שיעור בוקר 24.05.2021 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

"ה' יגמור בעדי" - קטעים נבחרים מהמקורות

קריין: נושא השיעור "ה' יגמור בעדי.

"בעדי" זה נקרא שאנחנו יחד כולנו בעשירייה עושים מאמצים ומתחברים לקראת הצורה הנכונה, שבחיבור שלנו נגלה את הבורא כתוצאה מהחיבור בינינו. לכן "ה' יגמור בעדי", זה מדובר כבר לא על אדם אחד אלא על העשירייה כולה. שככול שאנחנו מתאמצים ורוצים להגיע למטרה אנחנו צריכים לעשות מזה כלי, כי האור העליון נמצא במנוחה מוחלטת ואז מאמץ מצידנו רק צריך להיות כאן, זה מצד אחד.

מצד שני, אפילו שאנחנו עושים מאמצים, המאמצים שלנו לא יכולים להיות מוצלחים אלא אם כן אנחנו נעשה את זה יחד עם הבורא, בתקווה שהבורא יעזור. כמו שכתוב, "אני ראשון ואני אחרון". "אני ראשון", שהבורא מתחיל את הפעולה, הוא מעורר אותנו, מביא לנו חיסרון, לפי החיסרון הזה אנחנו מתקדמים, ובכל זאת על החיסרון הזה הבורא צריך לתת את האור שלו ואז אנחנו נגיע למצב שהכלי, זאת אומרת הרצון והאור יהיו באיזו צורה משתווים זה לזה, נמשכים לחיבור הדדי, ואז נקרא ש"ה' יגמור בעדי".

אבל העבודה שלנו בעיקר יכולה להיות מוצלחת אם אנחנו מחברים את הרצונות שלנו, מאמצים שלנו יחד, ומשתדלים להיות כאיש אחד בלב אחד. ואז באותו "לב אחד" כבר הבורא שהוא גם כן אחד יכול להשפיע כוח איחוד, ואחר כך להתגלות בה, בעשירייה. זאת בעצם צריכה להיות המגמה שלנו. אז בואו נראה מה כותב בעל הסולם.

קריין: כותב בעל הסולם בקטע מס' 3,

""לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין להבטל ממנה". כלומר, שבהיות השלמות מטרת העבודה וגמר מלאכתה, אם כן יש צד פרוץ לפני הס"א, להתקרב ולהבינו, שאינו מסוגל לזה, ולהביאו ליאוש, כי על כן צריך האדם לדעת, שגמר מלאכה אינו עסק האדם כלל וכלל, כי אם עסק השי"ת, ואם כן איך אתה יכול לדעת את השי"ת, ולשערהו אם יכול הוא לגמור מלאכתו, או אינו יכול ח"ו, שזה ודאי חוצפה והמרה.

"ולא אתה בן חורין להבטל ממנה", אפילו בו באופן, אם השי"ת רוצה שתעבוד, בלי לגמור מלאכה. וז"ש: "מה ה' אלקיך שואל" וכו'. פירוש, הנברא מחוייב לדעת רק אחת שהשי"ת דורש עבודה, ועל כן יעשה רצונו יתברך בתמימות, ע"ד: "פתחו לי פתח א' של תשובה כחודה של מחט", וע"כ ינצל מהס"א, שלא יתקרב אליו לעולם, ואם האדם נשלם בזה, יכול הוא להיות בטוח שהשי"ת מצדו יגמור מלאכתו. "ואני פותח לכם פתחים שיהיו עגלות וקרנות נכנסות"."

(בעל הסולם. אגרת כ"ז)

זה בעצם כללות היחס שלנו לתפקיד שלנו ברוחניות.

קריין: שוב קטע מס' 3.

""לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין להבטל ממנה". כלומר, שבהיות השלמות מטרת העבודה וגמר מלאכתה, אם כן יש צד פרוץ לפני הס"א, להתקרב ולהבינו, שאינו מסוגל לזה, ולהביאו ליאוש, כי על כן צריך האדם לדעת, שגמר מלאכה אינו עסק האדם כלל וכלל, כי אם עסק השי"ת, ואם כן איך אתה יכול לדעת את השי"ת, ולשערהו אם יכול הוא לגמור מלאכתו, או אינו יכול ח"ו, שזה ודאי חוצפה והמרה."

כי האדם לא יודע מה זה נקרא המצב הנכון שהוא צריך אליו להגיע. זה עוד לא היה בו, אין לו רשימות לזה, עוד לא קרה כזה דבר. וכך כל פעם בסיום של כל מצב ומצב רוחני, שהוא מגיע להתקשרות חדשה עם החברים והתקשרות חדשה עם הבורא ומילוי חדש, השגה חדשה, למה הוא יכול להגיע, למה הוא צריך להגיע, לאיזה חסרונות, את זה הוא לא יודע.

לכן הכול יכול להתקיים רק בלמעלה מהדעת, במסירות. כי אי אפשר אחרת, אם אנחנו עולים ממצב למצב אי אפשר לתאר את המצב הנכון.

""ולא אתה בן חורין להבטל ממנה"," זאת אומרת, למרות שאתה לא יכול לתאר את מצב הנכון למה שאתה צריך להשתוקק, אתה צריך לחפש את הצורה הזאת ולהתקרב אליה כמה שאפשר. על ידי מה? על ידי ערבות בקבוצה, על ידי החיבור ההדדי, על ידי חיפוש מהמאור המחזיר למוטב, מהלימוד, כתוצאה מכל זה אתה רוצה להתקרב למצב הנכון. אתה לא מכיר, אתה לא יודע ואתה לא משלה את עצמך שאתה יודע, אלא "ה' יגמור בעדי". אני אעשה את כל המאמצים שאני מבין שהם הנכונים להשגת אותו המצב שבו אני נמצא מוכן לקשר עם הבורא, לקשר חדש.

