שיעור בוקר 09.01.2020 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

קריאה מתוך הספר - הבחירה היהודית:

איחוד או אנטישמיות - פרק 6

קריין: נקרא מתוך הספר "הבחירה היהודית: איחוד או אנטישמיות", נקרא את פרק 6, "איחוד גרמניה והתפרקות יהדות גרמניה".

יש לנו כאן מקום לספקות, בלבולים, חוסר הבנה, בתהליך שאנחנו עוברים. האם חיבור זה טוב לעם ישראל או לא? מצד אחד זה כאילו טוב, אבל תלוי באיזו רמה. אם בזה אנחנו נפרדים מכולם, או מתאחדים על ידי חיבור כדי לפעול על כולם. אם זה חיבור גשמי, ברקע הגשמי כדי להינצל מבעיות חיצוניות, או כדי לפעול באיזה מסר רוחני כלפי כל העולם. חיבורים יכולים להיות שונים בעם ישראל ובהתאם לזה אנחנו צריכים לברר, אחרת אנחנו מבולבלים, מתי זה טוב ומתי זה רע. היו הרבה תקופות שהיהודים היו מתחברים ביניהם, אבל החיבור הזה היה רק כדי לגלות עד כמה זה לא תואם לתהליך הכללי של התיקון. אז אמנציפציה זה טוב או רע? צריכים לברר את זה.

בגלל שאנחנו קיימים מצד אחד בעולם הגשמי ומצד שני אנחנו צריכים כבר בעולם הזה להשיג איזשהו יעוד רוחני, אז יש כאן בעיה גם בסיבת ההתקרבות בין חברי האומה וגם בסיבת התרחקות בין חברי האומה. יכול להיות שזה לטובה ויכול להיות שזה לרעה, כל דבר. זאת אומרת לא לשפוט התקרבות או התרחקות, שהתקרבות זה טוב והתרחקות זה רע, אלא בהתאם לתכלית הבריאה בלבד, שלא תמיד מהות החיבור או הריחוק תואמת למה שקורה בשטח.

אנחנו צריכים לדייק בכל מה שנעשה בכל התקופות האלה ולראות איזה סוג של חיבור הוא לטובה ואיזה סוג חיבור הוא לרעה. כמו שאנחנו רואים עכשיו, שישנם כאלה חיבורים בעם ישראל שהם דווקא מתנגדים לחיבור הכללי של כל האומה, שהם מתנגדים ליציאה לקהל הרחב, לאנושות. ועוד ועוד. נמשיך ונראה אחר כך. את הסיכום נעשה בסוף.

פרק 6: איחוד גרמניה והתפרקות יהדות גרמניה

"כמו כל תורי הזהב בהיסטוריה היהודית – הבית הראשון, הבית השני, יהדות ספרד לפני האינקוויזיציה, ואפילו במידה פחותה, השתלבות האינטליגנציה היהודית ברוסיה – שוויון הזכויות (אמנציפציה) של העם היהודי באירופה והשתלבותו בחברה הכללית החלו כהבטחה גדולה והסתיימו באסון.

במקרה של יהדות גרמניה הובילה השואה להשמדה כמעט כוללת לא רק של יהדות גרמניה, אלא של יהדות אירופה כולה. בתוך שש שנים, במהלך מלחמת העולם השנייה (1945-1939), ובעיקר במהלך יישום תוכנית "הפתרון הסופי" (1945-1942) הוצאה יהדות אירופה להורג בגז, נורתה למוות, נחנקה בקרונות של רכבות לבעלי חיים עד כדי הכחדה כמעט. השואה שחיסלה כמעט מאה וחמישים שנה של מאמצים יהודיים להטמיע את עצמם בחברה ובתרבות האירופית, כמעט ומחקה את כל היהודים.

מאז קרסה אהבת הזולת בתוך ישראל והובילה לחורבן הבית השני, הפכו הפירוד והניכור בין היהודים לסמל מובהק של רצונם להיטמע ולהתמזג במדינה המארחת. כפי שתואר בפרק הקודם, מגמה זו לוותה בדרך כלל בגל של דחייה של היהדות המסורתית, בקרעים בין יהודים, בכעס שהתפתח בתוך הקהילות היהודיות וביניהן. השאיפה של אדם להתכחש ליהדותו, ולעיתים לוותר על היהדות לחלוטין, לובשת מלבושים רבים, אך בשורה התחתונה ההתבוללות כרוכה תמיד בהתרחקות משורש היהדות, כלומר מאהבת הזולת. במקום זאת יהודים מאמצים מוסר וערכים מקומיים, שואפים להמיר את דתם או לבצע "רפורמה" ביהדות כדי להתאים אותה לסביבה העוטפת ולפתח פטריוטיות מקומית, ובכך להפוך את המדינה המארחת שלהם ל"ירושלים החדשה".

אך מכיוון שהיהודים אינם עַם רגיל אלא אומה בעלת שליחות הרודפת את חבריה ודורשת את הגשמתה – כפי שהאנטישמים שצוטטו מוקדם יותר בספר ניסחו זאת ברהיטות – המאמצים של היהודים להתמזג ולהתמוסס בתרבות המארחת לעולם אינם מצליחים. במקום זאת, מאמצים אלה חוזרים אלינו בצורה כואבת.

פרק זה מתמקד במגמות שהובילו לעליית הנאציזם בגרמניה, ומדגים את השינוי ביחס ליהודים החל מ"אביב העמים", דרך איחוד גרמניה, שוויון הזכויות הרשמי של היהודים, התפרקות הקהילה היהודית, ולבסוף האכזבה הכואבת כאשר האומה התרבותית ביותר באירופה מפנה את גבה בבוז יהיר ליהודים המתבוללים הגרמנים הנואשים להתקבל אליה.

סימנים מוקדמים של אי-סובלנות

ביהדות גרמניה של המאה התשע-עשרה חזר שוב הדפוס המוכר של עזיבה גוברת של האחדות שהיא שורש היהדות והתעצמות האנטישמיות. ההבדל בין השואה לבין אסונות קודמים שפקדו את העם היהודי הוא שהשואה הייתה ניסיון מתוכנן מראש להשמדה פיזית של היהודים. אסונות אחרים, אפילו הקטלניים ביותר, כגון חורבן בית שני, לא היו ניסיונות מחושבים לחסל את קיומו של העם היהודי (אם כי טיטוס הביע את רצונו שזה יקרה, ראו פרק 3). במקום זה הם ניסו לגרש את היהודים או להמיר את דתם.

כדי להבין כיצד גרמניה, האומה המשכילה, המתקדמת והתרבותית ביותר באירופה באותה התקופה ביצעה בסופו של דבר את הזוועה הנוראה ביותר, עלינו לחזור לראשית המאה התשע עשרה, זמן קצר לאחר שחרור גרמניה מאחיזתו של נפוליאון. בעקבות המהפכה הצרפתית ורוח הליברליזם שהיא הביאה עימה, היהודים, שהודרו מאות שנים מהחברה האירופית הנוצרית, אימצו בהתלהבות את הרוח החדשה של התקופה. אחד המאמרים ב"הספרייה הווירטואלית היהודית" מסביר כי "יהודים ברחבי אירופה שידלו את ממשלותיהם להעניק להם שוויון זכויות. מכיוון שנחשבו במשך מאות שנים כאזרחים בלי זכויות, היהודים החלו לדרוש משליטיהם אזרחות וטיפול שווה לזה של התושבים הלא-יהודים".

כפי שניתן היה לצפות "התנועה לכיוון שוויון הזכויות, שהחלה להיות מיושמת באופן קבוע באמצע ובסוף המאה התשע עשרה, נפגעה מאוד בשנת 1819 על ידי סדרה של התפרעויות אנטי-יהודיות המכונות 'פרעות הפ-הפ'. בכל מקרה הסיסמה הפכה לנפוצה בשנת 1819 כאשר יהודי גרמניה היו המטרות של המהומות הנרחבות. הסיבה המיידית למהומות האלו הייתה טמונה ככל הנראה בדרישות היהודיות לזכויות אזרחיות". זו הנקודה החשובה שצריך לציין: הקשר הניכר והמתגבר בין ניסיונות היהודים לטשטש את מקורם ואפילו להתרחק ממנו, לבין תגובת האומה המארחת שלהם. "הנציגים היהודים שהשתתפו בקונגרס של וינה ב-1815 דרשו רשמית שוויון זכויות", ממשיך המאמר, "ואקדמאים ופוליטיקאים גרמנים כאחד הגיבו בהתנגדות מרושעת". במילים אחרות, ההתנגדות לא הייתה כלפי היהודים, אלא כלפי הניסיון שלהם להתמזג עם הגרמנים.

העיתונאי והסופר היהודי יליד אוסטריה עמוס אלון מתאר את פרעות "הפ-הפ" בספרו "רקוויאם גרמני – יהודים בגרמניה לפני היטלר, 1933-1743". הוא אומנם לא קושר את ההתבוללות היהודית למהומות האנטי-יהודיות, אך הוא מספיק כן כדי להודות שאין לו הסבר. "בראשית אוגוסט 1819 פגע גל מהומות פתאומי בעיר הבווארית וירצבורג", כותב אלון. "במשך יומיים או שלושה, המונים אחוזי טירוף רצו ברחובות ובזזו חנויות והרסו בתים יהודיים וצעקו 'הפ! הפ! ג'וד ורק!' ('מוות לכל היהודים!') המהומות החלו באוניברסיטה המקומית. במהלך טקס אקדמי נאלץ פרופסור קשיש שהתבטא זמן קצר קודם לכן לטובת זכויות אזרח ליהודים לנוס על חייו כשסטודנטים זועמים תקפו אותו. המהומות התפשטו לרחובות. לסטודנטים הצטרפו בעלי חנויות, בעלי מלאכה ועובדים מובטלים. שני בני אדם נהרגו וכעשרים נפצעו. הנזק לרכוש היה משמעותי. בקריאות הפ! הפ! – ראשי תיבות בלטינית של "ירושלים אבודה" (Hierosolyma est perdita) – ההמון פרץ לחנויות ולבתים, שבר דלתות ורהיטים. הצבא נקרא למקום ומנע טבח. האוכלוסייה היהודית ברחה מהעיר ובילתה את הימים הבאים באוהלים באזורים הכפריים הסובבים אותה".

זו הייתה רק ההתחלה: "מווירצבורג המהומות שטפו דרך עיירות וכפרים אחרים בבוואריה ומשם למרכז ולדרום-מערב גרמניה – אל במברג, ביירוט, דרמשטאדט, קרלסרוהה, מנהיים, פרנקפורט, קובלנץ, קלן וערים נוספות לאורך הריין – ועד ברמן, המבורג וליבק שבצפון", מפרט אלון. "בפרנקוניה, יהודים הונסו מבתיהם. בהמבורג מאות ברחו מהעיר כדי לחפש מקלט מעבר לגבול הסמוך עם דנמרק. המהומות נראו ספונטניות לחלוטין. יש שחשבו שהן הוצתו על ידי משבר כלכלי. שנת 1816 הייתה שנה של בצורת ורעב, עלייה במחירי הלחם ואבטלה נרחבת. אחרים טענו שהיהודים היו שעיר לעזאזל בידי המשטרים הריאקציוניים המדכאים בתקופה שלאחר נפוליאון. לא היה מובן מדוע התושבים היהודים של וירצבורג או קובלנץ היו אחראים לאבטלה או למעצרים של מיליטנטים ליברלים. החיפוש אחר סיבות 'רציונליות' היה נרחב וכמובן חסר תועלת. כתשעים אחוז מיהודי גרמניה היו עניים או עניים מאוד; כעשרה אחוזים מהאחרונים נחשבו לקבצנים. בפרוסיה חיו יותר יהודים עשירים מאשר בכל מקום אחר, ובכל זאת בפרוסיה לא היו מהומות כלל".

בדומה להמרות הדת הכפויות בספרד או להתבוללות מרצון ברוסיה, "למהומות היו שתי השפעות על יהודי גרמניה בעת ובעונה אחת. במקרים רבים האלימות האיצה את ניסיונות ההתבוללות וההשתלבות של היהודים בחברה החילונית. תומכי האמנציפציה סירבו לשנות את דעתם, והאמינו שרק אם היהודים יהפכו ל'גרמנים' לחלוטין יתייחסו אליהם ככאלה". מצד שני, "המהומות גם גרמו ליהודים מסוימים להקים קבוצות הדוקות עוד יותר בתגובה לעוינות מבחוץ".

בגלל שמאמצי ההתבוללות של היהודים בתחילת המאה התשע עשרה נכשלו בעיקרם, המהומות היו יחסית מתונות – אם כי בעלות השפעה – ודעכו במהירות. עם זאת שאיפתם של יהודי גרמניה להיטמע ולהפוך לאירופאים, במקום יהודים, נשארה בליבם לאורך זמן. "בסופו של דבר", ממשיך המאמר מ"הספרייה הווירטואלית היהודית", "הושגה האמנציפציה". עם זאת, התוצאה הייתה ש"ביטויים ארסיים אף יותר של אנטישמיות הפכו לשכיחים". בזמן שהיהודים חגגו את "ניצחונם", זרעי החורבן שלהם נזרעו והושקו על ידי עלייתם המהירה לעמדות השפעה, בדומה לעלייתם בשורות הכמורה והממשלה בספרד.

התבוללות למרות סימני האזהרה

פרעות "הפ-הפ" לא הרתיעו את היהודים לאורך זמן. המהפכות בשנת 1848 באירופה, הידועות גם כ"אביב העמים", הביאו עימן רוח חדשה של חופש ותחייה של ערכים ליברליים. מאמר באוניברסיטה של מדינת מינסוטה מסכם בתמציתיות כי "בתמורה לזכויות משפטיות נרחבות יותר, וקבלה גדולה יותר בחברה, יהודים בצרפת, בריטניה, גרמניה ומקומות אחרים השליכו רבים ממנהגיהם הישנים". המאמר ממשיך ואומר כי "למרבה האירוניה, 'הטמעה' זו סייעה להוליד צורה חדשה יותר של דעות קדומות אנטי-יהודיות. כפי שציין ההיסטוריון היהודי רוברט זלצר, הדעה הקדומה החדשה 'הייתה תגובת נגד להצלחה היהודית להיכנס לזרם המרכזי של החברה האירופית, ובכך [ממש כפי שהמומרים הראשונים –conversos – הושמו כמטרה בספרד] היה היהודי המתבולל, ולא היהודי המסורתי, עיקר המוקד של הפחד'".

