שיעור בוקר 25.10.2020 -הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

תלמוד עשר הספירות, כרך א', חלק 1, דף א'

אור פנימי, אותיות א' – ג'

קריין: אנחנו נקרא את אותיות קנ"ה וקנ"ו ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות".

אות קנ"ה

"ולפי"ז יש לשאול: א"כ, למה זה חייבו המקובלים, לכל איש, ללמוד חכמת הקבלה? אמנם יש בזה דבר גדול, וראוי לפרסמו: כי יש סגולה נפלאה לאין ערוך, לעוסקים בחכמת הקבלה, ואע"פ שאינם מבינים מה שלומדים, אלא מתוך החשק והרצון החזק, להבין מה שלומדים, מעוררים עליהם את האורות המקיפים את נשמתם.

פירוש: כי כל אדם מישראל, מובטח בסופו, שישיג כל ההשגות הנפלאות, אשר חשב השי"ת במחשבת הבריאה להנות לכל נברא. אלא, מי שלא זכה בגלגול זה, יזכה בגלגול ב' וכו', עד שיזכה להשלים מחשבתו ית', שחשב עליו, כמ"ש בזוהר, כנודע.

והנה, כל עוד, שלא זכה האדם לשלימותו, נבחנים לו אותם האורות, העתידים להגיע אליו, בבחינת "אורות מקיפים", שמשמעותם היא, שעומדים מוכנים בעדו, אלא שהמה מחכים לאדם, שיזכה את כלי הקבלה שלו, ואז יתלבשו האורות האלו בכלים המוכשרים.

ולפיכך, גם בשעה שחסרו לו הכלים, הנה, בשעה שהאדם עוסק בחכמה הזאת, ומזכיר את השמות של האורות והכלים, שיש להם מבחינת נשמתו שייכות אליו, הנה הם תיכף מאירים עליו, בשיעור מסויים. אלא, שהם מאירים לו בלי התלבשות בפנימיות נשמתו, מטעם שחסרים הכלים המוכשרים לקבלתם, כאמור. אמנם ההארה, שמקבל פעם אחר פעם, בעת העסק, מושכים עליו חן ממרומים, ומשפיעים בו שפע של קדושה וטהרה, שהמה מקרבים את האדם מאד, שיגיע לשלימותו.".

שאלה: הוא מדבר על הבנה. למה הוא מתכוון להבין ברוחניות?

להתקשר למה שלומדים בצורה כזאת שזה ישפיע על הרצון לקבל, והאור שמשפיע על הרצון לקבל הוא נותן לרצון לקבל התפעלות, התרגשות שנקראת "הבנה". זה לא בשכל.

תלמיד: באלו כלים אנחנו מודדים את ההבנה הזאת, בתוך הקבוצה או בתוך הפרט?

בתוך הרצון של האדם שמחובר עם הרצונות שבעשירייה. בתוך רצון אחד בלבד אי אפשר לתפוס שום דבר, כי הכול מתברר רק בקשר בין הרצונות. כשיש לך הרבה רצונות והם איכשהו מקושרים, מגיע מאור המחזיר למוטב ועושה ביניהם קשר, ואז יש לך שילוב בין עשרה רצונות, ומתוך זה אתה מבין מה הבורא רוצה להגיד לך. אתה ממשיך עוד קדימה, המצבים בין הרצונות האלה משתנים, ואז אתה מבין, מתוך הרצונות האלה שהשתנו על ידי הלימוד, מה הבורא הלאה רוצה להגיד לך. ועוד אתה מתקדם בחיבור, ושוב משתנים היחסים ביניכם, ושוב מתגלים היחסים החדשים שמתוך זה אתה מבין מה הבורא רוצה לתת לך. הפרצוף הזה, עשירייה, פרצוף, זה כמו ספר שבו אתה רואה מה הבורא רוצה למסור לך. ככה זה עובד.

תלמיד: איך אתה באמת מודד את ההתכללות הזאת? אנחנו מבינים שזה נמדד בחיבור, אבל לפעמים זה קצת מבלבל. אז איך ממש מודדים את ההתכללות בין העשיריות?

אני עכשיו לא יכול לדבר על זה, אנחנו עוד רחוקים מאוד. אפילו בתוך עשירייה עדיין אין שום חיבור כדי להתחיל בין עשיריות. בכלל, אל תפנטז. אני איש מאוד מציאותי, אם נמצאים בזה, נמצאים. אם לא נמצאים, אני לא אוהב לדבר על דברים כאלה.

שאלה: בסוף הפסקה הראשונה בעל הסולם כותב, "מתוך החשק והרצון החזק, להבין מה שלומדים, מעוררים עליהם את האורות המקיפים את נשמתם.".

זה לא בשכל להבין, אלא זה מתוך התפשטות האורות בתוך הכלים. זה לא בשכל שלנו. חכמת הקבלה לא מתלבשת בתוך השכל שלנו. אתה יכול לקרוא ולזכור את כל הדברים האלה, ולחשוב שאתה מבין אותם, אבל בשכל הגשמי אתה בזה לא קשור לחומר אמיתי, לפעולות אמיתיות. חומר אמיתי זה הרצון. פעולות אמיתיות זה שינוי ברצונות לכיוון השפעת יתר כל פעם יותר ויותר, ואז בשינויים שביניהם, בין הרצונות, אתה מבין מה הבורא רוצה למסור לך.

תלמיד: בעל הסולם כותב כאן שדווקא מתוך החשק והרצון החזק מעוררים את האור. אז איך בעשירייה אני יכול להבין אם הרצון והחשק שלי גדולים מספיק, חזקים מספיק וגם של העשירייה שלי?

שאתה לא שוכח את זה כל היום וכל הלילה. זה נקרא שהרצון הוא חזק, פשוט מאוד.

שאלה: הוא מדבר כאן על למה זה חייבו המקובלים כל איש. לחייב כל איש ללמוד את חכמת הקבלה הוא מתכוון אלינו?

כן. כל איש שיש לו רצון ונטייה להשיג את הבורא.

שאלה: כדי ללמוד איך שהמקובלים מכוונים אותנו, נשמע שאני צריך לקחת את השכל הבהמי שלי ולנתק אותו, לא להתייחס אליו.

עם השכל בהמי אתה צריך להתייחס לעולם הזה ולפתח גישה א-לוהית, זאת אומרת על מנת להשפיע, לרוחניות.

תלמיד: מה זה אומר לפתח גישה א-לוהית?

על מנת להשפיע דרך חברים. מתוך זה שאתה הולך להשפיע לחברים אתה רוצה להגיע למצב שתוכל להשפיע לבורא.

תלמיד: ולשכל שלי הבהמי אני צריך לא להתייחס בכלל?

להתייחס כמו שאתה צריך כדי לשרת את הגוף שלך. את זה צריך.

שאלה: מה זה אומר שגם בזה שהוא מזכיר את המילים שקשורות לאור אנחנו מקבלים מזה השפעה?

