שיעור בוקר 19.01.2025 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 390, מאמר "מתן תורה"

אותיות ט"ז-י"ז

קריין: ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 390, מאמר "מתן תורה", אות ט"ז.

אות ט"ז

"ובהאמור מצאנו הפתח להבין, במה שעמדנו לעיל (אות ג' וד') בעיקר תוכנה של המצוה הזאת "ואהבת לרעך כמוך": איך מחייבנו התורה בדבר, שהוא מהנמנעות לקיומה?

אכן השכיל, שמטעם הזה לא ניתנה התורה לאבותינו הקדושים, אברהם יצחק ויעקב, אלא נמשך הדבר עד יציאת מצרים, שיצאו והיו לאומה שלימה, בת שש מאות אלף איש מעשרים שנה ולמעלה, אשר אז נשאלו: "אם כל אחד מהאומה מסכים לעבודה הנשגבה הזאת".

ואחר שכל אחד ואחד מהאומה הסכים בכל לב ונפש להדבר, ואמר: "נעשה ונשמע", אז נעשה הדבר הזה, שהוא כללות התורה, לאפשר לקיימה, שיצאה מגדר הנמנעות ובאה לגדר האפשרות.

כי זהו ודאי גמור, אם שש מאות אלף איש מסתלקים מכל עסקיהם לצרכי עצמם, ואין להם שום עסק בחייהם, רק לעמוד על המשמר תמיד, שלא יחסר שום צורך לחבריהם. ולא עוד, אלא שיעסקו בזה באהבה עצומה, בכל לבבם ונפשם, ככל גדרה של המצוה "ואהבת לרעך כמוך". אז ברור בלי שום ספק, שאפס כל צורך מכל יחיד מחברי האומה, לדאוג מה בשביל קיומו עצמו. ונעשה משום זה, מופנה גמור משמירת קיומו עצמו, ויכול לקיים בנקל את המצוה של "ואהבת לרעך כמוך", בכל אותם התנאים המבוארים באות ג' וד'. כי איך יפול לו איזה פחד כרגע על קיומו עצמו, בה בשעה ששש מאות אלף איש אוהבים נאמנים, עומדים על המשמר הכן, בהשגחה עצומה, שלא יחסר לו כלום מצרכיו.

ולפיכך, אחר שכל חברי האומה הסכימו לדבר, תיכף ניתנה להם התורה, כי עתה המה נעשו מוכשרים לקיימה. אמנם מקודם שבאו ונתרבו לשיעור אומה שלימה, ואין צריך לומר בזמן האבות, שהיו רק יחידים בארץ, לא הוכשרו באמת לקיים התורה על אופנה הרצוי, כי במספר קטן של אנשים, אי אפשר אפילו להתחיל בענין עסק המצות שבין אדם לחבירו, כפי הקוטב של "ואהבת לרעך כמוך", כמבואר באות ג' וד'. ולפיכך לא ניתנה להם התורה."

תלמיד: מה זה אומר מצב שאדם מרגיש או רואה שניתנת לו התורה?

הוא מרגיש את הכוחות שפועלים בעולם, כי רואה איך הם מתחלקים לאלו שבאים מלמטה ובאים מלמעלה ואיך האדם משתתף בהם, ולכן הוא רואה, הוא מרגיש את מה שאנחנו קוראים, שכך הוא העולם.

תלמיד: והעבודה מצידו עכשיו היא לבנות את הערבות או לדרוש את הערבות?

כן, לדרוש ערבות.

תלמיד: מה יש לו אחרי שניתנת התורה שלא היה לו קודם? כי אפשר להגיד שעובדים כל הזמן על הערבות.

לא, קודם הוא לא ראה את הכוחות שפועלים בבריאה בצורה שהם כולם סוגרים את הקבוצה שנקראת ישראל, ורוצים להעביר אותה מעלה מעלה בסולם. ולכן אין לו מה לדרוש עדיין, הוא לא מרגיש שהוא נמצא במערכת הכוחות.

תלמיד: ואז יש לו שאיפה למה להשתוות או למה לשאוף?

כן, ודאי. יש לו הרגשה, הבנה, שהוא נמצא בשליטת כוחות כאלו שהוא יכול לדרוש מהם את העלייה שלו לדרגות על.

תלמיד: אפשר לומר בהיבט הזה שמתן תורה זה מצב פרטי שהאדם עובר.

כן.

תלמיד: אם אני צריך להיות כל הזמן בהרגשת הכוחות האלה, אז מה זה מבחינתי לעמוד על המשמר?

אתה צריך להתחבר לכוחות האלו ולהשתדל לבצע בהם את פעולת החיבור.

תלמיד: מה זה מבחינתי לבצע את פעולת החיבור? הרי אני מבחינתי לא יכול לעשות בכוחות עצמי כלום, אז מה זה בעצם לעשות פעולת חיבור?

אתה מרגיש שכל הכוחות שנמצאים בטבע מסודרים כך שהם פועלים על כל פרט בטבע כדי לקרבו לבורא, זו מטרת הכוחות האלו. ואז אדם מבקש, דורש, רוצה לגלות, רוצה לקיים את כל הכוחות האלה לאותה המטרה.

תלמיד: זאת אומרת, אני כל הזמן צריך להיות עם היד על הדופק, להיות ערני לחיסרון המשותף שלנו, ולבקש את זה כל הזמן מהבורא.

כן. וכל פעם אתה תראה ששם אפשר להוסיף משהו, כאן קצת ושם קצת, וכן הלאה.

תלמיד: "נעשה ונשמע", על מה האדם מסכים לפני שהוא שומע?

לפני שהוא שומע, אני לא יכול להגיד. אתה רוצה להגיד שכשהאדם מגיע למשהו, לאיזו דרגה, לאיזו פעולה, אז נקרא שהוא כבר מסכים לנעשה ונשמע.

תלמיד: כן, בעצם האמירה "נעשה ונשמע", אם אני מבין וזוכר איך למדנו את זה, יש הסכמה עוד לפני שמשיגים את הדבר. לאחר שהסכימו, אחר כך קיבלו את התורה.

