שיעור בוקר 02.01.2024 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם" עמ' 150,

הקדמה לספר "פנים מאירות ומסבירות", אותיות כ"א-כ"ב

אות כ"א

"ועתה מובן היטב, למה לא מובא תשובתם של המלאכי מעלה, בדבר בריאת האדם, שעמדנו בהמדרש כנ"ל באות י"א ע"ש. להיות, שעל אדם של עתה, לא הסכימו אפי' מלאכי חסד וצדקה, כי יצא כולו מתחת השפעתם, ונעשה סמוך על שלחן של הס"א, כנ"ל, והיינו שמסיים המדרש, שנטל האמת והשליכו לארץ, מיד אמרו כולם תעלה האמת מן הארץ. כלומר, שאפי' מלאכי חסד וצדקה, התחרטו על הסכמתם, כי אדעתא דהכי לא הסכימו מעולם, שיתבזה האמת וכו'. שמקרה הזה, קרה בעת אכילת העצה"ד, שנעדר האמת מהנהגת קיום המציאות, כי נכשל ונחלש כח הבירור, המוטבע באדם מצד היצירה, שאופני פעולתו, היה ע"י הרגש מר ומתוק, כמו"ש לעיל באות ט"ז, עש"ה. כי השפע של קיום, שהם רפ"ח בחי' שונות, כבר היו ברורים, כשמש בצהרים, ומחוברים במערכת הקדושה, וחיך אוכל יטעם, לקרב ולהשתלם, בכל הנאהב והמתוק, ולדחות כל המר, והרע לו, באופן שלא יכשל אדם בהם, כנ"ל עש"ה. אמנם אחר הטעימה הראשונה של עצה"ד, שבחמתה נתדבק בהם, צורת גדלות הקבלה העצמיית, ונעשה גופם עם הקדושה, ב' הפכים, כנ"ל. אז הגיע השפע של קיום, שהיא רפ"ח הבחי' הנ"ל, לידי הס"א. ונמצא שרפ"ח הניצוצין, שהיו כבר ברורים, חזרו ונתבלבלו בידי הס"א, ונולד צורה חדשה בהמציאות, שה"ע הצורה, שתחילתה מתוק וסופה מר. כי כן נשתנה, צורת הרפ"ח בידי הס"א, שאור התענוג, שעל ידיהם מביא פירוד, וטפה של מרה כנ"ל. שזה הוא צורת השקר, אבי אבות החורבנות. וכל בלבול. וז"ש שנטל האמת והשליכו לארץ, וע"כ ניתוסף להאדם, מתוך עטיו של נחש בירור חדש, שהוא כח הפועל השכלי, שאופני פעולתו ע"י בירורי אמת ושקר, שמוכרח לשמש עמו, בכל משך זמן מהלך התיקונים. שבלעדו הוא נמנע התועלת, כנ"ל באות ט"ז, עש"ה. ובוא והשכל כמות הבלבול שנתהוה, בסיבת נפילת הרפ"ח ניצוצין לידי הס"א, כי בטרם שטעמו מעץ הדעת, לא יכלה האשה, אף לנגוע בדבר האסור, כנ"ל באות י"ז, דאפי' בקירוב נגיעה לעץ הדעת, תיכף טעמה, בו מרירות בטעם מות, דע"כ הבינה והוסיפה, גם באיסור נגיעה, כנ"ל ע"ש, ואחר טעימה הא' שכבר שלטה הנהגת הס"א והשקר בקיום המציאות, נעשה להם האיסור כ"כ מתוק בתחילתו, עד שלא יכלו עוד לפרוש הימנו, כמ"ש ז"ל, שאמר אכלתי ואוכל עוד כנ"ל.

