שיעור בוקר 01.08.22 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

לפתוח את השערים הנעולים - קטעים נבחרים מהמקורות

קריין: שיעור בנושא - לפתוח את השערים הנעולים, קטעים נבחרים מן המקורות, קטע מס' 1.

לפתוח את השערים הנעולים מבינינו לבורא זה התפקיד שלנו. לפתוח את השערים לא רק לעצמנו אלא גם לכל האנושות, לכל הנבראים, לכל הנשמות. אנחנו חייבים לחשוב על כולם ולדאוג לכולם ולהיות נציגים של כולם מול הבורא ולתאר לעצמנו בצורה כזאת את המצב הנוכחי - ובואו נפתח את השיעור.

קריין: אז אנחנו קוראים במסמך "לפתוח את השערים הנעולים", קטעים נבחרים מן המקורות, קטע מס' 1 מתוך "זוהר לעם".

"מטרם שזוכים להפוך הרצון לקבל שבנו ע"י תורה ומצוות, לקבלה ע"מ להשפיע, נמצאים מנעולים חזקים על אותם השערים לה', כי אז יש להם תפקיד הפוך, להרחיק אותנו מה'. ע"כ נקראים כוחות הפירוד מנעולים, כי סותמים את שערי ההתקרבות, ומרחיקים אותנו מה'."

זה מה שאנחנו צריכים להרגיש בזמן הירידה, ההתרחקות, עד כמה הכוחות האלו שאיתם אנחנו צריכים להתקרב לבורא, קודם כל בינינו ואחר כך יחד לבורא, וכמה הכוחות האלה עדיין עומדים מולנו וסותמים לנו את הדרך.

"אבל אם אנו מתגברים עליהם, שלא ישפיעו עלינו, לצנן אהבתו מליבנו, הנה אז נהפכים המנעולים ונעשים פתחים, והחושך נהפך לאור, והמר למתוק." דווקא אז מתהפכים אותם הכוחות שהיו דוחים, מפריעים, מרחיקים, והם הופכים להיות לאותם הכוחות שמקרבים אותנו, ופותחים לנו את הדרך לבורא. "משום שעל כל המנעולים מקבלים אנו מדרגה מיוחדת בהשגחתו, והם נעשים לפתחים, למדרגות של השגה בה'." זאת אומרת, כמה שהמנעול יותר גדול, יותר חזק, ונראה שאי אפשר לעבור אותו, אי אפשר להתעלות, לדלג עליו, אז כשמצליחים, בהתאם לזה עולים למדרגה יותר גדולה. "ואלו המדרגות, שאנו מקבלים על הפתחים, נעשו להיכלות החכמה."

("זוהר לעם". "הקדמת ספר הזוהר", מאמר "שתי נקודות", סעיף 121)

כשאנחנו עולים על המצבים האלו, הופכים את הרע לטוב, את הקבלה להשפעה, את הריחוק לקירוב, ואז אנחנו באותם הדברים שהתגלו, מקבלים כלים לאור החכמה, להשגת הבורא. כך היא דרכנו.

שאלה: אולי נתחיל בהגדרות מה זה "מנעולים", מה זה "שערים", מה זה "פתחים"?

זה טוב אם יש בזה איזו הרגשה. זה פשוט דברים שמפריעים בדרך, גם מנעולים, גם קירות, יש הרבה הבחנות, ואני לא חושב שכדאי להיכנס לזה. מה שהייתי רוצה להרגיש זה נטייה לזה, להרגיש חיסרון לזה, שיתעוררו רגשות ולא לעסוק בהגדרות כמו מה זה מנעולים, מהם הפתחים ומהם כל מיני המצבים האלה, כי אם אין כנגד זה הרגשה פנימית זה רק מבלבל.

שאלה: אותן ההפרעות שנאמר שהן מפריעות לנו, הן אלו שהופכות למה שמקרב אותנו לבורא, ומייצרות עבורנו כניסה. אז אתה עובד על ההפרעות כאשר אתה לא עובד בתוך ההפרעה אלא מעל ההפרעה, וכאן נאמר שההפרעה עצמה הופכת למשהו?

מפני שכל ההפרעות נמצאות בתוך האדם, וכשהוא עובד על זה, הוא רוצה לסלק אותן, להביא אותן לאפס, ואחר כך אפילו להפוך אותן לחיוביות וכך אנחנו מתקדמים.

איך אנחנו עובדים בטכניקה כשיש לנו התנגדות? מפני שישנה התנגדות אז אנחנו יכולים לקבל על התנגדות הזאת הרבה הספֵק. כי כמה שמתנגד, אם אני יודע איך להשתמש בו נכון, אותה ההתנגדות הופכת להיות לכוח העזר.

וככה אנחנו רואים אפילו בחיים, אנשים שיש להם כוח גדול אבל לא לכיוון הנכון, נגיד אדם אדם שאוהב לשבור ולסכסך, בריון, אם אתה הופך אותו לאדם טוב, אתה מתקן את הכוונות שלו, ואז עם כל הכוחות שלו הוא משתמש לטוב.

לכן זה לא עניין של כוח, אלא של כוונה. וודאי ש"כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו", וכשאתם מגיעים ללימוד, אז רואים שכולנו בעל מנת לקבל, אבל הגובה על מנת לקבל, הגודל שלו, עוצמתו היא שונה. ומי שיש לו יותר רצון לקבל והוא מתנגד ולא רוצה, וממש רואים עד כמה היצר הרע פועל בו" אז במידה שהוא מתקן את עצמו, הוא נעשה ההיפך, והוא נעשה יותר גדול מאחרים. לכן אנחנו צריכים כך לראות את היצר הרע שלנו ולא לתת לו להיות חופשי.

תלמיד: ואיך לא לאפשר להם להיות חופשיים, ודווקא להשתמש בהתנגדות להתעמקות יתר עם הבורא ולא כמשהו מפריע מהצד?

אתה הרי ארכיטקט, בנאי, אז אתה בטח למדת מזה "ספרמאט", שזה התנגדות של החומר, עד כמה כל חומר יש לו כוח להחזיק את עצמו ולהיות משענת למשהו אחר. אז זה מה שאנחנו צריכים, עד כמה הרצון שלנו יכול להיות חזק כשאנחנו עובדים על זה, כשאנחנו הופכים אותו לעל מנת להשפיע ואז ככל שהוא עובד בעל מנת להשפיע יותר חזק, הוא יכול עוד להחזיק את האחרים, כמו שאתה מעמיד בניין מבלוקים מיוחדים, חזקים, ככה זה עובד.