""ולא אתה בן חורין להבטל ממנה", אפילו בו באופן, אם השי"ת רוצה שתעבוד, בלי לגמור מלאכה. וז"ש: "מה ה' אלקיך שואל" וכו'. פירוש, הנברא מחוייב לדעת רק אחת שהשי"ת דורש עבודה, ועל כן יעשה רצונו יתברך בתמימות, ע"ד: "פתחו לי פתח א' של תשובה כחודה של מחט", וע"כ ינצל מהס"א, שלא יתקרב אליו לעולם, ואם האדם נשלם בזה, יכול הוא להיות בטוח שהשי"ת מצדו יגמור מלאכתו. "ואני פותח לכם פתחים שיהיו עגלות וקרנות נכנסות"."

(בעל הסולם. אגרת כ"ז)

זה קטע מאוד מאוד חשוב.

שאלה: כתוב "פתחו לי פתח א' של תשובה כחודה של מחט". מה זה הפתח הזה ואיפה אני מוצא אותו?

במחט שאנחנו תופרים בגדים יש חור בקצה אחד שבו אנחנו מכניסים את החוט, ואז אנחנו עובדים עם מחט וחוט יחד. אז מה הוא רוצה להגיד, שאם תפתחו לי אפילו חיסרון כל כך קטן כמו חודה של מחט, כמו החור הזה שבתוך המחט, זה מספיק לי. אם אתם תעשו את זה אני כבר אוכל להמשיך לעבוד, אני כבר אכנס לתוך החיסרון הזה ואני אגמור את העבודה. זה נקרא "ה' יגמור בעדי", שחוץ מהחיסרון הנכון הקטן ביותר כנקודה אחת, חור אחד קטן, אנחנו לא צריכים להכין [כלום] לעבודת הבורא.

תלמיד: אבל למה זה פותר אותי מהסטרא אחרא?

זה דווקא בגלל שהחסרון הוא נקודתי, שאין לי יותר חסרונות, אין לי יותר שום רצונות, תשוקות, דרישות, אני רוצה רק דבר אחד, אני רוצה להיות מחובר עם העשירייה ועם הבורא בנקודה אחת של חיבור, וכלום חוץ מזה אין לי, שום דרישות אחרות. יותר מזה זה כבר יהיה מקום לסטרא אחרא, לקליפות, לחשבונות, לכל מיני "מה יהיה לי מזה, איך יותר, איך פחות". וחודה של מחט זה בדיוק מה שאני רוצה, חיבור בינינו נקודתי שבו יהיה חיבור בינינו לבורא.

שאלה: מה זה בכלל אומר שהבורא יגמור בעדנו? כי אנחנו תמיד צריכים לעבוד באמונה למעלה מהדעת, אבל מה זה אומר שהוא גומר?

זה מפני שאנחנו עובדים בצורה כזאת שאנחנו מחפשים, אנחנו רוצים לאתר את החיסרון הנכון שהבורא יוכל לעבוד בו. ולכן כשאנחנו מגיעים לאותו החיסרון הנכון בקבוצה פחות או יותר, אז מרגע זה והלאה הבורא יכול לעבוד עם החיסרון שלנו.

תלמיד: ומה זה החיסרון הזה?

חיסרון לחיבור. שהחיבור בינינו וחיבור עימו זה כל מה שאנחנו רוצים, כי בזה אנחנו עושים נחת רוח לו. בזה בעצם אנחנו מעלים את עצמנו לדרגה שלו ועושים נחת רוח לו, ואז יש לו מקום להתחיל לטפל בנו.

תלמיד: אז יש פה איזו איכות מסוימת של חיסרון שצריכה להיות בבירור שלנו בעשירייה?

העיקר שם שזה צריך להיות נקודתי, מחבר אותנו לחיסרון של נקודה אחת. נקודה אחת זאת אומרת, זה שוב, שלא יהיה שום מקום לכל מיני חשבונות, לסטרא אחרא, לכל מיני דברים, רק לחיבור בינינו, זהו. שאני לא לוקח איתי שום רצונות, חשבונות, מטרות אחרות, רק להיות מחובר בינינו ועימו יחד. תתארו לעצמכם שזה נקרא כניסה לעולם הרוחני.

תלמיד: מה זה אומר שאין שום חשבונות?

חוץ מהחיבור בלבד. כי יותר מזה, אנחנו גם את זה בקושי בקושי יכולים לתאר, גם בזה הבורא עוזר לנו, אבל לפחות לזה אנחנו יכולים להגיע. יותר מזה כבר או שתהיה אפשרות בחזרה לסטרא אחרא, לרצונות שלנו האגואיסטים שאנחנו מחברים אותם לאותה נקודת החיבור, או שאנחנו כבר יכולים להיות למעלה מהמחסום, למעלה מהחיבור הראשון.

שאלה: שאלה על הקטע, מה זה "עגלות וקרנות גדולים"?

כל מה שהבורא רוצה לתת, כך מתארים המקובלים, זאת שפת הזוהר, כך כתוב בזוהר. שקרנות ועגלות באותם הזמנים לפני אלפיים שנה, כך היו מתארים מה זה נקרא מילוי גדול, רכוש גדול שהבורא רוצה לתת לאדם, לפתוח לו.

אז אם אנחנו פותחים כל פעם רק פתח קטן, חיסרון שאנחנו רק רוצים דבקות, רק רוצים חיבור ושום דבר חוץ מזה, אז זה מספיק לבורא כדי דרך נקודת החיסרון הזה הקטן, להעביר כאלו מילויים גדולים. כי כל המילויים הגדולים, כל החור הזה הקטן הוא הופך להיות לגדול על ידי זה שבא אור מלמעלה מרחיב אותו, ועושה בו כניסה בעל מנת להשפיע. את זה אנחנו לא מסוגלים לעשות, אבל מספיק לנו להיות באמונה למעלה מהדעת בנקודה אחת, כל היתר "ה' יגמור בעדי".

