שיעור צהריים 09.09.2022 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

רב"ש ב', אגרות, עמ' 1444, אגרת י"ד

קריין: "כתבי רב"ש", כרך ב', אגרות, עמ' 1444, אגרת י"ד.

זאת אגרת שרב"ש כתב מלונדון כשהיה שם. הרבה פעמים היה נוסע לאנגליה, היו לו שם הרבה תלמידים חלק מהם הכרתי טוב כי הם היו מגיעים לכאן לישראל, והיום הם כבר בעולם האמת. ואנחנו נקרא את האיגרת ונראה מה הוא רוצה להגיד משם לתלמידים שלו.

אגרת י"ד

ב"ה ב' ויצא, ו' כסלו פה לונדון

"לכבוד התלמידים שיחיו

אני רואה שאתם נוהגים עימי מדה כנגד מדה, זאת אומרת אם אני לא עונה לכם תיכף על מכתבכם כבר אתם מוצאים בנפשכם שכבר יצאתם ידי חובתכם, וכבר אין ביכולתכם מקום לכתוב לי מכתבים. ובטח שהצדק איתכם והכל אני אשם, זאת אומרת שהחליפה מכתבים אינו כל כך בצפיפות, הוא רק בי האשמה, ואני תפילה לה' שיחונן לי דעת לתקן את כל האשמות שישנם עלי."

אתם רואים עד כמה הוא באמת רוצה לראות את האשמה שלו בזה שלא מקבל מהם תגובות על המכתבים שלו. והאמת, שהוא כתב מכתבים, יש לי תיק שלם של המכתבים שהוא שלח מכל מיני מקומות כשהיה בחו"ל לתלמידים שלו, וממש כתב להם בתדירות. אבל בכל זאת הוא אמר ש"אני אשם והכול עליי", הוא לא רצה להאשים אותם בשום דבר, זה מה שנקרא "על כל פשעים תכסה אהבה".

"אתמול אמרתי שיחה לפני נסיעתי לארץ בחבורת של תלמידי רבי דסלר," רבי דסלר למד קבלה, התעניין מאוד, יש לו ספר "מכתב מאליהו", מאוד מעניין דווקא, ורב"ש היה קרוב אליו. אחר כך הוא עבר לאנגליה ושם היו לו תלמידים, והוא היה מלמד אותם. ורב"ש שביקר אותם סיפר שהם אמרו אחרי שיחות איתו ש"אם לא היינו לומדים אצל רבי דסלר, אז היינו חושבים שרב"ש אומר לנו שטויות". כך אמרו לו בפנים והוא היה מאוד שמח מזה. אמר לי את זה בגאווה, ש"תראו עד כמה אנשים הבינו את השיחות שלי", עד כמה הם התקרבו אליו מפני שהבינו אותו, והבינו אותו מתוך שלמדו מהרב דסלר.

באחת הפעמים שנסע לתלמידים שלו הוא סיפר ששוחח איתם והם אמרו "אז מה, אנחנו לא נמצאים ב"לשמה"? אנחנו לא נמצאים ברוחניות? אז מה למדנו כל הזמן?", והוא ענה להם, "טוב, אני חוזר בעוד שבועיים ואני אסביר לכם כול מה שקורה". והוא נסע וכשחזר אחרי שבועיים הם כבר שכחו מזה, והוא שמח שלא היה צריך להיכנס איתם לכל מיני שיחות ובירורים, ובעצם הם הבינו שלא למדו כלום, ובזה הכול נגמר.

אחר כך הייתי עם רב"ש בזמן שהרב דסלר הגיע לארץ ונפטר. הלכנו יחד למקום שבו התאספו אנשים לכבוד הרב דסלר, וכך הסתיים העניין. "ואמרתי להם את המאמר: "אמר רבא לידע איניש בנפשיה אי צדיק גמור הוא" וכו'." זאת אומרת, האדם צריך לדעת בפנים בתוך הנפש שלו אם הוא צדיק גמור. "ואמרתי שענין התשובה נקרא שהאדם צריך לחזור למקורו.

היינו היות שעיקר הבריאה הנקרא אדם, הוא הרצון לקבל, והבורא הוא המשפיע, והאדם כששב למקורו, נקרא תשובה. והיכי דמי תשובה, כמו שאומר הרמב"ם, "עד שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לכסלה עוד". והעדות הזה מתגלה בהאדם רק לאחר שעשה תשובה, אז הוא משיג את נועם העליון, היינו שה' יתברך משרה שכינתו עליו. האדם ששב, היינו שזוכה לדביקות."

"וזה ענין "לידע איניש בנפשיה", היינו אם רוצה לידע אם כבר עשה תשובה, יש לו הבירור, אם כבר זכה לנועם ה' זה סימן ששב, היינו שהוא כבר בחינת להשפיע (עיין ב"הקדמה לתע"ס"). וזה ענין "בקש שלום ורדפהו". שכל המחלוקת הוא רק מהרצון לקבל, ו"בקש שלום" יכול להיות בבחינת רצון להשפיע."

