שיעור בוקר 24.04.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 27.12.2002

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/f0vswBJZ?activeTab=transcription&mediaType=video

ספר "כתבי רב"ש", כרך א', מאמר "בענין חשיבות החברים"

"סדר ישיבת החברה", זה מהמאמרים הראשונים שהרב כתב לקבוצת התלמידים החדשים, לא דתיים, שהגיעו אליו מתל אביב בשנת 83, 84. כדי לתת להם כיוון בהתקדמות למטרת הבריאה הוא כתב את המאמרים האלה על החברה.

יש מאמר בספר "שמעתי" שנקרא "דומם, צומח, חי, מדבר", שבו בעל הסולם מסביר שממחשבת הבריאה יש לנו התפתחות של ארבע בחינות דאור ישר. מהאור, שזו בחינת שורש, מחשבת הבריאה, באה בחינה א', שזה רצון לקבל. ומהרצון לקבל באה אחר כך בחינה ב', שזה רצון להשפיע, ואחר כך באה לנו בחינה ג', שהיא מימוש של הרצון להשפיע. בזה שבחינה ב' לוקחת את בחינה א' ורוצה על ידה להשפיע, זה כבר נקרא בחינה ג' - רצון לקבל (על ידי בחינה א'), ואחר כך יש לנו בחינה ד', שהיא הרצון לקבל במלואו.

יש כאן דברים מעניינים. בעל הסולם מסביר במאמר "דומם, צומח, חי, מדבר", שהרצון לקבל שבדומם הוא רצון לקבל קטן מאוד. זאת אומרת, לפי מה שהבורא רוצה להשפיע, לפי זה נברא בנברא רצון לקבל. והרצון לקבל שיש כאן בנברא, הוא לא רצון לקבל שבכלל הנברא מבין אותו. זה הטבע שלו, הוא לא מבקר את הרצון לקבל שלו, אלא בצורה כזאת הוא קיים ומשמש בו. נגיד כמו שבדומם, בצומח, וגם בחי ובמדבר בעולם הזה.

יש לנו טבע, ובטבע זה פשוט, כל אחד מקיים את הטבע שלו במחויב, רוצה או לא רוצה. זאת אומרת בבחינה א' בכלל אין מה לדבר על בחירה חופשית, אין שום תנועה חופשית. בבחינה ב' כבר מתחילה להיות בחירה חופשית. במה? במה הרצון קצת יותר חופשי? הוא עדיין לא בבחירה חופשית, אלא בוא נגיד במין תנועה חופשית פנימית. במה? רצון הבורא שהוא יקבל, והוא מתנגד לרצון לקבל של הבורא ועושה ההיפך, עושה כאילו יש בו רצון להשפיע.

אבל מאיפה בא הרצון להשפיע הזה? הרצון להשפיע הזה בא מפני שהבורא גילה את עצמו בבחינת שורש כהנותן, זאת אומרת אני רואה לא רק את התענוג שיש לפניי, אני רואה את נותן התענוג. בבחינה א' יש כאילו חץ, תענוג שנכנס בי, התענוג עצמו זה נגיד חץ, ובפנים בתוך התענוג יושבת נוכחות הבורא, פתאום אני מרגיש את זה, וכשאני מרגיש את נוכחות הבורא, אז אני רוצה להשפיע.

זאת אומרת, גם זה בא במחויב, אין שום שליטה. בחינה ב' רוצה להשפיע מפני שגילוי הבורא מחייב אותה בזה. ואחר כך באה בחינה ג', כי בחינה ב' מבינה שהיא רוצה להשפיע אבל איך היא יכולה להשפיע? היא מגלה בבורא דרגה עוד יותר למעלה, שהוא רוצה להשפיע וזה נותן לו תענוג מזה שהוא משפיע. אז מאיפה יש לו תענוג? יש לו תענוג מזה שאני נותנת לו. אז היא כביכול לוקחת את בחינה א', ומתחילה לקבל בבחינה א', כשהקבלה בבחינה א' היא בעצם ההשפעה שלה.

גם בזה היא בעצם משתמשת בכל היוצרות שלה. יש כאן רצון שבא במחויב מהבורא, לקבל, רצון שנבנה במחויב מהבורא, להשפיע, פעולת ההשפעה שבאה כתוצאה משניהם, א' וב' יחד נותנים לנו את בחינה ג', ואחר כך באה בחינה ד', שזה כבר הרצון לקבל לעצמו שנולד כתוצאה מהרגשת השורש. אומר בעל הסולם כך, ברצון לקבל שבבחינה א' אין לנו בכלל שום נגיעה, זה טבע בפני עצמו. וזה הכלל של כל הדומם שבעולם הזה, שהוא לא יכול לזוז אפילו, אין לו גם בעולם הזה שום אפשרות לעשות איזו תנועה, הוא לא יכול להפוך את עצמו ממקום למקום, מזמן לתנועה, לשום דבר.

