שיעור בוקר 14.06.2024 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש", כרך ב', חלק "אגרות", עמ' 1482,

אגרת ל"ב

קריין: רב"ש ב', עמוד 1482, אגרת ל"ב.

אגרת ל"ב

ב"ה י"א ניסן תשי"ז

"לכבוד החבריא שיחיו לנצח

הנה זה כמה זמן שלא השגתי מכם מכתבים, והגם את התירוצים ידועים לי מזמן ובכל אופן גם זה ברור לכם, שהקושיא הכי גדולה היא בזה שיש לכם תירוצים, ונקוה שה' יעזור לנו.

היות שהחג הפסח ממשמש ובא, נדבר קצת מענין דם פסח ודם מילה. ופירושו של דם הוא דממה, מלשון "וידום אהרן", "דום לה'", היינו שאינו שואל שאלות, מדוע שיש לו שאלות, ודי למבין.

ולהבין את הנ"ל נקדים את מאמר חז"ל. תנו רבנן, הנעלבין ואין עולבים שומעים חרפתן ואין משיבין, עושים מאהבה ושמחים ביסורים, עליהם הכתוב אומר, ואוהביו כצאת השמש בגבורתו, ופירש רש"י, עושין מצוות מאהבת המקום ולא ליטול שכר, ולא מיראת פורעניות (גיטין לו ע"ב).

ופירוש הענין הוא, כי בזמן שהאדם נכנס בעבודה בהתאמצות יתירה, יותר מכפי שקיבל מהחינוך, אזי מתרקם בלבו תביעה נפשית, עד ששואל ואומר, שלפי ערך עבודתו וטרחתו בתורה ומצוות יותר מבני גילו, היה ה' יתברך כבר צריך להתגלות אליו מזמן, ולגלותו את הטעמי תורה וטעמי מצוות, ולהשתעשע עמו כמו שכתוב "ישראל אשר בך אתפאר", שפירושו, שהקדוש ברוך הוא משתעשע עם העובדי ה'.

והוא רואה אחרת. שמכל טרחתו ויגיעתו הוא הלך אחורנית מערך בני גילו, ודי למבין, אז, במקום שהיה צריך לשמוע קול ה' מדבר אליו, הוא שומע חרפתו, כמו שכתוב "אשר חרפו אויבך" (תהילים פ"ט), היינו שאין מתחשבין עמו (נמצא, שכל טרחתו ויגיעתו בתורה ועבודה הוא על קרן הצבי, ודי למבין).

ואז, הוא מרגיש שהוא עלוב, שנעלב, כי הוא עומד במדרגה יותר שפלה מכל בני גילו.

והגם שבזמן כזה, אין הוא מסוגל לראות איזה סימן של גדלות אצל בני גילו, מכל מקום הוא אומר לנפשו, אם היה לאחרים את סדר העבודה ושׂכל התורה שיש לי, בטח היה ה' שומע לדבריהם ולא היה יגיעתם לריק (ערבבתי כאן שני דברים ביחד, היינו בחינת מוחא, לאותם המבינים, וכמו כן את בחינת של יאוש, לאותם המבינים).

וזה ידוע לנו שהעיקר הוא האמת, היינו ש"אין לדיין אלא מה שעיניו רואות", לכן אם הוא רואה את מצבו האמיתי, עם כל המחשבות המנקרים את מוחו, יוצא לו על ידי זה ב' דברים:

א. שמרגיש עצמו שהוא נעלב, היינו שאין מתחשבין עמו.

ב. ואחר כך הוא בא למצב ה-ב', ששומע את חרפתו. ודי למבין.

לכן, הוא מרגיש אז יסורים גדולים, בזמן שהוא רוצה להחזיק מעמד במצב הזה. וזה פירוש "הנעלבים", שמרגיש שהוא נעלב היינו שלא משגיחין עליו. "ואין עולבין", היינו שזה על דרך פועל ופעולה. שהפעולה הוא, שהוא מרגיש שהוא נעלב, והפועל העושה נקרא עולבין, הוא אומר שכוונת ה' אינו לתת לו בחינת עלבון, אלא להיפוך שמדרך ה' להטיב.