שאלה: כתוב, "השי"ת דורש עבודה, ועל כן יעשה רצונו יתברך בתמימות". למה הכוונה בתמימות?

בתמימות, שחוץ מלהביא לבורא חיסרון, והחיסרון צריך להיות מאיתנו, מכולנו יחד, אז זה בטוח לא החיסרון האגואיסטי שלי אלא חיסרון לחיבור בינינו, אם אנחנו מביאים את זה לבורא, את כל היתר הוא עושה. הוא מייצב את החסרונות שלנו, מסדר אותם, ומתחיל לפרמט אותם ולמלא אותם.

שאלה: בעבר למדנו, שאת מה שהסטרא אחרא לוקח, אחר כך קורה תהליך של "חיל בלע ויקיאנו" כלומר זה כן נספר, אין עבודה מבוזבזת, אז למה לעסוק בזה כרגע?

אני לא יודע למה לעסוק במה שאתה אומר כרגע. תעמוד על מה שאנחנו עובדים, ותהיה עם הראש שלך במה שאנחנו דנים.

שאלה: האם יש הבדל בעבודה בין הסטרא אחרא ובין הקליפות. למה אנחנו צריכים להכיר את ההבדל הזה?

בשבילנו זה עכשיו לא חשוב. כל הכוחות שמפריעים לחיבור ולהשפעה הדדית, הם נקראים בכל מיני שמות, סטרא אחרא, קליפות, כוחות זרים וכן הלאה. יש הרבה שמות לסטרא אחרא, כנגד הקדושה.

שאלה: האם זה הכרחי שנשתתף כולנו בבניית התפילה בעשירייה, כדי להיות ראויים לתשובה שהוא יסיים בעדי?

אולי הבנתי לא נכון, אני לא יודע מה אתה שואל. אגיד לך רק דבר אחד, יש לנו הרבה מחשבות, רצונות, אנחנו לפעמיים מתחילים שיעור מבולבלים, קמים בבוקר ולא יודעים מה דרכנו, לאן צריכים להסתכל. ודבר אחד צריך להיות ברור לפנינו, שכל הבירורים הנכונים, הם רק כדי לייצב את החיבור שלנו מחדש ביתר כוח משהיה קודם, ביתר ויתור משהיה קודם. זו הדרך הכי נכונה מצד הכלי, מצידנו, וזה נמצא איכשהו בידנו.

לכן אנחנו צריכים כל יום ויום, במיוחד בתחילת השיעור, בהכנה שלנו, אנחנו רק את זה רוצים לקיים, יותר מאמץ לחיבור ובתוך הצורה הזאת, אנחנו נגלה מצב חדש, יחסים חדשים בינינו לבורא.

לכן אם אתם נמצאים באיזה מצב מבולבל, ואתם לא כל כך מבינים מה לעשות, מה קורה, איך אני יכול להתעורר, להתאושש, ואני לא מוצא את עצמי, זו הדרך, רק לחשוב על יותר חיבור, איך אנחנו יכולים להגיע להתקרבות פנימית בינינו ואז אתם כבר נכנסים למצב הרוחני.

שאלה: איך אני יודע או בודק שאני עובד בכיוון הנכון?

לפי מה שעכשיו אמרתי. אם הביצוע שלי עובר דרך יותר חיבור בינינו ובכל האנושות בכלל, אם כך אני רואה את הפרספקטיבה שלנו, את העתיד שלנו, את הדרך שלנו, אז אני נמצא במצב הנכון מצד הכלים. יש מצד האורות לראות את הדרך, ויש מצד הכלים. אנחנו צריכים לראות את זה מצד הכלים, מה המצב שאני נמצא בו עכשיו, מה המצב שצריך להיות בעוד רגע, זאת אומרת, הצעד הבא. הצעד הבא הוא יכול להיות נכון, אם אנחנו נהיה מחוברים יותר מעכשיו. כך הצעדים שאנחנו צריכים לבצע ואז בטוח שלא תטעו. זה פשוט כלל.

שאלה: אם כתוב אני הראשון ואני האחרון, אז תפקידי להרגיש את החיסרון שלי?

תפקידי להרגיש את החיסרון של הבורא, ולעשות את החיסרון הזה כחיסרון שלי. זה נקרא "תעשה רצונך כרצונו", ואז הוא יעשה רצונו כרצונך. לכן אנחנו צריכים לעזוב את הרצון שלנו הנוכחי, שיכול להיות בהמי, יכול להיות אפילו קצת רוחני, אבל לעזוב אותו, ולתאר לעצמנו מה זה נקרא רצון הבורא לעלות לדרגה יותר עליונה, שזה בטח יותר חיבור. ושם אנחנו מגלים ביותר החיבור הזה, כבר כל מיני מצבים אחרים, מרכיבים, נושאים של המצב הרוחני הזה.

שאלה: למה הבורא רוצה כל כך שאנחנו נגיע לייאוש?

הייאוש הכרחי בכל רגע ורגע. אתה עושה צעדים, הולך ואיך אתה הולך? כך שאיפה שאתה עכשיו נמצא, רצית להיות לפני רגע במצב הזה. ברגע הבא אם אתה לא מתייאש, זאת אומרת, לא עוזב את המצב הזה, אתה לא יכול לעבור למצב הבא. לכן כל פעם אנחנו צריכים להיות באור וחושך, אור וחושך אור וחושך.

ככה הנברא שהוא נמצא בחיסרון וצריך את החיסרון שלו להתאים לבורא, כך הוא צריך להרגיש ימים ולילות, לילות וימים, אבל הם משלימים זה את זה.

בסופו של דבר אנחנו מקבלים מילוי גם לפי עוצמת החושך ולכן כמה שאנחנו נתקרב יותר ויותר למטרה, החושך יהיה יותר ויותר גדול, יתגלו חסרונות יותר ויותר גדולים, לפי כמה שאנחנו נוכל להתגבר עליהם. לא נותנים לנו יותר מידי להיכשל, אבל בהתאם לכמה שאנחנו מתחברים, ויכולים יותר ללמוד להתקרב זה לזה, בהתאם לזה נותנים לנו חסרונות, בעיות. כמו לתלמידי רבי שמעון, שהתגלו להם רצונות, שהם רוצים להרוג זה את זה, ככה לפי דרגת המינוס והפלוס חייבים להיות בהשתוות.