ההיסטוריונים פרופ' יונתן פרנקל וסטיבן ציפרשטיין מציעים תיאור מקיף, לא רק של ממדי ההתבוללות היהודית במהלך אמצע המאה התשע עשרה, אלא גם של הרצון של יהודים רבים להתיר לחלוטין את הקשרים שלהם ליהדות. "למרות שהאמנציפציה החוקית הוכרזה בחוק רק ב-1871, האופי השיתופי והלאומי של החיים היהודיים היו בדרך לפירוק עוד קודם לכן. יהודי גרמניה אימצו דפוסי מחשבה והתנהגות לא-יהודיים, וזנחו את המנהגים הדתיים המסורתיים. נאמנויות ובריתות ישנות נחלשו ועוצבו זהויות חדשות", כתבו פרנקל וציפרשטיין. כתוצאה מכך, כאשר יהודים מגרמניה היגרו לבריטניה הם כבר היו "מורגלים להשתתף בתחומי פעילות שמחוץ לגבולות הרשתות החברתיות והעסקיות היהודיות. מעטים מהם קיבלו חינוך מסורתי או גדלו בבתים בהם נוכחות סדירה בבית הכנסת ושמירה על חוקי הכשרות היו הנורמה... היטמעותם הקודמת של המהגרים לסטנדרטים ולהרגלים של הגויים והתנכרותם המוחלטת או החלקית לאמונות ולמנהגים היהודיים, כמו גם חשיפתם לאנטישמיות הנרחבת במולדתם [בגלל תגובת הנגד האמורה להתבוללות], השפיעו עמוקות על התנהגותם הקהילתית והדתית כאשר הם התיישבו באנגליה. רבים מהם שמרו מרחק מכל הזדהות רשמית עם היהדות, ואילו אלה שהיו משויכים לבתי כנסת השתתפו ברוב המקרים באופן אקראי בתפילות ושמרו בצורה רפויה למדי על הטקסים הביתיים. רובם עזבו כליל את הקהילה היהודית, באמצעות המרת דת או נישואי תערובת, או יצרו קשר כה חלש אליה, עד שבסופו של דבר ילדיהם או נכדיהם עשו זאת". לסיכום, פרנקל וציפרשטיין מצהירים כי "ברור למדי כי רוב המהגרים ממרכז אירופה [בעיקר מגרמניה] בתקופה הוויקטוריאנית [אנגליה של אמצע המאה התשע עשרה] ניצלו את סביבתם החדשה כדי להשיל או לדלל את יהדותם".

בהקדמה לספר זה הוזכר הפרופסור למשפטים הידוע אלן דרשוביץ, שהצהיר בעבר כי אלו שאינם רואים "את המציאות של האנטישמיות הנחלשת סובלים מפער בתפיסה", ואילו כעת הוא רואה תמונה שונה לחלוטין. דרשוביץ אינו הראשון, השני או השלישי שעושה את הטעות הזו. במאות התשע עשרה והעשרים רוב יהודי גרמניה עשו זאת גם כן, במחיר בלתי נתפס עבורם ועבור כל יהודי אירופה."

אנחנו צריכים בכל זאת כל הזמן להיות כאן באיזה חוסר יציבות, דתי או חילוני, חרדי או לגמרי נמשך לאמנציפציה. באיזו צורה, להתקשר ליהודים, להיות יחד איתם או דווקא ההיפך. איזה כיוון הוא טוב לעם? עד שלאט לאט העם צריך לבחור בחיבור הרוחני שבו, ואז את החיבור הרוחני ידע איך להעביר לאנושות. זאת אומרת יש כאן חיפוש פנימי מאוד מאוד קשה ובמסגרת הגדולה של העם כולו.

"בספרה "היטלר, גרמנים והשאלה היהודית" כותבת שרה אן גורדון כי "במהלך המהפכה של 1848, יהודים ונוצרים ליברלים כאחד דגלו באמנציפציה יהודית. למרות שהמהפכה נכשלה, ולכן לא השיגה את יעדיה, הליברלים הגרמנים שמרו על מחויבותם לשוויון עבור כל האזרחים". כדי להשיג את יעדיהם היהודים היו מוכנים ומזומנים להשיל את "יהדותם", תוך התעלמות מלקחי העבר שמראים כי ההתבוללות מביאה להתגברות האנטישמיות. בדומה לדבריהם של פרנקל וציפרשטיין, גורדון כותבת כי "רבים מהליברלים הגרמנים והיהודים האמינו שהיהודים לעולם לא יוכלו להיות אזרחים אמיתיים של המדינה עד שינטשו את מנהגיהם הייחודיים". יהודים רבים עשו מאמץ להפוך לגרמנים ולהשיל את יהדותם בנחרצות ובאופן חד-משמעי. לדברי הפרופ' להיסטוריה גלן ר. שרפמן, "ליברל יהודי אחד הוקסם כל כך מההבטחה שבאמנציפציה, עד שכתב: 'המשיח, שאליו התפללנו באלפי השנים האלה, הופיע, ומולדתנו ניתנה לנו. החופש הוא המשיח, מולדתנו היא גרמניה'". לבסוף, שרה גורדון מסכמת, "שאיפותיהם הוגשמו על ידי האמנציפציה החוקית משנת 1869, שהורחבה לכל גרמניה תחת החוקה הגרמנית של 1871".

למרבה הצער, לשנאת יהודים יש חוקים משלה. כפי שראינו לאורך ההיסטוריה של עמנו, תגובת הנגד לאמנציפציה תמיד מגיעה. זמן קצר לאחר שיהודי גרמניה זכו לשוויון זכויות על פי חוק הכה גל של אנטישמיות מרושעת בליברלים מלאי התקווה. "בדיוק כאשר הוגי דעות ליברלים החלו להאמין כי נטיות אנטי-יהודיות יתפוגגו בהדרגה, הופיעו דעות קדומות מחודשות בצרפת, בבריטניה ובמקומות אחרים", כמו למשל בגרמניה.

במרץ 1879 כתב וילהלם מאר, שבשנות העשרים לחייו צידד בערכים קומוניסטיים, את החיבור האנטישמי "ניצחון היהדות על הגרמניות". הוא טבע בו את המונח "אנטישמיות". במאמרו טען מאר ש"יהודים שהתבוללו יחתרו בסופו של דבר תחת התרבות הגרמנית המסורתית; הם ישחיתו את 'כל הסטנדרטים [הגרמנים], ישלטו על המסחר וידחפו את עצמם יותר ויותר לשירותי המדינה'", נכתב במאמר מאוניברסיטת מינסוטה.

האנטישמיות של מאר הייתה גלגול חדש לשנאת היהודים. הפרופ' רוברט סולומון ויסטריך ז"ל, החוקר הבולט ביותר של האנטישמיות בגרמניה, לשעבר ראש "המרכז הבינלאומי לחקר האנטישמיות על שם וידאל ששון" באוניברסיטה העברית בירושלים, ציין כי וילהלם מאר "הדגיש בתוקף כי האנטישמיות שלו לא הונעה על ידי שנאה דתית [הדגש במקור]. כדמוקרט קיצוני ותיק משנת 1848, המשוכנע שהמונותאיזם העברי היה 'מחלה של התודעה האנושית' והשורש לכל העריצות והרוע, האנטישמיות של וילהלם מאר הייתה גם אנטי-קתולית ארסית", ממשיך ויסטריך להסביר את האידיאולוגיה של מאר. יתר על כן, "וילהלם מאר האמין שאף נוצרי לא יכול להיות אנטישמי אמיתי מכיוון שהנצרות עצמה התבססה על מסורת יהודית גזענית", מסכם ויסטריך.

אכן, רעיונותיו של מאר מסמנים את הופעתה של אנטישמיות גזענית, הסוג הקטלני ביותר של שנאת יהודים שההיסטוריה הכירה אי פעם. כאן נזרעו זרעי השואה. ההיסטוריון הידוע פרנסיס ניקוסיה ניסח בתמציתיות את המסקנה העגומה מן הזוועות שבסופו של דבר התרחשו: "אדם יכול להיות גם גרמני וגם יהודי – זו הייתה הנחת יסוד בסיסית של האמנציפציה היהודית, הנחה שבסופו של דבר הוכחה כמופרכת בגרמניה המודרנית בין 1871 ל-1945".

אבל האנטישמיות הייתה מאז ומתמיד חלק מחייהם של היהודים בתפוצות. הם לא יכלו לדעת שסוג השנאה של מאר יביא לתוצאה הרבה יותר ברברית, שנאה כזו שאפילו המרת דת כנה לא יכולה הייתה לְרַצות, כזו שלא היה מפלט ממנה מכיוון שלא ניתן "למחוק" את הגזע לתוכו נולדת.

לניסיונות היהודים להיות חלק מ"המולדת" החדשה היו השלכות שליליות צפויות. הגרמנים לא הסכימו להשתלבות היהודים בקרבם, ורבים מהם נעשו יותר ויותר אנטישמים. גרוע מכך, פוליטיקאים למדו להשתמש באנטישמיות לתועלתם. "הרמן אלוורט ייצג את המותג החדש הזה של אנטישמיות חוליגנית שאיימה לערער את ההגמוניה היונקרית בגרמניה האגררית. בחירתו של אלוורט במעוז השמרני פרידברג-ארנסוואלדה בעשרים וארבעה בנובמבר 1892 הייתה אחת מנקודות השיא של תנועת הוולקיש. בבחירות לרייכסטאג בשנת 1893 קיבלו האנטישמים 263 אלף קולות, גידול של פי חמישה לעומת תוצאותיהם כמה שנים קודם לכן. עלייה זו בתמיכה אירעה במקביל לצניחה הרת אסון במספר הצירים של הליברלים הפרוגרסיביים מ-67 ל-37. כעת היו 16 צירים אנטישמים בפרלמנט הגרמני. יתרה מזאת, בשמונה בדצמבר 1892 אימצו השמרנים לראשונה מצע אנטישמי גלוי בתוכנית 'טיבולי' שלהם, במטרה לבלום את הגל הוולקי שנע כנגדם".

אוטו בוקל היה פוליטיקאי נוסף שהצליח בפוליטיקה באמצעות אנטישמיות. "הפופוליזם האגררי הפרוטו-נאצי שלו הציג אידיאל של האיכרים כעמוד השדרה של האומה הגרמנית, מאגר הטוהר 'הגזעי' שלה ותכונות 'גרמניות' כגון עבודה קשה, נאמנות ואופי חזק. אידיאולוגיה זו של 'דם ואדמה' שאבה כוחות רבים מההשפעות השליליות של הרפורמות הכלכליות הליברליות בתקופת הרייך השני, מאנטי-פרוסיאניות תוקפנית, וכן גם מהאמנציפציה היהודית בשנים 1871-1870".

בדרך זו, היהודים הפכו לכלים פוליטיים להישגים בבחירות. כארבעים שנה לאחר מכן היטלר ישכלל את השימוש באנטישמיות בפוליטיקה כדי לעלות לשלטון.

כמו תמיד כאשר יש עלייה באנטישמיות, קדם לה פילוג מתגבר בתוך הקהילה היהודית. במקרה של גרמניה, אחד התומכים הבולטים בשנאה עצמית יהודית היה המשורר, המחזאי, העיתונאי והמסאי הנודע היינריך היינה, שנולד למשפחה יהודית אך התנצר בגיל עשרים ושמונה. העיתונאי והסופר עמוס אלון, שהזכרנו בתחילת הפרק, מתאר את הבוז המובהק של היינה לדת הולדתו: "בקיץ של 1823 חזר היינה לגטינגן בממלכת הנובר כדי להתכונן לבחינות הדוקטורט שלו. הוא המשיך לנהל התכתבויות מלאות חיים עם חבריו באגודה. השנה שבה השתתף בעבודה זו גרמה לו להתפכח. 'אין לנו עוד כוח לגדל זקן, לצום, לשנוא, ובאמצעות שנאה, לציית', הוא כתב לעמנואל וולוויל, חבר באגודה שתמך ברפורמה בתפילות בבית הכנסת". למעשה, היינה היה שלילי מאוד, אפילו כלפי היהדות הרפורמית המתהווה. בעיניו, השינויים שביצעו רבנים רפורמים במנהגים האורתודוקסים "רק חיקו את הנצרות והציעו 'תפאורה ועיצובי במה חדשים'". הרבנים החדשים (היינה כינה אותם 'לחשנים') ענדו 'סרט לבן' של כומר פרוטסטנטי על צווארונם. היהדות הרפורמית הייתה כמו מרק צבים מדומה, הוא חשב, 'מרק צב בלי הצב'".

אולי הביטוי המובהק ביותר לרגישותם של הלא-יהודים לחוסר האחדות היהודית היא דבריו של המזיק הגדול ביותר לעם היהודי בכל הזמנים: אדולף היטלר. ב"מיין קאמפף" היטלר הביע במיוחד את סלידתו כלפי היהודים ששונאים את אחיהם, והתייחס לכך כאל סימן של היעדר תרבות. במילותיו של היטלר עצמו: "ברגע שהאגואיזם הופך לשליט של עם, מוסרות הסדר משתחררות, ובמרדף אחרי האושר לעצמם הגברים נופלים מהשמיים לגיהינום אמיתי. כן, אפילו הדורות הבאים שוכחים את הגברים שרק שירתו את תועלת עצמם. בעם היהודי, ברגע שהאויב המשותף מנוצח, הסכנה המאיימת על כולם נמנעת והשלל מוסתר, ההרמוניה לכאורה של היהודים בינם לבין עצמם נפסקת, ושוב מפנה את מקומה לנטיותיהם הישנות. היהודי מאוחד רק כאשר סכנה משותפת מכריחה אותו או שלל משותף מפתה אותו; אם שני הנימוקים הללו חסרים, התכונות של האגואיזם הגס ביותר עושות את שלהן, וכהרף עין העם המאוחד הופך לערב רב של חולדות, הנלחמות עד זוב דם בינן לבין עצמן. אם היהודים היו לבדם בעולם הזה, הם היו נחנקים בזוהמה ובפסולת; הם היו מנסים להקדים זה את זה במאבק מלא שנאה והיו מכחידים זה את זה"."

כי הם תוצאה משבעים אומות העולם, וודאי שיש התגברות השנאה ביניהם כדי שעל פני השנאה יוכלו להתחבר לאהבה. אבל אם אין את השיטה הזאת של חיבור שנקראת "חכמת הקבלה", בעשיריות, בעזרת האור העליון, אז ודאי שהם הכי גרועים.

"למרות תגובת הנגד שהתבטאה בהסלמה באנטישמיות, ניסיונותיהם של יהודי גרמניה להיטמע בחברה הגרמנית רק התגברו. החוקר הידוע סטיבן מ. לוונשטיין תיאר את מאמצי היהודים להפוך לחלק מהחברה הגרמנית באמצעות נישואים. המחקר שלו, שכותרתו "נישואי תערובת יהודיים והתנצרות בגרמניה ובאוסטריה", הוא דוח פוקח עיניים ששופך אור על אותה תופעה עתיקה שהיטלר הבחין בה: כאשר יהודים אינם מתאחדים מעל ההבדלים ביניהם הם שואפים להתפזר.

