שיעור בוקר 01.07.24 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש", כרך ב', חלק "אגרות", עמ' 1524,

אגרת ס'

קריין: ספר כתבי רב"ש, כרך ב'. עמ' 1524. אגרת ס'.

אגרת ס'

ב"ה ט' סיון תשכ"ב פה אנטוורפן יע"א

"לכבוד ידידי ...

את פרי עטך קבלתי, ובשורות אלה אתה מגלה את לבך, את החסר ויתיר, יהי רצון שתצליח במקום החדש. "וקמת ועלית" מלמד שהמקום גורם. היינו שיש לפעמים שאדם נתעלה על ידי ישיבה, זאת אומרת על ידי שב ואל תעשה, כמו שאמרו חז"ל, "ישב ולא עבר עבירה כאילו עשה מצוה", ויש שהוא נתעלה במדרגתו על ידי קום ועשה.

נמצא, ש"וקמת ועלית" הכוונה שעלייתו היא על ידי קום ועשה, מכאן משמע, שהעשה יותר חשוב מלא תעשה, כמו שאמרו חז"ל, עשה דוחה לא תעשה, היות שדרכו של אדם לאהוב את המנוחה, ובעשה שהוא צריך לקום יש לו יותר יגיעה לכן הוא יותר חשובה.

ועל דרך המוסר לא תעשה חשובה יותר, כמבואר בזהר הקדוש. אלא שבבחינת הנגלה, שנבחן לחיצוניות התורה, שמחיצוניות מתחילים ואחר כך כשמקימים את חיצוניות, אז מתחילים להכנס לפנימיות, לכן סדר העבודה הוא שעשה יותר גדולה.

כי האדם מתחילתו, הוא בוחר רק במנוחה. לכן, במקום שהוא צריך לקום ולא להיות בשב ולא תעשה, הוא יותר קשה לו. ובכל המקומות שיש יותר יגיעה הוא יותר חשובה. אבל לאחר שהוא כבר רגיל בעבודה, הוא מתחשב רק בהרוחים. וענין הלא תעשה מורה שהתענוג המתגלה על ידי התורה והמצוות, ויש ענין ששכר ותענוג גדול מתגלה שאסור לקבלו רק בגמר התיקון, על דרך שאמרו חז"ל עתיד חזיר לחזור לתורה...

ונחזור לעניננו, אנחנו צריכים לדעת, כי עיקר מטרת האדם בעולם הזה לזכות לנועם מתיקות ועריבות התורה. כי רק כשהאדם מרגיש את מתיקות התורה, אז הוא יכול לראות את עצמו כי רק הוא האדם המאושר בעולם.

מה שאם כן שאר אנשים, כשהוא מסתכל עליהם, מעורר בעצמו רחמנות איך שמבלים את כל ימיהם ביסורים, ואף פעם אין הם מרגישים טעם בחיים, שיהיה להם כדאי לסבול היסורים מה שהם סובלים בעולם, עבור התענוגים שהם מקבלים תמורת היגיעה.

ומה שהם מסכימים לחיות על תנאים כאלו, הם בעצמם לא יודעים ואינם מסוגלים לתת דין וחשבון עליהם. והתירוץ האמיתי הוא ש"בעל כורחך אתה חי", לכן הם רוצים לחיות, ו"כל אשר לאדם יתן בעד נפשו". ואף על פי לפי החשבון שיעשה כדאי לוותר על כל החיים, אבל ה"בעל כורחך אתה חי" לא נותן לו לחשוב זאת, אלא האדם רוצה בקיומו.

אבל צריכים להבין, מדוע יעשה הקדוש ברוך הוא כך, שחיותו של אדם יהיה רק מטעם ההכרה, ולא מטעם תענוג.

אלא זהו נעשה רק לתקונו של אדם. היינו, מצד אחד יראה שבשביל גשמיות אין כדאי לחיות, זאת אומרת שהתענוגים הגשמיים לא יספקו לו, עבור היגיעה מה שהאדם צריך לשלם עבור זה. ובשביל זה יש מקום שהאדם יתן חשבון לנפשו, ויתן כל שאיפותיו רק בתורה. ואם יהיה לו הספקה בגשמיות, אף פעם לא יתן דין וחשבון לעצמו שיהא כדאי לעבור מצרכי גשמיים לצרכי רוחניים. ואם לא היה הענין של "בעל כורחך אתה חי", אז תיכף כל אדם היה מאבד עצמו לדעת, כדי שלא יסבול יסורים. נמצא, שענין בעל כורחך אתה חי, מועיל לו רק בכדי שלא יברוח מהיסורים.

