heb_t_rav_2009-12-27_lesson_otkrivaem-zohar_n8

כתב המקור נשלח על ידי "חומר לימוד"

פותחים הזוהר

("מאמר דטעין חמרי", אות ע"ז - אות ע"ט)

שיעור 8

תרגום סימולטני מרוסית - שיעור וירטואלי 27.12.09- אחרי עריכה

חכמת הקבלה מורכבת מהרבה מאוד חלקים. יש בה כל מיני ענפים, כמו שבכימיה, בפיזיקה, במתמטיקה, יש את היסוד ואחר כך עוד כל מיני הסתעפויות, התמחויות, כל מיני תחומים פרטיים. כך גם בחכמת הקבלה, כמו בשאר המדעים, יש הרבה מאוד ענפים שונים שעוסקים במבנה העולמות, חופש הבחירה, קבלה ואנושות, בהיסטוריה, גיאוגרפיה, כביכול תוספת לאיך הקבלה ממומשת בעולם שלנו. יש קשר בין קבלה לחינוך האדם והתנהגות האדם בחברה, אבל כל אלה הן סך הכול תוצאות נלוות, תוספות לקבלה, לכל מיני שאלות, אבל זו לא חכמת הקבלה עצמה.

כי חכמת הקבלה עצמה זה בעצם הגילוי הישיר של האלוקות לאדם בעולם הזה, זאת אומרת, גילוי העולם העליון. וכל השאר מה שחכמת הקבלה מספרת לנו על העולם שלנו, שאנחנו יכולים גם עכשיו להתנהג בעולם הזה בצורה נכונה, זאת אומרת, מתחת לעולם הרוחני, מתחת לעולם העליון. אלא בסך הכול תוספות גשמיות קטנות שאנחנו תופסים ויכולים להשתמש בזה לטובת הפרסום, להפצת חכמת הקבלה, כדי למשוך את האנשים בהדרגה, לקרב להבנה מה זה קבלה. כדי לעזור להורים להבין מה נחוץ לילד, לחינוך שלו, חוץ מזה שדוחפים לו את כל המדעים של העולם שלנו, לנסות ולעשות ממנו בן אדם מעל הרמה של העולם שלנו.

איך האנשים צריכים להבין מתוך חוק העולם העליון, איך הם צריכים אז בעולם הזה בהתאם לבנות את המשפחות שלהם, להתחתן ולחנך את ילדיהם, לבחור מקצוע, את הערכים השונים בחייהם, באיזו צורה להיכנס תחת השפעה נכונה ואיך נכון יותר ללכת אל מטרת החיים. או אם לא למטרת החיים, אז איפה עוד לבחור בצורת הקיום הנוחה ביותר. זה מה שנותנת לנו חכמת הקבלה, כל מיני ענפים והתוצאות שלה, שגם בזה צריך להשתמש, כי אין כל טעם בסבל שהאנושות סובלת כל כך הרבה זמן. ובעצם בסופו של דבר אין שום תוצאה חיובית.

אבל החשוב ביותר בחכמת הקבלה זה גילוי העולם העליון. הרי רק זה נותן לאדם תשובה על השאלה "מה הטעם בחיי?". לא איך להתקיים בצורה הנוחה ביותר בעולם הזה, במשך שבעים עד שמונים שנותיי בעולם הזה, אלא איך לגלות כבר בעולם הזה את העולם העליון ולהיות בחיים הנצחיים שלי עוד בהיותנו בעולם הזה, בחיים האלה, וכך באמת להרגיש את עצמי. בעצם זה תלוי רק במידה שבה נגלה את ההרגשה הזאת בנו. כמו שהעולם שלנו קיים היום בתוך החושים שלנו, כך גם העולם העליון, רק אנחנו צריכים לפתוח אותו, לגלות את החוש הזה, ואז נראה שהוא ממשי, והרבה יותר ממשי מאשר העולם הנוכחי שלנו, שנדמה לנו כקשיח.

אז הדבר החשוב ביותר זה לגלות את העולם העליון הזה. ולמרות שאנחנו משתמשים בהרבה מאוד יישומים של הקבלה בעולמנו, אנחנו מדברים על חופש הבחירה, על קבלה ופילוסופיה, קבלה ומדע, קבלה ודת, חינוך ילדים, כל השאלות הנוגעות לחיינו, ועל המשבר, אבל כל זה, זה מתחת לשמיים, על הארץ שלנו. אבל מה שמעל השמיים, על זה מדבר ספר הזוהר.

לכן כאשר אנחנו עוסקים בספר הזוהר, אנחנו צריכים להתנתק לגמרי מהעולם שלנו. בשום אופן לא לתאר לעצמנו בצורה כזו או אחרת שמה שנאמר בספר הזוהר, קיים בעולמנו. זה לא קיים בכלל. לוקחים כל מיני שמות מהעולם שלנו, הגדרות, תוצאות, בקיצור, מלים, וכולן מצביעות רק על העולם הבא, הגבוה יותר. מפני ששני העולמות האלה מקבילים, אז אנחנו יכולים לקחת מלים מהעולם שלנו ולדבר על העולם העליון, זה נקרא "שפת הסיפורים". אני אומר מלים כאלה, אבל אני בעצם מדבר על משהו אחר לגמרי.