וכמו כן, הוא שומע חרפתו ואין משיבין, היינו שאינו מתרץ תירוצים, בסוד "כוש-תריץ ידיו לאלקים" (תהילים ס"ח).

ונשאלת השאלה, מהו באמת. היינו, מדוע ה' יתברך נותן לו להרגיש מצב שפל ויסורים כזה.

והענין הוא, כי בזמן שהאדם נכנס לעבודה לשמה, היינו לא לשום תמורה עבור יגיעתו, ומקבל על עצמו הן במוחא והן בליבא, שיהיה נקי בלי שום נגיעה עצמית, אזי נותנים לו משמים מקום שיוכל לראות את מצבו, אם הוא באמת כוונתו לשמה. ואז, אם הוא עומד בניסיון, אזי מכניסין אותו להיכל ה' ויושב בצלא דמלכא.

נמצא, שרק כאן במצב הזה, יכול לגלות את שיעורו האמיתי לאהבת המקום, ולא לטול שכר, מאחר שיש לו עכשיו רק יסורים, שזה נקרא שדרך התורה "חיי צער תחיה". היינו, שמטרם שעוברים את המצב של חיי צער, שהיגיעה הראויה להביא לידי מציאת ה' יתברך, שכל אחיזתו הוא רק בסוד חן דקדושה.

כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל ביאור על מאמר חז"ל "אשה חמת מלא צואה, והכל רצין אחריה", כמו שפירשתי לכם את הביאור שאי אפשר להעלות בכתב, שהוא בחינת "אסתר ירקרוקת היתה, וחוט של חסד משוך עליה", דא סוד "אביה ירֹק יָרַק בפניה".

וכאן המקום שצריכים לסייעתא דשמיא. וזה ענין דם פסח ודם מילה, היינו שיכולים להחזיק מעמד ולשתוק בזמן התורה, הנקרא פה-סח, ובזמן עשיית המצוות המרומזים במצות מילה, אז זוכים לצאת מהגלות ונכנסים בהגאולה, שהיא טעמי התורה וטעמי המצוות.

המכתב נשאר בידי ולא שלחתי אותו. עכשיו, מחר אני נוסע לאמריקה היינו ביום א' לחדש אייר תשי"ז אז אני שולח לכם את המכתב.

ידידכם ברוך שלום הלוי אשלג"

שאלה: ממה נובעת הרגשת העלבון באדם?

הוא עושה חשבון, מה הוא עשה לבורא ולכל הבריאה שלו ומה הוא קיבל.

תלמיד: האם זו הרגשה של בושה, זה סוג של בושה?

כן.

תלמיד: וכשאדם מרגיש עלבון, נגיד שנעלב מזה שהבורא לא משגיח עליו, איך הוא יוצא ממצב כזה?

כנראה שהוא מרגיש שזה לא מגיע לו. מה אתה חושב?

תלמיד: כנראה.

אז הוא צריך לבדוק האם באמת יש לזה יסוד, האם באמת מגיע לו יחס אחר.

תלמיד: האם יש לו מקום לדרוש יחס אחר? האם ההרגשה הזאת באה לסמן לו שמגיע לו יחס אחר או שהוא צריך לשתוק?

ההרגשה שמגיעה אליו יכולה להביא אותו רק לדרישה לבדוק מה כן מגיע לו ולמה זה שונה ממה שהוא מרגיש. אם הוא מרגיש שיש הבדל בהרגשה, אז יש לו טענה. ואם יש לו טענה, אז הוא מעלה אותה לבורא.

תלמיד: איך לשתוק במצב כזה שהוא מרגיש נעלב ולא להתלונן דווקא, אלא להשתמש בזה כטענה, כתפילה ולא כתלונה?

לשם כך הוא צריך לדעת באמת את מצבו הנכון, איפה הוא יכול להיות ואיפה הוא נמצא. ביחס בין שניהם הוא רואה אם הוא נמצא מתקרב לבורא או מתרחק ממנו.

