שיעור בוקר 01.02.2023 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ללכת אחרי הבורא במדבר - קטעים נבחרים מהמקורות

קריין: במסגרת ההכנה לכנס ערבה במדבר שייערך בפברואר 2023 נקרא מסמך בנושא "ללכת אחרי הבורא במדבר", קטעים נבחרים מהמקורות. קטע מספר 1.

"כה אמר ה', זכרתי לָך חסד נעורייך אהבת כלולותייך, לכתך אחריי במדבר בארץ לא זרועה. זה כתוב על כנ"י [כנסת ישראל], המלכות, בשעה שהייתה הולכת עם ישראל במדבר".

("זוהר לעם". אמור. מאמר "חג הסוכות", סעיף 275)

שאלה: מה זה אומר שהמלכות הולכת עם ישראל במדבר?

מלכות אלו כל הכלים שרוצים להיתקן ולהגיע לדרגת כתר. המדבר הוא כל הדרך בין מלכות לכתר שהם צריכים לעבור, לעלות בדרך, בקשר ביניהם, ככל שמתקשרים יותר. וכשהם מגיעים לכתר, אז הם הופכים להיות כאחד, זה נקרא "הוא אחד ושמו אחד". זו הדרך שאנחנו צריכים לעבור. ובדרך העלייה ממלכות לכתר יש לנו את כל אותם האירועים שאנחנו שומעים, קוראים עליהם, ומבינים שאת זה צריך לעבור, שאנחנו צריכים לעבור עליהם.

שאלה: מה המשמעות "ללכת אחריי במדבר בארץ לא זרועה"? מה היא ארץ לא זרועה?

ארץ לא זרועה זו ארץ שאין בה שום דבר, אף אחד לא הלך בה, אף אחד לא זרע בה ולא הצליח, ואתה הולך. למה אתה הולך? כי אתה רוצה להגיע לבית ה', לאלוהים. כמו שהבורא אומר לך, "לך אחריי", ואתה הולך. אבל איפה אתה הולך? בארץ לא זרועה, שאין בה שום סימנים, אין ממה להתפרנס, אין מה לאכול, אין מים, אין אוכל, אין שום דבר, ואתה בכל זאת ממשיך ללכת. אין לך לא חוכמה ולא חסדים - אין חוכמה כלומר אין אוכל, ואין חסדים כלומר אין מים - ובכל זאת אתה הולך, למה? כי זו פקודת הבורא, הוא רוצה שתגיע אליו דווקא בצורה כזאת.

תלמיד: הוא רוצה שאני אבוא בכוח האמונה.

נגיד. לא כתוב אמונה, אני לא אוהב להוסיף מילים, שכביכול אני יודע מה שכתוב. רצוי להשתמש באותן המילים שכתובות.

שאלה: מהי המשמעות של "זכרתי לך חסד נעורייך"?

המשמעות הפשוטה היא, כמו שאהבתי אותך מהלידה, מההתפתחות שלך בקטנות, כך אני רוצה להמשיך איתך, מקווה להמשיך איתך בעת הגדלות. כי יוצאים למדבר אחרי שיש כבר הכנה אליו, זה לא פשוט, זה לא שאדם נולד ויוצא למדבר. אלא הוא נולד וגדל וכשנעשה בהתפתחותו כבר גדול, אז הוא יוצא למדבר.

שאלה: משהו מוזר קורה לי, את הקטע הזה קראתי לפני שנה ועכשיו כשאנחנו קוראים אני מרגיש שאני משתנה, למה זה כך?

כי כך צריך להיות, אתה גדל.

שאלה: האם מדבר הכוונה לכל הדרך הרוחנית שלנו או רק שלב בדרך הרוחנית?

זה בעצם חלק גדול מאוד מהתהליך שאנחנו צריכים לעבור.

תלמיד: אם אנחנו לא מקבלים לא חסדים ולא חכמה, אז מה הכוח המניע בשלב הזה?

רק תפילה, כי אתה רוצה להמשיך אחרי הבורא בכל הכוחות. אבל אין כוחות, אין מה לאכול, אין מים, אין אוכל, אין שום דבר, אבל תמשיך, זה מה שיש לפניך. אם תחכה לכל התנאים שאתה רוצה, זה לא יעזור לך. אתה צריך לקבל את מה שהבורא נותן לך ולהמשיך בהם, עם כל התנאים האלה.

