שיעור בוקר 03.04.2020 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר כתבי "בעל הסולם", עמ' 513, מאמרי

"שמעתי", מאמר "אין עוד מלבדו"

יש מאמרים שאם אדם נמצא באיזשהו מצב שהוא מרגיש שהוא צריך לייצב את עצמו, הוא חייב ליפול על המאמרים האלה, לתוך המאמרים האלו וכך לייצב את עצמו.

א. אין עוד מלבדו

שמעתי א' יתרו תש"ד

"הנה כתוב "אין עוד מלבדו", שפירושו, שאין שום כח אחר בעולם, שיהיה לו יכולת לעשות משהו נגדו יתברך. ומה שהאדם רואה שיש דברים בעולם שהם מכחישים פמליא של מעלה, הסיבה היא, מטעם שכך הוא רצונו יתברך. וזהו בחינת תיקון, הנקרא "שמאל דוחה וימין מקרבת". כלומר, מה שהשמאל דוחה, זה נכנס בגדר של תיקון. זאת אומרת, שישנם דברים בעולם, שבאו מלכתחילה על הכוונה להטות את האדם מדרך הישר, שעל ידיהם הוא נדחה מקדושה.".

זאת אומרת, מה שאנחנו מרגישים היום, כל מיני שינויים בחיים שלנו הלא נעימים, אנחנו מבולבלים, גם את העשיריות אנחנו לא יכולים לקיים כמו קודם, מכל שכן ישיבות חברים גדולה או כנסים גדולים, ובכלל יכול להיות שהכל מעורפל, מבולבל לכל אחד, ויוצא שממש עוד יותר מהרגיל. כל זה מגיע מהבורא בלבד, "אין עוד מלבדו" והכול כדי לקדם אותנו רק שההתקדמות שלנו, בזה שהבורא מושך אותנו או בצד ימין או בצד שמאל, אבל קדימה.

ולכן אנחנו צריכים לדעת איך אנחנו הולכים יחד עימו, בזה שהוא מושך אותנו ביד ימין ובזה שמושך אותנו ביד שמאל, אבל תמיד מושך קדימה, ואם אנחנו יודעים איך להגיב נכון, אנחנו תמיד נתקדם בהתאם לו.

"והתועלת מהדחיות הוא, שעל ידם האדם מקבל צורך ורצון שלם, שהקב"ה יעזור לו, כי אחרת הוא רואה שהוא אבוד. לא די שלא מתקדם בעבודה, רק הוא רואה, שהולך אחורה. היינו, אפילו שלא לשמה אין לו כח לקיים את התו"מ. שרק ע"י התגברות אמיתי על כל המכשולים למעלה מהדעת הוא יכול לקיים את התו"מ. ולא תמיד יש לו כח ההתגברות למעלה מהדעת. אחרת, הוא מוכרח לנטות חס ושלום מדרך ה', אפילו משלא לשמה. זאת אומרת, אנחנו תמיד צריכים להשתדל, בכל זאת, להחזיק בקו שאנחנו מחוברים עם הבורא בדברים הטובים, בדברים הרעים, במה שלא יהיה, קשר עם הבורא חייב להיות קודם כל, ואפילו לא חשוב מה קורה. אני תמיד מחובר אליו ומה שאני מקבל, אני מקבל ממנו. ממנו. ויכול להיות שזה מצבים גרועים ביותר, אבל אני מקבל את זה מהבורא.

ואם זה עובר דרך כל מיני מערכות לא נעימות ויחסים ממש של סבל, מצבים של סבל ומה לא מכל מיני בני האדם, בכל זאת אני מקבל את זה כמו שזה בא מהבורא בלבד. ואין, אף אחד לא יכול להחליף לי את הבורא. אלא הבורא ככה משחק איתי בזה שמתלבש בכל מיני בני אדם וכך הוא מתייחס אלי. והכול כדי שאני אתגבר על כל ההפרעות האלה ואגלה שיש לי עסק רק עימו. פנים בפנים עם הבורא בלבד.