שאלה: כתוב, "לצנן אהבתו מליבנו, הנה אז נהפכים המנעולים ונעשים פתחים", איך זה משפיע עלינו?

כי זה הכול נמצא בנו גם המנעולים וגם הפתחים. אם הרצון לקבל שלי עכשיו כל הזמן מכוון אליי אז הוא סותם לי את צינורות השפע, כי האור לא מגיע אם אני בעל מנת לקבל. ואם אני הופך את עצמי בעל מנת להשפיע על ידי המאור המחזיר למוטב, אז יוצא שכל אותם הצינורות שהיו קודם סתומים, שלא יכולתי לקבל דרכם השפעה מהבורא, הם נפתחים, כי אני נמצא עם הבורא באותה השתוות, באותן הכוונות, באותם הרצונות. ובמידה הזאת הצינורות נפתחים ודרכם אני מקבל שפע מהבורא, והאור העליון אז זורם אליי ואני מתחיל להרגיש שאני מתמלא. הרצונות שלי שהם על מנת להשפיע, עכשיו הם רצונות שמהם מורכבת הנשמה שלי, ואז הנשמה שלי מתמלאת מהבורא, מהאור שמגיע לי ממנו. וזה נקרא התקשרות או דבקות של נשמת האדם בבורא, לפי המידה שהוא יודע לפתוח את הצינורות שמגיעים אליו עם אור ה'.

שאלה: אחרי השיעורים של אתמול ושלשום על האר"י קיבלתי הרגשה חדשה שבאמת יש כל מיני סודות וכל מיני שערים, מנעולים, פתאום קיבלתי הרגשה של ריחוק. אבל מצד שני אנחנו אומרים שהיום הכול פתוח, אין שום הגבלה. אפשר קצת להסביר את זה, האם זה רק עניין של זמן?

אנחנו כל הזמן מתקרבים ובהתקרבות שלנו אנחנו מגלים כמה אנחנו רחוקים ומתקדמים, כמה אנחנו רחוקים ומתקדמים. זאת אומרת, לא יכול להיות צעד אחד קדימה אם אנחנו לא נעים כמו גלגל שחלק ממנו הולך אחורה וחלק ממנו הולך קדימה. כך זה תמיד בגשמיות, מפני שאנחנו רצון לקבל והרצון לקבל חייב כך להכין את עצמו לקבלה מלמעלה ורק אחר כך הוא יכול לקבל את הגילוי.

לכן אין מה לפחד, כולנו מתקדמים, כל אחד בסגנון קצת שונה מהאחרים, בקצב שונה מהאחרים, ובהתאם לכמה הוא נכלל בכלי הכללי שלנו. אז רק סבלנות, אין יותר מזה. אם אדם נשאר, אפילו שלא מרגיש שהוא בעצמו עושה משהו, הוא נמצא עם כולם ומתקדם. ובאמת בהתקדמות שלנו יש כל מיני שלבים בדרך, ולפעמים השלב הוא "שב ואל תעשה עדיף" ועוד ועוד כאלו שלבים.

לכן לא כדאי לנו לעשות חשבונות עם זמנים כאלו או אחרים, אלא העיקר כל הזמן להמשיך כמו רכבת שכל הזמן נוסעת.

תלמיד: יש לזה קשר לזמנים, לתקופות?

כן, ודאי שיש.

תלמיד: יש זמנים שהם יותר טובים?

הזמן שלנו עכשיו הוא זמן טוב. זה זמן שהיו בו בעיות וצרות לעם ישראל ולמקובלים, ולכן זה גם זמן טוב לקבל בו כלים חדשים ומילויים.

שאלה: במה תלויה היכולת להתחיל תהליך שבו נהפוך את המנעולים לפתחים ואת החושך לאור?

במה שאתה ובכמה אתה פותח את הלב שלך. תשתדל עוד ועוד לפתוח את הלב שלך. תנסה לתאר לעצמך שאתה לגמרי נמצא עם לב פתוח מול החברים ומול הבורא. אנחנו לא מדברים על דברים גשמיים בהמיים, אנחנו מדברים על הכוונות שלך בהתקדמות הרוחנית.

שאלה: איך לפתוח בינינו את צינורות השפע לאור ה'?

על ידי זה שכל אחד רוצה לעזור לשני וכולנו יחד מתחברים כדי להשיג את המצב שהבורא יכול להשפיע אלינו ובזה אנחנו מכָוונים להביא לו נחת רוח מאיתנו.

תלמיד: מהו אותו השפע שאנחנו משתוקקים אליו?

זה לא טוב שאנחנו משתוקקים לשפע, צריכים להשתוקק לעשות נחת רוח. ואם כדי לעשות נחת אני צריך לקבל מהבורא, אז אני מקבל. אבל בעצם זה כמו שהאורח ליד בעל הבית, הוא אומנם רוצה לאכול אבל הוא עוצר את עצמו, ורק במידה שהוא מסוגל להשפיע לבעל הבית אז הוא טועם מהכיבוד שיש לו על השולחן.

שאלה: כתוב בקטע שקראנו, אבל אם אנו מתגברים על המנעולים, שלא ישפיעו עלינו. מה זה להתגבר על המנעולים שלא ישפיעו עלינו?

שמה שאני רואה לפניי לא עוצר אותי, אלא אני עובד כרגיל בחיבור עם החברים עד שהמנעולים נופלים.

תלמיד: אנחנו יודעים שלכל מנעול יש מפתח שהוא בעצם העתקה הפוכה של המנעול. מה העניין של ללמוד איך להתקדם דרך ההיפוך הזה, דרך הצורה ההפוכה?

אנחנו לומדים את זה, אבל אני לא יכול להגיד לך שזה יותר קל. יש כאלו גישות שלפיהן אפשר להתקרב על ידי זה שמראש מתארים את המפתח ואז נכנסים למנעול. אנחנו לא עובדים בצורה כזאת. אני לא יכול להסביר את זה עכשיו, זה יבלבל אתכם. אלא אנחנו צריכים לעבוד נגד המנעול עד שהמנעול נופל.