שאלה: מהי דרגת כתר שאותה צריכה להשיג המלכות בהנחה שיש גם עצמותו?

הדבקות השלמה בבורא מצד המלכות זו רמת הכתר.

שאלה: נראה שבטקסט הזה ההשתוקקות לבורא עצומה. איך אנחנו יכולים להגיע לכזאת השתוקקות?

אנחנו עוברים בדרך כל מיני עליות וירידות, ניתוקים, כל מיני הכבדות, הכבדות הלב, בלבולים במוח, וההצלחה תלויה אך ורק בזה שהאדם ממשיך. אין שום שכל ורגש, איזה כוכב או מזל שעוזר לו, אלא כמו חמור, "כשור לעול וחמור למשא", רק כך הוא ממשיך. הוא לא רוצה אבל ממשיך, הוא כן רוצה וממשיך. אלו החיים שלי, ככל שהם קצרים, ככל שהם מבולבלים, אני בכל זאת ממשיך בהם. אני לא יודע מה קורה, אני יודע שאך ורק בצורה כזאת אני נמצא בשליטת העליון ושיעשה בי מה שצריך, וכמה שפחות אני מערב את השכל שלי בדרכי. כך אנחנו מתקרבים לסיום.

הסיום הגשמי הוא לכולם אותו דבר, כולנו יודעים, הגוף נקבר ומה שנשאר ממנו זו נקודה שבלב, נשמה, והיא כבר עולה לחשבון אחר. לכן אין לנו ברירה אלא רק להמשיך.

שאלה: איך ייתכן שהרצון לקבל ימשיך למקום שאין לו בו מילוי?

עם הנקודה שבלב. אם לא הייתה נקודה שבלב, אז היינו כבהמות, זה ברור. אבל מפני שיש לנו נקודה שבלב, אנחנו מעוררים אותה וממשיכים איתה.

תלמיד: האם היא נותנת כוח לאדם להמשיך בחושך?

בלי כוח. אני פשוט ממשיך. אפילו שאני נופל - כמו במדבר - לתוך החול ומתייבש ונרקב, לא חשוב, זה מה שעשיתי.

תלמיד: מה זה המצב הזה, בשביל מה צריך את המצב הזה?

מסירת נפש. מסירת נפש לבורא. יותר מזה אני לא יכול, אחרת לא יכולתי, אני ניסיתי לממש מה שנתת לי בנקודה שבלב. אומנם כל החיים שלי הם טעות אחת גדולה ולא הגעתי לשום דבר ואין לי משהו עם מה לגשת אליך, אבל זה סך הכול מה שיש לי בסיום החיים.

תלמיד: אנחנו רואים לאורך השנים הרבה נקודות שבלב שהגיעו, בערו, היו איתנו, ונשרו בדרך.

כן.

תלמיד: למה? הרי אמור להיות להם כוח מטעם הנקודה שבלב להמשיך בלי כוח.

יש כאן שני דברים. סך הכול זה תמיד חשבון. לא יכלו לצמצם את הגאווה שלהם. זה העיקר. זאת אומרת אני לא רוצה שום דבר חוץ מדבר אחד, רק להרכין את הראש שלי בפני כולם. שכולם ידרכו עליי, שלא אגיע לכלום, אני לא רוצה בסוף החיים שלי שיהיה לי איזה חשבון. אני רוצה רק דבר אחד, להוריד את עצמי עד לאפס. ומי שמחפש יותר ויותר ויותר - סימן שעדיין לא התחיל את העבודה נגד האגו שלו.

שאלה: איך להוריד את עצמי נכון עד לאפס, שיוכלו ממש לדרוך עליי?

להוריד את עצמי עד לאפס זה אומר לא לקחת בחשבון שום דבר מהעתיד, לגמרי. אין לי הווה, אין לי עתיד ואני לא צריך שום דבר מזה. אני רוצה רק דבר אחד, לפחות באפס להיות במצב שהבורא נתן לי. זה הכול.

תלמיד: ואם אני לא רוצה שום דבר מהעתיד אז במה להיאחז? הרי אי אפשר להיאחז בבורא כל הזמן.