כן.

תלמיד: אז על מה הסכימו עוד לפני שקיבלו את התורה? על מה אני צריך להתחייב, להסכים עוד לפני שהשגתי את המאור הזה, את התורה?

על זה שעל ידי פעולה בתורה, בכוחות התורה, אנחנו מתקרבים למצב שנוכל לשלוט, נוכל להתחיל לעבוד עם הכוחות האלה בפועל.

תלמיד: זה עוד לפני שאני מרגיש את הכוחות האלה?

לא, אתה כבר במשהו מרגיש אותם, אתה כבר נמצא באיזו מערכת. רק עכשיו אתה מגיע למצב שתקיים פעולתך במערכת בצורה מטרתית.

תלמיד: למה צריך אומה שלמה כדי לקבל את התורה?

התורה כוללת את כל הכוחות שבטבע, את כל התוצאות שבטבע, את כל הנשמות, לכן אי אפשר לקבל אותה ולפתוח אותה, להשתמש בה, בצורה כזאת שלא מממשים את התורה. לכן התורה לא ניתנה לאדם אחד ולכמה בני אדם, אלא כבר לאומה שלמה. מתי זו אומה שלמה? אנחנו רואים מהכתוב ששש מאות אלף אנשים תלויים זה בזה, ורוצים להגיע לחיבור כזה ביניהם שהם יהיו קשורים ביניהם כאיש אחד בלב אחד.

תלמיד: כתוב "מקודם שבאו ונתרבו לשיעור אומה שלימה, ואין צריך לומר בזמן האבות, שהיו רק יחידים בארץ, לא הוכשרו באמת לקיים התורה על אופנה הרצוי". מה זה אומר "לקיים את התורה על אופנה הרצוי"?

אני מבין בצורה פשוטה, שכל עוד לא מגיעים לעוצמת הרצון הכללי המשותף, אי אפשר לקיים את התורה. אלא רק אחרי שמרגישים את הכוח המשותף, אז יכולים לקיים את התורה, אז מגלים אותה באמת ויכולים לקיים כדי להוציא לפועל את הכוח המשותף.

תלמיד: בעניין שש מאות אלף איש, האם מידת שש מאות אלף איש היא כוח התכללות של עשירייה שלימה בפרט או בכלל?

שש מאות אלף איש זו מידה שלימה שנקראת "אומה". מתי מרגישים את השש מאות אלף איש? אני חושב שרק אחרי שמרגישים חיבור ביניהם, שנמשכים לחיבור, רוצים להגיע לחיבור, ואז המאמץ המשותף מביא אותם להרגשת השורש המשותף, שאז הם מתחברים ומוכנים לעבוד ביחד, כולם בצוותא.

תלמיד: אנחנו צריכים להגיע לכמות כזו של שש מאות אלף איש?

לא. גם אצלם זו לא הכמות, אלא כך מדובר. שש מאות אלף, שש זה חג"ת נה"י, ספירות דזעיר אנפין, וכשכל אחד עולה לדרגת אלף, אז הם יכולים לפעול כך שיש בכל אחד מהם שליטה על כולם.

תלמיד: בעל הסולם כותב פה ש"ונעשה משום זה, מופנה גמור משמירת קיומו עצמו, ויכול לקיים בנקל את המצוה של "ואהבת לרעך כמוך", בכל אותם התנאים המבוארים באות ג' וד'. כי איך יפול לו איזה פחד כרגע על קיומו עצמו, בה בשעה ששש מאות אלף איש אוהבים נאמנים, עומדים על המשמר". מה זה "קיומו עצמו"?

"קיומו עצמו" 'אתה לא מכיר מה זה?

תלמיד: כמו שאנחנו מבינים בעולם הזה.

אפילו כך, כן.

תלמיד: יוצא שאם הראש שלי והלב שלי נמצאים בדאגה לעצמי, שחס ושלום לא תהיה לי פרנסה, לא יהיה לי משהו לאכול, יש לי פחד פסיכולוגי, אני לא סומך על אף אחד, אני סומך על כוחות עצמי, אז אני לא יכול אפילו להתחיל. זה נכון או לא?

כן.

תלמיד: כלומר, צריכה להיות מערכת שדואגת לכל אחד ואחד, אחרת אנחנו לא נתחיל.

כן.

תלמיד: בסופו של דבר זה עניין פסיכולוגי, גם קראתי פעם שאם אדם סומך על הבורא אז הוא משתחרר מהפחד הזה.

כן.

תלמיד: אבל בשביל זה הוא צריך להרגיש שזה עניין פסיכולוגי או שזה צריך להיות משהו ממשי?

אבל זה עוזר לו, ואז הוא יכול לעזוב את התפיסה הנוכחית שלו, ולעבור לסוג של התפיסה הבאה, אחרת.

תלמיד: אם אדם מגיע למצב שהוא כבר מרגיש ומבין שהבורא דואג לו בכול והוא רק צריך לסמוך על מה שקורה, הוא משתחרר מהפחד?

מה זה "לסמוך על מה שקורה"?

תלמיד: הוא לא צריך לדאוג לזה, אם הוא יתנהג נכון ויתייחס נכון למציאות, יסדרו לו מלמעלה את כל הצרכים שלו.

כן.

תלמיד: זו תפיסה נכונה?

כן.

תלמיד: אז למה הוא צריך שש מאות אלף?

זה התנאי, שאם כתוצאה מהעבודה שלך, מהיגיעה שלך, אתה מרגיש שאתה נעשה קשור לשש מאות אלף רצונות, אז אתם ביחד מתחברים לכוח שנקרא "בורא".

תלמיד: לגבי האבות, שמעתי פעם שהאבות קיימו את התורה כולה גם לפני שהיא ניתנה. מה זה אומר שלא ניתנה להם התורה? מה ההבדל פה?

אלו תנאים אחרים, זה מצב אחר.

תלמיד: מדובר על עביות אולי, או שזה לא קשור?

