שיעור בוקר 02.06.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 01.03.2001

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/kYrH7Boo?activeTab=downloads&mediaType=audio

ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 161, "פתיחה לחכמת הקבלה",

שיעור 1

תלמיד: מהן האותיות בעמודה השמאלית?

קוצו של יוד.

עד כאן גמרנו את החלק הראשון שלנו, מהבורא התפשטות עד הנברא הראשון שנקרא "מלכות דאין סוף".

תלמיד: מה זה אצילות?

מה זה אצילות?

תלמיד: בצד שמאל.

זה קוצו של יוד, ועליו י', האות י'. אלו סימנים, כל האותיות האלה הן סימנים. את האותיות אנחנו נלמד בפנים. כל מה שנלמד, כל החוקים, כל מה שנקרא אובייקטים, נבראים, נשמות, גופים, שדים, רוחות, מה שלא תגידו, כוחות דקדושה, כוחות דקליפה, מה שאתם רק יכולים לתאר לעצמכם ולכנות באיזה שם, הכול נמצא בפנים בכל ארבע האותיות האלה, י-ה-ו-ה והשורש שלהן קוצו של י'.

שרטוט מס' 2

תלמיד: לא הבנתי.

אני אומר פשוט, שאותן הבחינות שבהן מתפתח מהבורא נברא, שנקראות בשמות הספירות, כתר, חכמה, זעיר אנפין, מלכות, או בשמות העולמות, אדם קדמון, אצילות, בריאה, יצירה, עשיה, אותו דבר אנחנו יכולים לכנות באותיות, קוצו של יוד כנגד כתר, י' כנגד חכמה, ה' ראשונה כנגד בינה, ו' כנגד זעיר אנפין וה' תתאה כנגד מלכות. בינתיים אלו סימנים, אני לא מכניס בפנים שום תוכן פנימי, אלו רק סימנים כדי שאנחנו נדע.

רק בשביל מה עשיתי את זה? יכולתי לנפח את כל התמונה הזאת יותר, דומם, צומח, חי, מדבר, או כל מיני הבחנות, אני פשוט רוצה להגיד, שחוץ מהתמונה הכוללת הזאת אין כלום, זו בעצם הסכימה הכללית של כל המציאות.

עכשיו נלך הלאה. אני חוזר בקיצור על אותן הבחינות שהיו קודם (ראו שרטוט מס' 3).

הבחינה הראשונה (1), היא שורש, רצון להיטיב או אור. מתוך זה יוצאת לנו בחינה שנייה (2), בחינה א', כי השורש הזה בונה כלי, רצון לקבל, וממלא אותו באור. השלב השלישי (3), בחינה ב', הוא שהכלי הזה שהתמלא עם התענוג רוצה להשפיע במקום לקבל. זה גם נקרא כלי, אבל אם בבחינה א' זה כלי דקבלה, בבחינה ב' זה כלי דהשפעה. השלב הבא (4), הוא שהכלי הזה שרוצה להשפיע מבין שלהשפיע אפשר רק אם אני מקבל, והוא עושה פעולה מיוחדת - מתוך זה שאני רוצה להשפיע, אני אקבל קצת. בבחינה ג' יש רצון להשפיע מבחינה ב', ורצון לקבל מבחינה א'. הכלי הזה הוא כלי משובח שכולל את שני הכלים הקודמים. ואחר כך הכלי האחרון (5) שנקרא בחינה ד', שבוחרת, אני רוצה רק לקבל וליהנות, וחוץ מזה אני לא רוצה כלום, רק לקבל וליהנות. היא בוחרת בעצמה את המצב הזה, ונקראת מלכות. זה נקרא הכלי האמיתי, מפני שכאן בפעם הראשונה יש רצון שבא מתוך הבחירה של הנברא שכך הוא רוצה, הוא רוצה בעצמו באמת לקבל וליהנות.

עד כאן אלו שלבי בריאת הנברא, בבחינה ד' זה הנברא. כשהנברא הזה יצא והתמלא באור, בתענוג, הוא הרגיש אותו דבר כמו שמרגיש הנברא בבחינה א'. הנברא שהתמלא בבחינה א' באור שבא מהבורא, הרגיש שהוא רוצה להיות כמו בורא. האור מסר לו את התכונה שלו דלהשפיע. גם בבחינה ד' הנברא שמתחיל לקבל תענוג מהבורא, ביחד עם התענוג הוא מקבל טבע של נותן התענוג, טבע המשפיע, ורוצה גם להשפיע.

אנחנו רואים את זה גם בעולם שלנו. אדם שמקבל ממישהו, מתחיל להרגיש במתנה עצמה שמקבל עד כמה זה טוב. בהתחלה הוא מרגיש עד כמה זה טוב לקבל. אבל אחר כך ביחד עם המתנה, עוברת אליו גם תכונת הנותן והוא מרגיש עד כמה טוב גם לתת. הוא מתחיל להתבייש כתוצאה מזה, כתגובה על זה, מתחיל להתבייש שהוא מקבל.