כי הוא רוצה להשיג את זה. ודאי שהוא לא סתם אומר את זה כמו טייפ, אלא מתוך שרוצה להשיג את הדברים האלה בלב שלו, אז מתוך זה שכל הזמן לומד, מהלימוד הלב שלו מתחיל להשתנות. כי הוא מעורר בזה אורות המקיפים, מנענע אותם, והם פועלים על הרצון, והרצון מתחיל להיכנס בהתאם לקשר עם האורות האלו. ואז יוצא שהרצון מקבל את צורת האורות, והאורות יכולים להתלבש בתוך הרצון. זה יוצא על ידי צמצום, מסך, זיווג דהכאה, התלבשות אור ישר בתוך אור חוזר, ואז שני האורות האלה שנקראים כבר "אור פנימי" מתפשטים בתוך הרצונות שנקראים "גוף".

אז אחרי שאנחנו מבינים שאנחנו צריכים ללמוד בצורה כזאת דווקא את "תלמוד עשר הספירות", אנחנו ניגש ללימוד. ואז הלימוד הוא יהיה לא כדי לדעת, אלא כדי להתקרב לבורא ולהרגיש אותו, לגלות אותו בתוך הכלים שלנו, בתוך הרצון המתוקן שלנו.

קריין: אות קנ"ו.

אות קנ"ו

"אבל תנאי חמור יש בעת העסק בחכמה זאת: שלא יגשימו הדברים, בענינים מדומים וגשמיים, שעוברים בזה על "לא תעשה לך פסל וכל תמונה", ח"ו. כי אז, אדרבה, מקבלים היזק במקום תועלת. ולפיכך, הזהירו ז"ל, שלא ללמוד החכמה, כי אם לאחר ארבעים שנה, או מפי רב, וכדומה, מהזהירות. וכל זה הוא מהטעם האמור."

זאת הבעיה. לכן אני מאוד מזהיר אתכם, אתם רוצים ללמוד "תלמוד עשר הספירות", בבקשה, רק אל תעשו מזה צורות גשמיות, אלא רק לעורר רצון להשיג רגשית מה שאתם לומדים. אבל כשאתם מתארים את הדברים האלה יותר למעלה, יותר למטה, זה לא טוב. כי למעלה זה יותר להשפיע, למטה זה יותר לקבל. ימינה, שמאלה. ימינה זה יותר אור חסדים, שמאלה זה פחות אור חסדים, וכן הלאה. זאת אומרת, אתם צריכים כל הזמן להשתדל לפרש את זה בצורה הנכונה, ואז אתם תלמדו רגשית, רק ברגש מה שקורה ולא בשכל. וזו בעיה למתחילים, שהם רוצים לדעת בשכל, והוא כבר חושב שהוא יודע. ידיעה זו השגה, שזה מתרחש בך בתוך הרצונות המתוקנים. לכן להיזהר מאוד ותמיד לתאר מה שאנחנו לומדים ברגש.

שאלה: אני מתעכב על הנקודה הזאת כי באמת לא ברור מה זה אומר ללמוד ברגש, מה זה אומר ללמוד דרך החברים.

שאנחנו רוצים מתוך הלימוד שלנו להרגיש איך האור העליון פועל עלינו.

קריין: אנחנו קוראים ב"תלמוד עשר הספירות" חלק א', כרך א', בדף 1, עמוד הראשון באות ד', אור פנימי. נקרא לפני כן אות א' למעלה של דברי האר"י.

אות א'

לפני הצמצום היה אין סוף ממלא כל המציאות

"* דע כי א טרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים, היה אור ב עליון פשוט ג ממלא כל המציאות. ולא היה שום ד מקום פנוי בבחינת ה אויר ריקני ו וחלל, אלא היה הכל ז ממולא מן אור א"ס פשוט ההוא, ולא היה ח לו לא בחינת ראש ולא בחינת סוף, אלא הכל היה ט אור א' פשוט י שוה בהשואה א', והוא הנקרא כ אור א"ס."

* עץ חיים שער א' ענף ב'.

קריין: אות ד' מבארת " מקום פנוי". "אור פנימי", אות ד' בדף ראשון למטה.

"ד) פירוש כי בטרם שנבראו העולמות, שהיה אז רק א"ס ב"ה בלבד כנ"ל, לא היה שם "מקום פנוי" דהיינו מקום חסרון, שיהיה ראוי לקבל בו בחינת תיקונים. כי אור העליון היה ממלא את המקום ההוא, שלא הניח מקום לתחתונים להתגדר בו להוסיף משהו על שלימותו. אלא רק בסיבת הצמצום שנעשה, כמ"ש להלן, נתחדש אז בחינת חסרון ונתהוה מקום פנוי לתיקונים. אבל בל תטעה שבמקום גשמי הספר מדבר."

שאלה: אתה אומר הרבה פעמים שהעשירייה, שהחברים צריכים להיות כמו איזה מסך שדרכו אני תופס את העולם ואת כל המציאות. השאלה שלי איך אני יכול לעשות את זה כדי למשוך את המאור המחזיר למוטב כדי שהמסך הזה כל הזמן יתפתח ויהיה בי?

לבקש, פשוט מאוד, כמו שאתה יודע לבקש, כמו שאתה קורא בכל מיני מקורות שלנו. אין לי יותר מה להוסיף. תחפש איך לבקש, תראה במאמרים של רב"ש בכל מה שהוא כותב. אני עכשיו לא יכול לפתוח את זה יותר, מספיק עשינו הקדמות לפני תע"ס.

שאלה: נכתב כאן לפני שהכול נוצר, לפני שהכול נברא. כמה זמן ארך המצב הזה של לפני?

אין זמן ברוחניות. "לפני" זה נקרא שעוד לא התגלה השלב הבא. "טרם שנאצלו הנבראים", "הנבראים" זה כבר מישהו שקיים. אז לפני שכל אלו קיימים "היה רק אור עליון ממלא כל המציאות". היה רצון לקבל, והאור העליון היה ממלא את הרצון בצורה שלימה. לא היה חסר שום דבר. זה מה שהוא אומר.

קריין: אות ה' אור פנימי, מבארת "אויר ריקני".

"ה) אין הכוונה על אויר גשמי ח"ו, אלא יש בחי' אור רוחני המכונה כן. כי הנה יש ב' בחינות אור בכל פרצוף שלם, המכונים אור דחכמה, ואור דחסדים: אור דחכמה הוא בחינת העצמות של הפרצוף, דהיינו בחינת החיות שבו. אור דחסדים הוא רק אור מלביש על אור החכמה שבפרצוף, היות ואור החכמה אינו יכול להתלבש בפרצוף אם לא יתלבש תחילה באור דחסדים. אמנם לעתים, כשהפרצופים המה בעת קטנות, אין בהם אלא אור דחסדים בלבד. ותדע שאור דחסדים זה, הוא מכונה בשם אויר או רוח, ובהיותו בפני עצמו בלי אור דחכמה, הוא מכונה בשם "אויר ריקני", כלומר שהוא ריקן מאור החכמה, ומצפה ע"כ שאור החכמה יתפשט בתוכו וימלאנו. ומשמיענו הרב, שטרם שנבראו העולמות, דהיינו בא"ס ב"ה, לא היתה בחינת אויר ריקני זה במציאות כלל, משום שאין שם חסרון משהו, כמבואר."

זאת אומרת הכול היה רצון לקבל, שזו בעצם הבריאה, וכל הבריאה הזאת, כל הרצון לקבל היה ממולא עם האור העליון.

שאלה: בעבודה שלנו כשאנחנו מתחברים בינינו, מה הם אורות חסדים וחכמה?