אני לא יודע. לא קראתי על זה באופן ברור באף מקום. ככל שאני אדבר, הכול באוויר.

תלמיד: קשה להבין מה מוסיף תנאי הערבות לעניין קיום המצווה "ואהבת לרעך כמוך".

למה?

תלמיד: בעל הסולם כותב בתחילת אות ט"ז איך מחייבת אותנו התורה בדבר שהוא לגמרי מן הנמנעות לקיימה, מזה הוא התחיל את המאמר, שאי אפשר לקיים "ואהבת לרעך כמוך", ואז הוא אומר שהפתרון הוא בערבות.

כן.

תלמיד: הוא מסביר, ש"אם שש מאות אלף איש מסתלקים מכל עסקיהם לצרכי עצמם, ואין להם שום עסק בחייהם, רק לעמוד על המשמר תמיד, שלא יחסר שום צורך לחבריהם. ולא עוד, אלא שיעסקו בזה באהבה עצומה, בכל לבבם ונפשם, ככל גדרה של המצוה "ואהבת לרעך כמוך". אז ברור בלי שום ספק, שאפס כל צורך מכל יחיד מחברי האומה, לדאוג מה בשביל קיומו עצמו." בכל זאת, כל אחד מהשש מאות אלף צריך לקיים את המצווה של "ואהבת לרעך כמוך" כלפי החברים.

כן.

תלמיד: אבל פתחנו ואמרנו שזה לא ניתן, אז איפה התוספת הזו של הקפיצה, בין זה שכל יחיד מנסה לקיים ואהבת לרעך כמוך ולא יכול, לבין זה שכולם ביחד מנסים לקיים ואהבת לרעך כמוך וכן יכולים?

בחיבור.

תלמיד: אם אני מבין נכון חיבור הוא כבר התוצאה של המאמץ שלהם, כשהם כבר נמצאים בקיום הערבות.

כן.

תלמיד: אבל השאלה איך הם מדלגים, איך הם קופצים את המדרגה הזו, מזה שכל אחד בפני עצמו מרגיש שלא ניתן לקיים את המצווה, "ואהבת לרעך כמוך"?

אבל כשמתחברים, אז מרגישים שבחיבור יש להם פתרון.

תלמיד: את זה אני מבין, בעל הסולם גם מתאר שאז כל אחד מקבל את הביטחון, מפסיק לדאוג לעצמו ופנוי לדאוג רק לאחרים. אבל לפני כן יש איזשהו פער, שכאילו לא ניתן לגשר עליו, בין זה שכל אחד, אפילו אצלנו, מרגיש את עצמו כיחיד בדרך ומשתדל לעבוד באהבת חברים, לבין החיבור.

עלייה לדרגת החיבור.

תלמיד: כן, איך זה קורה?

זה קורה מלמעלה, הבורא מחבר אותם, אין בהם כוח לחבר את כל הנשמות הפרטיות יחד.

תלמיד: באיזה תנאי?

בתנאי שכולם רוצים להיות יחד, לא לעזוב אחד את האחר, כי תנאי הערבות תלוי בחיבור של כולם.

תלמיד: הרבה פעמים אנחנו נותנים את הדוגמה הזו, שחבר מרגיש שהוא לא מצליח לעשות, ואתה אומר לנו הרבה פעמים, חסרה לכם הרגשת תלות, חסרה לכם הרגשת ה-ביחד, חסרה לכם התמיכה, הפעולה המשותפת, התפילה המשותפת.

כן.

תלמיד: איך מייצרים את התנאי המקדים כדי להיכנס לערבות?

איזה תנאי?

תלמיד: זה מה שאני שואל, מהו התנאי הזה? אני שמעתי ממך שכולם צריכים להיות במאמצים לעסוק ב"ואהבת לרעך כמוך", ואז הבורא מעלה את כולם לחיבור.

כן.

תלמיד: ואז אפשר לקיים "ואהבת לרעך כמוך".

אמת.

תלמיד: מה זה שכולם משתדלים לעסוק ב"ואהבת לרעך כמוך"?

עוד לפני שכולם משתדלים, איך להגיע למצב שכולם משתדלים, וכולם רואים שזו הפעולה ההכרחית שנמצאת לפניהם.

תלמיד: לכאורה רק על זה אנחנו מדברים.

כן.

תלמיד: אני מבין שעוד חסר אפילו להרגיש שכולם משתדלים בזה?

זה תלוי באדם, שהוא יוכל להעלות את עצמו, ולראות את כל החברים שלו בחבורה יחד.

תלמיד: אז לפעמים אנחנו שומעים, כמו שעכשיו אמרת, שזה תלוי באדם לראות שהחברים שלו מתאמצים לעסוק באהבת חברים.

כן.

תלמיד: ולפעמים אנחנו שומעים שאנחנו צריכים לעסוק ביחד באהבת חברים.

ודאי.

תלמיד: זה גם זה וגם זה? איך זה עובד?

איך זה עובד אנחנו צריכים לגלות בפועל. אנחנו צריכים לגלות את זה בפועל, שכך זה יקרה איתנו.

תלמיד: אמרת שחסר עוד העניין שכולם מרגישים צורך לעבוד באהבת חברים. זה מה ששמעתי, זה מה שהבנתי, שחסר עוד את התנאי של ביחד.

את הצורך לעבוד באהבת חברים אנחנו מקבלים מזה שגידלנו מספיק את הרצון שבכל אחד ואחד לרצות בחיבור עם כולם, ואנחנו צריכים עכשיו לשבור את המחיצות בין כולם.

תלמיד: זה משהו שצריך להתרקם בכללות החברה?

כן.

תלמיד: ובמה כל יחיד תורם לזה?

כל יחיד תורם לזה במידה שהוא רוצה בצורה אחידה לשבור את המחיצה.

תלמיד: איך שוברים את המחיצות בינינו?

על ידי תפילה, אין כלום מלבד זה, רק תפילה. תפילה הקשורה לביטחון שאנחנו כן עומדים לקבל כוח שישבור את כול המחיצות ויחבר אותנו יחד.

