שיעור בוקר 24.10.2022 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

"כתבי בעל הסולם", עמ' 518, "שמעתי", מאמר ה'.

"לשמה זהו אתערותא דלעילא. ולמה צריכים אתערותא דלתתא"

קריין: כתבי בעל הסולם, עמ' 518, מאמרי "שמעתי", מאמר ה', "לשמה זהו אתערותא דלעילא. ולמה צריכים אתערותא דלתתא".

תלמיד: כשנכנסנו לתקופת הלימוד בנושא לשמה, שאלנו את הרב מה החומר המתאים ללימוד, והתשובה הייתה חד משמעית, שצריך להעביר רק חומרים על לשמה, ואת המאמרים שקוראים שנקרא שוב כדי שנוכל להתעמק בהם יותר עד שהנושא הזה ממש ייטמע וייקלט בנו.

את מאמר ה' מ"שמעתי" למדנו בשיעור צהריים, לא למדנו אותו בשיעור בוקר, גם קיבלנו פניות מחברים שביקשו לקרוא אותו שוב בגלל שהוא עמוק וגם מאוד רלוונטי לעבודה שלנו והוא מאוד קרוב אלינו, לכן חשבנו שנכון לשלב אותו בשיעור.

בוודאי שאני לא מתנגד אם חברים החליטו, גם אני שומע על ההחלטה הזאת פעם ראשונה, אז נקרא. גם אם מאה פעמים עוברים על מאמר, כל פעם רואים דברים חדשים. מה שהבורא רוצה שנקבל, אנחנו נקבל בכל מקרה.

קריין: מאמר ה'.

ה. לשמה זהו אתערותא דלעילא. ולמה צריכים אתערותא דלתתא?

שמעתי תש"ה

"הנה, בכדי לזכות לבחינת לשמה, אין זה בידי אדם להבינה. כי אין זה בשכל אנושי להבין, איך אפשר להיות דבר כזה בעולם. וזהו מטעם, כי כל מה שנותנים לאדם להבין, שאם יעסוק בתו"מ ישיג משהו, מוכרח להיות שם תועלת עצמו, כי אחרת אין האדם מסוגל לעשות משהו. אלא זהו הארה הבאה מלמעלה. ורק מי שטועם זה, הוא יכול לדעת ולהבין. ועל זה נאמר "טעמו וראו כי טוב ה'".

אם כן יש להבין, בשביל מה האדם צריך לעשות תחבולות ועצות איך להגיע לשמה. הלא, לא יעזור לו שום עצות, ואם ה' לא יתן לו את הטבע השני, הנקרא רצון להשפיע, לא יועיל לאדם שום יגיעה, בכדי להשיג את הענין של לשמה.

והתשובה היא, כמו שאמרו חז"ל "לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין להבטל ממנה" (אבות פרק שני כ"א). זאת אומרת על האדם מוטל לתת את האתערותא דלתתא [ההתעוררות מלמטה], היות שזהו בחינת תפלה. כי תפלה נקרא חסרון, ובלי חסרון אין מלוי. לכן כשיש להאדם צורך לבחינת לשמה, אז בא המלוי מלמעלה, ואז בא מלמעלה עניית התפלה. היינו, שהוא מקבל מלוי על חסרונו.

נמצא, זה שצריכים עבודת האדם בכדי לקבלת מה' את הלשמה, הוא רק בחינת חסרון וכלי. והמלוי, אף פעם האדם יכול להשיג מעצמו, אלא זהו מתנת אלקים.

אולם התפלה צריכה להיות תפלה שלמה. היינו, מעומק הלב, שפירושו, שהאדם יודע מאה אחוז, שאין מי בעולם שיכול לעזור לו, אלא ה' בעצמו. ואיך האדם יודע זאת, שאין מי שיעזור לו, אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו. הידיעה הזאת האדם יכול להשיג דוקא אם הוא השקיע כל הכוחות מה שיש ברשותו, ולא עזר לו.

לכן מוטל על האדם לעשות כל המעשים שאפשר להיות בעולם, בכדי לזכות לבחינת לשם שמים. אז הוא יכול לתת תפילה מעומק הלב. ואז הקב"ה שומע תפילתו.

אבל האדם צריך לדעת, בעת השתדלותו להשיג את בחינת לשמה, שיקבל על עצמו, שהוא רוצה לעבוד כולו להשפיע על תכלית השלמות. היינו כולו להשפיע, ולא לקבל כלום. ורק אז הוא מתחיל לראות, שאין האברים מסכימים לדעה זו.

ומזה הוא יכול לבוא לדעת בבירור, שאין לו עצה אחרת, אלא שישפוך שיחו לה', שיעזור לו, שהגוף כן יסכים לשעבד עצמו לה' בלי שום תנאים. היות, שהוא רואה, שאין בידו לשכנע את גופו, שיבטל את עצמותו לגמרי. נמצא, שדוקא בזמן שהוא רואה, שאין מה לקוות שגופו יסכים מצד עצמו לעבוד לתועלת ה', אז התפלה שלו יכולה להיות מעומק הלב. ואז נתקבל תפלתו.

ויש לדעת, שעל ידי זה שזוכים לבחינת לשמה, הוא ממית את היצר הרע. כי היצר הרע הוא הרצון לקבל. ועל ידי זה שזוכין להרצון להשפיע, אז הוא מבטל את הרצון לקבל, שיהיה בידו מה לעשות. זה נבחן שממית אותו. היות כיון שהעבירו מתפקידו, ואין לו מה לעשות, כי כבר לא משתמשים עמו, זה שנתבטל מפעולתו, זה נבחן שהמית אותו.

וכשהאדם יתן חשבון לנפשו "מה יש לו בעמלו שיעמול תחת השמש", אז הוא יראה, שלא כל כך קשה לשעבד את עצמו לשמו ית' מב' טעמים:

א. הלא בין כך ובין כך, היינו בין שהוא רוצה ובין שאינו רוצה, הוא מוכרח להתיגע בעולם הזה. ומה נשאר לו מכל היגיעה שנתן?

ב. מה שאין כן אם האדם עובד לשמה, הוא מקבל תענוג גם בזמן העבודה.