אור החכמה זה אור של מטרת הבריאה, אור חסדים זה אור של תיקון הבריאה.

אור חסדים מופיע במידה שהנברא רוצה להידמות לבורא בהשפעה, לפי מידת ההשפעה שיש בנברא. ואור החכמה זה כבר גילוי הבורא בתוך הנברא, שקורה עד כמה שאור החסדים מוכן לקבל אותו.

קריין: אות ו' מבארת "וחלל".

"ו) כדי להסביר המלה הזאת, צריך שתדע מקודם מה היא מהותו של כלי רוחני. והוא, כי בהיות הנאצל מקבל את שפע חיותו מן המאציל, הנה בהכרח, שיש לו רצון והשתוקקות לקבל את שפעו זה ממנו ית', ותדע, אשר מדת הרצון וההשתוקקות הזו, היא כללות כל החומר שבנאצל. באופן, שכל מה שיש בנאצל זולת זה החומר, כבר אינו מיוחס לבחינת החומר שלו, אלא לבחינת השפע שלו שמקבל מן המאציל. ולא עוד, אלא שהחומר הזה, הוא המודד את גדלותו ושיעור קומתו של כל נאצל, ושל כל פרצוף, וכל ספירה. שהרי התפשטות אור העליון מן המאציל היא ודאי בלי שיעור ומידה, אלא רק הנאצל הוא העושה שיעור על השפע מכח עצמו, מפאת היותו מקבל לא פחות ולא יותר מכפי שיעור חשקו ורצונו לקבל, שזו היא אמת המידה הנוהגת ברוחניות, משום, שאין ענין הכפיה נוהג שם, והכל תלוי ברצון. ולפיכך אנו מכנים את "הרצון לקבל" הזה, שהוא כלי קבלה של הנאצל. והוא נבחן לבחינת החומר שלו, שמחמתו יצא מכלל מאציל להקרא בשם נאצל, מטעם היותו מוגדר במין חומר כזה, שאינו מצוי במאציל אף משהו ח"ו, כי הרצון לקבל אינו נוהג ח"ו במאציל בהחלט, שהרי ממי יקבל, והבן.

ולהלן נבאר, שיש בחומר הזה ד' מדרגות, מקטנות עד גדלות הקבלה, שהמדרגה הרביעית, שהיא בחינת גדלות הקבלה, המצויה על שלימותה רק בא"ס, מטרם שנבראו העולמות, הנה רק עליה נעשה סוד הצמצום. ויתבאר להלן, כי נתרוקנה מכל שפע שהיה לה מיחס א"ס, ונשארה בבחינת "חלל" פנוי. וזו היא כוונת הרב באמרו, מטרם שנברא העולם, דהיינו בא"ס ב"ה, לא היתה שם בחינת "חלל" הפנוי הזה, כמבואר."

זאת אומרת, אנחנו צריכים כבר להבדיל כאן כמה מצבים. המצב הראשון, שיש רצון לקבל והאור שממלא אותו והמצב הזה נקרא "אין סוף", כי האור ממלא את הרצון ללא שום גבול, ללא סוף, לכן נקרא "אין סוף".

המצב השני, שיש איזה תנאים, מצבים, שיש יותר מילוי ויש פחות מילוי, ולפי המילויים האלה אנחנו מבדילים כל מיני מצבים שבנברא, ברצון לקבל. יש רצון לקבל שממולא כולו או חלק או בכלל לא. יש מצבים ברצון לקבל שהוא ממלא באור החכמה, שזה הבורא בעצמו, או באור החסדים, שזו מידת ההשתוות בין הרצון לקבל לבורא, לאור העליון. ולכן יש כאן ביניהם כל מיני יחסים, בין הרצון לקבל שזה הנברא ובין הרצון להשפיע שזה הבורא.

ועוד אפשר להגיד, שאין כפייה ברוחניות. שהאור ממלא את הרצון לקבל רק כמה שהרצון לקבל רוצה להיות מלא. אתם יכולים להגיד, אבל אנחנו רוצים, אני הראשון שרוצה. לא. אנחנו עוד לא מדברים כאן על המצב הזה. אנחנו נמצאים כבר במצב שכן, אנחנו יכולים ודאי לקבל את כל המילוי, אבל זה בתנאי שאנחנו נהיה בהשתוות הצורה עם המילוי, אחרת הוא לא יכול למלא אותנו, להחזיק בנו.

שאלה: אוויר זה אור או כלי? ומה ההבדל בין אוויר לחלל?

"אוויר" זה נקרא אור חסדים. "אוויר ריקני" זה נקרא אור חסדים שאין בו אור החכמה. "חלל", "מקום", זה נקרא רצון לקבל. כדי שמקום יתמלא באור, המקום, הרצון לקבל צריך להיות באותה התכונה כמו האור. יש חוק השתוות הצורה, אם הרצון לקבל רוצה להשפיע אז הוא יתמלא עם האור שרוצה להשפיע.

שאלה: הסתבכתי קצת עם המשפט של בעל הסולם, "שהרי התפשטות אור העליון מן המאציל היא ודאי בלי שיעור ומידה, אלא רק הנאצל הוא העושה שיעור על השפע מכח עצמו, מפאת היותו מקבל לא פחות ולא יותר מכפי שיעור חשקו ורצונו לקבל".

אני חשבתי שאני יושב בעשירייה ואני מקבל את האור בצורה אוטומטית. לומדים, מתחברים בינינו ואז האור מתלבש עליי. פה הוא אומר אחרת. אתה יכול להסביר לי את המשפט הזה?

אין לי מה להסביר. אנחנו תמיד צריכים לעשות פעולת השתוות הצורה עם האור. אז לפי הפעולה הזאת בעוצמתה, האור ממלא את הרצון.

תלמיד: אבל אני צריך לעשות משהו מיוחד בעשירייה?

אני יושב מול בעל הבית ואומר לו, אני אקבל ממך כיבוד רק בתנאי שאני עושה לך תענוג בזה. אתה רוצה לגרום לי תענוג על ידי זה שהכנת לי ואני רוצה לגרום לך תענוג על ידי זה שאני מקבל ממך. ואז יש בינינו התנגשות, הוא רוצה שאני אקבל הכול, אני רוצה לקבל אבל רק בתנאי שאני עושה לו תענוג.

תלמיד: מה הפעולה שלי כיחיד בתוך העשירייה, בשביל לקיים מה שהוא אומר פה?

בתוך העשירייה הפעולה שלי שאני לא מקבל לעצמי כלום אלא רק לטובת החברים, היינו לטובת העשירייה.

תלמיד: כל אחד צריך לחשוב ככה אחד כלפי השני?

כן, יפה.

תלמיד: זאת העבודה בעצם.

כן.

שאלה: אומרים אור אין סוף, אין סוף לאור. יש סוף לרצון?

לא, אין סוף לרצון ואין סוף לאור, אלא כשהם קובעים בעצמם מהו הסוף לפי מידת התיקון שהרצון מקבל על עצמו.

אבל גם אור וגם רצון הם אין סופיים. כמה שתרצה יהיה לך אור, כמה שתרצה תוכל לגלות את הרצון, הכול תלוי בכמה שאתה מתעלה מעל הרצון לקבל שלך.