ובזה תבין מה שהמתן שכר שבהתורה הק', מוגדר, רק בשלות הגופות, להיות, שכל ענין התורה, הוא להבאת תיקונו של חטא העצה"ד, שנתבלבל ההנהגה של קיום המציאות על ידיה. ולתיקון זה ניתנה התורה, כדי לחזור ולהעלות הרפ"ח ניצוצין להקדושה, שאז ישוב ההנהגה של הקיום, אל הקדושה, ויסורו הבלבולים, מדרכי הקיום המציאות, שאז יוכשרו בני אדם לשלימותם הנרצה, מאליהם, ע"י הבירור של מר ומתוק לבד, שהוא הפועל הראשון שבטרם חטאו של עצה"ד, והבן. וכן הנביאים, אינם מדברים אלא מתיקון הזה לבד, והיא שאמרו חז"ל, כל הנביאים לא נתנבאו אלא לימות המשיח, שהוא ענין השבת דרכי קיום העולם בהשגחה המבוררת, כמו שהיתה קודם החטא, אבל לעולם הבא, פי' גמר הענין שהוא השואת צורה ליוצרה כנ"ל, עין לא ראתה אלקים זולתיך, עש"ה, וכמו"ש, שבימות המשיח, [אם] מצרים לא יעלה וכו' לא עליהם יהיה הגשם וכו' והיינו ע"י בירור טו"ר כנ"ל".

זה חלק מאוד מסיבי.

שאלה: אם אנחנו רצון לקבל, אז איך בכלל אנחנו יכולים לעשות בירור של אמת ושקר? הרי אנחנו עובדים עם מר ומתוק.

יפה. שאלה טובה.

תלמיד: יש תשובה?

כל תכלית הבריאה היא שנתחיל לברר דברים לא רק ממר ומתוק אלא מאמת ושקר.

תלמיד: אבל אין לי בפנים שום יכולת.

יהיה לך. תהיה לך בפנים מערכת שתעזור לך להבחין בין אמת ושקר כמו בין מר ומתוק.

תלמיד: האם זה קשור לזה שהוא כותב שמצד היצירה היה כוח בירור שמוטבע באדם? האם לפני השבירה הייתה לאדם יכולת לברר אמת ושקר, או רק כתוצאה מהשבירה יש לו יכולת לברר אמת ושקר?

לפני השבירה זה על ידי טעם.

תלמיד: מר ומתוק.

כן.

תלמיד: אז מהשבירה קבלנו את היכולת להתחיל לברר אמת ושקר.

הוא גם כותב שיש פה צורה חדשה שנוצרה שתחילתה מתוק וסופה מר. מה זאת הצורה הזאת?

שקר.

תלמיד: האם זה לא היה לפני כן, אלא מה שהתחיל מתוק נגמר מתוק?

לפני כן הוא מושך מפני שזה מתוק, ואחר כך כשהאדם נכנס בו, אז הוא מתגלה כמר, אבל כבר מאוחר.

תלמיד: למה הכניסו לנו את הצורה הזאת?

אחרת לא הייתה יכולת לברר, להבדיל. איך היית חי, האם רק במתוק? אתה לא מתנגד, אני מבין, אבל בלי זה לא היית יכול להבין, להרגיש, להשיג את הבריאה כולה.

תלמיד: אבל הוא כותב שאנחנו חוזרים בסוף לבירור של מר ומתוק.

כן. אבל אתה כבר יודע לעשות בירור נכון, למיין אותם, ובסופו של דבר אתה עושה את המר למתוק ואת השקר לאמת.

תלמיד: איך אנחנו מתייחסים למר ומתוק בעבודה בינינו? האם אני צריך להיות חשדן כלפי מר ומתוק?

ודאי. תנסה קצת.

תלמיד: אנחנו מנסים כל הזמן, אבל כשאתה עושה פעולות עם החברים בתוך העשירייה, פתאום אתה תופס את עצמך שזה דווקא מתוק, זה דווקא נעים, ואתה שואל, האם זה נכון. או האם מראש אני צריך תמיד להתרחק תמיד מהמתוק, להעדיף תמיד את המר, להעדיף תמיד את ההפך?

זאת אומרת, אין לך עדיין מערכת בירור.

תלמיד: אני יודע בשכל, כי אנחנו אומרים, "תשב, תעשה מאמצים בעשירייה, תתחבר, תתפלל". אבל האמת הזאת לפעמים מתלבשת במתוק ולפעמים במר, וזה מה שמבלבל כרגע.

זו הכוונה של המקובלים, להגיש לך חומר בצורה כזאת שאתה תתבלבל ואחר כך תוכל למיין.

