שיעור בוקר 28.06.2021 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

לרומם את עצמו – קטעים נבחרים מהמקורות

"לרומם את עצמו", את זה אנחנו יכולים על ידי בקשה שלנו, פנייה שלנו מעומק הלב לבורא, כי רק בו יש כוח לשנות את המצב שלנו. וכדי לתת לנו הזדמנות לפנות אליו שהוא ירומם אותנו, אז הוא נותן לנו לפני זה את גילוי החיסרון. והחיסרון האמיתי הוא שאנחנו מרגישים עד כמה אנחנו אטומים, לא רוצים שום דבר. עד כמה אין לנו נטייה לא לקבלה, לא להשפעה ולא שום דבר, אלא פשוט האדם נמצא במצב שהוא דומם. כמו אבן שאם מישהו לא הופך אותה היא לא זזה, לצומח יש כבר איזה כוח תנועה מעצמו.

ולכן כדי להביא אותנו לנחיצות, לצורך לשנות את מצבנו, הבורא מגלה בנו כאלו רשימות מדרגת הדומם. ובאמת כתוב ככה, הכול בא מהדומם, שהדומם זה תחילת ההתפתחות. אומנם הדומם בעצמו לא מתפתח אלא הרגשת הדומם, שאני לא ראוי לכלום, שאני לא מעוניין גם כן בשום דבר, שאני גם כן לא מבין מה זה נקרא להיות יותר מהמצב שלי, שאני נמצא באטימות כזאת כללית ואני מוכן ככה להמשיך.

ואם זה נקרא חיים, חיים, ואם לא, לא. אני פשוט מרגיש את עצמי במצב לא כמו כל האנשים, כי כל האנשים לא מרגישים במצב הזה שבו הם נמצאים איזה חיסרון. ואני מרגיש שאני כבר נמצא, פתאום אני מגלה שאני נמצא כבר זמן מה במצב שהוא לא לכאן ולא לכאן. אני לא רוצה שום דבר, אני פועל בצורה מכנית, אוטומטית, אני נפעל כך ואני מתגלגל, הולך ללימודים, לקבוצה, להתאספויות שלנו בקבוצה, לכל מיני דברים, אבל לא שזה מעורר אותי והופך משהו בי, אלא זה כך מתגלגל בתוכי אבל לא מביא לי רגשות חדשים, הבחנות חדשות בשכל.

האדם פתאום מתחיל לגלות שזה המצב שלו, שהוא ממש דומם ולא אכפת לו ככה להישאר וכך למות, ואפילו עכשיו למות. הוא לא מרגיש שיש הבדל גדול בין המצב שלו למצב שהוא מתאר את המוות. זה מצב טוב, מצב טוב כי המצב שבא אחרי זה זה מצב שהאדם מבין שאין לו בעצמו שום כוחות, הוא לא יודע איך לעלות מעצמו, הוא מבין שזה יכול לא להשתנות, אבל בכל זאת הבורא נתן לו לפחות להרגיש עד כמה הוא דומם. ואפילו שלא רוצה שום דבר עכשיו, אבל הוא מרגיש שהוא לא רוצה שום דבר.

ואחר כך הוא רוצה נגיד לשנות את עצמו במשהו ורואה שאין לו כוחות. ובמה הוא ישנה את עצמו? לאיזו צורה הוא ישנה את עצמו? הוא גם כן לא מרגיש שיש איזה מצב יותר נעלה. דומם, הוא מרגיש את הדומם. וכך זה קורה לו זמן מה והוא משתדל, משתדל, קורא ספרים, מצטער, וכעבור כמה ימים יכול להיות הוא מתחיל להרגיש שיש לו איזה מין תנועות פנימיות. מתחיל להרגיש בין התקרבות לחברים לריחוק מחברים, יחס לכוח השפעה, ושיש לו אז איזו תנועה פנימית.

הוא לא יודע בדיוק איך שזה קורה ומי גורם לזה, ודאי שהבורא, אבל יש לו מעצמו הרגשה שהוא לא מסוגל לכלום. ואז השינוי שקורה זה באמת שינוי שקורה לו למעלה. וזאת תחילת בריאת האדם שבו, שהכול בא מהדומם והוא כבר נמצא בזה בצורת הצומח. שמתחיל כמו צמח מתוך האדמה שיוצא ומתפרץ דרך הקרקע, יוצא לאוויר, לאור, וכך מתחיל לגדול. הוא מסכים לכל פעולה שתהיה רק שהוא לא נשאר בתוך הקרקע, בתוך הדומם, אלא רוצה להיות צומח. להשפיע להשפיע, לתת לתת, אין לו שום דבר שיקר לו אלא רק להתרומם מהמצב הנוכחי.

וכך מתחילה התפתחות "האדם" שבו, וכבר ההתחלה הזאת שהיא עכשיו מתעוררת בו, הפעולה הזאת היא כבר מביאה לו מדרגה למעלה מהדעת. שהוא לא רוצה להישאר בדעתו, לא רוצה להישאר במצבו, לא חשוב מה שיהיה רק לא המיתה הזאת שהוא הרגיש את עצמו כדומם. מזה מתחיל להיות כבר המצב הרוחני.

ההרגשה הזאת שהוא נמצא במצב שלא יכול לשנות את עצמו היא הרגשת הדומם האמיתית. כי הוא מרגיש מה זה נקרא להיות דומם, שהוא מבין, מרגיש, נמצא בזה, ונמצא בהכרה שלא מסוגל ואפילו לא כל כך רוצה, ואפילו אם רוצה לא מסוגל לצאת מזה. ומזה בא הצומח.

אנחנו נמצאים במצבים האלו. חלק נמצא כבר בהכרה יותר מהמצב הזה, חלק בפחות, אבל כבר ישנה תנועה כזאת לצאת מדרגת הדומם לדרגת הצומח. והיציאה הזאת היא בזה שבכל מחיר מה שנקרא, בוא נגיד בכל צורה שתהיה אני רק רוצה להגיע לצורה שאני משפיע. אני מתחיל להרגיש שלמעלה מהמצב שלי זה יהיה מצב של השפעה, חיבור עם כולם, השפעה לכולם, עם כל העולם, עם כל האנושות, דרכם לכוח הבורא שיפעל בי, שיפעל בכולם ויחבר אותנו יחד. האדם מהמצב הזה מתחיל לראות כבר את המצב המתוקן.

זה מה שיש לפנינו, ולזה נתקדם. צריכה להיות סבלנות, לא לברוח, להשתדל כל הזמן להרגיש שאתה נמצא באווירה הנכונה של העשירייה. כי רק זה יזרז את הדרך שלנו וישמור על האדם, יתן לו יסוד נכון שכלפי האחרים הוא יגלה עד כמה הוא לא מסוגל לעשות שום דבר עם עצמו וכך יתקשר יותר ויותר לעשירייה שלו. כי רק בזכותם בעצם הוא הופך להיות צומח.

נקרא את הפסוקים, אנחנו נמצאים ממש בתהליך שהוא מעבר מדרגת הדומם לדרגת הצומח. ונשתדל להתרשם ממה שאנחנו מדברים וממה שהמקובלים כותבים לנו.

שאלה: מה שתיארת עכשיו מעורר באדם תמיד תפילה, הוא מנסה לחדד את התפילה שלו, את הבקשה שלו. אבל אני מרגיש שאני תמיד נופל לאיזה מקום שהוא רק מפיל אותי עוד יותר לאיזו קליפה חזקה שלא נותנת לי להשתחרר, לא נותנת לי לבקש נכון על החברים שלי, אני כנראה אני עושה משהו מאוד לא נכון. מהי הבקשה הנכונה במצבים האלה?

להמשיך לפי מה שיש, רק ביתר חיבור עם העשירייה. אין אמצעי אחר להתקדם, אלא בחיבור יתר עם העשירייה בכמה שאפשר ודרך זה פנייה לבורא, וגם פנייה לבורא שיעזור להתכלל בעשירייה. שניהם יש לפניך, עשירייה ובורא. על ידי העשירייה אתה רוצה להתקרב לבורא ועל ידי הבורא אתה רוצה להתקרב לעשירייה, עד שישראל, אורייתא קודשא בריך הוא מתחברים לאחד, זו תחילת הדרך הרוחנית ממש.