שאלה: איך הופכים את החיסרון הזה לדרישה משותפת בעשירייה?

דברו על זה, איש את רעהו יעזורו, אתם צריכים להראות אחד לשני עד כמה שאתם משתוקקים להביא את החסרונות שלכם לחיסרון אחד משותף, ולא כל אחד מעצמו אלא כל אחד מעצמו לקבוצה וכולם יחד לבורא. זה אפשרי רק על ידי זה שמדברים וחושבים.

אנחנו לא כל כך מיחסים כוח למחשבות שלנו, אבל אם נחשוב יחד אנחנו נראה כמה שזה יקרב אותנו כמה זה יקדם בינינו, ככה זה.

שאלה: איך מתגברים על החשש שלא עשיתי מספיק, או שעשיתי יותר ממה שצריך?

שעשית יותר ממה שצריך אנחנו חושבים שזה לא יכול להיות, אבל גם זה גבול שצריך להיות, כי לא מן הסתם כתוב, "שב ואל תעשה עדיף" וצריכה להיות הגבלה גם בכל מיני פעולות בעל מנת להשפיע, כי אתה צריך לבדוק האם הן באמת להשפיע, והכוונות יהיו מצורפות למעשים וגם המעשים יהיו מחוברים עם הכוונות.

איך לאזן בין כוונה ומעשה, מעשה וכוונה, זה אם האדם חי בכוונה שלו להשפיע, להתחבר, להתעלות מעל עצמו כשהוא נמצא בתוך החברים, בתוך הקבוצה בהפצה ורוצה שהעולם יגיע לתיקון, כי סך הכול הבורא מצפה שכל הנבראים יכירו אותו וככה האדם ניצל מהקליפות ומעלה אחרים.

אין לי מילים כרגע. [עלינו] להשתדל לתאר את עצמנו כגוף אחד שרוצה להשפיע נחת רוח לבורא, רוצה לשמח את הבורא. ואז לפי זה הוא יפתח לנו ברצון להשפיע שלו. זה נקרא "חד מקבל חד" גם מצידנו וגם מצדו ובמידת ההשתוות בינינו, מצדו זה אין סוף ומצדנו אפילו כחודו של מחט, וכבר יש קשר בנקודה אחת שממנה כמו מטיפת זרע מתחילה להתפתח הנשמה.

שאלה: ברגע שאנחנו מרגישים איזה חיבור בינינו, לא להסתפק בזה, אלא מיד לחפש את המדרגה הבאה? מה עושים במצב כזה?

אנחנו גם צריכים במשהו להרגיש את המצב הנוכחי, אבל לא להתעמק בו, כאן זה באמת עניין של אמנות, שאני נמצא באיזשהו מצב ואני לא מרוצה ממנו, אז אני יכול מהמצב הזה להתחיל להתפתח הלאה לחיבור, לדבקות, לתיקונים, או שאני יכול להיות "ככסיל היושב בחיבוק ידיים ואוכל את בשרו", או אפילו להיכנס עוד יותר ו"להרשיע את קונו" מה שנקרא.

מכל מצב ומצב שאני מרגיש איזה חיסרון אני יכול להתפתח בשלושת הכיוונים. במקום שאני נמצא עכשיו, להישאר בו ולהגיד, עד שהבורא לא יעשה, אני לא אעשה כלום והאחרים לא חשוב, אני מיואש. זה המצב הכי גרוע.

אתם יכולים לשאול מה זה הכי גרוע? הכי גרוע זה אם הוא ילך לכיוון הקליפה לכיוון האגו? לא, דווקא לכיוון האגו יכול להיות שזה יעזור לו ויביא לו מהר הכרת הרע.

לכן המצב שאדם נמצא בלא לעשות כלום, ואמנם כתוב על זה, "שב ואל תעשה עדיף" [אבל] צריכים לברר את כל המצבים האלה. ובעצם אחרי כל הברורים הסיכום הוא פשוט, שאתם תלויים בסביבה ואם אתם מכינים את עצמכם לסביבה, השקעתם בסביבה, אתם קשורים עם החברים, אתם עושים ביניכם איזה מפגשים וירטואליים, או מפגשים פיסיים אם אפשר, זה מאוד מועיל ואז זה עוזר.

העיקר זה בכל זאת נקודת ההצלה של היציאה מכל מצב, זה שהאדם חוזר לקשר עם הסביבה. אין לנו שום דבר אחר, כי דרך הסביבה, דרך העשירייה, אנחנו מקבלים מאור המחזיר למוטב וכך אנחנו מבררים את סוג הקשר בינינו.

כשאני עכשיו מסתכל על החברים אני רואה פרצופים, אחר כך אני מתחיל לראות אופני ההתקשרות שבינינו, אחר כך אני מתחיל להרגיש איזה צורות פנימיות בהתקשרות בינינו, אחר כך אני מתחיל מתוך צורות ההתקשרות בינינו, לזהות שזה בעצם נותן לי הרגשת הבורא, זה נקרא ש"אחרי כל חבר עומד הבורא".

אז אנחנו צריכים להשתדל לחפש בצורה רגשית, לחדד את הרגש שלנו, כך שאני אראה בחיבור בינינו בכל זאת, את אותו מקום ששם מתגלה הבורא, ושם אנחנו מתחברים עימו.

וכך אנחנו צריכים במיוחד עכשיו בדור האחרון לתאר את המצב, כי כל העולם הכרחי [שיגיע] לזה. בינתיים הוא עובר צירי לידה קשים מאוד בשנאה הדדית, אבל זה רק אומר עד כמה שאנחנו עוד ועוד מתקרבים לפתרון, "ה' יגמור בעדי" מה שנקרא.

