שיעור בוקר 9.2.20.20 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

יאוש מכוחותיו עצמו – קטעים נבחרים מהמקורות

מה זה נקרא ייאוש מכוחותיו עצמו? אני אגואיסט, כל מה שאני חושב, רוצה, מתכנן, חולם, לא חשוב מה, כל זה צורות האגו שלי, ואני רוצה על ידם להשיג משהו בצורה אגואיסטית. איך אני עובר לתפיסה האמיתית מחוץ לאגו שלי כמו שזה קיים באמת מחוצה לי, לפחות במשהו, להתחיל להבדיל שיש משהו שקיים לא בתוך "על מנת לקבל" איך שנראה לי, איך שאני חושב, אלא לצאת, להיות אובייקטיבי. איך אני יכול לעשות זאת?

במידה שאני מיואש מהתפיסה שלי, מהכוחות שלי, מזה שאני נמצא בתוך בית הסוהר הפרטי שלי ולא יכול לצאת ממנו, לא יכול לראות את מה שבאמת נמצא מבחוץ, עד שאני לא מתייאש מזה אני לא יכול לעבור לתפיסת המציאות האובייקטיבית. אני גם כן לא יודע מה זה, מה זה נקרא שאני תופס את המציאות בצורה אובייקטיבית. איך שזה בעיני הקהל? איך שזה בעיני החברים? איך שזה בעיני הבורא? אני לא יודע איך אני אתלבש במשהו שמשם אני ארגיש את המציאות אחרת.

נניח שכל המציאות היא רק גלים, אין גוף, אין דומם צומח חי, אין כלום. יש דומם צומח חי אחרים, מידות הרצון, מידות האור כמו שמקובלים אומרים, משהו, אבל לא חומריות כמו שעכשיו אני תופס אולי. או שלא אכפת לי שאני תופס את זה כך, אלא את היחסים ביניהם שאני אראה צורה אחרת, ואין לי עכשיו אפשרות לראות אותם כי אני בכלל לא בנוי לזה. כמו שתינוק לא יכול להבין על מה מדברים הגדולים, בתוך איזה רצונות, בתוך איזה תשוקות, באיזה משברים הם נמצאים, מאיפה יש להם איזו שמחה. הוא מסתכל עליהם והוא לא תופס, יש לו עולם קטן, מוגבל ששייך לגובה שלו, ואצלם זה משהו גדול שהוא לא רואה, לא מרגיש, זאת אומרת בראיה פנימית הוא לא מרגיש. כך גם אנחנו.

יוצא שלהתייאש ממצבנו זה דבר הכרחי לנו, כי בלי זה אני לא אעבור לתפיסת מציאות אחרת. לכן כותב בעל הסולם "אין רגע יותר מאושר בחיי אדם שמיואש מכוחותיו עצמו" כי אז הוא מוכן להתפרץ בתפילה לבורא, "תציל אותי, אני לא מסוגל, אני רואה שאני נמצא בשקר ואין לי שום אפשרות לצאת ממנו", "וייאנחו בני ישראל מעבודה", ואז יש לך יציאה.

שאלה: למה להתייאש אם אתה נהיה יותר אובייקטיבי?

איך תעזוב מה שיש לך ותחליף לתפיסה חדשה אם אתה לא מיואש? האגו שלך נניח מסופק "טוב לי, הכול בסדר, אני מבין, אני מרגיש, אני חי, יש לי מילויים למיניהם, איך אני אעזוב את זה?", הרצון לקבל שלי לא ייתן לי לעזוב. רק בזמן שאני מיואש, זאת אומרת שאני רואה שבתוך הרצון לקבל שלי ממש אין לי כלום, אז אני מחפש שיטה אחרת איך למלא את עצמי. כי סך הכול אני מחפש תמיד מילוי.

תלמיד: אבל גם לפני הייאוש לא הייתי לא מסופק, מה גרם לי לחפש?

לא היית מסופק? זאת אומרת היית כבר מיואש?

תלמיד: לא מיואש אבל בחיסרון.

אז היית ריק אבל עדיין חיפשת על ידי מה אתה יכול למלא את עצמך. עכשיו הגעת למצב שאתה "מיואש מכוחותיו", שאתה בכוחות שלך לא יכול להגיע למילוי אף פעם, זה אין. פשוט אם אני לא עובר לשיטה אחרת של תפיסת המציאות, אני בזה אבוד וגומר את הכול, "טוב לי מותי מחיי", ממש בצורה כזאת. ואז אני מוכן למהפכה הזאת של תפיסת המציאות החדשה.