לפי המשל של המגיד מדובנא ז"ל, שאמר על הכתוב "לא אותי קראת יעקב, כי יגעת בי ישראל". ואמר, שזה דומה לאיזה עשיר שיצא מהרכבת, והיה לו תיק קטן, והעמיד זה אצל המקום שכל הסוחרים מעמידים שם חבילותיהם. והסבלים לוקחים את החבילות ומביאים אותם למלון, ששם נמצאים הסוחרים. והסבל חשב שבטח תיק קטן היה הסוחר בעצמו לוקח ולא צריכים לזה סבל. לכן לקח חבילה גדולה. והסוחר רוצה לתת לו סכום קטן, כפי שהוא רגיל לשלם. והסבל לא רוצה לקחת, והוא אומר, הכנסתי להמחסן של המלון חבילה גדולה שנתעיפתי מאד, ובקושי סחבתי את החבילה שלך, ואתה רוצה לתת לי סכום פעוט עבור זה.

והנמשל הוא, בזמן שאדם בא ואמר, שהוא נתן יגיעה גדולה, בזה שקיים תו"מ, אמר לו הקב"ה "לא אותי קראת יעקב", היינו לא החבילה שלי לקחת, אלא החבילה זו שייך למי שהוא אחר. היות שאתה אומר, שיש לך הרבה יגיעה בתו"מ, בטח שהיה לך בעל בית אחר, שבשבילו עבדת. לכן לך אליו, שהוא ישלם לך. וזה שכתוב "כי יגעת בי ישראל".

זאת אומרת, מי שעובד אצל הבורא, אין לו שום יגיעה אלא להיפך, תענוג והתרוממות רוח. מה שאין כן, מי שעובד לשם מטרות אחרות, אז הוא לא יכול לבוא בטענות להבורא, מדוע הבורא לא נותן לו חיות בעבודה. היות שהוא לא עבד עבור ה', שהשם ישלם לו עבור עבודתו.

אלא האדם יכול לבוא בטענה לאלו אנשים, שהוא עבד בשבילם, שהם ישפיעו לו תענוג וחיות. והיות בשלא לשמה יש הרבה מטרות, לכן האדם צריך לדרוש מהמטרה שעבד בשבילה, שהמטרה זו שעבד בשבילה, שהיא יתן לו שכר, היינו תענוג וחיות. ועליהם נאמר "כמוהם יהיו עושיהם, כל אשר בוטח בהם".

אבל לפי זה יהיה קשה, הלא אנו רואים, שאפילו בזמן שהאדם מקבל על עצמו את עול מלכות שמים בלי שום כוונה אחרת, ומכל מקום אינו מרגיש שום חיות, שנגיד שהחיות הזאת מחייב אותו לקבל על עצמו את העול מלכות שמים. ומה שכן הוא מקבל עליו את העול, הוא רק מטעם אמונה למעלה מהדעת, היינו שעושה זה בבחינת התגברות בכפיה שלא בטובתו.

אם כן, נשאלת השאלה, מדוע הוא כן מרגיש יגיעה בעבודה זו, שהגוף מסתכל כל רגע, מתי אני יכול להתפטר מעבודה זו, היות שאין האדם מרגיש שום חיות בעבודה. ולפי הנ"ל, בזמן שהאדם עובד בהצנע לכת, שאין לו אז שום מטרה רק בשביל לעבוד בע"מ להשפיע, אם כן מדוע אין ה' משפיע לו טעם וחיות בעבודה?

והתשובה היא כי יש לדעת, שענין זה הוא תיקון גדול. שלולי כך, היינו שאם היה מאיר אור וחיות תיכף בזמן שהאדם מתחיל לקבל על עצמו עול מלכות שמים, היה לו חיות בעבודה, היינו שהרצון לקבל גם כן היה מסכים לעבודה זו. אז בטח מדוע הוא מסכים, בטח שהוא מטעם שרוצה למלאות תאותו, היינו שהיה עובד מטעם תועלת עצמו.

ואם היה כך, לא היה שום מציאות שיהא באפשרות להגיע לשמה. כי האדם היה מוכרח לעבוד לתועלת עצמו מטעם שהוא מרגיש בעבודת ה' יותר תענוג מתאוות גשמיים. אם כן היה אדם מוכרח להשאר בשלא לשמה. וזה מטעם שהיה לו סיפוק בעבודה. ובמקום שיש סיפוק, אין האדם מסוגל לעשות שום דבר, כי בלי רווחים אין האדם מסוגל לעבוד. אם כן, אם האדם היה מקבל סיפוק בעבודה זו דשלא לשמה, היה מוכרח להשאר במצב הזה.

וזה היה דומה כמו דאמרי אינשי (כמו שאומרים אנשים), בזמן שאנשים רודפים אחרי הגנב לתופסו, גם הגנב רץ וצועק "תפסו את הגנב". ואז אי אפשר להכיר מי הוא הגנב האמיתי, כדי לתופסו ולהוציא את הגניבה מידו.

אבל בזמן שהגנב, היינו הרצון לקבל, לא מרגיש טעם וחיות בהעבודה של קבלת עול מלכות שמים, ואז אם האדם עובד בבחינת אמונה למעלה מהדעת, בדרך הכפיה, והגוף מתרגל בעבודה זו, היינו נגד רצונו של הרצון לקבל שלו, אז יש להאדם האמצעים שיכול לבוא לידי עבודה, שיהיה על המטרה לעשות נחת רוח ליוצרו. היות שעיקר מה שדורשים מהאדם, הוא בכדי שע"י עבודתו הוא יבוא לידי דביקות בה', שהוא בחינת השתוות הצורה, שכל מעשיו יהיו בע"מ להשפיע.

וזהו כמ"ש "אז תתענג על ה'", שפירוש של אז, הוא מקודם שהיא תחילת עבודתו לא היה לו תענוג, אלא עבודתו היתה בדרך הכפיה. מה שאין כן אח"כ, כשכבר הרגיל את עצמו לעבוד בע"מ להשפיע, ולא להסתכל על עצמו, אם מרגיש טעם בעבודה, אלא הוא מאמין, שהוא עובד בכדי שעם עבודתו הוא משפיע נחת ליוצרו, והאדם צריך להאמין שה' מקבל עבודת התחתונים, ולא חשוב כמה ואיך הצורה של עבודתם, ואת הכל הקב"ה מסתכל על הכוונה ומזה יש נחת להבורא, אז האדם זוכה התענג על ה'.

