

אתה אומר משהו מבולבל מאוד. בבחינה ד', בד' בחינות דאור ישר, אנחנו צריכים בכל זאת להבין שמדברים במצב מאוד גבוה.

שאלה: הבושה היא כנגד ההבחנה על מנת לקבל, זה נכון?

נגיד.

תלמיד: אז איך יכולה להתגלות הבחנה על מנת לקבל בבחינה ד' לפני שיש כוונה?

אני עדיין לא רוצה כאן לדבר על דברים שאחר כך יתגלו. אתם קראתם שתי שורות ושואלים אותי דברים שלא נמצאים כאן.

קריין: אות ט"ז, עמוד 165.

אות ט"ז

"ומדמיון הנ"ל בין אדם לחברו, אפשר להבין ענין הזווג דהכאה הנ"ל, ואת האו"ח העולה על ידו, שהוא נעשה כלי קבלה חדשים על אור העליון במקום בחי"ד. כי ענין ההכאה של אור העליון המכה בהמסך ורוצה להתפשט אל בחי"ד, יש לדמותו לענין ההפצרה לאכול אצלו, כי כמו שהוא רוצה מאד שחברו יקבל את סעודתו, כן אור העליון רוצה להתפשט למקבל. וענין המסך המכה באור ומחזירו לאחוריו, יש לדמותו לדבר הדחיה והסירוב של חברו לקבל את סעודתו, כי דוחה את טובתו לאחור. וכמו שתמצא כאן אשר דוקא הסירוב והדחיה נתהפכו ונעשו לכלי קבלה נכונים לקבל את סעודת חברו, כן תוכל לדמות לך, כי האו"ח, העולה ע"י הכאת המסך ודחיתו את אור העליון, הוא שנעשה לכלי קבלה חדשים על אור העליון, במקום הבחי"ד ששמשה לכלי קבלה מטרם הצמצום א'. אמנם זה נתקן רק בפרצופי הקדושה דאבי"ע, אבל לא בפרצופי הקליפות ובעוה"ז, שבהם משמשת הבחי"ד עצמה לכלי קבלה. וע"כ הם נפרדים מאור העליון, כי השינוי צורה של הבחי"ד מפריד אותם, וע"כ נבחנים הקלי' וכן הרשעים, למתים, כי הם נפרדים מחי החיים ע"י הרצון לקבל שבהם. כנ"ל באות י"ג עש"ה, ודוק בזה, כי אי אפשר להסביר יותר".

אחרי שנעשה צמצום א', כבר יש לנו חוק, שלקבל על מנת להשפיע זה הקדושה, ולקבל על מנת לקבל זה הקליפה. ואחרי השתלשלות אנחנו מגיעים למצב שיש לנו במערכת כלים שהם נמצאים בלקבל על מנת לקבל, היינו בקליפה. כל העבודה שלנו היא להכשיר אותם ולהביא את כל הכלים, את כל הרצונות לקדושה.

שאלה: האם הרצון לקבל הוא אמצעי עבור הבורא או שהוא המטרה מבחינתו, למלא אותו?

הבורא רוצה מהנברא שיגיע לדרגתו, לדרגת הבורא, כי בזה הנברא מגיע למצב הגבוה ביותר שיכול להיות. והבורא רוצה להיטיב לנבראים, אז זה נקרא מצידו להיטיב, להביא את הנברא להיות כמוהו, כמו הבורא.

תלמיד: הוא ברא רצון לקבל ואיכשהו מפתח אותו, הוא מפתח בו כוונה, את האור החוזר, ואז לא ברור איזה משני האלמנטים האלה הוא העיקר.

העיקר, שניהם. כי ברצון לקבל הנברא נבדל מהבורא, ובכוונה על מנת להשפיע הוא דומה לבורא. לא יכול להיות אחד ללא השני, שניהם קשורים יחד, שניהם שקולים יחד. על ידי שניהם, רצון לקבל ורצון להשפיע, כוונה על מנת להשפיע, שניהם צריכים להיות בנברא ובשניהם הנברא דומה לבורא.

תלמיד: כלומר, השימוש בשניהם בלקבל על מנת להשפיע, זאת הקומבינציה?

כן, זה נקרא הנברא המתוקן, הדומה לבורא, שהוא מקבל בעל מנת להשפיע.