תלמיד: אם חבר מעליב אותי, אז התגובה האינסטינקטיבית שלי היא להגיב לו מיד בחזרה. כלפי הבורא, איך לא מיד להתלונן, להגיב, אלא להשתמש בשתיקה ולהשתמש בה נכון?

זה יכול להיות רק כלפי אותה החלטה, אותה הרגשה שאנחנו צריכים להעמיד כלפי הבורא מאיתנו. כאן לא יכול להיות שאדם צודק ואדם קובע, אלא אנחנו קודם כל צריכים לקבוע מה המעמד שלנו, כלפי מי אנחנו מודדים את עצמנו. לכן אין כאן מצב שאדם יכול להתלונן לבורא, הוא צריך קודם כל לאזן את עצמו מי הוא וכלפי מי הוא צריך להיות, ואז הוא מגיע למצב שיכול לייצב את הפתרון.

שאלה: מתי יש לאדם טענה לבורא ומתי אין לו טענה?

מתי שיש, יש.

תלמיד: אם הוא מקבל עלבונות או ייסורים ולא מבין למה הוא מקבל אותם?

כלומר לאדם יש תגובות שהן אינסטינקטיביות על עלבון, על פגיעה, על כל מיני דברים. השאלה הראשונה, האם הוא מברר את זה או לא, והשאלה השנייה היא, מה הוא עושה מתוך זה שמברר את מידת הפגיעה בו.

תלמיד: אם הוא מברר, אז רוב הסיכויים שהעלבון לא יחזור, אותו מקרה ספציפי, האם זה נכון?

כן.

תלמיד: אם זה חוזר, אז זה אומר שמשהו הוא לא עשה נכון בבירור שלו.

כן.

תלמיד: מהמקום שהוא רואה שמשהו חוזר והוא מבין שכנראה הוא לא מברר נכון, האם אז הוא יכול להגיד לבורא "תעזור לי לברר נכון"?

את זה בכל מקרה הוא יכול להגיד. לבקש עזרה על הבירור מה הוא מרגיש מיחס הבורא אליו, את זה הוא יכול לבקש תמיד.

תלמיד: איך להיות רגישים לעזרה הזאת? כי הבורא עוזר, הוא מפרגן, הוא נותן לנו הכול, ואנחנו עדיין מתקשים להבין אותו או לשמוע את הנקודה הדקה, העדינה, הפנימית. איך לחדד את הכיוון הזה?

זה גם מגיע מלמעלה, מהבורא. זה תלוי באיזה עטיפות הבורא עוטף את היחס שלו לאדם.

שאלה: הוא כותב בפסקה "והענין הוא, כי בזמן שהאדם נכנס לעבודה לשמה, היינו לא לשום תמורה עבור יגיעתו, ומקבל על עצמו הן במוחא והן בליבא, שיהיה נקי בלי שום נגיעה עצמית, אזי נותנים לו משמים מקום שיוכל לראות את מצבו, אם הוא באמת כוונתו לשמה. ואז, אם הוא עומד בניסיון, אזי מכניסין אותו להיכל ה' ויושב בצלא דמלכא. נמצא, שרק כאן במצב הזה, יכול לגלות את שיעורו האמיתי לאהבת המקום, ולא לטול שכר, מאחר שיש לו עכשיו רק יסורים, שזה נקרא שדרך התורה "חיי צער תחיה"". איך במצב של חיי צער מקבלים נכון את הייסורים? כי זו דרך תורה.

ודרך התורה מהי?

תלמיד: הוא הרי צריך להסכים עם הייסורים האלה, הוא לא אמור לבכות עליהם ולהצטער על זה שהוא סובל ייסורים. מה זה המצב הזה שיש לו כוח להיות בצל המלך, מצב של חיי צער תחייה, כשיש לו עכשיו רק ייסורים והוא לא דורש שכר, ובכל זאת מסכים להיות בזה או אפילו מרוצה להיות בזה?

כנראה שהוא עושה חשבון.

תלמיד: מה החשבון?

החשבון הוא מה הוא יכול לעשות במצב כזה כדי להגיע למטרה שלו.

תלמיד: מה הוא יכול לעשות במצב כזה?