שגם בעת עבודת ה' כבר ירגיש טוב ועונג, היות שעכשיו האדם עובד ממש לה', כי היגיעה שנתן בעת עבודת הכפיה מכשיר את האדם שיוכל לעבוד באמת לשם ה'. נמצא, שגם אז התענוג שהוא מקבל, הוא על ה', היינו לה' דוקא."

שאלה: בתחילת המאמר הוא כותב שצריך להיות לו חיסרון כלפי לשמה, ואז יוכל לרומם את תפילתו ממעמקי ליבו, ואז יזכה לתכונת לשמה למען השמיים. איך להעלות את הנקודה הזאת מעל כל המעשים והמחשבות שלנו?

השאלה היא כך, האם יש לכל אחד בין החסרונות שלו כזה חיסרון בתוך הלב שהוא רוצה להגיע לגילוי הבורא, שהוא רוצה להגיע להשפיע לבורא? ודאי שזה לא בכל אחד, אלא אחרי שבירת הכלי של אדם הראשון, יש אנשים שיש בהם את זה יותר ויש כאלה שיש בהם את זה פחות.

הנטייה להגיע למגע עם הבורא נקראת "נקודה שבלב". אנחנו צריכים להשתדל לעורר את הלב שלנו על ידי עבודה בקבוצה, קריאת מאמרים, ישיבות, בכל האמצעים האלה, כדי שהנקודה הזאת שהיא משתוקקת, רוצה להתעלות, להתקרב לבורא, תתפתח בכל אחד ככל האפשר.

בסופו של דבר ודאי שכולם מגיעים למגע עם הבורא, אבל השאלה מתי. לכן כתוב, "אז תתענג על ה'", מתי? מתי שתגדיל את הרצון לקבל שלך, את ההשתוקקות שלך להשפיע לבורא, להיות במגע עימו, בצורה מתאימה למגע הזה.

תלמיד: יש לפעמים רצון ומוטיבציה ונראה שזו באמת המטרה. אבל לרוב, כמו שהוא כותב, אתה עובד באופן שעליך להכריח את עצמך כנגד הרצון, ואז תגיע לתכונה הזאת.

בהתחלה ודאי שאדם מקבל משיכה, דחיפה, התעניינות, אבל אחר כך נותנים לו אפשרות להתייגע, לפתח רצון לקבל מעצמו כלפי מגע עם הבורא, כלפי נטייה לבורא. אז יש מקום לעבודה וזו עבודה קשה, הוא לא רואה תוצאות, ועד שמתחיל לראות אותן זה לוקח הרבה זמן. רק כשהוא עובד עם החברים בקבוצה, אז יכול להיות שזה יעזור לו, בטוח שזה עוזר אבל זה תלוי בו עד כמה הוא נכלל מהם, ואז יחד הם מגיעים לזה.

תלמיד: בסופו של דבר, מתוך היגיעה הזאת שאדם מכריח את עצמו, האם הוא יגיע לכך שיהיה לו חיסרון דווקא כלפי לשמה, שירגיש שדווקא זה מה חסר לו?

אם הוא כבר קיבל מהבורא הכנה ברצון ויש לו לזה משהו, אם הוא נמצא בסביבה שהיא גם מכוונת לזה, אז בטוח שהכול בידיים שלו והכול תלוי ביגיעה שלו.

שאלה: למה הבורא עוזר לנו בזה שהוא גורם לנו לא להרגיש תענוג בעבודה של לא לשמה?

כי המטרה שלו להביא אותנו לייחוד עימו, לכן הוא עוזר לנו בכל מיני צורות, בעד, נגד, מבלבל אותנו, מושך אותנו, עד שנקבל תכונות כאלה שנוכל להבין אותו, להרגיש אותו, ולהיות עימו ממש בשותפות.

שאלה: למה כתוב שאם אנחנו עובדים עבור הבורא אין שום יגיעה, אבל אם יש לנו מטרות אחרות, אז אנחנו מרגישים את הגוף שמתנגד?

אם אתה עובד עבור הבורא, כלומר הגעת למצב שהבורא בעיניך הוא גדול מכל דבר אחר שבעולם, אז באמת לעבוד עבור הבורא שהוא כל כך גדול, שציירת אותו בצורה כזאת לפניך, זו כבר לא בעיה. כי אתה נכנע כלפי הגדול הזה, ואתה מקבל התרוממות רוח ושמחה שיש לך קשר עם הכוח הגדול ביותר.

אבל במידה שאת הכוח הזה לא הספקת, לא הצלחת לצייר לפניך, אז יש לך פחות כוחות לעבוד בשבילו עבודה קשה, ואז אתה אפילו יכול לעזוב את הדרך. הכול תלוי בגדלות הבורא שאנחנו צריכים לייצב לפנינו, הכול תלוי רק בזה.

שאלה: איך מורגשת אצלנו ההתעוררות מלמעלה, ואיך זה יכול להפוך למשהו ברור אצלנו?

אנחנו מרגישים רצונות כלפי הרוחניות, כלפי הבורא, כלפי ההשפעה, החיבור, יותר ממה שמרגישים אנשים אחרים שבדרך כלל בכלל לא מרגישים. כך אנחנו מרגישים את עבודת הבורא עלינו, שמצד אחד הוא מושך אותנו ומצד אחר מנענע אותנו ומגרה אותנו, כדי שנתחיל לבנות מעצמנו מערכת יחסים בינינו ואיתו, וכדי שיהיה ברור לנו שלבד אדם לא יכול להגיע לבורא, אבל בקבוצה כשהוא מקבל כוחות מכולם ומכוון אותם לבורא, אז יחסית זה קל. הבעיה היא שאנחנו צריכים לשכנע את עצמנו שזו הדרך, זה נקרא "מאהבת הבריות לאהבת הבורא".

שאלה: איך אנחנו משכנעים את עצמנו, איך הרצון לקבל יסכים לעבוד כנגד עצמו?