הדבר הפשוט שאנחנו לומדים כל הזמן הוא שאדם צריך להגיע לרצון להשפיע, ואם לא הגיע לרצון להשפיע, הוא צריך לראות שעוד יש לפניו מה לעשות עד שיגיע לזה ויכנס לזה בכל הכוחות שלו, בכל הרצונות שלו שיתקן אותם מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע. זה נקרא שהוא "חוזר בתשובה שלמה".

"וזה ענין מה שכתוב "ויזרע יצחק בארץ ההיא, וימצא מאה שערים", היינו מאה אחוז. שזה דווקא מדתו של יצחק שקבל מאברהם, כמו שכתוב "ויתן אברהם ליצחק את כל אשר לו". ופירש רש"י במדרש, ר"י" רבי יצחק "אומר זו גבורה, ורבי נחמיה אומר זו ברכה, ושניהם לדבר אחד נתכוונו. ר"י מדבר מבחינת עבודה, שהראה לו מקום עבודה, היא דווקא על ידי התגברות. ור' נחמיה מדבר מהשכר, שדוקא על ידי התגברות זוכין להברכה, והברכה היא מאה אחוז. שעל ידי זה שזוכין לתשובה מאהבה, אזי כל מאה אחוז של העבודה מתברך, אפילו הזמן של העבירות."

אם אדם חוזר בתשובה אז כל מה שהיה לו בעבר, עבירות, לא חשוב איזה דברים שהוא עשה, הכול נכנס לתיקון והכול מצטרף למצוות, לדבר טוב. כי דווקא כל העבודה היא בצורה ש"אין צדיק בארץ" וכשמגיע לצדק, לשלמות העבודה, "אשר עשה טוב ולא יחטא", שכל העבודה שלו היא בזה שמתקן את כל העוונות, כל השגיאות שלו ודווקא עושה מהם מצוות. זאת אומרת, כל על מנת לקבל שהיה עושה, הוא מתקן לעל מנת להשפיע.

"והכל זוכין רק על ידי התגברות הנקרא כוחות, וכל כח וכח שהאדם מוציא מצטרפין לחשבון גדול. היינו אפילו שהאדם מתגבר באיזה פעם ובא לו מחשבה זרה, וטוען הלא אני כבר בדוק ומנוסה שעוד מעט לא יהיה לי את החשק הזה לעבודה, ומה אני ארויח אם אתן עכשיו מעט התגברות. ואז הוא צריך לענות, שפרוטה ופרוטה מצטרפות לחשבון גדול, היינו לחשבון הכללי, בין לשורש נשמתו, ובין לכלל כולו."

שאלה: מה זו התגברות?

התגברות זה כשיש התגלות של הרצון לקבל ואדם מתגבר על הרצון הזה ורוצה לעשות מעליו פעולה ברצון להשפיע. זה נקרא מתגבר.

תלמידה: תמיד אנחנו לומדים שלנו אין כוח, שאנחנו רק צריכים לבקש?

אז התגברות זה בכוח הבקשה, ודאי שאין לנו כוח. טוב מאוד אמרת, אין לנו כוח לעשות משהו טוב על מנת להשפיע לחיבור ועוד כל מיני צורות של תיקון, אלא רק לבקש על התיקון, וכל הכוח לתיקון וכל התיקון עצמו מגיע מלמעלה.

שאלה: הוא נותן פה עצה שאדם ברגע שיש לו טיפה הזדמנות להתגבר שלא יתעצל וייתן את ההתגברות הזאת ולא יגיד מה אני ארוויח מהניסיון הקודם שלי.

כי בכל זאת נפלתי אחרי זה.

תלמיד: כן.

אז הוא צריך להבין ש"פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול" ואפילו נפל אלף פעם, יש ביניהם גם עליות והעליות האלו גם מצטרפות לחשבון גדול.

תלמיד: והרוח הזו של הכוח הזה להתגבר כל פעם, גם בפעם האלף ואחת, מאיפה הוא שואב אותו?

הוא שואב אותו מהלימוד, מהחברים ומתוך שקשור כבר לתהליך הכללי.

תלמיד: רב"ש מדבר על "הברכה", "שזוכין שהכל מתברך אפילו העברות"?

כן, זאת אומרת שמקבלים על כל הדברים האלה כוח השפעה ויכולים להתגבר, ולא יכול להיות תיקון אם לא הייתה לפני כן נפילה, וירידה, ועבירה.

תלמיד: אז ההבטחה פה היא מאוד מנחמת, מאוד מרגיעה?