זה מה שקורה לנו בבחינה ד'. בחינה ד', אחרי שהיא קיבלה את כל האור, הרגישה שהיא מקבלת. למה כל הבחינות הקודמות לא מרגישות כך, למה בחינה א' לא מרגישה שהיא מקבלת ורק בחינה ד'? מפני שבחינה א' לא בחרה "אני רוצה לקבל" אלא היא נבראה כך מהבורא. ובחינה ד' בוחרת מרצונה לקבל, "אני רוצה לקבל וליהנות". ובגלל זה מתי שהיא מקבלת ונהנית, היא מרגישה בושה.

כתוצאה מהבושה היא מרגישה במקום תענוג, ייסורים, וזה מחייב אותה להסתלק ולהפסיק לקבל. ההחלטה הזאת נקראת "צמצום". אותה בחינה נשארת ריקנית, והפעולה הזאת שהיא מגרשת את האור מעצמה נקראת צמצום א'. זאת אומרת, הכלי שבעצם החליט שהוא רוצה לקבל, אחרי שהוא מקבל ונהנה, ביחד עם התענוג הוא מקבל טבע של נותן התענוג, ומרגיש במקום תענוג ייסורים. ואז הוא עושה צמצום ומחליט שהוא לא רוצה לקבל מפני שהקבלה מביאה לו ייסורים.

כמו שלמלכות או לכלי בבחינה ד', שהייתה מלאה באור, קראנו "מלכות דאין סוף", שהיא הייתה מלאה באור בלי שום הגבלה, אין סוף, אין הגבלות, אין סופיות, כך המלכות שגירשה אור מתוך עצמה ונשארת ריקנית, נקראת עולם, לא במקום עולם אין סוף, מלכות אין סוף, אלא "עולם הצמצום".

כל פעם שנדבר על הנברא, אנחנו נדבר על מלכות, על בחינה ד'. כל המצבים של הנברא הזה תמיד ייתנו לנו שמות של המלכות, שמות של העולמות. "עולם אין סוף" זה הנברא שנמצא במצב שמקבל בלי הגבלה. "עולם הצמצום" זה הנברא שגירש מתוך עצמו את כל השפע שבא לו מהבורא ונשאר ריק.

ואחר כך יש לנו את אותו נברא, אותה מלכות שהיא נמצאת בכל מיני מצבים, וכל המצבים השונים למיניהם נקראים עולמות, עולם אדם קדמון, אצילות, בריאה, יצירה, עשיה, ועוד עולמות דקליפה, עולמות דקדושה. תלוי באיזה מצב נמצא הנברא, לפי זה המצב שלו נקרא עולם. עולם זה המצב הפנימי של הנברא.

שרטוט מס' 3

למה הגענו? מהבורא יוצא אור, האור הזה הוא רצון להיטיב, רצון לבנות, לברוא את הנברא ולתת לו תענוג. וזה מה שקורה לנו בבחינה א', הבורא בורא את הנברא ונותן לו תענוג. אבל אם הבורא היה בורא את הנברא בבחינה א' רק כדי לתת לו תענוג, אז הנברא היה דומה בזה לבהמות, שאין להן שום הרגשה מעבר למה שהן ולא יכולות להתפתח.

מטרת הבורא שהנברא לא רק יקבל ממנו תענוג, כי הנברא שמקבל תענוג מהבורא נשאר נברא, והבורא נשאר בורא, ואז כביכול הפעולה של הבורא היא לא מושלמת כי הוא ברא נברא שנמצא בדרגה פחות ממנו, הבורא הוא המשפיע והנברא המקבל, הפעולה היא לא שלמה. כדי להשלים את הפעולה, הבורא צריך להעביר את הנברא לדרגתו, לתת לו שלימות כמו שיש לו.

בשביל זה הנברא צריך להשפיע, להיות בטבע של הבורא בנצחיות ושלימות, וזה אפשרי רק אם הנברא יקבל את טבע הבורא. לכן מיד בבחינה ב' אנחנו רואים שהבורא ביחד עם הרצון לקבל והשפע שנתן בבחינה א', מעביר לנברא את הרצון דלהשפיע. בשביל מה הוא עושה את זה? אם הוא לא היה עושה את זה, אם כל המציאות הייתה נגמרת בבחינה א', אז הנברא היה נשאר כמו דומם, צומח, חי, בלי התפתחות, היה מקבל ונהנה. לא רע, אבל זו דרגה פחותה מדרגת הבורא.