יסורים ממרקין עוונותיו של אדם, היינו שהיסורים גורמים לו שיתן כל תשוקותיו רק בתורה ומצוה, שעל ידי זה הוא זוכה לחיות התורה. שעל זה אנו אומרים "כי הם חיינו ואורך ימינו", היינו שאנחנו רוצים באריכות ימים, לא מסיבת בעל כורחך אתה חי, אלא מטעם "כי הם חיינו", שזה ממש חיים, לכן אנו רוצים באריכות ימים כאלה.

והיות שאתה עשית עכשיו בחינת "וקמת ועלית", היינו שנכנסת למקום חדש, "ואין לך דבר שאין לו מקום" (אבות ד' ג'), לכן אתה צריך להשתדל, שתהיה תמיד בבבחינת "קום ועשה", ולא להתעצל, אלא לעלות מעלה מעלה, ולזכות בנועם זיו האור תורה.

מאת ידידך ברוך שלום הלוי

באאמו"ר בעל הסולם זצל"ה"

שאלה: כתוב, ש"צריכים להבין, מדוע יעשה הקדוש ברוך הוא כך, שחיותו של אדם יהיה רק מטעם ההכרה, ולא מטעם תענוג." אפשר בבקשה להסביר?

מה אפשר להסביר בזה?

תלמיד: אנחנו רואים שכל בני האדם הולכים אחרי תענוג, מחפשים תענוג.

כן.

תלמיד: הוא כותב כאילו כולם הולכים הפוך. איך לקרב את עניין ההכרה ששם נמצא התענוג? ומה זה בכלל הכרה? לפתוח קצת את המשפט הזה.

הכרה במה?

תלמיד: בתוכנית של הבורא, בתוכנית הבריאה, מטרת הבריאה.

כן.

תלמיד: היכולת לחיות באמת חיים. אני יכול לקרוא שוב, אבל אם אפשר קצת לפתוח בבקשה.

לא. אני לא מבין מה יש כאן להוסיף.

תלמיד: יש פה המון, יש פה הכול.

אז תגיד, אם אתה מרגיש שיש כאן הכול.

תלמיד: אני יכול להגיד שאני מאוד התפעלתי מהמשפט הזה.

זה סתם מילים, אתה בורח מלדבר לעניין.

תלמיד: אני רוצה שהרב יפתח בבקשה.

אין לי מה לפתוח.

תלמיד: יש פה הרבה, המון.

שוב אתה מתחיל אותו תקליט.

תלמיד: סליחה.

שאלה: הוא מדבר על שב ואל תעשה עדיף ומצוות אל תעשה. מה ההבדל בין זה שלאדם יש לו כוח לבלום את עצמו, לעצור את עצמו, לדכא את הרצון לקבל ולעשות מצוות אל תעשה, או לעשות איזושהי מצוות של אל תעשה?

כן.

תלמיד: נגיד בעשירייה יש לנו חוקים של אל תעשה. כמו אל תפתח ביקורת, או כל מיני דברים כאלה. אז נגיד אני לא עושה את זה, אבל זה נחשב מצווה? מה גורם שהדברים שאני לא עושה יהפכו להיות למצוות?

נגיד כשאתה לא עושה, בשביל מה אתה לא עושה? מה המטרה? כי בכל פעולה שהאדם מחליט לא לעשות או כן לעשות, יש לפניו איזו שאלה.

תלמיד: כן.

ואז בהחלטה עליה הוא אומר.

תלמיד: אז איזו מטרה צריכה להיות כשאני לא עושה?

אתה תגיד.

תלמיד: להתקשר לעשירייה יותר.

נגיד זה.

תלמיד: צריך להיות להשפיע נחת רוח לבורא. כשאני לא עושה מטעם להשפיע נחת רוח לבורא?

כן, נגיד על זה.

תלמיד: ואיך אני יודע שזה הפך להיות למצווה? כי לעשות זה אולי יותר ברור, אבל לא לעשות אתה יכול רק לעצור את עצמך ולא שזה ייכנס לתוך תיקון או מצווה.

כן.

תלמיד: אז איך להכניס את זה שזה יכנס לתיקון הדבר שאתה לא עושה?

תגיד אתה.

תלמיד: המאור המחזיר למוטב. אבל איפה הבדיקה, שמה שעד עכשיו זה היה דיכוי של הרצון לקבל, הפך להיות למשהו מתוקן?