שאלה: מהי הדרגה של צומח שיש לפנינו?

אמונה למעלה מהדעת, שאנחנו כבר מעדיפים את כוח ההשפעה על פני כוח הקבלה. שאנחנו מבינים ששני הכוחות האלה חייבים לעבוד בנו, לדבר בנו, אבל כוח ההשפעה תמיד צריך להיות יותר חשוב, יותר מושך אותנו, יותר מכוון אותנו. זו כבר דרגת הצומח, שישנה צמיחה כלפי הרוחניות. זאת אומרת, כוח האמונה מושך אותנו מכוח הדעת.

תלמיד: אנחנו בעצמנו יכולים לבחור בפעולה כזו או זו מתנה כלשהי שמגיעה?

לא, אנחנו בוחרים באמונה למעלה מהדעת מאין ברירה, כי אחרת אני רואה שאני מת. זאת אומרת, יורד מדרגת דומם לדרגה הנמוכה ביותר בדומם, בכל דרגה יש לנו כאילו עשר ספירות, עשר תתי מדרגות, ואז בדרגת דומם אני מרגיש שאם אני לא עולה לאמונה למעלה מהדעת, אם אני לא פורץ את קרום הקרקע ולא יוצא לאוויר העולם, אוויר זה כבר אמונה, אני רק נמצא יותר בקרקע ונרקב שם.

תלמיד: האם זו הפעולה העיקרית והקרובה ביותר אלינו?

אני כבר אמרתי בהתחלה, העיקר בשבילנו הוא להתכלל בעשירייה ולקרוא לבורא שיעזור לי בזה, כי רק בזה אני הולך להתפתח. כל ההתפתחות היא כמה אנחנו לא מבינים ולא מרגישים את זה, אבל צריכים לקבל את זה על עצמנו למעלה מהדעת. כי כל ההתפתחות בכל זאת היא בהתכללות עם החברים. ומיעוט הרבים שניים, זאת אומרת, אם יש לך קבוצה שיש בה 5, 6 אנשים, זה מספיק, תתפתח בה.

שאלה: איזה יחס קיים בין הסביבה לבין הרשימות, האם הסביבה יכולה לשנות את הרשימות?

הסביבה קובעת איזה רשימות מתעוררות. אבל זה לא בידינו עכשיו, במשך הזמן נראה איזה רשימות מתעוררות, אבל ודאי שהן מתעוררות על ידי הסביבה. אפשר להסביר בצורה פשוטה, מצד אחד, אדם שנכלל בסביבה, מתפתח לפי הסביבה. זאת אומרת, על ידי הסביבה הוא מעורר מעצמו רשימות מסוימות, אבל מצד שני, איך הוא נכנס לסביבה? בגלל שיש לו מלכתחילה בתוכנית הפנימית של הנשמה שלו לפתח דווקא את הרשימות הללו.

שאלה: איך אנחנו מרגישים את השינוי הזה על עצמנו ואיך אנחנו הופכים למודעים לחיסרון הזה?

קודם כל מה שלא עושה השכל עושה הזמן. הבורא מצרף את כל המצבים שהאדם עובר ומסדר אותם לפי הכיוון הנכון. כי בסך הכול הוא מנהל אותנו, אנחנו רק צריכים לתת לזה את כל התנאים כדי שהוא יטפל בנו. ולכן עד כמה שאנחנו משתדלים להיות יותר ויותר מחוברים לפי המלצות רב"ש, בזה אנחנו נותנים לבורא הזדמנות, אפשרות לטפל בנו ולסדר אותנו. איך הוא מסדר, בינתיים אנחנו לא יכולים להבין ולעכל את זה, אלא אחר כך נראה ונלמד מזה.

שאלה: לגבי מצב דומם במעבר למצב הבא. אנחנו אומרים שבמצב דומם אין תנועה, לא זז, לא נע, והמעבר למצב הבא הוא כאילו מחייב פנייה לבורא, תנועה פנימית. מאיפה פתאום נולדת התנועה הזו במצב דומם?

מהרשימות שנמצאות בנו, יש בנו רשימות עד גמר התיקון. אנחנו רק צריכים כל פעם להתכלל בסביבה, ודרך הסביבה נקבל מאור המחזיר למוטב שישפיע על הרשימו שבכל אחד ואחד ויפתח אותו עד גמר התיקון.

תלמיד: מה זה נקרא עבור המצב הדומם להתכלל בקבוצה?

להשתדל למעלה מהרצון שלו להתכלל בחברים, להיות איתם, להיות קרוב אליהם כמה שיותר ולכוון את עצמו יחד איתם למטרה, לחיבור שלם.

תלמיד: אבל הוא דומם, איך דומם יעשה תנועה כזו?

במה שניתן לו. יש לו חברה, יש. יש לו מורה? כן, יש לו שיעורים? כן. יש לו מסגרת, אם הוא נמצא במסגרת ומקיים את מה שיש במסגרת, הוא כבר נמצא בטיפול.

שאלה: עיקר העבודה שלנו זו התפילה, מתי מתעוררת באדם היכולת להעלות תפילה לבורא?

מתי שאין לו שום סיכויי להצליח. אחרת, איך הוא יפנה למישהו, למשהו? הבורא בינתיים כמישהו זר, כתוב "שלא יהיה לך כא-ל זר". אז מתי זה יהיה? מתי שאתה רואה שאתה נמצא בחוסר אונים, ואתה לא מסוגל לכלום, ואתה לא יכול בלי לשנות את המצב שלך, אז מאין ברירה אתה פונה.

תלמיד:, גם אם זה בדרגת דומם?

כן, ודאי, בדרגת דומם במיוחד.

שאלה: האם מצב דומם זה מצב שאתה מרגיש ממש מנותק ולא יכול לעשות שום דבר, ואז הפנייה לחברים בעצם נותנת לך להבין שאתה לא יכול בלי החברים, בלי הכוח הזה של הפנייה לחברים, השיתוף הזה עם החברים?

בדיוק, אמרת נכון. כשאני מרגיש מכל הכיוונים שאני לא יכול לפעול ולעזור לעצמי, ואני יכול להישאר כך ומוכן להישאר במצב הזה, אפילו שאמות בעוד רגע, לא חשוב לי כלום, מאין ברירה אני מתחיל לחפש. בכל זאת, הניצוץ הזה שבי עוד מהכלי דאדם הראשון בכל זאת מתעורר ואני מתחיל לחפש על ידי מה בכל זאת אני יוצא מהמצב הזה? מאין ברירה אני כבר מתחיל לראות שאך ורק על ידי הכוח העליון. אבל איך אני פונה לכוח העליון? אני תופס שהקבוצה שלי היא כמו כלי שמתוכה אני יכול לפנות לבורא. אבל שוב, זה מגיע מתוך ראייה באיזה מצב אנוש אני נמצא. רק כך אנחנו יכולים להתקדם.

תלמיד: האם גם זה מצב שבו אני יכול לבקש תפילה משותפת עם חבר לתת לי את המדרגה הבאה בקשר בינינו, בחיבור בינינו?

כן ולא, זה תלוי. בדרך כלל מעוררים אחרים, אבל לא מדברים על מה שמרגישים כל כך. לא מדברים על זה בקול רם, כי אתה נכנס למצבים אחרים של החברים, וכל אחד ואחד מהם צריך גם לברר את המצב הפרטי שלו. אנחנו קוראים פסוקים, אנחנו מדברים בצורה חיצונית כזו, כמו עכשיו בשיעור, אבל אחר כך כל אחד ואחד מברר את זה בפנים.

שאלה: אם הבורא כבר הכניס אותי לסביבה מסוימת, ואני לא אוהב משהו במצב ההתפתחותי הזה ואני מחפש למצוא סביבה אחרת, האם זה יזרז את ההתפתחות שלי?

אני חושב שזה לא טוב. אדם צריך בכל הכוח, בכמה שאפשר, להיות בתוך העשירייה שלו שסידרו אותו כך, ולא להתחיל עכשיו עם המחשבות שלו האגואיסטיות לחשוב איפה יהיה לו יותר טוב. אתה לא תוכל לראות את המצב הנכון להתפתחות שלך במצב שאתה נמצא. אלא הבורא שם ידו של אדם על הגורל הטוב ואומר לו קח, והאדם צריך לקחת וללכת, וכך ללכת ולהתקדם. הבעיה של האדם והבעיה של החברה שהם צריכים לסבול זה את זה ולעזור זה לזה, וכמה שיותר בכל זאת לדבר ולהמשיך להשתדל להיות יחד.