הכול תלוי בשכר. אנשים יכולים לתאר לעצמם שכר בכל דבר המוזר ביותר ואז לעבוד בשבילו. איך אתה יכול להבין אנשים שמטפסים על הרים, שעושים כל מיני דברים עוד יותר מסוכנים וקשים? כי השכר שהם מרגישים עבור זה הוא יותר מהיגיעה. כך גם אנחנו צריכים לעשות בעבודה הרוחנית כאלו חשבונות, שאין עבודה יותר חשובה ויותר משתלמת בצורה הנצחית השלמה מהעבודה שלנו, שאנחנו מתקרבים לבורא, מתחברים עמו עובדים יחד עמו.

שאלה: מה זה בדיוק "לשפוך שיחו"? זו אופציה אחרת של קשר עם הבורא, משהו שונה מתפילת יחיד או רבים?

זה אותו דבר. "לשפוך שיחו" זה או להתפלל לבורא, או לבקש, או לצעוק לבד ,או יחד עם אחרים.

שאלה: מה זה לפתח רצון לקבל מעצמו?

רצון לקבל זה רצון לקבל, "מעצמו" זה שלא היה כנראה לאדם רצון לקבל אבל הוא קיבל אותו מזה שהיה עם החברים, ראה עד כמה הם משתוקקים למשהו ואז קיבל מהם רצון והוא גם משתוקק לאותו דבר.

שאלה: בתחילת המאמר כתוב שכשיש חסרון ללשמה בא המילוי מלמעלה ואז באה עניית התפילה, היינו שהוא מקבל מילוי על חסרונו. אז כלפי החיסרון השלם ביותר מה תהיה עניית התפילה? האם לא התפילה עצמה היא כבר הפרס?

התפילה שהבורא שולח לאדם והאדם מתפלל ומבקש, גם היא כבר המילוי, ודאי, אבל אחרי זה האדם מקבל יכולת לממש את התפילה הזאת כי כבר מקבל כלים ומילויים בתוך הכלים ויש לו כבר דביקות, מגע עם הבורא. אנחנו לא מסיימים את העבודה שלנו כשמבקשים מהבורא ובזה העבודה כבר מסתיימת, אלא כשאנחנו מבקשים מהבורא והבורא מתגלה ומגיע אלינו, מתקרב למגע איתנו, מתגלה בנו ואנחנו מרגישים עד כמה הדבקות שלנו בבורא גדלה, גוברת, זה הסיכום של היגיעה וככה כל פעם עוד ועוד.

תלמיד: ואם יש דבקות עם הבורא, אז אילו מאמצים עוד עלינו לעשות?

אם הגענו לא צריכים שום דבר חוץ מזה. רק תלוי באיזה מצב, באיזו מדרגה אנחנו נמצאים בדבקות בבורא.

שאלה: זה שאנחנו לומדים שוב את המאמר הזה, זה כמו חיסרון כללי, לאחד זה תענוג, לאחר מאמץ, זה יכול להפוך לתפילה?

אני לא חושב שזה צריך להיות מאמץ או תענוג, פשוט כל פעם אנחנו צריכים לקרוא את המאמר ואפילו אם קראנו אותו מאה פעם אנחנו צריכים לקרוא אותו בפעם המאה ואחת כאילו הוא חדש. ואם יש לך הרגשה שאתה כבר למדת אותו אז אתה לא מקבל כלום מהלימוד. גם בפעם הראשונה שקראת, לא קראת נכון, אפילו בפעם המאה ואחת שאתה קורא, אומרים שאתה צריך לראות בו עוד דברים חדשים.

שאלה: איפה הגבול לכמה אני יכול להגדיל את הבורא בעיני? כי אני רואה שלפעמים הבורא מתערב בזה ונותן ייסורים, נותן כל מיני דחיפות קדימה מצדו. למה לא הכול לא תלוי בי?

כי יש לך רק רצון לקבל קטן מאוד שעמו גם ברוחניות גם בגשמיות אי אפשר להתקדם. לכן בלי שאתה קשור עם הבורא אתה לא יכול להתפתח. הכוח הכללי שמפתח אותך זה הבורא, זה כל הטבע שאתה נמצא בו.

תלמיד: אני שואל עד כמה אני יכול להגדיל את הבורא בעיני?

זה תלוי בקבוצה.

שאלה: בהתחלת המאמר כתוב שאם אנחנו עובדים ומרגישים שהעבודה קשה אז אנחנו לא לקחנו את החבילה שלנו, ואז בעל הסולם אומר שאם אנחנו עובדים בכוונה להגיע ללשמה וישר מקבלים מזה תענוג, אז אנחנו נעבוד בשביל הרצון לקבל. ולכן אנחנו צריכים לעבוד נגד הרצון לקבל וזאת עבודה קשה. איך אנחנו עובדים בצורה נכונה, כלומר, עובדים קשה אבל לא כמו במצב הראשון ואנחנו לא לוקחים את החבילה שלנו?

אני לא יכול להגיד כי זה מסודר על ידי האור העליון, אלא צריכה להיות כאן השתוקקות לחיבור והשתוקקות לאור העליון שישפיע על המאמצים בחיבור בצורה שווה, יחד עם זה.

שאלה: איך עושים שהעשירייה תיראה מספיק גדולה? שהשכר ממנה יביא לרצון להשפעה?

תלוי עד כמה החברים מדברים על השכר, על המטרה, על החיבור, על הכוחות שלהם. על ידי זה הם מגלים וגדלים. הכול תלוי בחיבור ביניהם, עד כמה הם מוסרים זה לזה את הרצונות, ההתרוממות.

שאלה: בהקשר למשל, כאנשים שרוצים לשרת, איך אנחנו יודעים איזו חבילה היא החבילה הנכונה לקחת?

אנחנו צריכים להגיע לחברה ולהשתדל לעורר אותה למטרת הבריאה, לחיבור השלם ככל האפשר, אפילו אם נראה לנו שזאת חבילה מאוד כבדה, אם אנחנו מבקשים את הבורא שיעזור לנו להגיע לחיבור כדי להתקרב אליו, אנחנו לא צריכים להרגיש שום כובד.

שאלה: לקראת סיום המאמר בעל הסולם כותב ש"אם האדם עובד בבחינת אמונה למעלה מהדעת, בדרך הכפיה, והגוף מתרגל.. אז תתענג על ה'". עד כמה הכרחי וחשוב עניין הכפייה? ללא כפייה הוא לא יכול להגיע למצב "תתענג על ה'"?

לא.

תלמיד: זאת חובה?