רק לבקש, רק להתפלל, להכניע את ראשו ולהסכים לכל התנאים של הבורא.

תלמיד: האם את זה הוא מבקש?

אם הוא רוצה להגיע לדבקות, אז זה מה שהוא מבקש.

תלמיד: האם אז הוא מקבל כוחות להכניע את עצמו ולהסכים לתנאים האלה?

כן.

תלמיד: איזו הרגשה מתפשטת בו?

מתוך ההסכמה לגלות את הבורא כמו שהוא, הוא סופג מהבורא את כוחות האמת שהם בדיוק הקו האמצעי, וכך מתקדם.

תלמיד: מה הם מאפשרים לו לעשות?

הכול, גם מצד ימין וגם מצד שמאל. כי החשוב בשבילו הוא להיות מול הבורא.

תלמיד: איך במצב הזה זה לא נקרא שהוא מקבל?

הוא עושה חשבון שהוא לא רוצה לקבל שום דבר אלא אם כן זה יקדם אותו לאמת.

תלמיד: וזה שהוא מקבל כוחות לא לברוח ממצב הייסורים, להסכים איתו, האם זה לא נקרא שהוא מקבל?

הוא כן מקבל. אבל בינתיים לפי המצב שלו, לפי הדרגה שלו, הוא מזהה את זה כדברים ההכרחיים המלווים אותו בדרך.

תלמיד: האם זה עדיין נקרא לשמה, זה עדיין נקרא השפעה?

כן, ודאי.

תלמיד: מה זו ההבחנה שהוא מקבל כוחות להישאר במצב הזה וזה לא נקרא מקבל לעצמו?

הייתי אומר כך, כל דבר שאדם מבקש, מקבל, מרגיש, מודד את עצמו כלפיו, כל הדברים האלה מגיעים בסופו של דבר מהבורא. האדם כך מודד את עצמו ומתוך זה כך בונה את עצמו.

שאלה: האם האדם יכול להיות בכלל בלי נגיעה עצמית? כי אני מרגיש שזה יכול להיות רק נס שמגיע מהבורא, כי כשאני אומר לעצמי שאני רוצה להיכנס להיכל המלך, אני מרגיש שזה לעצמי, והוא כותב שרק בצורה כזאת אני יכול להגיע לשם.

כן.

תלמיד: האם יש אפשרות בלי נגיעה עצמית? ומה זה אומר?

יש. כשאדם מגיע לתכונות המלך ומקבל אותן, מאזן, ומייצב אותן, מאפס את עצמו, אז הוא מגיע כנראה לתכונות הבורא וזה המצב הטבעי שלו.

תלמיד: האם זה לגלות את הבורא כמו שהוא?

זה תלוי בכמה האדם מסוגל לעלות, אז הוא מגלה שבמידה שהוא מעלה את הבורא בעיניו, כך הוא מעלה את עצמו ונמצא בהשתוות הצורה עם האלוהים.

תלמיד: אבל לפי מה שאתה מתאר, וגם אני מרגיש את זה בדרך, אתה תמיד מרגיש שאתה לא עושה מספיק עבור הבורא, אתה תמיד מרגיש שיש הפרש ונמצא בצער שאתה לא מספיק נמצא שם בשבילו.

כן. למה זה קורה? כי אדם יכול לשקול רק את עצמו ולא את הסביבה. אבל אם פעם הוא יגיע למצב שהוא ימשוך את הסביבה אליו וישתחווה לפניהם, אז זו תהיה בדיוק אותה מידת הביטול שמעלה אותו לדרגה הכללית.

תלמיד: מה זה אומר למשוך את הסביבה אלי?

אתה כבר עובד עם הרצון של הסביבה.

תלמיד: כלומר כל כולי רק בשביל החברים.

כן.

תלמיד: אני בכלל לא קיים.

כן.

שאלה: הוא כותב "חיי צער תחיה", שרק בזמן כזה הוא יכול לגלות את שיעורו האמיתי, ואז מגיע למציאת ה'. האם הצער הוא כשאתה מרגיש את הפער בינך לבין מציאת הבורא, שהוא אינסופי בעצם, שתמיד יש את ההפרש הזה שקיים בינך לבינו?