תלמיד: האם השאיפה שלנו בעבודה היא לרצות לקבל כוח מיון, כוח הבחנה, או רק להיות מסוגל לעשות עבודה נכונה?

אתה תהיה מוכן לגלות את העבודה.

תלמיד: כלומר אני רוצה לקבל גם את המקום לעבוד, אבל גם להיות מסוגל לזהות אותו, לאבחן אותו, כדי שאני לא אתבלבל בין מר ומתוק, אלא שאני אדע לזהות את האמת.

כן.

ברור לנו שלא גמרנו עם זה, אבל נמשיך.

אות כ"ב

"ועתה מובן לנו מאמר חז"ל שנכנסנו בו, דלא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום וכו', ועמדנו בו, למה נבחר מאמר זה לסיום הש"ס, ומובן ע"פ הנ"ל, דמסבת חטאו של עצה"ד, פרח נשמת חיים הנצחיית, שנפח ה' באפו, לצרכי האדם הראשון לבדו, וקבלה לצורה חדשה, המכונה זיעה של חיים, כלומר שנתחלק הכלל לפרטים מרובים מאד, לטפין טפין, שנתחלק בין אה"ר וכל תולדותיו, עד עת קץ, באופן, שאין שינוי כלל במעשה השי"ת אלא צורה נוספה יש כאן, אשר זה אור החיים הכללי, שהיה צרורה באפו של אה"ר, נתפשט לשלשלת גדולה, המתגלגלת על גלגל שינוי הצורה, בגופות מרובות, ובגוף אחר גוף, עד גמר התיקון המחויב. ולפיכך נמצא שתיכף ביום אכילתו מעצה"ד מת, ופרח הימנו חיים הנצחיים, אלא שנקשר באבר ההולדה (שה"ע הזווג שנק' שלום כמ"ש בזוהר וכהאר"י) לשלשלת גדולה כאמור.

ונמצא, שאין אדם חי לצורך עצמו, אלא לצורך השלשלת כולו, באופן שכל חלק וחלק מהשלשלת, אינו מקבל את אור החיים לתוך עצמו, אלא רק משפיע אור החיים, לכללות השלשלת. וכן אתה מוצא במדת ימי חייו, כי בעשרים שנה, ראוי לישא אשה. ועשר שנים, ראוי להמתין על לידת בנים, כמ"ש ז"ל. ונמצא מוליד בטוח, בשנת השלשים ואז, יושב וממתין על בנו, עד שיגיע לארבעים שנה, ימי בינה, באופן, שיוכל למסור לו, את הונו וידיעותיו, שרכש בעצמו, וכל אשר למד וירש מאבותיו, ויהיה בטוח עליו, שלא יאבד זה בענין רע, שאז תיכף הולך לו לעולמו, ובנו נאחז בהמשך השלשלת, תחת אביו.

אמנם נודע, שבטרם שמתחבר להקדושה, מחוייב שוב להתפרש, מכל צורת הקבלה, שהשיג משלחן הס"א. כמו שהגיע אלינו מצוות האהבה, בכל נפשך ובכל מאודך, וא"כ מה הועילו חכמים בתקנתם, דשוב חזר ואבד, כל מה שהשיג מס"א, ודו"ק היטב. ולפיכך, הזמין השגחתו ית', ריבוי הגופות בכל דור ודור, ע"ד שאמרו ז"ל, ראה הצדיקים שהמה מועטים, עמד ושתלן בכל דור ודור. פי', שראה ית', שסופם של הצדיקים, לדחות לגמרי ענין הקבלה העצמיית, ונמצאים נתמעטים מאור מקיף שלהם, כי נדחה מהם כלי החצון הראוי לזה, וע"כ שתלן בכל דור ודור, שאין לך דור שלא יהיה בו חלק גדול מאותם הבריות שעיקר בריאתם אינם אלא בשביל הצדיקים, שיהיו המה הנושאים בחי' הכלים דחלל הפנוי, בשבילם. שיתפעל בהצדיקים בחי' כלי חיצון על ידיהם, על צד ההכרח שלא ברצונם. והוא, מפני שכל בני הישוב, יש להם דביקות זה עם זה, להתפעל זה מזה, הן בנטיות הגוף, והן בדעות, וע"כ, המה מביאים במחוייב, את נטיות הקבלה עצמיית, להצדיקים, שבאופן זה מסוגלים לקבל, את האור מקיף הנרצה.