לא, היא לא מרגיעה כדי שאתה לא תעשה כלום, היא רק אומרת לך שאתה צריך להמשיך ומכל מצב שתעלה שוב ותבקש ותצליח. לפי אותו חשבון "אין צדיק בארץ אשר עשה טוב ולא יחטא", ובטוח שיש עבירה וכך זה אצל כל הצדיקים, אצל כל האנשים הגדולים, כל המקובלים, הם נופלים ואחר כך עולים וכך הירידות שלהם מצטרפות והעליות שלהם מצטרפות, ואחר כך כשעושים חשבון אז מהירידות ומהעליות מרכיבים את פרצוף הנשמה.

תלמיד: ואז אנו אומרים שגמר התיקן מובטח לכולם ומחשבת הבריאה חייבת לצאת לפועל?

כן, שבסופו של דבר כולם יצטרפו לחשבון גדול לחיבור אחד, וכך על ידי החיבור שביניהם הם יגיעו לגילוי הבורא בצורה השלמה.

תלמיד: אבל איך זה מסתדר אם האדם מחויב לתת את היגיעה מעצמו?

כל אחד יצטרך לתת, זה בטוח, בזה אף אחד לא יוכל להישאר ללא תשלום, כל אחד ואחד, רק השאלה היא איזו דרך הוא עובר, באיזו צורה הוא משתוקק לסיים את התשלום שלו, איך מתקדם להיות עם הבורא בחשבון ההדדי וכן הלאה.

תלמיד: איך אפשר בזמן העבודה לקבל הארה מהמצב הזה השלם שיהיה לו כוח למרות שעכשיו הוא נמצא בזמן ההתגברות ובזמן הריחוק והכול נראה מאד לוחץ, איך הוא יכול למשוך הארה מהמצב שהוא כבר שלם, שהוא כבר התגבר והוא כבר זוכה לברכה הזאת?

אם אנחנו מבינים שלאף אחד אין שום כוח טוב ואפילו במקצת להזיז את עצמו כלפי התיקון, אלא את כל הכוחות האלו אנחנו מקבלים רק מתוך החיבור בינינו, כי בחיבור בינינו נמצא הבורא, לא שאני מסתכל על החברים ממי אני יכול לקבל, גם בהם אין כלום, אלא במאמץ להתחבר אפילו בדרגה שלנו הקטנה הגשמית אם אנחנו רוצים קצת להתחבר, אז שם מופיע כוח הבורא ומקדם אותנו, זה מה שאנחנו צריכים לעשות.

שאלה: איך אדם יכול להעיד על עצמו, הרי כתוב "אל תאמין בעצמך עד יום מותך"?

באמת האדם לא יכול להעיד על עצמו בשום דבר, אבל לפניו כל שדה העבודה. וכמו שאנחנו עכשיו מדברים, הוא צריך רק לדעת שהוא מוזמן לעשות קשר טוב כמה שאפשר יותר ויותר ולחדש את הקשר שלו עם החברים ומשם, מתוך הקשר, הוא פתאום יראה שמגיע לו כוח חיבור, כוח אהבה, כוח נטייה לבורא, וכך הוא יתקדם. זה רק תלוי במאמץ שלנו לקראת החברה, רק בזה ענין, שום דבר חוץ מזה.

שאלה: כיצד ניתן לתקן את כל החטאים הקודמים על ידי פעולת השפעה בהווה?

אנחנו לא צריכים לחשוב על מה שהיה לנו, אלא רק לחשוב על כך שאם אנחנו רוצים להתקרב בינינו ומבינינו לבורא, בזה אנחנו מתקנים את הכול. ושאני צריך לתקן עבירה כזאת או עבירה אחרת, זה לא חשוב לי בכלל, אין לי בזה שום עניין, זה כבר "ה' יגמור בעדי". אני רק צריך להתקרב לחברים ובתוכם, בקרבה בינינו, לחפש איך אנחנו כולנו דבוקים בבורא.

שאלה: אם אדם מזהה שכולו רשע איך הוא יכול לעבוד את ה'?

לא חשוב שכולו אשם, לגמרי לא חשוב, אנחנו כולנו מהשבירה, ולכן אין לנו שום בעיה להגיד שאני אשם במאה אחוז, שאני שבור במאה אחוז, אני כולי עבריין, זה המצב שלנו. אומנם אנחנו עוד לא מגלים אותו ממש, לא נותנים לנו לגלות עד כמה אנחנו נמצאים בשבירה כדי שלא תהיה לנו אכזבה מהמצב שלנו, אלא נותנים קצת לראות שאנחנו לא נמצאים בהשפעה, כדי שיהיה לנו כוח יחד עם זאת לדרוש, לבקש תיקון.

שאלה: התשובה שמדבר עליה רב"ש היא באותה מדרגה שהאדם תיקן את עצמו זה לא גמר תיקון, נכון?

: כן, ודאי.

תלמיד: אז את נועם ה' אפשר להרגיש במדרגות?

כן.