זה לפי כמה שאתה מחליט להיות בחיבור או להיות בניתוק.

שאלה: הוא אומר שהצרכים הגשמיים כבר לא יספיקו לנו ואנחנו נרצה יותר ויותר צרכים רוחניים. זה חלק מההתפתחות שלנו?

זה חלק מההתפתחות.

תלמיד: וזה תלוי ביגיעה שלנו, במאמץ שלנו, הרי אומרים לנו שאם אנחנו לא נמשוך על עצמנו את המאור זה יבוא לנו בייסורים.

כן.

תלמיד: אז זה תלוי בעצם בכל העבודה שלנו שאנחנו נגיע לשם?

כן.

שאלה: לא תעשה עדיף, זה כאשר האדם בירר במדויק שאין לו את הכוונה הנכונה, או גם שיש לו ספק?

מתי שהוא בטוח.

שאלה: כתוב "האדם יתן חשבון לנפשו". איך עושים את זה?

אנחנו כל הזמן לומדים את זה מהמאמרים.

שאלה: כשאני מברר על עצמי אני יכול לדעת, יש לי את היכולת?

כן.

תלמיד: איך?

מה יש לפניי? מה אני צריך לעשות? מה צריכה להיות התגובה? וכן הלאה.

תלמיד: איך מתמודדים עם עצלות, מה עושים כשאין כוח רצון?

רק על ידי החברה, על ידי הסביבה. היא יכולה לעורר אותי, לחמם אותי, לדחוף אותי לכיוון הנכון, לסחוב אותי. אם אני בחרתי בסביבה ואני רוצה ללכת איתם, אז קודם כל אני סומך עליהם.

שאלה: הוא כותב פה, "עיקר מטרת האדם בעולם הזה לזכות לנועם מתיקות ועריבות התורה". "כי רק כשהאדם מרגיש את מתיקות התורה, אז הוא יכול לראות את עצמו כי רק הוא האדם המאושר בעולם." אפשר להגדיר את זה במילים יותר מובנות מה זה ההרגשה הזאת מתיקות התורה?

מתיקות התורה זה באמת מתיקות הכי גדולה. זה המאור המחזיר למוטב וכשאתה נכנס לפעולות או הרגשות כאלה, זה נותן לך מתיקות יותר מכל דבר אחר.

תלמיד: אם אני רוצה לחפש להגיע לזה ואני לומד שהמימוש שלי הוא בעשירייה, מהו הדבר הזה שאני שואף אליו, לגלות מתיקות התורה בעשירייה?

כשאתה נכנס לקשר כזה עם חבריך, אתם כולכם מגלים בקשר ביניכם את פנימיות התורה וזה מתוק מדבש.

שאלה: הוא כותב בסוף לתלמיד - "אתה צריך להשתדל, שתהיה תמיד בבחינת "קום ועשה"."

כן.

תלמיד: גם בעל הסולם כתב "יש לעשות". אבל אנחנו רואים שיש מצבים שבהם כאילו אי אפשר לעשות, כמו שדיברנו בחלק הראשון של השיעור על כתבי הדור האחרון שאין כרגע אפשרות לפעולה, נגיד.

אבל מתכננים.

תלמיד: איך שומרים על דריכות, על אנרגיה, במצב שיכול להמשך לא מעט זמן?

שנעשה מהלימוד שלנו בכל רגע ורגע יותר ברור איך להמשיך לפנימיות התורה.

תלמיד: באופן טבעי אם אומרים לי, לך תחלק עיתונים, תעשה משהו בידיים, ברגליים, או אפילו תכתוב פוסט באינטרנט, אז יש אנרגיה, במיוחד אם עושים את זה ביחד. אם אומרים, בוא נשב, נלמד, נבין, אז קשה לשמור על רמת אנרגיה לאורך זמן, כך אנחנו בנויים.

זה כבר תלוי בכוונות. יש כאלה שיותר נמשכים לחיבור על ידי הלימוד, ויש כאלה שנמשכים יותר לחיבור על ידי חלוקת עיתונים. אבל גם בזה וגם בזה התענוג מגיע מזה שמתאחדים.

שאלה: בעל הסולם כותב במקומות מסוימים, שהדור עוד לא ראוי, גם רואים עליך. איך מקובל שומר על סבלנות, כאילו צריך לחכות שהבורא ייתן לנו סימנים שאפשר עכשיו לעשות משהו וגם על רמת אנרגיה?