"והוא, שתמיד אצלו הפרוץ מרובה מהעומד. היינו, שהירידות הם הרבה יותר מהעליות. ולא רואה בזה שיקח סוף המצבים האלה, והוא ישאר תמיד מחוץ לקדושה. כי הוא רואה, אפילו כקוצו של יוד קשה לו לקיים, רק בהתגברות למעלה מהדעת. אבל לא תמיד הוא מסוגל להתגבר. ומה יהיה הסוף"?

זאת אומרת אין לאדם בסופו של דבר כוח לראות את הבורא אחרי כל מה שקורה לו. הוא נכנס למצבים כאלו, לבלבולים כאלו שפשוט לא מתאר לעצמו, לא יכול לחייב את עצמו לחשוב שזה בא מהבורא. הוא כל הזמן נופל לתוך ההפרעה הזאת, נכנס לעימות עם אנשים, עם החיים, עם הכול, מנתק את הקשר שלו עם הבורא ומתייחס למה שנראה לו סיבה למצבו כרגע, וזו הבעיה, להתגבר על כל ההפרעות האלה ולהגיד "לא, זה בכל זאת בורא", זה נקרא להיות ב"אמונה למעלה מהדעת". אבל אין לו את זה.

אז איך למעלה מהדעת, איך למרות שכך הוא רואה שהכול עושים לו המערכות, מהמשלה, החברים, השונאים, האויבים, איך הוא יכול כל הזמן להחזיק את עצמו שזה הבורא שנמצא בהם, והבורא עושה עימו את המשחק הזה? איך להחזיק את עצמו שהוא תמיד נמצא בקשר עם הבורא? ו"מה יהיה הסוף?"

"אז הוא בא לידי החלטה, שאין מי שיכול לעזור, אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו. וזה גורם, שיקבע בליבו תביעה אמיתית, שה' יפתח את עיניו ולבו, ויקרבו באמת לדביקות ה' בנצחיות.". זאת אומרת, שהוא, אחרי שמתייאש שלא יכול בכוחותיו להחזיק קשר עם הבורא, שיש בינו לבין הבורא כאלו הפרעות שהוא לא מסוגל להחזיק בהן ולהיות בקשר עם הבורא, אלא ההפרעות האלה פשוט קורעות אותו, מנתקות אותו מהקשר עם הבורא, ולא מסוגל בזה להיות, אז בכל זאת הבורא משאיר לו אפשרות לצעוק, לבקש. "זה מה שיש לך. אז תעשה את זה". ואז הוא מוצא את זה.

"נמצא לפי זה, שכל הדחיות שהיו לו, היה הכל מאת ה'. היינו, שלא מטעם שהוא לא היה בסדר, שלא היה לו היכולת להתגבר. אלא לאלו אנשים שרוצים באמת להתקרב לה', ובכדי שלא יהיה מסתפק במועט, כלומר שלא ישאר בבחינת ילד קטן בלי דעת, ומשום זה ניתן לו מלמעלה עזרה, שלא יהיה לו היכולת לומר, שברוך ה' שיש לו תורה ומצות ומעשים טובים. ומה חסר לו עוד"?

זאת אומרת, הוא צריך להגיע למצב שאין לו כלום בחיים. שהוא לא מתקדם בכלום, ושום דבר אין לפניו, ופשוט נמצא בחוסר כל. ואז הוא באמת נמצא בנקודת הקשר האמיתית עם הבורא, שאין לו דעת, אין לו שכל, אין לו רגש, אין לו כלום, אבל אותה נקודה שהבורא ברא, "בראתי יצר רע", שכיוון אותה הנקודה אליו, לבורא, אותה נקודה, יש. זאת אומרת, הוא עכשיו מגלה את הקשר שלו עם הבורא, שהבורא ייצב כבר בתחילת הבריאה.