תלמיד: ברגע שמצד אחד אני עדיין בשיא החיסרון והחיפוש ומצד שני "מיואש מכוחותיו", אז נולד משהו חדש? כאילו שני הכוחות האלה מתנגשים? מה קורה פה?

מה שקורה זה קורה מלמעלה, זה לא עניינך. עניינך רק לתת כמה שיותר כוחות לאמצעי אחד שיכול לעזור לך שזה חיבור בעשירייה.

קריין: קטע מספר 10 מתוך רב"ש א', "ההבדל בין צדקה למתנה".

"כשעבר עליו זמן הרבה, שהשקיע כוחות, ואינו רואה מילוי לחסרונו, אז מתחלת לרקום בו בחינת יסורים וכאבים, בזה שהוא השקיע כוחות, ואינו רואה שום התקדמות בעבודה שלו." זאת אומרת, לא רק שהוא לא משיג מה שרוצה, אלא יש לו גם תרעומת על זה שהשקיע הרבה מהחיים, מהשנים, מהמצבים. נניח שנמצא עשר, עשרים שנה בדרך וכלום חוץ מזה, יש משהו? שום דבר. היית יכול לגמור עוד כמה אוניברסיטאות, לעשות עוד כמה דוקטורטים, להיות איזה פרופסור, ועוד משהו, ומה יש לך ממה שיש לך עכשיו? אפילו הייאוש לא מוצלח.

"ואז מתחילות המחשבות לבוא בזה אחר זה. לפעמים בניצוצי יאוש, ולפעמים מתחזק, ואח"כ עוד הפעם הוא רואה שנופל ממצבו, וכן חוזר חלילה." כאן צריכים להבין שאנחנו צריכים לאסוף, ממש לאסוף את כל הייאושים, כל היגיעות, עד ש"התמלאה הסאה" מה שנקרא. אני מעוניין בכל הדברים האלה, אני לא שוכח את הייאושים, זה הכלי העתידי שלי. "עד שנצטבר בו חסרון אמיתי, שהשיג זה ע"י יגיעה בעליות וירידות. שמעליות וירידות האלו, משאירים אצלו כל פעם בחינת כאב, על מה שהוא עוד לא זכה לדביקות ה', ואז שהסאה של יגיעה נתמלאה בשיעור שלם, שזה נקרא "כלי", אז בא אליו המילוי מצד ה', היות שיש לו עכשיו "כלי אמיתי".

(רב"ש - א'. מאמר 24 "ההבדל בין צדקה למתנה" 1986).

מה הכלי שלנו? ייאוש. רק לא לכתוב את זה בכל מיני רשתות חיצוניות שאז יחשבו "איזה ארגון יש להם, תראה איך שהם שקועים כולם בלקלל את עצמם, בייאוש, בחוסר מצב רוח, בחוסר אונים, ממש בית משוגעים, כולם בדפרסיה", זו מחלה ידועה. לא בצורה כזאת לכתוב את זה, אלא להיפך, כמה שיותר להסביר מה שטוב למתחילים. זה לא למתחילים, הייאוש הוא כבר אמצע הדרך, מה שאנחנו עכשיו משיגים זה אמצע הדרך, זה פתח ליציאה מהרצון לקבל לרצון להשפיע, "וייאנחו בני ישראל מעבודה".

שאלה: הייאוש נראה כדבר מאוד עדין, כי בן אדם שמתייאש מתחיל לתת לעצמו כל מיני הסברים.

אין הסברים. אם אני יודע שהייאוש שעכשיו לפניי זאת התחנה הקרובה שאני צריך אליה להגיע, לייאוש המושלם, אני מנשק את הייאוש כי הוא הופך להיות בשבילי לקפיצה. "וייאנחו בני ישראל מהעבודה"¹, מה יוצא מתוך המצב הזה? "ותעל שועתם אל א-לוקים", אז הבורא שומע את הייאוש השלם ופותח לי את הדלת לעולם הבא, להשפעה, לרוחניות.

תלמיד: איך מצליחים לצלוח את הסיטואציה? כי בן אדם ברגע שהוא מיואש הוא מנסה למצוא הסברים.

אין לך תמיכה מעשירייה. אין לך. אנחנו חושבים שעשירייה מכבה את הייאוש. בחיים לא. היא רק מסדרת אותו, מפרמטת אותו נכון. תנסו ותראו. עשירייה נכונה לא מורידה את הייאוש. הייאוש מקבל צורה, פורמט חדש שהוא רצוי.

