שיעור בוקר 05.03.2024 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 46, מאמר "גוף ונפש"

גוף ונפש

"בטרם אבאר את העניין הנשגב הזה, חשוב לי לציין, הגם שנדמה לכל מעיין שאי אפשר, לבאר ולקרב דבר כזה אל השכל האנושי, אלא על פי יסודות ועיונים פילוסופיים מפשטים, כרגיל בביאורים מסוג זה - אכן, מהיום שמצאתי טעם בחכמת הקבלה, והתמסרתי אליה, התרחקתי מהפילוסופיה המפשטת וכל אביזרייהו, כרחוק מזרח ממערב, וכל מה שאכתוב כאן, מדובר מבחינה מדעית טהורה, בדיוק נמרץ, על פי הכרה פשוטה בדברים שמושיים מעשיים.

ואע"פ שבהמשך מכתבי אזכיר מדבריהם, אין זה אלא להראות ההבדל, בין מה שיוכל להעלות השכל האנושי העיוני, לבין מה שאפשר להבין מתוך שכל התורה והנבואה, המיוסדת על יסודות שמושיים (כפי שהבאתי בקונטרס ב' ד"ה מהות הקבלה).

ואני רוצה לבאר היטב בזה, את המושגים "גוף ונפש", כפי שהם באמת - כי האמת והשכל הבריא אחד הם. היות שהאמת מוכן לכל אדם, והיינו רק - על פי רוח התורה הקדושה, ולהוציא כל המובנים המשובשים שהשתרשו בהמון העם, והלקוחים בעיקר משיטות מפשטות, אשר רוח תורתינו הקדושה רחוקה מהם בתכלית."

ג' שיטות במושג גוף ונפש

"הנה מצאנו אשר כללותם של השיטות, המפוזרות בעולם, במושגים של "גוף ונפש", מקובצים בשלש שיטות כדלקמן:

א': שיטת האמונה

שיטת האמונה, שאין דבר בנמצא, זולת נפש או רוח. שלדעתם נמצאים עצמים רוחניים נבדלים זה מזה, באיכות, הנקראות נפשות בני-אדם, ויש להם מציאות הקיימת בפני עצמה, בטרם שבאה ומתלבשת בגוף האדם. וגם אחר כך כשהגוף מת, אין ענין המיתה חל עליו כלל, מטעם שהרוחני הוא עצם פשוט. והמובן של המיתה לדעתם, אינו יותר מפירוד בין היסודות, שהעצם נבנה מהם, שזה יתכן כלפי גוף גשמי, שנמצא לו הרכבה מאיזה יסודות, אשר המיתה חוזרת ומפרידה אותם.

מה שאין כן הנפש הרוחני, שהיא כולה עצם פשוט, מבלי שום ריבוי, ועל כן לא יתכן שיקרה לה פירוד של מה, אשר הפירוד הזה יבטל את בנינה. ולפיכך הנפש היא נצחית עומדת וקיימת לעולם.

והגוף לפי הבנתם, הוא, כמו איזה מלבוש לעצם הרוחני הזה, אשר הנפש הרוחני מתלבש בו, ומגלה כל כוחותיו על ידו, שהן: המדות הטובות וכל מיני השכלות. כמו כן, היא נותנת חיים ותנועה אל הגוף, ומשמרתו מכל פגע, באופן שהגוף כשהוא לעצמו, אין בו לא חיים ולא תנועה ולא כלום, רק חומר מת, כמו שאנו רואים אותו, אחר הפרדת הנפש ממנו - בשעת המיתה - וכל סימני החיים שאנו רואים בגוף האדם, כל אלו הם גילויים מכחות הנפש בלבד."

שאלה: הוא כותב שהוא מצא את חכמת הקבלה כמדע טהור. בהמשך הוא מפריד בין העולם הגשמי לעולם הרוחני, בין ההרכב של הגוף להרכב הרוחני, העולם העליון. מה זה המדע הטהור שאנחנו יכולים להיאחז בו ושיכול לתת לנו הרבה כלים?