"וזה דוקא אם באמת, שיש לאדם הזה רצון אמיתי. אז, האדם הזה מקבל עזרה מלמעלה, ומראים לו תמיד, איך שהוא לא בסדר במצב הנוכחי. דהיינו, ששולחים לו מחשבות ודיעות, שהם נגד העבודה. וזהו בכדי שיראה, שאין הוא בשלימות עם ה'.". מצד אחד הבורא נותן לו רצון להתקרב אליו, ומצד שני הוא מראה לו בכל מיני דוגמאות עד כמה שהוא לא מתאים לזה ולא מתקדם. זה מין פלירט שביד אחת [הבורא] מושך אותו וביד השנייה דוחה אותו.

וכך האדם נמצא בהתפתחות כזאת, מבולבל מאוד, לא יודע מתי זה ייגמר. לא מבין ולא מאמין שזה בכלל יכול להיגמר בטוב. הוא גם לא יכול להפטר מזה, וכך בעל כורחו הוא הולך, הולך, הולך, והבורא משחק עימו בשני הכיוונים מה שנקרא, "ימין מקרבת ושמאל דוחה", והאדם לא מבין איך זה קורה. כי זה לא ימין ושמאל כמו שהוא רואה את הבורא בימין ושמאל, אלא הוא מקבל את זה מכל מיני צורות בחיים. ומה יכול לעזור לו?

"ועד כמה שהוא מתגבר, הוא רואה תמיד, איך שהוא נמצא במצב שהוא רחוק מקדושה משאר עובדים, שהם מרגישים, שהם בשלימות עם ה'. מה שאין כן הוא תמיד יש לו טענות ותביעות, ולא יכול לתרץ את ההתנהגות של הבורא, איך שהוא מתנהג עמו.". צריך סבלנות ותמיכה של הקבוצה עד שהוא עובר את כל השלבים האלה, מצד אחד כשנמצא בקשר, נשאר בדרך, לא בורח, ומוכן לסבול עוד ועוד, אפילו שזה יישאר כל הזמן, ומצד שני שבכל המצבים האלה שעוברים עליו עומד הבורא, זה בא ממנו, אז אני מוכן שזה יישאר כך. מה שלא יהיה. אני מקבל את זה ממנו? "אין עוד מלבדו"? אז מה חשוב לי עוד יותר בחיים? אם מה שאני מקבל, אני מקבל מהבורא, זה ורק זה חשוב לי, שאני מקבל את זה מהבורא. זהו. ומה מקבל? אני לא יכול לדעת, אלא מקבל בנאמנות, בהכנעה.

"וזה גורם לו כאב, מדוע הוא לא שלם עם הקב"ה. עד שבא לידי הרגשה, שממש אין לו שום חלק בקדושה." מה הכאב? שאני לא יכול לברך אותו. שאני מקבל כל מיני השפעות מהבורא ואת ההשפעות האלה אני מרגיש רובן כלא טובות, אני לא מסכים עם מה שהבורא עושה לי וזה מה שכואב לי. ואני לא מבקש מהבורא שיסדר לי השפעות אחרות יפות, טובות שיתייחס אלי אחרת, אלא אני מבקש ממנו שיתקן אותי. שאני כל השפעה והשפעה ממנו אקבל כברכה, כשמחה, כיחס של אהבה.

זאת אומרת, אני לא מסכים עם הטבע שלי שאני מקבל משהו מהבורא, ורק ממנו אני מקבל, הרי "אין עוד מלבדו", ואני מרגיש שזה בא בצורה השלילית, שהוא מעורר בי תגובה שלילית. זאת אומרת, על הטבע שלי אני מתלונן לבורא ש"תעשה לי טבע אחר". למה? "כי אני לא רוצה לקלל אותך. כי אם אני לא מסכים, אם אני מרגיש רגע אחד בחיי שמשהו לא בסדר, סימן שאני מקלל אותך, ואני לא רוצה את זה". זאת אומרת, "תעשה לי בבקשה, כאלה תכונות שאני כל דבר שאתה עושה לי אוכל להצדיק, למרות שיעברו עלי כל מיני צורות לא נעימות שכואב לי ואני סובל, זה לא חשוב, העיקר שאני אוכל להצדיק אותך ולאהוב אותך, לברך אותך על הרע כמו על הטוב".