שאלה: במצב שלפני הצמצום, אין גבול לרצון?

במצב שלפני הצמצום אין גבול לרצון, לכן נקרא אין סוף. ואחרי הצמצום, הרצון נקרא כבר רצון מצומצם. מלכות דאין סוף זה לפני הצמצום, מלכות המצומצמת זה אחר הצמצום.

שאלה: אנחנו יצורים מוגבלים וחיים 90 שנה. מאיפה יש לנו את היכולת בכלל לדבר על אין סוף, לא כל עוד שכן להשיג את המושג הזה?

אז אל תדבר, בסדר, אנחנו נדבר בלעדיך. כתוב בספר לפניך, תלמד. אל תביא כל מיני שאלות כאלה. מאיפה אנחנו? ודאי שכלום, אבל אנחנו קראנו לפני זה שאנחנו לומדים כדי למשוך מאור המחזיר למוטב והוא יביא לנו אחר כך שכל ורגש רוחניים, אז אנחנו נוכל להבין ולהרגיש מה אנחנו לומדים.

תלמיד: האם לפרש את כך שזה בעצם לא החיים של הגוף הזה, אלא באמת יש לנו משהו מעבר לגוף. זו המשמעות?

כן. המשמעות היא שאנחנו לא מדברים על המציאות שלנו בכלל. המציאות שלנו, נדמה לנו ברגש ושכל הבהמיים שלנו שאנחנו קיימים. אנחנו צריכים להתעלות למציאות רוחנית, דרגה אחרת של תפיסה, וזה נעשה על ידי הלימוד בקבוצה עם המאור המחזיר למוטב.

קריין: אות ז' מבארת "ממולא מן אור אין סוף פשוט ההוא".

"ז) כלומר שאין כלל מה להוסיף עליו על-ידי מעשה התחתונים."

לכן הוא נקרא אור אין סוף.

"ח) ענין ראש וסוף יתבאר להלן."

קריין: אות ט' מבארת "אור אחד פשוט".

"ט) פירוש, שאין בו מדרגות של קטן וגדול, אלא הכל שוה כמ"ש לקמן."

לכן הוא נקרא פשוט, שאין בו הבחן מדרגות.

קריין: אות י', אור פנימי מבארת "שווה בהשוואה אחת".

"י) כלומר שאין שם זכות ועביות, שהמדרגות נערכות ונבחנות על ידיהן. כי הבחנות אלו נתהוו בעולמות רק עם חידוש הצמצום, שיתבאר להלן."

זאת אומרת זכות, עביות, עניין המסך, עביות המסך, כוח המסך, כל הדברים האלה זה אחרי הצמצום. אנחנו נדבר על זה, נלמד את כל הדברים האלה. אבל סך הכול אנחנו מדברים על רצון. רצון לקבל שהוא הפוך מהבורא שרוצה לתת, איך הרצון לקבל מתקן את עצמו כדי להגיע להזדהות עם הבורא שרוצה לתת.

כמו אורח ובעל הבית ששניהם יושבים זה מול זה ואז האורח צריך לעשות חשבון כמה הוא מקבל מבעל הבית כדי להשתמש ברצון שלו, בתיאבון שלו, בתענוגים שמקבל, כדי שכולו כולו [ישפיע] לבעל הבית. עד כמה שהוא נהנה להיות אצל בעל הבית לטובת בעל הבית, הכול שיצא. על זה מדובר, סך הכול.

לכן זה נקרא "חכמת הקבלה", איך לקבל ובזה, דווקא על ידי הקבלה לתת תענוג לבורא.

שאלה: מה חסר במצב אין סוף? נגיד אנחנו בעשירייה, מה אנחנו צריכים לייצר?

בעולם אין סוף חסרה דבקות. הנברא הוא ממולא לגמרי, כולו, יש לו אין סוף, אבל מתחילה להתעורר בו הרגשת הבושה. "אבל הוא משפיע ואני מקבל ונהנה. אבל אני כלפיו, יכול לעשות משהו כמוהו?" והרגשת הבושה הזאת שהוא לא כמו הבורא, היא מעוררת בו כל יתר הפעולות, צמצום, מסך, אור חוזר וכל העולמות שהוא בונה והכול עד גמר התיקון שהוא חוזר לאין סוף.

כל זה נעשה בגלל שהרגיש בושה בזה שמקבל מבעל הבית מה שנקרא, "לחם ביזיון", דבר שלא מגיע לו. כי אם הוא נותן ואני תמורת זה יכול לתת לו, אז זו לא בעיה, אין לי בושה. הוא נותן לי תענוג ואני נותן לו תענוג. אז שניהם ההפך, מתחברים יחד. לכן כל הבעיה של הנברא, איך ללמוד לקבל שזה יהיה כמו נותן. זה נקרא "לקבל על מנת להשפיע" וחוץ מזה אנחנו לא צריכים ללמוד כלום.

תלמיד: נתינה הדדית מביאה לדבקות?

כן ודאי, אני לו והוא לי ואנחנו שנינו ככה מתייחסים זה לזה אז אנחנו נמצאים בדבקות. אני ממלא את הרצון שלו, הוא ממלא את הרצון שלי, רק שנינו קיימים והוא לא יכול לקבל תענוג בלעדיי ואני לא יכול לקבל תענוג בלעדיו. אני נותן לו תענוג, זה כל התענוג שלי, הוא נותן לי תענוג, זה כל התענוג שלו, מה יכול להיות יותר?

שאלה: מה ההבדל בין הנאצלים לנבראים בנושא הגילוי, ההשגה בקבלה והשפעה?

יש חמישה עולמות. בכל עולם ועולם רצון לקבל, חוץ מעולם האין סוף, [ש]הרצון לקבל מקבל צורה אחרת. נאצלים ונבראים ונעשים ועוד, מפני שככה הרצון לקבל הוא מוגדר, אין בזה שום דבר. הכול רצון לקבל.

שאלה: מאיזה רגע בחיבור בינינו אנחנו מרגישים את אור החסדים? הוא מגיע אלינו בזמן תהליך החיבור, או אחרי שמשיגים אותו?

אם אני רוצה להשפיע לחבר, כבר אני יכול להשתמש באור העליון כדי להשפיע לחבר שלי אור חסדים. אנחנו עוד נלמד, בינתיים אין לנו עם זה קשר.

קריין: אות כ' מבארת "אור אין סוף".

"כ) ויש להקשות, כיון שאין לנו שום השגה בא"ס, א"כ איך נדעהו בשם, שהרי כל שם מורה על השגה, אשר אנו משיגים בו על פי הוראתו ומשמעותו של אותו השם, כנודע. ואין לתרץ כי השם א"ס מורה רק על שלילת השגה, דא"כ היה לנו לכנותו בשם "בלתי מושג", והענין הוא, כי השם הזה מורה לנו את כל ההבחן שיש בין א"ס אל כל העולמות שמתחתיו, והוא כי בחינת הצמצום שנעשה אחר הא"ס, הנה בכל מקום שהכח הזה מתעורר הוא מצמצם שם את האור, שעל ידי זה מסתיימת ההארה ההיא ומגעת לסופה. ולפיכך כל סוף וסיום, שישנו בכל הארה, ובכל פרצוף, אינו נמשך רק מכח הצמצום. ולא עוד אלא, שמסיבת הסוף וסיום ההוא יוצאים ומתחדשים כל ההויות ומילואיהן וכל מיני השינויים, שאך נמצאים בעולמות. ומתוך שענין הצמצום הזה אינו שם בא"ס, ע"כ, אין ענין סוף וסיום נוהג שם, וע"כ נקרא בשם "אין סוף", להורות, שאין שם בחינת סוף וסיום כל עיקר, ומובן עם זה, שהאור הזה, הוא פשוט ושוה בהשואה א', כי זה תלוי בזה, כמ"ש."