ממה אני מיואש? מכוחותיי, מהעולם הזה השקרי, מכל תפיסת המציאות הזאת השקרית. ממה אני מיואש? כי בלי שאני מתייאש מזה אני לא יכול להיפרד ממנו. אני צריך להיות מוכן להיפרד. זה כמו מיתה. אני נפרד מהעולם הזה, מתפיסת המציאות הנוכחית, שזה החיים שלי. צריכה להיות הרגשה כזאת ש"טוב לי מותי מחיי"². וזה לא "מותי" שלי, זה "מותי" של הרצון לקבל.

תלמיד: אז בגלל זה כל הזמן אתה חוזר על זה שהעיקרון הכי חשוב זה "הכול חוץ מצא"³?

זה ודאי. זה מעל הכול. לכן כל אלו שיוצאים, נופלים, בורחים, מה לעשות? אימפוטנטים.

תלמיד: לכאורה יש נקודת יציאה נוספת, פתח יציאה נוסף מתפיסת המציאות השקרית לתפיסת המציאות הנכונה, זה במקום להיות מיואש מהמצב הנוכחי, להימשך כמה שיותר חזק אל המצב הבא.

למה אחד מפריע לשני?

תלמיד: אם לא מפריע אחד לשני אז למה להתעסק בייאוש? בוא נגדיל את החשיבות של ההשפעה כמה שיותר ואז ככה נעבור.

אתה צודק, זה כמו שני סוגי הרשימות דעביות ודהתלבשות, רשימו דהתלבשות חייב להיות יותר גבוה. אבל בכל זאת הכלי ליציאה הוא ייאוש, עביות. שאני חייב, אני לא יכול לסבול את זה, אני צריך לצאת מזה, בכל זאת הכוח הדוחה, הדוחף הוא חשוב.

אתה צודק, גם רב"ש כותב על זה, אנחנו צריכים לדבר על שניהם, גם על זה שעד כמה שהעולם ההוא הוא העולם המיוחד.

תלמיד: למה צריכים גם את הייאוש? מה הוא מוסיף, למה לא רק עם החיובי?

ישנה שיטה כזאת כמו שאתה אומר אבל היא לא השיטה של הקבלה, כי אנחנו בחכמת הקבלה עובדים עם העביות, אנחנו עובדים עם הרצון לקבל, וההבחנות בתוך הרצון לקבל זה מה שאנחנו בודקים, מבחינים, משווים וזה מה שחשוב לנו. זאת אומרת, בלי עביות אי אפשר, אתה צודק שאנחנו צריכים לדאוג וגם רב"ש כותב על זה שאנחנו צריכים לעלות את מצב הרוח עם עד כמה שהמטרה היא גבוהה ומיוחדת וכן הלאה, אבל בכל זאת אנחנו סך הכול רצון לקבל, הכול מתבסס על הייאוש. תראה כמה שיש לנו פסוקים על זה וכאלו רב גוניים.

שאלה: פעם היה יותר קל להתייאש. עכשיו מאוד קשה להגיע לייאוש כי יש התפעלות כל פעם מהחברה שהיא כאילו מכבה את הייאוש.

אנחנו צריכים בזה לעבוד.

תלמיד: אז מה עושים?

צריכים יותר להיות בהתלהבות מהמדרגה הבאה, מאשר מהייאוש מהמצב הנוכחי.

תלמיד: אבל אני לא מצליח להזדהות עם מה שהוא כותב, בגלל ההתפעלות שלפעמים באה היא מכבה כל עביות שצצה, יש כאילו התגברות מאוד חזקה מהירה כזאתי וממשיכים הלאה. אין הצטברות של ייאושים. פעם היה את זה. עכשיו פחות.

לא. זה לא נכון. זה מפני שאתם חיים מהרגשת הלבוש, מהרגשת הייאוש. אבל צריך להעביר מהרגשה לעובדה, לרצון לקבל שכך הוא רושם את זה כרושם, כנתון, כרשימו, ומתוך זה אנחנו פועלים.

תלמיד: לא מצליח להבין איך בעבודה מגיעים לאיזשהו פיק?

אם אתם ביחד מחליטים זה כבר פיק, זה כבר קוצו של ההרגשה.

תלמיד: אנחנו צריכים כחברה, לקבוע איזשהו יעד שכלפיו אפשר להתייאש, לשבור את הלב?