"והגם שמקבל לפעמים איזה התעוררות מלמעלה, שמחיה אותו לפי שעה, אבל תיכף הוא נופל למקום השפלות. אולם, זהו הסיבה, שגורם לו שיבוא לידי הכרה, שרק ה' יכול לעזור, שיקרב אותו באמת.". כשמגיע להרגשה הזאת, להבנה הזאת שרק הבורא יכול לעזור, זה באמת כבר תחילת "אין עוד מלבדו". מנקודה הזאת והלאה הוא מתחיל כבר להכיר את הבורא.

"האדם צריך להשתדל ללכת תמיד בדרך, שהוא דבוק בו יתברך. כלומר, שכל מחשבותיו יהיו בו ית'. היינו, אם אפילו שהוא נמצא במצב הכי גרוע, שאי אפשר להיות ירידה יותר גדולה מזו, אל יצא מרשותו ית', כלומר שיש רשות אחרת, שלא נותן לו להכנס להקדושה, שבידו להטיב או להרע. פירוש, שאל יחשוב שיש ענין כח של ס"א, שהיא לא נותנת לאדם לעשות מעשים טובים וללכת בדרכי ה', אלא הכל נעשה מצד ה'.". זאת בעצם העובדה שמתייצבת בתוך האדם והוא כבר מבין שאין לו בחיים שלנו עסק עם אף אחד, שכל מה שהוא רואה, אנשים, חיות, לא חשוב מה, טבע כללי, דומם, צומח, חי, בני אדם, זה הכול הבורא שכך מצטייר לפניו. ובצורה כזאת דרך כל הדומם, צומח, חי, מדבר האלו, מדבר עם האדם, רוצה להיכנס עם האדם לקומוניקציה, לקשר, לחנך את האדם איך שיבין את הבורא. עד כדי כך שיתקרב אליו ויהיה עימו בדבקות.

"וזהו כמ"ש הבעש"ט, שאמר, שמי שאומר שיש כח אחר בעולם, היינו קליפות, האדם הזה נמצא בבחינת "ועבדתם אלוהים אחרים". שלאו דוקא במחשבה של כפירה הוא עובר עבירה, אלא אם הוא חושב שיש עוד רשות וכח חוץ מה', הוא עובר עבירה." זאת אומרת, שאין כוח אחר. "ולא עוד, אלא מי שאומר שיש לאדם רשות בפני עצמו, היינו, שאומר אתמול הוא בעצמו לא היה רוצה ללכת בדרכי ה', גם זה נקרא עובר עבירה של כפירה." זאת אומרת, גם התגובה של האדם על מה שקורה, שמה שקורה זה הבורא עושה, וגם התגובה של האדם על מה שקורה, גם זה הבורא עושה. אז איפה נמצא האדם? בכלל לא קיים. איפה ההרגשה שלנו נמצאת אם כך? "כלומר, שאינו מאמין, שרק הבורא הוא מנהיג העולם.