תלמיד: הבנתי מתחילת הדברים שלך, שכוחות הטבע פועלים עלינו בכל פרט ופרט כדי לקרב אותנו לבורא והם מזמינים אותנו בעצם לפעול ביחד איתם לאותה המטרה.

כן, אבל הכוחות האלה בינתיים לא מחוברים ביניהם כביכול, הם לא מביאים אותנו לחיבור אלא פועלים על כל אחד ואחד, ואנחנו מגלים שכל החברים מסכימים בעצם, אבל יחד עם זאת כל אחד לא מרגיש את האחר, הם לא קשורים יחד, הם כאילו עומדים צמוד בחדר אחד.

תלמיד: אבל מצד כוחות הטבע, המגמה שלהם היא להביא אותנו להיצמדות הזאת?

לא, אנחנו צריכים על ידי התפילה להביא את עצמנו להיצמדות הזו.

תלמיד: בלי האדם, מה המגמה של כוחות הטבע?

מגמת כוחות הטבע, היא רק כדי להביא את האדם למצב שכולם נמצאים יחד בכלי אחד.

תלמיד: אז עם או בלי כוונת האדם, הם יביאו אותו להיות איש אחד, כלי אחד?

לא.

תלמיד: למה לא?

הם יביאו אותו למצב שהוא יהיה בהרגשת הטבע כמכלול כוחות הפועלים עליו במטרה לממש את החיבור, אבל הוא בעצמו לא יכול לזוז.

תלמיד: ומה מביא אותנו להיצמדות הזאת, להרגשה שכולנו בזרימה אחת?

אם נרצה, זאת אומרת אם יש אולי בינינו מיעוט עובדי הבורא, עובדי ה', אז נוכל גם לממש את זה.

תלמיד: מהו המיעוט הזה, ומה מביא אותו להיצמדות הזאת? מאיפה צומח בו פתאום רצון להיצמד? זה נגד חוקי הטבע.

למה?

תלמיד: כי כל אחד בקו שלו, בזרימה שלו.

כל אחד בקו שלו ושם הוא מגלה את האפסיות שלו ואז הוא מגיע להחלטה שהוא חייב להתחבר עם כולם כדי למצוא את העיקרון המשותף שיקשור ביניהם ויוכל להוביל אותם למטרה המשותפת.

תלמיד: מה מביא את האדם להחלטה להתקשר פתאום לאחרים, להיות אחד, להיות צמודים בחדר אחד?

כי מבפנים אנחנו נמצאים כאיש אחד בלב אחד, אנחנו באים משורש אחד ולכן אנחנו כן יכולים לחשוב על זה ולהתקרב לכך. רק הסבלנות בעצם, כמו שכתוב, מידת הסבלנות עמדה להם, אז נגיע.

תלמיד: מה ההבדל בין כוחות הטבע לבין כוחות התורה?

זה אותו דבר, אין הבדל.

תלמיד: הוא כותב "ואחר שכל אחד ואחד מהאומה הסכים בכל לב ונפש להדבר, ואמר: "נעשה ונשמע", אז נעשה הדבר הזה,"

כן, כי זו כבר רמה אחרת של חיבור, הם צריכים לבחור בחיבור.

תלמיד: אז על מה בדיוק ההסכמה?

הסכמה שהם, נשמות ישראל, צריכים להיות מחוברים ביניהם "כאיש אחד בלב אחד".

תלמיד: הוא כותב "אם כל אחד מהאומה מסכים לעבודה הנשגבה הזאת?". איך כל אחד מחברי האומה מקבל, מבצע את פעולת ההסכמה בתוכו?

מזה שהוא רוצה להיות קשור לכל הנשמות שבאומה, כך הוא מגיע לחיבור.

תלמיד: זו פעולה של רצון, אתה פשוט רוצה שזה יקרה?

כן.

תלמיד: יוצא כמו שהוא כותב "ולפיכך, אחר שכל חברי האומה הסכימו לדבר, תיכף ניתנה להם התורה". אז מה קורה איתם עד נקודת ההסכמה?

אחרי שהם הסכימו לקבל את התנאי להיות בערבות הדדית, שכל אחד ידאג לאחרים, אז כולם זוכים לקבלת התורה.

תלמיד: מה המכשול, המעצור הכי גדול שיש באדם לקבל הסכמה כזו?

המכשול הכי גדול באדם הוא, שכדי להתחבר עם הזולת הוא חייב כביכול להתנתק מהבורא.

תלמיד: למה?

בינתיים כך יוצא לו. אני לא יכול להסביר את זה. כדי להתחבר עם הזולת הוא חייב להתנתק מהבורא הקודם שהיה לו, ולהיות מעורב במערכת חדשה שבה הוא מגיע למציאות חדשה, לחיבור חדש, ויכול להתקשר בכל מה שאפשר ליתר החלקים שבנשמה.

תלמיד: האם נכון שהר סיני הוא תוצאה מכך שאנחנו רוצים חיבור, אבל לא יכולים להשיג אותו, ואז יש גילוי הטבע האמיתי שלנו, השנאה?

אתה אומר ששנאה מגיעה אלינו בעקבות חוסר יכולת להתחבר כדי לגלות את הבורא ככוח אחד, ומפני שאנחנו לא יכולים לגלות אותו אז יש בינינו כוח מפריד, השנאה.

תלמיד: איך נוכל להגיע למצב שנדרוש חיבור? אנחנו לא יכולים להשיג את התוצאה הזאת על ידי הכוח האנושי שלנו.

איך נגיע בכל זאת לרצות חיבור? עוד ועוד לנסות ולהתפלל. "פרוטה ופרוטה מצטברת לחשבון גדול"¹.