באפס, ושוב ושוב באפס.

תלמיד: בלי הבורא?

ואז ייצא שמאחורי האפס אתה תגלה שאתה יכול לאחוז בבורא. יש בורא שאפשר לאחוז בו כי אתה מתנתק מהאגו שלך.

תלמיד: ובחברים אפשר להיאחז?

אם יש לך אפשרות כזאת.

שאלה: מה זה אומר הכנה למדבר?

הכנה למדבר זה אומר שאני מוכן ללכת אחרי הקבוצה שלי, ואחרי המורה שלי. כמה שזה יהיה קשה, לא מובן - אל החושך. זו הדרך של המדבר. יש מדבר, יש חושך, יש כל מיני תיאורים כאלה שאתה הולך ואתה לא יודע איך ולא יודע לאן ולא יודע בעזרת מה.

שאלה: גם אם אנחנו לא מגיעים פיזית לתנאים של המדבר, האם הכוחות של הטבע יביאו אותנו לתנאים האלה, האם אנחנו יכולים בצורה כזאת להימלט מדרך הייסורים?

אם אני רוצה להגיע לקשר עם הכוח העליון, עם הבורא, אני לא שואל איך אני צריך לגשת אליו, בעזרת מה אני נמשך אליו. אני פשוט מתקדם יותר ויותר ויותר למרות כל הקשיים שמתעוררים לפניי.

שאלה: לפי קטע 1. מה הפירוש של המשפט "חסד נעוריך אהבת כלולותיך"?

הבורא אסף אותנו לקבוצה מתוך החסד שלו וחושב עלינו להביא אותנו לתיקון, לעולם הבא.

שאלה: איך לקבל בצורה שלמה את כל מה שהבורא נותן לנו בלי לבקש שום דבר, האם הפעולה של לקבל כל מה שהבורא נותן כ"טוב ומיטיב", זו פעולת השפעה?

כן. זו פעולת השפעה נקייה, אבל אנחנו צריכים להמשיך עוד אחריה.

שאלה: כשאני לא רואה שום דרך אחרת מלבד "בני ברוך" ואין לי שום רצון להיות כי הרצון שלי שרוף. האם גם זה סוג של חשבון? זאת אומרת, התקווה לגלות את הבורא. כך אני נשאר תמיד ברצון לקבל שלי ואני לא מצליח לצאת לעבר ההשפעה.

אם אתה תלך בכל השיעורים שלנו יחד איתנו, ואם עוד תוכל בבית לחזור על השיעור, אז אתה בטוח תגיע למטרת חייך. בטוח.

שאלה: במדבר אין מים ואין אוכל ואני מבין שזה מסמל שאין מה לקצור. אם משווים את זה לרוחניות, אז אין כאילו אור חכמה. אבל במהלך היום יש שמש שורפת. מה התפקיד של השמש ואיך אנחנו יכולים לשרוד אותה במדבר?

אני לא יודע איך להסביר את כל הדברים האלה. "מדבר" נקרא שאין לך ממה להחיות את נפשך. לא באוכל ולא במים. ודאי שיש שם שמש וירח וחום וקור וכל התנאים הלא נעימים. אבל במדבר יש גם חיים. בכל זאת, אנחנו רואים שהמון אנשים חיים במדבר וחיים נכון וטוב.

לכן אנחנו רק צריכים לקחת אותן ההבחנות שהמקובלים מספרים לנו מה זה נקרא כלפינו "מדבר". ולהמשיך למרות התנאים. התנאים האלה במיוחד יורדים אלינו כדי לעזור לנו לגלות את תכונת ההשפעה בלהידמות לבורא.

שאלה: לצערי לא אוכל להיות פיזית בערבה, במדבר, איך בצורה מוצלחת לעבור את המדבר הפנימי?

אני חושב שאם תהיה מחובר אלינו במשך היומיים האלה, אז תהיה יחד אתנו. אל תדאג. פשוט תידבק למחשב שלך ואני מצידי אשתדל להעביר לך באופן אישי את מה שאתה צריך.

שאלה: האם המדבר זה מקום של טהרה ותיקון הכוונה?

כן.