אז מה חסר אחרי בחינה א' כדי להביא את הנברא לשלמות? לתת לו טבע של הבורא. וזה מה שנעשה מיד בבחינה ב'. בבחינה ב' הבורא מוסר לנברא את הטבע שלו, רצון להשפיע. למה זה לא מספיק שהבורא נותן לנברא רצון להשפיע וזהו? לבורא יש רצון להשפיע, וזה טוב, למה לנברא הטבע של הרצון להשפיע הוא לא טוב בבחינה ב'? זה לא טוב כי לנברא אין מה לתת.

לבורא יש אור, הוא מקור השפע, ולנברא אין מה לתת. יש לו רצון דלהשפיע בבחינה ב', אבל אין לו מה להשפיע, אין לו מה לתת. לכן בחינה ב' היא לא סוף הפעולה, היא עדיין לא גמורה. כשיהיה לנברא רצון להשפיע כמו בבחינה ב' וכשיהיה לו באמת מה להשפיע, אז אפשר להגיד שכל התהליך הזה נגמר. זאת אומרת, בחינה א' לא גמורה כי יש פה רק רצון לקבל, ובבחינה ב' הפעולה היא לא גמורה כי יש פה רק רצון להשפיע, בלי יכולת. רצון יש אבל אין מה.

ולכן אנחנו צריכים עוד כמה פעולות כדי להגיע להשפעה. איזה פעולות? בואו נראה. אז הרצון לקבל זה בחינה א', הרצון להשפיע זה בחינה ב', ומה והלאה? בחינה ב' רוצה באמת להשפיע, אז מה היא עושה? היא אומרת, בסדר, מה אני יכולה להשפיע לבורא? הבורא רוצה לתת לי, אז מה אני צריכה לעשות? אני צריכה לתת לו תענוג, אז אני נותנת לו תענוג בזה שאני מקבלת ממנו. ואז אחרי שיש רצון להשפיע בבחינה ב', היא אומרת, אז אני קצת אקבל ממנו.

מה ההבדל בין בחינה ב' ובחינה ג', שבחינה ג' היא התפתחות מבחינה ב'? שהנברא אומר, אני רוצה להשפיע, אין לי להשפיע, אבל מה אני יכול להשפיע לו, מה הוא רוצה ממנו? הוא רוצה שאני אקבל, אז אני הולך ומקבל. מה עושה אז בחינה ב? היא לוקחת רצון לקבל מבחינה א' לעצמה ומתחילה לקבל. יוצא כך שבחינה ג' כוללת שני חלקים, רצון להשפיע שברא הבורא מבחינה ב' ורצון לקבל שברא הבורא מבחינה א'.

מה חסר כאן בבחינה ג', למה זה לא הנברא הגמור, טוב, יפה? הוא רוצה להשפיע, כך הוא קיבל כוח מהבורא, הוא רוצה להשפיע בזה שהוא מקבל מהבורא, גם קיבל את הרצון הזה מהבורא, מה חסר לו? חסר לו דבר פשוט, כל הרצונות האלה וכל הכוחות האלה הם לא ממנו, את הכול הוא קיבל מלמעלה, כך הוא נולד, כך זה התפתח בו, עדיין אין בזה שום רצון משלו. לכן בחינה ג' היא בחינה לא גמורה, זה עדיין לא נקרא נברא.

"נברא" זה נקרא שיש רצון שלא בא ישירות מהבורא. ואז בחינה ג' מבינה שיש לה רצון לקבל ויש לה רצון להשפיע ויש לה כביכול יכולת להשפיע ויכולת לקבל, אבל היא מרגישה שבזה בעצם היא לא יכולה לפטור את עצמה, בזה היא לא יכולה באמת לתת. למה באמת בחינה ג' לא יכולה לתת? למה הקבלה שלה היא לא נתינה? כי באמת כל הכוחות האלו הם אצלה מלמעלה.

ומה אז אפשר לעשות? היא בוחרת, אני בצורה כזאת לא יכולה שום דבר לעשות. מה אני יכולה לעשות כדי באמת לקבל מהבורא, כדי באמת לתת לבורא את התענוג? אני הולכת ומקבלת ממנו. ואז היא פותחת לעצמה רצון, מעצמה היא בוחרת שהיא רוצה לקבל. לכן היא נקראת כאן כלי, נברא, כי כאן ההחלטה שלה לקבל וההחלטה שלה להנות, ולכן בחינה ד' הזאת נקראת נברא.

מה זאת אומרת, במה בחינה ד' נקראת נברא? בזה שהיא רוצה בעצמה לעשות פעולת קבלה, והרצון הזה אף פעם לא היה קודם. למה? כי היא החליטה משתי ההבחנות שהיו לה בבחינה ג', מהרצון להשפיע והרצון לקבל שהיו לה בבחינה ג' היא החליטה מה היא מעדיפה, שהיא מעדיפה לקבל.