תלמיד: כל דבר שאנחנו מגלים הוא מתוך הפכיות הצורה. גם למגע בקשר אנחנו מגיעים מתוך שדוחפים אותנו לאיזה מרכז. מהי הצורה הרצויה של גילוי הפכיות הצורה בינינו כדי שלא נגיע לחיבור מתוך דוחק, בעל כורחנו? אנחנו צריכים להגיע להרגשת ההפכיות מתוך שאנחנו באמת רוצים להשיג חיסרון נכון, כי אם אדם מרגיש שהוא חייב להתחבר כדי להתגבר על הייסורים שלו, זה לא רצוי בעיני בורא. ראינו זאת גם במדינה, הגיעו לאחדות על מנת לעמוד מול השונא שבא להרוג. במקרה כזה יש לנו כוחות להתגבר, להילחם, אבל זה לא רצוי.

כן. ניסיתי להסביר, וכמה שדיברתי המצב לא התבהר.

תלמיד: אנחנו גם מגיעים למצב שיש התכללות, עוד ועוד אנשים, כל מיני מצבים, "אומה שלמה" הוא כותב כאן, איך יכולה להיות אומה שלמה, להביא את כולם? זה רק דרך ייסורים, כמו שכותב בעל הסולם שאנחנו "שק של אגוזים".

לא. בדרך שלנו שזו דרך התיקון, כשאנחנו מחברים חלקים שבורים יום יום יחד יותר ויותר, אנחנו צריכים גם בזה לשמוח ולראות את העבודה המיוחדת שהבורא נתן לנו. ואנחנו, כמו ילדים, צריכים לבנות מחלקי הפאזל הזה צורה שלמה.

תלמיד: חסרה פה שמחה, אין את ההרגשה הזאת.

שמחה צריכה להיות בגילוי.

תלמיד: שמעתי שאמרת שכדי להתחבר עם הזולת, האדם חייב להתנתק מהבורא הקודם שהיה לו, להיות מעורב במערכת חדשה שבה הוא מגיע למציאות חדשה ולחיבור מחדש, ואז הוא יכול להתחבר מחדש ליתר החלקים שבנשמה.

היום דיברתי ככה?

תלמיד: ככה שמעתי, זה מה שכתבתי. אם אני רוצה להתחבר עוד יותר לחלקי הנשמה, אז השלב הראשון שאני צריך לעשות זה להתנתק מהבורא הקודם. מה זה אומר? מה אנחנו צריכים לעשות?

להתנתק ממה שחשבנו שזה הבורא במצב הקודם, בדרגה הקודמת.

תלמיד: מה עשירייה צריכה לעשות כדי להחליט להתנתק מהבורא הקודם שהיה לה כדי לעלות למדרגה חדשה של חיבור? מה זה אומר?

בלי שאתם נתפסים בבורא החדש אתם לא יכולים להתנתק מהבורא הקודם.

תלמיד: יש פה דבר מעניין, בורא קודם, בורא חדש.

כן.

תלמיד: אני לא מבין את המונח "בורא קודם" ו"בורא חדש". מה זה אומר?

כך גם מקובלים כותבים.

תלמיד: נכון, שכל יום יש לי בורא חדש, אני מבין את זה. סוף סוף אנחנו אולי שומעים את מה שאמרת או מה שמקובלים אומרים, אז אולי ננסה לראות מה לעשות עם זה.

מה לעשות עם זה? פשוט להשתדל להגיע לבורא החדש. הבורא החדש הוא מי שסידר אותנו יחד, מי שמחבר אותנו יחד, מי שמחזיק אותנו יחד בשעה שאנחנו לא מסוגלים בכלל להחזיק אחד ליד השני, ומי שמקדם אותנו יום יום, וכך אנחנו רואים שעוד מעט נגיע, כנראה.

תלמיד: כשאנחנו מתנתקים מהבורא הקודם, ממה שבעצם היום מחבר בינינו, אם אני מבין נכון זה הבורא הקודם שיש פה, מה מחזיק אותנו שלא נתפזר לכל קצוות הארץ?

גם הבורא.

תלמיד: אם אנחנו מחליטים בינינו שאנחנו רוצים להיפטר מהבורא הקודם, להתנתק ממנו, ולעבור לבורא החדש, אז מה עכשיו עלינו לעשות?

רק לעבור לבורא החדש. כל פעם להתקדם לבורא יותר אמיתי, נכון, שיכולים לגלות.

תלמיד: ואיך אנחנו מבררים מה זה הבורא החדש הזה?

בקשר שלנו עם החברים. ודאי שיש כאן עוד פעולות שאנחנו צריכים לקיים, ואז נשיג את הכוח העליון, כוח משותף.

תלמיד: נגיד שיש לנו הזדמנות היום בערב לשאול את כל האומה אם הם מוכנים לבצע את כלל הערבות או לא, מה זה אומר שהעם מוכן לשאלה הזאת? איזו כמות צריכה להיות בעם כדי שיהיה מוכן לענות על השאלה?

זה לא עניין כמותי אף פעם. אף פעם לא סופרים את הראשים או את האצבעות, אלא תמיד זו העוצמה בחיבור, זו כמות שהופכת להיות לאיכות.

תלמיד: להמשיך לברר את הדיון הזה על הכוחות שפועלים עלינו. בעשירייה שלנו היינו רוצים לאסוף את כל הכוחות האלה, ששים ריבוא, שש מאות אלף, ואני מבין שזה לא מספר. למה הכוונה לאסוף יחד את כל הכוחות שפועלים עלינו? מה זה שש מאות אלף? מה הם הכוחות האלה?

זו עוצמה, עוצמת החיבור בסך הכול. גם זה צריך להיות יותר ברור - עוצמת החיבור.

תלמיד: איך אפשר להגיע למצב של נראה ונשמע בעשירייה?

זה על ידי חיבור. כאשר כולנו מתחברים יותר ויותר, אז זה יוצא מהחיבור שלנו.

תלמיד: אמרת על הכוח הזה של ששים ריבוא נשמות, שזה ז' ספירות של זעיר אנפין. איך אנחנו מגלים בעשירייה את הכוח הזה של ששים ריבוא נשמות?

זה פשוט מתגלה כמילוי.