כן.

שאלה: כתוב, "נותנים לו משמים מקום שיוכל לראות את מצבו". האדם נמצא ביומיום והוא מקבל הרבה מצבים, איך הוא מזהה מכל הדברים שעכשיו הוא קיבל הזדמנות למדוד את מצבו?

זה לפי האדם, כלפי ההבחנות שלו, שהוא בודק את עצמו, מודד את עצמו ושוקל את עצמו. אבל כך הוא מודד.

תלמיד: מודד כלפי מה?

כלפי מה שהוא חושב שזו אמת.

תלמיד: כשהוא כותב "נותנים לו משמים", חשבתי שהדבר הברור שנתנו לנו משמיים הוא את העשירייה. זה נכון?

כן, זה נכון.

תלמיד: אם האדם רוצה להיעזר בעשירייה ככלי מדידה למצבו, איך הוא נעזר בה?

הוא מתבטל כלפיהם לגמרי, מאפס את עצמו במקרה כזה, ואז הוא יכול להתחיל לבנות את עצמו כשמגיע לאפס כזה.

תלמיד: כדי להרגיש את המושג "מתבטל כלפי עשירייה" אתה אומר שהוא צריך להרגיש אפס, אז איפה הוא חי, איפה הוא פועל, איפה הרצון שלו?

בתוך העשירייה.

תלמיד: מה זה להרגיש אפס? מהנקודה הזו, מה אדם עושה?

הוא בעצמו כביכול לא קיים.

תלמיד: אבל בכל זאת יש פעולות אקטיביות, הוא צריך לעורר את העשירייה, לתת גדלות.

כדי להיות בזה הוא צריך להיות מאוד אקטיבי.

תלמיד: כלומר אפס הוא דווקא מי שדוחף, נותן גדלות, מעורר, זה לא להיות פסיבי.

כן.

שאלה: כתוב, "נדבר קצת מעניין דם פסח ודם מילה. ופירושו של דם הוא דממה, מלשון "וידום אהרן", "דום לה'", היינו שאינו שואל שאלות, מדוע שיש לו שאלות, ודי למבין". מה זאת אומרת לא שואל שאלות כשיש לו שאלות, ואיזה קשר יש לזה עם דם?

"דם" זה גבורות, גילוי הגבורות במצב. כשהוא מגלה את זה, אז הוא צריך לעבוד עם זה.

תלמיד: מה זאת אומרת לא שואל?

לא שואל, לא מבקש פיתרון מלמעלה.

שאלה: הוא כותב, "וכאן המקום שצריכים לסייעתא דשמיא. וזה ענין דם פסח ודם מילה, היינו שיכולים להחזיק מעמד ולשתוק בזמן התורה, הנקרא פה-סח, ובזמן עשיית המצוות המרומזים במצות מילה, אז זוכים לצאת מהגלות ונכנסים בהגאולה". מה הכוונה "לשתוק בזמן התורה"?

להכניע את עצמו כלפי כל התנאים שהוא מרגיש שהתורה פותחת לו, וכך הוא מגיע לביטול.

תלמיד: מה התורה פותחת לו שהוא צריך לשתוק?

התורה פותחת לו אופקים, דרגות, מצבים, והוא צריך להיות מוכן לבטל את עצמו כלפיהם.

תלמיד: גם כתוב, "היינו שיכולים להחזיק מעמד".

כן. להישאר בתנאים האלה שהתורה מביאה לו.

תלמיד: ולא לקבל בצורה ישירה?

כן.

תלמיד: אם אנחנו רוצים לשתוק ולהחזיק מעמד, לעבוד על הדברים האלה בעשירייה, באיזו צורה אנחנו צריכים לעבוד בתוך העשירייה כדי להצליח במה שהוא כותב כאן?

רק בחיבור ביניכם. הוא בדיוק יראה לכם איפה הדרישה, המצב הזה, המקום הזה יתברר, ותוכלו לקיים אותו.

תלמיד: חיבור הכוונה להתאמץ לטובת החיבור.