שאלה: אמרת קודם שצריך לפתוח את הלב. האם אתה יכול לכוון מה בדיוק פותחים, איך פותחים?

שכל חבר וחבר מבחינה רוחנית יהיה יותר יקר מאשר אני לעצמי, וכולנו נהיה במקום אחד, זאת אומרת כאיש אחד בלב אחד וכך נתקדם. אין לי יותר מה להגיד, זה עניין של הרגשה, כל אחד צריך לצייר את זה לעצמו.

קריין: נתקדם לקטע מס' 2, "שמעתי" י"ח, "מהו במסתרים תבכה נפשי בעבודה – א'".

"הנה בעת שההסתרה גברה על האדם, והגיע לידי מצב, שאין הוא מרגיש שום טעם בעבודה, ואין בידו לצייר ולהרגיש בחינת אהבה ויראה בשום אופן, ואין הוא מסוגל לעשות שום דבר בקדושה, אז אין לו שום עצה, רק לבכות לה', שירחם עליו ויעביר מעליו את המסך מעל עיניו ולבו.

וענין הבכיה הוא דבר חשוב וגדול. וזה כמו שאמרו חז"ל: "כל השערים ננעלו חוץ משערי הדמעות". ועל זה מקשין העולם, אם שערי הדמעות לא ננעלו, בשביל מה צריכים בכלל שערים?

ואמר, שזה דומה לאדם, המבקש מחבירו איזה דבר נחוץ. ודבר זה נוגע עד לבבו, והוא מבקש ומתחנן לפניו בכל לשון של תפלה ובקשה. וחבירו אין שם לב לכל זה. ובעת שהוא רואה, שאין כבר מקום לתת תפלה ובקשה, אז האדם מרים את קולו בבכיה, ועל זה אמרו: "כל השערים ננעלו חוץ משערי הדמעות". כלומר, מתי שערי דמעות לא ננעלו, דוקא בזמן שכל השערים ננעלו, אז יש מקום לשערי דמעות, ואז רואים שהם לא ננעלו.

מה שאין כן בזמן ששערי התפלות פתוחות, אז לא שייך שערי דמעות ובכיות. זה נקרא, ששערי דמעות כן ננעלו. אלא מתי שערי הדמעות לא ננעלו, דוקא בזמן שכל השערים ננעלו, אז שערי דמעות פתוחות, היות שעדין יש לו עצה של תפלה ובקשה.

וזה פירוש "במסתרים תבכה נפשי". היינו בזמן שהאדם בא לכלל הסתרה, אז תבכה נפשי, מטעם שאין לו עצה אחרת. וזה ענין "כל מה שיש בידך ובכוחך לעשות, עשה"."

(בעל הסולם. "שמעתי". י"ח. "מהו, במסתרים תבכה נפשי, בעבודה - א'")

אנחנו צריכים ללכת קדימה, להשתדל לא לעצור, ששום דבר לא ימשוך אותנו מהדרך. הדרך היא רק להתחבר יותר ויותר בכל צעד קדימה על פני כל ההפרעות וכך להתקדם. ודאי שכאן צריך לחבר את הלבבות והכוונות ולהיות קרובים ככל האפשר זה לזה, ובמידת החיבור בינינו אנחנו גם נרגיש שאנחנו מתקרבים לשערים, לשער הכניסה לרוחניות. הכול במידה שאנחנו נצמדים יותר זה לזה, בתוך הרצון, הכוונה, הפעולות, וכך נגיע לזה.

שאלה: הבכי זה אובדן כוחות מוחלט מכך שאני לא יכול כבר להתפלל אלא רק לבכות. על ידי מה נעשה המעבר הזה?

זה ברור מאיפה הוא מגיע. הכול מגיע מלמעלה, מהבורא, שם התחנה הבאה שלנו, התחנה הסופית שלנו, הכול מגיע משם.

שאלה: האם להגיע לשער הדמעות זה המצב הסופי הרצוי, או שאפשר גם להמשיך להיות בשערי התפילות?

לא, אי אפשר. אתה לא יכול להגיע לזה בצורה מלאכותית ולהתחיל לבכות, אבל "שער הדמעות" כמו שהזוהר כותב, זה כאשר כל השערים כבר ננעלו ואדם רואה שאין לו שום סיכוי לעשות צעד אחד קדימה, עד כדי כך, והוא רוצה בכל זאת להתקרב לחברים ועם החברים לבורא, ולא מסוגל, ואז הוא מתפרץ בדמעות, כי רואה עד כמה אין לו עוד אמצעים להגיע לזה. ואז הוא מגלה שיש לפניו עוד שער אחד סתום שהוא שער הדמעות, ודווקא על ידי הדמעות שלו, כשאין לו שום כוחות לזה, הוא פותח את השער.

שאלה: יש כאן סתירה, בדרך כלל האדם במצב של ייאוש מגיע לחכמת הקבלה ופונה אליה.

כן, כך זה קורה. אין לי מה להסביר, אנחנו פשוט צריכים להמשיך כמו שאנחנו עושים, רק בצורה יותר אינטנסיבית ובזה אנחנו מזרזים את הזמנים.

כתוב ש"ישראל מזרזים את הזמנים", אנחנו לא יודעים מה בדיוק צריך לקרות, אבל בפעולות שלנו כשאנחנו רוצים להתחבר בינינו לבורא, בזה אנחנו מזרזים את הזמנים, ממהרים את הזמן, ומה שצריך לקרות וקורה מהר.

תלמיד: האם ניתן להגיד שזה התנאי עבור ישראל, עבור אלו שכבר לומדים תורה, ועבור אלו שמגיעים מבחוץ, שערי הדמעות ושערי התפילה הם פתוחים?

אתה צריך לחשוב על מה ששייך לך. וכלפיהם, מה שקורה כך או אחרת, נהיה חכמים אחר כך. אני לא ממליץ עכשיו להתחיל לבנות איזו שיטת תיקון אחרת עבור אלו שבאים. בואו קודם כל נעבור לפחות כמה מדרגות רוחניות ראשונות, אז נוכל להרגיש מה זה.

שאלה: האם ניתן לדייק מהו המצב, איך אני מרגיש את עצמי בתוך הרצון שלי?