שאלה: עבודה מלמטה למעלה, נקודת ההפכיות היא הטריגר לאור חוזר?

לא, אור חוזר הוא מופיע גם מלמעלה למטה, בכל דבר שבמסך יש כוח להלביש את האור הישר.

תלמיד: השורש של ההופכיות שאנחנו מגלים מלמטה למעלה, היא מגיעה מאותה נקודת בושה באין סוף?

לא מבין את השאלה ולא רוצה לדון בזה. אני מכבד את הרצון הזה לראות את כל התמונה בכללות, אבל בוא קצת נלך בדרך.

שאלה: זה מעורר כל מיני מחשבות, מה שאמרת קודם, שכל מה שנעשה בכל השינויים האלה של האור, עד שאנחנו מקבלים את הרושם כאילו שיש שם כלי, זה למעשה התרגיל שהאור עושה על עצמו כדי להכין את עצמו.

ודאי. עד שלא יהיה לנו רצון לקבל עם הניצוץ, שמתפתח מלמטה למעלה בניתוק מהבורא, אנחנו לא יכולים לדבר על הנברא.

תלמיד: זאת אומרת אלה תרגילים שהאור עושה על עצמו, מכין את עצמו.

הוא בונה מערכת, כן. האור בונה את המערכת, הוא בונה את הנברא. ואז הנברא מגיע למצב.

שאלה: מאין באה לאדם ההרגשה שכל ספרי הקודש כתובים עליו ומדברים עליו, לכן כל האחריות על הנברא, להיות אדם. מאין זה בא?

זה בא מתוך זה שהוא לאט לאט מגיע להשגה.

שאלה: מה היחס בין גאווה ובושה?

שאל את הפסיכולוגים. יש גאווה דקדושה ודקליפה. "ויגבה לבו בדרכי ה'", אז נמצא בגאווה. אמנם מרגיש עצמו מרום העם, יותר מאחרים, אבל זה מזמין ממנו עבודה, יגיעה, השפעה, להמשיך את פעולות הבורא בעולם. ויש הפוך. בכל דבר יש פנים ואחוריים.

בושה יכולה להיות שלילית וחיובית. כל דבר. אם אתה נמצא כנברא, יש לך בעל מנת לקבל או בעל מנת להשפיע לראות בכל מצב ומצב.

תלמיד: בעל הסולם כתב על הבושה בבחינה ד', מלכות. מהרגש הזה הוא בונה מסך לצמצום. אבל זו לא גאווה, חוצפה?

אתה יכול כך לחשוב. באמת יש לזה מקום. אני זוכר גם אני שאלתי ככה. בחינה ד' שמרגישה שהיא מקבלת, היא מגלה בתוך האור שהיא מקבלת עד כמה שהמצב שלה, שהאור ממלא אותה, הוא מביא לה הפכיות מהבורא, כי הוא הנותן והיא המקבלת. וזה מתגלה ממש בסוף דבחינה ד', כי כל בחינה כלולה מד' בחינות. ואז בחינה ד' בסופה, שמרגישה את עצמה הפוכה מהבורא, ממש מהשורש דשורש, לא יכולה לסבול את ההפכיות הזאת.

אתה יכול להגיד, למה לא? כי אף בחינה לפניה לא הגיבה. בחינה ד' כן מגיבה. כי כל הבחינות כלולות בה. היא אחרי כולן, ואז היא מרגישה שההפכיות הזאת מביאה לה פחיתות. ועם הפחיתות כלפי הבורא, יש עניין, אני לא יודע אם אני אמצא מילים. זאת אומרת מה ההבדל בין כמה שהבורא חושב על בחינה ד' כדי לעשות ממנה משהו שהוא כמוהו, לעד כמה שהיא בזה, לפי הטבע שהיא עכשיו יוצאת, וחושבת רק על עצמה.