למה זה קשה? יש לך רוחניות וגשמיות. יש לך אור שהוא כוח רוחני ורצון שהוא כוח גשמי. אנחנו יכולים להעלות רצון עד לרמה הרוחנית על ידי תיקונים, אבל האור לא יכול לרדת לרמה הגשמית.

תלמיד: הוא גם כותב שהרוחניות מגנה על הגוף, שהאמונה מעל מהדעת מחזקת את הכול.

כן. ודאי שכל הכוחות יורדים מלמעלה למטה.

ב': שיטת מאמיני השניות

"שיטת מאמיני השניות. שלדעתם הגוף, בריה שלמה, עומד, וחי, וניזון, ושומר על קיומו בכל מה שצריך. ואינו זקוק כלל לסיוע של איזה עצם רוחני כל שהוא.

אולם הגוף הזה אינו נחשב כלל לעצמותו של האדם, ועיקר עצמותו של האדם, היא הנפש המשכלת, שהיא עצם רוחני, כדעת בעלי השיטה הראשונה.

ההבדל בין שתי השיטות הללו, הוא רק במושג הגוף בלבד. אשר לאחר התפתחות חכמת תורת הגוף ותורת הנפש בעולם במדה מרובה, מצאו וראו אשר ההשגחה הכינה במכונת הגוף מצדו עצמו, כל צרכי החיים, ועל כן לא נשאר לדעתם, בשביל תפקידה של הנפש בתוך הגוף, רק השכלות ומדות טובות בלבד, מסוגם הרוחני - באופן שהם מאמינים בשניות, כלומר, בשתי השיטות יחד, אלא שהם אומרים, שהנפש הוא סיבה אל הגוף, זאת אומרת שהגוף הוא תולדה הנמשך מהנפש."

ג': שיטת המכחישים

"שיטת המכחישים מציאות רוחנית, והמכירים רק בחומריות. ובעלי שיטה זו כפרו לגמרי, במציאת איזה עצם רוחני מפשט, בתוך בנין הגוף. והוכיחו בעליל, אשר גם שכלו של האדם, אינו אלא רק פרי של הגוף. והציגו את הגוף, בדמות מכונה חשמלית המתוקנת עם חוטים המתמשכים מהגוף אל המח, והם מופעלים על ידי פגישתם עם דברים חיצוניים מהגוף, ושולחים אל המח את הרגשתם, כאב, או עונג, והמח מורה לאבר מה לעשות. והכל מתנהל על ידי החוטים וגידים המתוקנים לזה, אשר הם מרחיקים את האבר, מהדבר הגורם לו כאב, ומקרבים את האבר, לדבר הגורם לו תענוג, ועל פי הדרך הזה, הם הולכים ומבארים את כל המסקנות של האדם במאורעות החיים.

ומה שאנו מרגישים בחינת השכלות ודרכי הגיון, בתוך מוחינו, הוא רק צילום, מהנעשה בתוך הגוף, באורח גשמי. ומותר האדם על כל בעלי חיים - אשר המוח שלו מפותח בשיעור כזה, אשר כל המאורעות שבגוף, מצטיירים במוחו, כצילום המורגש לאדם בבחינת שכל והגיון. באופן שכל השכל ומסקנותיו, אינו אלא פרי הנמשך ונגלה ממאורעות הגוף.

ויש גם מבעלי השיטה הב', שמסכימים לגמרי עם שיטה זו. אלא מוסיפים עליה, את העצם הרוחני הנצחי, שנקרא נפש המתלבשת בפנימיות מכונת הגוף. אשר הנפש הזאת, היא עצם האדם, ומכונת הגוף רק - מלבוש עבורה.

הנה ערכתי כאן בדרך כללית, כל מה שהעלה המדע האנושי, במושגי "גוף ונפש" עד זמנינו זה."

תלמיד: אני מצטער בצער הכלל.

איך אתה מרגיש את הכלל?

תלמיד: אני לא מרגיש את הכלל, אני מבין במשהו את מה שבעל הסולם כותב, וכואב הלב על הבלבול של אלפי שנים.