זאת אומרת, לא מדובר על מלים עם קוד, שאין קשר בין המלים שאני מבטא לבין מה שאני מתכוון מאחורי המלים האלה, אלא יש כאן הגדרות מדויקות של משמעות, מדוע אנחנו בוחרים במלים האלה. אילו מלים אני בוחר מהעולם שלנו שמצביעות על האובייקט שבעולם שלנו, שהוא תוצאה של אותו כוח עליון בעולם העליון. נניח שאני אומר "שולחן", אני מתכוון לאותו כוח עליון שבירידתו לעולם שלנו יוצר חפץ שנקרא "שולחן", מכל מיני חומרים, מאבן, מעץ, ממתכת, מזכוכית, מבטון, לא משנה ממה. אבל ההגדרה הזאת, הקטגוריה הזאת נקראת "שולחן", שהכוח שלו נמצא בעולם העליון ומתלבש בחומר של העולם שלנו. אז כשאני אומר שולחן, אני מדבר על הכוח הזה. ואותו דבר לגבי שאר המלים או הפעולות.

לכן כל מה שאנחנו מדברים, אנחנו מדברים על מה שנמצא מעל השמיים ולא מתחת לשמיים, על הארץ שלנו. זאת אומרת, אנחנו מדברים על כוחות שקובעים את הכול בעולם שלנו, אבל כרגע זה לא כל כך חשוב לנו שהם קובעים ומגדירים את העולם שלנו. אז נשכח את העולם שלנו, הוא לא קיים. אנחנו נמצאים עכשיו בנקודה שלנו, בנשמה, ורק היא קיימת, אין גוף שלנו, אין העולם שלנו. אני פשוט עף במימד אחר, בחלל. אני זו נקודה, הרצון הקטן שלי, שממנו אני צריך לגלות לפנַי את כל העולם. על זה מדבר ספר הזוהר.

הנקודה הזאת נקראת "נקודה שבלב". היא מופיעה בנו פתאום בזמן כלשהו בחיינו ומושכת אותנו למקום כלשהו. עכשיו אנחנו מתנתקים מהכול, ממה שיש חוץ מהנקודה הזאת, כי זה משהו שהוא מת, זמני, ולאט לאט אנחנו נגלה את הנצחיות שלנו. אז אנחנו נמצאים יחד בספר הזוהר, שלאט לאט יגלה לנו את זה. לא משנה כמה אנחנו מבינים את מה שאנחנו אומרים. איננו מבינים דבר, כי מהנקודה הזאת אני שומע משהו, שקיים משהו בעולם שלפנַי, אבל בינתיים הוא כמשהו חשוך לגמרי לפנַי. הוא צריך להתגלות לפנַי כמו מן החושך, והזוהר מספר לי על זה. הוא מספר לי בכוונה במלים גשמיות, ארציות, כדי שדרכן, עם היגיעות שלי, אני אנסה איכשהו להבין מה הספר הזה רוצה להגיד לי.

אני באמת לא מתאר שום דבר נכון, כי איני רואה דבר. אני משקר לעצמי ברגשות שלי, בהנחות שלי, אבל זה לגמרי לא חשוב. חשובה היגיעה שלי, כמו תינוק שפוקח את העיניים ואת הפה ותופס את העולם. כל זה מעניין אותו. הוא לא יודע דבר, הוא לא מבין דבר, הוא פשוט סופג לתוכו את כל מה שלפניו. ואחר כך לאט לאט מצטברות בו כל ההרגשות והתפיסה שלו ומתאספים לתמונה מלאה שהוא מתחיל להכיר אותה, ואז מתחיל לפעול בה ובעצמו מתחיל להיות פעיל. ואחר כך מופיע בו האגו שלו, החשבון הפרטי שלו. אנחנו כבר מתחילים לראות אפילו אדם קטנטן לפנינו, הוא מתחיל לתמרן, לשקר וכן הלאה. מאיפה כל זה? פשוט בצורה ישירה ובפה פעור הוא ספג לתוכו כל מה שסביבו בלי להבין מה קורה.

כך גם אנחנו בצורה טבעית לגמרי, זה חוק הטבע הטבעי ביותר להיכנס לדבר חדש, כאשר אני מנתק את עצמי לגמרי מהמצב שלנו. אנחנו כשרק נולדנו צריכים להתנתק מכל העבר, כי זה לא קשור לעולם שאליו אנחנו נכנסים, אין בו שום דבר ממה שהיה לנו, מהעולם שלנו. לכן הכניסה הישירה הזאת דווקא דרך ספר הזוהר, שמספר ומספר לנו, ואנחנו פעורי פה מקשיבים ומנסים לקלוט בכל הכוח שלנו, זה ישפיע עלינו ובסופו של דבר כמו תינוק נרגיש, נראה, נבין, נשיג, נסדר יחד את כל ההתרשמויות האלה ובתוכנו תיווצר התמונה של העולם העליון.

עם הקדמה כזאת נפתח יחד אתכם את ספר הזוהר. אני לא אוכל לחזור כל הזמן על אותו דבר, אבל אצטרך כל פעם לתת איזו הקדמה, להכין אתכם. אני מציע לכם לחזור על כל ההכנות האלה, הן יעזרו לכם בכיוון הנכון, הכוונה נכונה לעולם העליון. וזה הדבר החשוב ביותר, שאנחנו נעמוד מולו בצורה ישירה.