שאלה: אתה כל הזמן מתאר נקודה שאין בה עתיד, אין עבר, יש רק הווה. אבל יש את מצב גמר התיקון שאליו אנחנו מתקדמים. איך להתייחס למצב הזה, להשתוקק אליו? לרצות שיגיע?

גמר התיקון, הוא מצב שבו כל הרצונות שלנו מתוקנים בעל מנת להשפיע, ואז אנחנו נמצאים בדבקות השלימה בבורא, ולא צריכים שום דבר חוץ מזה, הגענו לסוף שממלא אותנו לחלוטין בצורה השלמה. זהו גמר התיקון של כל הרצונות האגואיסטיים שלנו והמילוי שלהם.

תלמיד: איך זה מתקשר לנקודת האפס שדיברת עליה עכשיו? אמרת שבנקודת האפס אין לי עתיד, אין לי עבר. יש לי רק את הרגע הנוכחי.

זה מה שצריך להיות. אין עבר ואין עתיד, אלא הווה בלבד, ואני בהווה הזה בכל הכוחות שלי דבוק בבורא.

שאלה: לפני מספר שיעורים הזכרת שגם בהכנה אנחנו יכולים כבר להגיע לדרגה חדשה של חיבור, כנראה הדרגה הגבוהה ביותר, עוד לפני שנגיע למדבר עצמו. איך אנחנו מבטיחים שנגיע להכנה הזאת "כאיש אחד בלב אחד"?

אנחנו רוצים להפסיק לחשוב על עצמנו ולראות את עצמנו כשאני לא מרגיש את עצמי, אלא מרגיש את עצמי נכלל, נמצא בתוך הרצונות של כל החברים. כי לבטח מתגלה לפניי המלכות דאין סוף, השכינה ואני רוצה לטבוע בה. למצב כזה אני רוצה להגיע, בנטייה הזאת אני מגיע לכנס.

זה יכול להיות כנס בבית, במדבר או בכל מקום אחר, העיקר שאני מתנתק מהחיצוניות, מהעולם הזה ורוצה להיות באותה אווירה, באותו החיבור של כל לבבות המשתתפים בכנס. ואני רוצה להיות בתוך הלבבות האלה. זה צריך להקרין בי את כוח ההשפעה, האהבה, כך שארגיש כמה אני אוהב אותם, רוצה להשפיע עליהם, רוצה להיות מחובר אליהם.

שאלה: למה אנחנו אומרים שאנחנו יוצאים למדבר ולא משתמשים בביטוי אחר, כמו למשל יורדים, עולים, למה דווקא יוצאים?

כך כתוב בתורה ולכן אני לא ממציא דברים נוספים, אני הולך על פי מה שכתוב. וגם לך אני ממליץ לעשות כך, להפסיק להיות חכמולוג. פשוט כך כתוב וכך עושים.

שאלה: האם המדבר, "ארץ לא זרועה", הוא מצב רוחני לפני הכניסה לעולמות הרוחניים, או אחרי, מתי מתחיל המצב הזה?

המדבר מתחיל מהמצב שבו אין לאדם מוצא אחר, הוא לא יודע מה לעשות, הוא לא יודע איך להגיע למטרת החיים ואז הוא מוכן למדבר. הוא מוכן פשוט להיזרק אל תוכו.

שאלה: הציטוט הראשון שקראנו כל כך נעלה שהוא ממש מרים מהקרקע, ועם זאת כל החלק השני של השיעור אנחנו מדברים על נקודת האפס, שאין לנו עבר ואין לנו עתיד ואין לאדם במה להיאחז. אמרת שחשוב עם כל זה להתכלל ברצונות החברים, אז השאלה, האם ההתכללות ברצונות החברים עוזרת לנו ומביאה אותנו להרגשת מצב יותר נעלה?

לא משנה לי אם זה מצב נעלה או לא, לי משנה להתכלל בחבר. בכלל לא מעניין אותי אם להתעלות או לא. יש לפניי חברים, אני רוצה להתכלל בהם, אני רואה בזה את ההתקדמות שלי לקראת מטרת הבריאה.

שאלה: נראה כי הולכות במדבר שתי ישויות שונות, ישראל וכנסת ישראל. מה ההבדל ביניהן?

זה לא חשוב. ישראל וכנסת ישראל זה אותו דבר.