לצאת בעצמו מהעשירייה זה דבר לא רצוי, מאוד לא רצוי. לפי מה? לפי איזה שכל? לפי איזה אגו שלך אתה בוחר שזה יותר טוב? זאת אומרת, אתה מחפש איפה יהיה לך יותר טוב באמת בצורה האגואיסטית שלך, איך שלא תסובב את הדברים. אתה חייב במקום שהבורא אומר לך קח את זה, לקחת ולהמשיך. ולא חשוב איזו עשירייה, אתה כבר נמצא בה? תשתדל לא להחליף, אלא להתכלל בה כמה שאפשר.

שאלה: כמה חשוב לעשות מאמצים בעשירייה, כדי שנרגיש את המצב הזה של הדומם?

אנחנו פשוט צריכים לעשות כל מה שאנחנו עושים, רק חסרה לנו עוד קצת הפצה. חיבור בינינו אנחנו מקיימים, אנחנו נפגשים כל יום כמה פעמים, בסוף השבוע יש לנו עוד אסיפה, אנחנו משתדלים לעשות בצורה כללית כל מה שאפשר. אני חושב שצריכים רק יותר לתת תשומת לב, זאת אומרת מוח ולב למה שאנחנו עושים. אבל בעשייה אין לנו מה לעשות, אלא רק הפצה להוסיף. כי הפצה זה חיבור רק יותר חיצון, והוא נותן עוצמה גדולה לכל אחד ואחד בכמה שאדם קושר את עצמו כבר לכלי הכללי, לכל האנושות, ודווקא בדרגת הדומם זה מאוד חשוב לו להיות קשור כך יחד עם כולם. כי כל האנושות נמצאת גם בדרגת דומם, רק לא כמונו, אבל בדרגת הדומם האמיתית שהיא לא משתדלת לצאת לדרגת צומח, לאמונה למעלה מהדעת, ואנחנו בכל זאת נמצאים בדרך.

שאלה: אמרת שבתחילת השיעור אנחנו יוצאים מהאדמה לאוויר, אנחנו משיגים אמונה למעלה מהדעת. יש לזה איזשהו קשר, יחס ישיר לאור חסדים?

כן, ודאי. אמונה למעלה מהדעת זו דרגה שאנחנו משיגים כבר אור חסדים, כוח השפעה שהוא מתחיל לפעול בנו.

שאלה: האם הרשימות שמתגלות מתגלות על פי מדרגות או בצורה כאוטית?

אין סתם משהו בכל הבריאה, איך אפשר לשאול דבר כזה? אלא ודאי שהרשימות הן יוצאות על ידי האור הכללי שפועל על כל הכלי השבור, ואז כלפי האור הכללי הזה רשימות מתעוררות ובאות ומצטרפות, וכך אנחנו מרגישים שאנחנו מתאספים בקבוצות, כל אחד באזור שלו, באומה שלו וככה כל האנושות מסתדרת.

גם השינויים שיש לנו היום בטבע, בדומם, צומח וחי, גם הם על ידי הרשימות, שזה הכול על ידי האור הכללי שפועל עליהן. ויחד סך כול סכום הרשימות האלה, דומם, צומח, חי, מדבר, כך זה הולך ומתקדם לתיקונים. אין בזה שום דבר סתם. איפה אתה ראית בטבע משהו שקורה ללא חשבון מדויק, ללא כוח, ללא חוק מדויק, איפה יש דבר כזה? אלא זה שאתה לא רואה, זה משהו אחר, אבל לא שיש דבר שיש מקרה. אין מקרה, זה הכול לפי חוקים ברורים ומוחלטים, "חוק נתן ולא יעבור".

שאלה: אמרת שאחרי מצב הצמח, יש איזה מצב של ריקבון. האם הריקבון הזה נחשב מצב חדש של התקדמות?

כן, זו תחילה של מצב חדש. הרגשת הריקבון, הרגשת האפס, זו תחילת המדרגה החדשה.

שאלה: מהו ההבדל בין תפילה של עשירייה ברמת דומם, לבין תפילה של עשירייה שנמצאת בדרגת צומח?

תפילה של עשירייה שנמצאת בדרגת דומם, זאת תפילה שהם רוצים להיות בדרגת צומח. הם רוצים להשפיע זה לזה, רוצים להתקרב זה לזה, ומרגישים עד כמה לא מסוגלים, ורק כוח עליון יכול לעשות את העבודה הזאת, את הפעולה הזאת של התקרבות. ובמידת ההתקרבות ביניהם, כבר מהאטומים, האטומים הופכים להיות למולקולות, והמולקולות לעוד כל מיני צורות מורכבות יותר ויותר, ביולוגיות, שבהן כבר ישנן תנועות פרטיות ותנועת חיים, זה ההבדל. אבל הכול בא מהדומם, שסך הכול האטומים שאין בהם שום תנועה מעצמם כביכול, כשהם מתחילים להצטבר ביניהם, אז בצורה הנכונה כשהם מצטברים על ידי הכוח העליון, הם הופכים להיות כבר לחומר יותר מורכב של צומח וחי ומדבר.

תלמיד: יש דוגמה מצוינת בטבע מול העיניים שלנו, אנחנו יכולים לראות את הפסגה של ההר שיש עליה שלג, והיא מקבלת הכי פחות. המדענים קוראים לזה, שהשמש יוצאת ומחממת את הקרקע, וכל פעם יש שכבת אוויר שמתחממת. שכבה ראשונה עולה לשכבה שנייה, רק הם אומרים את זה במילים אחרות, אתה אומר בחינה א', הם קוראים לזה אדמה ושכבת אוויר ראשונה, וזה מאוד מעניין.

אני לא מרגיש שאני מתקשר לדוגמה הזאת. יש לנו מספיק דוגמאות מהמקובלים, בואו נלמד מהן יותר. אבל בכל זאת תודה על הדוגמה.

שאלה: אנחנו לומדים שכל ההתקדמות שלנו היא בשמחה. ההימצאות במצב דומם לא נשמע כמשהו משמח להיפך, זה נשמע כאילו אתה חולה סופני שאין לך יציאה מכאן. האם צריך להיות גם שמחה במצב הזה?

שאלה טובה. אנחנו פתאום מגלים שאנחנו נמצאים במצב של מת, ושאין לי מה לעשות עם עצמי. ובכל כיוון שאני מסתכל, אני רואה שאני מת, ולא איכפת לי באמת למות, ואני מוכן להיפרד מהחיים האלו, זה מצד אחד. מצד שני, אני דווקא במצב הזה מוכן לעשות כל פעולה ופעולה כדי להתרומם, לצאת מהמצב הזה. וכך מהדומם מתחיל להיות צומח. אני רוצה לקבל את הכוחות האלה, אני משתדל לקבל אותם, אני מתחיל להבין שבאמת דרך הסביבה אני מקבל אותם מהבורא, ואז ישראל אורייתא קודשא בריך הוא, שלושת המרכיבים הללו אם הם מתאחדים אצלי, בי, אז כך אני גדל.

טוב, אני מאוד שמח שיש לכם בזה הרגשה והשתתפות יפה, שכל אחד מוצא את עצמו בזה.

שאלה: אמרת קודם שלא חסרה לנו עשייה, פרט להפצה. אתה יכול להרחיב על זה?