"מאמר דטעין חמרי"

"עז) ואם תאמר, הרי ביום השלישי הוא, שכתוב, תדשא הארץ דשא, וכתוב, ותוצא הארץ" מה זה אומר "ביום השלישי ההוא"? יום הבריאה זו הירידה ההדרגתית של תכונת הבורא לעולמנו, ירידת עולם אין סוף עד העולם שלנו, המימוש ההדרגתי של תכונותיו.

התכונה הראשונה שיורדת מהבורא לעולמנו נקראת "חסד", התכונה השנייה היא "גבורה" והתכונה השלישית היא "תפארת". שלוש תכונות. התכונה החשובה ביותר היא תפארת. לא סתם ציירתי אותן אחת מתחת לשניה, אלא חסד יהיה אצלנו קו ימין, גבורה קו שמאל ותפארת הקו האמצעי, כשהחשוב ביותר זה הקו האמצעי. הוא כולל בתוכו את כל מה שיורד, יוצא מהבורא, מחלקו הימני, מפעולתו הישירה הטובה, האור. קו שמאל זה הרצון, הרצונות האגואיסטיים שלנו, גם הם יוצאים מהבורא, כמו שאני אומַר: אני בראתי את האור, "בראתי יצר רע, ובראתי לו תורה תבלין".(ראה שרטוט מס. 1)

שרטוט מס. 1

ולכן בקו האמצעי אנחנו קולטים מידה מסוימת של האגו, כדי לתקן אותו באמצעות האור, אנחנו יוצרים בתוכנו כבר את הקו השלישי, האמצעי. הקו האמצעי הזה הוא שנקרא "נשמה", "אדם", הוא נקרא ה"אני". אני כולל בתוכי את שתי תכונות הבורא, אני קולט אותן נכון, מסדר אותן, מנתח באיזו צורה אני יכול לצרף אותן זו לזו. אני מסתכל עליהן מהצד, עליי להיות אובייקטיבי, לא להיכנס תחת השפעת האור ולא הרצון.

זאת אומרת, נחוץ לאדם קודם כל לעמוד בעמדה שבו עובד הצמצום שלו, צמצום א', שהוא יכול להתעלות מעל הרצונות וההתעוררויות שלו, ואז הוא מצרף לתוכו את שתי התכונות האלה בצורה נכונה. על ידי זה שהוא מנתח אותן, מסדר אותן, ובסוף הוא מקבל את הקו האמצעי הזה, זאת אומרת, את הצירוף הנכון של שני הקווים. מהבורא יוצאים סך הכול שני קווים, הוא נותן לנו רצון ואור לתקן אותו, ואנחנו בונים מהם את עצמנו.

אפשר לומר, שהרצונות שבי הם לא שלי, ומה שאני תיקנתי, נתתי להם צורה אחרת, זה גם לא אני, אלא הידיעות שלי, כל המאמצים שלי, הרגשות שלי, הניתוח שלי, המסקנות שלי שהופיעו כתוצאה מהעבודה הזאת, הידיעות שלי, המודעות שלי, זה אני. זאת אומרת, בעצם בזה הכרתי את הבורא. אבל עבור מה הוא נתן לי את זה, לָמה הוא הציג לי את זה דווקא כך, לָמה הוא בנה אותי כך? כאשר אני מתחיל לצבור את עצמי בצורה הזאת, אני בעצם מגלה את המחשבה שלו. ומה שאני, הרצונות הטובים, הרעים, עם איזה קו ימין או שמאל, זה לא חשוב. החשוב הוא שבזה שאני מסדר אותם זה עם זה בכל מיני תצורות, אני מגלה אותו. גילוי הבורא בתוכי נקרא "נשמה", ולא איזו נגזרת ישירה של קו ימין ושמאל.

היום הראשון הוא חסד, השני הוא גבורה, והיום השלישי בבריאה זאת תפארת. זה היום החשוב ביותר בבריאה, כי פה התגלתה סוף סוף לראשונה מחשבת הבריאה, בשביל מה נעשָה כל זה, לָמה בראת את כל זה. לָמה בראת "שמיים", זה האור מתכונת החסד. לָמה בראת את ה"ארץ", את הרצונות האלה, גבורה.

ועכשיו זה ברור, תפארת, כדי שהאדם יחבר בתוכו את השמיים ואת הארץ. ומזה יֵצאו כל מיני ענפים, כל החיים, ניצנים. כי כל מטרת החיים היא לעלות מהארץ אל השמיים, וזו כבר פעולה עצמאית, כבר בדרגה של דומם, צומח, חי, מדבר, שסופגת בתוכה שתי תכונות בו זמנית. לא יכול להיות צומח, אם הוא לא סופג וקולט לתוכו את הדברים הטובים ופולט את הדברים המזיקים. ואותו דבר דרגת החי, וכך גם בדרגת המדבר. בכל מיני דרגות גשמיות או בדרגות הביולוגיות, המוסריות או הרוחניות. לכן כאשר מתחילים להופיע הניצנים, מתחיל להופיע הקו האמצעי בכל דרגה שהיא, צומח, חי או מדבר.