כל מה שמדובר, מדובר רק על הרגשת האדם בתוך עצמו. איך הוא מרגיש את הקשר שלו עם החברים, עם הבורא, עם כל העולם. בזה מדובר. רק על הרגשת האדם בתוך הרצון שלו.

תלמיד: ואיך לדעת את כוח העוצמה?

אני לא יכול לשקול או למדוד את זה. אחר כך כשיהיה לנו קשר עם הכוח השני, כוח הנתינה כנגד כוח הקבלה, אור כנגד עוביות, נוכל לשקול זה כנגד זה.

שאלה: בכי זה סוג של ביטול?

בכי הוא תגובה על כך שהאדם מאוד רוצה ומגלה שלא מסוגל. יש בכי של תינוק, של רצון לקבל, שהוא בוכה על שלא יכול לקבל, למלא את הרצון לקבל, וכאן זה בכי הפוך, שרוצה להגיע לרצון להשפיע ולא מסוגל לגלות אותו ולא מסוגל להשתמש בו כדי להשפיע ולכן הוא בוכה, ולכן השערים נפתחים כדי להשפיע גם כלפי החברים וגם כלפי הבורא.

שאלה: האם שער הדמעות זה שער חד פעמי שעוברים אותו בכניסה לרוחניות וזהו, או שבכל מדרגה יש שער דמעות חדש?

פעם אחת.

שאלה: מה תפקיד ההגבלות ששמים בפני אדם בדרך לדבקות?

אלה לא הגבלות, אלא כוחות שמכוונים אותנו לבורא. קח לדוגמה תמרורים בדרך שבלעדיהם לא היית מגיע למקום הנכון בביטחון.

תלמיד: למה יש שערים נעולים, הפרעות ?

כל הדברים האלה נמצאים בתוכנו, מפני שאנחנו צריכים להפוך את הרצון לקבל לעל מנת להשפיע. לכן כל התמרורים, המחסומים, השערים שנמצאים בדרכנו, באים כדי לפרמט את הרצון לקבל שלנו, שיהיה בעל מנת להשפיע. קצת יותר, קצת פחות, ימינה, שמאלה, בצורות כאלו ואחרות. זה מה שעושה הדרך על פני הרצון לקבל שלנו.

ולכן כשאנחנו עוברים את הדרך, אנחנו מאוד משתנים. הכוונות, הרצונות משתנים, ואנחנו מגיעים לאט לאט בדרך לצורת האדם הדומה לבורא. מתחילים פרא אדם, הר של חומר שחור ואגואיסטי, ולאט לאט בדרך אנחנו עוברים דרך כל מיני צינורות, שערים, כל מיני הגבלות, ומקבלים צורה הדומה לבורא.

תלמיד: על מה מצביעים התמרורים האלה, לאן הם לוקחים אותי?

הם משפיעים על הרצון לקבל שלנו וכל פעם נותנים לו את צורת ההשפעה. כמו שיש לך קמח ומים ואתה עושה מזה בצק, ואחר כך אתה דופק על הבצק הזה עד שהוא מקבל צורה של כיכר לחם למשל. בצורה כזאת אתה צריך לארגן את הקשר הנכון בין המים לקמח ובצורה הנכונה לקבל בצק ואחר כך להביא לתנור ואז הכול מוכן לסעודה.

תלמיד: מה צריכה להיות התגובה שלנו כשאנחנו נתקלים מול שער, מול קיר? איך להגיב להם נכון?

לראות בהם במקום הפרעה, את כוחות העזר. כי אין עוד מלבדו ורק הבורא פועל, הוא המכוון אותך בכל שלב לכיוון הנכון, דווקא על ידי זה שעומד לפניך ואומר לך שאתה צריך ללכת לכיוון אחר.

שאלה: אם שער הדמעות מופיע רק פעם אחת, האם זה אומר שזה המחסום?

נגיד שזה מחסום. אנחנו נגיע לזה, ואז נכיר את כל הדברים האלה. בינתיים אנחנו מקימים את שער הדמעות מתוך זה שאנו עם האגו שלנו מתנגדים להיכנס לרוחניות.

שאלה: איך אני יכול לבכות על זה שאין לי רוחניות, אם אני לא מצליח להבין עד כמה חשובה המטרה שלנו או הדרך שלנו?

צריכים לעבוד על זה. ללמוד, לקרוא מה כתוב, לעבוד עם החברים, לדבר עם החברים עד כמה הדרך חשובה, המטרה חשובה, שאין דבר יותר חשוב בחיינו. שאנחנו נמצאים כאן באמצע היקום ואין שום דרך חוץ מהדרך שלנו להגיע לכוח האחד הפועל בכל המציאות שזה הבורא, ושהשיטה שלנו בדיוק מכוונת אותנו אליו. תסביר לעצמך איפה אתה נמצא, ותשתדל להתרומם מדרגת הבהמה לדרגת האדם, אחרת הסוף שלנו יהיה כמו הסוף של כל החיות.

שאלה: מה עוזר לנו בדרך? האם זה המכשולים ששולח לנו הבורא או זה שהרצון בתוך העשירייה גדל וגדל עד שאנחנו רוצים את ההשפעה וזה מה שחסר לנו?

גם וגם.

שאלה: האם שער הדמעות נבנה על ידי הבורא כנגד כל השערים על מנת שנוכל לעבור ליכולת לשנות את החומר?

כל השערים, כשאנחנו משתמשים בהם נכון, נראים לנו כנעולים. קודם לא הרגשנו שהם נעולים, אבל על ידי זה שניסינו להתקרב לבורא, ראינו שהכול נסגר עוד ועוד, ונשאר רק שער אחד, שער הדמעות.

כשאנחנו מגיעים אליו, אנחנו כביכול כבר נמצאים באפיסת כוחות, בחוסר אונים, ויש לנו רק תקווה אחת, אפילו לא אותה, אבל אנחנו נמצאים מול התנאי הזה שאין לנו שום אפשרות להיכנס לרוחניות, ואז אנו מתפרצים בבכי, בתפילה, וזה קורה.

אבל אתה לא יכול להגיע לשער הדמעות לפני שאתה עובר את כל השערים. לכן צריכים כמה שיותר מהר להשתמש בכל האפשרויות שלנו, להתחבר בינינו, לפנות לבורא ולהגיע למצב שאנחנו לא מסוגלים לזה. אבל מתי אתה רואה שאתה לא מסוגל? רק אחרי שהשתמשת בכל האפשרויות, ובכל הכוח שלך.