כי אנחנו עושים קישורים בינינו בעשיריות ובתוך העשיריות, ואני לא חושב שיש עוד מה להוסיף בזה במעשה. ובמעשה אנחנו יכולים להוסיף רק בהפצה כלפי העולם. הבעיה שלנו, שהעולם גם מתקדם לגמר התיקון. במה אנחנו רואים את זה? בזה שהעולם מקבל יותר ויותר מכות משותפות, אחידות כאלה. שבא מצב חדש כאילו יורד ענן שחור מסוג מסוים על כל האנושות, אחר כך בא משהו אחר גם על כל האנושות. שלא היה כך אף פעם, אלה סימנים של דור האחרון, ולכן אנחנו צריכים להיות יותר קרובים אליהם ולהשתדל לקשור אותם אלינו. על ידי זה אנחנו מקבלים הרבה כוחות, כי כמו שאתם זוכרים שכתוב בנבואת ישעיהו, שדווקא אומות העולם, זאת אומרת, כל האנושות לוקחים את קבוצת המקובלים שנקראים "ישראל" על כתפיהם, ומביאים אותם להר ה'. אז אנחנו לא נוכל להתקדם לבורא, אלא על ידי זה שגם הם יצטרפו וידחפו אותנו.

תלמיד: איך פעולות הפצה מוציאות את האדם מדומם לצומח?

על ידי התכללות. אני נתתי דוגמה, אני אוכל לחזור על זה. מה הופך את כוח צירוף האטומים למולקולות? שכבר יש בהם איזה צורת חיים. האטומים הם דומם ולא חשוב שהם מסתובבים, אם הם לא יסתובבו אז הם ייעלמו. אין מקום בטבע שלא זז, הם חייבים לזוז, אבל אין להם חוץ מתנועה הדדית דוממת שכך. אבל אטומים שמתאספים למולקולות, יש כבר ביניהם חוקים בדרגה אחרת, חוקי התפתחות, ואז מתוך זה כבר מתחילים להיות החיים. אטום הוא לא חי, זה מרכיב הדומם. מולקולה זה כבר מרכיב החי, צומח בוא נגיד, וככה זה. לכן כך אנחנו צריכים לראות את עצמנו, זה שאנחנו מתאספים לתוך עשירייה, אז אנחנו בזה הופכים את עצמנו, מביאים את עצמנו לדרגה שאנחנו רוצים להיות צומח.

תלמיד: אני חוזר. אם יש את הכול בתוך העשירייה וממנה אני סופג ומתכלל בה ויכול לצאת מדומם לצומח, במה פה התרומה של ההפצה, איזה כוחות אני מקבל שאין בי בתוך העשירייה?

אתה לא תוכל להתפתח יותר, אתה צריך עוד כוחות ועוד כוחות החיבור. והחיבור בעצמו עם ייתר חומר הבריאה, אתה לא תוכל לעשות את זה, כי יש כאן דבר והיפוכו, מצד אחד אנחנו צריכים להתפתח ברצון להשפיע כלפי הבורא, מצד שני אנחנו צריכים להיות יותר חזקים ברצון לקבל שלנו. כי אנחנו מורכבים משני כוחות, לכן כלפי הבורא אני רוצה להיות יותר בהשפעה. ואיפה אני אקח את כוח הקבלה כדי למשוך ממנו את המאור ולגדול? בזה שאני מטפל בקהל הרחב, באנושות. ואז שאני נמצא בין הבורא לבין האנושות, על ידי זה, ישראל זה נמצא בדיוק באמצע בין גלגלתא עיינים ואח"פ, בזה אני מקבל כוח קבלה מלמטה, וכוח השפעה מלמעלה. ועל ידי שניהם, אני מסדר את כל הבריאה יחד.

תלמיד: הכוח שמחבר את האטומים למולקולות זה למעשה המאור המחזיר למוטב?

כן, כל הכוח שפועל עלינו זה המאור המחזיר למוטב, כל הכוח בכללות. יש גם מה שממלא אותנו, אבל זה אחר כך נתחיל לברר את זה. יש הרבה אורות, ואור ישר, ואור חוזר, ובחיבורים, אנחנו נלמד את זה כבר ממעשה. עוד מעט אנחנו נכנס בזה שנדבר על דברים האלה מצורה הפרקטית, מהמעשה.

שאלה: רוב החברים מתעסקים בהפצה, אבל אין לנו בעשירייה שום מגע אחד עם השני בקשר להפצה. האם יש כרגע תועלת לעשות הפצה כעשירייה?

שאלה טובה, אבל לא נראה לי שזה הכרחי. רק שכל אחד ואחד ייתן מחלקו להפצת שיטת התיקון לקהל הרחב כמה שיותר מתוך זה, שבזה תלוי התיקון שלנו. אנחנו לא קיימים בשביל עצמנו, אנחנו בכלל לא צריכים להיות קיימים, ישראל. ישראל זה איזה מין שכבה קטנה מאוד בין כוח עליון לכל הרצון לקבל הגדול, שבשכבה הזאת יש לנו נטייה לכוח עליון מצד אחד, ובכל זאת קשר לרצון לקבל התחתון. ולכן כך אנחנו צריכים לשמש לקהל הרחב שתחתינו, ולבורא שמעלינו, ולהיות המקשרים בין זה לזה. זו בעצם הסיבה לשנאה לישראל מאומות העולם, שהם לא מבצעים את הקשר הזה.

שאלה: הדומם הוא בדרך כלל לא שואף להפצה ועכשיו גם מורגש שאני איכשהו מתקיים, אבל ההפצה היא איפשהו לא חשובה. איך מתגברים על המצב הזה?

אתה חייב לבצע מה שהמורה אומר לך, זה הכול. אפילו שאתה לא מבין, ולא מרגיש, זה עוד יותר טוב, כי אתה מבצע את זה למעלה מדעתך.

קריין: אנחנו קוראים מתוך מסמך "לרומם את עצמו". קטע מספר 9 כותב הרב"ש.

"לפעמים הניצוץ מתכבה ואינו מאיר. וזה יכול להיות באמצע עבודה. וזה נקרא שקרה להאדם תאונת דרכים. כלומר, שבאמצע עבודה קרה לו מקרה, וירד ממצבו ונשאר מחוסר הכרה. היינו שכבר אינו יודע שיש רוחניות במציאות, אלא שכח הכל, ונכנס בעולם הגשמי עם כל חושיו.

רק לאחר זמן האדם מתאושש, ורואה שהוא נמצא בעולם הגשמי. ואז הוא מתחיל עוד הפעם לעלות למעלה, היינו להרגיש את החסרון הרוחני, ומקבל שוב דחיפה, איך להתקרב להקב"ה.

ואח"כ עוד הפעם יורד ממדרגתו. אולם האדם צריך להאמין, שכל פעם הוא מעלה את הניצוץ שלו לקדושה. והגם שהוא רואה, שירד ממצבו, ונפל חזרה למקומו, כמו שהיה בתחילת עבודתו, אלא כל פעם הוא מעלה ניצוצות חדשים, זאת אומרת, כל פעם הוא מעלה ניצוץ חדש"

(הרב"ש. מאמר 6 "מהו רועי מקנה אברם ורועי מקנה לוט, בעבודה" 1991)

אני לא יודע מה יש כאן להוסיף, גם שאלנו ודיברנו על זה כבר. צריכים לשים לב עד כמה שיש לנו הפסקות האלו בין שאנחנו נמצאים בנטייה לחיבור לבינינו ולבורא ורוצים להגדיל את כוחות החיבור יותר ויותר ופתאום זה נפסק. פתאום אנחנו לא שמים לב לזה, פתאום אנחנו עוזבים את זה, עד שמגיעים למצב שהבורא מזכיר לנו מלמעלה שאנחנו כבר נמצאים בזמן, מזמן נמצאים כבר באיזו נסיגה ובנפילה ומה שקורה לנו זה שצריכים להתאושש, צריכים להתרומם, צריכים לעשות משהו. ואנחנו לא מסוגלים ואז אנחנו מתחילים למדוד את המצב שלנו, לשקול את המצב שלנו, עד שרואים שכך אנחנו צריכים לעשות עם עצמנו משהו.

ודווקא תמיד אנחנו צריכים לראות מצבים שאנחנו היינו פעילים ואחר כך שכחנו להוסיף לפעילות שלנו ולכן נכנסים לאיזו תרדמה ואחר כך התרדמה הופכת להיות למיתה ממש, עד שאנחנו מגלים שזאת המיתה, ועובר הרבה זמן יכול להיות עד שאנחנו מרגישים שאנחנו חייבים להתעורר. ואז בכל הכוחות שלנו כמה שיותר לצאת מהבור הזה, בידיים, ברגליים, בכל תנועות הגוף, בשכל, ברגש, רק לצאת מזה. ולצאת מזה אדם אז מגלה שרק על ידי זה שהוא מתקשר לחברים ואז הוא ממש יוצא על ידי זה שתופס כל אחד ואחד כביכול ועל ידו הוא מוכן לצאת מהבור הזה איפה שנעשה על ידי הרשימו החדש שעכשיו התגלה. כי כל הרשימות שמתגלות הן רשימות מהשבירה. אז כך אנחנו מתעוררים.