ולכן נאֵמר על היום השלישי, "הרי שגילוי מעשה של הארץ, שהוא המלכות, היה ביום השלישי. ומשיב, אלא אע"פ שזה כתוב ביום השלישי, שה"ס ת"ת," אבל זה "יום הרביעי היה," אבל תפארת רק מחברת לתוכה בצורה נכונה את שתי ההשפעות האלה מהבורא, חסד וגבורה. ואחר כך כל זה יורד למלכות. שזה החלק החשוב ביותר. אבל מלכות התחברה עם היום השלישי, "שה"ס מלכות, ונכלל ביום השלישי, להיות," כי "ת"ת ומלכות, אחד בלי פרוד." כי מה שבתפארת יורד למלכות.

"ואחר כך," הוא הוציא את כל פעולתם של חסד, גבורה ותפארת, כי "גילה יום הרביעי מעשהו, להוציא את האומן למלאכתו של כל אחד ואחד, מחג"ת, משום שיום הרביעי הוא הרגל הרביעית של כסא העליון, שוא בינה, שד' רגלים שלו הם חג"ת ומלכות." מפני שכאשר האדם משתמש בכולם, בצורה נכונה, אז הוא שם את עצמו תחת השפעת הקו האמצעי העליון, שיוצא מהבורא.

מהקו האמצעי יוצאים כל הקווים האלה, ימין ושמאל. וכאשר האדם מצרף אותם בצורה הנכונה, אז הוא כולל אותם בתוך מלכות, ברצון שלו, שם הם מקבלים את המימוש האמיתי שלהם, את הצורה האמיתית שלהם. ודווקא מלכות היא זו שמדמה את עצמה לכתר, מהיכן שיורדת כל מחשבת הבריאה ומתממשת. (ראה שרטוט מס. 2)

שרטוט מס. 2

"עח) וכל מעשיהם של כולם," כל הספירות "בין ג' ימים הראשונים, שהם חג"ת, ובין של ג' ימים האחרונים, שהם נה"י," יש בינינו לא סתם קשרים. לפני מלכות יש גם נצח ויסוד. יסוד נוטה קצת ימינה, הוא לוקח בחשבון להיות קצת לכיוון החסד, מפני שהודות לאור הוא מסדר את כל המערכת הזאת בכיוון נכון. נצח, הוד, יסוד, אלה ספירות נוספות, מערכת נוספת שמסייעת לי לאסוף בצורה נכונה את כל הנתונים שאני מקבל מלמעלה.

חסד, גבורה ותפארת אלה תכונות עליונות, הם נקראים "אבות". תכונת החסד נקראת "אברהם", תכונת הגבורה "יצחק" ותכונת התפארת "יעקב". אין לזה שום קשר לעולם שלנו, הם פשוט נקראים כך, כי הגימטרייה של התכונות האלה, ערכן המספרי הוא כזה. שלוש התכונות האלה נקראות "אבות", והתכונות, נצח, הוד, יסוד, נקראות כבר התולדות שלהם, הבנים שלהם. לָמה "בנים"?

כאשר האדם סופג את שלוש התכונות האלה שבאות אליו, הוא לא יכול להשפיע עליהן. הן מסתדרות בו בצורה אוטומטית. תפארת נוצרת בצורה הזאת כתוצאה משלוש התכונות האלה, אבל היא בעצם מתפתחת רק כאשר האדם מתחיל לעבוד ומתחיל להבין שלא הוא עושה את כל זה, אלא עושים לו את זה, מראים לו איך לעשות את זה. בעולמנו אנחנו לא מבינים באיזו צורה אנחנו זזים, נדמה לנו שזה אנחנו עצמנו. אבל תסתכלו הרבה שנים לאחור, האם אתם באמת יכולים להאמין שעברתם בעצמכם את כל זה לבד ולבד עשיתם את כל זה? אתם החלטתם בעצמכם על כל זה? אני חושב שלא. אתם כביכול מתחילים לחשוב: פשוט כך קרה לי.

כאשר אדם מתחיל להתעמק במה שהוא עשה בעצם, הוא מתחיל להבין שזה לא הוא עשה, אלא פשוט כך התרחש אתו. ולכן עכשיו, כשהוא מבסס את עצמו על כל מיני הגדרות העבר שלו, הוא רואה שזה לא הוא, כל זה נוצר בתוכו, אלא עכשיו הוא צריך ליצור את זה בעצמו באופן אישי. והמימוש הנכון הזה, ההגשמה הפרטית הזאת ממה שהוא מקבל מלמעלה בעצמו, זה נקרא "בנים", וכל מה שנוצר בו לפני כן כאילו התקבל מאבותיו. ולכן המעשים הקודמים שלנו נקראים "אבות", והמעשים הנוכחיים שלנו נקראים ה"אני", אלו ה"בנים", נצח, הוד, יסוד, התולדות.