תלמיד: אדם לא יכול לדעת שהוא הגיע לתוצאה הסופית, אלא הוא צריך כל הזמן להמשיך להתקדם.

ודאי, בכל מדרגה ומדרגה.

שאלה: מה היא העדות כשאנחנו עושים תשובה בצורה נכונה?

אם אנחנו עושים תשובה בצורה נכונה, אנחנו מרגישים שאנחנו מסוגלים להתקרב לחברים, להתחבק איתם כדי להגיש את החום הזה לבורא, כי זה מה שהוא רוצה להרגיש וזה בשבילו יהיה כמתנה גדולה מצידנו.

שאלה: מה היא ההרגשה של עדות? כתוב, "עד שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לכסלו עוד", האם ההרגשה מגיעה מהבורא?

ודאי שההרגשה מגיעה מהבורא, כמו כל היתר ההרגשות שאנחנו מרגישים בתוך הרצון לקבל שלנו. אנחנו מרגישים שאנחנו נמצאים באיזו דרגה שאנחנו כבר לא יכולים לטעות ושאנחנו נמצאים בעל מנת להשפיע בכל הרצונות שלנו שהתגלו לעת עתה, לא לגמרי. זה נקרא שהבורא מעיד על האדם שהוא לא ייכשל יותר. מה שיקרה ברגע הבא, יכול להיות עוד פעם ועוד פעם עד שמגיעים למצב שלגמרי לגמרי מתקנים את הכלי שלנו.

שאלה: מהו החשבון הגדול שאליו צריך לצפות?

החשבון הגדול הוא, שאני אהיה מחובר עם כל החברים ובתוכם נגלה את הבורא שמאיר לנו ואנחנו מקבלים מזה אהבה. לא רק סתם רצון להשפיע, אלא אהבה, דרגה עליונה של הרצון להשפיע, אהבה חלוטה, אהבה במאה אחוז, יותר. לזה אנחנו היינו רוצים להגיע.

תלמיד: ומהם "הפרוטות"?

כל הנטיות שלנו להגיע לזה עוד ועוד בינינו, ושהבורא יעיד בינינו שכך אנחנו מתקרבים לזה, אלו הפרוטות, אלו הפעולות, התגובות אנחנו רוצים שיתאספו בנו, וזה נקרא ש"פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול".

תלמיד: החשבון הגדול הוא חשבון של כל אחד או חשבון משותף?

זה חשבון של כל אחד, עניין של הצטברות.

תלמיד: שאני עושה פעולות עם העשירייה ובכלל כלפי רוחניות, מה זה אומר שהשקעתי פרוטה?

שעשית מאמץ להתחבר עם החברים כדי לתמוך בכולם להתקדם לבורא ואתם מצפים שהבורא יתגלה ביניכם ויאיר לכם ואתם תקבלו מההארה הזאת כוח אהבה משותף ביניכם.

שאלה: מה זה כוח האהבה הזה? מה הוא מוסיף לחיבור שאנחנו עובדים עליו?

זה כוח הדבקות ביניכם שלא יעלם אלא יישאר לעולם ועד ורק יגדל. ועד מתי? עד ש"על כל פשעים תכסה אהבה". זאת אומרת צריכים להיות בדרך גם שלבים של עבירות, פשעים, שבהם אתם מגלים עד כמה אתם בכל זאת נמצאים ברצון לקבל יותר ויותר גדול, ועל פני זה אתם מתחברים יותר ויותר. אז בצורה הדרגתית, במדרגות, כשאתם עולים כך על הרצון לקבל הגדול, נמצאים בגילוי הרע, ואחר כך מביאים עליו את כוח התיקון, הבורא מאיר וכוח הרע הזה הופך להיות לכוח חיבור ואז מתקשרים כולם יחד, וכך שוב ושוב.

תלמיד: האהבה הזאת זה מילוי של העבודה שלנו על החיבור?

כן. יש בזה שלבים, קודם מתגלה העבירה, אחר כך החזרה בתשובה מה שנקרא, שהאדם מתאכזב, שהאדם לא רוצה, שהאדם רוצה להתעלות מעל זה, מבקש, מתחנן, ואז הבורא מתקן אותו, ובתיקון שעושה הוא ממלא את האדם בנוכחות של עצמו. זה נקרא גילוי הבורא לנברא.

תלמיד: כשמתגלה המילוי הזה של אהבה בחיבור בינינו זה נקרא שהבורא התגלה בתוך הכלי שלנו?

כן. הבורא בעצמו נקרא אהבה, זה השם הכללי והגבוה שלו. כלפי הכלים שלנו כך הוא מתגלה.

קריין: אנחנו בשורה "ואולי".