גם בגלל זה אין לנו שום השגה באין סוף, כי ההשגה שלנו היא רק איפה שיש סוף. מגבולות, מגבולות, איפה שהכול מסתיים ונגמר, שם אנחנו מקבלים את ההרגשה, ולכן במצב של אין סוף אנחנו לא יכולים להרגיש שום דבר ולקבוע.

נגיד כמו שזורקים את האדם לחלל חשוך ולא מאיר שם שום דבר רק חושך, ואתה מסתובב שם [ולא יודע] איפה למעלה, איפה למטה, ימינה, שמאלה, אתה לא יודע כלום, ככה אתה מסתובב, ואז אין לך שום הרגשה איפה אתה, מה קורה איתך, שום דבר, זה נקרא "אין סוף".

אנחנו מרגישים רק סוף, רק גבולות, ולכן כל האישיות, כל הנברא הוא מתחיל מזה שיש לו צמצום, מסך, אור חוזר, הגדרות ברורות ואז הוא מתקדם. ודווקא בגבולות שהוא שם, הוא מגדיר את הבורא ויכול להיות איתו בקשר, בהשתוות הצורה אך ורק לפי גבול ומידה.

שאלה: למה נאמר שאנחנו צריכים להעלות מ"ן לאין סוף?

כי אין סוף זה נקרא מקור לכל האור ומשם מגיעים כל האורות אלינו. אין סוף נקרא, "ששם נמצא רצון הבורא למלא אותנו בצורה בלתי מוגבלת אינסופית", ולשם, למהות הזאת אנחנו מעלים את הבקשה שלנו שאנחנו רוצים להשפיע לבורא, אז לשם אנחנו מעלים את הבקשה. זה יבוא במקום.

שאלה: דיברנו הרבה על משל בעל הבית והאורח, והשאלה איך לא לפספס אף הזדמנות להחזיר לבעל הבית?

דרך החברים אני צריך להתייחס לבורא, "ישראל אורייתא קוב"ה חד הוא", זה הכול בינתיים. אחר כך אנחנו נדע איך אנחנו עושים את זה בצורה מבוקרת, שאנחנו מודדים כמה כן, לא, זה בירורים שיהיו על כל פעולה ופעולה שלנו. אבל עדיין אנחנו כמו תינוק שזורק ידיים ורגליים והוא לא יודע איפה הוא נמצא ומה קורה.

תלמיד: מה זה אומר דרך חברים?

דרך חברים, שבכל זאת אני רוצה להתייחס לבורא אז אני צריך להתייחס דרך החברים, אחרת אין לי קשר עימו. אני חייב להתייחס דרך העשירייה, אחרת אין לי בורא, בורא זה הכתר בתוך העשירייה.

תלמיד: אז יוצא שבכל רגע אני [צריך להיות] בתשומת לב על הקשר שלי עם החברים.

אתה לא מכוון לבורא. לכן כתוב "או חברותא או מיתותא", אם אני לא בחברה אני מת, זאת אומרת מנותק ממקור החיים.

קריין: אות ב' דברי האר"י בדף ג',3.

אות ב'

סיבת הבריאה היתה כדי לגלות שמותיו וכינויו.

"וכאשר ל עלה ברצונו הפשוט, לברוא העולמות ולהאציל הנאצלים. להוציא לאור שלימות פעולותיו ושמותיו וכינויו, אשר זאת היה סיבת בריאת העולמות."

קריין: שוב אות ב' דברי האר"י.

קריין: אות ל' אור פנימי מבארת "עלה ברצונו הפשוט".

פירוש אור פנימי לאות ב'

"ל) אין לתמוה, איך נבחן רצון בא"ס, הגבוה מכל רעיון, עד כדי לומר "עלה ברצונו הפשוט" וכו': כי תבין זה עם מה שנתבאר לעיל, שבהכרח נמצא בכל נאצל, רצון לקבל את שפעו מהמאציל, עש"ה. אלא שבא"ס ב"ה הוא "רצון פשוט" בסוד הוא ושמו אחד, כמ"ש בפד"א פ"א, וכן בדברי הרב לקמן. כי "האור" שבא"ס מכונה "הוא" ו"הרצון לקבל" שבא"ס מכונה "שמו", והם שניהם בסוד האחדות הפשוטה שאין פירוד כל שהוא ביניהם."

אז יש לנו "הוא" ו"שמו". הוא זה אור ושמו זה כלי.

"אמנם אל לדמות הפירוד והאחדות האמורים כאן, אל הפירוד והאחדות שבמושגים הגשמיים, הנפרדים על דרך התנועה, בריחוק מקום ובקירוב מקום, כי המהות הרוחנית אינה תופסת מקום כל עיקר, כנודע. אמנם תדע שהפירוד ברוחניים אינו נעשה זולת על-ידי מקרה "שינוי צורה" בלבד. באופן , שאם דבר רוחני אחד קונה לו צורה נוספת המשונה מאותה הצורה שיש לו, הנה יצא לו הדבר הרוחני ההוא מבחינת "אחד" לשתי בחינות נבדלות, המתרחקות זו מזו על פי ההפכיות שיש באותן ב' צורות. וכמו שהמהויות הגשמיות מתרחקות ומתחברות זו בזו בדרך ריחוק מקום וקירוב מקום, כן המהויות הרוחניות, מובדלות ומתחברות על פי השתנות הצורה והשתוות הצורה, ששינוי הצורה מבדילן זו מזו, והשתוות הצורה מדביקתן זו בזו, וזכור זאת, כי זה הוא המפתח הראשון לחכמה."

הוא אומר לנו כאן כבר, מה יכול להיות אם יש השתוות הצורה או שינוי הצורה. שינוי ברצון גורם שינוי במילוי, גורם שינוי במצבים, במדרגות, הכול תלוי בגודל הרצון, הרצון לקבל. אבל אם הרצון לקבל הוא עכשיו רוצה לעבוד עם הרצון לקבל כדי להשפיע לבעל הבית, אז כבר הרצון לקבל קובע עד כמה שהוא יהיה יותר קרוב או יותר רחוק מהבורא, ולפי זה הוא קובע כבר מרחקים.

שאלה: "אל לדמות הפירוד והאחדות האמורים כאן, אל הפירוד והאחדות שבמושגים הגשמיים". בפתיחת השיעור אמרת שצריך להיזהר לא להיכנס לגשמיות בפירוד וחיבור, מה זה ברוחניות פירוד וחיבור?