ואחרי שהוא מודע לכל זה ועושה את זה בצורה נכונה, אז כבר באמת יש פה ירידה למלכות, שזה באמת אני עשיתי, אני בראתי, אני אספתי את כל זה בתוכי. למרות שמלכות היא כביכול המרכיב הרביעי, חסד, גבורה, תפארת, מלכות, היא כרגל רביעית של כיסא הבורא, אבל היא בעצם הרגל השביעית, כי יש לנו באמצע הבריאה את היום הרביעי, החמישי והשישי, הפעולה השישית, שזה היום השישי של הבריאה.

בעברית אין שמות לכל יום מימי הבריאה, כמו בכל מיני שפות. השמות בעברית זה יום א', יום ב', יום ג', יום ד'. כמו שכתוב בתנ"ך, היה יום ראשון ויום שני ויום שלישי, כך הם נקראים. רק היום האחרון של הבריאה נקרא "שבת", מהמילה לשבות, כמו שביתה בעולמנו, הפסקת פעילות, הפסקת מעשה. הספירה הזאת מייצגת את הנגזרת, תוצאה של כל שאר הספירות, ולכן בתוכה אין שום חשבון עבודה, יגיעה. היא פשוט כוללת את כל שש הספירות או ששת ימי הבריאה שלפניה.

ויום השבת, הוא המלכות, מצד אחד מלכות היא רביעית, מצד שני היא שביעית. (ראה שרטוט מס. 3)

שרטוט מס. 3

זה לא בלבול בזוהר, אלא משתמשים בזה הרבה, שחסד, גבורה, תפארת ומלכות אלה ארבעה חלקים עיקריים, מדרגות עיקריות. ואחר כך נוספים עוד שלושה, שהם נצח, הוד, יסוד, ויוצא אז שבעה ימי בריאה. והאחרון ביניהם הוא כמו פסיבי, ולכן נקרא בצורה מיוחדת במילה "שבת". לא סתם היום השביעי, היום הזה נקרא "יום שבת", שמסביר את המיוחדות ביום הזה, מהמילה לשבות, להפסיק את העבודה, לדחות את העבודה. שכתוצאה מזה יש בעולמנו כל המסורות, המנהגים, של שבת.

"היו תלוים ביום השבת, שהוא המלכות בבחינת הג"ר וכל שלמותה." זעיר אנפין ושלמותו. זאת מלכות שמקבלת בתוכה הכול. "זהו שכתוב, ויכל אלקים ביום השביעי. זו היא שבת, הרגל הרביעית של הכסא" כי הימים, יום הרביעי ויום השבת, שניהם בחינת מלכות. "וזו היא הרגל הרביעית של הכסא. כלומר ששבת ויום הרביעי שניהם בחי' מלכות,"

זאת אומרת, המלכות כוללת בתוכה את ספירת תפארת וזעיר אנפין מחזה ולמעלה, "אלא יום הרביעי הוא מלכות הנכללת בז"א בת"ת שלו מחזה ולמעלה." (ראה "חזה" בשרטוט מס. 3). והיום השביעי זה מלכות של כל זעיר אנפין שכוללת בתוכה את נצח, הוד, יסוד, שנדבקת בו בזיווג פנים בפנים, "ויום השבת ה"ס מלכות בזווג ז"א פנים בפנים." כאשר מלכות מקבלת לתוכה את כל האור. לא רק את האור הקטן שנמצא מעל החזה, אלא גם זה שנמצא מתחת לחזה עד הסיום.

נצח והוד נקראים "רגליים", ויסוד, אותה הנקודה שאנחנו מנצלים לביצוע זיווג בין החלק הנקבי לזכרי. אז החלק הנקבי זה מלכות, והחלק הזכרי זה יסוד, ולכן קורית ביניהם הפעולה הזאת. אבל כאשר זה קורה בחסד, גבורה, תפארת, זה לא נקרא זיווג השלם פנים בפנים, אלא זה נקרא "פנים באחור", כאשר מלמעלה יש אור, אבל מלמטה לא מקבלים אותו. זאת אומרת, יש רק אור חסדים שמתקבל. כאשר בפּנים בפּנים מקבלים גם חסדים וגם חכמה ויש זיווג שלם בין החלק הזכרי לנקבי. זאת אומרת, פה כבר יוצא לנו אור חכמה, אור חיים. כאשר פנים בפנים יש זיווג, זיווג בין החלק הנקבי לזכרי, אז בא אור חכמה, אבל בשביל זה צריך מסך מיוחד והתכללות של כל שלוש הספירות. (ראה "חסדים" ו"חכמה" בשרטוט מס. 4)

שרטוט מס. 4

חסד, גבורה, תפארת ומלכות נקרא זיווג מעל החזה, "זיווג דנשיקין". "נשיקין" זה אומר נשיקה. וזיווג שקורה מתחת לחזה נקרא "זיווג דיסודות", פעולת הזיווג. כל הספירות, כל התכונות הזכריות שנוצרו, היסוד סופג אותן בתוכו ומלכות מוכנה לקבל אותן, כי יש לה מסך. והיא מקבלת את כל אור חכמה ואת כל אור חסדים שיורדים בכל הקווים ומתאספים בקו אמצעי ונכנסים למלכות. כך שיש כאן זיווג דנשיקין וזיווג דיסודות.