להתאמץ בחיבור כדי לקיים את התנאי כל פעם.

תלמיד: אמרת שדווקא להיות אפס זה לשרת את החברה, כלומר ליזום, לדחוף אותה קדימה, ולא להיות פסיבי.

כן.

שאלה: האדם עובד בעשירייה ומשתדל לעזור, לשרת אותם, לעשות מה שאנחנו לומדים. האם יגיע מצב שבו אדם יוכל לעשות את הפעולות האלה בהסכמה פנימית או שתמיד יש את המאבק הפנימי? ואולי זה בכלל טוב שיש את המאבק הפנימי הזה.

המאבק הפנימי חייב להיות, ודאי שזה לטובה, אבל זה לא פותר את האדם מעבודה.

תלמיד: האם בעבודה אני צריך לשאוף להגיע למצב שאני מסכים לעשות את זה? כי אני רואה שגם אם היום אני מסכים, מחר בבוקר מתעורר בי עוד פעם משהו שדורש ממני מאמץ כדי לעשות את הפעולה. האם האדם מגיע למצב שהוא מסכים וזה זורם לו, או שתמיד יש את המאבק הפנימי הזה?

תמיד.

תלמיד: האם המאבק הזה יכול להיות רמז שהבורא עובד אתו ונותן לו מקום לעבודה, ואולי אפילו לשמוח מהמקום הזה?

יכול להיות.

תלמיד: אני רואה שבלי התמיכה של החברים ובלי שאתה מקבל משהו שמרים אותך קצת מהמקום של עצמך, אתה ממש לא יכול לזוז. האם נכון שבלי הערבות שהחברים נותנים לך ותומכים בך, גם אם הם לא מבינים מה אתה עובר, אתה פשוט נופל?

נכון.

תלמיד: איך אנחנו דואגים שלכל חבר תהיה הכרית הזאת, לכל עשירייה?

ביחס הפנימי מכל אחד לכולם.

תלמיד: איך אפשר להיות דוגמה טובה לדבר הזה? כי זה משהו פנימי, לא כל כך רואים את זה בחוץ.

כן ולא. אני לא חושב שזה ממש פנימי ולא רואים שום דבר. יחס של אדם, מאדם לאדם, רואים. מגיעות כל מיני סיבות, הבחנות, שרואים איך כל אחד מתייחס לקרוב, לחבר.

תלמיד: האם הגענו למצב שבו עשירייה יכולה לתת דוגמה לעשירייה אחרת או שעדיף לא להתעסק בזה?

לא. עשירייה אחרת, זה בכלל לא נמצא באופק.

שאלה: כתוב "אם הוא באמת כוונתו לשמה. ואז, אם הוא עומד בניסיון, אזי מכניסין אותו להיכל ה'". הוא כביכול נתן פתרון. מה זאת אומרת אם כוונתו לשמה? איך אתה יכול להרגיש מה הכוונה לשמה כאשר אתה לא יודע בכלל מה זה לשמה? הוא לא נותן תשובה לזה, הוא רק פתח את זה, ועכשיו צריך להבין למה הוא מתכוון, שאם הייתי עושה את הכוונה הנכונה, אז כבר הייתי בתוך לשמה.

לא. אל תחשוב שזה כל כך פשוט.

תלמיד: מה זו כוונה להיכנס לשמה?

כשאתה נמצא כולך מוכן לעזור לחבר בכל דבר שהוא צריך.

תלמיד: זה מחבר את כל מה שדברנו פה, הכול ביחד.

כן.

שאלה: רב"ש כותב, כשהאדם עושה התאמצות יתרה, מתרקמת לו בלב תביעה נפשית, שמגיע לו לגלות את הבורא, וטעמי תורה. מהי התביעה הנפשית שמתרקמת לו בלב? למה כשהוא נותן יגיעה הוא פתאום מתחיל לדרוש?

הוא מתחיל לדרוש את הבורא, גילוי הבורא והוא לא בורח מזה, אלא דווקא רוצה להגיע למצב כזה. זה מה שמתגלה לו, שבאמת זה הרצון שלו.