אולם בזמן שעבר איזה עבירה, ובטח שהוא צריך להתחרט ולהצטער על מה שהוא עשה את העברה, גם כאן צריכים לסדר את סדרי הצער והכאב, על איזה נקודה הוא תולה סיבת גורם העבירה, שעל נקודה זו צריכים להצטער." כי אם הכול עושה הבורא, אז על איזו עבירה יכולה כאן להיות שאלה? אם הוא הכול עושה אז אין עבירות ואין מצוות, אין כלום, הכול הוא עושה. ואם אתמול ואם היום? ומה שהוא עושה ואיך שאני מגיב, זה הכול בעצם הוא עושה. גם אני זה הבורא שנמצא בתוכי ומחייב אותי כך להגיב. אז איפה כאן מצוות, איפה כאן עבירות? אני פועל מצד הרצון לקבל, איפה מצד הרצון להשפיע? כביכול אין לנו כאן בכלל יד ורגל בכל המערכת הזאת, אנחנו רק נמצאים בקצת להבין איפה שנמצאים, אבל לא יכולה להיות מכאן והלאה שום פעולה מצידי.

"והאדם צריך להצטער אז, ויאמר, זה שעשיתי את העבירה, הוא מסיבת שהקב"ה זרק אותי מהקדושה, למקום טינופת, לבית הכסא, ששם מקום הפסולת. כלומר, שה' נתן לו רצון וחשק להשתעשע ולנשום אויר במקום סרחון.

(ואפשר לומר, שמובא בספרים, שלפעמים האדם בא בגלגול חזיר. ויש לפרש על דרך שהוא אומר, שהאדם מקבל רצון וחשק לקבל חיות מדברים שכבר אמר עליהם שהוא פסולת, ועכשיו הוא רצה לקבל מהם מזונות).

וכמו כן, בזמן שהאדם מרגיש שעכשיו הוא נמצא בבחינת עליה, ומרגיש קצת טעם בעבודה, אל יאמר, שעכשיו אני נמצא במצב, שאני מבין, שכדאי להיות עובד ה'. אלא הוא צריך לדעת, שעכשיו הוא מצא חן בעיני ה'. לכן הקב"ה מקרבו ומשום זה הוא מרגיש עכשיו טעם בעבודה. ויזהר, שאף פעם לא לצאת מרשות הקדושה, לומר, שיש עוד מי שפועל חוץ מהקב"ה." בכל זאת, מה שעובר זה עובר רק מלמעלה, ואני רק יכול לקבוע שכך זה עובר עלי מהבורא בלבד. ואני מסייע בזה במשהו או לא? יש לי נקודה שאני יכול איכשהו להתערב בזה, להביע הסכמה, להביע מחשבה, להביע רצון, תגובה, או שכל הרצונות, כל המחשבות, כל התגובות שלי גם הם מהבורא? ומי אני? אני סתם מישהו שמרגיש שככה זה עובר עלי. זאת אומרת אין לי שכל, אין לי רגש, אין לי שום פעולה, אין לי שום דבר שאני יכול לקבוע, כלום, אני רק מרגיש שזה עובר עלי וזה בעצם המצב. זאת אומרת, אין כאן ממני שום השתתפות, האם זה כך? אז בשביל מה ברא את העולם?

"(אולם מכאן משמע, שענין מציאת חן בעיני ה' או להיפך, אינו תלוי באדם עצמו, אלא הכל בה'. ומדוע עכשיו מצא חן בעיני ה' ואח"כ אינו כן, אין זה בידי האדם להבין עם השכל החיצוני שלו).

וכמו כן, בזמן שמצטער על מה שאין הקב"ה מקרבו, צריך גם כן להזהר, שלא יהיה על חשבון עצמו, היינו מזה שהוא מרוחק מה', כי בזה הוא נעשה למקבל לתועלת עצמו. והמקבל הוא בפרודא. אלא, שיצטער על גלות השכינה. כלומר, שהוא גורם צער השכינה.

והאדם צריך לצייר לעצמו, כדוגמת שיש לאדם כאב באיזה אבר קטן שהוא, מכל מקום הכאב מורגש בעיקר במוח ולב, שהלב והמוח הם כללות האדם. ובטח שאין ערך דמיון הרגשת אבר פרטי, בערך כללות קומת האדם, ששם מורגש בעיקר הכאב."