שלא כמו ספרד שאילצה את היהודים לבחור בין גירוש, מוות או התנצרות, גרמניה הושפעה מהליברליזם ולפיכך אפשרה ליהודים, שכבר זכו לשוויון זכויות, להיות בלי כל דת. יתרה מזאת, הם יכלו להתערבב עם לא-יהודים בעודם נותרים יהודים, ואף להתחתן עם לא-יהודים מבלי לוותר על דת הולדתם.

כתוצאה מכך, מרגע שזכו לאמנציפציה, החלו יהודים להתחתן בנישואים מעורבים, אם כי בתחילה במעט מאוד. בשנים הראשונות שלאחר האמנציפציה היה אחוז נישואי התערובת בקרב יהודים, שבהם נישאו יהודים לגרמנים פרוטסטנטיים או קתולים, פחות מחמישה אחוזים. אבל עד שנת 1933, עם עליית הנאצים לשלטון, הגיע לכמעט שלושים אחוז, ובשנים מסוימות אף הגיע לשיא גבוה יותר.

נקודה מעניינת נוספת בנוגע ליהודים שעזבו את הקהילה דרך נישואים הייתה שכאשר מספר החתונות הכללי ירד, במקרים כמו בעיתות מלחמה, מספר החתונות עם בני זוג מחוץ לקהילה ירד הרבה פחות. לדוגמה בשנת 1915, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, כאשר מספר החתונות היהודיות היה נמוך בהרבה מהרגיל בגלל מתחי המלחמה, הנישואים מחוץ לקהילה הושפעו הרבה פחות והסתכמו בלא פחות מ-34.2 אחוזים מהחתונות שבהם היו מעורבים יהודים. כאשר מספר החתונות עלה שוב, עלה גם מספר הנישואים הבין-דתיים, אך באופן יחסי פחות מהמספר הכללי של החתונות. כתוצאה מכך, למרות שאחוז הנישואים הבין-דתיים ירד, המספר המוחלט של הנישואים המעורבים המשיך לטפס.

יתרה מזאת, בקרב זוגות נשואים שבהם האישה לא הייתה יהודייה, פחות משמונה אחוזים מהנשים התגיירו. מכיוון שביהדות האם קובעת את דתו של הילד, משמעות הדבר הייתה שביותר מתשעים ושניים אחוזים מילדי הזוגות המעורבים שבהם האישה לא הייתה יהודייה גם הילדים לא היו יהודים. כאשר המצב היה הפוך והאישה הייתה יהודייה שוב נטו המספרים לכיוון תוצאה של התנצרות. חמישים וחמישה אחוז מהנשים היהודיות בזוגות הנשואים עזבו את האמונה היהודית, ואילו פחות מחצי אחוז מהבעלים הנוצרים התגיירו. אין מדובר בסטטיסטיקה גרידא; רמות נישואי התערובת האלו שלא נראו עד כה מעידות על שאיפתם של היהודים לנטוש את שורשיהם ולהפוך את המדינה המארחת שלהם – שהייתה במקרה זה גרמניה – ל"ירושלים החדשה" שלהם. כפי שלוונשטיין ניסח זאת, זה היה שיקוף "לרצונם של היהודים לברוח מהקהילה היהודית". כפי שנראה בהמשך, רצון זה הוא בדיוק מה שהנאצים הדגישו בהבחנה שלהם בין יהודים ציונים ליהודים מתבוללים, לטובת הראשונים."

שאלה: אנחנו רואים שבמהלך ההיסטוריה יהודים לא לומדים את הלקח. האם לא הייתה איזושהי הכרה בתפקיד שלהם במהלך ההיסטוריה?

לא.

תלמיד: בכלל?

אנחנו לא רואים את זה לא בפילוסופים יהודיים, לא בכל מיני הוגי דעות למיניהם כמו היינריך היינה ואחרים. לא היה. העניין של חכמת הקבלה היה מאוד מאוד נסתר. זאת הייתה תקופה של סך הכול פחות אור עליון, יותר אור עליון, מקיף, פנימי, ועל ידי זה האנושות מתעוררת לכיוון זה או לכיוון זה.

הייתה תקופה שהיינו צריכים לברר את היחס שלנו לדתות, שהיה אפשר יחסית להחליט. בכמה אתה מוכר את היהדות הרגילה, הארצית, בכמה היהודים יכולים לעזוב את הדת הארצית. אלה גם בירורים. דומם, צומח, חי, מדבר שיש בנשמת האדם, גם את זה אנחנו צריכים לברר בדרגות האלה. מה שאם כן עד חכמת הקבלה, בירורים בעניין מה אנחנו חייבים לאנושות, איזו משימה גבוהה יותר יש לנו ממה שלקיים מצוות ולהתפלל בבית כנסת, למעלה מזה כמעט ולא היו מגיעים. לא היו מגיעים. זאת תקופת הבירור.

גם היום אנחנו נמצאים בתקופת הבירור, גם אנחנו בעצמנו נמצאים בתקופת הבירור, עוד תראו איזה הבלבולים יהיו לכם כלפי הנטיות הללו של היום. תראו מה שקרה בחמישים שנה האחרונות באמריקה. גם חשבו שהאמנציפציה המודרנית, שהתבוללות, נשואי תערובת וכן האלה, זה מה שיעזור ליהודים להיטמע בתוך החברה האמריקאית, ובצורה שלא הייתה כמוה בכלל. וללא כל כך לחץ, אנחנו רואים שלא היה לחץ, לא היו אנטישמים כל כך, היה מורגש שיש איזה הבדל אבל מאוד אינטליגנטי כזה, סמוי.

תלמיד: אנחנו ראינו בצעדה שהייתה השבוע בניו יורק, צעדה נגד אנטישמיות, שחברים שלנו בניו יורק ראיינו את המשתתפים שם בצעדה, שהרבה מהם חשבו, כמו שהיה כתוב פה על גרמניה של סוף המאה ה-19, שהפתרון לאנטישמיות זה היטמעות עוד יותר בחברה האמריקאית.

עד ככלות הכול.

תלמיד: שכל הבעיה שהאנטישמיות עולה היא כי היהודים לא מספיק נטמעים באמריקאים.

אנחנו יצאנו כתוצאה מכל העמים לפני 3500 שנה בזמני אברהם בבבל, ואנחנו עכשיו גם נמצאים בבבל המודרנית וצריכים לחזור, פשוט להעלם ביניהם, בין כל העמים, ובזה איתנו העסק יגמר. כך חושבים בעצם בצורה הגיונית כולם.

אין היום כל כך בעיה עם דתות, כי כולם לא רואים בזה יותר ממועדון, ולכן כאילו הכול בסדר. אנחנו עוד לא מבינים עד כמה עכשיו הבירור נעשה יותר רוחני, כי על גשמיות, על מנהגים, על פילוסופיה, תפיסה, חינוך, אין כל כך בעיה, מעורבים כולם בכולם. אלא עכשיו דווקא תהיה השאלה, למה קופצת כל כך ומתעוררת האנטישמיות המודרנית, ובכולם, בכל העולם, וזה לא שייך לשום תרבות, חינוך, מדיניות, אלא פשוט יש בה, בתוצאה הזאת משהו למעלה מכל ההיגיון ומכל הארציות. אין שום הבנה בזה, זו איזו תופעה אוניברסלית למעלה מהטבע. השאלה הזאת עוד תתברר ואנחנו נצטרך לתת עליה תשובה.

שאלה: למה אנטישמיות לא הצליחה לשמור על עשרת השבטים היהודים?

זה מלמעלה, זה כדי שאנחנו נוכל לממש אחר כך את היעוד שלנו כלפי העולם. אנחנו לא קיימים בשביל עצמנו אלא להביא שיטת החיבור וגילוי הא-לוהות לכל העמים. בכל העמים במסגרת האדם הראשון, בכל הנשמה הכללית הזאת, אין להם שום אפשרות להיות מקושרים כגוף הפרצוף לא-לוהות אלא רק דרך ראש הפרצוף. ראש הפרצוף זה בערך שניים וחצי השבטים מתוך שניים עשר, אז ככה זה יוצא.

תלמיד: עשרת השבטים בעצם נעלמו בתוך כל אומות העולם בשביל שאחרי זה יהיה קשר בין ראש לגוף?

כן. יש בזה עוד, יהיו עוד תופעות, אנחנו עוד נלמד את זה, זה לימוד בפני עצמו הוא לא שייך לספר, אבל זה מאוד מעניין. גם מתוך חיבורי בעל הסולם, אנחנו נלמד פה ושם באיזה תפקיד נמצאים עשרת השבטים. הם לא מן הסתם מתגלים אחר כך, הם מתגלים כמעבר בין הראש שזה אנחנו לבין הגוף שזה אומות העולם, והם צריכים להיות עוד המעבר הזה. הם כברי התכללו מהגוף הזה, מכל האנושות, וגם לפי הרשימות, לפי מאיפה שהם יצאו, לפי הגנים שלהם הם שייכים לראש. אז צריך להיות הקטע הזה בפרצוף הכללי שנכלל גם מראש וגם מגוף.

תלמיד: קודם כל זה מרתק התהליך הזה שתיארת עכשיו, אף אחד לא מסביר את זה, אף אחד לא מדבר על זה.

אנחנו נלמד.

תלמיד: אבל אלה דברים ייחודיים שאף אחד לא מסביר אותם וזה לא בהיסטוריה, ואותם צריך איכשהו להבליט ולהוציא כדי שיראו שיש לנו הסבר מיוחד ועמוק שלא קיים בשום מקום.

איך תביא את זה לאנושות או ליהודים?

תלמיד: אני חושב שצריך למצוא מילים.

אפשר לספר דברים כאלה, שהם באמת מאוד מעניינים אולי, אבל יגידו לך גם פילוסופים, גם היסטוריונים, גם פוליטיקאים, גם דתיים וחילוניים מכל מיני כיוונים, הם יגידו מאיפה אתה לוקח את זה?

תלמיד: מחכמת הקבלה, אתה מקובל.

עד כמה חכמת הקבלה מקובלת על הלא מקובלים.

תלמיד: התחלת את השיעור בהסבר שכמו שהאדם עובר בירור להבין מה החיבור הרוחני האמיתי שהוא צריך לעשות, כך יש בירור שלם שמתרחש בממדים של עם.

קודם אנחנו צריכים לעשות את זה כי לנו זה לא כל כך ברור, אתם תראו עד כמה יהיו עוד בלבולים אצלנו. שוב, האם אנחנו צריכים להתחבר בינינו, עם ישראל פשוט יחד כולם? ישנם הרבה תנועות וחוגים והכול שהם מנוגדים לזה, האם אנחנו עם אחד, איפה עם אחד? זה לא עם אחד, גם הדתיים כל אחד לחוד יושב בפינה שלו, גם החילוניים, תראה כמה [חלוקות]. אלא רק אם אנחנו מבינים שלפנינו ישנה מטרה שהיא גמר התיקון שכולם כאגודה אחת, כל האנושות, שזה כלל כל הנשמות, שזה התנאי להתחיל לעלות בדרגות הסולם, בעולמות ממש, למעלה מכל ההגבלות שבעולם הזה, רק אם יקבלו את המטרה הזאת, את ההכרחיות הזאת שישנה בבריאה אז אפשר יהיה לגשת.

אבל כך, בעם ישראל וגם באומות העולם זה [בלתי אפשרי]. כל הבעיה היא איך אנחנו כולנו מקבלים הכרחיות להתעלות מעל האגו שלנו, כולנו. לכן לפנינו ממש אסונות, אסונות גדולים כדי לחייב אותנו להיות איכשהו מאוזנים ומוכנים לקבל את המטרה הכול כך גבוהה שנמצאת למעלה מהאגו שלנו, מהטבע שלנו. לא יודע, נראה.

תלמיד: החיבור הזה שאתה מתאר הוא חיבור מאוד ספציפי ומיוחד.

זהו, שאם אנחנו היהודים מתחברים בינינו אפילו בחיבור גשמי בינינו אנחנו לא מצליחים, אף פעם בהיסטוריה לא הצלחנו. המכבים הצליחו לא בגלל שהם היו מחוברים יחד כולם נגד היוונים, לא נגד היוונים, אלא נגד אלו שהלכו נגד החיבור הרוחני. גם המתייוונים כביכול, הם לא כל כך מתיוונים, הם רצו להיות מחוברים בצורה ארצית, כמו סוציאליסטים, לא חשוב מי, הם רק רצו לצאת מהחובה של ואהבת לרעך כמוך, שזה כלל רוחני ולא גשמי, ולכן על זה היה כל העניין.

תלמיד: זה דבר מהותי לדעתי, אתה בעצם בא ואומר, כשאני אומר חיבור, שהיהודים צריכים להתחבר וזה כל הפתרון לאנטישמיות, זה לא מה שאתם חושבים בכלל.

לא.

תלמיד: על זה חייבים להתעקש ועל זה צריך לכתוב ספר שלם.

כשאתה יוצא לצעדה הזאת בגשר ברוקלין אתה חושב שאפשר להסביר להם את זה?

תלמיד: אבל אם אנחנו אומרים שצריכים להתחבר ואנחנו לא מסבירים?

צריכים לחפש דרכים איך את הרעיון הזה הכול כך גבוה נוכל לתת לאלו שעומדים שם על הגשר.

תלמיד: כן בדיוק, אבל חייבים להבדיל אותו, כי אחרת אנחנו אומרים "יהודים צריכים להתחבר" עולה שאלה, "אז מה הבעיה, הייתה תקופה שכן היה בה חיבור בין אלה לאלה, למה זה לא טוב?". גם את הספר אפשר לקרוא ולהבין שחוסר חיבור זה התבוללות וכשהם ביחד ולא מתבוללים זה חיבור. אתה מדבר על חיבור שהוא לקראת מטרת הבריאה, תיקון, התעלות רוחנית מעל האגו, אלה דברים שצריכים להבין אותם.

זה אחרת לגמרי. זו בעיה, אם שמים את החיבור וההתקרבות לא-לוהות, שזה דרך החיבור, כמטרה העיקרית, אז באמת רואים את כל ההיסטוריה בצורה הפוכה. אתה צריך כביכול להתחיל לחשוב דברים כאלה שהם לא כל כך נורמליים, עד כמה הגרמנים קירבו אותנו לזה. יש בזה הרבה דברים, זאת אומרת, עד כמה ההשגחה העליונה הייתה מחויבת לפעול עלינו דרך הייסורים והשואה.