תלמיד: אז נוצרת דרישה מאוד עמוקה לשכר?

נניח שזה שכר. אני לא יודע בדיוק למה אתה מתכוון.

תלמיד: כי הוא אומר כאילו, "עם כל היגיעה שלי, ועם כל מה שאני יודע, אם זה היה מישהו אחר, הוא כבר היה משיג, אבל דווקא לי לא נותנים את זה". זה נראה כאילו שהיגיעה בונה באמת שכר על מנת לקבל. באדם צריכה להיווצר בו הדרישה הזאת בצורה ברורה על מנת לקבל?

כן.

תלמיד: אז מה אמורה להיות הדרישה הנכונה שנרקמת בלב?

הדרישה שמתגלה בלב היא דרישה לקשר עם הבורא, להרגיש שהאדם מסדר את עצמו אחרי הבורא.

תלמיד: מה זה אומר שמסדר את עצמו אחרי הבורא?

שהוא מוכן ללכת בעקבות הבורא.

שאלה: רב"ש כותב כאן שנותנים לאדם משמים מקום שיוכל לראות את מצבו. כאילו זו עזרה שהאדם מקבל. מה קורה אם האדם עושה חשבון ומגלה שהוא חייב הרבה לחברים והוא חייב הרבה למורה, ויש לו הרגשה שהוא לעולם לא יוכל לפרוע את החוב שלו?

כן.

תלמיד: איך חיים עם הרגשה כזאת, מה עושים עם זה?

מה זאת אומרת מה עושים?

תלמיד: יש מצבים שאדם מרגיש שהוא מקבל תמיכה מאוד גדולה, נניח מהעשירייה.

והוא מרגיש שהוא חייב להם הרבה. איך הוא חי עם הרגשה כזאת שהוא חייב לחברים הרבה והוא לא יודע במה להחזיר להם?

הוא מחפש במה להחזיר. מה הוא יכול לעשות, ככה להישאר?

תלמיד: במה אפשר להחזיר לחברים?

אני לא יודע, מה הוא מגלה שחסר להם, שהם רוצים לקבל, שהם מרגישים בזה צורך, ואז הוא כבר מגיע לעשירייה בצורה אחרת, שהוא משלים אותה.

תלמיד: רב"ש כותב פה במאמר הרבה על תירוצים, תירוצים, תירוצים, שלוש פעמים, האדם שמספר לעצמו תירוצים למה הוא לא מסוגל להיות נגיד בלשמה, זה כאילו מרגיע אותו, הוא כאילו מסתפק בתירוץ למה הוא עושה חשבון כזה עם עצמו כאילו להיפטר מחשבונות עם עצמו זה לא דבר קל, אפילו שאדם נניח מבין בשכל או שהוא מבין במצב של ייאוש, אלה שתי דרכים להבין. יש מצב כזה קבוע שהאדם לא עושה חשבון לעצמו בכלל, אף פעם, או שזה תמיד יהיה במצב של נפילות ועליות?

יכול להיות, אני לא יודע, שהוא לגמרי לא דורש מעצמו כלום?

תלמיד: נראה כאילו לשם צריך להגיע, שהוא עושה אפס חשבון עם עצמו, כן ייסורים, לא ייסורים.

לא ולא. אפס חשבון עם עצמו זה יכול להיות המצב הגרוע ביותר, שהוא מוחק את עצמו מכלל הבריאה. זה שהוא עושה את הכול כדי להשלים את הבריאה, זה בעצם מטרתו.

תלמיד: ההשלמה היא להשתוקק לדבקות? לעשות איזה שינוי בטבע שלו שהוא יהיה גם נניח בהשפעה?

כן.

שאלה: כתוב "שיכולים להחזיק מעמד ולשתוק בזמן התורה, אז זוכים לצאת מהגלות ונכנסים בהגאולה".

כן.

תלמיד: מה זה "לשתוק בזמן התורה"?

לקבל את מה שהתורה אומרת

שאלה: מה זה אומר שכל האחיזה של האדם היא בסוד חן דקדושה?