יש מצבים שאנחנו חייבים לפתח כפייה ודווקא זה האלמנט ההכרחי בתוך היגיעה שלנו.

שאלה: כשקראנו בפעם הראשונה את המאמר הזה שאלתי על זה שאנחנו לומדים שאמונה מעל לדעת זה קבלת תכונת ההשפעה. צריך אמונה מעל לדעת לפני שאנחנו מגיעים, בזמן שאנחנו עובדים? כי אנחנו עדיין לא הגענו. בכל מקרה אנחנו צריכים להאמין לזה. זה נותן כוחות. אז ממך שמעתי שלא. אבל פה כתוב שכן, שכדי להגיע לכפייה צריכים אמונה מעל לדעת. על איזו אמונה מעל לדעת מדובר?

אנחנו צריכים להשתדל להבין ש"אמונה למעלה מהדעת" זה נקרא שאני מקבל כוח השפעה שהוא בעיני, בעיניים שלי יותר חשוב מכוח הקבלה. זה נקרא "אמונה למעלה מהדעת". ההשפעה יותר חשובה מהקבלה. וזה מה שאני רוצה שיקבע בי, שיהיה ממש, כמו שכתוב, "כל עצמותיי תאמרנה", שזה מה שאני רוצה שיהיה. כוח אמונה שישלוט על כוח הקבלה. צריך להיות זה על גבי זה.

תלמיד: זאת אומרת שהאמונה צריכה להיות בי בזמן שאני עובד בכפייה ואני עדיין לא קבלתי את זה.

אני צריך לתאר אותה, להזמין אותה ולבקש מהבורא שייתן לי אותה וכך אנחנו נתקרב אליה.

שאלה: איך לעורר את החסרונות של החברים בעשירייה כדי שהם ירגישו צורך בלשמה?

אנחנו מעוררים חבר על ידי הקבוצה. חבר מעורר חבר.

שאלה: כשאנחנו מכירים בקטנות שלנו ואנחנו מבינים שאין לנו שום דרך להימלט מתוך האגו, האם זה המקום שבו אנחנו מקבלים החלטה לאהוב את הבורא או שזה טריק שהאגו עושה לנו ברצון לקבל?

מה זה חשוב? או כך או כך. העיקר איך אנחנו מגיבים לזה, זה החשוב.

שאלה: מה ההבדל בין אדם בעולם הזה שכופה על עצמו כל מיני עבודות קשות וכל מיני עינויים גופניים כדי להשיג משהו בסוף, לבין העבודה הרוחנית? בסוף אנחנו רוצים להגיע לתענוג הכי גדול בעולם. אם בסוף יש לי שכר, ואני מקבל משהו יותר גדול מזה, אז מה ההבדל?

אני לא מבין את השאלה שלך. נראה לי שאתה פשוט עדיין מבולבל. כמה פעמים קראת את המאמר הזה?

תלמיד: קראתי אותו כמה פעמים. אני לא מצליח להבין אם יש לי בסוף תענוג מהתהליך, למרות שאני סובל בדרך, אז מה ההבדל בין התענוג הזה לבין קבלה עצמית?

בסוף אתה מקבל תענוג מהשפעה. והוא כולו מורכב מכל המאמצים שנתת כדי להשיג אותו. זה מה שיש.

שאלה: הזכרת קודם שהכול תלוי בגדלות הבורא שאנחנו מציירים לפנינו. איך אנחנו מעבירים ביקורת לשינוי, לשיפור, כדי להיות יותר טובים בלי שהביקורת תפגע בגדלות הבורא?

אין לי מילים לזה כי בכל אחד וכל פעם זה אחרת. אני לא יכול לתת לך פתרון אוניברסלי.

תלמיד: מאיזו ביקורת כדאי להימנע ואיזה ביקורת הכרחי להשמיע?

אני בכלל לא חושב על ביקורת. אני חושב איך אני מעלה את גדלות הבורא בעיני בכל מקרה, בכל זמן. זה מה שחשוב לי.

שאלה: אדם שזוכה לשמה וממית את הרצון לקבל, ממה הוא מקבל חיות?

מזה שיש לו מגע עם הבורא והוא ממשיך לתקן את עצמו ואת האחרים. אז מתחילה עבודת ה' האמיתית.

תלמיד: האם זה קורה בפעם אחת או בפרוסות?

כל הדרך עד גמר התיקון ואחרי גמר התיקון יש עבודה אחרת, יותר גדולה.

שאלה: איך אני מתקן את האחרים?

אתה תתקן את היחס שלך אליהם עד שתאהב אותם ובזה יהיה התיקון שלך והתיקון שלהם.

שאלה: במאמר הוא אומר שצריך להגיע לתפילה שלימה מעומק הלב. נראה שכאילו בפועל היא אף פעם לא שלימה, תמיד חסר משהו. יש דרך להגיע לתפילה שלימה?

אם התפילה היא עם כולם ביחד, אז כן. אם כולכם מתחברים לתפילה, היא יכולה להיות תפילה שלימה. מעשירייה לבורא אחד ותהיה תפילה שלימה.

שאלה: כתוב פה, בשביל להמית את הרצון לקבל, שזה בעצם היצר הרע, אני צריך להתבטל מפעולתו אז נבחן שהמית אותו. מה זה להתבטל מפעולתו?

פעולת הרצון לקבל?

תלמיד: כן. כך הוא כותב. "היות כיון שהעבירו מתפקידו, ואין לו מה לעשות, כי כבר לא משתמשים עמו, זה שנתבטל מפעולתו, זה נבחן שהמית אותו."

כן.

תלמיד: מה זה להתבטל מפעולתו?

שהוא כביכול מבטל את כל הפעולות שלו. לכן הוא נחשב בעיניו כמת.

שאלה: הוא כותב פה במשל, "והסבל חשב שבטח תיק קטן היה הסוחר בעצמו לוקח ולא צריכים לזה סבל." למה נראה שהסוחר היה בעצמו לוקח את התיק בעבודה ולא צריך לקחת?

נניח שדברים כאלה האדם בקלות מתקן בלי עזרת הקבוצה.

תלמיד: למה התשלום על החבילה הנכונה הוא קטן? הסוחר רוצה לתת קצת תשלום על חבילה קטנה?

מה זו "חבילה נכונה"?

תלמיד: חבילה קטנה.