"ואולי זה פירוש "שערי הדמעות לא ננעלו". "שערי" מלשון סערות, שזה ענין התגברות. "דמעות" מלשון המדמע, היינו שיש עירוב של רצוניות אחרות, ורק באמצע הרצוניות יש שם לרגע קט רצון של התגברות לאהבה ויראת שמים. "לא ננעלו", אלא שהרגע הזו מצטרף לחשבון גדול, וכשהחשבון מתמלא אז גם האדם מתחיל להרגיש את ההלבשה הרוחנית."

כן. זאת אומרת זה התהליך, פשוט כמו שהוא אומר.

נקרא שוב,

"ואולי זה פירוש "שערי הדמעות לא ננעלו"." זאת אומרת אין משהו שסותם לנו את הדרך, אבל אנחנו צריכים לעבור שלבים אחרי שלבים. אז יש שלב שנקרא "שער הדמעות". "שערי" מלשון סערות, שזה ענין התגברות". שהאדם סוער ומתגבר על ""דמעות" מלשון המדמע," דממה "היינו שיש עירוב של רצוניות אחרות", ואז הוא בכל זאת מתגבר. העיקר זו ההתגברות, התגברות כלפי החיבור בין החברים שבזה אנחנו עוברים דרך השער. "ורק באמצע הרצוניות יש שם לרגע קט רצון של התגברות" שכולנו מתאספים ורוצים, "איש את רעהו יעזורו", להגיע "לאהבה ויראת שמים". אז אנחנו מגלים שהשערים האלה ""לא ננעלו", אלא שהרגע הזו מצטרף לחשבון גדול," בתוך הרגע הזה אנחנו נכנסים קדימה פנימה לחיבור בינינו והחשבונות שלנו מתמלאים. "וכשהחשבון מתמלא אז גם האדם מתחיל להרגיש את ההלבשה הרוחנית" שבו. מתחיל להרגיש שהוא מתמלא עם כוח ההשפעה, עם כוח האהבה, עם כוח החיבור בין כולם.

"וזה ענין חשיבות של הדמעות, היינו אפילו שהוא נמצא בשפל המצב, היינו שיש לו רצוניות שפלים, ומכל מקום יש באמצע כח התגברות," בין זה לזה תמיד. בין כל המצבים השפלים שלנו, שאנחנו לא רוצים, לא מסוגלים, נמצאים בחולשה, אפילו בזלזול, יש בכל זאת רגעים שאנחנו כן נמשכים קדימה. אז כל הדברים האלה, כל הרגעים האלה מצטרפים. "שמנקודת לבבו חושק וכוסף לה', אזי הכח הזה חשוב מאד". דווקא הוא החשוב. אומנם אלו רגעים ספורים מכל מה שהאדם עובר, אבל זה מה שחשוב לנו. "זאת אומרת, אפילו שהאדם נמצא בגלות, שנקודת לבבו מונח תחת שליטות אחרות, הנקרא שכינתא בגלותא, בבחינת הפרט, לרגע קט הוא מתגבר ומקדש את השם. ואף על פי שהוא כבר בטוח מרוב ניסיונות שאחר כך יחזור לסורו", ושוב יזלזל אולי ברוחניות ובקשר עם החברים, "מכל מקום זה חשוב מאד", שיתגבר אפילו לרגע אחד, "שהאדם יכול לומר האמת בריש גלי". בראש גלוי, זאת אומרת מתוך עצמו.

"וזה דומה שהאדם עומד בין הפושעים, שהם מחרפים ומגדפים את עבודת ה'. ויש ביניהם מרצים במתק לשונם, ונותנין להבין איך שאין טעם בעבודת ה'. ומכל מקום יש שם מי שהוא שאין לו כל כך, שיוכל להסביר את טובו ומהותו של העבודה, אבל קריאת בינים הוא יכול לומר. היינו שמוחה במילה אחת שזה לא אמת מה שהם אומרים".

רב"ש מדמה את זה למצב שיש המון אנשים וכולם מדברים ביניהם שלא כדאי לעסוק בעבודה הרוחנית וכן הלאה, אבל יש אחד שאומר, "זה לא נכון, יש דבר אחר שהוא האמת", והאדם הזה שכך אומר, הוא אולי אחד מאלף, אבל זה דומה לאותה המחשבה שפתאום מתגלה באדם והיא מצטרפת לחשבון גדול והיא עושה את הכול, פותחת לאדם את השער למדרגה הבאה.

"אבל טוב הוא שהוא לא מסכים, אף על פי שאין לו כל כך מוח וכח כמו המחרפים. וזה נקרא "שערי דמעות", וזה נקרא "פרוטה ופרוטה מצטרפין לחשבון גדול".

נקוה שה' יאיר עינינו וישמח לבנו באמור לציון מלך אלקיך."

זו האיגרת.

שאלה: נאמר בקטע ""דמעות" מלשון המדמע, היינו שיש עירוב של רצוניות אחרות". למה הכוונה כאן?