חשיבות. אנרגיה זה חשיבות. אם אני מתפעל מהקריאה, מהשמיעה בזמן השיעור - מחבריי, אז אני מגלה את האנרגיה שתספק לי יכולת לעבוד במשהו.

תלמיד: האם אתה מרגיש כמו איזו סוללה שטוענת אותך?

כן. ממש כך.

תלמיד: הוא אומר משהו מאוד מעניין. ה"עשה" יותר חשוב בהתחלה כי זה נגד העצלנות של האדם. ואחר כך הוא אומר, "וענין הלא תעשה מורה שהתענוג המתגלה על ידי התורה והמצוות" אמרנו שזה תענוג מאוד גדול. "ויש ענין ששכר ותענוג גדול מתגלה שאסור לקבלו רק בגמר התיקון, על דרך שאמרו חז"ל עתיד.." וכן הלאה.

הוא אומר - יש "לא תעשה", זה לא לקבל את התענוג. "עשה" זה לעשות כל פעולה כדי לעשות מה שצריך וה"לא תעשה" זה לא לקבל את התענוג, שאסור לקבלו עד גמר התיקון. איך לא מקבלים את התענוג שבא מהלימוד, מהחיבור, למה לא לקבל אותו?

כי אנחנו צריכים להשתמש עימו הלאה בדרך. זה לא שאתה מבזבז אותו עכשיו.

תלמיד: מה זה נקרא "לבזבז"? נניח יצאנו משיעור, מחיבור, או מכנס כמו שהיה אתמול, עם הרבה תענוג. יש שם המון תענוג.

כן.

שאלה: למה לא ליהנות ממנו?

מה תעשה עם אותו התענוג שאתה רוצה ליהנות ממנו, איזה סוג הנאה? זה החשוב. יכול להיות שקבלת מהכנס המון כוחות. אתה אפילו לא יכול לגלות אותם עכשיו וכדאי לשמור אותם לעת עתה.

תלמיד: מה זה אומר "לשמור אותם"?

לשמור אותם, שאתה תשתמש בהם במקרה יותר חשוב.

תלמיד: איך לא נהנים מהתענוג ושומרים אותו לעתיד?

כמו "פת בסלון", יש לך אותו ואתה שומר אותו עד לרגע הנכון.

תלמיד: אפשר לפתוח את זה יותר?

אני לא יודע. זה כמו אצל ספורטאים, שיש להם אנרגיה בפנים, והם משחררים אותה לעת הצורך.

תלמיד: אצל ספורטאי זה ברור, כי הוא שומר אותה לתחרות, אבל אנחנו רצון ליהנות, אנחנו רצון לקבל.

אז אתה לא יכול לעצור את עצמך, אלא חייב עכשיו לתת לעצמך התפרצות?

תלמיד: אני לא מדבר על ביטוי של ההתפרצות או לא, על איך זה מתבטא כלפי חוץ. אני חושב שהוא מדבר פה על היחס הפנימי לתענוג.

כן.

תלמיד: הוא אומר, ה"עשה" זה לעשות. פשוט לעשות. כל מה שאפשר לעשות מה שצריך. ואז מגיע תענוג, ועל התענוג ה"לא תעשה" זה לא ליהנות ממנו עכשיו.

כן.

תלמיד: מאיפה באה המוטיבציה לא ליהנות ממנו?

מאיפה באה המוטיבציה לא ליהנות ממנו? מתוך זה שאתה צריך לשמור את זה למצב יותר יקר.

תלמיד: ומה המצב היותר יקר?

זה שתוכל על ידו להשיג דברים יותר גדולים, מיוחדים. כמו שאנחנו עושים גם בחיים האלו.

תלמיד: כמו שלמשל אני הולך, מרוויח כסף, ושומר אותו כי אני חושב שיום אחד אני אצטרך אותו?

כן.

תלמיד: אז זה שווה ערך לתענוג, כי אני נהנה באותו רגע מזה שיש לי יותר בבנק, או פחות מינוס, או לא יודע מה.

אותו הדבר כאן.

תלמיד: אולי זה מצריך עוד קצת בירור.

גם אני חושב.

שאלה: מה אתה יכול להמליץ לאנשים שלא מקבלים מספיק חומר דלק מהלימוד?

יכול להיות שהם צריכים לחפש עוד במקורות. אני זוכר שהיו זמנים שחזרתי ל"כתבי בעל הסולם", לדברים שלא למדנו יחד, וזה נתן לי כוח להמשיך ליהנות. יכולתי לחבר את כל הכתבים שלו לכתב אחד. ככה זה.