שאלה: איך לראות בכל פעולה פנימית הכי קטנה תועלת?

רק קדימה. כמה שאני יכול להוסיף אני תמיד צריך לראות בזה רווח. עוד קצת ועוד קצת. ושוב, אם אני לא יכול להיות כל הזמן בעבודה פנימית שלי אז אני צריך לסדר לעצמי גם עבודה חיצונה וזה עיקר על ידי ההפצה.

שאלה: יש לי חברים מאוד יקרים ואני מאוד אוהב אותם אבל הם לא שומעים כלום, הם לא שומעים שאני אומר להם את זה, הם סתם אומרים לי כן כן והם משקרים לי. איך אני דואג שהם ישמעו את זה ויבינו את זה? בזו תלוייה ההתקדמות שלנו.

אני לא צריך לתקן את החברים. אני צריך לתקן את היחס שלי אליהם. כמו נגיד אפילו שאתה אומר שהם כאלו שאני לא מרגיש אותם, לא מרגיש קשר שלי אליהם, הם כאלה קטנים, לא מתקדמים. אז אתה נגיד כלפיהם כמו רבי יוסי בן קסמא והם קטנים. אז מה? תעבוד אתה על עצמך כדי עוד יותר ועוד יותר להתקשר אליהם. בלב, הם לא צריכים לדעת את זה. ובתוך הלב אתה רוצה עוד יותר ועוד יותר להיכנס בהם פנימה, להיות "כאיש אחד בלב אחד". ואז תראה שלא חסר לך כלום, יש לך מקום עבודה לפנייך.

שאלה: הם לא צריכים לדעת שאני אוהב אותם, שהם יקרים לי?

תעבוד על זה מבפנים ותראה עד כמה שהם מרגישים את זה מבחוץ. סך הכול כמה אנחנו יכולים להשפיע אחד לשני סימני אהבה? אנחנו מתאספים, אנחנו מדברים, אנחנו עושים משהו, אבל מה אתה יכול לעשות? כל היתר זה פעולות פנימיות בלב. זה הכול, כל התיקון הוא קורה לנו בלב.

קריין: ציטוט מס' 10, כותב הרב"ש.

"לפעמים באה תמונה של אחוריים, שהוא רואה הנפילה שלו, הגם שהיה לו מצב של פנים, לפני הנפילה למצב שבו הוא נמצא. אבל עכשיו, זה שהוא רואה, שאין לו שום תשוקה לא לתורה ומצות, ולא לתפילה, וכדומה, והוא מרגיש, שהוא עכשיו ככלי ריק, שאין לו שום לחלוחית מעבודת ה'. נוסף לזה, הוא רואה בעצמו, כאילו אף פעם לא עבד עבודת הקודש, ובכלל הוא לא יודע עכשיו מה זה עבודת ה'.

ולפעמים הוא בא לידי חשכות, שאם הוא מתחיל לדבר עם עצמו, שצריכים להכנס לעבודה, וזה לא תכלית, להישאר בלי שום תכלית בחיים, אז נדמה לו, שהוא מדבר לעצמו דבר חדש, שאף פעם לא שמע מענינים רוחניים. ואז הוא מתפלא על עצמו, איך אפשר להיות הרגשה כזאת, שהוא נמצא עכשיו במצב של מתחיל, שאף פעם לא עסק בעבודה, בו בזמן שנשאר קצת רשימו בזכרונו, שהיה חשב את עצמו, שהוא היה תמיד בין המתקדמים בעבודה, ופתאום הכל נשכח מלבו, והוא זוכר זה רק כמו בחלום. נמצא, שהוא רואה את מצבו האמיתי רק בזמן של אחוריים."

(הרב"ש. מאמר 26 "הראני את כבודך" 1985)

שאלה: הרב"ש מתאר מצב של לחלוחית מהעבודה. מה זה הלחלוחית מהעבודה? מה ההבדל בין זה לבין מישהו שמנסה לקבל מהרוחניות לעצמו?

אני לא יודע מה אתה שואל. "לחלוחית מהעבודה" זה נקרא שהוא רואה עד כמה הוא נמצא במצב של אחוריים. עד כמה הוא בירידה, עד כמה הוא בחוסר תיקונים, עד כמה הוא בחוסר רצון, כל הדברים האלה הם נקראים מצבי אחוריים.

שאלה: מה מרגישים במצב הצומח ואיך אנחנו יודעים שאנחנו נמצאים בו?

מה מרגישים במצב הצומח? מרגישים שיכולים להיות למעלה מהטבע שלנו בכוח השפעה. אבל הכול בא מהדומם. דומם זה שאנחנו נמצאים בכוח הקבלה ולמעלה מהדומם, כוח הצומח זה כבר כוח ההשפעה שיוצא מהדומם ומתחיל לעבוד בעל מנת להשפיע. לכן הוא צומח, לקראת האוויר, לקראת השמש, כך אנחנו רוצים לגדול.

שאלה: אמרת קודם שאנחנו קוראים את הקטעים האלה ומדברים בצורה חיצונית, ואחר כך כל אחד צריך לברר את זה בפנים. איך אנחנו יכולים לעשות את זה ולהגיע לבירור הפנימי הנכון?

אנחנו עכשיו קוראים את הפסוקים האלו. קשה לנו מיד להתפעל מהם, להרגיש אותם. אנחנו צריכים לקרוא אותם כמה פעמים, לחשוב עליהם, להתרגש מהם. האם אנחנו כבר נמצאים במצבים האלה או עוד לא נמצאים? אנחנו צריכים לראות את עצמינו. ואחר כך אנחנו יכולים כבר לברר אותם בצורה נכונה. זאת אומרת, איפה בחיים שלי אני נמצא בזה או לא? עד כמה אני נמצא בירידות כאלה שאני מרגיש שאני מאבד רוח חיים, עד כמה זה קשור לעשירייה שלי, לחיים שלי בתוך העשירייה או לא?

בדרך כלל אנחנו עדיין קושרים את עצמנו בצורה מלאכותית לקבוצה, לעשירייה, ולא מרגישים שזה בעצם אותו הכלי שבו אנחנו נרגיש את עצמנו כצומח. וגם צומח אני ארגיש רק במידה שאני מתקשר לחברים ודרכם אני מקבל כוחות לצמיחה, כמו שצמח מקבל מינרלים מהאדמה, אוויר, מים, שכל זה מגיע לו מבחוץ.

זאת אומרת, ההבדל בין דומם לצומח זו מידת ההתקשרות הראשונה שיש בין אדם לסביבה שלו. שלפני זה יש לו דחיה, והוא לא רוצה ומרגיש עד כמה הטבע שלו מנוגד לזה מכל וכל, ולאט לאט, על ידי הרבה שנים ומאמצים הוא מתחיל להבין ולהרגיש עד כמה בכל זאת הצומח הפוך מהדומם.

שאלה: היום דברנו הרבה מאוד על ההבדל בין הדומם לצומח וחי. איך העשירייה יכולה להיות בטוחה שהיא כבר נמצאת בדרגת דומם? האם יש הבדל בין דרגה שאין לה שום הגדרה לבין דומם?

במצב ה"דומם דקדושה" זה נקרא שהם נמצאים בחיבור ביניהם ושום דבר לא יכול לפרק אותם. זה נקרא שנמצאים בדרגת ה"דומם". וצומח זה כבר שיכולים להתקשר זה עם זה ולהתכלל זה עם זה, זו כבר דרגה מתקדמת, אבל להיות קשורים זה לזה כך שזה ממש כמו גוף אחד.

שאלה: המצבים האלה של פנים ואחוריים זו שאלה של תפיסה בלבד?