יש כאן עניין. מצד אחד, מה שאני מרגיש זה בא מהבורא, מה שקורה זה בא מהבורא, אין בזה ודאי שום דבר שלא בא ממנו, גם ברע וגם בטוב, גם המחשבה שלי וגם הרצון שלי והתגובה שלי, הכול מסדר הבורא. מצד שני השאלה, איך אני בכל זאת מתייחס לזה. אני לא משנה שום דבר במציאות, כלום, אבל אני מגיע למצב שהחשוב לי, למרות שאני לא עושה שום דבר בא-לוהות, איך אני מתאים את עצמי לשלמות של הבורא. "כמו כן הכאב שהאדם מרגיש מזה שהוא מרוחק מה'. והיות שהאדם הוא רק אבר פרטי מהשכינה הקדושה, כי השכינה הקדושה היא כללות נשמת ישראל. ולכן, אינו דומה הרגשת הכאב הפרטי בערך הרגשת הכאב הכללי. זאת אומרת, שיש צער השכינה בזה שהאברים מורחקים ממנה, ואינה יכולה לפרנס את האברים שלה.

(ויש לומר שזהו מאמר חז"ל, בזמן שאדם מצטער, שכינה מה אומרת, קלני מראשי). ובזה שחושב הצער של התרחקות לא על עצמו, הוא נצול מלנפול לרשת הרצון לקבל לעצמו, שהוא בחינת פירוד מהקדושה.

ואותו דבר בזמן שאדם מרגיש שיש לו קצת התקרבות לקדושה. שיש לו שמחה, מזה שזכה למציאת חן בעיני הקב"ה, גם אז מוטל עליו לומר, שעיקר השמחה שלו יהיה בזה שיש עכשיו שמחה למעלה, אצל השכינה הקדושה, מזה שהיה לה מקום לקרב את אבר הפרטי שלה אליה, ולא צריכה לשלוח את האבר הפרטי שלה החוצה."

שאלה: אמרת שאני לא דואג למצב שלי איך אני מרגיש, אלא אני רוצה להצדיק את הבורא, להרים את השכינה מעפר. בכל זאת השאלה היא, איך להגיע לאותה הרגשה שאתה כאילו אוהב אותו ודואג רק לו?

זה רק על ידי חיבור בקבוצה והמאור המחזיר למוטב שאתה מעורר. זה בדיוק מה שהוא שואל כאן, שמצד זה שזה מגיע מהבורא, אין שום בעיה. זה שאנחנו צריכים להתחבר בינינו, כן. זה שאנחנו צריכים לקבל גם עבר, הווה ועתיד שזה מגיע מהבורא, כן. מה רוצים מאיתנו? רוצים מאיתנו בכלל לא את זה, רוצים מאיתנו שנתנהג כאילו הכול תלוי בנו ולא ממנו. זה נקרא שאני עושה צמצום, כאילו לא מקבל ממנו כלום, לא מגיע לי ממנו שום דבר, אני עכשיו בונה את עצמי בלהידמות לבורא. כמו שהבריאה כלפי הבורא זה דבר שכאילו לא קיים, כי מה שהוא ירצה הוא יעשה, גם אני עכשיו כלפי הבורא רוצה לשחק בצורה כזאת, מה שאני אעשה זה מה שקובע, זה מה שיהיה.

איפה אני מבצע את זה? בעשירייה, בפרצוף, אני עושה את זה. אני אומר כאילו לבורא "עכשיו זו העבודה שלי, זה השטח שלי, אני רוצה לסדר אותו, אני רוצה להשפיע, אני רוצה להראות אהבה, אני רוצה להתחבר", וכן הלאה. זה נקרא "נצחוני בני", שאני כל הזמן עובד על זה שאני אומר "עכשיו אני", אני מזיז אותו כאילו ועכשיו אני. כי אם אני משאיר אין עוד מלבדו, אין לי מה לעשות. אם אני מגיע למצב שאני פועל אז הבורא לא פועל כביכול. אחד משניים. זה הטנגו, שאחד עושה תנועה, השני עושה תנועה, אחד עושה תנועה, השני עושה תנועה.