תלמיד: הדמעות זו אותה התוספת שהבורא מוסיף כדי לשנות לנו את הרצון לקבל לתוך החומר שהופך את זה לגל?

נגלה את זה, ואחר כך נדבר. כי בכל זאת, עוד לא השגנו את הדבר, אנחנו מדברים בדרך כלל על דברים שאנו כבר משיגים במשהו. בינתיים אף אחד מאיתנו לא משיג את שער הדמעות.

שאלה: במצב שאתה מגלה שאין לך יכולת לעשות את זה, שאתה פשוט לא מסוגל להמשיך ואתה נכנע, ואתה אומר "אני רק אשרת את החברים". האם מדובר על המצב הזה כשאנחנו מדברים על שער הדמעות?

גם על המצב הזה, יתאספו לו עוד כמה הבחנות.

שאלה: בקטע כתוב ש" שירחם עליו ויעביר מעליו את המסך", האם זה בעצם בקשה לשינוי הכוונה?

נגיד שזה גם ככה.

שאלה: איך הידע הזה על השערים עוזר בהתקדמות שלי בעשירייה?

זו הרגשה, זה לא ידע. זו הרגשה פנימית, ששום דבר לא הולך, זה לא הולך וזה לא הולך, ואתה מרגיש את זה, אתה מברר את זה ברגשות שלך. כל הרוחניות היא בהרגשה. השכל הוא רק כדי לעזור, למיין, לבדוק ולשקול את הרגשות. לשכל יש תפקיד ממש משני. העיקר זו ההרגשה, כי הרגשת הרצון זו הרגשה.

תלמיד: לפי ההרגשה אני צריך לדעת איזה שער עומד מולי?

נקווה שתרגיש את זה בקרוב.

שאלה: בגשמיות יש תהליך של ניתוח, ולפניו יש הרדמה. יש משהו כזה גם ברוחניות כשמטפלים בך?

כן, יש את הכול, אל תדאג.

שאלה: שער הדמעות זה שער החמישים? שער הנ'?

נגיד שכן.

שאלה: כתוב "במסתרים תבכה נפשי", למה זה צריך להיעשות במסתרים?

כי זה משהו מאוד פנימי של האדם.

שאלה: איך מבחינים מתי אתה ממש רוצה, אבל לא מסוגל, ומתי אתה פשוט לא רוצה לנצל את כל הכוחות והאמצעים שקיבלת?

אתה צריך לברר זאת. רק האדם צריך לברר את זה.

שאלה: האם הבכי זה בכי של חוסר יכולת?

יש בכי מכל מיני סוגים. מבכי של תינוק עד בכי של האדם יותר גדול, ושל אישה וגבר. בכל דרגה יש מושג של בכי. בעצם הבכי מראה על חוסר היכולת להגיע בעצמו למה שהוא רוצה.

שאלה: למה שער הדמעות כל כך חשוב לבורא?

כי אחרי שהאדם משיג את שער הדמעות, הוא יכול לפנות לבורא בבכי, בבקשה נכונה ולקבל מהבורא עזרה. זה מה שהבורא רוצה, לעזור לאדם. כי ודאי שבלי עזרת ה' האדם לא יכול להגיע לשום דבר רוחני.

שאלה: האם כל העשירייה צריכה להגיע יחד לשער הדמעות?

כל העשירייה? חלק כן, וחלק לא. איך שכל אחד נכלל מהאחרים.

שאלה: הזכרת בהתחלה שכל אחד צריך להיות נציג של כולם כלפי הבורא. איך עושים את זה?

תנסו, ואז תראו אם זה אפשרי או לא. אתה צריך להיות כמו אבא, כמו המוביל עבור כל הקבוצה. כך חוק הערבות מחייב כל אחד ואחד.

שאלה: אם אני מבין נכון בתוך התפילה האדם יכול לעבוד ולשקר את עצמו, וכשהוא בוכה הוא לא יכול לשקר את עצמו, לכן זה מצב אמיתי?

לא. גם בבכי הוא משקר את עצמו, ואת האחרים, וזה לאו דווקא אמת.

תלמיד: אבל במצב של בכי הוא יראה שהוא משקר?

לא, הוא לא יכול לראות. אנחנו משקרים לעצמנו, אנחנו חושבים שאנחנו עכשיו מדברים אמת, מרגישים אמת, ורק אחר כך רואים שלא. אף פעם אתה לא יכול להגיד על המצב שלך, שכבר הגעת לאמת, אף פעם.

שאלה: למעשה שער הדמעות זה הניסיון הראשון של האדם שהוא תחת הלחץ מרגיש איזשהו שחרור?

כן.

קריין: שוב ציטוט 3.

"הכל זוכין רק על ידי התגברות הנקרא כוחות, וכל כח וכח שהאדם מוציא מצטרפין לחשבון גדול. היינו אפילו שהאדם מתגבר באיזה פעם ובא לו מחשבה זרה, וטוען הלא אני כבר בדוק ומנוסה שעוד מעט לא יהיה לי את החשק הזה לעבודה, ומה אני ארויח אם אתן עכשיו מעט התגברות. ואז הוא צריך לענות, שפרוטה ופרוטה מצטרפות לחשבון גדול, היינו לחשבון הכללי, בין לשורש נשמתו, ובין לכלל כולו. 

ואולי זה פירוש "שערי הדמעות לא ננעלו". "שערי" מלשון סערות, שזה ענין התגברות. "דמעות" מלשון המדמע, היינו שיש עירוב של רצוניות אחרות, ורק באמצע הרצוניות יש שם לרגע קט רצון של התגברות לאהבה ויראת שמים. "לא ננעלו", אלא שהרגע הזו מצטרף לחשבון גדול, וכשהחשבון מתמלא אז גם האדם מתחיל להרגיש את ההלבשה הרוחנית. 

וזה ענין חשיבות של הדמעות, היינו אפילו שהוא נמצא בשפל המצב, היינו שיש לו רצוניות שפלים, ומכל מקום יש באמצע כח התגברות, שמנקודת לבבו חושק וכוסף לה', אזי הכח הזה חשוב מאד." 