שאלה: אם הבנתי נכון השינוי המהותי בגרמניה, שהם בעצם אמרו שיהדות זו לא דת אלא גזע. אפשר להסביר קצת יותר את המהות הפנימית מה זה אומר שיהדות היא לא דת אלא היא גזע?

זה נושא בפני עצמו. הנאצים מאוד רצו לחדור לתוך העניין והיו ביניהם כאלו שהבינו משהו בזה, מהצד השני, דרך הקליפה כביכול, והם באמת, בסופו של דבר, גם העריכו מאוד את היהודים וגם את השליחות שלהם, ולמחוק את הגישה הזאת בעם ישראל שהייתה אז, הם ראו בזה פעולה רוחנית.

שאלה: לא הבנתי את ההסבר שאמרת עכשיו.

קודם אתה תגיד מה שרצית.

תלמיד: אני לא כל כך יודע מה להגיד על זה, באופן כללי בגרמניה הייתה נטייה להתרחק מהדת. בכל עניין הגזע, גם ווילהלם מאר, ששמענו אותו קודם, היה אחד מהמובילים בנטייה לצאת מהנצרות, מההשפעה של הכנסייה עם כל ההשפעות של הפלורליזם וכל זה. מעבר לזה לא נכנסנו לזה בספר, אבל הייתה באירופה ובארצות הברית גישה חברתית מסוימת מאוד מאוד חזקה, גזענית, שהשפיעה הרבה על מקבלי ההחלטות, זה נקרא "יג'ניקס, יוגניקה". זה התחיל באנגליה עבר לארצות הברית והתפשט משם חזרה לאירופה, הגרמנים היו מאוד מאוד חזקים בזה והם פעלו בזה בשיתוף פעולה מוחלט יחד עם ארצות הברית, בריטניה ועוד מדינות מפותחות כאשר בעצם היוג'ניקס אומר שיש גזע מסוים, השליטים הלבנים, שהם מבחינה גנטית יותר מפותחים.

נורדים מהודו.

תלמיד: ומזה גם בא העניין שהארים יותר מפותחים. היו להם כל מיני מכוני מחקר במימון הממשלה גם בגרמניה וגם בארצות הברית, הנשיא רוזוולט מאוד תמך בזה. הם עשו ניסויים על בני אדם, הם עיקרו בכפייה אנשים שהיו בעיניהם פחות מפותחים, פחות ראויים כדי שלא יהיה יותר מידי מהגזעים הפחות נחותים, אני מדבר על ארצות הברית עכשיו של שנות ה-30, גם הנרי פורד כמובן תמך בגישה הזאת, והגרמנים אימצו את זה, זו הייתה גישה כללית כזאת. האמריקאים היו הראשונים שהשתמשו בגז ציקלון b.

בואו נסיים את הפרק הזה. אנחנו נמשיך את הנושא אפילו אחרי שנסיים את הספר. אתם תראו איזה אירועים עוד יהיו בעולם ואיך נצטרך להתקרב אליהם ולהסביר אותם לפי חכמת הקבלה ועם כל מה שיש לנו עכשיו. זה עוד לפנינו, תפקידנו לפנינו.

חוזה ורסאי ורפובליקת ויימאר

"מלחמת העולם הראשונה הרסה את רוב אירופה. עם זאת עבור גרמניה משמעות הדבר הייתה הרבה יותר מאשר הפסד במלחמה. על פי האתר של "האנציקלופדיה המקוונת הבינלאומית של מלחמת העולם הראשונה", מספר ההרוגים והפצועים בגרמניה היה הגבוה ביותר מבין כל המדינות שהשתתפו במלחמה. כשני מיליון חיילים מתו בקרב, כמיליון אזרחים נהרגו, ומעל ארבעה מיליון חיילים נפצעו.

למרות ההרס, ולמרות ש"גרמנים יהודים מתו בשיעור דומה כמו גרמנים שאינם יהודים", במובנים מסוימים מלחמת העולם הראשונה הביאה תועלת ליהדות גרמניה. "במשך רוב המלחמה", כותב פרופ' דיוויד מיקיקס מאוניברסיטת יוסטון, "יהודים וגויים גרמנים עמדו יחד בגאווה בהגנת ארצם. יהודים קיבלו בברכה את המלחמה כמאבק למען צדק, חופש, והחשוב ביותר – התרבות הגרמנית. גרטרוד קנטורוביץ' כתב באוגוסט 1914, כשפרץ הסכסוך, כי 'המלחמה עצמה היא גדלות טהורה. הווייתי מתייחסת לגרמניה כפי שנשימת החיים מתייחסת לגוף שמתוכו היא נובעת'".

"ועם זאת גרמניה הובסה במלחמה, וחוזה ורסאי משנת 1919 שבו גרמניה נכנעה רשמית לבעלות הברית היה מכה הרסנית לגאווה הגרמנית. כמו שזה קורה תמיד, בשעת משבר, היהודי הוא ברירת המחדל של השעיר לעזאזל.

כתוצאה מכך עבור גרמנים אנטישמיים רבים המלחמה הייתה הזדמנות מצוינת להוכיח כי היהודים המתבוללים לא באמת התבוללו – בדמיון מובהק להאשמות שהעלו ספרדים אנטישמיים לפני תחילת האינקוויזיציה – מה שהוביל בסופו של דבר למספר רב של הוצאות להורג ולגירוש המלא מספרד. לפי מיקיקס, הגרמנים לא הצליחו להבין מדוע נכנעה גרמניה. אחרי הכול אף צבא לא פלש לגרמניה, ובוודאי לא כבש אותה, והדיווחים מהחזית לא חשפו את חומרת המצב. כתוצאה מכך, "היה רק הסבר אפשרי אחד: גרמניה נבגדה על ידי הסוציאליסטים וכן גם (ניחשתם נכון) על ידי היהודים". שוב הפרדוקס של היהודים המתבוללים הנאשמים בכך שלא נטמעו מספיק הוציא את הרוח מהמפרשים של המאמץ התמידי של היהודים להפוך "לאנשים נורמלים" השייכים לאומה שבה הם חיים.

בדיוק כפי שקרה בספרד במאה החמש עשרה וברוסיה במאה התשע עשרה, האנטישמיות ההולכת וגוברת לא עצרה את מאמצי היהודים להתבולל. ייתכן שהיא אף המריצה את המאמצים האלה. לוונשטיין כותב כי לאחר המלחמה היו "סימנים רבים לכך שהאנטישמיות בגרמניה של ויימאר הייתה גרועה בהרבה מכפי שהייתה לפני מלחמת העולם הראשונה. אם הצד היוזם בנישואים היה בדרך כלל הגבר, אז הפער ההולך וגובר בין גברים ונשים בנישואי תערובת בתקופת הרפובליקה של ויימאר מעיד כי בעוד שגברים יהודים רבים רצו להתחתן עם לא-יהודיות, פחות גברים לא-יהודים רצו להתחתן עם נשים יהודיות. נתון זה מעיד על רצון גדול יותר של היהודים לברוח מהקהילה היהודית מאשר של הלא-יהודים לקבל אותם".

גרמניה שאחרי מלחמת העולם הראשונה הייתה שבר כלי. כתוצאה מפילוג פנימי, פרצו בברלין עימותים אלימים בין ארגונים ימניים צבאיים-למחצה לבין תועמלנים מהשמאל. כאילו לא היה די בקורבנות המלחמה, במרץ 1919 מתו חמישה עשר אלף גרמנים במהלך תשעה ימי קרבות רחוב.

בנוסף לאלימות, הכלכלה הגרמנית נחרבה. לתשלומי הפיצויים הגבוהים ולעלויות המלחמה היו השלכות הרסניות. עלות המחיה בגרמניה עלתה פי שנים-עשר בין 1914 ל-1922. כאשר הממשלה ניסתה לשלם פיצויים באמצעות הדפסת כסף, עֵרך המארק הגרמני צלל במהירות והוביל לאינפלציה דוהרת. בינואר 1920 שער החליפין היה 64.8 מארק לדולר אחד; בנובמבר 1923 השער היה 4.2 ביליון מארק לדולר אחד!

אך בעיצומה של המהומה הצליחה גרמניה להקים דמוקרטיה אמיתית – גם אם קצרת מועד. במהלך שנות קיומה המועטות של רפובליקת ויימאר היו חופש דיבור אמיתי, חופש עיסוק וחופש פולחן. בזכות הליברליזם הזה, ולמרות האנטישמיות הגוברת, היהודים בגרמניה הדמוקרטית שלאחר מלחמת העולם הראשונה טיפסו במהירות בשורות החברה. שוב בולטת ההקבלה בין עליית היהדות המתבוללת בגרמניה לבין זו של המומרים בספרד, גם אם במקרה של גרמניה הייתה תקופת הפריחה קצרה יותר. כך, במשך עשור וחצי בלבד, חשבה יהדות גרמניה שהשיגה הכול.

יתר על כן, לא הכול היה מדכדך ברפובליקה הנאבקת בקשיים. בזירה התרבותית גרמניה חוותה את "שנות העשרים הסוערות" שלה. מרכזים עירוניים כמו ברלין היו בין המקומות הליברליים ביותר מבחינה חברתית באירופה. בברלין היו חיי לילה משגשגים מלאים בברים, במועדוני לילה ואפילו ברים רבים להומוסקסואלים ולסביות. למעשה, "השחרור המיני היה תופעה ממשית מאוד, שלצידה הייתה גם תנועה לזכויות הומוסקסואלים ולסביות בראשות [היהודי] ד"ר מגנוס הירשפלד, שניהל את המכון למדע המין".

גם נשים קיבלו זכויות הצבעה מלאות, אפילו לפני ארה"ב ובריטניה. אומנים קיבלו חופש ביטוי, וגרמניה הפכה למרכז התרבותי של אירופה.

הריגתו של השר היהודי

כעת, לאחר ששוחררו מכבליהם, עלו היהודים במהירות בשורות הממשל והתעשייה. איש אינו מייצג את עלייתם ונפילתם של יהודי גרמניה טוב יותר מאשר שר החוץ שנרצח, וולטר רתנאו. ב"ההתנקשות בוולטר רתנאו" מספר ההיסטוריון נייג'ל ג'ונס את סיפורו של האיש שנפילתו בישרה על נפילת כל בני אמונתו.

"רתנאו היה אחת הדמויות האימתניות ביותר בגרמניה של תחילת המאה העשרים. תעשיין יהודי, הוגה ודיפלומט, שבנה את קונצרן האלקטרוניקה וההנדסה העצום של AEG והפך אותו לתחנת הכוח של הכלכלה הגרמנית. במהלך מלחמת העולם הראשונה, כאשר המצור הימי של בריטניה חנק את גרמניה ומנע יבוא חומרי גלם חיוניים, הפך רתנאו לאדון העליון של הכלכלה בארצו.

"רתנאו חסך במשאבים המתדלדלים של גרמניה וכיוון את הייצור התעשייתי שלה, תוך שהוא מאלתר בצורה מבריקה כדי להעניק אורך חיים למאמץ המלחמתי הכושל שלה. לטענת כמה היסטוריונים, עבודתו האריכה את ההתנגדות הגרמנית בחודשים ואף בשנים. היא גם זרעה את זרעי השנאה במוחם של הלאומנים האנטישמיים בגרמניה, שראו ברתנאו לא פטריוט גדול שמנהל בצורה מחוכמת את המחסור, אלא יהודי עשיר שהשתלט על השווקים.

"אחרי המלחמה, רפובליקת ויימאר שזה עתה נולדה פנתה לרתנאו המוכשר ומינתה אותו לשר החוץ. רתנאו הלהיט את זעמו של הימין בשנת 1922 בכך שנשא ונתן על הסכם רפאלו עם ברית המועצות המתהווה, תוך התעקשות כי גרמניה חייבת לקיים את הוראות האמנה של ורסאי שהייתה מאוד לא פופולרית. הם [הימין הקיצוני] צעדו ברחובות וצעקו מזמורי שנאה: 'הפילו את וולטר רתנאו – הזרע היהודי נטוש האל!', וחלקם עשו הכנות לבצע זאת בדיוק. בעשרים וארבע ביוני 1922 קבוצת טרור ימנית בשם "הקונסול" (OC) רצחה את רתנאו כשנסע למשרדו מביתו שברובע גרונוולד בברלין".

ההתנקשות ברתנאו לא ריסקה את הרפובליקה שהייתה בחיתוליה, אבל היא הייתה סימן ברור לכך שהגרמנים לא יסכימו להיטמעות יהודית בקרבם. היא הוכיחה שלמרות כל מאמציהם היהודים עדיין היו מנודים.

השפל הגדול שפגע בארה"ב בשנת 1929 היה נורא עבור ארה"ב. גלי ההלם שהתפשטו משם לכל אירופה היוו מכה אנושה עבור הדמוקרטיה הגרמנית הצעירה. לממשלה הגרמנית לא הייתה ברירה אלא להפעיל "תוכנית צנע שקיצצה בהוצאות ובדיוק באותן התוכניות המיועדות לסייע לנזקקים ביותר. מצוקה כלכלית בשילוב עם חוסר אמון כללי בשיטתו של ויימאר יצרו חוסר יציבות בפוליטיקה הפרלמנטרית. קשה היה ליצור קואליציות ברייכסטאג בקרב מספר גדל והולך של מפלגות קיצוניות, משמאל וימין. הבחירות נערכו בתדירות גבוהה יותר ויותר", עד שלבסוף התפוררה רפובליקת ויימאר.

באווירה הקודרת של הדמוקרטיה האומללה, אדם כריזמטי אחד ידע איך לאחות את פלגי האומה הגרמנית השבורה. אדולף היטלר האשים את היהודים בכול, והאומה התרבותית, המשכילה והמתקדמת ביותר בכוכב הלכת הריעה "זִיג הַייל!" ("הריעו לניצחון!")."

בזה סיימנו את פרק 6.

מחר יהיו איתנו כל קבוצות ישראל, אז כדאי להכין תוכנית אחרת, לאיחוד וחיבור בינינו. תביאו חומר, תדרשו שיהיה.

שאלה: כשקוראים את זה בעיניים שלנו, של החכמה הפנימית, יש שאלה למה זה קורה. כי ההתבוללות היא רק תוצאה, היא לא הגורם מבחינתנו, זו תוצאה של משהו פנימי שקורה מתחת לפני השטח.

אם אנחנו לא אוחזים בכוח העליון, בייעוד העליון הרוחני שלנו, אז אנחנו רוצים לחזור לשורשים שלנו שהם בכל האומות העולם, ואז אין לנו שום צורך להישאר כיהודים בעם ישראל.