למה היא מעדיפה לקבל? מפני שהבורא רוצה שהיא תקבל, אנחנו עוד נלמד את כל ההבחנות האלה, לכן היא נמצאת בדביקות ועם בושה, אחרת הייתה קליפה, מצד אחד. מצד אחר, ברגע שהיא מלכתחילה לקבל את האור, היא מרגישה שזה לא מספיק, שהיא בכל זאת מקבלת ולא משפיעה. כי הרצון להשפיע שהיה לה קודם לא מכסה את הרצון לקבל הנוכחי שלה, תיכף אנחנו נדבר על זה.

אז הרצון לקבל שבבחינה ד' הוא רצון באמת חדש שבא מתוך הנברא, בגלל זה הוא נקרא נברא. הרצון לקבל החדש נקרא נברא, לא שום דבר אחר. רצון לקבל אצלנו נקרא חומר. החומר שבעולם הזה, דומם, צומח, חי, מדבר, שאנחנו מרגישים ורואים בכל החושים שלנו, זה אותו רצון לקבל שכאן, רק שקיבל לבוש על עצמו של דומם, צומח, חי, מדבר, לבוש שאנחנו מרגישים אותו בצורה כזאת, אבל בפנים הוא אותו רצון לקבל שכאן.

אז בחינה ד' זה רצון שנקרא נברא, שאף פעם לא היה, ואפשר להגיד אף פעם לא נברא, הוא התפתח אבל עצמאי. והכלי שמקבל לפי הרצון הזה, נקרא אצלנו "מלכות דאין סוף", שהיא בעצמה מקבלת מהבורא ומתמלאת בלי שום הגבלה. מה חסר כאן? בכל מצב ומצב אנחנו תמיד צריכים לבדוק למה זה לא הסוף, מה חסר כאן? חסר דבר פשוט, בכלי הזה, במלכות דאין סוף יש רצון טוב מאוד, רצון משלה, בגלל זה היא נקראת נברא.

אבל מה חסר? זה רצון לקבל בלבד. זאת אומרת, בבחינה ד' היא נמצאת כמו במצב א', שהיא הייתה מקבלת. רק בבחינה א' הרצון לקבל היה מהבורא, ובבחינה ד' הרצון לקבל הוא מצד הנברא, אבל עדיין בבחינה א' הנברא מרגיש שהוא לא משפיע כמו הבורא, ואז מתפתחת מבחינה א' בחינה ב', ובבחינה ד' כשהיא מתחילה להתמלא עם האור, היא מרגישה שהיא מקבלת, כמו שבחינה א' מרגישה שהיא מקבלת.

אבל מה ההבדל ביניהן? ההבדל ביניהן עצום. בחינה א' שמקבלת לא מרגישה שום בושה. למה? כי היא מקבלת מפני שהבורא ברא אותה לקבל. זה כמו תינוק שמקבל או ילד שמקבל, הוא לא מרגיש שהוא מקבל. למה הוא לא מרגיש? "אני שייך להורים שלי, אני לא מתבייש, אני חלק מהם". הוא עדיין לא יצא לרשות בפני עצמו. בגלל זה לבחינה א' אין בושה, אין לה הרגשת הבושה, אין לה הרגשה שהיא נבדלת, אין לה הרגשה שהיא נברא. מה שאין כן, לבחינה ד', מפני שהרצון לקבל שלה הוא משלה, יש לה הרגשה עצמאית שאני רוצה לקבל, ולכן כשהיא מרגישה שהבורא ממלא אותה, היא מרגישה בושה.

מה זו הרגשת הבושה? הרגשת השוני בין המקבל והנותן. והרגשת הבושה הזאת מבטלת לה את כל התענוג שיש לה מקבלת האור, עד כדי כך שהיא מעדיפה להסתלק, שהאור יסתלק ממני רק שאני לא ארגיש שהכלי החיצוני שלי, הספל הזה שאני מצייר, והמילוי שבו הם כל כך שונים. את זה בחינה ד' היא לא מסוגלת להרגיש.

ואז היא מגרשת את האור וזה נקרא "צמצום". שוב, למה לא נעשה צמצום בבחינה א'? מפני שלבחינה א' אין רצון משלה, יש לה רצון מהבורא. ומפני שבבחינה ד' יש רצון משלה, היא בעצמה רוצה לקבל, היא בעצמה מושכת את התענוג, בגלל זה היא מרגישה את הבושה ואז היא מגרשת את התענוג, מסתלקת מהמעמד שלה לקבל, להיות מקבלת.

הפעולה הזאת נקראת צמצום א'. המצב שבחינה ד' מלאה באור נקרא "מלכות דאין סוף". המצב שבחינה ד' התרוקנה מהאור נקרא "עולם הצמצום". על זה בעצם רציתי לעבור בפעם הראשונה, בשיעור הראשון.

ועכשיו שאלות, אבל אם אפשר, שאלות קרובות לזה ככל האפשר.