שהאדם מצטער מאוד שהוא לא יכול לעמוד על הכוונה, על הרצון שמכוון בדיוק לדבקות בין החברים ולבורא, אלא כל פעם הוא נכנס ויוצא, והוא לא יציב בזה, ומזה יוצא שהוא חלש ובוכה, מצטער על מצב כזה. אבל הוא לא מסוגל לעשות כלום, זה הטבע שלו.

שאלה: כתוב פה באמצע הקטע, ש"לרגע קט" הוא מקדש את ה'. האם זאת כל העבודה שלנו רק רגע אחד לקדש את ה'?

נכון מאוד. יש "רגע קט".

תלמיד: אדם שרק לרגע קט מקדש, כל שאר הזמן הוא רחוק מה'?

אבל ברגע הקט הזה הוא מצדיק את כל יתר העיתים שלו.

שאלה: מה לעשות עם רגעי החיבור האלה שמצטברים? מה היחס אליהם? מה התפקיד שלהם בעבודה קדימה?

אנחנו לא צריכים לדאוג לזה, הבורא מחבר את כל הרגעים האלה לרגע הגדול הנכון, כמו שבעל הסולם מספר במקום אחר. לכן עלינו רק להמשיך.

שאלה: תוכל להסביר איזו מין מערכת זאת שאני יכול להיות רשע במשך שנים ואז ברגע אחד זה מסתדר? אני לא מצליח להבין את המערכת.

אתה לא רשע בכל יתר הזמנים, אלא הבורא מגלה בך מה שהוא עשה, "בראתי יצר רע", זה הוא עשה בך. אבל אתה משתדל גם בכל הזמנים האלה, בהכרה, יותר או פחות, להתעלות למעלה מהרצונות האלה ואתה רואה שלא מסוגל. אם אתה לא מסוגל, אין מה לעשות, אז אתה קובע שאתה רשע. אבל אנחנו לא יכולים לעשות חשבון נכון, מפני שמלכתחילה אנחנו מקולקלים, עבריינים, כך אנחנו נולדים וכך אנחנו מתקיימים.

תתאר לעצמך, אם היית מגיע היום לבית המשפט העליון והיית אומר, מה אתם רוצים ממני, במה אני אשם, "לך לאומן שעשאני", אז באמת אין שום דין עליך. אלא איפה הדינים שלנו? איפה הבעיות שלנו? כשאנחנו מקבלים הזדמנות, אפשרות לתיקון ולא עושים את זה, אז אנחנו צריכים להיזהר, כי כשנותנים לנו הזדמנות לתיקון ואנחנו לא עושים, אז אנחנו נמצאים כעבריינים.

תלמיד: ובנקודה הזאת של התיקון, כשהאדם כן עושה תיקון, מה המיוחד בה? מה הכוחות שפתאום מסתדרים כך שהאדם כן יכול לעשות תיקון עכשיו?

הכול כדי שאתה תעשה תשובה. שאתה תגיד, ודאי שהכול מגיע מהבורא ואני צריך רק להכריע, לשם מה אני רוצה לחיות, באיזה כיוון אני רוצה להיות. אז אם אני מבקש מהבורא שיחבר אותי עם החברים, אז איתם יחד אני יכול להגיע לתיקון, לאמת. אין לי כוחות, אבל אני כל הזמן חייב להגיד זאת.

תלמיד: אז ההכרעה היא בהבנה של מה צריך לעשות ופשוט לבקש, לא לעשות?

כן, מה יש לך לעשות? אין לך כלום. "שב ואל תעשה עדיף", רק תבקש תיקון.

שאלה: מה זה נקרא שהוא מקבל הזדמנות לתיקון והוא חייב להיזהר מלפספס?

שכולנו מקבלים הזדמנויות לתיקונים, ואת ההזדמנויות האלה לא כדאי לנו לפספס, אלא פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול, כך אנחנו צריכים לפעול. לחזור שוב ושוב על מטרת הבריאה ועל החיבור בינינו לשם תיקון הבריאה.

שאלה: מי אני בכלל בשביל להיות ערוץ בין החברות גדולות לבורא? אני קטנה ממש ולא יכולה לעבוד בזה, להעביר את האור. אף אחד לא נתן לי הוראה כזאת ואני לא רוצה לדמיין, אני רוצה להיות ריאלית, רק באמונה למעלה מהדעת להתבטל מול המילים של המקובל.

זה נכון. את צריכה להאמין במה שהמקובלים כותבים ולבצע מה שהם אומרים לך לעשות.

שאלה: איך אני מבדילה בין הזדמנות שאסור לי לפספס, לבין מצב שאני אומרת "לך לאומן שעשני"?

"לך לאומן שעשני" אנחנו יכולים להגיד לרצון לקבל האגואיסטי שלנו שהבורא עשה, ואם הוא מתגבר עלינו אנחנו יכולים להגיד "לך לאומן שעשני", שהבורא יתקן ולא אנחנו, אנחנו לא מסוגלים.