אלא יש עוד עניין של דת ומה שנוצר באמצע, אבל בסופו של דבר, הנטייה להתבוללות תמיד תהיה. זאת אומרת, או שאנחנו לוקחים את הרעיון העליון ואיכשהו קושרים את עצמנו אליו כדי לממש אותו, או שאנחנו פשוט [מתבוללים]. בשביל מה יצאנו מבבל, בשביל מה קיבלנו את התורה, בשביל מה כל הדברים האלה? אם אנחנו לא עוסקים בהם אז יש לנו נטייה אחרת, נטייה שבנו, בתוך האגו שלנו, אבל לא לפי התכנית העליונה, ואז אנחנו נמצאים תמיד בהתנגשות עם התכנית הזאת.

תלמיד: מה היחס שצריך להיות לנו, כתלמידי קבלה, למצוות הגשמיות של היהדות לאורך ההיסטוריה, מה היה התפקיד?

המצוות ביהדות זה מסגרת גשמית חיצונה, שפועלת כדי לאחד את הקבוצה הזאת ולתת לה תשתית גשמית. אנחנו מבינים שרוחניות נקרא "כוונה בעל מנת להשפיע". אם אדם מצרף אותה לרצון שלו אז הרצון הזה נקרא "רוחני", אם אדם לא מצרף כוונה על מנת להשפיע לרצון שלו, לא מתכוון לזה, לא נמצא בדרך לזה, אז הוא נמצא בגשמיות.

בגשמיות יש לו שתי אפשרויות, או לזרום איך שהזרם לוקח אותו, בכל תקופה לכיוון אחר, או להיות במסגרת דתית. המסגרת הדתית בנתה את עצמה בהתאמה לעולם הרוחני. זאת אומרת, העתקה מרוחניות כענף ושורש כמו שאנחנו לומדים בחלק א' תלמוד עשר הספירות. יש לנו בעולם הזה אפשרות לקיים, בהעתקה מרוחניות, כל מיני מנהגים. רב"ש היה אומר על הדברים האלה, "מנהגים".

ולא שאנחנו צריכים לזלזל בהם, חס ושלום, לא. אבל אנחנו, יש לנו כאן בעיה עם האנשים שכולם, כולם נמצאים בתוך הקיום של המצוות הגשמיות, שאנחנו לא מרגישים בהם, לא רואים בהם את סוף הדרך, אלא אמצעי שיכול להיות עוזר לאדם להחזיק אותו, לחזק אותו באיזו צורה בחיים הגשמיים, נכון. אבל לא במידה שכבר מתחיל לעצור אותו מלהגיע לתיקון הרוחני, בלרכוש כוונה בעל מנת להשפיע.

תלמיד: כאילו אפשר להסיק מסקנה, נניח עכשיו בימנו, או בהיסטוריה, אם העם היהודי מזהה שהוא נמצא בריחוק מהמטרה הפנימית שלו, אז גם יש אינטרס משותף, אפילו למקובלים, שכולם יקיימו תורה ומצוות, כי זה לפחות ישמור אותם באיזו מסגרת שאחר כך הם יחזרו למשמעות הפנימית.

אנחנו גם את זה לא רואים. הדברים לא כל כך פשוטים כמו שאתה רוצה לחתוך, לא. אנחנו רואים שאלו שנמצאים בקיום תורה ומצוות הגשמיים לא באים לחכמת הקבלה. דווקא ההיפך, החילונים, המשכילים ששואלים מה הטעם בחיינו, ושקיום תורה ומצוות גשמיים לא ממלאים להם את השאלה בשביל מה אני חי, הם באים לחכמת הקבלה.

אבל אם אדם רגיל, שחי בתורה ומצוות הגשמיות, מקיים את הכול, החברה ההיא מספקת לו את כל הביטחון וכל התשובות, והוא לא זקוק לתיקון הנשמה, הוא לא מבין גם מה יש עוד לתקן, עד כדי כך בכל רגע ורגע בחייו הוא מרגיש סיפוק, ואנחנו רואים את זה מהשטח במשך כל החיים.

ולכן אם אתה מדבר על הגישה לחכמת הקבלה, אז אנחנו בטוח שנראה עוד הרבה, הרבה מאוד חילונים שמגיעים לחכמת הקבלה, ועוד לא יודע באיזה תנאים יוכלו לנוע לחכמת הקבלה, הדתיים. צריכים להיות תנאים מאוד קשים שהם יתחילו לשאול את עצמם האם יש עוד משהו חוץ מהקיום הגשמי בתורה ומצוות. זה מאוד מספק, ויש תמיכת החברה, ולצאת מתמיכה חברתית לא כל אדם מסוגל. לא כל אדם כמו בעל הסולם, או עוד שם כאלו.

תלמיד: האם אנחנו נמצאים עכשיו בסוג של תפנית, באיך שדברים מסתדרים? לפי מה שאנחנו קוראים עד עכשיו, יש קשר ישיר בין נטישה של היהדות הגשמית לבין איזו התבוללות רוחנית, נקרא לזה. הם עשו את זה בגשמיות, זה היה סימן כנראה שהם לא מילאו משהו פנימי, ואז היה נזק, היה כאילו משבר בעולם הזה. עכשיו אנחנו נמצאים באיזו תפנית שזה כבר לא יהיה קשור, שיכול להיות שאנחנו נראה שהעם היהודי ינטוש את המנהגים הגשמיים?

למה?

תלמיד: כי יכול להיות שאין קשר יותר.

אבל זה העוגן שלו. אם שם לא מקבלים אותי, אם אני לא יכול להתבולל, אם מגיעים כל אותם אנשים שאני חשבתי שהם יהיו, אם לא היום אז מחר, ממש כמוני ואני אהיה כמוהם, כמשפחה אחת כולם שווים, והיום הם אומרים, "אתה לא משלנו אנחנו שונאים אותך", אז מה נשאר לי? אז אני מתחבר עם כמוני ואני הולך אפילו לקיים את כול החוקים של תורה ומצוות הגשמיים. זה מחזיק אותי, זה נותן לי תקווה, זה עונה על הדרישות, על התשוקות שלי, בשביל מה אני חי, למה אני חי, יש הצדקה לזה, אני אקבל איזה עולם הבא. אז אני סובל בעולם הזה, ואני סובל משנאת האנושות עליי, אבל אני מקיים תורה ומצוות בגשמיות ויש לי על זה תשלום, שכר.

תלמיד: איפה העמדה שלנו? נניח היום בן אדם בא ושואל אותנו מה אתם ממליצים לי לעשות? אין לי נקודה שבלב. אין לי שאלות על למה אני פה ומה המשמעות.

חיבור. לכן כל הספר לא מדבר על קיום מצוות גשמיות או קיום מצוות רוחניות. הספר נעצר באמצע. הוא אומר, החיבור בין היהודים מקנה להם פתאום, בצורה מיוחדת מאוד, יחס טוב מהעולם אליהם. הם יכולים לשאול "מתי זה היה? תן לנו דוגמה, מכל ההיסטוריה שעכשיו אנחנו קוראים, האם היה דבר כזה"? בחיבור זה טוב, כן, זה ברור. חיבור טוב בגן ילדים, ועוד בכל מיני. פוליטיקאים מדברים על חיבור, על הכול עד ידידות, זה יפה מאוד. מה הלאה?

אתה לא יכול להוכיח שזה טוב אפילו, בפרט שאנחנו מדברים שחיבור זה בכל זאת בניגוד לטבע שלנו. כולנו אגואיסטים. כולנו צריכים למען החיבור אפילו הגשמי, הפושר, לבטל מהאגו, לוותר על משהו. זאת אומרת, זה לא פשוט. נראה איך אנחנו בכל זאת יכולים לגשת. יש לנו עוד על מה לחשוב. לכן אנחנו קוראים את זה ויהיו עוד כמה כאלה חיבורים, אני מקווה, שיתנו לנו איזה אור לרגלינו.

שאלה: אנחנו רואים שהיהודים במזרח אירופה ממש סבלו מאות שנים, סבלו רדיפות, סבלו עוני עצום. אף אחד לא דיבר איתם על חיבור, אז התבוללות או ניסיון לאחוז בחיים אחרים, זה אך טבעי שמישהו ינסה למצוא משהו אחר שייתן לו חיים נסבלים. אנחנו כאילו אומרים שהם הלכו למשהו שהביא עליהם כיליון, אבל החיים היו כל כך קשים. זה לא שהיה להם משהו טוב והם ברחו ממנו מה שאפשר להגיד היום אולי על יהדות ארצות הברית או על אירופה. אלא אנשים ממש סבלו בחיים שהיו תת רמה. אז מה אנחנו מצפים מהם? למה אנחנו אומרים שזה משהו לא טוב שהם התבוללו?

לא, אנחנו לא מעבירים שום ביקורת, אלא "מעשה אבות סימן לבנים". אנחנו לא מעבירים על זה שום ביקורת מי היה שם צודק, מי לא צודק, איך אני יכול לדבר על זה בכלל. אני רק לוקח משם דוגמאות כדי לא לחזור עליהן.

תלמיד: אבל מה הייתה האלטרנטיבה שלהם?

אני לא יודע. אני לא חושב שהייתה אלטרנטיבה. אני רק לומד מזה לא לחזור על אותם המצבים.

תלמיד: יתירה מזאת, דווקא היהודים שכן שמרו על יהדותם בכל האזור הם סבלו מרדיפות ותנאים קשים ופוגרומים, דברים נוראים.

אבל הייתה להם הצדקה, העולם הבא.

תלמיד: אנחנו רואים שעם כל זה עדיין לא השתפרו להם החיים. כמה שהם אחזו בדת, שאנחנו אומרים שכאילו הייתה התבוללות אחרי זה, לא היו להם חיים טובים שמה, הם לא שימשו שום דבר.

אני לא מבין מה הטענה שלך?

תלמיד: שזה הדבר הכי טבעי שהם איכשהו ינסו למצוא צורת חיים אחרת.

יש כאלו ויש כאלו, זה תלוי בשורש נשמה. יש כאלה שנוטים דווקא מתוך מכות יותר לדת ויש כאלו שעוזבים את הדת.

תלמיד: ועל פניו מצד העובדות אלה שנאחזו בדת היו עוד יותר אומללים, לכן זה טבעי שבן אדם יחפש משהו אחר, לא?

זה לא פשוט. אתה רואה שזה לא פשוט. כמו שאלו בורחים לכיוון אמנציפציה, אלו בורחים לכיוון החרדיות. יש ויש ואתה לא יכול לעשות כאן חוק פשוט.

תלמיד: אבל שניהם הביאו כיליון עליהם.

נכון. כי התוצאה צריכה להיות לא בזה ולא בזה, אלא בהתעלות הרוחנית של האדם.

תלמיד: אבל אם הבן אדם לא יודע מה זו התעלות רוחנית, הוא מקיים דת כמו שמראים לו אותם מנהיגי העם באותו זמן, אז איך הוא אמור להבין בכלל שהוא אמור להגיע לאיזו התעלות או איזו משמעות אחרת של הדת?

אבל זה מה שיש, אנחנו חומר הבריאה, כ"צאן".

תלמיד: אז איפה פה חופש הבחירה שלהם בכלל?

מי מדבר על חופש הבחירה. אנחנו לומדים מההיסטוריה רק דבר אחד. מה שאנחנו, במסגרת העולם הזה, במישור העולם הזה, לא נעשה או כן נעשה, זה לא חשוב, תמיד אתה תגיע לסיכום לא טוב, תקבל מכות עד ההשמדה. היציאה מזה היא רק בדבר אחד, התעלות מעל למישור העולם הזה. זאת אומרת במישור העולם הזה או לליברליות או לדתות או לאמנציפציה או להיפך, לבריחה לאיזה כיוונים, זה לא יעזור, במישור הזה אתה לא יכול להישאר, אסור לך להיות בזה, אתה יכול להיות רק בעליה מהשטח הזה למעלה, רק בזה.

אתה אומר, אבל לא סיפרו להם, לא לימדו אותם ולכן הם לא רוצים, לא יכולים. נכון. כאלו הם צירי לידה. וההשגחה העליונה לא מתחשבת בחיי אדם בכלל. לא. אנחנו מדברים על רצונות, שהרצונות האלה כך הם צריכים להתגלגל ולהתגלגל, עד שהם מגיעים לזמננו, שכבר ישנה איזו קבוצה, שהיא מתחילה גם בקושי איכשהו לגשש בפתרון. אנחנו נמצאים גם כ"שחק מאזניים", כי מי אנחנו? אבל בכל זאת איכשהו מתחילים את התהליך.

תלמיד: אבל אנחנו לא מדברים על האופציה הזאת, אנחנו רק אומרים כל הזמן שהם בחרו להתרחק מהדת, להתבולל ובגלל זה, זה קרה להם. ומצד שני גם מי שדבק בדת, המעט שהם ידעו, גם זה לא עזר. אתה אומר, בכל מקרה, מה שלא היו עושים, היו אמורים לעבור את הסבל הזה בשביל שנתעלה מעל הדעת.?

כן, כי הרשימות האלה בסופו של דבר הן מתאספות בתוך הכלי הכללי הזה של הנשמה. ועל ידי הרשימות האלה, שהלכו ששה מיליון ועוד כמה סבלו סביב זה וכולי, וגם באנושות כמה סבלו, עשרים מיליון נפלו, ובאינקוויזיציה ובימי סטלין וכן הלאה, כול זה כדי שיתאסף ברצון לקבל סבל גדול מאוד מזה שהוא נמצא בעל מנת לקבל, ויתאפשר לרשימות דקדושה להתחיל לפעול.

למה? ככה. לפי ההיגיון שלנו אין לזה שום הצדקה. מי עושה את כל הזוועות האלה? הבורא. תעשה לו משפט.

תלמיד: כל ההסברים האלה שלך זה בדיוק מה שעושה את כל ההבדל. ויותר מזה אני אומר, כשאדם כבר מוכן לקרוא ספר, אז אם כתב אותו אנתרופולוג, הוא מחכה לשמוע שיהיה משהו שמתאר תופעה חברתית. אם זה היסטוריון אז שיהיה דגש על עובדות היסטוריות. ואם זה מקובל, חייב לבוא איזה ערך מוסף שבא מטעם חכמת הקבלה. זה דבר אחד. דבר שני, אני חושב שאחת הדרכים, גם הסיפוריות, ליצור משיכה היא דרך הזדהות עם אדם שעובר תהליך. ודבר שלישי, אם מישהו ישאל את עצמו, אז מה הפתרון? גם בזה צריך לעזור לו. צריך להביא דוגמה, זה צריך להיות הדור הבא של המאמרים החשובים שכתב בעל הסולם, שהוא מתאר מה קרה ברוסיה, הוא מתאר תופעות פסיכולוגיות, אבל הוא תמיד מביא את מה שיש לחכמת הקבלה להגיד וזה גם הייחוד הכי גדול שיש לנו להביא. אני מרגיש שבלי זה, יבוא מי שיבוא ויכול לטעון שיש כאן לקט של עובדות היסטוריות שמישהו בחר, לא עלינו, מסיבה דמגוגית כי הוא רוצה להגיד משהו מסוים, ולא בהכרח יש לזה הוכחות, וזה גם מעורר המון מחלוקות. אז עכשיו אני צריך להבין שאדם שדורש שוויון זכויות מגיע לו עונש משמים? או שהיהודים באמריקה צריכים להגיד, בואו נחזור להיות דתיים? הרי ודאי שאלה לא התשובות. ולכן חייבות לבוא מבפנים התובנות, במינון כזה או אחר, בעדינות כזו או אחרת, הדברים האלה חייבים להיאמר.