התשלום עבור עבודה קטנה הוא קטן והתשלום עבור עבודה גדולה הוא גדול.

תלמיד: אז מה היא עבודה קטנה על חבילה קטנה? למה היא קטנה?

חבילה קטנה, הכוונה שהיא לא כבדה. שעל מנת להשפיע לא צריכים לקבל כוחות גדולים כדי לתקן אותה.

תלמיד: אז למה הוא לא לוקח אם זו חבילה קלה, וקטנה והוא טועה כל הזמן?

כי כנראה שהיא לא בשבילו. לא בשביל הסבל.

שאלה: איך לראות מעל לסבל שאתה מרגיש יותר ויותר כדי להאמין בגדלות הבורא תמיד?

צריכים להתגבר יותר ויותר.

תלמיד: איך להתגבר?

דיברנו על זה כל הזמן.

שאלה: איך אדם מגיע לחיסרון להשפיע אם הוא אף פעם לא טעם השפעה?

חיסרון להשפיע נקרא שהוא מרגיש מה שהוא עושה הוא עושה רק בשביל הבורא ולא בשביל עצמו. שהרצון שעכשיו מתלבש בו, הוא רצון הבורא. וכך הוא מתאר לעצמו יותר ויותר.

תלמיד: אדם שלא טעם טעם השפעה יכול להגיע לחיסרון להשפיע?

לא, אבל לאט, לאט הבורא מאיר לו, ואז מלא לשמה מגיעים לשמה.

תלמיד: ומה זה חיסרון להשפיע מצד העשירייה, יש כזה דבר?

כן, שכל העשירייה מתחברת כדי יחד כולם לעשות פעולת השפעה כלפי הבורא. שהם מוכנים לעשות עבודת חיבור ביניהם כדי שבאותו חיבור שהם עכשיו מייצבים, הם רוצים שהבורא יתלבש בזה וייהנה מהם.

שאלה: הוא כותב במאמר כשיש לאדם צורך ללשמה, אז בא מלמעלה המילוי. אז מה זה נקרא צורך ללשמה, מה הוא הצורך הזה בדיוק?

הצורך ללשמה זה מה שיש בלב האדם והוא מאוד פנימי, הוא טמון שם, ומתעורר רק על ידי פקודת הבורא.

תלמיד: הוא ממשיך וכותב שמצד האדם לקבל את הלשמה, הוא צריך רק בחינה של חיסרון וכלי, והלשמה בעצמה היא מתנת אלוהים.

כן.

תלמיד: איך אפשר לגרום לבורא לתת לך את המתנה הזאת?

על ידי זה שאתה משקיע בחברים ורוצה להעלות את כולם לקראת הבורא, אז אתה בזה מזמין את הבורא ללכת לקראתם.

תלמיד: אתה משקיע בחברים ובזה אתה מביא לידי ביטוי את החיסרון שלך ללשמה?

כן ודאי, כשאני משקיע בחברים בשביל מה אני עושה את זה? אני רוצה יחד איתם לבנות כלי שהוא יוכל להשפיע לבורא.

תלמיד: בעל הסולם כותב:

"אולם התפלה צריכה להיות תפלה שלמה. היינו, מעומק הלב, שפירושו, שהאדם יודע מאה אחוז, שאין מי בעולם שיכול לעזור לו, אלא ה' בעצמו."

אז איך אתה מביא את עצמך למצב שאתה בטוח במאה אחוז שרק הבורא יכול לעזור לך להשיג את הלשמה?

אני משתדל בעצמי, עד שאני רואה שאני בעצמי לא יכול לעשות את זה. ובאמת, גם לפי ההיגיון שלי אני מבין, איך יכול להיות שאני אשיג בעצמי בחינת לשמה, אם זה לגמרי מעולם אחר, ממדרגה יותר עליונה. אז מה אני יכול לעשות, אני רק יכול להגיע לחיסרון שזה מה שאני רוצה ושום דבר חוץ מזה.

תלמיד: אמרת משהו נכון, שאנחנו צריכים לעבוד להגיע למצב שהרצון להשפיע יותר חשוב מהרצון לקבל.

כן.

שאלה: לפי המצב שלנו, שאנחנו גרים במציאות כזו, מאוד קל להיות ברצון לקבל, מאוד קל להיות בלא לשמה. מצד אחר יש משהו שבונה את החיסרון, אז איך להגיע למצב שתכונת ההשפעה יותר חשובה מתכונת הרצון לקבל?

זה על ידי הסביבה בעיקר, ככל שנלמד ונקרא זה לא כל כך ישפיע עלינו, אבל אם אני מסתכל על החברים ורואה שאצלם כוח השפעה, תכונת ההשפעה, פעולות ההשפעה, הן יותר גבוהות מהכול, אז אני לומד מהם על ידי קנאה, תאווה, כבוד, גם אני רוצה לקבל את תכונת ההשפעה, וכך אני מתקדם, וכך כל אחד מחברים. אנחנו מגיעים מהר מאוד למצב שבאמת רוצים לקבל את תכונת ההשפעה כי היא מכובדת, בסביבה שלי. אז גם אני רוצה שהיא תתלבש בי.

שאלה: כשאנחנו עובדים, בסופו של דבר אנחנו רואים שהגנב גונב לנו את העבודה. איך לזהות את הגנב ולמנוע את הגניבה?

לזהות אתה יכול כשכל הזמן אתה משיג, איזו הערכה על מנת להשפיע, זה נעלם, ושוב אתה נופל לרצון לקבל שלך וכך זה שוב ושוב ואתה לא יודע מה לעשות. הגנב כל הזמן גונב ממך את היגיעה שלך, שכבר השגת התרוממות רוחנית, כבוד לבורא וכן הלאה, ואחר כך שוב אתה נופל ואתה לא מרגיש כלום, וזה נקרא שהוא גנב ממך. וכך הוא מוציא ממך כל פעם את הערכת הגדלות, ואתה לא יכול להוציא את זה ממנו בחזרה.

זאת אומרת כל העבודה שלנו היא ככל שאנחנו נגדיל את ערך הרוחניות, ערך לשמה, למעלה מלא לשמה. ואם העשירייה עובדת על זה, אז הגנב כבר לא יכול לגנוב מהם, מכל אחד ומכולם יחד, וכשהם מתחילים לעבוד על החשיבות, על לשמה, שיהיה ביניהם, אז גנב לא יכול לבוא ולגנוב מכולם, את החבילה המשותפת כביכול, וכך הם מתקדמים למטרה, כדי לקבל את תכונת לשמה.