שאלה: להידבק בבורא זה תמיד דרך חיסרון לתיקון?

אחרת אתה לא מרגיש שאתה נדבק. אתה צריך להיות בחיסרון לחיבור, וזה כבר תלוי בנו. ככל שאנחנו מתארים לעצמנו, מדברים על זה וככל שאנחנו לומדים את זה, זו בעצם כל התוצאה הנכונה מהעבודה שלנו, שיהיה לנו חיסרון לחיבור.

וגם בו אנחנו מבינים ש"ה' יגמור בעדי", שאנחנו לא מסוגלים ממש להגיע לחיבור, אבל הנטייה לזה חייבת להיות כל הזמן מצדנו ואחר כך תמיד מגיעה חותמת כזאת מהבורא שהוא סוגר בינינו את הקשר ונמצא באיזו צורה בקשר הזה, כי מה שהוא סוגר, הוא סוגר את הכלי שלנו, ולפי המאמצים שלנו הוא עושה, זה נקרא ש"יגמור בעדי", ואז הוא מתגלה בתוך הכלי שעשה.

תלמיד: לפעמים אתה אומר "אני קרוב לבורא, דבוק בו, טוב לי, אני לא צריך יותר כלום", לְמה אתה מתכוון כשאתה אומר את זה?

אני לא יודע, זה בהתאם למה שאמרתי. אם אני קרוב לבורא אז באמת השגתי איזו מידת קשר בינינו, ומידת השפעה מהקשר בינינו, נחת רוח לבורא, ויכול להיות שלעת עתה הגענו לזה וצריכים להמשיך הלאה, ואם עשינו הכול נכון אז ברגע הבא אנחנו מיד מרגישים עוד חסרונות שמתגלים, אבל זה כבר שייך לדרגה הבאה, כמו שיום ולילה מתחלפים.

שאלה: מה הן צורות החיבור בדיוק?

צורות חיבור כמו שיש בין כל אחד לאחד. יש כל מיני צורות חיבור בין כל בני האדם, רק אצלנו אנחנו לומדים את צורות החיבור בהתקשרות הספירות, בזיווגי הספירות.

שאלה: האם הדוגמה של ילדים שלומדים ללכת בעזרת ההורים יכולה ללמד אותנו שאנחנו לא יכולים לעשות את המשימה שלנו ללא עזרת הבורא?

ודאי שאנחנו לא יכולים לעשות שום דבר ללא עזרת הבורא, את זה מלכתחילה אנחנו צריכים להבין ולדבר, ואפילו להשיג בכל הדרך שלנו. שבכל מקום ובכל מצב שאני נמצא, אני לא מבין את המצב ואני לא יודע איך להתקדם, הבורא שם ידי על הגורל הטוב.

כמו שאנחנו מלמדים את הילדים הקטנים ללכת. אפילו לוקחים רגל אחת של הילד ואחר כך את הרגל השנייה וכך מלמדים אותו שצריך להזיז רגליים. כך הבורא עושה איתנו, אנחנו עוד לא מודעים לזה עכשיו, זה כמו שתינוק לא מודע למה שעושים עימו, אבל לאט לאט על ידי זה שכך עושים לו הוא מבין שצריך לעשות עוד צעדים. כך אנחנו בדיוק, רק הצעדים הרוחניים הם ברצון והגשמיים הם בחומר, ככה זה נעשה.

שאלה: איך אנחנו יכולים לדמיין לעצמנו, להבין את הרצון של הבורא בתוך העשירייה שלנו?

ככל שאתם מגלים שרוצים להתחבר ולא יכולים, שם נמצא הבורא ומצפה שתבקשו ממנו, זה רצון הבורא. תחשבו על זה ותראו שזו הדרך הנכונה ביותר.

שאלה: אמרת שעלינו לחדד את ההשתוקקות הכללית שלנו לחיבור, שלא צריכים להיות כאן שום חשבונות זרים. האם תוכל לגלות קצת יותר מה זה הכוון הזה? ומה זה אומר שאין לנו שום חשבונות אחרים, שאנחנו רוצים רק את זה וזהו?

אתה ארכיטקט, אתה יודע את כללי הבנייה, איזה חוקים ישנם בלחבר אבנים, ברזלים, כל מיני דברים, איך לבנות גשרים, חלונות וכן הלאה, אתה יכול לעשות חשבונות, אבל כשאתה מגיע לפרויקט חדש אתה צריך לחשב מחדש, אתה צריך לעשות משהו מחדש.

נניח שיש לך אפשרות לבנות משהו לפי מה שאתה חושב, מדמיין לעצמך, אז אתה לוקח את העקרונות האלו שלמדת וכבר קבלת מהניסיון שלך במקצוע, ואתה רוצה לפתח אותם הלאה בהתאם לצורה חדשה. אבל אתה רוצה לעשות את זה בעצמך, זו העבודה הכי גבוהה, שאתה לא רוצה לקבל את הדברים האלה ממישהו ולבצע, אלא אתה רוצה בעצמך, "כך אני אעשה, וכך אני אעשה", ונותנים לך אפשרות לעשות.

אז למה אתה רוצה שאני אספר לך את הדברים האלה? איך תתפתח אם לא תפנטז ותדמיין לעצמך ש"אני כך אלך וכך אעשה"? רק על ידי זה אנחנו מפתחים את הנשמה שלנו, מתוך חיפוש. צריכים לאהוב, צריכים להעריך את מצבי החיפוש.

ודאי שהכי קל זה להגיד "איפה גמר תיקון, שעכשיו ייפול עלי והכול יהיה בסדר". לא, אנחנו מתפתחים בנוסף למה שהבורא הכין לנו דווקא מהחיפושים, מזה שאנחנו בעצמנו רוצים, כמו אצל ילדים קטנים שהילד רוצה בעצמו לעשות ואם אתה בא ומחבר הוא לא מרוצה. כך מתפתחים. לכן אני לא כל כך עונה על השאלות שלך. תחפש ותשקיע בזה קצת מאמץ ותראה. דווקא מזה גדלים, מזה שמפתחים חסרונות, רצונות, חיפושים ולא יודעים מה לעשות, ונעשה אדם.