אבל מפני שהיא כוללת מבחינות שורש, א', ב', ג' שבבחינה ד', ומבחינה ד' שבד', אז מבחינות שורש, א', ב', ג' שבבחינה ד' היא מרגישה עד כמה שהבורא מתייחס אליה, חושב עליה, דואג לה. ובבחינה ד' לעומת הבחינות הקודמות שבה, היא מרגישה עד כמה שהיא חושבת רק על עצמה. והפער בין ג' בחינות שבבחינה ד' לבחינה ד' עצמה שבד', זה מביא אותה למצב שהיא לא יכולה לסבול, ולכן לא נשארה לה שום אפשרות להישאר במצב הזה, אלא רק לצמצם את עצמה. והיא מצמצמת.

חוץ מזה הצמצום הזה לא פותר אותה מהבעיה, הצמצום הזה כאילו מגרש את האור, ומגרש בזה את המקור של הבושה. אבל מזה מגיעה לה בושה עוד יותר גדולה. "אז מה עשיתי? הוא בכל זאת רוצה לתת לי, ואני דחיתי ממני את הצלחת בחזרה אליו, "קח". אני עשיתי בזה איזשהו מעשה טוב? זה עוד יותר זלזול, עוד יותר בעיה. אז מה אני אעשה עם בעל הבית הזה? איך אני יכולה לעשות משהו?"

ואז היא מגיעה לזה שהיא לומדת ממנו, איך הוא מתייחס? אני חייבת להתייחס אליו גם באותה צורה. ואז היא נכללת מג' הבחינות הקודמות לה ועושה פעולה כלפי בעל הבית. וזו כבר התפתחות.

שאלה: יש הבדל בין שאני שונא מישהו אחר לבין שאני שונא את עצמי?

אני לא יכול להגיד, כן ולא כי אנחנו, כמה שיותר מתקדמים, מרגישים שאין את מי לשנוא. אין בעולם חוץ ממני והבורא. כל מה שמסביב זה הבורא, כי כך הוא מציג את עצמו כלפיי, ואין לי למי עוד להתייחס, רק אליו דרך כל הנבראים שהם כט' ראשונות בשבילי, ט' ראשונות שלי.

תלמיד: כל השנאה זה רק ריחוק בין תכונות?

נדבר על זה עוד.

תלמיד: איך לאהוב מעל זה?

איך לאהוב מעל זה? דווקא זה שאני מרגיש יחס של בעל הבית אלי, מתוך השנאה שלי לאהבה שלו, זה מביא לי דחף לאהוב.

תראה בעצמך. אתה נופל. בנפילה אתה מרגיש דחייה מהחברים, מכל דבר, לא אכפת לך כלום, אתה מגלה בעצמך את ל"ב האבן, ממש אי אכפתיות לכלום, ובכלל, "טוב לי מותי מחיי", או בכלל יש לך זלזול בכול. אחר כך, לאט, לאט, אתה מגלה, אני חייב במקום זה לאהוב. איך? מאיפה? דווקא מתוך זה שגילית שנאה, דחייה, חוסר עניין, מגיעה לך אחר כך הבחנה אחרת, הפוכה. דחף לאהוב.

תלמיד: אם אני סוגר את השנאה, האם אז אפשר לאהוב? הרי אי אפשר להחליף זה בזה.

לא, חיסרון לאהבה שמגיע, הוא מכסה לך את השנאה. זה נקרא, "על כל פשעים תכסה אהבה". אתם צריכים להרגיש את זה.

תלמיד: רציתי לספר לך ולכולם, מה שיצא לפני הכנס, אמרתי לך שאנחנו עושים מפגש צעירים משלנו.

כן.

תלמיד: אז רציתי להגיד לך, החלטנו לארגן שני צוותים, היינו מעל ארבעים.

יפה.

תלמיד: היה מפגש של צעירים בני עשרים מכל הארץ. נפגשנו פה והחלטנו לייצר שני צוותים, צוות של מסגרת וצוות של הפצה. יש לנו כבר הרבה אנשים עכשיו ולאט לאט אנחנו בונים פה קשרים גם עם המפעל. זהו, רצינו לטוס קדימה.

יפה. במה שצריך לעזור, אפשר לעזור לכם, רק תגידו. בהצלחה. חכו, חכו, הוא עוד יהיה גדול.

(סוף השיעור)

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/MFPodfoX?language=he

---

1. ההכרח לא יגונה ולא ישובח (מהרש"א, חידושי אגדות בבא בתרא פ')↩

2. אני לדודי ודודי לי, הרעה בשושנים. (שיר השירים, ו', ג')↩