זה תפיסה, ודאי. אין חוץ מזה. רק מצבים של התקשרות בינינו, כל פעם יותר ויותר מתקדמים בכל מיני צורות, הם הופכים אותנו לדומם שבכל זאת מתקשר בצורה מכאנית זה עם זה. ואחר כך מצורה מכאנית, מזה שיש בינינו חלופי דברים שזה מוסר לזה, וזה מוסר לזה, בצורה כזאת אנחנו מתחילים להתפתח מדומם לצומח.

לזה שבכל זאת כבר יש חיים בפנים, ואחר כך תלוי עד כמה יש חיים, צורות חיים, כמו שבביולוגיה אנחנו רואים איך המולקולות מתקשרות זו אל זו ומשלימות זו את זו וכן הלאה. כך העבודה שלנו בתוך העשירייה ובינינו עוד יותר ויותר ברצונות שלנו, עד שהרצונות שלנו מתחילים להיות כאלו רצונות מורכבים, מחשבות, שאף אחד לא מאבד את עצמו, אבל הוא כל כך מתקשר לאחרים, שיש כאן איזו מין בריאה חדשה שאנחנו לא יודעים עכשיו לתאר את זה, אבל רואים את זה באטומים שהופכים למולקולות, ומולקולות לאיזה איברים, ומאיברים מגיעים לאוסף (assembly) של מולקולות ורקמות, לגוף חי.

שבגוף חי הזה מתחיל להיות מתוך ההתחברות ביניהם צורך במוח, צורך ברגליים, בידיים, צורך באיך לבנות את הכלי שיהיו בו כל צורות החיים כמו שבאדם הגדול. מאיפה זה מגיע? אנחנו הרי מרכיבים את האדם מהשבירה וזה מגיע רק על ידי צורך בחיבור.

כשאנחנו מתחילים להתחבר בין החלקים שלנו זה עם זה, אנחנו רואים שחסרות לנו תכונות פנימיות נוספות שהן באות מתוך ההתאספות שלנו. שאנחנו מרגישים עד כמה אין לנו ברירה, אנחנו צריכים מוח, ראש, ידיים, רגליים, לא סתם חתיכות בשר כמו שיש בחיים פרימיטיביים שאנחנו רואים בטבע, אלא [חלקים] יותר ויותר מורכבים.

מאיפה זה מגיע? זה מגיע מהתחברות יתר בין כל החלקים, וכך אנחנו מגיעים לצורת האדם, הדומה לבורא. זאת אומרת, לכזאת צורה שמתוך המבנה שלנו, מתוך החיבורים שבינינו, זה נקרא "ממעשיך היכרנוך", אז אנחנו מתחילים לגלות "אוהו, מיהו הבורא". מתוך מה? מתוך זה שאנחנו בנינו מעצמנו את הדמות הזאת ומתוך זה אנחנו מבינים אותו, מרגישים אותו, הוא חי בנו. אנחנו בנינו את עצמנו כך שהוא מתגלה בנו. כך זה קורה. לכן ככל שנתחבר יותר ויותר בצורה כמה שיותר מורכבת אנחנו נגלה בזה תכונות, מחשבות, רצונות של הכוח העליון, אבל מתוך "ממעשיך היכרנוך". מתוך זה שכך הוא יתגלה בנו.

אין לי מספיק מילים, אבל שכל אחד ינסה להוסיף ואחר כך זה יבוא, ובהתפתחות שלנו זה יגיע. רק מה אני רוצה להגיד? שבכל זאת הכול תלוי בחיבור. אין מה לעשות, הכול תלוי בחיבור. ודווקא אנשים עם נשמות גדולות, גבוהות, הם מאוד מתנגדים לזה. כי יש להם מהשבירה רשימות הפוכות, שבורות, כך שהם לא רוצים בשום צורה להגיע לחיבור. זה שנוא עליהם ממש בתכלית.

אבל לאט לאט, על ידי שנים של מאור המחזיר למוטב שפועל עליהם כך הם בכל זאת מתקדמים. לכן אנחנו צריכים להיות בסבלנות כלפי האנשים האלו ואיכשהו לתת לכולם יכולת להתקיים. חוץ ממקרים שהם כבר רוצים לשבור את הקשר שלנו, אז אנחנו חייבים להרחיק אותם מאתנו. אבל כך זה צריך להיות.

שאלה: איך הפעילות שלי בהפצה תורמת לחיבור בתוך העשירייה?

אתה מעורר את האור המקיף והוא פועל על העשירייה שלך.

שאלה: תיארת מצב שהפעולות בעשירייה בדרך כלל מורגשות בצורה מלאכותית. באמצעות אילו פעולות מעבר לפעולות שהמלצת לנו לעשות היום, שזה שני זומים ושיעור בוקר, באלו פעולות אני יכול להגיע להרגשת הצומח בעשירייה?

"כל מה שבידך, בכוחך לעשות, תעשה", מה שאנחנו לומדים. אני לא אתחיל עכשיו לקרוא אתך את כל המקורות ולהסביר לך מה שכתוב שם.

השאלה שלך היא שאלה כללית, "מה אני צריך לעשות כדי להגיע לתיקון?". אתה צריך קודם כל להגיע לחיבור. "מה אני צריך לעשות כדי להגיע לחיבור?", אתה צריך פשוט להשתדל בפועל, אם אין לך לב להתחבר, אז לפחות במעשה, לעשות מעשים של חיבור. אם אין לך שום דחף וכוחות אתה צריך להתפלל ולבקש. אין לי יותר מה להוסיף, השאלה לגמרי לא דורשת שום פירוש.

שאלה: איך לדעת מה הסימנים לזה שאנחנו לא היינו כחולמים?

זו בעיה. כשנמצאים בתרדמה, בחצי הכרה, מתקדמים ולא יודעים שמתקדמים. מתחברים ולא יודעים שמתחברים. ככה זה "היינו כחולמים". אנחנו לא מרגישים ממש בצורה ברורה שאנחנו מתחברים ומגיעים לחיבור שבו יתגלה משהו, כי בדרך אנחנו עדיין לא מגלים שהגענו לתחנה הסופית.

תלמיד: איך לתפוס את החיבור הזה?

לפי מה שהמקובלים ממליצים, כל הזמן בודקים את עצמנו, האם אנחנו מממשים את זה או לא.

שאלה: אמרת קודם שאומות העולם לוקחים את ישראל על הכתפיים ומרימים אותם. אבל מצד שני אמרת שהם גם דומם. אז איך הפעולה הזאת קורית?

אתה תעשה ותראה איך זה קורה. מספיק ללמוד את זה בצורה תיאורטית, תעשו ותראו. "ממעשיך היכרנוך.".

שאלה: אנחנו לומדים שהמצב האמיתי ברוחניות הוא שאנחנו נמצאים בשלימות ודבקות בבורא. כאן בקטע מדובר על המצב האמיתי שהוא שפלות וחוסר שלימות עצמי. מהי האמת?

האמת היא במה שאתה נמצא ובמה שאתה מרגיש. זו האמת.

שאלה: אתמול דיברנו על מצב של התרוממות, עלייה ועל מצב של שינה וזה באמת הורגש בסוף השיעור. בסיכום כשדיברנו על כך עם החברים באמת הורגש שהתעוררנו מאותו המצב. עכשיו אנחנו מדברים על אותו נושא, אבל יש יותר חיות, כוח. אנחנו עוברים עכשיו תוך כדי השיעור ממצב דומם לצומח.

איך אנחנו יכולים להשתמש בכוח החדש שאנחנו מרגישים עכשיו כדי לשלב אותו בחיבור שלנו? אולי להשקיע אותו בהפצה? בתפילה? איפה כדאי להשקיע את הכוח הנוסף שקיבלנו עכשיו בשיעור?