בסדר גמור, לכן אני אומר לכם תכתבו מה שאתם רוצים להגיד, מה שאתם רוצים להוסיף לספר, ותשלחו לחבר האחראי. תשלחו אליו את כל הפתקים שלכם, כמו לכותל, ואחר כך אנחנו ניקח את כולם ונעשה על זה שיעור מאוד חשוב, מה יש לנו להוסיף לספר כך שהקורא לא יצא באיזה סיכום לא טוב, לא נכון.

תלמיד: בהמשך למה שדיברנו לפני רגע, רואים בכל התהליכים שכאשר משכו את היהודים לתוך אומות העולם, כשביקשו מהם להתחבר, התהליך הזה היה בסדר, ולא היתה שום בעיה, אלא הבעיה התחילה כשהיתה כנראה דרישה להתעלות מצד אומות העולם, שהיהודים יעלו אותם למעלה, והיהודים נשארו בתוך הרצון לקבל שלהם.

הם מימשו ברצון לקבל הגשמי את עצמם בתוך אומות העולם במקום להשתמש ברצון שלהם עם הכוונה בעל מנת להשפיע שלאט לאט יפתחו, ובכך יעלו את עצמם ואת אומות העולם.

תלמיד: בדיוק. אנחנו לומדים את העניין הזה של מעבר מלא לשמה לשמה ונראה שזאת כרוניקה ידועה מראש, שאם לא לוקחים בחשבון "אני ראשון ואני אחרון" בכניסה לפעולה הזו, אז ברור לחלוטין שזה יגמר ברע, כי האלמנט של הבורא לא נמצא בתוך היהודי או היהדות שנמצאת כרגע ונטמעת. כלומר, כל זה הולך לכיוון הרצון לקבל מלכתחילה ולא עומד להביא תועלת להתעלות ולעליה של האנושות כלפי הבורא.

כן. את כל הדברים האלה נצטרך עוד להסביר ומתוך זה גם להבהיר שאין אפשרות גם לנו לעשות שום פעולת התעלות רוחנית אם אנחנו לא קשורים לכל אותו חלק שאנחנו צריכים למשוך גם אותו אתנו יחד לדרגה הרוחנית וכן הלאה. לא יעזור לנו. אנחנו לא נוכל להגיע לרוחניות, אלא אם כן זה ברור שאנחנו עובדים בצורה שמתקנים את העולם ולא את עצמנו.

תלמיד: אני רוצה לחזק את מה שהחברים אמרו. באמת זה נכון, גם בעל הסולם כותב ב"כתבי הדור האחרון" שיש תשוקה, תשוקה של אדם להבין שיש כוח אחד במציאות או לכפור בו.

כן.

תלמיד: הוא מדבר על תעמולה, על הוכחות ועל סיפוק התשוקות. זה דבר שכנראה אפשר וצריך להוסיף אותו להפצה שלנו.

נגיע לזה.

שאלה: אני מבקש סליחה אם זה לא במקום, אבל לפי הספר והיחס שלי כלפי אומות העולם, וכל מה שאני מרגיש כלפיהם, וחושב כלפיהם, כל מה שאני חושב כרגע כלפי היהדות האורתודוכסית או לא, ומה שקורה בארץ, אני מוגדר לפי זה כגוי מוחלט וכמתבולל, ונמצא במסלול התרסקות לחלוטין ואני לא יודע איך לקבל את זה. אולי אתה יכול להסביר לי איך זה קשור לתיקון שלי? אולי לא הבנתי משהו בחיים שלי?

אני אגיד לך, אתה בחיים שלך לא מבין כלום, ואל תדביק על עצמך כל מיני הגדרות מי אתה. אלא פשוט תלמד בלי לחשוב הרבה, כי אין לך בינתיים שום בסיס לחשוב, אלא רק לקלוט את החומר ולמלא את המצברים שלך בחומר של בעל הסולם. זה הכול. ואם תעשה את זה, במקום להתפלסף בזה, אז תצליח. זה מה שאנחנו צריכים לעשות. יש לנו עוד הרבה הרבה מה ללמוד, אחרת הפעולות שלנו הן יהיו לא נכונות.

שאלה: כאן בארה"ב אנחנו רואים שהיהודים החרדים והחסידים נמצאים בינם לבין עצמם, הם לא מטרידים אך אחד, הם לא מתחתנים עם אף אחד אחר, לא נכנסים לפוליטיקה כמעט. בגדול הם משאירים לעצמם את מה שרלוונטי להם ושומרים על הקהילתיות האישית שלהם. הם לא אוהבים את הפרוגרסיביים ההוליוודים, הליברלים היהודים. הם לא מנסים לשנות את החברה האמריקאית, הם לא מנסים להרוס את המבנה המשפחתי של החברה, או את המוסד המשפחתי. הם לא רוצים להרוס את החברה המערבית.

כן. הם חיים בגטו. זה ברור לנו. רק ביזנס והיהדות החרדית, זה ברור. מה הלאה? מה השאלה?

תלמיד: השאלה היא למה דווקא ספציפית הקהילה הזאת של יהודים שנראים כמו יהודים, שמתלבשים כמו יהודים, היהודים המסורתיים, הם אלה שמותקפים דרך קבע, כפי שאנחנו רואים את זה כאן בניו יורק, ואילו היהודים הליברלים, הם דווקא הם אלה שמקבלים אותם, חוגגים את קיומם וכולי?

זה בינתיים. השנאה מתחילה מהקצה, איפה שיותר בולט העניין, ההבדל בין היהודי ללא יהודי. ולכן מתחילים אולי מכאלו שבלבושים, במנהגים, בכל החיים שלהם הם בולטים, כי אפשר מהר להבדיל מי הם, וגם את המקומות איפה שהם חיים, עם כל המנהגים וכולי. אבל זה יבוא גם לאחרים.

שאלה: זה בדיוק אותו הפרדוקס שמצוין בספר כמה פעמים. פרופסור לוריא מציין שכל פעם שהיהודים מתבוללים, זה מעורר כנגדם אנטישמיות, והטענה של האנטישמים היא שהם לא מספיק מתבוללים. כל פעם הפרדוקס הזה הוא בדיוק אותו פרדוקס, וכך גם עכשיו, ולכן היהודים שרואים עליהם שהם לא מתבוללים, כלומר האורתודוכסים, הם אלה שחוטפים את הגל הראשון של האנטישמיות, אבל זה רק הגל הראשון.

עוד מעט אתם תספרו לנו, שבכל זאת, אפילו שבאמריקה זה לא פשוט אולי לאתר יהודי ולא יהודי, אבל הם ילמדו איך לעשות זאת.

שאלה: ספציפית מה שקורה עכשיו כאן בניו יורק, בברוקלין, זה שרוב ההתקפות האנטישמיות נעשות על ידי אפרו אמריקנים כלפי יהודים. למה דווקא השילוב המיוחד הזה, כך שלמעלה מתשעים מהתקיפות כנגד יהודים מגיעות דווקא מהאוכלוסייה האפרו האמריקנית? אחנו יודעים שבגדול זו אוכלוסייה יותר אקספרסיבית שלא מסתירה את הרגשות שלה, אבל האם יש סיבה עמוקה יותר למה דווקא האפרו אמריקנים הם אלה שמביעים את חוסר הנחת שלהם מיהודים?

קודם כל, לפי הטבע שלהם הם יותר אדוקים בדת מהקהל הכללי האמריקאי, זה דבר אחד. אחריהם יבואו אולי הלטיניים. וחוץ מזה, הם מרגישים את עצמם מדוכאים יותר, עד היום הזה. בכל זאת, עם כל הצעדים הגדולים שאמריקה עשתה לשוויון, ישנו אפילו הצבע, שאתה לא יכול לעשות עימו שום דבר. וזה מה שמשפיע עליהם, הם מרגישים בזה, בכל זאת, לא אותו סוג, לא אותה רמה כמו האיש הלבן.

ורק על ידי חכמת הקבלה, שאנחנו מתחילים לדבר על פנימיות האדם, וזה בשבילנו נעשה החשוב, אז אתה יכול למחוק את ההבדלים האלו. רק על ידי זה. שאתה מסתכל על הנשמה של האדם ולא על הצבע שלו, החיצוניות שלו. כי לגוף, לעולם הזה, כמו שבעל הסולם כותב, אין לזה שום יחס לרוחניות.

לכן בטוח שהקהילה האפרו אמריקאית תתעורר או קהילה אחרת, כי עד כמה שלפי האופי הם הרבה יותר רכים בדרום אמריקה, באמריקה הלטינית, אבל בכל זאת, יהיו גם כאלה שעוד יתעוררו נגד היהודים, כי הם ירגישו את עצמם מדוכאים. זה מה שקורה.

שאלה: מההסבר שלך לחבר, הבנתי שלא יכולים להיות חיבור ואהבה בלי שזה יהיה מכוון לבורא או בעזרת הבורא.

נכון. מפני שהבורא בעצמו יפריע לך להתחבר. בסופו של דבר, שום חיבור, אני כבר לא מדבר על אהבה, ועל כל מיני דברים, שום דבר שלך לא מצליח, ולא בר קיימא, ולא נצחי אם אין בזה ישראל אורייתא קודשא בריך הוא חד הוא.

תלמיד: אני מסכים עם זה. ובקשר להפצה, היהודי הזה שאנחנו מפיצים לו, למה אנחנו לא אומרים שיש אנשים שהם מתאחדים, מתחברים, אבל בלי בורא ולא יוצא להם כלום, חוץ מנזק, ויש אחרים שרק מכוונים לבורא ובלי חיבור, בלי אהבה, וגם לא יוצא להם כלום? למה לא מדברים על זה בהפצה?

אני לא יודע למה אתה מתכוון. איזו הפצה? אם אתה שואל אותי, אני עוד לא נמצא בשום הפצה. אני נמצא בהפצה כלפיכם. רק כלפיכם. אין לי עוד מה להגיד.

שאלה: מתי בתהליך הזה של הירידה מבית המקדש השני, היהודים "אבדו את הקרדיט שלהם"? מתי הם אבדו את הקרדיט הזה, וממתי קבלו אותו מחדש? האם זה משהו שהם עשו או לא קשור אליהם?

אחרי חורבן בית המקדש, שזה גם כן תהליך, זה לא מיד. העניין לא של הבניין שהתרסק, אלא של אלף חמש מאות שנה, עד שהתחיל בימי האר"י אור חדש להאיר על הנשמות. לפני זה היו מקובלים, אבל בודדים, וחיו בצורה נוראית. נגיד, רש"י, כל אלו שבגרמניה, בספרד, באנגליה, היו הורגים ושורפים אותם, ומה היה. הייתי בכאלה מקומות איפה שהיו ממש הורגים ושורפים יהודים, אבל זו הגלות.

האור הופיע, התחיל להופיע בזמן האר"י, רמ"ק היה האחרון בתקופה הזאת של החושך, והאר"י היה הראשון בתקופת האור. ואחרי האר"י הבעל שם טוב, וכתוצאה מהבעל שם טוב, כל המקובלים האלה שיצאו ממנו, ואחר כך בעל הסולם.

תלמיד: בעל הסולם כותב שבגלל שהדור ראוי הוא הופיע, אז זה לא היה משהו שהם יכלו לשנות בו משהו, אלא היו חייבים עד זמני האר"י פשוט להיות בהידרדרות כזאת, בחשיכה כזאת?

כן, כמה שאני מבין, התקופות האלה הן לא תלויות בנו. פתאום בעל הסולם ורב"ש יוצאים, כשבעל הסולם כנגד האר"י, ורב"ש הוא כנגד הבעל שם טוב. אני רואה שממש זה כך חוזר. נראה איך אנחנו נוכל לממש את התורה שלהם.

תלמיד: אז השאלה, האם אנחנו עכשיו בחלון כזה של הזדמנות שאחריו עשויים שוב ליפול לחושך, או שמעכשיו, כמו שאנחנו אומרים, העולם בכל זאת בא לתיקון?

כן. אם אנחנו לא נצליח, חס ושלום, אז אני לא רוצה לחשוב על זה. זה ממש אז מלחמת העולם, ומי יודע? כמו שכותב בעל הסולם. יכולה לבוא תקופה של מאות שנים עד שהאנושות תתאושש אחרי מלחמת העולם השלישית ושוב תתחיל עניין של ההתגברות, התגבשות, אבל חייב להיות, גמר התיקון הוא חייב להיות כאן בעולם הזה, במסגרת הגשמית הזאת שאנחנו חייבים עכשיו. הוא לא קיים העולם הזה. אבל הצורה הזאת הרוחנית שאנחנו עכשיו רואים אותה כעולם הגשמי היא חייבת כך להיות, ובה צריכה להיות תחילת התיקון וסוף התיקון. ורק אחרי שאנחנו גומרים את התיקון הזה במישור הזה גם כן, יחד עם הרוחניות, אז העולם הזה מתעלה לדרגה רוחנית.

שאלה: אז אנחנו יכולים בעצם, למנוע את הגלות הרביעית הזאת שתמיד מזכירים ולא הגענו אליה בעצם?

זה הכול בידיים שלנו בינתיים. אבל יש לזה זמן מסוים, ולכן אנחנו צריכים למהר ואתה רואה איך אני דוחף ודוחף, יום אחר יום יותר ויותר. אתם רק צריכים להבין שבכל זאת אנחנו לא יכולים לברוח ואיכשהו לממש את המשימה.

תלמיד: אז בעצם התפקיד שלנו בנקודה הזאת בזמן הוא קודם כל שאנחנו, בני ברוך, נתאחד, נתחבר כמה שיכולים ולהשתמש בכוח הזה כדי להעלות את המודעות של כל העם היהודי לגבי המקום שלו במערכת הזאת, זה בעצם הפוקוס.