תלמיד: אמרת שעלינו להרגיש שכולנו יחד נמצאים בחדר אחד, והרבה פעמים בפגישות שלנו, בעבודה שאנחנו עושים, יש לנו את ההרגשה הזאת שכאילו אנחנו בחדר אחד. מה צריך להתווסף כאן כדי שיופיע הכוח הזה?

הכוח המשותף של המסה של הנשמות, ממש כבדוּת.

תלמידה: לאיזו הרגשה פנימית האדם צריך להגיע כדי שלא ידאג כבר לצרכים שלו עצמו?

לדבקות עם הבורא. אני צריך להיות דבוק עם הבורא נגיד כמו ילד קטן עם אבא שלו הגדול, כמו משרת נאמן לאדון שלו, וכך אני מקבל פקודות ובקלות מבצע אותן, בשמחה.

תלמידה: כשהאדם משיג את הבורא דרך החיבור בעשירייה, האם הוא הופך לאדם חדש? מה קורה לו בעצם?

כשאני מגלה בורא חדש בכל מדרגה ומדרגה, אני מתייחס אליו בצורה חדשה, וכך עולה יותר ויותר.

תלמיד: איך להפוך קנאה רעה שמתגלה בעשירייה בין החברות לקנאה טובה שנוכל להגיע ל"ואהבת לרעך"?

על ידי הדיבור. לדבר, לשבור את המחיצות ולעשות קשר בדיבור. זה מאוד חשוב. הם יכולים להתקדם בחכמה אבל בעצם בין הנשמה לא יהיה שום תוספת חיבור, חייבים לשבור את זה.

תלמיד: כשאנחנו משיגים ערבות או מתקרבים לערבות, מהו היחס הפנימי או החיצוני כלפי החברים?

היחס הפנימי, שאני רוצה להיות מחובר איתם בכל הרגשות, בכל הכוונות, בכל המעשים הרוחניים, הגשמיים, מה שאפשר, איתם יחד ואני רוצה ממש להתבטל לגמרי כלפיהם. זה היחס שלי לחברים.

תלמיד: לפעמים אני נוקשה ודורש מעצמי. אני לא יכול אותו היחס לעשות כלפי החברים.

נכון.

תלמיד: אני צריך יחס אחר, לא כמו לעצמי. מה היחס הנכון?

אהבה. כלפי חברים יחס של אהבה, זה סימן החיבור.

תלמיד: למה זה כל כך נסתר?

זה לא נסתר, זה לא נמצא עדיין באוויר שלנו. אבל אם אנחנו נחשוב על זה, כל אחד קצת במשך היום, אז אתה תרגיש שאתה נמצא באוקיינוס של אהבה.

תלמיד: שמעתי שאמרת "בורא חדש", כתוב "ויקום מלך חדש על מצרים", פרעה חדש. לזה בעצם התכוונת?

לא. התכוונתי שיום יום, כמו שאומרים מקובלים וכתוב כמה פעמים, יש לנו בורא חדש.

תלמיד: ההרגשה שאדם בדרך שלנו מוחק את כל מה שהיה אתמול, הוא אפילו מוחק את כל מה שהוא כתב והוא מגלה את זה מחדש.

יכול להיות. אני לא ממליץ לך לבנות על המחשבות האלו משהו.

תלמיד: בהרגשה שלי באמת כל יום יש פה משהו חדש. איך מתבטא הרגשת הבורא החדש בקשר בינינו?

מתבטא בקשר החדש.

תלמיד: מה זה?

הקשר בינינו.

תלמיד: איך נראה הקשר החדש בינינו?

כשאנחנו ניגשים, נגיד לקשר חדש עם החברים, אז אנחנו מרגישים מיום ליום שהיום אני מתייחס אליהם אחרת מאתמול או משלשום, וכך אנחנו מחדשים את הקשר.

תלמיד: ואפשר להגיד שהחבר נפתח לי מחדש, אני רואה בו תכונות שלא ראיתי.

כן.

תלמיד: האם אני רוצה לקרב אותו אליי יותר? זה קורה בינינו.

אתה חושב על עצמך לא עליו.

תלמיד: אז איך אני חושב עליו?

תגלה בו נטיית יתר לחיבור.

תלמיד: השאלה הזאת - האם מסכים, צריכה כל הזמן לעמוד לפני העיניים?

מה מסכים?

תלמיד: האם מסכים להיכנס לעבודה הגדולה הזאת כמו שהוא כותב, "השלימו את עצמם לאומה שלמה ואז כל אחד נשאל אם הוא מסכים".

כן.

תלמיד: יש טעם לברר את זה בעשירייה? הרי השאלה הזאת היא עניין של התפתחות וכל אחד מגיע אליה באופן אחר, לא?

כן.

תלמיד: הרי הוא כותב שכל אחד מחברי האומה נשאל אם מסכים, אז איך מגיעים לשאלה הזאת ביחד?

לא ביחד, זה לא חייב להיות בפומבי, כך שכולם שואלים דרך מיקרופון או משהו, לא, אלא השאלה מתעוררת בלב.

תלמיד: באופן אישי?

באופן אישי.

תלמיד: ואין טעם לעורר אותה בעשירייה?

אפשר.

תלמיד: הרי אמרנו שזה עניין של התפתחות שכל אחד צריך להגיע אליה בקצב שלו.

כן.

תלמיד: בכל זאת לעורר את זה ולדבר ולנסות להבין?

כן כן.

תלמיד: ומה אם אחד מחברי העשירייה לא יסכים?

ככל שנגדל, הפערים, השאלות ואי ההבנות בינינו יכולים להיות יותר ויותר גדולים.

תלמיד: אבל עדיין העבודה היא להתעלות מעל זה כמו שאנחנו לומדים, אבל לא צריכה להיות הסכמה של כל אחד עקרונית כדי להתקדם להתעלות הזאת?

כן, אבל יחד עם זה אנחנו גם צריכים לעבוד על חוסר הסכמה, וגם על למה יש דעות כאלה וכאלה וכן הלאה, אנחנו צריכים לתת לעצמנו תשובה שזה מגיע מחוסר השתוות, וזה מגיע מחוסר הרגשת הבורא בשווה לכולם.