אתם צריכים לדבר על זה, זו לא בעיה. אפשר לדבר על זה מפני שאתם בזה מבררים את הבחנות בעבודה המשותפת, בבניית הכלי בייאוש המשותף, בערגה למטרה משותפת בגדלות הבורא, בייאוש מכוחותיו של כל אחד וכולנו, כל העשירייה יחד, תבררו, תראו עד כמה שהדיבור ביניכם הוא עובד ופועל.

תלמיד: זה נכון להגיד שהייאוש הוא כנגד הגאווה של האדם?

לא. כמה שאתה תעבוד על הגאווה, הייאוש הוא לא שייך בדיוק לגאווה. אתה צודק שפסיכולוגית זה ככה יוצא, אבל לא, כי אתה רוצה להגיע למטרה. אם אתה עובד נגד הגאווה אז תגיד, אני לא שום דבר אין לי שום מטרה, אני נמצא דומם דדומם, כל העבודה שלי היא להיות דומם, אז אתה צריך להיכנס בין הצדיקים. אתה יודע, כל אלו שהרבה מתפללים, עושים כל מיני מצוות והכול, כי שם עד כמה שאתה דומם, אתה יותר מכובד.זו לא העבודה שלנו. זה מתנות שגם אברהם חילק לבני הפילגשים, ככה זה.

שאלה: הכנס המתקרב שנמצא לפנינו עכשיו, באיזה מצב אנחנו צריכים להגיע אליו? במצב של ייאוש או אולי את המצב הזה של הייאוש אנחנו צריכים להשיג שם, לעבור אותו מהר ולהגיע לבקשה לבורא?

למה זה מפריע אחד לשני? זה לא מפריע. זה כמו רשימו דעביות ורשימו דהתלבשות. מיואש מכוחות עצמי ומתפעל מכוח החברה, או מיואש מכוחות החברה בכללות ומתפעל מזה שהבורא נמצא לפנינו ומוכן למשוך אותנו אם אנחנו נבקש, נדרוש ממנו. כל הדברים האלה תמיד קיימים כך. זה שמאל ימין הם צריכים להיות כשני קווים, ולכן אחד לא מבטל את השני אלא דווקא ההפך, כל אחד עובד עם השני.

כשאתה מסובב את דוושות האופניים, אתה אחד מסובב קדימה והשני אחורה, אחד קדימה ואחד אחורה, אז ככה עובדים, הם צריכים לעבוד שניהם יחד, גם ייאוש מכוחותיי יותר גדול, וגם התפעלות מהחיבור שלנו ופנייה לבורא.

אתם צריכים להגדיל את גדלות הבורא, וכמה שהוא נעשה יותר קרוב, וכמה שנמצא לפנינו ממש, והייאוש מהכוחות שלנו, שני הדברים האלה, הם חייבים להיות ממש מולנו, מול כל אחד וכולנו בעשירייה יחד. תדברו על זה ותראו כמה שזה עובד, היום זה הופך להיות ממש דבר האקטואלי.

שאלה: אפשר להגיד, שגם שלאורך כל הכנס, שני המצבים האלה צריכים להיות בשיא אצלנו, גם ייאוש וגם גדלות המטרה, והאפשרות להשיג אותם?

כן, וודאי, אנחנו עוד נדבר על זה בכנס המדבר, אנחנו נפתח את כל הדברים האלה, מי שיהיה אתנו פיזית או וירטואלית בכנס המדבר, כי זה דווקא בשישי שבת, אנחנו נעבור על זה, נעבוד על זה.

הנושא הבא, הוא "גדלות הבורא בעינינו", איך לפתח אותו, שיהיה סמוך לנושא הזה של "ייאוש מכוחותיו", אנחנו צריכים ללמוד את זה לסירוגין, כל הזמן וכך להתקדם.

שאלה: האם נכון להביא השוואה כזאת, של ייאוש מכוחותיו עצמו, שזה כמו רכב, שבו יש חומר דלק אגואיסטי, ואתה לוחץ על דוושת הגז, והרכב נוסע ובשלב מסוים נגמר הדלק?

למה נגמר הדלק, ההיפך, אני נהנה שאני מתקרב לייאוש הגדול ביותר, שאני מיואש לצאת מהמצב של על מנת לקבל, שאני נמצא באגו שלי, שאני לא מסוגל להתעלות ממנו, אני צריך לברר את כל הפרטים של המצב, ואני שמח שאני יותר ויותר מתייאש מהיכולת לצאת מהאגו, סימן שהאגו שלי הוא אמיתי, סימן שאני עובד במצב האמיתי, עם הטבע.