לא, כול זה טוב. ככל שמתבלבלים זה גם טוב, זה מפתח את השכל. לפי התורה שלך אסור לילדים לקרוא אגדות, כי זה ממש שקר. לדוגמה שהשמש מדברת עם העץ או החתולים מדברים עם האבנים ועוד כל מיני דברים, האם זה לא שקר? זה עוד יותר שקר, כי אנחנו רואים שאין דבר כזה ובכל זאת עושים מזה כל מיני סיפורים גדולים.

תלמיד: ולמה באמת לתת כזה דבר לילדים?

כנראה שהם צריכים זאת כדי להתפתח. הם לא מבינים שפה אחרת, גישה אחרת, אבל לטובתם אנחנו צריכים לכתוב או לפנות אליהם ולספר בכאלה צורות, אומנם זו לא אמת, אבל זה עוזר להתפתחות שלהם.

תלמיד: מזה שמתבלבלים וממשיכים את הבלבול לדורות?

הם לא כל כך מתבלבלים, הם אחר כך עוזבים את זה והולכים הלאה. האם ראית שאנשים מבוגרים מדברים כך, שבאה הרוח וסיפרה לעץ והעץ סיפר לאדמה והאדמה לירח וכן הלאה?

תלמיד: לא, אבל יש בלבולים במבוגרים יותר חמורים מאלה?

בסדר. כנראה שזה גם לטובתם. זה טוב. צריכים להבין שהכול לטובתנו.

גוף ונפש במובן המדע על פי תורתנו הקדושה

"עתה אבאר את העניין הנשגב הזה, על פי תורתנו הקדושה, כפי שבארוה לנו חז"ל. כבר כתבתי בכמה מאמרים, אשר אין מלה אחת בפי חז"ל, ואפילו בחכמת הקבלה הנבואית, שתהיה מיוסדת על בסיס עיוני.

כי עובדה היא, וגלוי לכל, אשר האדם, הוא מטבעו, בעל ספיקות. וכל מסקנה שהשכל האנושי, קובע אותה לודאית - כעבור זמן יסתפק בזה! ומכיון שכן, מכפיל חוזק עיונו, וממציא לו מסקנה אחרת, ושוב קובע אותה לודאית.

ואם הוא בעל עיון אמיתי, נמצא הולך וסובב מסביב לעיגול הזה, כל ימי חייו. היות, שודאות של אתמול, נעשה לו לספיקות היום. וודאות של היום, נעשה לו לספיקות מחר. באופן שאי אפשר לקבוע ליותר מיום מסקנה בגדר של ודאי המוחלט."

שאלה: יש דברים שהאנושות קבעה שעומדים כבר עשרות ומאות שנים כאמת?

"כאמת", בדיוק ה"כ", כאילו שזו אמת. מאיפה אנחנו יודעים.

תלמיד: המדע מוכיח את עצמו, פועלים לפי זה ודברים עובדים. קבעו כל מיני עובדות שכך העולם פועל, כך המציאות פועלת, משתמשים בזה וזה מוכיח את עצמו עשרות ומאות שנים.

אנחנו מקבלים את זה מפני שבינתיים לא שהוא הוכיח את עצמו, אלא הוא לא יצא מהגדרים שאנחנו קבענו. מה שאם כן, מי יודע מה יצא מחר. פתאום משתנים תנאים בטבע ומה שקבענו קודם לא יהיה נכון, זה קורה לנו. לכן כאן השאלה, איפה הגבולות של מה שאנחנו קובעים, מה מוחלט ומה לא.

הנגלה והנסתר

"המדע של זמנינו, כבר בא לידי התפתחות להבין הדבר הזה, על שיעורו האמיתי, והחליטו, שאין ודאי מוחלט בהמציאות."

קודם כל, אל תגיד שזה מוחלט, אין דבר כזה במציאות. אנחנו תמיד פועלים בתוך גבולות כלשהם ובסימני שאלה. אם נגיד, אם נקבל, אם זה כך, אז אולי זה יהיה כך וכך. תמיד זה בספק.

"אולם חז"ל הבינו את הדבר, ובאו להכרה זו, בכמה אלפי שנה לפניהם. לפיכך בנוגע לענינים הדתיים, הדריכו ואסרו עלינו, לא לבד שלא לקבוע איזה מסקנה על בסיס עיוני, אלא שאסרו עלינו גם להסתייע בעיונים כגון אלה, ואפילו בדרך של משא ומתן בלבד.