כך זה גם בריקוד שלנו, שאני מתכוון בעבודה שלי לעשות אותן הפעולות, אותן התופעות כמו שהבורא מעורר בי, אבל אני עושה את זה. ולכן יש כאן צמצום, מסך, אור חוזר ובניית הפרצוף, שבבניית הפרצוף אני פועל. ולכן "צמצום" זה נקרא פעולה חמורה שבחמורות. לָמה? כי אני אומר לבורא "זהו, גמרנו. "אין עוד מלבדו" זה נכון, אבל עכשיו אני פועל כך שרק אני קיים, שהכול תלוי בי, אחרת איזו פעולה זאת? איך אני אגיע איתך בהשתוות הצורה?". לכן יש כאן גבול לפעולת הבורא אלי ותחילת הפעולה שלי כלפיו. זה מה שאנחנו צריכים עכשיו להתחיל לעשות.

שאלה: מה זה אומר לרקוד עם הבורא?

לרקוד, שבסופו של דבר אני על ידי זה שאני לוקח את הריקוד הזה עליי בלהידמות לו, אני בזה מתכוון עוד יותר להתאים את עצמי אליו. יש כאן דבר והיפוכו. אני אומר, "אני רוצה להיות כמוך, תן לי לעשות את זה, אתה חייב להסתלק". הבורא אומר "כן, אני עושה צמצום, אני מסתלק מהכול. תתחיל עכשיו אתה למלאות את כול החלל הזה שנמצא בינינו בתנועות שלך, ביחס שלך אלי". ואז אני עושה, ואז אני בונה את האדם מצידי. הוא עשה מצידו, עכשיו אני עושה מצידי. הבורא מתחיל את הבריאה ואני מסיים את הבריאה. ואז מגיעים לתיקון השלם שמתחיל להיות שנינו. יש עוד שלב שאנחנו מגלים כמה אנחנו בזה לא מפריעים אחד לשני אלא משלימים זה את זה. זה בדיוק כמו בריקוד, שאמנם זה שניים וכל אחד מבצע את היחס שלו, אבל יש השלמה.

שאלה: אחרי שאנחנו מזיזים את הבורא ואומרים שנעשה בעצמנו, אחרי זה אנחנו צריכים להגיע לייאוש ובכל זאת לבקש ממנו שהוא יעשה בסופו של דבר.

לא. אחר כך זה יהיה אחר כך. טוב שאתה רוצה לדעת, אבל זה יהיה אחר כך.

שאלה: אין עוד מלבדו זה מסך?

לא. אין עוד מלבדו זה הכוח הכללי שמנהל את כול המציאות, גם בעדנו, גם כביכול נגדנו, כול זה אין עוד מלבדו. בוא נגיד כך, חוץ מהנקודה שלנו שבכל אחד ואחד, שהיא נקראת "נקודת השבירה", שהיא נותנת לנו הרגשת הקיום העצמאי, חוץ מהנקודה הזאת הכול זה אין עוד מלבדו.

שאלה: כשאנחנו מדברים על החוק הזה באופן כללי, הוא כאילו מובן ומתקבל. אבל אם יש לנו מחויבויות, הסכמים שעשינו בין החברים, ועכשיו החבר אומר "אני לא יכול לקיים את מה שסיכמנו, יש לי כזה מצב שאני לא יכול לקיים"?

איך להגיב על זה? להגיב על זה מאוד פשוט. החבר אומר מה שאומר, אנחנו מבינים שזה הבורא עושה איתנו דרך החבר, ואנחנו צריכים להגיב יחד כולנו על הדברים האלה בצורה, איך הם יקדמו אותנו למטרה. זה הכול.