תלמיד כאן בדיוק הבעיה, שאני מוסיף המון, אני יכול לדמיין לעצמי המון, לחלום.

אבל אתה מוגבל בחוקי הטבע, אתה לא יכול סתם לפנטז דברים. אתה מוגבל עם חוקי הטבע, תעשה את זה לפי מה שאתה מבין, כמה שאתה מסוגל, ותראה שיפתחו לך עוד ועוד הבנות מה אפשר ומה לא, כמו במדע. זה מדע, סך הכול אנחנו עוסקים במדע, רק אצלנו המדע יותר מיוחד, כי אנחנו כל פעם צריכים לגלות יחסים חדשים בין חלקי המציאות.

שאלה: איך אתה יכול להתנתק מההכרחי אם זה תמיד איתך, וזה בולע את החיסרון לאיחוד?

לא, כתוב על ההכרחי "לא יגונה ולא ישובח", זה צריך להיות בצורה הכרחית. אני אדם, אני צריך לעבוד, אני צריך ללמוד, אני צריך להתחתן, להביא ילדים. אני צריך לטפל בעצמי, במשפחה, בקבוצה, בעשירייה שלי ובכל העולם במשהו להשקיע. אני צריך הרבה דברים, אני לא יכול סתם ככה לעזוב את הכול ולהיכנס למקום סגור ולהיות שם כל החיים.

לא. יש כאלה שחושבים שזו הצורה הכי טובה, היא לא הכי טובה. אנחנו צריכים לדאוג לתיקון העולם ותיקון העולם הוא דווקא דרך כל המערכות האלה שאנחנו רואים בחיים. לכן כתוב אל תתרחק מהציבור.

תלמיד: אבל מה לעשות אם זה בולע את החיסרון לחיבור, אם זה מעלים אותו?

זו העבודה שלך, אתה צריך לשקול את כל הדברים האלה ולתת לכל דבר משקל לפי ההכרחיות, כך שתתקדם בכל זאת בכל הדברים שאתה מחויב במקביל.

שאלה: מה זה חיבור יתר שאמרת שאנו צריכים להיות בו?

כל פעם להעלות את חשיבות החיבור. ומדרגה לדרגה זה צריך לקבוע יותר ויותר את החיים שלי. זה מרכז החיים, דרכו אני מקבל אור עליון, קשר עם הבורא, עולם רוחני שמתגלה, הכול דרך נקודת החיבור בינינו, שמתחילה להתפתח יותר ויותר.

מנקודת החיבור מתחילה להתפתח מערכת של עשר הספירות, שנקראת "נשמה" ובתוך הנשמה הזאת, בתוך עשר הספירות האלו אני מקבל הרגשת פרצופים, עולמות, כל מיני צורות של התקשרות שלי עם הבורא, כך הן נקראות.

סך הכול זה הקשר שלי עם הבורא, עד כמה אני יכול לצרף לעצמי את הרצונות שנראים לי זרים, וברצון הלב שלי, במאמץ השכלי שלי אני רוצה לכוון אותם לקשר עם הבורא. בהתאם לזה אני עולה בסולם הרוחני עד שמגיע לתיקון הכללי, ולפי הכוחות, הרצונות, והנתונים שנתנו לי, אני מחבר את כל המציאות לבורא.

שאלה: אנחנו רואים שבעבר העבודה של המקובלים הייתה לימוד הקבלה, גם העשירייה של רבי שמעון סגרו את עצמם במערה. כמו שהחבר שאל, זה נורא קשה להתעסק בלימוד, כי אתה גם צריך ללכת לעבודה, איך זה מסתדר?

קודם כל אל תיקח דוגמא מרבי שמעון וחבריו מפני שהם חיו בתקופה מיוחדת, הם ברחו מהרומאים, מהיוונים, זה היה במאה השנייה לספירה, והמצב היה מאוד מאוד לא טוב. הם פשוט ממש ברחו מכל השונאים שלהם, ורוב השונאים שלהם היו היהודים היפים שלנו. זו הייתה תקופה שהנצרות התחילה לקום, זאת אומרת כל מיני תנועות זרות שצמחו מהקבלה לכל מיני כיוונים. ואנחנו לא יכולים לדון על כל הדברים האלה. פעם נלמד את זה ודאי.

אבל עכשיו זה לא חשוב לנו, חשובה לנו ההתפתחות האינדיבידואלית שלנו כקבוצות, עשיריות, ולכן אל תיקח דוגמאות ממנו, ואפילו אל תקרא על אותם מצבים שהם עברו, כי זה לא מתאים לנו. זו פשוט ההמלצה שלי.

תלמיד: אבל אתה תמיד אומר לנו שאנחנו בזמנים מיוחדים, בדור האחרון, שאנחנו צריכים להתמקד יותר בלימוד, להתרכז יותר בחיבור.

על פני מה? על פני העבודה בשטח, על פני הפצה, על פני המשפחה? מי אמר לך?

תלמיד: לא על פני עבודה, אבל אם אני צריך ללכת לעבודה וזה נופל בזמן שיעור, אז זה בדרך לחיבור, זה מפריע להיות עם העשירייה שלי.

אתה תצטרך לעבוד וללמוד, ואפילו אם תקבל ירושה גדולה, או פתאום יתגלה לך איזה דוד עשיר, אתה חייב לעבוד. היו לנו מקרים כאלו אצל רב"ש, אז שאלתי אותו מה לעשות עם האדם הזה שפתאום קיבל כמה מיליונים בירושה, והוא אמר "נו אז מה, מה שקיבל, קיבל, זה עניינו, הוא לא יכול לחלק את זה כי הוא לא נמצא בדרגה כזאת שהוא יכול לחלק לכולם, והוא גם לא יכול לא לעבוד, כי כל אחד חייב לעבוד.