תלמיד: למה עוד מקורות? אנחנו חמש שעות ביום קוראים מקורות. למה עוד מקורות? איך זה יכול לעורר את האדם? אני שואל משהו אחר, מה חוץ ממקורות? אם זה מעורר, אז אין שאלה. אבל לאלו שהמקורות לא נותנים מספיק חומר דלק.

נניח למדנו עכשיו על הדת. כל הדת בנויה על טקסים ומנהגים. למה? גם בעל הסולם כותב שפעם הייתה אידיאה, אבל לא הרבה אנשים יכולים לרוץ אחרי אידיאה לאורך זמן ולכן צריכים טקסים, מנהגים, לחלק עיתון, משהו.

כן.

תלמיד: אז מה עושים?

בזמננו, אמנם שמותר הכול, אבל אנחנו מראש פוסלים את כל ההזדמנויות.

תלמיד: נכון, נשאר רק לימוד. אין כלום חוץ מזה, ולכן אני שואל מה לעשות אם אדם מרגיש שאין לו מספיק חומר דלק?

בכלל, להיות יחד בלימוד זה דבר מאוד חשוב. מאוד חשוב. כי בטוח שיחד עם המאמץ שלך אתה אוסף מכל החברים, מלקט את כל מה שהם משיגים. וזה מה שמצטבר בך.

תלמיד: אני מבין את זה. אבל עדיין מה עושים אותם אנשים שנמצאים אתנו 'ובאיזה שלב אין לו מספיק חומר דלק רק מלשבת ללמוד? מה כן אפשר לעשות? יכול להיות שזה יחזור בעוד חצי שנה, עוד כמה חודשים, אבל בינתיים אין, והוא לא מסוגל יותר. כביכול אין לנו מה לתת לו, והוא כן רוצה להיות קשור למטרת הבריאה, הוא כן מבין, וגם מוכן לעזור לחברים.

אז הוא צריך להשאר קשור אלינו.

תלמיד: אבל להיות קשור אלינו זה רק על ידי לימוד, אין לנו עוד משהו חוץ מלימוד.

אבל לקפוץ על אותה עגלה שנוסעת לכיוון הנכון, ומתקרבת למטרת הבריאה, אז מה הוא יעשה אם הוא לא קופץ? הוא חייב להגיע לזה, הוא חייב לקשור את עצמו לחברה הזאת שמתגלגלת בצורה מוחשית.

תלמיד: ברור, מה יכול להיות אותו חוט קשר חוץ מלימוד? או שלא צריך.

שיעשה איתם כל מיני דברים אחרים.

תלמיד: אבל אין דברים אחרים.

יש, יש בחברה שלנו המון דברים, שילך להשתתף באחת המחלקות. התלמידים של בעל הסולם יצאו לחלוקת עיתונים, עשו כל מיני חוגים, כל מה שיכלו לעשות באותם הזמנים, אולי גם אתם תשתדלו, יש סביבנו המון ארגונים שמושכים אנשים בכל מיני צורות, למה שלא נלמד מהם? כך אני חושב. אתם גידלתם שומן, וקשה לכם לזוז.

שאלה: האם יש מקום ליזום פעולות שאין בהן צורך רק כדי לאפשר לעוד אדם מסגרת של קשר? למשל לחלק עיתונים, היום אין צורך בזה כי האינטרנט הרבה יותר יעיל. אבל אולי חלוקת עיתון תאחד חברים ותוציא אותם לפעולה, או שלא?

אני לא יודע, מה חושבים אלו שבכל זאת מוציאים עיתונים?

תלמיד: יש עדיין כמה שמוציאים עיתונים. אבל הרוב היום נמצא באינטרנט. אבל זה לא העניין של העיתון, נמצא משהו אחר, נמציא סעודות כל יום, משהו שיגרום לנו לעשות עוד פעולות. האם צריך לעשות עוד פעולות שיעזרו לאדם להתקשר, נניח למי שקשה לו עם לימוד של מקורות, שקשה לו בתקופות כאלו, עליו להיות ממוקד רק בלימוד?

לא, לא סתם ממוקד ללימוד, אלא שאתה תרגיש שאתה משתתף בלימוד, שתרגיש בו צורך לחיבור, לעלייה, להתקרבות, ממש למה שיהיה לך מזה.