אמנם לפי"ז, היו צריכים צדיקים ורשעים להמצא בכל דור במשקל השוה, ואינו כן, אלא על צדיק אחד, אנו מוצאים אלפי רבבות של ריקים. אלא צריך שתדע ב' מיני שליטות, הנמצאים בהבריאה. הא', הוא כח איכותי, הב', הוא כח כמותי. ולהיות שכל אותם המתנהלים לרגלי הס"א, כחם דל ומצער בזוי ושפל, בלי חפץ ובלי מטרה, אלא הולכין ונהדפים כמוץ לפני רוח. א"כ, איך יוכלו כאלה, לפעול מה, באנשים חכמי לב, שדרכיהם מבורר בחפץ ותכלית, ועמוד אור העליון מאיר לפניהם יומם ולילה. באופן, שיספיקו להביא נטיותיהם הקטנטנות בלבבם. אשר ע"כ, הזמין ית', כח הכמותי בהבריאה, שכח הזה, אינו צריך לאיכות של כלום. ואסביר לך, על דרך שאנו מוצאים, כח האיכותי בגבורה. כמו באריות ונמרים. אשר מרוב האיכות שבכח גבורתם, שום אדם לא ילחם בהם. ולעומתם, אנו מוצאים כח וגבורה, בלי איכות של כלום, אלא בכמות לבד, כמו הזבובים. שלגודל הריבוי שבהם, שום אדם לא ילחום עמהם, וטיילים האלו, בני חורין המה בביתו של אדם, ועל שלחנו הערוך, והאדם מרגיש את עצמו חלש לנגדם. משא"כ, לעומת זבובי השדה, ושרצים, וכדומה, מאורחים בלתי קרואים, הגם שכחם יהיה ביתר איכות מזבובים הביתים, לא ישקוט האדם, ולא ינוח, עד כלה יגרש אותם מרשותו. והוא, מפני שהטבע לא הנחיל להם כח הריבוי, כמו לזבובים. וע"פ זה תבין, אשר בהכרח, מחוייב להמצא המון גדול מאד, על כל צדיק וצדיק, עדי שיפעלו בו את נטיותיהם הגסות, בכח הריבוי שבהם, משום שאין להם איכות של כלום, והבן היטב, ואכמ"ל עוד.

וזה שיעור הכתוב, ה' עוז לעמו יתן, פי', שאור החיים הנצחי, המושג לכל שלשלת הבריאה, הוא נקרא עוז, ומבטיח לנו הכתוב, שהשי"ת נותן לנו בבטחה העוז הזה. אמנם יש להקשות הא כיצד, כיון דכל אחד ואחד, אינו ענין שלם לעצמו, כמ"ש ז"ל, טוב לו לאדם שלא נברא משנברא, וא"כ, איך אנו בטוחים בנצחיותו ית'. וזה שגומר הכתוב, ה' יברך את עמו בשלום, והיינו, ברכת הבנים, ע"ד שאמרו ז"ל, במסכת שבת משים שלום בבית בטל, כי ע"י הבנים, נמשך ונקשר השלשלת הזה עד גמר התיקון, ואז נמצאים כל החלקים בנצחיות, ואכמ"ל והבן.

ולפיכך, אמרו ז"ל, לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום, כי כמו שברכתו ית' היא נצחיית, צריכים המקבלים ג"כ להיות נצחיים, ובזה נמצא אשר ע"י הבנים, נאחזים האבות, ועושים ביניהם שלשלת הנצחיות, הראוי להחזיק ברכה הנצחיות, ונמצא שהשלום הוא המחזיק ומנצח על שלימות הברכה.

ולפיכך סיימו הש"ס במאמר הזה, להיות השלום כנ"ל, הוא הכלי מחזיק בעדינו ברכת התורה וכל המצוות, עד לגאולה שלימה ולנצחיות, בבי"א, והכל על מקומו יבוא בשלום."

(סוף השיעור)