(הרב"ש. אגרת י"ד)

שאלה: מה המשמעות של דמעות ברוחניות?

האדם הוא כולו מהרצון לקבל לעצמו, על מנת לקבל, ואין לו שום רצון וכוח לעשות פעולות השפעה, לכוון על מנת להשפיע. אבל הוא משתדל לעשות איזה פעולות השפעה, פעולות חיבור.

בחלק מהן הוא יכול להצליח. במישור שלפני הרוחניות, כמו שבעולם הזה יכול להתחבר עם החברים וכן הלאה. אבל אחר כך הוא רואה שיותר מזה לא מסוגל. ואז כדי להיכנס לקשר בינו לבין החברים ובין כולם לבין הבורא, הוא צריך כוחות יותר גדולים ואין לו כאלו כוחות. ואז הוא משתדל, כמו ילד קטן שמנסה ככה וככה לעשות ולא נרגע. וכשהוא מגיע למצב שמגלה שהכוחות והשכל שלו לא יכולים להסתדר בשום צורה בחיבור, אז הוא מתפרץ בבכי מחוסר אונים. וכשהוא מגיע לזה הוא מגיע גם למצב שהוא רואה שרק הבורא יכול לעזור לו. אז באמת זוכה שמקבל עזרה מלמעלה.

תלמיד: האם צריך שיהיו לנו דמעות בשביל שהתפילות שלנו יתקבלו?

דמעות אנחנו לא צריכים, אנחנו לא צריכים לבכות. אלא שער הדמעות נקרא "שער", כמו בחיים שלנו, האדם יכול להתפרץ בבכי מחוסר אונים, מזה שמאוד רוצה וגם מגלה שלא יכול להשיג, אז בצורה כזאת הוא נמצא גם ביחס כלפי העבודה הרוחנית. מאוד רוצה להיכנס לחיבור עם החברים, לחיבור עם הבורא ולא יכול. אז הוא מתפרץ בבכי.

שאלה: במה שונה בכי מתפילה?

תפילה זה גילוי הבקשה. אבל גילוי שהוא בטוח שלא יכול לעזור לעצמו יותר, וכולו כולו תלוי רק בכוח העליון, היא נקראת "בכי". יש לו חיסרון אמיתי, ובטוח שלא יכול לממש אותו בכוחות עצמו. זה מביא אותו לבכי.

שאלה: האם אפשר להשתמש בשער הדמעות כדי לפתוח את שער השערים?

כן. שער הדמעות זה כל מה שאנחנו צריכים - להשיג ולפתוח. על ידי הדמעות שלנו, על ידי הכרת החולשה, שאנחנו לא מסוגלים לעבור את שער הדמעות, על ידי זה אנחנו מגיעים למצב שהשער נפתח.

שאלה: למה כל שאר השערים סגורים מלבד שער הדמעות, האם זה טוב?

כן, כך צריך להיות. אין לי יותר שום תקווה בכוחות שלי, אני הגעתי לשער שאני מתפלל, מבקש שתהייה לי כניסה לרוחניות, ואין לי כניסה לרוחניות. כי אין לי יותר מה לעשות, ואז אני מתפרץ בבכי, מחוסר אונים, מחוסר כוח, מחוסר תקווה, מכול מה שחסר חסר חסר, ואז השער הזה נפתח. אבל לא יעזור לאדם שהוא יעשה סתם בכי. לא צריך להיות בכי גשמי אלא בכי פנימי, הרוחני.

שאלה: איזה עוד שערים יש חוץ משער הדמעות?

אנחנו נלמד את זה בדרך. כתוב בזוהר. אבל הכול לא כל כך קריטי ויהיה מובן לנו עכשיו כמו שער הדמעות.

שאלה: לגבי בכי ודמעות, אלו מצבים רגשיים פשוטים של האדם כמו שילדים בוכים, או משהו עמוק יותר שצריך לעבוד איתו?

לא בכי של ילדים או תינוקות אפילו, ולא בכי של אישה. זה בכי של גבר חזק, גדול, חכם, שולט בעצמו, ומעל כל זה מתפרץ בבכי. זאת אומרת בהשגת חוסר האונים, חוסר כוחות, חוסר תקווה. ממש הכול נפל מהידיים שלו, ואין שום תקווה לכלום. ואז מגלה לפניו בור שחור, תהום.

שאלה: כשהוא בתוך הבור, בתוך התהום, כשהוא מרגיש את הנקודה הזאת, מה קורה אז, מה משם?

מה שהולך הולך, מובילים אותו הלאה. אם זה בור שחור אז איך אני אגלה לך מה קורה הלאה? כבר לא יהיה בור שחור.

שאלה: הדמעות, האם הן יכולות להימצא בין הכוונה לתת, לבין שאנחנו מגלים שלא מסוגלים לתת אז עולות הדמעות?

נגיד גם כך. אני חושב שאנחנו לא צריכים עכשיו לחטט בזה, זה לא יעזור. הדמעות הן סיכום של כל מיני מאמצים ומעשים ופעולות שאנחנו עשינו וראינו שלא עוזר לנו כלום. מה עוזר? מתוך נקודת הריכוז, החיבור שלנו, לפנות לבורא וממש לדרוש ממנו, לבכות לפניו, כמו ילד שבוכה לפני אימא.

שאלה: בקטע מס' 3 כתוב, "ואז הוא צריך לענות, שפרוטה ופרוטה מצטרפות לחשבון גדול, היינו לחשבון הכללי, בין לשורש נשמתו, ובין לכלל כולו". מה הקשר לכלל כולו, מה זה הכלל כולו?

גם על זה וגם על זה, גם בצורה פרטית וגם בצורה כללית הוא צריך לעשות חשבון. וכל החשבון שלו הוא מאותן הפרוטות שצירף לאט לאט בדרך, ועכשיו הוא רואה שזה לא עזר לו, שבכל זאת הוא מגיע כאילו ללא התוצאה שרצה. אבל הוא לא מבין שהתוצאה הרצויה היא שדווקא יתייאש שהוא לא מגיע לכלום.

תלמיד: כתוב שהפעולות שאני עושה, כל מה שאני עושה מצטרף לחשבון הכללי הזה, מה זה קשור לכלל כולו? אני מבין שזה קשור לשורש הנשמה והפעולות שאני צריך לעשות ושהכול מצטבר יחד, אבל מה זה קשור לכלל?