עד כמה שאני מבין, זה שהקשר שלו עם התורה מביא להרגשתו כזאת הרגשה שהוא מעדיף אותה מכל דבר אחר וזה מה שנותן לו את כוח השתיקה.

שאלה: איך התפילה לבורא עוזרת לנו?

על ידי התפילה אנחנו מתבררים אותם הכלים שאיתם אנחנו רוצים להיות דומים לבורא, מתקרבים לבורא. לכן זה עוזר לנו להגיע למצב מאוזן יותר, קרוב יותר.

תלמיד: איך התפילה משנה את יחס הנברא?

תפילה היא כל דבר שיוצא, כתוב על תפילה שהיא בעצם עוזרת, היא המביאה את האדם למטרה. התפילה היא כאילו דבר שנראה לנו מאוד קטן ופשוט ומי לא יודע לבקש, גם התינוקות יודעים לבקש, הגדולים יודעים לבקש, כל אדם. כאילו אין דבר יותר קל, יותר קרוב לטבע שלנו שרצונו לקבל, אז לבקש זה טבעי. אבל זה לא נכון, כי יש כאן הרבה תנאים כדי שדרך כל התנאים האלה אנחנו כמו חוט ומחט יכולים להעביר את כל הדרישות שלנו, הבקשות שלנו, הפעולות שלנו עד שמגיעים למטרה, אז נראה לנו אחרי כל החשבונות האלו שהתפילה היא דבר מאוד מורכב. וכדאי לנו להתעמק בזה.

שאלה: דיברת על כוח השתיקה שאנחנו מקבלים את זה כתוצאה מהעבודה שלנו, מהתפילה שלנו. מה הוא הכוח הזה, כוח השתיקה?

אני לא דיברתי כך.

תלמיד: קראנו תחילת המאמר על כוח השתיקה של אברהם. מה הוא הכוח הזה, איך לשתוק נכון?

לשתוק נכון, זה כנראה שהאדם מסכים עם כל מה שמגיע מהבורא ומסכים לשתוק.

תלמיד: איך ללכת אחר הבורא? אמרת שצריך ללכת נכון ללכת אחריו, להיות מוכן ללכת אחריו.

ללכת נכון בעקבות הבורא, זה אומר, למדוד את עצמך בקבוצה כך שאתה לגמרי קשור עם העשירייה, עם הכוח הפנימי של העשירייה, ואז פחות או יותר אתה יכול להיות בטוח שאתה הולך בצעדים נכונים.

שאלה: מצב של בושה כמו שכתוב "כוש-תריץ ידיו לאלקים", מה הוא המצב הזה שהאדם ניצב כנגד הבורא או שהוא רץ אל החברים באותו זמן?

הכול נעשה אך ורק דרך הקבוצה.

שאלה: שאלה על עלבון. איך לעזור לחבר להסתדר עם עלבון שנשאר בו כמו אצל תינוק, שפעם ניהלו אותו, וזה גם לא משהו אישי. כמו במחנה נוער, יש איזה תפקיד של אחראי שהוא כך מרגיש שמתייחסים אליו וזה חוזר אליו כל שנה, איך אפשר לעזור לכזה חבר שכך מרגיש?

קודם כל זאת הרגשה פרטית, אני לא חושב שזה כל כך חשוב אבל צריך להעמיד אותם זה כנגד זה, זה מול זה, שבסופו של דבר הם יבררו את היחסים.

תלמיד: מה שהכי מעניין כאן שאין כאן איזו איבה על בסיס אישי, אלא אני כבר עשר שנים מרגיש בכל זאת עלבון.

אז אתה בכלל מתייחס בצורה לא נכונה להפרעות שבאות.

שאלה: איך להרגיש את הבורא בזמן שהרצון לקבל תמיד מרחיק אותי מהקדושה, איך אנחנו עובדים לאזן את העבודה הזאת?

אתה צריך להשתדל לראות את כל הקבוצה יחד, ככדור אחד, עיגול אחד, יחד. ואז בצורה כזאת אתה צריך להשתדל להתקרב אליהם, לחבק אותם ולהיכנס בתוכם. זה הכול.

(סוף השיעור)