שאלה: אז מה אתה בדיוק כופה על עצמך, על הרצון לקבל פה בעבודה הזאת?

אני רוצה שתכונת הלשמה, על מנת להשפיע, חיבור עם הבורא, זה יהיה בעיני מעל הכול.

שאלה: בעל הסולם כותב, שבהתחלה העבודה צריכה להיות בכפיה, ורק אחר כך היא יכולה להיות בעל מנת להשפיע. כלומר, תמיד אתה תסחוב בהתחלה חבילה לא נכונה ואחר כך תעבור לחבילה הנכונה?

כן.

תלמיד: אז כל העניין הוא פשוט כמה מהר אתה עובר לחבילה הנכונה?

כן.

שאלה: למה צריך את הסכמת הגוף, אם מקבלים טבע חדש מעליו?

מה זה "הסכמת הגוף"?

תלמיד: בעל הסולם כותב שצריך שהגוף יסכים לעבודה הזאת.

כן, כי גם ברצון לקבל שלי אני רוצה לרצות כוח השפעה, שהוא יעבוד וירים אותי למעלה מהמצב שבו אני נמצא. אני רוצה להיות בהערכת ההשפעה, לשמה, בכל הכוחות שלי.

תלמיד: אבל אנחנו רוצים לעבוד עם הטבע השני, למעלה מהדעת, לשמה, למה צריך שהגוף יהיה מעורב בזה בכלל?

מה זה אומר מעורב? מה אעשה, לעבוד בלי הרצון שלי, זה נקרא בלי גוף?

תלמיד: לא, שימשיך להתנגד, שימשיך לא לרצות.

אני רוצה שלא ימשיך את זה, אני רוצה ש"כל עצמותיי תאמרנה".

תלמיד: מה אומרת ההסכמה הזאת בדיוק?

אני רוצה להסכים שכוח ההשפעה הוא השולט בכל העולם, שכך יהיה בי בכל עצמותיי.

תלמיד: אם אני רוצה שהכלי שלי ישתתף בזה, אז למה אני צריך כלי חיצוני?

איזה כלי חיצון?

תלמיד: למי שאני משפיע, אני לא מבין איפה העבודה?

הכול זה כלים שלך, כל המציאות היא כלי שלך.

תלמיד: אז מה זה אומר טבע שני?

על מנת להשפיע.

תלמיד: איפה זה נמצא, איפה זה מתלבש, על מה?

מתלבש ברצון לקבל, באותו רצון לקבל שהיה קודם על מנת לקבל שיהיה עכשיו בעל מנת להשפיע. הרצון לקבל הוא אחד, אין שניים.

תלמיד: ואיך הוא מסכים לעבוד לשמה? מה קורה פתאום שצורת העבודה שלו משתנה?

על ידי זה שאני עובד עם החברים, וכולנו ביחד רוצים להגיע להשפעה, בשביל זה אנחנו מוכנים לוותר על האגו הפרטי של כל אחד, ומוכנים יותר ויותר להיות מחוברים בינינו, והעיקר שבחיבור בינינו ברצון לקבל שאנחנו מחברים אנחנו רוצים שישלוט שם כוח ההשפעה, כך אנחנו עובדים ומושכים את הכוח הזה מלמעלה, ולאט לאט הוא מתקן אותנו.

תלמיד: אם הרצון לקבל הוא תמיד זה שפועל וקובע לי כל הזמן, איך הוא עובר שינוי לא לדרוש לעצמו, איפה יש מקום לזה בכלל?

על ידי הכוח העליון, בינתיים תקבל את זה כך. על ידי הכוח העליון הרצון לקבל כמו שהוא רצה פעם לקבל, בצורה כזאת הוא עכשיו רוצה לקבל בצורה אחרת. הוא כותב בעצמו, שמי שלא טועם לא יודע מה זה, "טעמו וראו כי טוב ה'".

שאלה: לפעמים יש מצב שנמצאים בשיעור ומאוד רוצים להתאמץ ואין מזוודה, לא רואים מזוודה. מנסים לברר כוונה ואז פתאום היא נראית אגואיסטית, זה מתבטל ומנסים להתאמץ בכוונה אחרת ואז גם היא מתפוגגת כמו עשן. רוצים לעבוד אבל אין מיקוד, אין מה להרים, מה אפשר לעשות?

לא חשוב באיזה מצבים אנחנו נמצאים, אנחנו צריכים תמיד לשאוף לחיבור, ומתוך החיבור לבורא. שתי התחנות האלה חייבות להיות תמיד לפנינו, חיבור בינינו וחיבור עם הבורא, "מאהבת הבריות לאהבת ה'".

שאלה: בעל הסולם אומר, שאם אדם עושה חשבון לנפשו אז הוא רואה שבמילא הרצון לקבל לא נהנה וגם שאף פעם הוא לא יקבל כלום, ולפחות ברצון להשפיע יש תענוג גדול שהבורא מקבל. אז איך להיות כל הזמן בחשבון נפש כזה?

זאת עבודה גדולה וארוכה. אתה תמיד אומר אני מתחיל ואני אעשה כך וכך, וכשמגיע הזמן אז בידיעתך או ללא ידיעתך אתה דוחה את זה ועושה מה שטוב לרצון לקבל. אנחנו מכירים את זה וזה עובר על כל אחד ואחד.

השאלה היא כך, האם כולנו יחד רוצים שזה לא יקרה יותר? אנחנו רוצים לחזק את כל החברים בהחלטה חשובה, נחוצה, שאנחנו רוצים להיות רק בנטייה לחיבור מבינינו לבורא. בסך הכול זה מה שיש לנו, להיות כאיש אחד בלב אחד בינינו, וגם בתוך הבורא.

אם נחשוב על זה בצורה כזאת שרוצים שכולנו נהיה בזה, אז אנחנו נראה עד כמה זה נעשה יותר קל, שהאווירה סביבנו, ההרגשה הזאת, תקל על כל אחד ואחד להצטרף לאותה מגמה של חיבור.