תלמיד: אמרת קודם שלהיות יחד בלימוד זה דבר מאוד מאוד חשוב.

כן.

תלמיד: שאתה בעצם בפעולה הזאת מלקט את מה שהחברים משיגים. האם זאת פעולה פנימית אקטיבית, או שזה קורה מאליו בזמן הלימוד, למשל עכשיו?

לא, זאת פעולה שאתה מקבל את מה שיש בלב חברו, ומה שיש במוח שלו. גם זה, וגם זה, יש כאן שתי עבודות של מוחא וליבא, אבל בכל זאת אתה יכול לקבל את זה מהחברים.

תלמיד: איך אני מלקט את מה שיש בלב ובמוח של החברים?

על ידי החיבור איתם, אם אתה נמשך להתכלל בהם.

תלמיד: וזה קורה בזמן הלימוד?

כן.

תלמיד: מה זה נקרא לימוד, בזמן שיעור הבוקר, כשאנחנו פותחים מקורות עם הרב?

כן.

תלמיד: ובמהלך היום אם אני בשיחה עם העשירייה, קריאה משותפת, התקשרות שונה, לא בשיעור בוקר, זה גם נחשב לימוד?

כן.

שאלה: נתת פעם דוגמה של רב"ש שהוא אמר שכשנסעתם ליד אצטדיון, שיש ברכה, או קדושה, אני לא זוכר בדיוק מה, בזה שאנשים עושים את זה ביחד. נניח ויש מצב שאנשים נמשכים לכל מיני דברים, אבל לא ללימוד, ואנחנו מארגנים או נותנים מקום לפעילות משותפת של אנשים בחסותנו יחד עם אנשים שלנו, ויש שם כוח אהבה, כוח חיבור, זה משפיע על אנשים?

משפיע.

תלמיד: הם נמשכים כאילו למשהו גשמי אבל שהם נמצאים בסביבה מתאימה זה עובד עליהם, נכון?

כן.

תלמיד: יכול להיות שאנחנו באמת צריכים ללכת לכיוון הזה כי יש לנו אנשים שהם טובים ומקצוענים בכל מיני תחומים. פעם אני זוכר שדיברנו שאם יהיה לנו בניין נפתח חוגים וכאלה דברים, אולי זה מה שצריך לעשות.

אני חושב שכן, זה שדיברנו, דיברנו, אבל עושים את זה או לא? אני לא יודע.

תלמיד: כנראה רוצים להיות בטוחים לעשות את הדברים הנכונים שזה יהיה באמת יועיל, שהכוח שיש בחברה שלנו יורגש, כמו אתמול בערב האיחוד, הרגשנו והרבה אנשים דיברו על כך שיש אהבה באוויר, יש הרגשה כזו שמתאספים, יש כוח גדול בחברה.

כן.

תלמיד: איך באמת לעשות אירועים כאלה שאנשים יימשכו ברצון הטבעי שלהם, ואז כשהם יבואו הסביבה והכוח יפעל עליהם?

תתחילו לעשות את זה פעם בחודשיים לפחות.

תלמיד: אני לא חושב שזה יעבוד, נראה לי זה צריך להיות על בסיס קבוע.

קבוע, אז פעם בחודש. אחרת מה זה קבוע, כל בוקר?

תלמיד: לא אבל לדוגמא, אם אדם אוהב משהו., אז יש לו חוג שהוא בא קבוע לאותו מקום שהוא מתפתח בו.

מקום יש לנו עם כל האפשרויות ועם כל היכולות.

תלמיד: יש לנו אנשים שהם טובים ויש להם ידע בצילום, להפיק סרטים, לעשות כל מיני דברים שאפשר ללמד אחרים, יש אנשים בכל תחום כמעט.

יכול להיות, אני לא יודע, זה תלוי ברצון, אבל אנחנו יכולים לתת לזה מקום ולהשקיע בזה ככל שאפשר.

שאלה: אני לא בטוח שאני מצפה לתשובה ממך בעניין הזה, אבל מה שעלה וגם אתמול מחברים שהגיעו לכאן מכל מיני מקומות בארץ, שפעם היו לחברים הרבה בתי קבלה לעם, ולאנשים היה מקום להתרכז, לשבת, לדבר, לטפל בבניין, נשים עבדו שם, שיפצו, הייתה פעילות רבה סביב המקום הפיזי הזה, ובאיזו נקודת זמן הבנו שאנחנו עוברים למשהו פנימי יותר, למשהו שלא צריך לטפל בגופים חיצוניים וגם הזמן הוביל אותנו לכך, התחילה הקורונה והייתה בעיה להתאסף.