אנחנו נמצאים במצב מאוד, מאוד, חשוב, מהנקודה הזאת אנחנו ממש עושים קפיצה לים סוף.

שאלה: איך מגיעים מייאוש אישי בעשירייה, לייאוש משותף, זה צריך להיות מצב הרי משותף של העשירייה, לא? ולכל אחד יש גישות שונות, או שדווקא בזה אנחנו מתחברים?

עד כמה שאנחנו מכבדים, את מצב הייאוש, וממש מעריכים אותו, בצורה כזאת אנחנו יכולים להתקדם להערכת פעולת הבורא, שעושה לנו את זה, ושימשוך אותנו ממנו, כי יחד עם זה צריך להיות "ויאנחו בני-ישראל מן-העבדה"⁴ שאנחנו פונים.

קריין: משהו קטן מרב"ש ב', "מהו אין לנו מלך אלא אתה, בעבודה".

"האדם צריך לומר, זה שהוא נמצא בשפל המצב, אין זה מטעם, שעתה הוא נעשה יותר גרוע. אלא עתה, היות שהוא רוצה לתקן עצמו, שכל מעשיו יהיו לשם שמים, אז מלמעלה מגלים לו את מצבו האמיתי, מה שנמצא בתוך גופו. שעד עתה הם היו נעלמים, ולא היו נראין לחוץ. ועתה הבורא גילה אותם. ועל זה האדם אומר, שזהו חסד, מה שהבורא גילה לו את הרע שבו, בכדי שידע את האמת, ויהיה בידו לבקש מה' תפלה אמיתית. נמצא, שמצד אחד האדם רואה עתה, שהוא מרוחק מה'. ומצד השני, האדם צריך לומר, שה' קרוב אצלו, וה' מטפל עמו, ומראה לו את החסרונות. לכן הוא צריך לומר, שהם חסדים."

(רב"ש - ב'. מאמר 1 "מהו, אין לנו מלך אלא אתה, בעבודה" 1991)

ועל כל הדברים האלה לעבור ביחד, זו לא בעיה, העיקר זה ביחד.

קריין: קטע מספר 11, מתוך רב"ש א', "וישב יעקב בארץ מגורי אביו".

"במקום שהאדם צריך להאמין, שה' ברא את העולם בבחינת טוב ומטיב, והרע שבגופו מרחק אותו מכל הטוב. דהיינו, כשבא ללמוד תורה, הוא לא מוציא בה שום טעם. וכמו כן, כשבא לעשות איזה מצוה, אינו מרגיש בזה שום טעם, משום שהיצר הרע שבגופו, בכח שלא נותן להאמין באמונת ה' למעלה מהדעת, בזה הוא מוציא לו כל טעם, שבכל דבר שהוא מתחיל לגשת לאיזה דבר רוחני, הוא מרגיש, שהכל יבש בלי שום לחלוחית של חיים. והיות שהאדם התחיל את עבודתו, שאמרו לו, והוא מאמין בזה שאמרו לו, שהתורה היא תורת חיים, כמו שכתוב "כי הם חייכם ואורך ימיכם" וכמו שכתוב (תהילים י"ט) "הנחמדים מזהב ומפז רב, ומתוקים מדבש ונופת צופים". וכשהאדם מתבונן בזה, והוא רואה, שהכל אשם הוא היצר הרע, ומרגיש בטוב את הרע, מה שהוא גורם לו, אז הוא מרגיש על עצמו את מה שכתוב (תהילים ל"ד) "רבות רעות צדיק" על עצמו, היינו עליו נאמר הפסוק הזה. אז הוא מסתכל, מה שהפסוק אומר הלאה "ומכולם יצילנו ה'". אז הוא מתחיל לצעוק לה', שיעזור לו, כי כל, מה שעלה על מחשבתו לעשות, כבר עשה, ולא מועיל לו שום דבר, וכבר הוא חושב, שעליו נאמר "כל אשר תמצא ידך לעשות בכוחך, עשה". ואז בא הזמן של הצלה, הצלה שה' מציל אותו מיצר הרע, עד כדי כך, שמהיום והלאה כבר היצר הרע נכנע אליו, ולא יכול להסיתו לשום דבר עבירה."

(רב"ש - א'. מאמר 12 "וישב יעקב בארץ מגורי אביו" 1985)

זאת אומרת, חסרה לנו פנייה לבורא, חסר גדלות הבורא, גדלות הפנייה לבורא, גדלות ההצלה, איך אנחנו מציירים את הדברים האלה, חוץ מהייאוש.