גם לפי אותו הכלל, השתוות הצורה. זה שיש הפכיות הצורה בין הבורא לנברא זה ברור כי הוא מקבל והוא משפיע, אז שניהם הפוכים. השאלה היא אחרת, זה שהוא מקבל וזה שהוא משפיע, יכול להיות קשר ביניהם? יכול להיות שזה מקבל וזה משפיע, אז מהמשפיע זה עובר למקבל, אבל בצורה כזאת המקבל תמיד הפוך מהמשפיע ואין לו שום סיכוי להיות קרוב להמשפיע.

תלמיד: איך לא להתבלבל בין גשמיות לרוחניות בנושא הזה?

לכן אנחנו לומדים שאחר כך נעשה צמצום. הנברא, הרצון לקבל, לא רוצה לקבל אלא רוצה לפתח בחזרה השפעה לנותן. כמו שאתה יושב נגיד אצל מישהו כאורח ואומר, "אני לא רוצה, אני לא אקבל" וכן הלאה. עד שבעל הבית מפציר בך מספיק פעמים ואתה אומר, "כן אני אקח משהו מכאן, אני אקח משהו מכאן". למה אתה לוקח? כי נדמה לך שאתה עושה טובה לבעל הבית. אז כך אנחנו עושים גם עם הבורא.

כל העניין הוא חכמת הקבלה, חכמה איך לקבל מהבורא את כול המציאות, כולה כולה כולה, איך לקבל, זה מה שאתה לומד בחכמת הקבלה. אז אתה לומד חכמה איך לקבל. למה זה נקרא "חכמת הקבלה"? כי אתה מקבל אבל בעצם נקרא שאתה נותן, שאתה משפיע, זו החכמה. שאני נותן לבורא תענוג, זו הכוונה שלי, ואז כדי לתת לו תענוג אני מקבל ממנו. אני לא רוצה לקבל ממנו. זאת אומרת אני רוצה, אבל אני עוצר את עצמי לקבל וכולי כולי מכוון לתת לבורא תענוג, ואז אני פותח את עצמי ומקבל ואז הקבלה שלי היא כמו נתינה. תנסה פעם.

תלמיד: מאיפה הגיע שמלמדים אותך איך בעצם להיות בהשתוות הצורה עם הבורא, ממי זה בא?

מאיפה זה בא? מתוך חכמת הקבלה. כאן בחכמת הקבלה מסבירים לך למה אתה מסכן בעולם הזה ולא יכול ליהנות כמו שצריך.

תלמיד: אז בעצם מלמדים אותך איך לקבל כמה שיותר?

אתה שומע איך שזה נקרא? חכמת הקבלה. איך לקבל, זה מה שאנחנו לומדים. לכן אתה יכול עכשיו לפרסם בכל העולם "מי רוצה לקבל? בבקשה יש לי".

שאלה: השם של הפרק הוא "סיבת הבריאה היתה כדי לגלות שמותיו וכינויו.". איך זה מסתדר עם העניין שסיבת הבריאה זה להיטיב לנבראים?

כי על ידי זה שאני מצמצם את עצמי ומקבל רק כדי להשפיע לבורא, אז אני מזה מתחיל ללמוד במה אני דומה לבורא. מתוך זה שאני מדמה את עצמי לבורא אני מרגיש על עצמי את הטיב של הפעולות שלי, של ההשפעה ומזה אני לומד על עצמי את צורות הבורא, זה נקרא "ויהי שם ה' עליך". ואז בצורה כזאת כשאני מתלבש בצורת ההשפעה ומשפיע לבורא, לומד אותו והופך להיות בזה לאט לאט כמו הבורא.

שאלה: האם כשמגיעים להשתוות הצורה אז באותה המידה גם משתנה ההבחנה של אין סוף, בנו?

כן. הכול משתנה. כשאנחנו מתקדמים לרוחניות, כל פעם אנחנו מתחילים יותר ויותר לדייק בהגדרות ולהבין אותם.

שאלה: מה ההבדל בתענוג, אם הרצון לקבל נמצא בהשתוות הצורה או אם הוא לא בהשתוות הצורה?

או שאתה נהנה מחתיכת העוגה שלקחת מבעל הבית, או שעל ידי זה שאתה מקבל חתיכת עוגה מבעל הבית נעשה כמו בעל הבית. זאת אומרת אתה בזה מרים את עצמך מהקליפה, שלקחת סתם חתיכת עוגה, לגובה הרוחני שאתה מרגיש נצחיות, שלמות שבכל הבריאה ובאיזו שהיא מידה כמו הבורא.

תלמיד: אז אני מקבל את הטעם של העוגה בכל זאת אבל עוד משהו נוסף?

עוד משהו. העוד משהו זה העיקר.

שאלה: מתוך ההקדמה אנחנו הבנו שאנחנו לא מגשימים את מה שלומדים בתע"ס, ואילו את המצב בעשירייה אפשר להשוות למה שכתוב פה?

בקשר ביניכם, ברצונות ביניכם, ביחסים ביניכם אתם יכולים. אמנם שזה יהיה רחוק מהאמת אבל בכל זאת זה לא יהיה מוגשם. אתם לא לומדים את זה בחומר, אלא החומר זה הרצון לקבל שלכם, וזה חומר שאפשר להגיד שהוא רוחני.

שאלה: אם אני לא מרגיש את הסעודה, אז במה אני יכול להנות לבורא, למארח, לבעל הבית?

אם אתה עושה נחת רוח לחברים אתה בזה כבר יכול למלא אותו, להנות לו. תקרא את מאמרי רב"ש.

שאלה: אם הקבלה על מנת להשפיע זהה להשפעה לבריות, אז השלב של להשפיע על מנת להשפיע, קטנות, חפץ חסד, איפה זה בא ביחס לכך שהנברא מקבל רצון לקבל?

זה לא נקרא שהוא מקבל, זה נקרא שהוא מגיע לאיזה מין השתוות הצורה, לאיזו מידה של השתוות הצורה, אבל לא לקבל. כמו שהבורא נותן גם הנברא בצורה כזאת נמצא, אבל עדיין זו לא פעולה, זה רק תיקון הכלי.

שאלה: מדוע התע"ס מתחיל בצמצום ולא עם ארבע בחינות דאור ישר?

זה יהיה ארבע בחינות דאור ישר, רק על אלה הוא מסביר ככה. מקובלים כותבים בצורה כמו שהם כותבים, מה אני יכול לעשות. באמת הכול צריך להיות מארבע בחינות דאור ישר ואחר כך מלכות מצטמצמת וכל היתר. אנחנו לומדים את זה בעצמנו בצורה יותר דידקטית. אתה צודק.

שאלה: האר"י מתאר כאן שני מצבים של הרצון ומילוי הרצון, אבל זה נראה כאילו הוא מתאר את זה מהצד, איפה נמצא האדם בעצמו?

אין כאן בן אדם. יש כאן רצון לקבל שנקרא "נברא", ורצון להשפיע שזה הבורא, אין יותר חוץ משניהם.

שאלה: בדוגמה של האורח ובעל הבית, שאנחנו מקבלים כאילו בשביל להנות לבעל הבית, להשפיע לבעל הבית. לבעל הבית אין כלים דקבלה אז איפה הוא מרגיש את התענוג?

הוא מרגיש את התענוג בכלים דהשפעה. אתה יכול גם לשאול, איך הוא בנה נברא שהנברא כולו כלים דקבלה אם אין לו כלים דקבלה בעצמו? אחר כך נוכל לדבר על זה, בינתיים לא תבין.