זאת אומרת הוא חייב לעבוד, הוא חייב לקבל את המשכורת שלו, והוא צריך להשתדל לחיות כמו שהוא חי קודם. יכול להיות שקצת יותר טוב, אבל בעצם שום דבר לא צריך להשתנות. האדם חייב לעבוד בעבודה פיסית, והרב"ש דרש זאת מכולם. אני, למרות שהייתי עימו רוב היום, ארבע שעות ביום הייתי חייב לעבוד כדי להתפרנס, וזה הספיק לי, ויתר השעות נחשבו לעבודה, כי הייתי משרת אותו.

לכן אל תחשבו שאם תעשו יותר ממה שאנחנו עושים, נניח שיעור של ארבע שעות, ועוד איזה חיבורים, מפגשים ביניכם של שעתיים ביום, אז אם תעשו יותר משש השעות האלה ביום, אתם תצליחו יותר. אתם לא תצליחו יותר, וזה ילך ממש לקליפות.

תלמיד: ומה בדבר לעבוד בהפצה? זה גם נחשב עבודה, לא?

עבודה זה אומר שאתה מקבל שכר, ומזה אתה חי. אם אתה מצליח מאוד בהפצה והארגון שלנו רואה שאתה יכול להיות מאוד מועיל להפצת חכמת הקבלה, אז הארגון יכול לשלם לך משכורת ואתה תעבוד בזה. יש לנו כמה אנשים כאלה, לא הרבה, שכותבים, מפיצים, מסדרים את האינטרנט, מצלמים, מתרגמים, מכינים את השיעורים שלנו, הכול לפי ההצטיינות שבהם. אבל לא שאדם מחליט שהוא עכשיו עושה, ועוזב את הכול.

אסור לך לעזוב את העבודה הרגילה שלך, אלא אם כן אתה עובד. הרב"ש היה אומר, הוא לא צריך משכורת, הוא לא צריך לעבוד, הוא לא צריך משכורת? שלא יקבל משכורת וימשיך לעבוד. העולם בנוי לפי שיטה הזאת, ואנחנו חייבים לעבוד. המתחילים בדרך כלל חושבים שעדיף שהם יזרקו את הכול, יהיו שקועים בספרים ולא אכפת להם משום דבר. אתה חייב להיות נשוי, עם ילדים, עם כל הבעיות של המשפחה, לטפל בכולם, לטפל בעשירייה, לטפל בעולם, ואז ההתפתחות שלך תהיה נכונה.

קריין: קטע מס' 4. כותב הרב"ש:

"האדם צריך לעבוד, מטעם שבטח ישיג את מבוקשו, היינו שיהיה בידו לעשות מעשים, בכדי לעשות נחת רוח ליוצרו.

ומצד ב' אומר "לא עליך המלאכה לגמור", משמע שאין זה בידי אדם, אלא כמו שכתוב, ה' יגמור בעדי, היינו שאין זה בידי אדם להשיג את הרצון להשפיע. אלא שכאן נוהגים ב' ענינים:

א. שהאדם צריך לומר, "אם אין אני לי מי לי". לכן אל יתפעל האדם מזה שעוד לא זכה, להשיג את הרצון להשפיע, אף על פי שהשקיע לפי דעתו הרבה עבודה, מכל מקום הוא צריך להאמין, שה' מחכה לו, עד שהאדם יגלה את מה שהאדם צריך לעשות.

ב. ואח"כ "ה' יגמור בעדו". כלומר, שאז הוא יקבל בפעם אחת את מבוקשו, כמו שכתוב, "ישועת ה' כהרף עין"."

(הרב"ש. מאמר 6 "מהו רועי מקנה אברם ורועי מקנה לוט, בעבודה" 1991)

זאת אומרת, אנחנו צריכים לעבוד גם עם החיסרון למטרה, רצון להשיג את המטרה כל הזמן יותר ויותר, ומצד שני אנחנו צריכים להיות ברצון כזה שלא חשוב לי אם אני מקבל אותה, את המטרה הזאת עכשיו, מגיע אליה או לא. אני מרוצה מזה שאני נמצא בתהליך עצמו, מזה אני נהנה, כי בזה אני גם דבוק בבורא, רק לא בצורה גלויה, אבל הכול תלוי בהכנת הכלים שלי. אם הכלים שלי יכולים להיות בגילוי עם הבורא, ויחד עם זה להיות בהשפעה שלמה אליו, למעלה מהגילוי, אז אני אהיה.

ואם אני עדיין לא זכאי להיות בגילוי הבורא ובנטייה אליו, אז אני נמצא בהסתרה, אבל בכל זאת מלמעלה אני מקבל את התנאי הכי נכון להיות בצורת התקשרות לבורא לפי הנתונים שלי, ולפי התיקונים שלי.

והעיקר שהקבוצה יכולה להביא לאדם, זאת ההרגשה שהבורא מחכה לנו. מחכה עד שנכין את הכלים שלנו, והוא יוכל למלא אותם.

שאלה: למה למרות הפעולות שלנו בחיבור, לא נראה שנוצר פירוד בינינו?

כנראה שעוד לא הגענו למצב שאנחנו סוגרים את החיבור כך שמתגלה כתוצאה מהחיבור פירוד. כך אנחנו פוסעים, שמאל ימין, שמאל ימין, אז אם עוד לא הגענו לחיבור מספיק אנחנו לא מרגישים גם את הפירוד. זאת התשובה.

שאלה: לגבי הדוגמה שנתת על העבודה, יש לנו את הדוגמה שלך שאתה עזבת הכול ועברת לבני ברק, ויתרת על העסק שהיה לך, וגם סיפרת לנו על הרב"ש שהיה יכול להתקדם וויתר על זה. אם לאדם שיש כישורים להצליח במשהו מסוים, מומלץ לו לוותר על הדברים האלה, על ההצלחה הגשמית או דווקא להשתמש בכישורים שלו?