סדנה

למה הייאוש לא מביא אותנו לבקשה? למה כשאנחנו מיואשים אנחנו לא פונים לבורא? גם בצורה אישית, גם בצורה קבוצתית. מה מונע פנייה לבורא?

אני יכול להתייאש, אני יכול לעבור כל דבר, ואני מרגיש, וזה עובר עלי, אבל לפנות בבורא בבקשה אני לא יכול. אם אני קורא כאלו פסוקים אני מזדהה איתם, אבל אני בעצמי לא פונה.

זאת אומרת, אני בעצמי לא יכול ליזום את הקשר שלי עם הבורא, אז על מה יש לי אם כך לסמוך?

*

האם יש לכם כבר עצה, איך אנחנו יכולים באמת להגדיל את פנייתנו לבורא? מתוך ייאוש לעלות לתפילה? אין עצות? רעיונות?

תלמיד: אני זוכר שפעם אמרת לנו שבן האדם מטבעו לא פונה לבורא, והקבוצה היא כמו זכוכית מגדלת שממקדת את הבקשה שלו לבורא.

תמצאו איפה כתוב שהאדם לא יכול לפנות לבורא. אז אין עצות בינתיים, יש לך עצה?

תלמיד: לבקש עבור החברים.

יש בזה משהו.

תלמיד: צריכים לקבוע את המטרה, להגדיל את המטרה בחברה, לקבוע יעדים משותפים לכולם שיהיו כאלה חזקים וברורים שעליהם אפשר לגלות שאני לא מסוגל, ושאני מיואש מזה, ושצריכים משהו שיסחף קדימה.

בחברה אפשר לחייב כל אחד ואחד בצורה מלאכותית עד שזה יכנס לטבע.

תלמיד: יש כנס ואתה צריך להשתדל להיכנס למרכז העשירייה. הכנס זה העשירייה שלך. ועובר כנס אחד, שני, שלישי, והאור כל הזמן עובד אתך, ואתה מגיע למצב כזה שבתוך חמש דקות אפשר להיכנס למצב שכולנו מחוברים יחד. במצב הזה האני נעלם ונשאר רק אנחנו. בזמן הזה, בשנים האלה, רכשת מספיק השתוקקויות לזה, כי זה שאתה נכנס לאן שאתה נכנס, זה לגשמיות, זה כאילו אתה רוצה לחבר את הנקודות שבלב בדבקות ביניהם, שהן ידבקו. בתפילה שלך אל הבורא אתה כל הזמן אומר רק דבר אחד, "תחבר אותנו, תאחד אותנו", ואתה מנתק את השכל, אז הלב מתחיל לאלתר בשיחה הזאת, בפנייה איתו.

ואולי עובר עוד כנס עד שאתה עובר את הבדיקה הזאת, שהחברים הביאו אותך לזה ואתה נשאר אחד על אחד, ובמידה שהלב שלך פונה אל הבורא, בכנות שלך, שאתה רוצה את זה באמת, כבר הגעת לנקודה הסופית. אז מגיע הרגע שבו אתה מרגיש בתפילה הזו שאתה יוצא מעצמך, ונפתחים השערים, ואתה מגלה את עצמך בשדה רצון החברים, גם אם אחרי שתי דקות אתה נזרק משם, כיוון שאין כלי מספיק.

כך מתגלגלים. בסדר גמור.

תלמיד: העצה שחשבתי עליה היא לשחק משחק של גדלות המטרה בינינו עד לדרגה כזו שבה אנחנו לא מוכנים לוותר עליה.

את זה ברור שאנחנו צריכים. זה נכון.

שאלה: כבר אין רצון לדחות את המצב הזה, האם אפשר להיכנס למצב הייאוש המוחלט הזה, ולגדלות הישועה עוד לפני הכנס? ואם כן, מהי הנקודה שבה עלינו להשקיע?

אם אנחנו לא מכבדים את מצב הייאוש, אנחנו לא יכולים להגיע לסופו. אנחנו צריכים לכבד אותו. אנחנו צריכים להבין שזה מצב רוחני הכרחי, מפני שאנחנו צומחים מתוך האגו, מתוך הרצון לקבל. ולכן הייאוש הוא שמהאגו אני לא יכול להשיג רוחניות. זאת נקודה אמיתית, שעל פני נקודת האמת הזו אני כבר יכול לעבור לעל מנת להשפיע.