זה יעזור לנו להבין קצת על מה מדובר, כי לא ברור, מה פתאום חסד, גבורה תפארת, ופתאום מלכות? כזה מצב נקרא "מלכות", ולכן קוראים לו "יעקב", שזה סימן לקטנות. "קטנות" נקרא מצב קטנות, וכאשר יש זיווג דרך היסוד, מצב כזה נקרא "גדלות", כי אז כל התכונות, כל אור חכמה נכנס במלכות.

שאלה מה חשוב יותר בלימוד ספר הזוהר, עקשנות, יגיעה או הכנה אינטלקטואלית?

רק יגיעה עם עקשנות, לא צריך שום אינטלקטואליות. אנחנו רואים כשתינוק נולד, הוא יותר מפותח, פחות מפותח, כל אחד בתחומו, כל אחד עם התכונות שלו, כל אחד בצירוף תכונות שונה, פרטי, והכי חשוב זו היגיעה.

ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", באות קל"ג, מדובר איך שהאדם מנסה לטפס במעלה ההר, וכל הזמן כל שומרי המלך עוצרים אותו. זאת אומרת, אם הוא רוצה להגיע אל המלך, הוא צריך לעבור את כולם. צריך להיות חכם יותר, עקשן יותר, חכם יותר, חזק יותר. חייב להיות בכל הזיגזוגים האלה, איכשהו להגיע להר הזה, ואז הוא יהיה זכאי להגיע למלך.

אז ודאי שלא צריך שיהיה פה מישהו חזק ברמה הפיזית, חכם, או איזה פיקח, צריכה להיות רק סבלנות. אבל בחירה נכונה של היגיעה בכיוון נכון בקבוצה, עם כולם, שמסייעים לך לכוון את עצמך, וסבלנות. ורק זה, עקשנות בגילוי המטרה וסבלנות בהשגתה. אני אומר לכם את זה מהניסיון שלי ושל רבים מתלמידי.

שאלה: האם באמת כוח הטוב והרע באים יחד מיד עם הלידה שלנו?

לא, מה שבא אלינו עם לידתנו הגשמית הכול שטויות, הכול בהמי, אין בזה שום דבר. החשבון שלנו הוא אחרי שאנחנו כבר מרגישים את עצמנו ששואפים לעולם הבא, לעולם העליון. מה ניתן לנו, אילו תכונות? הכול ניתן לנו, תכונות חיוביות, שליליות, כוחות שדוחפים אותנו קדימה, מושכים אותנו לאחור. הכול ניתן לנו. אנחנו צריכים לקבל את כולם כאילו שהם באים רק מהבורא, "אין עוד מלבדו", ואת כולם לסדר נכון אצלנו ולהגיב עליהם נכון.

כך נראה העולם, שהרבה מאוד אנשים שכבר נמצאים בקבלה ועדיין סובלים. הם פשוט מגדירים בצורה לא נכונה, מרגישים, לא יוצרים בתוכם יחס נכון למה שהם מקבלים מהבורא. הם לא קושרים את זה אתו, או שקושרים את זה אתו, אבל לא מודעים שהם מקבלים את זה לצורך התקדמותם. הם לא מבינים שפעולה שלילית עליהם מצד אחרים, מכוחות צדדיים, בכל מקרה זה בא מהבורא, או דרך הסובב או ישירות ממנו, על ידו, אבל הכול זה לצורך התקדמות. דווקא הודות להפרעות האלה אנחנו בונים את עצמנו, מגדלים את עצמנו.

ולכן אדם צריך לראות, אם הוא נמצא בחוסר סיפוק, באכזבה, בהרגשות שליליות, לא טובות, זה אומר שהוא לא מכוון את עצמו נכון למטרה. הכְוונה נכונה, כיוון נכון אל המטרה תמיד מביא להתפעלות, שמחה, הרגשה של התעלות, בשום אופן לא נפילה. ברור שיש נפילות, שמנתקים אותך מלמעלה במיוחד, זורקים אותך ממש "על הקרשים", ואתה פשוט שוכב.

זה קורה, המקובלים נמצאים גם במצב הזה הרבה מאוד זמן. הם נכנסים למיטה, מכסים את הראש בשמיכה ומצפים עשר דקות, רבע שעה, ופתאום כל זה עובר והכול מסתדר, ואתה מתחיל שוב להרגיש את כל זה, איך עברת את המצבים האלה, מאיפה. התעמקת בעצמך והבנת מאיפה. אני אומר שהתנתקת מכל העולם תחת השמיכה הזאת בתוך עצמך, ובוחר בצורה הנכונה את כיוון המחשבות והרצונות הנכונים, ויוצא מהמצב הזה, לָמה זה ניתן לך, מודה על זה שעברת אותו והולך הלאה.

יש כל מיני מצבים, אבל החשוב ביותר זה לא לאבד קשר עם הבורא. זה הרע ביותר האפשרי, כי במצב הזה אתה שוב נופל לבהמיותך וזה בשום אופן לא מתקבל.

שאלה: מה קורה אתנו, אנחנו מגבירים את הרגישות שלנו לרוחניות כצופים, או משתנים בעצמנו?

אנחנו שמים את עצמנו תחת השפעת האור העליון. אנחנו לא רואים אותו, לא מכירים אותו, אנחנו רק רואים, מרגישים בתוכנו, משיגים את התוצאות שלו, תוצאות פעולותיו עלינו. פתאום אני מרגיש שאני שונה, אפילו אני עצמי לא יודע מאיפה ולָמה, אבל פתאום נעשיתי אחר. אני מרגיש שנעשיתי אחר.