החשבון הכללי זאת הכוונה של ה"כלל", בין שורש נשמתו לכלל כולו, כי הוא צריך דרך שורש נשמתו למלא את הכלל כולו, וכך כל אחד ואחד. כמו שאנחנו לומדים שערבות הדדית זה חוק בתוך הנשמה הכללית של אדם הראשון.

שאלה: האם רצוי שבכל תפילה ותפילה יורגש הבכי?

בכי הוא הרגשת חיסרון עמוק שיש בתוך האדם, יכול להיות שזה עובר, יכול להיות שזה זמני, אבל בוכים. ככול שגדלים יותר ויותר בחכמת הקבלה בוכים פחות, כמו שבחיים שלנו. ואז אנחנו מגיעים לשער הדמעות, שבאמת שם אנחנו מתפרצים בבכי אמיתי, מתוך זה שמאוד רוצים מצד אחד, ומצד אחר ברור לגמרי שלא יכולים להשיג את מה שרוצים, והמעמד הזה שמאוד רוצה ולא מסוגל הוא בעצם היסוד להתפרצות בבכי בשער הדמעות, וזאת התפילה.

שאלה: אמרת שהאדם בוכה הרבה על השפעה ואני בוכה רק על קבלה, וגם החיבור הוא בשבילי קבלה, זה מעציב אותי כי אין לי אפשרות בצורה אמיתית לחשוב על החיבור והבורא. האם אני צריך איכשהו להתנתק מהמצב הזה?

אתה חייב לחשוב בכל זאת על החיבור, לימוד וחיבור, יותר מזה אין לך מה לעשות ברוחניות. ואז אתה תגיע למצב שאתה מיואש, מתייאש, תגיע יותר ויותר להרגשה של בכי, למה אני לא משיג, למה אני לא מרגיש, למה ולמה? עדיין בכי אגואיסטי כזה. אחר כך לאט לאט על ידי המאור המחזיר למוטב שבכל זאת ישנה אותך, אתה תגיע לבכי ותשאל את עצמך למה אני לא מגיע לחיבור, אני רואה שאחרים מתחברים, הם יותר קרובים זה אל זה, ואני לא יכול להיות כמוהם וכן הלאה.

ואז יהיה לך בכי אחר, על התכונות שלך, למה אתה באמת לא משפיע, לא מתקרב לאחרים, לא עוזר להם, לא יחד איתם. אתה מסתכל עליהם מהגובה שלך ותמיד יש לך הרגשת מרחק בינך לביניהם. האגו שלך מסובב אותך כך שאתה אפילו לא שם לב, אבל כל פעם אתה מסתכל עליהם מרחוק, דרך איזו זכוכית או משהו שמבדיל ביניכם.

אתה לא נותן להם להתקרב וגם לא יכול להתקרב אליהם, יותר ויותר אתה מרגיש עד כמה אתה מבודד מהחברים, ובצורה הזאת אתה רק צריך להבין שאתה מבודד מהבורא. אז אתה צריך בכל זאת לעשות פעולות, להתחבר אליהם יותר, כי במידה שאתה נכלל עם החברים ממש, "כאיש אחד בלב אחד", אז במידה הזאת אתה נכלל עם הבורא.

ואז אתה רואה שאתה לא מסוגל, יותר ויותר אתה מגיע למצב שאתה לא מסוגל, פחות ופחות תהיה מסוגל אולי. קודם חשבת שעוד מעט ועכשיו לא, עכשיו אתה רואה שאין סיכוי, ואז אתה מגיע לשער הדמעות. ובכל מצב ומצב יש עוד הרבה מצבים, לאט לאט כך אתה הולך ומתקרב באמת לשער הדמעות, עד שאתה פורץ אותו ומגיע.

העיקר לא לעצור, לא חשוב אם אתה עושה עבודות נכונות או לא, פעולות נכונות או לא, העיקר שככול האפשר יותר. אומנם בעל הסולם כותב שיותר טוב לפעמים שאדם ישב ולא יעשה כלום, אבל מי שלא מבין בינתיים שיעשה יותר.

שאלה: איך אנחנו יכולים לדעת אם אנחנו הולכים לבכות קצת או הרבה?

תשאל את עצמך, אף אחד לא יכול להגיד לך את זה.

שאלה: מכיוון ששער הדמעות זה דבר אישי שלא כל אחד מרגיש באותו זמן, האם אפשר להגיד שזה כמו "וייאנחו ישראל מהעבודה"¹, אבל בהשגחה פרטית?

כן, נכון.

שאלה: האם הבכי שמדברים עליו בטקסט הוא לא מעצב ולא מכעס?

לא, זה מהרגשת חוסר כוחות, חוסר יכולת להתקרב הלאה לחברים ולבורא. שיש איזה גבול עד כמה הוא יכול להתקדם, שלהתקרב לחברים היה מרחק אנושי נגיד, אבל אחר כך כשמתחיל להיות כבר מרחק רוחני לשם הוא לא יכול להתקדם.

שאלה: יש כל מיני סיבות לדמעות, דיברנו על זה שאדם רוצה להשיג רוחניות ולא מצליח אז הוא מתחיל לבכות כמו ילד קטן. דיברנו על זה שאדם רוצה להשיג רוחניות, הוא השקיע את כל הכוחות שלו ואז הוא בוכה מחוסר כוחות. אמרנו שאדם רוצה, השקיע את כל הכוחות שלו פנה לבורא והבורא לא עונה, ואז האדם מתחיל לבכות כי הוא לא מקבל תשובה מהבורא, אלה סוגים שונים של דמעות. מהן הדמעות האמיתיות שפותחות את שער הדמעות?

אלה דמעות שיוצאות מעומק הלב. שאדם משיג את הרצון לקבל שלו, שלא יוכל אף פעם להגיע לנתינה, השפעה, חיבור עם הזולת, הרגשת הזולת בשום מידה. שקודם הוא חשב שהוא מתקרב, נוגע בשני, מתייחס אולי יפה או לפעמים פחות לזולת, ועכשיו הוא מגלה שהטבע שלו הפוך מהשפעה ונמצא בצורה הפוכה, במרחק אינסופי מהזולת, ולכן אין לו שום סיכוי להתחבר לזולת, לחברים. הוא לא ראה אותם רחוקים במרחק כזה אינסופי ממנו אף פעם, והבורא יחד איתם במרחק אינסופי, ואין לו אפשרות להתקרב. זה גילוי האמת, יש את העניין של "שער הנון", "שער הדמעות", אנחנו נלמד את זה.