שאלה: בהתחשב במה שקורה עכשיו בעולם, הייסורים האלה שניתנים לנו על ידי הבורא, איך אנחנו יכולים בעזרת המאמצים שלנו ובעזרת הקבוצה, להגיד, כאן העבודה שלך מסתיימת ועכשיו מתחילה העבודה שלנו? כדי למנוע את אותם הייסורים.

עד כמה שאנחנו נבין שאין עוד מלבדו, ואת הווירוס הזה ואת כל הדברים האלה הבורא שולח כדי שאנחנו נגיב עליו נכון, על כל פרט ופרט, ובזה נתקן את המציאות, אז אנחנו נצליח. את זה אנחנו צריכים להסביר לכולם. ודאי שצריכים לדעת איך לכתוב, איך לבטא את זה, אבל כך צריכים לעשות. התיקון הוא רק אחד, קודם כל מקבלים שזה מגיע לנו מכוח עליון, מכוח הטבע, אל תגידו בורא, אנשים יחשבו שאתם דתיים. הבורא שולח לנו את זה, וכוח הטבע, המערכת הכללית, האינטגרלית של הטבע מגיבה אלינו בצורה כזאת, מפני שאנחנו לא נמצאים עם המערכת הזאת באיזון, כדי לאזן אותנו בכוח. זה מה שקורה.

לכן המזיק הזה, הווירוס הזה, מה הוא אומר לנו? אתם הגעתם לצורה אינטגרלית, אתם כבר התחברתם ביניכם באגו שלכם סביב כדור הארץ, זאת אומרת, אתם כבר אנושות אחת, יפה מאוד. אבל עכשיו אני מתחיל לגלות לכם גם בצורה כמו לאחד, כמו לגוף אחד, נגיד בווירוס הזה, מה אני מראה לכם? שאתם לא בסדר. לכן תתחילו עכשיו לאט לאט להתרפאות. רק שעכשיו אתם צריכים גם לחשוב איך אתם מגיבים לווירוס הזה שהוא מגיע לכל האנושות, לכל כדור הארץ. איך אתם מגיבים? אתם צריכים להגיב יחד.

תתחברו ביניכם, תעשו ביניכם כל מיני פעולות של חיבור, תתחילו לשנות את מערכות המדיניות בכל מדינה ומדינה, קשר בין המדינות, קשר בתוך החברה, תעשו מעצמכם גוש אחד, גוף אחד, אז הווירוס הזה יסתלק מכם לגמרי. אחרת לא. הוא יבוא בכל הצורות האחרות שלו, מודיפיקציות כאלו וכאלו, עד שאני אחייב אתכם להיות כולם כחברה אחת שנמצאת בהשלמה הדדית, בחיבור הדדי, ביחס יפה זה לזה. כי אני אלחץ עליכם בכל מיני וירוסים, בכל מיני דברים כך, שאתם תהיו מחויבים להגיע לחיבור ביניכם ולחיבור איתי. זה בעצם דרך שנקראת "בעיתו", בזמנו. לפני זה יש דרך אחישנה, שאנחנו בעצמנו, מתוך זה שלומדים חכמת הקבלה ומבינים עם מי יש לנו עסק, מתחילים ליצור קשר בינינו, לחבר את עצמנו ולחנך את עצמנו לאנושות אחת. בסך הכול זה מה שאנחנו צריכים לעשות.

מכאן רק נשאר לנו ללכת ולבצע שתי פעולות. פעולה אחת, שאנחנו, כל אחד בעשירייה שלו, מסכם מה הוא צריך לעשות היום בהפצה, באיזו צורה, באיזה קצב, לאיזה חוגים, מה לכתוב בדיוק, או לצלם, או לדבר, וכן הלאה, זה מה שצריך לעשות כל אחד ואחד. ובמשך היום לשפוך את הדברים האלה לכל האנושות. עד כמה שאנחנו נקדם אותה כך אנחנו נקדם את עצמנו, כי אנחנו ראש והם גוף של הנשמה הכללית.

בהצלחה לכם.

(סוף השיעור)