שאלה: הבנתי שאנחנו צריכים לצאת למדבר כדי להרגיש שם גלות, גלות מהבורא, גלות מהחיבור בינינו. האם זה נכון?

כן, אבל מצד שני אם אנחנו לא נרגיש מדבר אז לא יהיה לנו מקום, שטח שבו אנחנו יכולים לראות, להרגיש מה שקיבלנו בהר סיני. זה כאילו שיש לנו את זה, אבל אין מה לעשות, לא יודעים מה לעשות עם מה שקיבלנו.

תלמיד: אם כך השאלה היא איך להרגיש גלות בכנס. כי נוצר שם מצב שבעצם כולם נמצאים ביחד, 1000, 2000 גברים ישנים ביחד, אוכלים ביחד אוכל טוב והרבה, לומדים ביחד, יש הרבה תחושה של ביחד, אז איפה פה נוצרת תחושת גלות? להיפך, זה מרגיש דווקא תחושה של חיבור גדול.

לא, את הגלות מרגישים דווקא כשמחוברים אבל הבורא איננו. רצינו לתפוס אותו בינינו, בקשר בינינו, אבל הוא לא נמצא.

תלמיד: אם כך איך לא להירדם בשמירה, איך לא לפספס את המחשבה על הבורא בתוך כל החיבור הזה שיש שם?

זה מה שאנחנו רוצים. אנחנו יוצאים מהמקום הנוח שלנו למדבר, טסים, באים לקבוצה, יושבים בין החברים, לא חשוב מה עושים, מצבים שהם לא לגמרי נוחים, אבל אנחנו רוצים לגלות את הבורא. אין לנו שום דבר אחר, אם זה במדבר או לא חשוב איפה, מלבד לגלות את הבורא, ואנחנו רואים שאנחנו לא יכולים, ואז קמים וצועקים.

תלמיד: במדבר, בכנס הזה אנחנו רוצים ליצור, כלי עולמי אחד, עשיריית גברים אחת, ועשיריית נשים עולמית אחת. אם כך האם יש מקום לפעולות של עשיריות ספציפיות כעשיריות בכנס כמו תורנות משותפת, שמירה משותפת, כעשירייה או לא?

זה לא חשוב שזאת עשירייה קבועה או עשירייה שעכשיו מזדמנת נניח לקלף תפוחי אדמה או עוד משהו לעשות במטבח, אין שום הבדל. אלא כל קבוצה וקבוצה שפועלת בשירות של כל "בני ברוך" היא גם נכללת עם כולם.

תלמיד: השאלה שלי נובעת מזה שיש רצון לפחות אצל חלק מהעשיריות כן לעשות מידי פעם פעולות ספציפיות של העשיריות המקוריות, האותנטיות. האם זה בסדר או שצריך כל הזמן לערבב ככל האפשר?

אתם צריכים לראות שזה יהיה כדאי. אתה לא יכול סתם להכניס אנשים לעבודה, אם הם לא מסוגלים, לא יכולים, ולא יודעים אולי איך לבצע שום דבר. זאת אומרת צריכים לעשות משהו מועיל.

תלמיד: אבל אם עשירייה רוצה לשמור על איזשהו קשר בתוכה כעשירייה בכנס, ולצורך זה היא רוצה לעשות נניח תורנות משותפת, ביחד במטבח כעשירייה, האם זה בסדר?

ודאי שזה בסדר, אני לא נגד זה. אדרבה. אבל שיסתכלו קודם איך עשו את התורנות הזאת העשיריות שלפניהם.

שאלה: לגבי מצב האפס, המקובלים נתנו לנו את העבודה הזאת שנקראת "אהבת חברים". אבל ככל שאתה עובד באהבת חברים כך אתה מגלה כמה אתה יותר אפס, אז בשביל מה עובדים באהבת חברים, לגלות את האפס?

כן ודאי, אין דבר יותר חשוב.

תלמיד: אז איך יוצאים מהמצב הזה? מה יהיה הסוף?

הסוף יהיה כשאתה באמת תרגיש שאתה אפס, ואז אין לך שום אפשרות להצליח במשהו אלא לצעוק לבורא שיעזור לך, שיציל אותך.