זאת אומרת "ייאוש מכוחותיי" זה נקרא ייאוש מהאגו, מהטבע האגואיסטי שלי. ולכן זו נקודה כל כך חשובה שבלעדיה אי אפשר. "וייאנחו בני ישראל מהעבודה", שבעצמנו אנחנו לא מסוגלים לצאת ממנו. זאת אומרת אנחנו מתייאשים ממנו, שעל ידו אפשר להשיג משהו. אנחנו מתייאשים מהכוחות שלנו, שאנחנו לא יכולים לצאת ממנו בעצמנו.

זאת אומרת זו נקודה כזאת מהפכנית, שאנחנו עוברים מלשרת את האגו, לשרת את הבורא. מלשייך לאגו כל מיני מטרות והצלחות, להתייאש מזה, וממש לזלזל בו כביכול, ובכול לפנות לבורא. זו נקודת ההיפוך, נקודת המעבר מרצון לקבל לרצון להשפיע. לכן היא כל כך חשובה. ועכשיו בזה שאנחנו מסדרים את כל המאמצים שלנו לפני הכנס, כדי לנצח, זו הנקודה החשובה ביותר בינינו.

יחד להתייאש מהרצון לקבל שיכול לעשות לנו משהו, לזלזל בו, בזה שהוא כביכול יכול להביא אותנו למטרה הרוחנית, הנשגבה. ושאנחנו במקום זה פונים לרצון להשפיע, לבורא, ובו אנחנו תולים תקווה. אבל הזלזול ברצון לקבל, חוסר האונים שאנחנו לא יכולים לעשות על ידו שום דבר, ולא רוצים כבר להיות בו, אלא להתעלות ממנו, כל הזמן להיות יותר למעלה ממנו, אנחנו בזה לא מוחקים אותו ולא זורקים אותו, הוא לא נעלם. אלא כל פעם שאנחנו עולים, אנחנו עולים על פני ייאושים יותר ויותר גדולים, מדרגה לדרגה, ברצון לקבל. זה מה שנקרא "זכר ליציאת מצרים". שכל פעם על הנקודה הזאת של יציאת מצרים, אנחנו פוסעים, עולים.

שאלה: דבר אחד, זה להתעצבן, או לכעוס על הבורא. והדבר השני, זה שאני מברר מה אני באמת רוצה. האם אלה השלבים הנכונים, עד שאני מבין שאני זקוק לחברים שלי. האם זה נכון?

תנסו. אנחנו צריכים לנסות כל מיני דברים כאלו.

שאלה: אני מרגיש שאני צריך לדבר על גילוי הנס שקרה בכנס ערבה לפני שנתיים. כמה חברים גדולים בעשירייה אקראית התפללו אחד על השני בזמן הסדנה, וממש הייתה הרגשה של חמימות הלב. משהו שם קרה. מבחינתי זה היה נס. אני הרבה זמן מנסה להגיד את זה, שצריך להתפלל בעשירייה אחד על השני. בזמן סדנה כל הזמן להיות בתפילות אחד על השני. משהו שם קרה. תודה רבה.

בסדר גמור. תודה רבה.

קריין: קטע מס' 12, מתוך רב"ש ב'. "מהו, אוכל פירותיהם בעוה"ז והקרן קיימת לעוה"ב, בעבודה."

 "דרך העבודה היא, בזמן שהאדם רואה, שקשה להשיג את מבוקשו, הוא בורח מהעבודה. ואומר, אני מאמין שיש אנשים שזכו, שה' נתן להם את הרצון להשפיע. וזה היה מטעם שהם היו יותר מוכשרים ממנו. אבל אדם כמוהו, שיש לו מדות יותר גרועות מאחרים, אין לו שום סכויים לזכות לזה. לכן הוא בורח מהמערכה ונכנס לעבוד בבחינת עבודת הכלל. רק אלה אנשים שאומרים שהם רוצים לברוח מהעבודה, אבל אין להם לאן ללכת, היות שמשום דבר אין הם יכולים לקבל סיפוק, אלו אנשים לא זזים מעבודה. והגם שיש להם עליות וירידות, אבל הם לא מתייאשים. וזהו כמו שכתוב "ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה". כלומר, שהיו צועקים מן העבודה, בזה שלא מתקדמים בעבודת ה', שיוכלו לעבוד בעל מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו. ואז הם זכו ליציאת מצרים, הנקראת בבחינת עבודה "יציאה משליטת הרצון לקבל ולהכנס בעבודה של להשפיע"." (רב"ש - ב'. מאמר 34 "מהו, אוכל פירותיהם בעוה"ז והקרן קיימת לעוה"ב, בעבודה" 1991)

שאלה: הוא אומר שם שהם לא מתייאשים.