תלמיד: ואז מה העבודה ברגע שמזהים שזה מגיע מחוסר השתוות בתוך העשירייה, כלומר כשמזהים את המצב?

אז צריכים לבדוק מאיפה זה נובע. האם מחושים שונים או מעוצמת העבודה שאני משקיע שהיא שונה, וכאן העבודה, כאן הבירורים.

צריכים לשאול תמיד מתי אנחנו מגיעים ל"עמק השווה", כי בעמק השווה, בכאלה מצבים אנחנו יכולים להרגיש את עצמנו שנמצאים כולנו יחד, ואז יכולים לקבוע לעצמנו, לכולנו הרגשה אחת, ושם לעשות לעת עתה אילו פעולות בהשתוות.

תלמיד: האדם לפי טבעו כל הזמן רוצה לעשות סדר בחיים שלו. רוצה להבין את האמת, לקבע דברים, ויחסי הערבות דורשים כל הזמן שינוי, כל הזמן להרוס את מה שחשבת קודם שהוא נכון, נאמר "הבורא הישן", ודווקא לראות בשינוי את השאיפה לדבר הבא.

כן.

תלמיד: איך עושים סדר בין שני הכוחות האלה, רוצים לעשות סדר והבנה ולארגן את הדברים נכון, אבל דווקא היחסים בינינו כל הזמן דורשים שינוי?

זו כל העבודה שלנו, אנחנו צריכים ממצב שנמצאים בו עכשיו, מבינים ומכירים את כל הסביבה, בכמה צורות שיש בנו, יחד עם זה צריכים להשתנות. אני צריך לשנות את הסביבה, אני צריך לטפס עליה.

תלמיד: אז למה כל הזמן הרצון הזה לעשות סדר?

כי אני מפחד שאני מאבד את עצמי.

תלמיד: זאת אומרת, זה טוב שרוצים לעשות סדר?

זה מחוסר הבנה, חוסר הזדהות עם המערכת.

תלמיד: נאמר מצב של מקובל שהוא כבר בגמר תיקון, הוא לא רוצה יותר לעשות סדר, הוא מוכן להיענות לכל שינוי מהבורא וזהו?

אתה אומר שהוא בגמר תיקון.

תלמיד: כן.

אז מה יש לו לשנות?

תלמיד: לא לשנות, הרצון להבין, כי הרצון להבין הוא רצון לסדר תבניות, לסדר דברים שהם ברורים.

זה קרה הרבה לפני כן, הוא עבר את זה כבר מזמן.

תלמיד: זאת אומרת, הוא לגמרי במסירות לכל שינוי שהבורא מוכן לעשות עליו והוא איתו?

כן.

תלמיד: כתוב שכל יום מגלים בורא חדש. ויחד עם זאת, אמרת פעם, אני זוכר, שאם יש מגע עם הבורא, צריך לתפוס את הנקודה הזאת וללחוץ עליה ולעשות ממנה שטח. וגם אנחנו זוכרים את ה"אני הויה לא שניתי". אז איך להתייחס לזה?

אנחנו בדרך שלנו תמיד רוצים לקצר בין שני הקצוות של העולם, בין "אם אין אני לי מי לי" ל"אין עוד מלבדו" וכל הזמן אנחנו נמצאים באילו בירורים של היחסיים ביניהם.

אנחנו נתקדם. פשוט אין דבר יותר נכון כשעומדים באיזו נקודה, מלנסות להתקדם, ואחר כך, פעם, אפשר לחזור, אבל תנסו להתחבר, להתקדם.

אות יז

"ובהאמור נתרחבנו להבין מאמר אחד, מהיותר מתמיהים שבמאמרי חז"ל, דהיינו במה שאמרו, אשר "כל ישראל ערבים זה לזה". שלכאורה הוא בלתי מוצדק בתכלית. כי היתכן, אם מי שהוא חוטא איזה עבירה ומכעיס את קונו, ואין לי שום הכרות ושייכות עמו, יגבה הקב"ה את חובו ממני? ומקרא כתוב: "לא יומתו אבות על בנים וגו', וכן איש בחטאו יומת וגו'?" ואיך אומרים, אשר אפילו הנכרי לי לגמרי, שאיני מכיר לא אותו ולא את מקומו, נמצאתי ערב בחטאיו?

והמעט לך זה, קח וראה (במסכת קידושין, דף מ' ע"ב), וזה לשונם: "רבי אלעזר ברבי שמעון אומר, לפי שהעולם נידון אחר רובו, והיחיד נידון אחר רובו, עשה מצוה אחת, אשריו שהכריע את עצמו ואת העולם לכף זכות. עבר עבירה אחת, אוי לו שהכריע את עצמו ואת העולם לכף חובה, שנאמר: "וחוטא אחד יאבד טובה הרבה". עכ"ל.

והנה עשאוני ר' אלעזר ברבי שמעון ערב גם בשביל העולם כולו. שנמצא לדעתו, אשר כל בני העולם ערבים זה לזה, וכל יחיד במעשיו יגרום זכות או חובה לכל העולם כולו, שזהו תמיהא על גבי תמיהא.

אולם לפי המתבאר לעיל, הרי דבריהם ז"ל מובנים ומוסכמים בתכלית הפשיטות. כי הנה הוכחנו לעינים, אשר כל פרט ופרט מהתרי"ג מצות שבתורה, סובבים על קוטבה של המצוה האחת של "ואהבת לרעך כמוך". ונתבאר, שקוטב זה אינו בגדר של קיום זולת באומה שלימה, שכל חבריה מוכנים לדבר."

מכאן ברור לנו למה צריכים להגיע.

תלמיד: מה ההשפעה של העשירייה, של כמה חברים, על המערכת כולה, על כל הנשמות?

יש השפעה אבל די חלשה.

תלמיד: חלשה? אז מה בעצם התפקיד של כל עשירייה כלפי כל המערכת?