מה שהרגשתי אתמול מהרבה חברים שפנו אלי בעניין הזה מכל הארץ, גם מהצפון וגם מהדרום, שמחפשים משהו שיחזיק אותם, הם אומרים לא מספיק לנו להיפגש במערכת הערבות דרך המסכים, אין לנו משהו שתופס אותנו. אולי צריך להשקיע מחשבה לראות מה יש לנו לתת.

אני לא יודע, אני לא נמצא בזה, אתם כבר יודעים זאת, ואני גם לא אחזור לזה. זה לא הזמן שאני יכול עוד לעבוד, לארגן ולעשות משהו, את זה אתם צריכים כבר לעשות.

תלמיד: זה ברור. אנחנו לא מצפים שאתה תעשה, אלא אולי רעיון, כיוון, משהו כזה.

אין כיוון ואין רעיון, אתם יודעים מה צריך לעשות. אתם צריכים לעשות פעולות כמה שיותר בחיבור ולהשקיע בזה כמה שאפשר.

תלמיד: אנחנו רואים בפעילויות שקיימות היום, לאנשים קשה מאוד לבוא, נסיעות ארוכות ופקקים, ימי עבודה, זה דורש השקעה.

אז מה עושים?

תלמיד: אפשר לחשוב, אני לא יודע.

שיעשו את זה דרך האינטרנט, אני לא יודע. זה מה שיש בידינו, אתה מבין, מה אני יכול לעשות?

תלמיד: חבר סיפר שיש הרבה תוכניות איך לרכוש מיומנות להיות מנהיג, להיות מרצה, בינה מלאכותית, כל הדברים שעוזרים לנו להעביר את המסר. הרי אנחנו לא סתם לומדים בשביל להנות פה ושיהיה לנו כיף, אנחנו לומדים איך להעביר את השיטה, איך להעביר את החכמה לכולם. יש המון תחומים שאפשר לעסוק בהם וללמוד איך להיות יותר מקצועיים בדברים האלה, איך ללמוד את המקצועות האלה.. הבנתי שיש גם תוכניות וקורסים. אז לא סתם להתאסף באיזה מקום, או לחלק עיתונים ועוד כל מיני דברים כאלה סתם בשביל העיסוק, אלא לשרת את המטרה שלנו.

לגבי הגידול שלנו, אמרת שיש ארגונים סביבנו שגדלים, שאתה רואה שמצטרפים עוד ועוד אנשים, ואצלנו לא. יש בעולם שלוש דתות גדולות, אנחנו רואים שהנצרות והאיסלם אלה דתות של מיליארדים, ואליו היהדות היא דת קטנה, 10-20 מיליון איש, היא תמיד היא הייתה כזאת, לא נעלמת אבל גם לא גדלה. אני חשבתי שזה כך כי היהדות לא מבטיחה פרסים, היא לא משווקת טוב. זה צריך להיות כך או שזה אמור להיות אחרת? איך אנחנו יכולים לשווק את עצמנו בצורה אחרת?

תנסו.

אני אתן דוגמה, יש ארגונים שמזמינים אנשים לקבלת שבת - אנשים באים, מרגישים נעים, ואולי לאחר מכן כתוצאה מכך הם יכנסו פנימה ויעשו יותר דברים. זו גישה שמתאימה לנו?

יכול להיות שכן, תלוי מה אתה תעשה חוץ מזה שהם באים ומתיישבים. שאתה מספר להם על פרשת השבוע, מסביר להם מספר פסוקים.

תלמיד: אני אפילו לא מדבר על תוכן. אני אעשה שיהיה להם נעים, ומתוך זה שיהיה להם נעים הם ירצו לבוא עוד פעם, ובהדרגה נוכל לעשות יותר. אבל אני שואל אם זו גישה נכונה?

גישה נכונה.

תלמיד: כדי לגדול אנחנו יודעים שהארגון בנוי במעגלים, בשביל לגדול צריך להאציל סמכויות לסמוך על המעגלים החיצוניים, ואנחנו קצת הפוכים בגישה שלנו, אנחנו מאוד צנטרליסטיים. פעמים רבות שמעתי גם אותך אומר, אם מישהו רוצה לפרסם משהו הוא צריך להעביר אלינו לבדיקה, לצנזורה, זו לא גישה שמתאימה לגידול.