ממה?

תלמיד: מהעבודה.

כן. אלא מה עושים?

תלמיד: ממשיכים לעבוד וצועקים.

כן. איך הם יכולים לצעוק אם לא התייאשו? שיעבדו. מה יש לצעוק?

תלמיד: לא הבנתי.

אז נקרא שוב. בסדר גמור, אני מסכים איתך. גם אני לא הבנתי.

קריין: קטע מס' 12.

"דרך העבודה היא, בזמן שהאדם רואה, שקשה להשיג את מבוקשו, הוא בורח מהעבודה. ואומר, אני מאמין שיש אנשים שזכו, שה' נתן להם את הרצון להשפיע. וזה היה מטעם שהם היו יותר מוכשרים ממנו." כך אנחנו חושבים. "אבל אדם כמוהו, שיש לו מדות יותר גרועות מאחרים, אין לו שום סכויים לזכות לזה. לכן הוא בורח מהמערכה ונכנס לעבוד בבחינת עבודת הכלל." עוזב את הכול, אני אלך, אני מתפלל, אעשה איזה מצוות, אעשה איזה דברים, משהו כך. ובסדר, משהו יהיה לי מזה, איזה כיסוי. "רק אלה אנשים שאומרים שהם רוצים לברוח מהעבודה, אבל אין להם לאן ללכת, היות שמשום דבר אין הם יכולים לקבל סיפוק," זאת אומרת, כולם רוצים לברוח, ודאי, זה האגו שלנו מכוון אותנו כך, אלא אין לאן. "אלו אנשים לא זזים מעבודה. והגם שיש להם עליות וירידות, אבל הם לא מתייאשים. וזהו כמו שכתוב "ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה". כלומר, שהיו צועקים מן העבודה, בזה שלא מתקדמים בעבודת ה', שיוכלו לעבוד בעל מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו. ואז הם זכו ליציאת מצרים, הנקראת בבחינת עבודה "יציאה משליטת הרצון לקבל ולהכנס בעבודה של להשפיע"."

(רב"ש - ב'. מאמר 34 "מהו, אוכל פירותיהם בעוה"ז והקרן קיימת לעוה"ב, בעבודה" 1991)

זאת אומרת, צריכים להמשיך מה שלא יהיה. אין כאן שום תשובה אחרת.

שאלה: האם הצעקה שלהם זה מפני שלא מתחלף חומר הדלק?

צעקה צריכה להיות לא על זה שרע לי, אלא על מה שאני רוצה. יש כאן רשימו דעביות ורשימו דהתלבשות, כביכול מתחילות להיות כבר, ולכן על רשימות דעביות אין לנו מה לבכות, זה הנתון. הבורא מגדל בנו את זה כדי שאנחנו נתייאש, אנחנו נראה עד כמה שאנחנו כלואים בתוך הרצון לקבל ולא יכולים לברוח ממנו, זה דבר אחד מאוד חשוב. ודבר שני, אנחנו כן מסוגלים לצאת מהצינוק הזה, מבית הסוהר הזה אם הבורא יעשה. הבורא יכול לעשות. אז את שני הכוחות האלה חייבים לפתח, סך הכול.

שאלה: מה הקשר בין הכרת הרע לבין ייאוש?

הכרת הרע זה בשכל בדרך כלל, וייאוש זה בלב. זה מצד אחד. מצד שני, הכרת הרע, זה רע ממה? שאני מכיר רע באגו שלי שסוחב אותי לכל מיני מצבים. וייאוש, שאני לא יכול להיפטר ממנו. הבחנות האלה הן הבחנות שונות. ברוחניות כל הבחן הוא מאוד שונה מהשני. אחר כך אנחנו נראה שכל אחד בונה לעצמו ממש פרצוף שלם, פרצוף.

(סוף השיעור)

---

1. "ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים ויאנחו בני ישראל מן העבדה ויזעקו ותעל שועתם אל האלהים מן העבדה" (שמות ב', כ"ג(.↩

2. "טוב מותי מחיי" (יונה ד', ג').↩

3. "כל מה שיאמר לך בעל הבית עשה, חוץ מצא" (תלמוד בבלי, פסחים פ"ו ע"ב(.↩

4. "וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים מִן הָעֲבֹדָה." (שמות ב', כ"ג)↩