תלמיד: כשאתה מגיע למצב שאתה באמת מעלה תפילה ואתה עדיין מקבל איזו דקירה, זה אומר שאתה עדיין לא עבדת מספיק באהבת חברים?

כן.

תלמיד: אז אתה עובד, אתה מגלה שאתה אפס. מה עוד ניתן להוסיף?

אתה מגלה שזה לא מספיק, אתה עוד לא הגעת לסיכום מהעבודה שלך, שאתה חייב לפנות לבורא ולבקש ממנו רחמים. שיעזור לך, שילמד אותך, שישים לידך עוד כמה חברים שהם יחזקו אותך וכן הלאה.

תלמיד: אבל בדיוק בנקודה הזאת אתה פתאום עוד פעם נופל לעצמך, אתה רוצה לעצמך, להצליח, להשיג.

ודאי שאני רוצה להגיע לגמר התיקון. מהאני אתה לא יכול להיפטר כי מהנקודה הזאת אתה ממשיך.

תלמיד: אז מהי נקודת האפס שאני אמור להגיע אליה שבה אני אומר הנה, כלו כל הקיצים? כי כל הזמן אתה מגיע לאיזה נקודה שאתה אומר "די, זהו, אין לי כוח, אני מיואש".

ומה הלאה?

תלמיד: ואז אתה אומר לעצמך, "טוב, רב אמר להתפלל, החברים אמרו בוא נתחבר".

לא, אם הרב אומר והחברים אומרים זה עדיין לא מה שאתה מרגיש מתוך עצמך, שמתעוררת אצלך צעקה, צעקה לבורא.

שאלה: כדי להגיע למצב שאנחנו מחוברים ואין לנו בורא ואנחנו לא מסכימים עם זה וסובלים מכך, איזו אווירה צריכה להיות בכנס? או בהדרגה אנחנו מתחילים בשמחה כשנפגשים או שמההתחלה אנחנו בונים שחסר לנו הבורא ומדברים ושמים דגש עליו?

כבר לפני הכנס אתם צריכים להתחיל להתחבר כמו בכנס, וכשמגיעים לשם אתם מרגישים את עצמכם כבר מחוברים. כאילו לכל אחד ואחד יש את המשבצת שלו ואתם נכנסים כל אחד לשם ובונים כלי אחד.

תלמיד: האם אווירה של שמחה שאנחנו נפגשים, לא תפריע לנו? שאנחנו סוף סוף אחרי שלוש שנים נפגשים ויש הזדמנות, אפשרות, לדבר על גדלות המפגש, אווירה של שמחה, או שלא צריך?

שמחה צריכה להיות כתוצאה ממעשים טובים ולא מסתם עובדה שאנחנו הגענו, טסנו, נסענו ועכשיו אנחנו קופצים כמו ילדים קטנים וטוב לנו.

תלמיד: אז כולם מגיעים רציניים?

לא אמרתי רציניים.

תלמיד: איזו אווירה צריכה להיות?

צריכה להיות אווירה שאנחנו שמחים שהגענו לממש מה שבמשך כמה חודשים התכוונו לזה, הכנו את עצמנו.

שאלה: התאספנו פעמים רבות יחד והגענו לדרגות חיבור שאנחנו מרגישים בהן טוב, אנחנו מרגישים שאנחנו מחוברים, אבל שמעתי שאנחנו צריכים להגיע לדרגת חיבור כזו שנרגיש ונבין שאנחנו לא מסוגלים להתחבר ואז נצעק ונזעק לבורא. האם זו דרגה שעדיין לא הגענו אליה עד היום?

אם אנחנו מאוד רוצים להתחבר בצורה אמיתית, אז אנחנו משקיעים בכך את כל הכוחות שלנו ואז אנחנו מרגישים שלא מסוגלים. על כך כתוב "אם ה' לא יבנה בית, שווא כל עמליו בוניו בו"¹. אנחנו צריכים להגיע למצב שאנחנו מאוד רוצים לבנות חיבור בינינו, זה נקרא "בית המקדש", ואנחנו לא מסוגלים לבנות אותו ואז אנחנו צועקים, בוכים לבורא והוא בונה קשר בינינו.

תלמיד: ומה נעשה כדי להגיע למצב כזה בכנס?