תלמידה: איך אני מבדילה בין מצב כזה לבין מצב שאסור לי לפספס, שזו הזדמנות שעכשיו יכולתי לתקן. למה זה לא תמיד "לך לאומן שעשני"?

בנטייה בלתי פוסקת שלך לחיבור עם החברות. ואז אם אין ברירה ואת רואה שאת ממש נמצאת כבולה ברצון לקבל, כשהידיים כבולות והכול סגור, ואין מה לעשות, אז את אומרת, כנראה שזה מגיע אלי מלמעלה, מהשמיים, ואני לא מסוגלת לעשות כלום, ואני צריכה לפנות לאומן שעשני, זאת אומרת לבורא שברא גם את הרצון לקבל.

שאלה: האם החברים צריכים להראות לנו שאנחנו רשעים, או שזה צריך לבוא מההרגשה הפנימית שלי?

לא, ודאי מההרגשה הפנימית, אנחנו לא מדברים על כך שאנחנו רשעים. בזה אנחנו כאילו מצדיקים את עצמנו, אסור לדבר כך. תראו מה הרב"ש כותב על ענייני הקבוצה - רק בהתרוממות רוח, רק בהגברת כוח החברה, חס ושלום לדבר בצורה כזאת. אתם צריכים שוב ושוב לחזור על מה שהרב"ש כותב על החברה, זה היסוד שלנו. אומנם נראה לנו שזה משהו קטן, משהו רגיל, מי לא מבין, מי לא יודע את זה, אבל יש שם הרבה דברים, ואם נקרא את המאמרים עכשיו אתם תשאלו עוד הרבה שאלות.

שאלה: אני לא כל כך יודע מה בדיוק לעשות לגבי לא לפספס את הזדמנות. אני שואל את זה כי אנחנו עכשיו בעשירייה נמצאים לפי הזדמנות גדולה, ואני לא יודע מה אני צריך לעשות.

לבטל את עצמך כלפי החברים.

תלמיד: זה הכול?

זה הכול.

שאלה: במשך השנתיים וחצי שהיינו בקשרים ווירטואליים נפלו ועזבו כאן בפתח תקווה כמה חברים, כי הם לא הצליחו לעשות את הבחירה שלהם. מצד אחד אני מרגיש צער גדול שהם נפלו, מצד אחר אני לא יודע איך להתייחס לזה. מה אתה חושב, איך להתייחס נכון לתופעה הזאת?

אין לי מה להגיד, אני חושב שאני נותן מה שאני צריך לתת. אם הם נפלו אז נפלו, שיהיה להם בהצלחה. יש הרבה כאלה, אתם יודעים כמה תלמידים עברו דרך בעל הסולם? כמה תלמידים עברו דרך הרב"ש? אין מה לעשות. כל אחד ואחד צריך לראות עד כמה מתאים לו איפה שהוא לומד, כמו שכתוב "אין אדם לומד אלא במקום שליבו חפץ". אז אם הוא רואה שמה שהוא לומד מובן ללב שלו שכך צריכים כולם להתקדם, אם כך הלב שלו מבין, אז הוא לומד, ואם לא, אז שילמד במקום אחר.

אין לי מה להגיד, אני לא שומר על אף אחד ולא מחזיק אף אחד, אלא ככה זה. ישנם שבאים, ישנם שהולכים והשיירה עוברת.

שאלה: השאלה היא לגבי השימוש הנכון בכוח ההתגברות והביטול בתוך העשירייה, איך לכוון נכון. כי אנחנו מתחילים להיכנס למצב של חשבון, במצב הנתון של כל אחד, והשאלה איך לעשות החלטה נכונה. אנחנו עומדים עכשיו בפני הרבה אתגרים, אנחנו יודעים שאנחנו בריחוק הכי גדול מתחילת הבריאה, ועכשיו כל המצבים הם הזדמנות בשבילנו להיכנס לעוד קירוב ועוד קירוב, עוד חיבור.

נכון, כן.

תלמיד: אנחנו בקיאים בכל מה שאנחנו לומדים, וכל אחד מצדיק ומתרץ את המצב שלו, ועכשיו במצב של היום אנחנו עומדים בפני החלטה, אז איך לעשות חשבון נכון, בין ביטול בתוך העשירייה וכוח ההתגברות.

זה תמיד יהיה בכל קבוצות המקובלים, שכל אחד מתוך נקודת לבו עושה משפט וחשבון ובוחר לעצמו איך הוא חושב שהכי טוב להתקדם. אבל הכיוון הטוב להתקדמות הוא רק לכיוון החיבור, לנקודה המרכזית של העשירייה, על זה אין ויכוח, זה כתוב בכל המקומות.