לא, רוחניות היא תוספת לחיים הגשמיים, בוא נגיד כך. אמנם היא יותר חשובה מכל החיים האלו, אבל היא צריכה לבוא אלינו כתוספת. אסור לנו לעשות שינויים גדולים בגשמיות בתקווה שזה יעזור לנו ברוחניות. אני רואה שיש הרבה כאלה שמתחילים להתגרש. למה? מה זה עוזר לך? תנסה לחיות במה שאתה חי ולהמשיך גם בעבודה הרוחנית שלך. במיוחד שהעבודה הרוחנית שלך היא בתוכך, בתוך הרצונות שלך. וודאי שאתה תעבור בזה הרבה מצבים בלתי נעימים יכול להיות, אבל זה לא אומר שאתה צריך ממש לחתוך את הקשרים שיש לך במשפחה. אני עברתי את כל הדברים האלה ואני יודע כמה שזה לא פשוט. אבל אני אומר לכם את זה מהחוקים הרוחניים, להשתדל לשמור על המשפחה, על העבודה, על כל התנאים של העולם הזה ומתוכם איכשהו להתקדם לבניית הכלי הרוחני.

תלמיד: מה היחס אם יש לי הכרחיות אבל עכשיו יש לי הצעה להתקדם בקריירה הרבה מעבר להכרחיות? וזה בטוח יבוא על חשבון הדרך הרוחנית.

אז תעשה חשבון. הרב"ש היה עובד במס הכנסה ורצו לעשות ממנו איש גדול שם, מנהל מדור או משהו כזה. הוא אמר "אני לא יכול, יש לי בעיות בריאותיות, ואני נשאר לעבוד כאדם רגיל". אז אמרו לו "תראה, שם זה פי שלושה משכורת ואתה תהיה יותר חופשי". הוא אמר "לא נורא, מה אני אעשה, המצב הבריאותי לא מרשה לי, ככה זה". כך הוא אמר להם למרות שלא הייתה לו שום בעיה עם הבריאות. אז בואו נהיה קצת יותר [זהירים], הבורא ישלח לנו כל מיני הפרעות, גם בצורות כאלה ואחרות, אנחנו צריכים כמה שיותר להישאר בצורה נורמלית במסגרת הגשמית ולהתקדם רק בקבוצה.

שאלה: דיברת על הגירושים כדוגמה, אולי זה רצונו של הבורא?

אני לא חכם כמוך. אני אומר לפי חוקי הטבע. אנחנו צריכים לשמור על מה שיש לנו ולהוסיף רק ברוחניות, קודם כל. ואל תגיד שמה שבא לך מתוך האגו שלך, זה הכול בא מהבורא. מהבורא בא גם סיטרא אחרא וכל מיני כוחות מנוגדים לקדושה כדי שאנחנו בין שני הכוחות האלה, פלוס ומינוס, נמצא את הדרך הנכונה.

תלמיד: צריך לתת לרופא לטפל, אם יש בעיות במשפחה צריך ללכת לטיפול.

שילכו לטיפול, נכון. אבל גירושים, אם אתם מדברים דווקא על זה, זה הדבר האחרון. אני לא יודע מה להגיד לכם. אני נשוי למעלה מחמישים שנה ועברתי הרבה מצבים, אבל זה לא היה אף פעם על הפרק. אף פעם זה לא היה אצלי כדבר שאני יכול לבצע. אין גירושים.

שאלה: בעבודה של "אין אני לי מי לי" ואחר כך "ה' יגמור בעדו", איך לעשות כל חלק בעבודה הזו ב-100%, מכל הלב? איך מכל הלב לעשות עבודה כאילו רק "אם אין אני לי מי לי", ואיך לפנות לבורא ולצפות לישועה כאילו כל המאמצים שלי לא יעזרו?

זו בדיוק העבודה שלנו, שאנחנו צריכים להיות דבוקים בבורא בכל המעשים שלנו. כך זה. אלא מה קשה? תן דוגמה.

תלמיד: אם אדם רוצה להגיע לחיסרון להשפיע, איך הוא עובד עכשיו בחיבור בעשירייה כאילו זה תלוי רק בו?

ודאי שהוא יכול לקבל חיסרון להשפיע רק מתוך התחברות לעשירייה. בכניסה לעשירייה יותר מקודם, שם הוא ימצא את החיסרון לחיבור.

תלמיד: ואיפה הוא משלב פה גם את זה שהבורא יגמור בעדו?

כשהוא רוצה לממש את זה אז ודאי שהוא מגלה שאין לו כוחות. חוץ מהחיסרון שהוא מצא עכשיו, כל היתר כבר לא תלוי בו, זה תלוי עד כמה הוא יקבל כוחות למימוש.

שאלה: אני לא יודע אם הבנתי נכון, כשיש לנו רצון למשהו גשמי בחיים הגשמיים, האם יש לנו משהו לעשות עם הרצון הזה? הוא לא תלוי בבורא, או שהוא פשוט בפני עצמו?

כל הרצונות שלנו, כל המחשבות שלנו, כל מה שיש בנו, הכול נמצא בשליטת הבורא השלמה, ממש. וכל העבודה שלנו היא עוד יותר ויותר לקדם על עצמנו, גם במישור הגשמי וגם במישור הרוחני, בדבקות בבורא. זה מה שאנחנו צריכים. להשתדל להיות דבוקים בו בלב ונפש. תחשבו על הכלל הזה שאנחנו נמצאים בתוך הבורא ואנחנו צריכים לגלות את עצמנו שאנחנו דבוקים בו.

שאלה: אמרת שההרגשה שהאדם צריך לקבל מהקבוצה היא שהבורא מצפה לנו. איך אנחנו בונים את ההרגשה הזאת?

תדברו ביניכם ותראו.

(סוף השיעור)