התפקיד של כל עשירייה זה כל הזמן לעמוד על האבחון שיש בה, לאן היא כולה בכללותה זזה, מה נמצא במטרת הבירור ביניהם, ואיך הם יכולים בשינויים האלו לעורר את כל הקבוצה הגדולה לבירורים הנכונים.

תלמיד: מתוך כל האנושות יש קבוצה ובתוכה עשירייה. העשירייה מעלה את עצמה יחד עם כל הקבוצה. באיזה שלב מצטרפות שאר הנשמות?

מה זה שייך?

תלמיד: אנחנו תמיד אומרים שהמטרה שלנו למשוך את האור, להשפיע על המערכת כולה ולמשוך את כלל האנושות לאותה פעולה של החיבור של הערבות יחד איתנו. מתי קורית ההשפעה ההדדית?

זה לגמרי עוד לא כמטרתנו. עוד מוקדם.

תלמיד: איך שאני מבין, מערכת הטבע תלחץ על האדם בלי שום בחירה מצדו. יש כוחות טבע שמטרתם להביא את האדם לחיבור, והם ילחצו וילחצו כל עוד לא יצמח באדם רצון חופשי להתחבר. זה נכון?

כן.

תלמיד: הרצון להתחבר הוא רצון חופשי?

לא. אין שום רצונות חופשיים. הבורא בחר בכאלו רצונות ובכאלו נשמות, וכל זה נמצא פרוס לעינינו.

תלמיד: ואם אדם לא נעשה חופשי, מה הטעם של כל זה?

"להיות עם חופשי בארצנו" זה אחרי שאנחנו מגיעים לרצון חופשי, ויכולים להשתמש בו, לחיות בו. נקווה שפעם זה יקרה.

תלמיד: אז מאיפה בא הרצון החופשי מכל חוסר החופש שבו פועלת מערכת הטבע?

אין. אין, בארץ אתה לא רואה שום פעולה חופשית.

תלמיד: אז מאיפה הגיע הרצון החופשי?

הרצון החופשי בינתיים לא מגיע, אנחנו עוד צריכים להגיע למצב שאנחנו מבקשים רצון חופשי, בוחרים ברצון חופשי, ואז יכול להיות שנקבל אותו.

תלמיד: שמענו שאף פעם לא מדובר על עניין כמותי אלא על עוצמת החיבור, ושכמות הופכת לאיכות. אז לגבי המושג "אומה". בעל הסולם כל הזמן מדבר כאן על אומה, אומה שלמה, מי זאת "האומה", זו קבוצה, זו עשירייה, זו קבוצת מקובלים, מי זאת האומה שעוברת את כל התהליך שבעל הסולם מתאר כאן?

אני חושב שזה אוסף של כל החלקים המיוחדים מכל הנשמות, ואיך שהן מתחברות, מצטרפות, ומתייחסות לכוח העליון, זה נקרא "אומה".

תלמיד: זה מצב איכותי?

זה מצב איכותי, ודאי.

תלמיד: אז זה סוג של איזו עוצמת חיבור שקורית במי, בעשירייה, בצמד אנשים, בהרבה אנשים?

זו עוצמת החיבור שנגזרת מכל עשירייה ועשירייה, וכך העשיריות מתחברות.

תלמיד: אז אם ננסה רגע להשליך את זה לעולם שלנו, של בני ברוך, זו העשירייה העולמית המשותפת שלנו, זו הקבוצה העולמית, או כל עשירייה בנפרד, או כמה עשיריות?

הכי קרוב לזה זו העשירייה העולמית.

תלמיד: זאת אומרת, יש פה עוצמה של חיבור שבכל זאת כן נגזרת מכמות של אנשים שרוצים את עוצמת החיבור הזאת, נכון?

כן.

.

תלמיד: זה לא יכול להיות ביחידים.

לא, זה בכמות ואיכות.

תלמיד: אז יש פה איזו מדרגה של עוצמת חיבור שאליה אנחנו צריכים להגיע יחד?

כן.

תלמיד: בתוך הקבוצה העולמית אנחנו מאוד מגוונים, שונים, מגיעים מרמות שונות, דרגות שונות. איך ליישב את זה, או שזה לא חשוב?

זה לגמרי לא חשוב.

תלמיד: יש פה איזה עניין יחסי, שכל אחד צריך להגיע אליו?

זה בדרך, כן. עוד מוקדם לדבר על זה, ממש עוד קצת, אבל יש לפנינו בקצת הזה כמה שינויים מהותיים. אני חושב שלקראת הקיץ אנחנו נשתנה, נשתנה בהרבה.

תלמיד: אני חוזר אל סוף המאמר "מתן תורה". איך אפשר להבין את הרעיון ש"כל ישראל ערבים זה לזה", אם התורה אומרת ש"איש בחטאו יומת" וכל אחד אחד בעצם אחראי רק על עצמו. אז איך אתה מיישב את זה?

כי כל אחד בחיים הפרטיים שלו מקיים את הפקודות של עצמו, אבל יחד עם זה כולם יחד מקיימים את רצון ה'.

תלמיד: אני אחראי על המעשים שלי?

כן.

תלמיד: ואם אני חוטא או להיפך, אני זוכה לתוצאות?

כן.

תלמיד: אני מבין שזה כלל אחד. מה לגבי הכלל השני, "כל ישראל ערבים זה לזה"? החטאים שלי גורמים למיתה שלי, או שאני פוגע גם בזולת? אני לא מבין את הקשרים.

החטאים שלך מגיעים לכל כלל הנשמות, והנשמות האלו מקבלות שינוי על ידי מה שאתה דרדרת בשבילן.

תלמיד: אני פוגע רק במי שנמצא איתי בערבות, או בכולם, גם במי שלא נכנס בכלל הערבות?

גם בכולם.

תלמיד: אז מה זה "איש בחטאו יומת"?

עוד אין לי מילים להסביר את זה. אבל אנחנו נבין, ממש ממש נבין, בקרוב. ניכנס לכנס, והשכל ישתנה.

(סוף השיעור)

---

1. "פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול" (תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף ח', ב')↩