אני לא יודע, אבל כאן תלוי מה הוא יכול לעשות, עד כמה הוא יכול לגרום נזק.

תלמיד: איך מאזנים רצון לגדול מול דיוק במסר?

זו תמיד בעיה. ארגונים שיש להם קו רחב, פס רחב, וכמעט אף אד לא יכול לסתות ממנו, ויש כאלה ארגונים שאצלם כל דבר יכול להיות חשוב והורס.

תלמיד: איפה אנחנו באיזון הזה?

אנחנו לא כאן ולא כאן.

שאלה: בשביל שנשתוקק שיהיו שינויים בחוץ, אז כמו שאנחנו לומדים זה חייב להיות קודם בנו, בפנימיות. אני מרגיש שזה חסר, יש עדיין פער בין מה שאנחנו לומדים לבין מה שקורה בפועל. מורגש מאוד עד כמה אי אפשר בלי שזה יהיה יחד, בתוך העשירייה. למה לא נותנים לכל עשירייה מקום מבחינה חברתית, ממש מקום מוגדר, שאפשר יהיה לפעול? יש לנו פגישות קצרות במשך היום, הכנות לשיעור, אבל בין מה שאנחנו סופגים בזמן השיעור לבין המימוש של זה יש עדיין פער גדול.

הכול בידיים שלכם, זה מה שאני שומע. אז קדימה.

שאלה: יכול להיות שכתוב פה חלק מהתשובה. "ונחזור לעניננו, אנחנו צריכים לדעת, כי עיקר מטרת האדם בעולם הזה לזכות לנועם מתיקות ועריבות התורה. כי רק כשהאדם מרגיש את מתיקות התורה, אז הוא יכול לראות את עצמו כי רק הוא האדם המאושר בעולם". אני רוצה להתעכב על המילים "עריבות התורה". אני חשבתי שערבות היא בין החברים, אבל בעצם הערבות מגיעה ממקור אחר, ושם אנחנו צריכים להתמקד. האם אתה רוצה לפתוח את זה?

לא.

תלמיד: אבל האם זה הכיוון שאנחנו צריכים לחפש?

כן.

שאלה: בעבר נמנענו מלפרסם את התוכן שלנו בקבוצות דתיות. אני רואה למשל בשולחן השבת אצלנו, הבן שלי חוזר מבית הכנסת עם עלון שאני יודע שזאת קבוצה שגם עוסקת בפנימיות התורה בצורה שלה, נותנת תוכן, והרבה קוראים אותו. אני שואל את עצמי למה שהוא לא יחזור עם העלון שלנו הביתה.

האם יש איזו רתיעה או סיבה לא לפרסם או לא לדבר עם אותם חוגים, אותן קבוצות, שהולכות וגדלות מבחינת כמות האנשים? האם לא הגיע הזמן לראות איך אנחנו יכולים לדבר איתם, לתת להם גם טעם בדברים שלנו?

אפשר, רק אני אומר שזה הכול תלוי בכם.

תלמיד: אני שואל, כי פעם היה לנו ברור למה לא כדאי לעשות את זה כלפי אותן קבוצות אנשים, אבל היום אנשים לא כל כך מבדילים בין צורה כזאת או אחרת.

נכון.

תלמיד: תן להם משהו נעים, גם אם זה דבר תורה, שיעורר בהם מחשבה פנימית. ומה שנקרא דבר תורה, יכול להיות דבר תורה שלנו עטוף יפה בשבילם וזה גם יכול לעבוד.

מאה אחוז. אני איתך. צריכים לעשות. יש כאן רעיונות והרבה רעיונות, וכל רעיון אפשר לחלק לעוד כמה, רק צריכים את מי שיכול לממש את זה.

תלמיד: אני רוצה לעדכן שהחל מהשבוע נתחיל בפרשת השבוע עם חבר שלנו, הוא יעביר לקהל הרחב את פרשת השבוע על פי חכמה הקבלה, על פי הכתבים של הרב"ש, ודברים ששמענו ממך.

בנוסף, מתכננים עוד הרבה פעולות. לא שזה בא להשתיק, אלא דווקא הפוך. יש תוכנית שלמה קדימה, גם של הכשרות, גם של פעולות, גם של אירועים. אנחנו מבקשים עוד רעיונות ועוד התגייסות, וכמו שהרב אומר, לא לצפות שמישהו יעשה, אלא לבוא, להתגייס, להניע קדימה.

בסדר גמור. נעשה את זה.

(סוף השיעור)