חז"ל חילקו לנו את החכמה לשני עניינים: נגלה, ונסתר. חלק הנגלה כולל, כל מה שאנו מבינים מתוך הכרתינו הפשוטה, ואת העיונים הנבנים על בסיס מעשי, בלי שום עזר וסיוע של העיון, על דרך שאמרו חז"ל: "אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות".

"וחלק הנסתר כולל, כל אותם הידיעות ששמענו מפי אנשים נאמנים, או שיש לנו בעצמנו בחינת הכרה, ותפיסה כללית בהם. אלא אי אפשר לנו להתקרב אליה במידה מספקת לבקורת השכל הבריא, מבחינת הכרה פשוטה. וזהו שנקרא בשם נסתר, שייעצו לנו לקבל הדברים מבחינת "אמונה פשוטה". ואסרו עלינו בכל הנוגע לדת, באיסור חמור, אפילו להסתכל בדברים הגורמים להתעוררות העניין והחקירה בהם.

אולם, השמות הללו: נגלה, נסתר, אינם שמות קבועים, החלים על סוגים של ידיעות מסויימות, כפי שההמון חושב, אלא הם חלים רק על התודעה של האדם, כלומר, כל הידיעות שכבר הספיק לגלותם ולהכירם, מתוך התנסות ממשית, מכונים אצל האדם בשם "נגלה". וכל הידיעות שעדיין לא הגיע לבחינת הכרה כזו, מכונים אצלו בשם "נסתר".

באופן שאין לך אדם בכל הדורות והזמנים, שלא יהיה לו שני החילוקים הללו, כשבחלק הנגלה שלו מותר לו לעיין ולחקור, מתוך שיש לו בסיס ממשי. ובחלק הנסתר לו, אסורה עליו אפילו איזו שמץ של חקירה, מתוך שאין לו שם בסיס ממשי."

כך אנחנו חיים.

שאלה: איך אנחנו לומדים את הכתבים של החכמים? אנחנו דנים בהם, כביכול מנסים להבין אותם, שואלים עליהם שאלות, מחלקים אותם?

זה כדי לפתח את תאי השכל.

תלמיד: אבל בעל הסולם אומר שאסור לנו לעשות את זה.

אנחנו לא משיגים שום דבר ולא מעבירים מעבר לגבולות ההשגה.

תלמיד: מה זאת אומרת לא מעבירים מעבר לגבולות ההשגה?

אנחנו לא אומרים שזה נכון או לא נכון, אמת או שקר, אנחנו פשוט לומדים. מפעילים את תאי המוח שלנו ואולי עוד כלים הקשורים לשכל, מפעילים את הרגש במשהו, כדי שנוכל להיות יותר מחוברים למה שכתבו המקובלים, אבל אנחנו לא ממש נכנסים לזה.

תלמיד: אז ממה צריך להיזהר?

בינתיים אין לנו ממה להיזהר.

תלמיד: כשאני לומד על חוקים רוחניים, אין עוד מלבדו ואמונה למעלה מהדעת, כל מיני מושגים שאין לי בהם שום תפיסה והשגה, אני יכול לטעות ולחשוב שאני כבר נמצא בהם.

אז תחשוב, מה יקרה מזה?

תלמיד: אני אתבלבל ולא אתקדם נכון למטרה.

אז תתבלבל ולא תתקדם.

תלמיד: אני לא אתקדם?

לא תתקדם.

תלמיד: אז כן יש מה להיזהר.

אבל אתה לא גורם בזה לשום דבר רע.

תלמיד: אבל לעצמי אני גורם בזה דבר רע.

לא. התבלבלת לכמה שנים. אתה חושב שלא היו אנשים כאלו?

תלמיד: נראה לי, יכול להיות שגם אני אחד מהם.

אז מה?

תלמיד: אז אני מודאג.

אז איך אתה יכול לדאוג לעצמך?