להשקיע אותו קודם כל בחיבור בינינו ואחר כך מתוך החיבור להשתדל לחשוב כמה אנחנו צריכים עוד חיבור עם כל האנושות, עם כל הכלי דאדם הראשון כדי לחבר את כולם יחד אלינו ודרכנו לבורא. כי הבורא לא מצפה שאנחנו נגיע לחיבור אליו, את זה בעל הסולם מסביר לנו היטיב, אלא רוצה שנקיים את התפקיד שלנו להיות כמעבר מהבורא לכל האנושות. לכן אנחנו מורכבים מכל סוגי האנשים כמו בתקופת אברהם אבינו שבה ראינו שכך זה נעשה וגם היום זה כך ועוד יהיה יותר ויותר, כדי שאנחנו בכל זאת נתחבר כולנו יחד. אנחנו, נציגים בוא נגיד, של כל העמים והאומות והקבוצות שישנם באנושות ובצורה כזאת אנחנו נגיע לקשר עם הכוח העליון וזאת העבודה שלנו. והבורא מצפה לזה שאנחנו, אלה שהוא בחר אותם כדי לעורר בהם רצון אליו שזה נקרא "קבוצת בני ברוך", שהקבוצה הזאת תהיה כקשר, המקשרת בינו לבין כל האנושות.

שאלה: אנחנו מבינים שהפצה זה הדבר שייתן לנו כוח להתאחד, אבל בשבועות האחרונים נהיה יותר ויותר קשה לארגן את עצמנו כדי להפיץ. מה צריכות לעשות קבוצות שיש להן קשיים כאלה?

זה שיש קושי זה רק אומר שאנחנו נמצאים בכיוון הנכון וזה לא שאנחנו צריכים לעזוב את זה אלא ההפך, להוסיף עוד קצת ועוד קצת בכמה שאנחנו נמצאים בתהליך הזה. זה הכול. ואתם יודעים שהכול בא בגלים, קשה יותר, קשה פחות, יותר מובן, פחות מובן, יותר מורגש, פחות מורגש, כך הזמנים האלה מתחלפים בנו, אז צריכים להמשיך.

שאלה: מה הקשר בין המורכבות של המצבים ומה שאתה מזכיר לנו כל הזמן להתכלל ולהתאחד בתוך העשירייה?

שלמרות כל השינויים שיש במצבים שלנו, ביחסים בינינו ולא רק בינינו אלא בגובה כלפי הרוחניות, אנחנו צריכים בכל זאת להמשיך באותו כיוון של החיבור המתגבר ורק לזה לדאוג.

קריין: ציטוט מספר 11. כותב בעל הסולם:

"ע"י הגרעונות בעבודת ה', זה גורם לו שירומם עצמו לעלות למעלה. כי בלי דחיפה, האדם מתעצל לעשות תנועה, ומסכים להשאר במצב שבו הוא נמצא. מה שאין כן אם הוא יורד למדרגה יותר נמוכה מכפי שהוא מבין, זה נותן לו כח להתגבר, שאינו יכול להשאר במצב כל כך גרוע, היות שהמצב שבו ירד, הוא לא יכול להסכים להישאר כך. לכן הוא מוכרח כל פעם להתגבר, ולצאת מהמצב של הירידה, ואז עליו להמשיך רוממות ה', זה גורם לו, להמשיך מלמעלה כוחות יותר גבוהים, אחרת הוא נשאר בתכלית השפלות."

(בעל הסולם. "שמעתי". ל"ג. "ענין גורלות, שהיה ביום כפורים, ואצל המן")

שאלה: אם אין דחיפה אנחנו רואים שאדם לא יכול להתקדם. מה זה נקרא לקבל את הדחיפה בצורה נכונה?

הדחיפה מגיעה בזה שמראים לנו כמה אנחנו נמצאים בשפלות, במצב לא תקין ואז מאין ברירה אנחנו צריכים להתקדם. זאת הדחיפה. דחיפה היא לא בזה שדוחפים אותנו קדימה אלא מראים לנו כמה אנחנו נמצאים אחורה, והרצון לקבל שלנו לא מסכים לזה וכבר נותן כוחות להתקדמות. לכן מאוד חשוב לנו שנהיה מחוברים ונראה עד כמה החברים כבר נמצאים במצבים יותר מתקדמים מאיתנו, כי על ידי קנאה תאווה וכבוד אני יכול להתקדם וכל ההתקדמות היא בהתגברות לחיבור.

שאלה: כשאנחנו מנסים לדחוף אחד את השני בעשירייה, הרבה פעמים יש תגובה לא טובה מהחבר שמרגיש לחץ ומתנגד, האם זה בגלל שאנחנו דוחפים לא נכון, מה חסר שם?

במקום לדחוף חסרה נתינת דוגמה מעצמו בצורה כזאת מתוחכמת שהוא לא יראה את זה כדוגמה שמכוונת אליו, אבל מתוך קנאה, תאווה וכבוד הוא יתעורר מהפעולה שלך וימשיך בעצמו. אתה לא צריך ללחוץ על החבר, אתה לא צריך להגיד לו כלום, אתה לפניו צריך פשוט להשתדל בצורה כזאת מתוחכמת, להראות לו את פעולת החיבור, ההפצה, הלימוד, לא חשוב מה, שהוא יקנא וזה ידחוף אותו קדימה בלי המילים שלך, המילים שלך מעוררות בו הרגשת לחץ, שליטה עליו ולזה ודאי שהאדם לא מסכים. אבל מזה שהוא יראה שאתה עושה משהו ששייך לרוחניות זה כן ייתן לו הרגשה נכונה והוא יוכל להתקדם.

שאלה: ברגע שהצלחנו לברר את המצב הנוכחי שלנו לבקשה משותפת כללית אז מיד משהו השתנה בהרגשה שלנו, כאילו המצב הישן כבר נעלם, לא קיים, אבל המצב החדש עוד לא מורגש. האם היציאה ממצב מסוים היא תמיד כניסה למצב הבא?

יש בזה הרבה מאוד מצבים שאני לא יכול לפרט אותם, הרבה מאוד מצבים. לפי הניסיון תלמדו על זה.

שאלה: אני רואה שהבורא מצד אחד רוצה להרים אותנו לדרגת צומח, ומצד שני הוא מסדר כאלה מצבים שבהם הוא בודק אותנו, ואני מאוד מפחד ליפול מהעגלה באותו מעבר, כי אפילו אם אני עושה תנועה אחת לא נכונה, זהו. איך בכל זאת להצליח לעבור, לצאת לאותה מדרגת הצומח בלי ליפול, יש איזו שיטה להבטיח את המעבר?

רק לקבוע קשרים עם העשירייה, אתם לומדים, מתאספים, הם מעוררים אותך, לא נותנים לך לברוח, להירדם, ואתה מחויב לשמוע מה הם אומרים ולהצטרף אליהם. רק בצורה כזאת. אנחנו לא סתם נמצאים בעולם הזה המכאני, כי דווקא על ידי קשרים כאלו אנחנו יכולים לקשור את עצמנו למערכת רוחנית. פחות מזה לא יכול להיות. אנחנו משתמשים בכוחות הטבע הגשמי כדי לבנות בינינו מערכת שבתוכה אחר כך יגדל הכוח הרוחני. לכן תשתדלו לבנות מערכות, קשר, הרגלים כאלו בעשירייה שאתם חייבים לקיים אותם וכל אחד ואחד חייב ומתחייב כמו שאנחנו לומדים מהמאמרים "הערבות", ו"מתן תורה", שזה היסוד לקבוצה והקבוצה היא היסוד לתיקון הכלי הכללי, לגילוי הבורא.

תלמיד: כל מה שאתה אומר קיים, יש לנו עשירייה, תמיכה של החברים, כל המערכות בנויות, אבל העולם מלא עד כדי כך השפעות שונות ודברים שמושכים אותך, סוחבים אותך הצידה, פיתויים, אז אתה מפחד לעשות טעות. אפשר לשמור על עצמך מכל אותן השפעות או שבכל זאת צריך ליפול אליהן?

צריך בכל זאת להשתדל להביא את כל ההשפעות החיצוניות לאיזה סדר, וכך לתת לכל אחת ואחת מקום בפנים או בחוץ, לכל השפעה והשפעה.

קריין: ציטוט מס' 12.

"אי אפשר להגביה את עצמו ממעל להעיגול שלו. לכן האדם מוכרח לינוק מתוך הסביבה שלו. ואין לו שום עצה, אלא דרך תורה ויגיעה רבה. לכן, אם האדם בוחר לעצמו סביבה טובה, אזי הוא מרויח זמן ויגיעה, יען שהוא נמשך לפי הסביבה שלו."