תלמיד: סיפרת פעם שהגעת מתוך יאוש לרב"ש, והוא שאל למה לא ביקשת. אז ברגע שאני נמצא ביאוש מזה שאני לא יכול להשיג, אז יש לי נוסחה "למה לא ביקשת", כלומר צריך להתפלל, תפילה. אז האם על ידי התפילה אני בעצם מקלקל את הדמעות, אני לא מגיע לבכי, אני פשוט מתפלל וזהו?

הכוונה כאן היא שאם אני מתפלל אז אני מגלה מה שיש לי בלב, ולא שאני אומר איזה מילים שכתובות בספר או משהו. תפילה זה נקרא "עבודה שבלב", שאני מגלה את הרצונות שבעומק הלב שלי ואותם אני מגיש לבורא.

תלמיד: האם זאת יכולה להיות תפילה לא נכונה?

לא, תפילה אמיתית לא יכולה להפריע לשום דבר, אם היא אמיתית.

שאלה: שמעתי שעד שלא נעבור את כל השערים האחרים לא נגיע לשער הדמעות. ושמעתי גם שאנחנו צריכים להחזיק בבורא כמו ילד קטן שכל הזמן מבקש, דורש, בוכה. איך לשלב את הדברים?

תברר מה יש בך בכל רגע ורגע בצורה רצינית ככול שאתה מסוגל, ותפנה לבורא בכל רגע ורגע עם מה שביררת.

קריין: ציטוט מספר 4 מתוך אגרת כ"ו של בעל הסולם.

"במקום הדלת שם הפתח, בשעה שסגור. בגשמיות, אפשר לראות הדלת, כמו שאפשר לראות את הפתח, אבל ברוחניות, אינם רואים זולת הפתח. ואי אפשר לראות את הפתח כלל, זולת באמונה שלימה וּבָרָה רואים את הדלת, וברגע הזאת מתהפך לפתח, כי הוא אחד ושמו אחד."

(בעל הסולם. אגרת כ"ו)

לא נוכל להבין זאת עכשיו, צריכים לחשוב על זה, אולי אחר כך נראה על מה מדובר.

שאלה: האם הניסיון התמידי לצאת מהירידה הוא מה שמביא לשער הדמעות?

אם אלו ניסיונות נכונים, אז כן.

שאלה: כשנפתח כזה פתח, האם צריך לעשות פעולה נוספת כדי להיכנס, או כשהפתח נפתח האדם בצורה אוטומטית נכנס?

הדלת נפתחת ואתה נכנס ומתחיל את העבודה הרוחנית האמיתית.

תלמיד: אדם שעוסק בחכמת הקבלה, שמעתי שעם הזמן הוא מתחיל לבכות פחות ופחות, ואחר כך כשהוא יודע בדיוק מה הוא רוצה ורואה שהוא לא יכול להשיג את זה, אז נפתח שער הדמעות. למה אדם מתחיל לבכות פחות ופחות?

יש לו כביכול עוד מה לעשות. הוא רואה שלפניו יש קבוצה, עשירייה, הוא צריך להתחבר איתם, הוא צריך להבין, לדעת, ללמוד, הוא גם צריך לחבר ללימוד את העבודה שלו בעשירייה, זאת אומרת הוא רואה שיש כאן שכל ורגש וכך הוא מתקדם. הוא לא מרגיש שהוא נמצא רק ברגשות הלב ואז הוא בוכה, אלא יש לו מה לעשות, יש לו עבודה, יש לו לימוד, יש לו הרבה דברים שהוא חייב לעבוד איתם גם במוח ולא רק בלב. וכשהוא מגיע למצב שהוא רואה עד כמה הוא לא השיג ולא מסוגל ולפניו רק עבודה בכוונה על מנת להשפיע וזה בלתי אפשרי, אז הוא מתפרץ.

תלמיד: זאת אומרת זאת נקודת ייאוש מכוחות האדם.

ודאי.

שאלה: כשנפתח שער הדמעות, האם זה מצב של תפילה תמידית או דביקות בבורא?

כשנפתח שער הדמעות הוא מתחיל לראות שיש עכשיו לפניו עבודה אמיתית. זה בדיוק מה שקראנו בקטע מספר 4.

"במקום הדלת שם הפתח, בשעה שסגור. בגשמיות, אפשר לראות הדלת, כמו שאפשר לראות את הפתח, אבל ברוחניות, אינם רואים זולת הפתח. ואי אפשר לראות את הפתח כלל, זולת באמונה שלימה וּבָרָה רואים את הדלת, וברגע הזאת" כשרואים את הדלת, היא "מתהפך לפתח, כי הוא אחד ושמו אחד." כי אין מצד הבורא שני דברים אלא אחד משניים, כי הוא נמצא גם בפתח, גם בדלת וגם בקיר שאין בו לא דלת ולא פתח, כלפי הבורא אין שום הבדל.

תלמיד: כשמדברים על מצב של דביקות בבורא או מצב של תפילה תמידית שהוא מתפלל כל היום, האם זה מצב שנמצא מאחורי שער הדמעות?

הפתח עצמו נקרא "שער הדמעות". אפשר לעבור אותו רק על ידי ייאוש מכוחותיו ודבקות בעיניים עצומות בחברים ובבורא ככל שמסוגל.

שאלה: בבירור של דמעות, של הצער, אין הרגשה של בושה ואין הרגשה של הכרת הרע, כי כאילו מדובר אם לי יש אותם. זה משהו אחר והוא לא מובן.

תמשיך בשאלה שלך ויהיה לך יותר מובן, אין לי יותר מה להגיד.

שאלה: יוצא שהדלת הראשונה נפתחת ויש שם עוד פתח ועוד דלת, אבל יש כבר מפתחות.

נעבור ונראה. עוד נלמד מה זה "מנעול" ו"מפתח".

(סוף השיעור)

---

1. "ויאנחו בני-ישראל מן-העבדה, ויזעקו" (שמות ב', כ"ג)↩