אני לא יודע היום איך לצאת לעם היהודי. העם היהודי זה מאוד היום דבר שמרוח על פני כל היהדות, או לא יהדות, על פני כל אוכלוסיית אמריקה וישראל, ככה וככה, אבל כן, הפצת חכמת הקבלה באמריקה ובישראל, אלה שני מוקדים כאלו שאנחנו חייבים בכל הכוח לחרוש ולזרוע.

שאלה: מהי הדרגה הזאת אם אתה יכול לתאר, שצריכים להגיע אליה, שאתה מזכיר כל בוקר, שבה אנחנו רוצים להתחבר, שהיא מעל חוקי הדת?

אנחנו לא צריכים לחשוב על הדת, לא יהדות, לא נצרות ולא אסלאם ולא שום דבר, אלא הדת זה נקרא אהבה. מה אומר לנו בעל הסולם במאמר "מהות הדת ומטרתה"?

קריין: ב"כתבי הדור האחרון", בעל הסולם כותב ש"הצורה הדתית של כל האומות צריכה לחייב בראשונה את חבריה את ההשפעה לזולתו בצורה (שחיי חברו קודמים לחייו) של "ואהבת לרעך כמוך" ... וזהו דת כולל לכל האומות ... אבל חוץ מזה יכולה כל האומה ללכת בדתה היא ובמסורת שלה, ואין לאחת להתערב בחברתה".

זה מה שרב"ש אמר, מנהגים. בבקשה, תקיימו, זה לא מפריע. אבל בכל זאת הדת האמיתית, העליונה, שהיא חייבת להיות מקובלת על כולם כדבר העליון, היא "ואהבת לרעך כמוך". זה הכול.

שאלה: מאמריקה הלטינית שואלים, הנושאים האלה מעוררים בין החברים רגשות של כבדות כלפי הנושא, עד כדי שמעוררים גם רגשות של אנטישמיות מצידנו על רקע סוציו תרבותי ודתי, איך לעבד את הרגשות שמתעוררים בחברים?

אני מבין אותך, זה נמצא בגדר של ההתגברות, עד כמה שהמסר הרוחני יותר חשוב מההרגשה הגשמית. אם אני צריך להתגבר על האגו שלי ולהעדיף התקרבות לבורא על פני כל הבעיות הארציות, אז אצלם זה בצורה מסוימת להם. לכן הוא נולד פורטוריקני, לטין אמריקאי או אפריקאי או מישהו אחר. הוא נולד כך ואני נולדתי כך, ולכל אחד ואחד לפי שורש הנשמה שלו יש לו מחויבות להתעלות למעלה מההפרעות הגשמיות. שהן לא הפרעות, הם התנאים שעל ידם הנשמה מתפתחת, ולהתעלות לכיוון החיבור למרות ששונאים זה את זה.

ותאמינו לי שהשנאה של לטינים או אפריקאים ליהודים היא הרבה פחות ממה שהיו שונאים תלמידי רבי שמעון זה את זה. אנחנו עוד נצטרך להכיר שנאה אמיתית, ולכן כל הדברים האלה זה צחוק ילדים, זה שטויות, אבל שיידעו שהכול נכלל באותם התנאים. אתה רוצה לעלות? הבורא יותר חשוב לך? מהות החיים שלך יותר חשובה ממה שאתה נמצא כאן באיזה תביעה אחד כלפי השני? אז תעלה. אם לא אז תשב בבהמיות שלך וזהו, רק תדע איפה אתה נמצא.

תלמיד: כלומר, הרגשות האנטישמיים האלו, הם עד כדי כך שמתעוררים בחברים?

הם חייבים להתעלות מעליהם. זה על כל הבבל. אני לא מסתכל על אמריקה או על מישהו, אני מסתכל כעל בבל, ואז כל הבבלים הם צריכים להתעלות מעל האגו שלהם ולעשות את העבודה הזאת, זה התנאי להיום, ואנחנו בזה מתפקדים כאברהם, שגם כן אומר "מי לה' אלי". ואמנם שאנחנו חלשים, אומללים כאלה, גם כן לא מבינים הרבה וכן הלאה, אבל עלינו לפזר את הכתבים האלה הקדושים של בעל הסולם, אבל זו אותה בבל ואותו קושי שהיה להם בזמן אברהם, רק בצורה קצת יותר מודרנית.

תלמיד: אם מתעוררת בי תחושה כזאת, מה סדר הפעולות הפנימיות שאני אמור לעשות כלפי תחושה כזאת, שתהיה לעלייה ולא ישאיר אותי בבהמיות?

תאר לעצמך שאתה נמצא בבבל, ומתגלה כאן קבוצת אברהם שהם כולם אומרים שצריכים להיות באהבה הדדית ובחיבור ביניהם, והם מוכנים ממש לכסות את עצמם באהבה, ואהבת לרעך כמוך, ומתגלה לך שנאה כלפיהם שאתה רוצה לזרוק אותם משם. הם מרגישים את השנאה הזאת ורואים שאין ברירה, הם חייבים לעזוב את בבל. אז תאר לעצמך מה אתה עושה. אולי יש לך אפשרות להתחבר אליהם וללכת איתם יחד.

לא מדובר בצורה גשמית ללכת דרך שם כל עיראק וסוריה עד שאתה מגיע לארץ ישראל, אלא שההתעלות הרוחנית. אולי כן יש לך אפשרות לעשות את זה. עכשיו הבחירה בידך.

שאלה: אם להסתכל על כל התהליך הזה מנקודת מבט של מצבים שעוברים על הרצון לקבל, אז בלי קשר אם נגיע לזה בעצמנו או תחת ייסורים כבדים, יש איזו נקודת מהפך שלאחריה אדם מבין, אני לא יודע, זה נראה כמו כל היסוד של המהפך או המעבר הזה. אתה אמרת שעבור בני העולם, אפילו אם הם הבינו איזה משפט אחד וקיבלו את זה, זה בשביל אותו אדם יכול להיות גמר תיקון פרטי שלו. למה אנחנו לא יכולים לפנות אחד לשני בצורה כזאת בקבוצה ולהתחבר עד כדי כך, שלא מתוך הכאב שיכול לבוא אלא מתוך הרצון לאהוב?

כבר יש לך רצון לאהוב? יש לך כבר רצון לאהוב, שאתה פונה מתוך הרצון לאהוב? אנחנו צריכים להשתדל להתחבר למעלה מהאגו שלנו, למעלה מהשנאה שבינינו, שזה בינתיים המודד שלנו איפה אנחנו נמצאים, באיזו מידת שנאה אחד כלפי השני, דחייה כלפי השני, איך אנחנו משתדלים להתעלות. איך אתם מתחילים נגיד רוסים להתעלות מעל השנאה הטבעית כלפי היהודים, איך להתעלות מעליהם. איך אנחנו צריכים להתעלות מעל הבעיות שלנו גם למעלה, ואיך אנחנו שם מתחילים להתחבר.

אלה דברים מאוד מאוד מעניינים, עוד לא היו כל כך במחקר, איך אנחנו נעשה בכל מיני הבחנות. איך אחר כך התגברות שלך על פני הדחייה הטבעית כלפי היהודים, איך אתה מתגבר ומאנטישמיות אתה עובר לחיבור ולאהבה, איך זה הופך להיות למסך, וכבר שאתה מתחיל לעבוד עם זה כלפי הא-לוהות. איך אני עושה את זה, מהנקודה שלי? יש בזה הרבה דברים כאילו נראים לנו שהם פנימיים פסיכולוגיים, אבל זה רוחני.

תלמיד: דווקא בזה שאני לא מרגיש שאני רוצה לאהוב, אבל אני מרגיש שלחיות כמו עכשיו בשנאה להכול ולכולם, אי אפשר להמשיך ככה.

האנושות חייבת להחליט שבשנאה הדדית היא רק הורסת את עצמה ואף פעם לא תגיע לשום דבר. על חורבן של מישהו אי אפשר לבנות הצלחה. הסיכום הזה חייב להיות ברור לאנושות אחרי הכול, וכתוצאה מזה שאנחנו אומרים סוף למלחמות, כמו שבעל הסולם כותב בדור האחרון, אנחנו מתקרבים לאט לאט לאותו הספר. וככה זה נעשה, מה לעשות. הכול לפנינו. יש כאן הרבה בעיות פסיכולוגיות, מדיניות יכול להיות, סוציאליות, לא חשוב מה, אבל בסופו של דבר המשפט הוא איך מתעלים מעל השנאה, בכל מיני צורות. יש רק אהבה ושנאה, אין יותר כלום. כל היתר באמצע זה כל הרגשות האלה, איך אנחנו עוברים מחלק זה לחלק זה.

שאלה: הייתי רוצה להגיד שחיים והחברים עשו עבודה אדירה והספר זה פשוט צריך להפוך להיות לבסט סלר אצל כל האנטישמים כיוון שזה הספר היחיד במהותו שמסביר למה, למה יש כזה יחס כלפי היהודים. וקבוצות ארצות הברית כמובן, אם יש לכם קשרים אז בהכרח ממש תשלחו לכולם, מטקסס עד מונטנה.

קבוצות ניו יורק וטורונטו אמרו עכשיו שהאנטישמים בדרך כלל הם מגיעים ראשונים לאלה שנראים כמו יהודים, אלה שלבושים כמו דתיים וכן הלאה. נניח הקבוצה שלכם, אם הייתי מסתכל בערוץ הקבלה והייתי רואה אז הייתי כנראה מגיע לאלה שנראים כמו יהודים. אבל מצד שני אנחנו ברוסיה בגלל הנסיבות שבהן אנחנו נמצאים, אנחנו לא יכולים להפיץ את הרעיון הזה, את הספר הזה, אז איך אנחנו יכולים לעזור לחברים בטורונטו, בניו יורק, איך אנחנו יכולים לעזור להם להפיץ את המסר הזה, מה אנחנו יכולים לעשות בשביל זה?

בינתיים אנחנו לומדים. בינתיים כל מה שאתם רוצים להגיד תכתבו, לא חשוב באיזו שפה, ותשלחו לדודי אהרוני לתיבת הדואר ואחר כך נחשוב. אנחנו צריכים וודאי להוסיף לספר הזה עוד הסברים. הספר הזה הוא רק התחלה, אנחנו צריכים עוד לכתוב דברים. אם אתם מסוגלים לעשות סיכומים, לא חשוב באיזה גובה ועד כמה שאתם בטוחים או לא במה שאתם אומרים, תכתבו ותשלחו. כל הדברים האלה שייכנסו לתיבה שלנו הכללית ואז אנחנו נעבוד על זה.

שיהיה לנו מסר ברור, קצר שנמצא בגובה שיכולים לקבל אותו אנשים שיוצאים לרחובות ניו יורק, אז אנחנו נפיץ. אנחנו מאוד זקוקים לחומר שאפשר עימו לצאת לישראלים, שזה עדיין בכלל לא ברור איך אנחנו עושים את זה. עוד נראה.

תלמיד: קראתי, במקומות שונים, על זה שאלה שמדברים על המצב הזה של מלחמת העולם השלישית וכשכל העולם יפנה כנגד היהודים, זה יהיה כשהשיעים יתחילו להילחם עם הסונים, יילחמו יילחמו ואז הם יבינו ששורש כל הבעיות זה בעצם ישראל. ועכשיו איראן מתחילה, הממשל השיעים מתחיל להילחם ביתר הממשלות הסוניות וזה כאילו איזו הקדמה לזה. על זה אתה יכול להגיד משהו?

לא, אני לא חושב שכל הספקולציות האלה הן נכונות ולא לדבר על זה. לא, זה לא רציני. הכול תלוי יותר ויותר בישראל. לא בישראל במדינת ישראל ולא בעם ישראל, אלא בנקודה הזאת הרוחנית שנקראת "ישראל". נקווה שאנחנו נצליח בהסבר שלנו, בינתיים אנחנו צריכים להכין את עצמנו כמה שיותר מהר. לא לשים לב לשום חיבורים חיצוניים.

תכתבו, תכתבו על פני הספר הזה מה שאתם חושבים. מתוך כל הדברים האלה אנחנו נעשה המשך.

שאלה: לפעמים גם הבורא מפריע לנו להתחבר. אם כתוב "אין עוד מלבדו" מצד אחד הבורא מפריע לנו להתחבר, אז מה אנחנו עושים באמת ואיך אנחנו עושים זאת?

זה שכתוב שאין עוד מלבדו והבורא עושה את הכול, זה נכון. אבל הוא עושה את הכול בהתאם לכמה שאנחנו עושים מה שאנחנו יכולים לעשות את הכול. ולכן יש ויש. יש כאן עניין של עבודת תחתונים, אחרת לא היינו בכלל יושבים ולומדים ודורשים משהו, היינו כחיות, כבהמות מנוהלים בקו ישר מלמעלה למטה, בלי פידבק שלנו חזרה מלמטה למעלה. אבל מפני שההנהגה מלמעלה למטה תלויה בעבודה שלנו ובפנייה שלנו מלמטה למעלה, לכן אי אפשר להגיד שהבורא עושה הכול. ודאי שהוא עושה הכול, אבל בהתאם למה שאנחנו מתערבים בכל העולם שלו, בכל ההנהגה שלו.

אנחנו לומדים את זה מחכמת הקבלה, בלי העלאת מ"ן אין ירידת מ"ד, והכול תלוי בהעלאת מ"ן שלנו. אנחנו צריכים להעלות אליו חסרונות, להשתדל שהחסרונות האלה יהיו כמה שיותר באותו כיוון שהוא רוצה להוביל אותנו, ואז ההנהגה שלו עלינו היא תהיה הנהגה טובה, בזמן, מה שנקרא "אחישנה".

שאלה: הוא שואל על ערבות-טים, על מה שקורה אחרי השיעור.

אנחנו מתמקדים עכשיו במה שקורה בארצות הברית, ואילו הערבות-טים היא עבור כולם, לא משנה באיזה מדרגה של השגה החבר נמצא. סביב מה הערבות-טים, הקבוצה שנפגשת אחרי השיעור להעלות את חשיבות הכנס צריכה להתחבר, כדי להשיג את מטרותינו?

אנחנו מתקרבים לכנס, מאוד חשוב. אתם רואים באיזה מצב אנחנו נמצאים היום, לעומת כנסים הקודמים. הכנס הזה הוא כנס עם תוכן פנימי גדול מאוד, אקטואלי, שלא היה כמוהו בהתחברות של הקבוצות שיותר ויותר מבינות במה הן עוסקות, מה עליהם, מה חובתם. אז הכנס הוא נעשה מאוד חשוב. הוא לא חשוב שאנחנו נלמד שם משהו חדש, אנחנו לא יכולים בכמות ובזמן הזה ללמוד דברים חדשים, גדולים, אלא החיבור שאנחנו נשתדל שם לעשות, הוא צריך לתת כניסה חדשה להנהגה, להשגחה עליונה לליבנו. ולכן הכנס זה כינוס, זה קודם כל חיבור. אז בואו אנחנו נחשוב על זה, ונתקדם לזה.