שאלה: איך אפשר להרגיש אור אין סוף בכלי שיש לו סוף, כלומר מוגבל בחמשה עולמות במאה עשרים וחמש מדרגות?

בינתיים, אנחנו מדברים על עולם אין סוף. מה זה נקרא עולם אין סוף? שהוא לא מוגבל. אין עדיין גבול, אף אחד לא עשה עדיין גבול. כשאני נמצא באיזה מקום ואני לא מכיר את המקום, אז בשבילי הוא נקרא אין סוף, כלפיי אין סוף. זה לא מרחקים כמו בעולם שלנו.

קריין: בטור ב' שורה "ועתה". באמצע אות ל באור פנימי "ועתה תבין"

"ועתה תבין את סוד הוא ושמו אחד הנזכר לעיל, וענין האחדות הפשוטה שאנו מדייקים כל כך בא"ס ב"ה, כי האחדות הזו היא מפליאות כל יכלתו ית'. כי הנה נתבאר לעיל באו"פ (אות ו') ההבדל בין המאציל לנאצל שנתהוה מחמת הצורה של "הרצון לקבל" שישנה בנאצל ואינה במאציל, אשר מסיבת שינוי הצורה ההוא, נבדל הנאצל מהמאציל, וקנה לו שם בפני עצמו להקרא נאצל ולא מאציל, עש"ה.

ולפי המבואר הנה יש מקום לטעות ולחשוב, שאור א"ס המכונה "הוא", אינו דבוק לגמרי ח"ו בא"ס המכונה "שמו", דהיינו "הרצון לקבל" את השפע והאור הנקרא "הוא", שהרי אור העליון הנמשך מעצמותו ית' המכונה "הוא", הנה כל תכונתו רק להשפיע, ואין בו מצורת הרצון לקבל ולא כלום, כמבואר שם. משא"כ אין סוף המכונה "שמו", שיש בו הרצון לקבל, המשונה משום זה מן אור העליון, שאין בו ח"ו שום רצון לקבל, כמבואר, ונודע ששינוי הצורה עושה פירוד ח"ו. וזה משמיענו "הפד"א" והרב לקמן, שאינו כן ח"ו, אלא הוא ושמו אחד באחדות פשוטה, שאין ביניהם שום הבדל. ואע"פ שיש ביניהם: בין "הוא" ובין "שמו" איזה שינוי צורה בהכרח, כמבואר, מ"מ אין זה פועל שם כלל וכלל. ואע"פ שאין אנו מבינים זאת, מ"מ כן הוא בלי שום ספק. וע"ז אמרו, שבא"ס ב"ה לית שום מחשבה תפיסא ביה כלל וכלל, להיות ענין זה למעלה משכלנו (ההמשך בדיבור הסמוך)."

אז יש כאן משהו שלמעלה משכלנו ויש משהו שאנחנו יכולים לדבר על זה. נראה לפי השאלות שלכם.

שאלה: נתת היום כמה פעמים את הדוגמה הזאת של קבלה מהבורא בתור השפעה אליו. מה זה אומר שאנחנו בחיבור שלנו בעשירייה מקבלים ממנו ונותנים לו?

שאתם לא עושים שום דבר אם אתם לא בטוחים שאתם עושים לטובת הבורא. פשוט מאוד, מה אתם יכולים לעשות לטובת הבורא. אז אומרים כך, מה שאני עושה בטוח לטובת החבר בדרך לבורא גם זה לטובת הבורא, כי אני בזה מרכיב את העשירייה וכך אנחנו בונים את עצמנו כדי שבסופו של דבר מתוך החיבור בינינו נשפיע לבורא. אין דבר יותר גדול מזה.

אם אנחנו כל פעם בונים את הקשר בינינו בעשירייה יותר ויותר חזק ופונים לבורא, זאת פעולה רוחנית נטו. ולפי עוצמת החיבור, זאת אומרת תלוי באיזה אגו אנחנו בכל זאת מתחברים בינינו ומתעלים כל אחד מעל האגו שלו כדי להתחבר עם האחרים, כך אנחנו מגיעים לכזאת עוצמת החיבור שכבר מתחילים להרגיש בזה את הבורא והבורא מתגלה בנו.

תלמיד: יוצא שאנחנו מקבלים מהבורא חיבור כדי לתת לו?

אני לא יכול להסביר לך את זה. מה פתאום אנחנו מקבלים מהבורא איחוד? איחוד זה הכלי. אנחנו מקבלים מהבורא השגת המצב עצמו, שזה הרגשת האור, הרגשת הבורא, הרגשת ההשפעה. ואז לפי זה אנחנו מרגישים את עצמנו שנמצאים למעלה מהטבע שלנו בטבע של השפעה, בטבע של הבורא, כמו הבורא. ממש כך.

שאלה: יש פה התנסחות של בעל הסולם שהיא די יוצאת דופן. הוא כותב שזה למעלה משכלנו והוא לא מסביר את החוקיות.

בשכל שלנו אנחנו לא מסוגלים להבין את הדברים האלה. לכן כתוב "ממעשיך הכרנוך" שזה לא מהשכל, אלא רק מתוך הפעולה. תרשמו את זה טוב טוב לפניכם שזאת התמצית של כל ההכוונה הנכונה, הפנייה הנכונה, הפעולה הנכונה ברוחניות, "ממעשיך הכרנוך". צריכים להגיע למעשה של השפעה, ומתוך מעשה ההשפעה שלנו, אנחנו נבין את יחס הבורא אלינו, זה נקרא "הכרנוך", ואז נבין אותו בתוך המעשה שלנו.

זה מה שקורה בחיים שלנו אפשר להגיד, עד שאני לא מגיע להיות גדול, שיש לי ילדים, אישה ומשפחה, אני לא יכול להבין מה ההורים עשו בשבילי, לא יכול. רק אם אנחנו עושים אותם המעשים כמו שההורים, אז אנחנו מבינים מה שהם עשו ועד כמה שהיו דואגים לנו.

אז אין לנו ברירה, רק מתוך פעולות כאלו. אחרת זה הכול תיאוריה.

קריין: אות ג', דברי האר"י.

אות ג'

צמצום האור מסביבות נקודה האמצעית

"והנה אז צמצם את עצמו א"ס בנקודה האמצעית, אשר בו באמצע ממש, וצמצם האור ההוא, ונתרחק אל צדדי סביבות הנקודה האמצעית."

זאת אומרת האור היה עגול והצמצום היה במרכז של העיגול וזאת הפעולה הבאה שקרתה בתוך אור אינסוף.

קריין: אות מ' אור פנימי מבארת "צמצם את עצמו א"ס".