(בעל הסולם. "שמעתי". רכ"ה. "להגביה את עצמו")

זה ברור, במקום שנתחיל להתפתח כמו אנשים לפני מאות או אלפי שנים, עכשיו על ידי זה שאנחנו עובדים בקבוצה אנחנו יכולים לבנות לעצמנו עיגול שמכניס אותנו מהר מאוד לפעולות מתקדמות. אנחנו רואים את זה לפי האנשים שמגיעים אלינו היום, כמה מהר הם נכנסים לתוך עשירייה, לתוך הלימוד שלנו ומשתתפים יחד איתנו. אם זה פעם היה לוקח עשר, עשרים ואפילו שלושים שנה להתפתחות, היום זה יכול להיות הרבה יותר מהר, כי הסביבה כבר מוכנה.

ועכשיו אחרי כל הפעולות האלה שהטבע, א-להים בגימטרייה = טבע, עושה עלינו את כל התרגילים ומחבר אותנו יחד, אנחנו נראה מהר מאוד איך כולם נמשכים למטרה. אמנם הם לא מבינים מה קורה להם ולא יודעים, כי זה בחינת דומם, ככה זה בלי שכל ובלי רגש מתגלגל מעצמו, אבל אנחנו נראה שמה שקורה להם ולכל העולם בסופו של דבר מגיע למצב שהעולם מעכל מהר את המצבים החדשים, הוא לא מבין מאיפה באה לו פתאום מחשבה חדשה, רצון חדש, והוא מסכים ומקבל את זה. ככה זה בחינת דומם.

שאלה: איזו מחשבה תבוא פתאום לאנושות?

זה שיש צורך להתחבר.

תלמיד: כי חיבור יהיה לו טוב?

אין יותר חוץ מזה. הם נמצאים באותו מצב כמונו, זה נקרא שאומות העולם יתפסו את ישראל, ודווקא ברצון שלהם ידחפו אותנו קדימה להר ה'.

תלמיד: מה זאת אומרת שהאנושות נמצאת באותו מצב כמונו?

כמו שאנחנו נמצאים בעשירייה, האנושות תתחיל להרגיש יותר ויותר כמה שגם היא נמצאת באיזו סביבה, באיזו מערכת שקושרת אותם יחד. האם עכשיו על ידי הפנדמיה אנחנו לא מרגישים שאנחנו מתחילים להיות יותר ויותר תלויים זה בזה? זה גם הפנדמיה, גם כל ההתפתחות הטכנולוגית, ההתקשרויות, האינטרנט, כל מה שיש לנו מזה שהתחלנו להתפתח במאה, מאה חמישים, מאתיים השנים האחרונות, מימי ביניים יותר נכון, מימי האר"י, אבל בעצם במיוחד במאה השנים האחרונות, עד כמה כל צורת החיים שלנו קושרת אותנו יחד ומסבירה לנו כמה אנחנו תלויים זה בזה.

אמנם המנהלים שלנו, ראשי העמים והממשלות וכן הלאה, לא רוצים בזה כל כך, כי כל אחד רוצה לשלוט בחלק שלו, אבל בעצם האנושות כבר מתחילה לצאת מהגבולות של המדינות, מהגבולות של העמים ולכן יש את התנועה של ההגירה, החדירה בין העמים ובין המדינות. אנחנו נראה את זה יותר ויותר עד שנראה שבכל מדינה חיים כל העמים וההתקשרות בין כולם מאוד מורכבת ורב גוונית. אמנם נראה לנו שהכול בא על ידי הטכנולוגיה, על ידי כוחות הקשר, כלי תקשורת וכן הלאה, אבל זה נובע ודוחף אותנו לקרבה פנימית.

תלמיד: מאיפה באה לאנושות המחשבה הזאת, זו צורת ההתקדמות הטבעית שלה?

כן בצורה טבעית, ודאי. מאיפה בא לדרום אמריקאים לנוע לצפון אמריקה או לאירופאים או לאפריקאים לנוע לאירופה, וסין יוצאת לכל העולם, כאילו נשפכת מעצמה לכולם, וכך כולם? נראה לנו שהכול קורה בצורה טבעית, אבל זה נובע מתוך התיקון.

תלמיד: לאן לוקחים אותנו כל השינויים האלה?

בסופו של דבר, שכולנו נהיה מעורבבים "כאיש אחד בלב אחד".

תלמיד: ואיזו הרגשה צריכה לבוא לאנושות, שאנחנו אנושות אחת?

כן, בסופו של דבר כתוצאה מזה זה יהיה כאחד.

תלמיד: אתה חושב שאחרי גל המגפה העולמית יצטרפו אלינו יותר אנשים?

לבני ברוך?

תלמיד: כן.

אני לא חושב, אני לא יודע. בטח שיצטרפו, "ונהרו אליו כל הגויים", אבל כל האומות, זאת אומרת כל העמים, אבל כמה שאנחנו נגדל מזה, אני לא בטוח. עיגולים, חוגים כאלה יותר ויותר יהיו, אבל הקבוצה הפנימית לא צריכה להיות גדולה.

תלמיד: זאת אומרת לא מצטרפים יותר לבני ברוך, אלא יהיה בני ברוך ותהיה התפתחות של האנושות, זה לצד זה.

לא, אבל גם בני ברוך, בכל זאת גדלים קצת, מתרחבים. אנחנו לא יודעים כמה מקושרים אלינו, אבל המון. נגיד עכשיו אנחנו נמצאים בשיעור בינינו ומיליונים מסתכלים עלינו, אבל אנחנו לא מבינים אותם, לא מכירים אותם, לא יודעים עליהם, אין לנו קשר איתם. אבל זה שהם כבר מתעניינים ובאיזו צורה צורכים את החומר שלנו, המחשבות, זה כבר תיקונים.

תלמיד: מה התפקיד שלהם, מצד אחד, זה לא מישהו שנמצא בשיעור ודורש, ומצד שני זה לא המון, זה משהו באמצע. מי שעכשיו שומע אותנו, המיליונים מסביב, מה תפקידם?

תפקידם להתכלל ממה שאנחנו לומדים על תכלית הבריאה, תוכנית הבריאה, מטרת הבריאה, היישום שלה, ההשתתפות שלנו. הם נכללים מזה, אולי לא כמונו בצורה אקטיבית, אבל בכל זאת הם יותר ויותר מבינים לאן זה מתגלגל. ומהמכות הקטנות שאנחנו מרגישים על עצמנו ועל כל האנושות, הם יותר ויותר מבינים שמה שאנחנו מדברים זה מתממש, זה לעניין.

שאלה: כתוב ש"ואין לו שום עצה, אלא דרך תורה ויגיעה רבה. לכן, אם האדם בוחר לעצמו סביבה טובה, אזי הוא מרויח זמן ויגיעה. אני מבין את העניין של חיסכון בזמן, אבל מה זה אומר שכתוב שהוא חוסך יגיעה, כי כבר קודם כתוב "דרך תורה ויגיעה רבה"?

כתוב שאם אדם זוכה עבודתו נעשית על ידי האחרים. זאת אומרת שכל אחד ואחד קשור לכל הנשמות ואם הוא קשור אליהן והן מבצעות איזו ש עבודת תיקון, אז מאליו הן גם עושות עבודה על התיקון שלו בהתכללות, וכך כל אחד ואחד עוזר לשני. ובעצם יוצא, אנחנו נראה אחר כך את התמונה הכללית, שאף אחד לא תיקן את עצמו, אלא כל אחד ואחד עשה עבודות כדי לתקן את האחרים. כך זה במערכת האינטגראלית כשכולם קשורים לכולם, זה מה שיוצא לנו.

שאלה: אם ישראל זה רק תפילות, איך קשורים כאן העביות והמסך?

ישראל זה צינור. ובישראל בקבוצה הזאת יש עביות ומסך, כמו שבינה נכללת ממלכות מצד התחתון שלה ומצד העליון שלה היא קשורה לכתר, ואז היא יוצאת כמעבר בין כתר למלכות ובין מלכות לכתר. ולכן מצד אחד, אין בבינה כאילו שום דבר משלה, מצד שני מה שהיא צריכה היא לוקחת ממלכות ומה שהיא צריכה היא לוקחת מכתר. וכך היא מתקיימת ונעשית כמקשרת בין כתר למלכות, בין בורא לכל הנבראים.

(סוף השיעור)