תינוק שצומח, גדֵל, הוא לא מרגיש שהוא אחר. אנחנו רואים איך הוא השתנה, איך הוא גדל, אבל הוא עצמו לא מרגיש את זה. ברוחניות אנחנו מרגישים בעצמנו שאנחנו נעשים אחרים. מיום ליום, מפעם לפעם, פתאום אני מרגיש שאני רואה אחרת, קולט אחרת, מתנהג אחרת. זו הרגשה נפלאה והיא תוצאה של פעולת האור העליון. כך אנחנו מרגישים אותו.

יחד עם זה יש באדם שינויים שונים. זה קורה בכל מיני כיוונים, אבל זו לא הדאגה שלנו, אלא גם זה האור פועל עלינו, והוא יודע באיזו צורה להשפיע עלינו, באיזו צורה להדגיש, להבליט תכונות מסוימות בעולמנו, בצירופים שונים ביניהן. זו כבר עבודת האור על אותו חומר שהוא עצמו יצר. אנחנו צריכים רק לעורר את פעולתו עלינו.

שאלה: היה בי רצון חזק לידע ברור ומדויק, עכשיו אין לי יותר כוח לקבל את הידע. איך להרגיש את העליון, איך להרגיש את נקודת המגע עם הבורא?

בהתחלה אנשים שואפים לקבלה רגשית או שכלית, מהלב או מהשכל. בצורה הזאת נבראנו. האדם נברא כך שבהתחלה הבורא ברא רצון, אחר כך הרצון התפתח, התחיל להרגיש את עצמו, את הנותן. ואז הופיעו לו כל מיני אפשרויות של החלטה, של הגדרות, מסקנות, והופיע השכל ליד הרצון. אז השכל הוא תוצאה. הרצון להשיג את הרצוי מוליד את השכל. אבל אנחנו כבר מתקיימים בעולמנו משתי התכונות שנקראות, "מוחא" ו"ליבא", מוח ולב.

וכך מתחלקים בעצם כל האנשים, למרות שבינינו אנחנו כל הזמן בצירופים שונים האחד עם השני, או שהחלק השכלי שולט או שהחלק הרגשי. או שאני מקבל את העולם, גם את העולם הספרותי, כשחקן, צייר, מוזיקאי, או שאני מדען או טכנאי, אחד משניהם. קשה לומר מי האדם. כי אנחנו נכנסים כבר יחד תחת השפעת הסביבה, שהתקשורת מתחילה לשגע אותנו ולעשות מאתנו מה שהיא רוצה. למשל היום האפנה היא ליריקה, אחר כך פיזיקה, ולכן קשה לומר מי ומה.

בקבלה הכוחות נחשבים מאוד הרמוניים. אבל בהתחלה כשהאדם בא לקבלה, הוא בא מהעולם שלנו, או שהוא מתייחס לזה רגשית או שמתייחס לזה שכלית. ואחר כך כל זה משתנה ושני החלקים האלה מתחילים לעבוד בצורה של סימביוזה, הרמוניה. נעלם היסוד הראשוני שלו, אותה ליריקה, אותה פיזיקה שהייתה לו.

יש מי שהיה בעבר טכנאי והתייחס לעולם דרך נוסחאות, סכמות ותכניות. גם אני הייתי כזה ומאוד אהבתי את זה, כי בעולם הזה נראה לי שזה היסוד הממשי שאני יכול לחיות לפיו. ואחר כך בקבלה התחלתי נגד רצוני להרגיש את רצונותיי, עד כמה אני דווקא לא שולט בהם בשכל שלי. אלא שאני נמצא בעצם תחת השפעת הרצונות הקטנטנים והגדולים שלי, הטובים והרעים, לא חשוב אילו, והשכל שלי הוא סך הכול המשרת של הרצונות שלי. הוא כולו מכוון למטרה שלנו, לענג את הרצונות שלי.

ובזה מסתיים אצל האדם היחס המיוחד, האוהד שלו, לשכל שלו. הוא מתחיל לראות שהשכל שלו לא שווה פרוטה, שהוא בסך הכול משרת של הרצונות שלו, ולכן הוא נחות מכל הרצונות הנחותים. ואנחנו רק מתחילים לעבוד כדי לשנות את הרצונות שלנו, כדי שיבוא אור עליון וייתן לי תכונות אחרות. וכאשר יעניק לי תכונות אחרות, רצונות אחרים, יופיע בי שכל אחר כדי להשיג אותן, לממש אותן. ואז השכל שלי גם יהיה עליון יותר וכך אוכל לשרת את הרצונות העליונים מתכונת ההשפעה.

כך שלא חשוב באיזו צורה האדם בא לקבלה, חשוב שאחר כך הוא מושך על עצמו אור עליון, הרצון שלו מיתקן ובהתאם לזה השכל שלו, ואז הוא מתחיל להיות נקי יותר.

שאלה: האם יסוד זה שער שנמצא בין העולם הבא לעולם שלנו?