תלמיד: הוא אומר פה שצריך להיזהר לא להתפלפל. מה החוק, איך לעבוד נכון עם הנסתר, בעצם עם כל חוכמת הקבלה?

השאלה היא אם אנחנו נמצאים בלימוד חוכמת הקבלה או לא.

תלמיד: אבל אנחנו לומדים, קוראים, שואלים וכאילו מרגישים. כל שיעור שלנו מלא שאלות על הבחנות רוחניות שאין לנו בהן שום השגה.

נכון, אבל לומדים. על סמך מה לומדים? על סמך זה שבהדרגה, במשך השנים, מתקרבים למשוך עלינו את האורות המקיפים, והם כבר מקרבים אותנו. אז ככל שאנחנו מסוגלים למשוך עלינו את האורות המקיפים, כך יכול להיות שנתקדם למטרה, וזה יכול לקחת עוד כמה דורות.

תלמיד: מה התלמיד צריך להביא בחשבון בזמן שהוא קורא על מושגים רוחניים שאין לו בהם אחיזה?

אין אחיזה, אבל יש איזה קשר דרך האור המקיף, האור החוזר וכן הלאה, שבכל זאת מכוון אותו להשגת הבחינות הרוחניות. כך נתקדם, עוד שנה, אולי עוד מאה, מאתיים שנה, אבל זה נמצא בדרך.

שאלה: זה יכול להיות עכשיו, זה יכול להיות בעוד מאתיים שנה, אבל מה התועלת של האדם בעולם הזה מכל מעשיו? מה אנחנו מזרזים פה, אם זה יכול להיות כל רגע או בעוד מאתיים שנה, אז מה אכפת לי מתי? הבורא יעשה.

לא, הבורא לא יעשה, הבורא נתן לך את "אשר ברא אלוהים לעשות". אתה צריך לעשות. האם זה יהיה היום או בעוד מאתיים שנה, אתה בוחר, אם אפשר כך לומר. אבל זו גם שאלה, האם הבחירה היא בידנו.

תלמיד: אם אני מסתכל על כל הבריאה מהצד, אני רואה שהיו מלחמות ובעל הסולם פעל, אבל מתוך הקטנות שלי אני לא רואה מה התיקונים שהוא עשה אלא עולם כמנהגו נוהג.

נכון.

תלמיד: אז מה התועלת מכל המעשים? מה אנחנו מתקנים, חלקיקי מלכות כמו שאמרת היום?

כן, אנחנו מתקנים. צריכים להאמין שבמה שאנחנו עושים, לפי מה שאנחנו לומדים, אנחנו מתקנים. אנחנו מגלים חלקי מלכות, מתקנים אותם ומחברים אותם.

תלמיד: ואם אני עושה ולא עושה, נגיד יש הרגשה כמו נשברי לב ולא אכפת לי כל כך? קיבלתי מצב כזה, או חבר קיבל, אז בסדר, הבורא יעשה או לא, המאור מאיר.

יש הבדל בין אנשים שמשקיעים בזה שעות שינה, מנוחה וכן הלאה, לבין אנשים שלא משקיעים בכך כלום, אלא רק מקווים בעתיד ליהנות מזה. יש הבדל, האדם נמצא כאן עכשיו בין מאות אנשים שיש להם מטרה בחיים ורוצים כן להשיג אותה. יש להם עוד מטרות, יש עוד בעיות, אבל בכל זאת, גם את זה הם רוצים.

תלמיד: האם חוץ מתפילה יש לנו עוד משהו שמועיל כמו הפצה שאפשר לעשות בעולם הזה כדי להגיע לדבקות ולקשר עם הבורא? משהו מעשי כמו לשתול עץ, לבנות בית?

לא.

תלמיד: אז רק תפילה, רק חיבור וכן הלאה?

חיבור, תפילה ולמשוך את המאור המחזיר למוטב דרך הלימוד.

תלמיד: ומה זה מוסיף בעולם, מה התועלת מזה? כביכול רק הבורא נהנה מזה.

אנחנו מעוררים בכך את האור המקיף שפועל גם על כל המציאות. גם עלינו וגם על כל המציאות, על כל הנבראים.

(סוף השיעור)