איך להגיע? לרצות להתחבר עד כדי כך שאנחנו נרגיש בינינו רשת קשר שהיא כולה יכולה להחזיק את הכוונה שלנו על מנת להשפיע זה לזה.

תלמיד: בואו נעשה את זה, לחיים.

נעשה.

שאלה: מה התפקיד להרגיש במצב של המדבר חוסר נוחות, מצד אחד יש מדבר פיזי ומצד שני יש מדבר רוחני, אז מה התפקיד של הנוכחות הזאת במדבר או להיות בנגב שהיא לא נוחה, שיש בה איזה חוסר נוחות? האם המטרה להביא אותנו לסביבה שתוביל אותנו לרצות להיות במדבר הרוחני? שנרגיש את חוסר הנוחות הזאת, אבל בעצם המטרה היא שנמצא את חוסר הנוחות בחוסר היכולת שלנו להתחבר, האם זה התפקיד של המדבר הפיזי ביחס למדבר הרוחני? מה אנחנו מנסים בדיוק לעשות פה?

אנחנו רוצים להרגיש גם במדבר הפיזי איזו תמיכה בחוסר הנוחות שלנו להיות במדבר הרוחני. אבל האמת שזה לא חשוב, אם בשנה הבאה או בזמן אחר ימצא לנו איזה מלון מפואר באיזה מקום, אז ניסע לשם ונעשה בתוך המלון בלי לצאת משם גם אותו כנס. ואני חושב אם נכין את עצמנו נכון, אז נרגיש כמה בינינו יש מדבר, בקשר בינינו מדבר, חול, רוח, לא נוח וכל אחד ואחד לא מוצא את עצמו, אומנם שיש סביבו חברים והוא מכיר אותם ובכל זאת זה עדיין לא אותו חיבור שהבורא יכול בו להתגלות.

תלמיד: זה נשמע שאנחנו מייצרים איזו מין הפרעה כזאת במכוון, כאילו במדבר יש משהו לא נוח, איזו אי נוחות שדרכה אנחנו מגלים את אי הנוחות בחברים, האם המדבר עצמו לא יפריע לנו להתרכז בחיבור?

יכול להיות שבמשהו הוא מפריע ויכול להיות שלא, אנחנו פעם אחרונה נראה. אני חושב שאחרי זה אנחנו כבר נעשה כנסים כאלו אולי בצורה אחרת.

שאלה: בהמשך לחוסר הנוחות הרוחנית, האם הכוונה היא לכוון את עצמנו למצב הזה של שכינה בעפר?

אני לא יכול להגיד לך. אם זה יתגלה כשכינה בעפר, זה כך יתגלה, יכול להיות שזה יתגלה הפוך, זה הכול תלוי במקרה שבאדם.

תלמיד: אבל המיקוד או הכוונה של התפילה צריכה להיות רק לרצות להשפיע?

נכון, לחברים ודרכם לבורא.

שאלה: מה אנחנו משפיעים במצב אפס, מה יש לנו לתת לחברים, לחברות?

תמיכה. כמו שאני לא יכול להגיע לגילוי הבורא לבד, כך אף אחד מהם לא יכול להגיע לגילוי הבורא לבד, ובזה אנחנו עוזרים זה לזה. נתפוס, נתחבר, נתחבק, נתקרב זה אל זה ובצורה כזאת אנחנו נהיה ככלי לגילוי הבורא, בכל צורה שתהיה, לא חשוב בדיוק.

תלמידה: אבל במדבר אין לנו הרגשה שיש מה לתת?

אז אנחנו אולי נגלה בקשר בינינו לא מדבר אלא גן עדן. זה הכול תלוי איך אנחנו רוצים להתחבק.

שאלה: אנחנו מרגישים שאין לנו מקום אחר ללכת אליו, אנחנו ממשיכים בדרך ואנחנו נאמנים לדרך, מצד שני יש פעמים שאנחנו מתחרטות על המצבים שבהם היינו בעל מנת לקבל, האם זו דרך לשפר את העבודה הרוחנית שלנו? האם זה נכון או לא נכון?

צריכים להמשיך כמו שאת אומרת, אין דרך אחרת אלא במה שנפתח צריכים להמשיך.

(סוף השיעור)

---

1. "אם יהוה לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו" (תהילים קכ"ז, א')↩