בהחלט, יסוד זה נקודת המגע בין העולם שלנו לעולם העליון, זה כמו אותו איבר זכרי. אנחנו לא מבינים כמה הקטגוריה הזו חשובה בעולם הרוחני, אבל כך זה.

שאלה: מה ההבדל בין התלמוד לזוהר?

"תלמוד עשר הספירות" וכל מה ששייך ללימוד מבנה העולם העליון, שייך למדע חכמת הקבלה, והזוהר שייך לא למדע חכמת הקבלה, אלא למימוש חכמת הקבלה באדם. זאת אומרת, כל אדם יכול ללמוד את "תלמוד עשר הספירות" וגם את הזוהר יכול לקרוא כל אדם, הכול תלוי באיזו צורה הוא ילמַד.

קשה לנו לקרוא את "תלמוד עשר הספירות" עם כוונה, כדי שזה יפעל עלינו. הזוהר רק מכוון אותנו בצורה עדינה לגילוי העולם העליון. עם הקריאה בו, עם הגילוי שלו, עם הפעולה שלו הוא פשוט מכריח אותך לחשוב, להרגיש שאתה כבר נמצא באיזה יער, באיזה מרחב, או ההפך, שאתה מרגיש את כל זה בתוך תוכך.

עט) "ואם תאמר, אם כן, ששבת היא מלכות, מהו שכתוב, את שבתותי תשמורו, שהן שתים. ומשיב, אלא שבת של ליל שבת שהיא מלכות, ושבת של יום ממש, שהוא ז"א," כל שש הספירות הקודמות. "המאיר בשבת שהיא מלכות." לכן "אין להם פרוד," ביניהם "כי מיוחדים פב"פ, והם נקראים שתי שבתות."

גם זעיר אנפין שמכין את עצמו לזיווג עם מלכות, כאשר הם מזדווגים יחד, למרות שהם ביחד והם מתגלים בהשגה שלנו, כצירוף שלם אחד של זעיר אנפין ומלכות, אבל אנחנו קוראים לזה "שבתותי". זאת אומרת, תשמרו את שתי השבתות. תעשו כך שהזיווג הזה יהיה מטרתי, ומצד שני כמורגש, ככניסה של הבורא עם כל התכונות שלו, עם ההרגשות שלי, עם ההבנות שלי, איך אני מכיר אותו בתוכי, איך שהוא עצמו נכנס בי.

הנשמה מופיעה בעולם שלנו כמלכות, כחלק נקבי, אבל הבורא מתגלה כלפינו כחלק הזכרי, ואנחנו מתכוננים כדי לקבל אותו, את המילוי שלו, לקבל את הכניסה שלו, את השתכנותו בנו. זה נחשב למשמעות הפנימית של המצב השביעי הזה, המצב הרוחני שנקרא "יום שבת". כמובן שאין לזה שום קשר ליום שבעולם שלנו. זאת תכונה שאדם משיג כאשר הוא עובר מלמטה למעלה את כל ההשגות של כל המדרגות שלו, ומגיע למדרגה השביעית כאשר יש בו כל ההשגות של כל התכונות המושגות בו, עם הרצונות שלו.

ואז הוא מממש לגמרי את המדרגה הזאת, שהתחיל אותה עוד לפנֵי כ"שבוע" מה שנקרא. ועכשיו ביום השביעי של הבריאה, לאחר שעבר מדרגה ראשונה, שנייה, שלישית, רביעית, חמישית, שישית, מלמטה למעלה, הוא משיג את המדרגה השביעית, ואז קופץ למדרגה הבאה. וכך ימשיכו המדרגות מהעולם שלנו ועד עולם אין סוף. ואחר כך עוד שש מדרגות ושבת. שש מדרגות ושבת וכן הלאה. וכך נעבור יחד אתכם את העלייה הרוחנית שלנו.

כל המבנה שאנחנו לומדים הוא קבוע. יש עוד אפשרויות שונות, מלכות וזעיר אנפין, אפשר להוסיף את בינה שמאירה מלמעלה, אנחנו יכולים להוסיף מלמטה את עולמות בי"ע, מאיפה שעולות הנשמות למלכות. אבל בעצם, הכול מסתובב בכל המבנה הזה. חוץ מהחלק העליון של זעיר אנפין, חסד, גבורה, תפארת, אנחנו ניגע גם בחלק התחתון של נצח, הוד, יסוד, אנחנו נברר את מלכות. כל אחד מהחלקים האלה הם כוחות רוחניים, קטגוריות. יש בהם עוד הרבה מאוד תתי מערכות וכוחות ותכונות, וכל אחד מהם יש לו את התכונות שלו.

כל אחת מהספירות האלה מתפרסת לחלקים עצומים, שביחד נקראים "היכלות". היכל זה כמו אולם גדול. כל שֵם כאן הוא כמו אולם גדול, שאתה נכנס לתוכו ורואה בו כמות עצומה של תכונות, כוחות וכל מיני חלקים של נשמתך, חלקים שלך. וכל זה מתגלה לנו לאט לאט, וכל זה עבורנו. בסופו של דבר, כל זה נכנס לתוכנו, ואנחנו נעשים שווים לבורא ודומים לו, מה שנחשב בעצם לכל חכמת הקבלה וכל מטרתה.

(סוף השיעור)