כמו שאתה אומר, הערבות-טים האלה שאתם עושים, החיבורים, חיבורים, ועוד יותר חיבורים, שאנחנו מתאספים ומשתדלים לבנות אותם מיום ליום, זה מה שחשוב. אני מקווה מאוד שאתם תבינו, תגלו עד כמה העוצמה שאתם עושים במציאות כולה, בעולמות, לא רק בעולם שלנו הזה, בעולמות, היא גדולה מאוד. עכשיו אסור לנו את זה לראות, אבל זו ממש פעולה מאוד חשובה, גדולה.

אין כמוה, כי דווקא מהמקום הנכון שאנחנו משתדלים, ואנחנו אפסים כאלה, כולנו אפסים. כשאנחנו משתדלים להתחבר ולהעלות מ"ן, אז המ"ן שלנו הוא הכי גדול, הוא הכי גבוה, הוא יותר חשוב מכל המקובלים הקודמים, מכל המקובלים הקדמונים. כי אנחנו נמצאים דווקא בדרגה הנמוכה ביותר. לא הייתה כזאת דרגה. לא היו אנשים שמעלים מ"ן איכשהו ממצב כמונו, לא היו.

אז אתם מבינים עד כמה שזה יקר לאור העליון, לכוח העליון.

תלמיד: אנחנו רוצים לתת דיווח לחברה לגבי הלוז שיהיה בכנס ערבה. זה איזה בירור שאנחנו התחלנו בשבוע שעבר. אנחנו נסביר בגדול שהתהליך שעברנו זה תהליך של בירור עם הרבה מאוד חברים, כולל צוותי לוגיסטיקה ומטבח, וכמובן מחלקת אירועים.

אנחנו מתחילים את הכנס במדבר בשעה שמונה בבוקר, בבופה בוקר. כל מי שיגיעו יגיעו מרחוק, מקרוב, לכולם יהיה מה לאכול. לאחר מכן אנחנו זורמים לתוך האוהל המרכזי ומתחילים בישיבת החברים, ובעצם בשיעור הראשון. כל הפסיצ'קה הראשונה הזאת, היא שלוש שעות. מיד אחרי זה בסוף השיעור אנחנו מכניסים פנימה לתוך האולם את האוכל, נשארים במצב של ישיבה לסעודה, ישיבה עם תוכן סעודת מקובלים ממש.

אחרי זה לטובת כל אלה שנסעו, כי זו בכל זאת נסיעה ארוכה ושעות אינטנסיביות, אז נתנו פה שעה הפסקה כדי שאנשים יוכלו לנוח. אנחנו נקום ממנוחת צהריים, ניכנס להכנה לשיעור, ויהיה השיעור השני. פה אנחנו נכנסים לאיזה בלוק כזה של שעתיים וחצי, שזה קצת פחות אינטנסיבי. תהיה עוד הפסקה, ואז נכנסים להכנה לשיעור, ושיעור, שזו פסיצ'קה כזאת של שעתיים. בסוף השיעור השלישי, אנחנו מדברים כבר על השעה שבע וחצי בערב, אנחנו מיד זורמים לארוחת ערב חגיגית פלוס טיש. זאת אומרת, בסך הכול כל הבלוק הזה הוא יהיה בסביבות שלוש וחצי שעות, שזה כולל גם שיעור וגם סעודה ביחד. בסוף הערב הזה תהיה פעילות חיבור של מדורה.

אם לא יהיה גשם.

תלמיד: אם לא יהיה גשם. אני אגיד משהו כלפי הלוז של יום שישי, גם מתוך מה שעבדנו וגם מתוך מה שעשינו. יש פה שתי נקודות מרכזיות שהיינו רוצים לברר אותם. אחת, כדי להגיע בשעה שמונה בבוקר, זה אומר שיהיו לא מעט חברים שיקומו בסביבות השעה ארבע וחצי ויצטרכו בחמש וחצי כבר להתחיל לנסוע לכיוון המקום, ולהגיע לשם. מדובר בסופו של דבר מדובר על יום מאוד אינטנסיבי וארוך. מה שעמד לנגד ענינו זה שכל הכנס הזה הוא יום וחצי.

אז יש פה שאלה. מצד אחד, זה יום אינטנסיבי, לכן השתדלנו לאפשר כמה שיותר מנוחות. מצד שני, אנחנו מודעים לזה שזה יום אינטנסיבי. רצינו לדעת האם המשמעות היחידה כדי לאפשר קצת יותר זמן, היא במקום לעשות שלושה שיעורים ביום הראשון, זה לעשות רק שני שיעורים? ולטעמנו מפסידים מזה יותר.

לא. אנחנו נעשה שלושה שיעורים. יכול להיות שבמקום שעתיים וחצי שיעור, נעשה את השיעור הראשון ואת השיעור השני שעתיים.

תלמיד: ואז לתת עוד קצת הפסקה.

לתת יותר מקו ם לשירים, לחיבור, למשהו יותר חם. זה מה שהייתי אומר.

שאלה: השאלה השנייה, לגבי המדורה בערב. יוצא שיש לנו שיעור, ואחרי השיעור השלישי יש ארוחת ערב חגיגית עם טיש, ואחרי זה יוצאים למדורה. ועלתה השאלה לגבי הרלוונטיות של המדורה הזאת, אם זה הכרחי לא הכרחי?

אני אף פעם לא הרגשתי בזה איזה משהו. כי זה בכל זאת המון אנשים שעומדים סביב האש הזה. מה זה? אנחנו צריכים לצלול שם, משהו? אנחנו צריכים ברביקיו לעשות, או איזה פולחן?

תלמיד: אני אגיד מה הרציונל, ומה השאלה. הרציונל הוא שזה היום הראשון של הכנס, הרבה חברים יגיעו מכל העולם. אז באופן טבעי אנשים אחרי פעילות נשארים ביחד, כדי לדבר, כדי להיות ביחד. אלה חברים מהכלי העולמי שהגיעו, שלא ראו אחד את השני הרבה מאוד זמן.

אבל זה מקום שאתה מוציא אותם כמה מטרים מחוצה לאוהל, זה חושך.

תלמיד: אבל זה עדיין יהיה בתוך המתחם.

זה לא אחרי הגדר?

תלמיד: זה לא יהיה אחרי הגדר. לא.

כן, יש מקום?

תלמיד: כן.

אני לא יודע, לי נראה שזה בכל זאת חושך מאוד חזק.

תלמיד: אוקי.

האם לא טוב אם אנחנו נמשיך עוד יותר את ה.. אמנם שארוחת ערב וטיש זה גם שעה וחצי. זה הרבה זמן.

תלמיד: נכון. אבל זה מתוך המחשבה שיש לפחות חצי שעה סעודה וזו סעודה שזורמת לטיש. פעם קודמת לדעתי ישבנו כמעט שעתיים בפורמט הזה.

לי נראה שמדורה היא קצת מיותרת. אתם צריכים את זה לדעת מראש?

תלמיד: לא חובה. אנחנו רוצים להציג את יום שבת. יום שבת אנחנו בשעה ארבע וחצי נתחיל להתעורר ולהתארגן, בשעה חמש וחצי תתחיל הכנה לשיעור ויהיו לנו שלוש שעות של הכנה לשיעור ושיעור. מיד אחרי זה סעודת מקובלים שיושבים סביב שולחנות עם תוכן והכול. אחרי זה נאפשר הפסקה להתארגן, עוד טיפה לנוח, כל מי שצריך לעשות דברים. משם נצא לטיול המסורתי שלנו, ויש כבר קבוצה של חברים שעובדת על התוכן מה יהיה לנו בטיול, מה נעשה שם, הפעילויות. יש כמה רעיונות מאוד יפים. מהטיול עצמו אנחנו ישר חוזרים לתוך ישיבת חברים ושיעור, מסיימים בבופה, פירוקים, ובשעה ארבע אנחנו יוצאים חזרה כולנו לכיוון הבתים, מתפזרים ומסתיים.

אני הייתי מקצר, כך דעתי. אני הייתי עושה ככה, איפה שאפשר לקצר רבע שעה, חצי שעה. שיעור ארבע גם הייתי מקצר, שיעור חמש הייתי משאיר הוא סך הכול שעתיים. לא הייתי עושה הפסקה מתשע וחצי עד עשר וחצי, על מנת לצאת יותר מוקדם.

תלמיד: בגלל שזה בוקר יש הרבה פעילויות בוקר שכל בן אדם צריך לעשות עם עצמו.

איזה פעולות בוקר?

תלמיד: אולי חצי שעה.

אני הייתי עושה את זה בכל זאת.

תלמיד: זו המציאות פשוט.

בסדר. יכול להיות. אבל הפסקה של שעה לזה?

תלמיד: אז אולי חצי שעה. בסדר.

הטיול, יכול להיות ששעה וחצי זה בסדר. ישיבת חברים היא סך הכול חצי שעה, נגיד. שיעור זה שעתיים, בופה חצי שעה.

תלמיד: בסדר. אפשר לקצר פה בקלות שעה.

אני הייתי מקצר כדי להגיע הביתה באור היום, לקראת סוף היום. יש הרבה אנשים שנוסעים ברכב שלהם או כולם באוטובוס? מי נוסע ברכב הפרטי?

תלמיד: הרבה.

הרבה בכל זאת. נגיד שליש.

תלמיד: קבוצות ישראל גם באים הרבה מאוד ברכבים.

גם ברכבים. אז כדאי לנו לצאת משם יותר מוקדם. הם אומרים שהטיול מיותר. טיול מיותר והפסקה מיותרת. תחשבו על זה. הפסקה נראה לי שמיותרת, אני לא יודע לאיזה צורך היא, אתם שומרים על זה בסוד. וטיול, לא יודע.

תלמיד: מה אתה חושב כלפי הטיול?

מתי מתחיל החושך?

תלמיד: חמש וחצי.

כמה הנסיעה משם?

תלמיד: שעתיים למרכז.

שעתיים. את הצפון אנחנו כבר לא יכולים לקחת בחשבון, אבל לפחות עד המרכז שלנו שיגיעו באור היום, בין הערביים. תנסו משהו לעשות. אני חושב שכך זה כדאי.

תלמיד: בנושא הטיול האם אתה רואה משהו משמעותי בטיול כזה שיהיה פעולה שעושים אותה ביחד, או שזה לא כזה משמעותי, ואני מדבר על תועלת מעבר לחילוץ העצמות וחילוף הנוף?

נחשוב, נעשה משהו. אולי לעשות טיול עם ישיבת חברים יחד, לקצר הפסקה לחצי שעה או משהו, תראו איך לעשות.

תלמיד: מיד בסוף השיעור אחרי הסיכום בעשיריות, היום יש את המפגש ערבות TEAM, אז כולם, כל הכלי העולמי כולם מוזמנים להשתתף בהכנה הזאת.

כן. נקווה שעד אז לא יהיה כזה מבול, יום יום ואז הנסיעה תהיה בטוחה יותר.

שאלה: בעבר עשינו במתחם קצת ספורט, משחקים כדי לשחרר את הגוף, זאת הייתה פעילות מאוד מחברת, מאוד כיפית בבוקר.

במקום טיול. גם אני [חושב].

שאלה: אמרת שהעיקר שאנחנו צריכים עכשיו לעשות כתוצאה מלימוד הספר, זה העלאת מ"ן, שזה העיקר, מה זה המ"ן הזה?

חיסרון. מה שיש לך בעומק הלב אתה יודע או לא, בטוח שאתה לא יודע. תצטרך להיכנס לתוך הלב, יותר ויותר ויותר עמוק ולהבין מה הלב רוצה. ואתה תראה שאתה והלב זה לא אותו דבר, לגמרי לא אותו דבר. אתה מדבר דבר אחד והלב אומר משהו אחר, והבורא שומע מה שיש בלב ולא מה שאתה מדבר בפה. אז יש לך בעיה.

תלמיד: אז מה הלב צריך לרצות, על מה צריך להיות המ"ן הזה, לכלול את אומות העולם? את היהודים שייתקנו? החיבור שלנו בכנס בעשיריות?

הלב צריך לרצות להתחבר עם הבורא. ממש להיות בייחוד עם הבורא. זה לא חיבור, זה לא נישוק, זה חיבור עם הבורא, אבל כדי שהחיבור הזה לא יהיה אגואיסטי אתה חייב לחיבור הזה לצרף בינך לבין הבורא את כל האנושות, כל המציאות, את הכול, שיהיה באמצע בינך לבין הבורא. אז תנסה לחשוב שכל המציאות הזאת היא חייבת להיות ביניכם, שאתה אוהב כל המציאות כמו שאת הבורא, זה נקרא "מאהבת הבריות לאהבת ה'" וכך תבדוק את עצמך.

תלמיד: המ"ן הזה שבו אני כולל בי את העשירייה ואת כל העולם ואת עם ישראל, בעיקרון הוא יכול למלא את התפקיד שלנו ולמנוע אותן הצרות שעתידות לבוא?

והבורא, כל הסנדוויץ' הזה. כי כל העולם הוא בינך לבין הבורא, אז יש ראותך ומהצד השני הבורא, וכל העולם באמצע ואתה מבקש שכל זה יהיה ישראל אורייתא קודשא בריך הוא אחד.

תלמיד: זאת עבודה שרק אנחנו עושים, כן? אבל אנחנו לא אומרים את זה לאחרים, גם לא לעם ישראל שזאת למעשה הדרישה שצריכים לקיים?

לא, אנחנו לא אומרים את זה כי אנחנו פונים לאנשים שהם לא יודעים ולא מבינים, אלא אנחנו רק אומרים להם שהחיבור בינינו, הוא כהצלה לכל העולם. ולכן צריכים להתחבר, צריכים למצוא דרך לחיבור, אחרת העולם שלנו יתרסק. כדור הארץ גם כך לא סובל אותנו אתה רואה מה שקורה, אז אנחנו נגיע למצב שהוא יתחיל לפלוט אותנו, לזרוק אותנו.

פשוט, יהיו כאלה תופעות טבע שלא נוכל להמשיך לחיות, לא נוכל לשרוד. על זה מדובר וזה בקרוב, זה יותר גרוע ממלחמת העולם. פשוט תהיה בעיה.

ולבורא ישנם הרבה אמצעים כדי להכניע אותנו, הוא מוריד את אחוז החמצן באוויר ובוא נראה אותך איך אתה תתפקד, [בלי אוויר], ככה תתקיים? אז לא יהיו לך שטויות בראש.

(סוף השיעור)