שאלה: האם יש פעולות שכדאי להימנע מהן ולא לנסות להלביש עליהן כוונה, או לעשות את הפעולה מתוך שלא לשמה כדי להגיע לשמה?

פעולות של חיבור אתה לא יכול להימנע מהן, אתה לא יכול לשים אותן בצד, אלה פעולות מהתחלת העבודה הרוחנית ועד סוף העבודה הרוחנית, כולן נמצאות בהדרגה יותר ויותר, הן מתפתחות ומתגלות לפנינו כדבר הכרחי.

תלמיד: להתאמץ רק בפעולות חיבור?

אין חוץ מזה, איזה פעולות חוץ מחיבור?

תלמיד: נניח כשאני אוכל ארוחת צהריים, אני אוהב לאכול ארוחת צהריים, אז גם שם להתאמץ?

אני חושב שבפעולות כמו ארוחת צהריים אתה לא צריך להתאמץ, אין לך מה להתאמץ, כי הרצון לקבל שלך דוחף אותך לזה, אין מקום להתאמצות. אם אתה רוצה להתאמץ בארוחת הצהריים ולחשוב לעשות נחת רוח לבורא, אז כאן יש כבר עבודה גדולה מאוד. אתה צריך בכל ביס וביס להרגיש שאתה עושה נחת רוח לבורא ולא לעצמך. כלומר, שאתה לא מרגיש שום טעם במאכל.

קודם כל אתה עובר צמצום, שום טעם אתה לא מרגיש, ואחר כך אתה מתחיל לגלות טעם מכך שאתה משפיע לבורא, אז כבר אתה מתחיל להרגיש איזה תענוג אתה נותן לו, איך הוא נהנה מהתענוג שאתה מוסר לו, אבל לא סתם ארוחת צהריים.

תלמיד: האם בכל פעולה להתאמץ כך שאת זה אני עושה בשביל לעשות נחת רוח לבורא, ולאט לאט פשוט להעלים את הטעם בצורה כזאת או אחרת, האם לעשות את זה ככול היותר?

כן, תנסה, ודאי.

שאלה: איך לגרום להתעוררות של העליון, כדי שהחברים יגיעו לתפילה שלמה?

רק תפילות, אנחנו צריכים שהתפילה תהיה הדבר העיקרי, וכל הזמן לגוון, כל הזמן לשנות, לכוון אותה לכל מיני כיוונים.

שאלה: אם אני רואה את הבורא גדול כל כך אז אני ארצה לעבוד אותו, האם זה לא נחשב לעבוד בעל מנת לקבל, הרי לעבוד מישהו גדול אפשר גם עם הרצון לקבל, אז למה זה דווקא נחשב השפעה?

זה נכון, אבל אתה רואה אותו, מרגיש אותו? הבורא נסתר, אתה לא מתאר את הגדלות שלו, אתה חייב לעשות בזה מאמץ, ואז אם אתה מתאמץ מאוד ויכול איכשהו לייצב לעצמך את גדלות הבורא, אז אתה יכול לעשות את זה, אבל אין לפניך בורא שאתה יכול כך להשתחוות לפניו.

שאלה: מה נקרא לעבוד למען הבורא?

לעבוד למען הבורא נקרא שאתה רוצה שכל התוצאות מהיגיעה שלך יהיו מורגשות ושייכות לו.

שאלה: האם לשמה נשאר ברגע שהושג, או שצריך תמיד לעבוד בין לשמה ללא לשמה?

כן, אנחנו צריכים כל הזמן לעבוד מלא לשמה לשמה, ושוב כך, כל הזמן, עד התיקון הסופי.

שאלה: האם אדם יכול להגיע ללשמה לבדו, או רק בהשתייכות לעשירייה?

גם אדם כפרט יכול מפני שהוא בעצם שייך לעשירייה, אפילו לעשירייה העולמית אבל זה קשה מאוד, הרבה יותר קל אם הוא נכלל בעשירייה שלו.

שאלה: האם אפשר לקבל תענוג מעבודה בלשמה? אם כן מהם התנאים?

התנאים הם אותם התנאים עליהם כבר דיברנו. אני רוצה להיות מחוברת עם כל החברות ושכולנו נתחבר ברצון אחד שאנחנו מוסרות אותו לבורא ורוצות שהוא ישתמש ברצון שלנו וייהנה.

שאלה: איך לחזק את גדלות הבורא בקבוצה?

לדבר על זה.

שאלה: כתוב "ואז אם האדם עובד בבחינת אמונה למעלה מהדעת, בדרך הכפיה, והגוף מתרגל בעבודה זו, היינו נגד רצונו של הרצון לקבל שלו,", אז מה זה אומר שהגוף מתרגל לעבודה דרך הכפייה, מה נותן כוח לרצון לקבל כדי שלא ימנע מהאדם לעבוד למען הבורא?

רק התרשמות שהוא מקבל מהסביבה, זה מה שמיישר אותו ומקדם אותו וכך מגיע לפעולה נכונה כל פעם.

שאלה: כתוב "ויש לדעת שעל ידי זה שזוכים לבחינת לשמה, הוא ממית את היצר הרע כי היצר הרע הוא הרצון לקבל" מהי העבודה בלהתגבר בלשמה אם הרצון לקבל מומת?

אם הרצון לקבל מומת, אז אין מה לעשות.

תלמיד: אז כשמקבלים לשמה אין יותר עבודה?

כשמקבלים לשמה, אין יותר עבודה. אז שוב נכללים בקבוצה, ושוב נמשכים ומקבלים רצון לקבל חדש, במדרגה החדשה הבאה, וכך עולים ממדרגה למדרגה.

שאלה: איך לקבל רצון כשהרצון הוא לא רצון שלי אלא של הבורא?

הרצון של הבורא הוא רצון להשפיע. אם אנחנו מתפללים, מבקשים שיהיה לנו רצון לאהבה, לאהבת חברים, זה נקרא רצון הבורא, ואז הוא מאיר לנו ועל ידי האור הזה אנחנו מקבלים רצון להשפיע, רצון לאהוב, רצון להתחבר.

שאלה: האם הבורא נותן רצון או כוונה כתוצאה ממאמצים?

ודאי שכתוצאה מהמאמצים שלנו אנחנו מקבלים גם רצונות וגם כוונות מהבורא.

(סוף השיעור)