אז מה אתם שואלים כאילו לכל אחד כאילו יש ראש? כולם מטומטמים, כולם נמצאים בבלבול עם הרצון האגואיסטי של כל אחד. אתם צריכים רק לקבוע איפה המרכז, שהמרכז הוא איפה שאנחנו נפטרים מהרצונות שלנו ומתחברים ברצון להשפיע.

תלמיד: איך לשמור על השורות של העשירייה?

לזה תדאגו. אין לי מה להגיד לגבי איך לשמור, ואני לא קובע לכם שום דבר, אתם רוצים שאני אטפל בכם כמו בגן ילדים?

שאלה: להגיד שאנחנו רשעים או אגואיסטים נראה שזה לא מעצב בסיס נכון לעבודה שלנו. איך להתייחס לזה נכון?

הבסיס הנכון שלנו הוא שכולנו נמצאים במצבים שונים אבל יש דבר אחד בינינו שאנחנו צריכים לקבוע שהוא הנקודה המרכזית של הקשר בינינו, ולאותה נקודה מרכזית אנחנו צריכים כולנו להגיע בלבבות שלנו, וכך נצליח.

אנחנו פרוסים בכל היבשות, בכל המדינות, אנחנו מעמים שונים, גברים ונשים, זו קבוצה שרוצה להתאים את עצמה לגמר התיקון, ולאט לאט מתקדמים, לכן ודאי שיהיו עוד מצבים וכך נתקדם. בדרך כלל מי שעוזב אותנו הוא עוזב בגלל שאנחנו חלשים בקיום מצוות מעשיות, כך נראה לו, אבל אף אחד לא אוסר על האחר לקיים את זה. אני לא רואה שאתם מארגנים מניין, שאתם מארגנים מטבח, הכול מסודר ומוכן בשבילכם ואני לא רואה שזה קורה. הכול נמצא בכוחות שלכם, בידיים שלכם, ואתם פונים אלי בטענה. האם אני אטפל בכם? למה מי שנמצא כאן לא בא אחרי שיעור בוקר לעשות מניין?

שאלה: איך ההפצה עוזרת לנו בהתגברות? נראה לפעמים שאם אנחנו נכנסים יותר מדי לעשירייה, אז מתחילה להיות הרגשה שאי אפשר להתגבר. נראה דווקא כשאתה עושה הפצה, אז משהו עוזר לך להתגבר. אתה יכול לתאר את התהליך הזה שקורה לנו כשאנחנו עושים הפצה?

ההפצה מאוד עוזרת לאדם להתקדם, כי הוא מבצע בזה את רצון הבורא בצורה הכי אמיתית ונכונה.

תלמידה: אתה יכול לתאר את התהליך הרוחני שאדם עובר כשהוא עושה הפצה, מה הוא מקבל, מה הוא מביא לעשירייה? יש פה תהליך שאני עוד לא יכולה לשים עליו אצבע.

ככל שאנחנו מפיצים את חכמת הקבלה, בזה אנחנו מפיצים את שם הבורא בעולם, וזו העבודה הכי גדולה והכי חשובה. אפילו אם אדם לא כל כך לומד בעצמו ולא כל כך עובד על המידות שלו אבל עוסק בהפצה לקהל הרחב, אז הוא עושה בזה עבודה לא פחות גדולה ממי שעושה עבודה רוחנית נקודתית, זה מה שאני רוצה להגיד. כי סך הכול הוא מקרב את כל בני האדם לגמר התיקון שאת זה הבורא שם כמטרה הסופית. ולכן אם הייתה לי אפשרות לצעוק ולספר לכל האנושות מהי מטרת הבריאה ואיך להתקרב אליה, כלומר על ידי חיבור בין בני אדם, והייתי מסוגל לעשות את זה, אז הייתי עושה רק את זה.

שאלה: שאלת למה אנחנו לא עושים מניין אחרי השיעור. איך לעשות את זה בצורה נכונה עם החברים?

זה חיבור. כשאתם מתיישבים בקבוצה, מדברים על החיבור וקוראים מאמר של רב״ש על החברה, זה מה שצריכים לעשות במניין.

תלמיד: אנחנו מתאספים אחרי השיעור.

יפה מאוד, זה מה שצריך להיות. זו העבודה היסודית, הנכונה ביותר במניין.

שאלה: היום בשיעור בוקר נתת הסבר מה זו ספירה כמו ששום מקובל לפניך לא נתן. האם תוכל להתחיל ללמד אותנו על עשר ספירות?

בסדר. עוד מעט.

שאלה: איך לחבר בצורה נכונה בחיבור שלנו מצד אחד יחס של דמעות, ומצד אחר שמחה מהקשר עם הבורא?

אפשר לעשות גם וגם. כשאנחנו מחברים את עצמנו, יש בפרצוף כלים דהשפעה וכלים דקבלה, צמצומים, מסכים, ואנחנו נלמד איך לחבר את כול הדברים האלה יחד. עוד מעט נלמד ונרגיש את זה בצורה פרקטית.

(סוף השיעור)