פירוש אור פנימי לאות ג'

"מ) פירוש, כבר ידעת סוד הוא ושמו אחד, שאע"פ שיש שינוי צורה בבחינת הרצון לקבל הכלול בא"ס ב"ה, מ"מ אין זה עושה שם שום הבדל בינו ובין אור העליון, אלא הם באחדות הפשוטה ועם כל זה, נעשה ענין הצורה הזו האמורה לסיבה ולגורם לבריאת העולמות ולהוציא לאור שלימות פעולותיו ושמותיו וכינויו, כדברי הרב כאן, אשר על-ידי בריאת העולמות והשתלשלותם עד לעוה"ז, שנעשתה ונתחדשה כאן אותה האפשרות של נתינת מקום לעבודה בתורה ובמצות, שלא על מנת "לקבל" אלא רק "להשפיע" נחת רוח ליוצר ב"ה, הנה אז מסוגלות הנשמות, להפך צורת הרצון לקבל שבהן המפרידן מן המאציל, לצורת רצון להשפיע, כלומר, לקבל מהמאציל כדי להשפיע נחת רוח לו. להיותו רוצה כן, כמו שכתבתי לקמן אות צ', עיין שם, שהוא השתוות הצורה עם המאציל, שנק' דביקות ויחוד, כנ"ל ד"ה אמנם, כי אז, כבר נתפשטו מצורת הרצון לקבל וקנו צורת הרצון להשפיע, שזו היא צורת המאציל עצמו. וכבר ידעת, כי השתוות הצורה עושה הרוחניים לאחד, וע"כ חוזרים אז העולמות לקדמותם, כמ"ש לפנינו.

וז"ש הרב, כשעלה ברצונו הפשוט לברוא וכו'. עלה: פירושו שנתעלה בזיכוך ודביקות ע"י שהקטין וצמצם את שיעור הרצון לקבל הטבוע בו כדי להשוות צורתו לאור העליון, ואע"פ שהרצון לקבל שבא"ס, הנקרא מלכות דא"ס או "שמו" כנ"ל, לא היה לו שום חסרון בדביקות עם אור העליון מחמת שינוי הצורה שבו, כאמור, עכ"ז קישט את עצמו להשוות צורתו אל אור העליון, ולהסתלק עכ"פ מגדלות הרצון לקבל הזה הנקרא בחי"ד שבו, כדי להדבק יותר באור העליון. כי קירוב הצורה עושה דביקות, כנ"ל ד"ה אמנם, וזהו שמתבטא במלת "עלה", כלומר, שעלתה המלכות דא"ס, שה"ס "הרצון הפשוט", ונתדבקה אל האור העליון, דהיינו שמיעטה את הרצון לקבל שלה, כמבואר.

וז"ש הרב, והנה אז צמצם את עצמו וכו': כי כבר נתבאר (לעיל אות ו'), שכל מידת שפעו ואורו ושיעור קומתו של הנאצל נמדדים בשיעור הרצון לקבל שיש בו, עש"ה, ולפיכך, מאחר שהמלכות דא"ס הנ"ל צמצמה את עצמה, ומיעטה את הרצון לקבל שבה, הנה ממילא הסתלק האור והשפע מחמת מיעוט הרצון. וזה הוא ענין הצמצום. אשר התעלות הרצון גרמה להסתלקות האור והשפע משם."

שאלה: אפשר לברר מהי הנקודה האמצעית במצב שהוא אין סוף?

הנקודה האמצעית היא איפה שהכול נגמר. גם רצון, גם אור, הכול נגמר שם. זה דומה לחור שחור, ממש כך. מה להגיד עליו יותר אני לא יודע.

תלמיד: רצון פשוט זה רצון בלי מבנה, כמו אור פשוט?

רצון פשוט זה שאין לו עדיין הבחן של המדרגות. שהאור שפעל בו עדיין לא הגיע לחלוקה, לא חילק אותו לכל מיני חלקים. לכן נקרא "רצון פשוט".

תלמיד: מבנה?

כן.

שאלה: קראנו בקטע שצמצום היה קשור להמעטת הרצון לקבל ולאחר מכן כתוב שבכך טמון הצמצום, שהתעלות הרצון הביאה להיעלמות האור משם. איך המילים האלה קשורות?

אתה צודק, אני אגיד לך. לא שהרצון לקבל נעשה פחות, הוא רוצה להשתמש בו, ברצון עצמו פחות. לכן זה נקרא צמצום. על הרצון לקבל הנברא הוא לא בעל הבית. הוא רק בעל הבית לקבל מהבורא כוח השפעה ולהשתמש עם הרצון לקבל שלו בעל מנת להשפיע. הוא יכול לצמצם את עצמו, מפני שמתרשם מהבורא שהרצון לקבל הוא רע, אבל הוא לא יכול לעשות שום דבר. "לצמצם" זה נקרא לא שהוא מקטין את הרצון לקבל, הוא מצמצם את השימוש שבו.

שאלה: הצמצום הזה שמדובר עליו זה צמצום א'?

כן. כאן זה צמצום א'.

תלמיד: כל התהליך הזה שמתארים פה, זה בעצם התהליך שהבורא עושה בעצם.

ודאי.

תלמיד: אנחנו לומדים ב"פתיחה" שיש איזו פעולה מצד הנברא, זאת אומרת שמלכות מצמצמת את עצמה.

לא, כך מדובר שזה כאילו הנברא עושה. הנברא לא עושה והנברא לא מרגיש, הנברא עדיין לא קיים.

תלמיד: אז מה היא הרגשת הבושה שבגלל זה הוא נכנס לצמצום?

כך אנחנו אומרים. זו תופעה פיזית שמתגלה בתוך החומר, שעל ידי הזה החומר לא רוצה לקבל. החומר מרגיש בזה שהוא ניזוק.

שאלה: הוא כותב כאן "לא היה לו שום חסרון בדביקות עם אור העליון מחמת שינוי הצורה שבו, כאמור, עכ"ז קישט את עצמו להשוות צורתו אל אור העליון". למה הוא מתכוון שקישט את עצמו? אתה יכול להסביר את הקטע או את הרעיון שהוא רוצה להעביר?

הרצון לקבל שקודם היה משתמש בו בעל מנת לקבל, עכשיו הוא משתמש בו בעל מנת להשפיע. למה קישט את עצמו? כי הוא כאילו מתלבש בצורת הבורא. כאילו עושה מעצמו כמו הבורא. זה נקרא ש"מקשט את עצמו". עושה איזה לבוש, קרנבל.

שאלה: איזו הנאה הנברא רוצה לגרום לבורא?

הנברא רוצה להחזיר לבורא "תודה" על זה שהוא ברא אותו ונתן לו אפשרות להגיע לדרגת הבורא. זאת העבודה האמיתית של הנברא, להגיע לדרגת הבורא. וזה כמו שאנחנו לומדים, שהילד רוצה להיות כמו האבא, אז הוא בזה נותן הרגשה טובה לאבא.

שאלה: שמענו שבושה זו תופעה פיזית שמתגלה בתוך החומר, שעל ידה הוא לא רצה לקבל כי הוא מרגיש שבזה הוא ניזוק. מה הנזק שהוא מרגיש שיש לו?

יש עניין שהבושה לא נותנת לו להמשיך לקבל ויש עניין שהבושה רק מראה לו שהוא נמצא כמקבל ולכן הוא לא משתמש בה. יש כמה אפשרויות כאן להגיב על הרגשת הבושה.

תלמיד: כי הוא מראש לא במצב שבו הוא מבין שמקבל וזה מה שיוצר את הבושה, לפני זה לא הבין שהוא מקבל?

לא, לפני הרגשת הבושה לא מרגישים שמקבלים.

ובזה אני חושב שאנחנו נסיים. שתהיה לנו הרגשת הבושה, זו הרגשה מאוד טובה.

(סוף השיעור)