הרצון לקבל שבבחינה ב' הוא כבר יותר גדול, הוא כבר צומח. זאת אומרת הוא באותו מקום, הוא לא זז, הוא יכול להתפשט אבל הטבע של כל הצמחים הוא אותו טבע, בבת אחת צומחים, בבת אחת נובלים, בבת אחת פותחים את עצמם לקראת השמש או משהו. לאף אחד מהם אין רשות בפני עצמו, כולם אותו דבר. זאת אומרת, אותו מין זה בדיוק אותו מין. אתה יכול לקחת צמח אחד ולבדוק את השני והשלישי, אם הם בדיוק מאותו מין, אין לך צורך לעבור ולבדוק כל אחד, לאף אחד מהם אין אופי מיוחד.

מה שאין כן, כשאתה לוקח את בחינה ג', אחרי צומח כבר בא לנו החי, החי כבר נע ממקום למקום. אומנם יש בחי דברים משותפים כמו דגים שמטילים ביצים במקום אחד, בזמן אחד, או חתולים שמזדווגים בזמן מסוים, כי יש להם מין תכונות כלליות, אבל לכל אחד יש גם חיים פרטיים, וכל אחד ואחד נע ממקום למקום, ויש לו מין חופש תנועה חיצונית, אבל בכל זאת הם קשורים לאותו זמן שבו הם קיימים.

מה שאין כן אדם, בחינה ד', יש לו יכולת לזוז, יש לו חיים אישיים, פרטיים. והעיקר בבחינה ד' במיוחד, שחוץ מזה שהוא מרגיש עבר, הווה ועתיד, מה שאף בחינה אחרת מכאן לא מרגישה, הוא מרגיש את הסביבה. מה זאת אומרת מרגיש את הסביבה? כל ההבדל בין בחינה ד' לכל יתר הבחינות במיוחד, הוא שבבחינה ד' הוא יכול לסבול מסבל חברו, זה נקרא "לקבל על עצמו צער הציבור", ואחר כך להגיע לתוצאה, למילוי מזה.

בבחינה ד' יש תוספת מהותית, שהיא יכולה לקנות רצון נוסף מה שאין לאף אחד אחר. ואז הרצון הזה שבבחינה ד', הוא יכול לקנות בנוסף, מה שבחינות א', ב' וג' לא יכולות לעשות, כי הן משתמשות באותו רצון, ברצון שברא הבורא. אנחנו אומרים שכל הרצונות האלו, שורש, א', ב', ג', באו מהאור שיוצא מהבורא. ואילו בחינה ד' באה מהרגשת המעמד של הבורא, מנקודה יותר גבוהה, והיא מצרפת לכל הבחינות את המעמד של הבורא. לכן בחינה ד' היא גמר הכלי, כי יש בה רצון שלא נבנה בצורה ישירה מהבורא, אלא נברא, או בנו אותו כבהמה נגיד, ולאחר מכן הגיע לזה שקנה רצון נוסף.

מאיפה הוא לוקח את הרצון הנוסף הזה? מהזולת, ממה שנמצא מחוצה לו, מהבורא. היכולת הזאת נקראת "אדם", היכולת לקנות חיסרון נוסף ממה שמגיע אליו מלמעלה בצורה ישירה. איך זה מתבטא בעולם שלנו? מאיפה ניקח את הרצון? אנחנו נמצאים במצב הנמוך ביותר, החשוך ביותר, אין לנו שום אפשרות להתקשר לנקודה הגבוהה הזאת, למעמד הבורא, שניקח את הרצון הזה ממנו, מצד אחד. ומצד שני אנחנו חייבים להיות בהסתר, שתהיה לנו בחירה חופשית. כי אם לא תהיה בחירה חופשית, אז אנחנו לא נמצא את כל העלייה הזאת, אלא נהיה מחויבים לבצע את פעולות הטבע. אם אני אראה את הבורא, אז אני אהיה כמו בכל הבחינות האלו, אני אהיה פשוט במצב שאני מחויב לתפקד כמו שהטבע מחייב אותי. אלא זה שהבורא נסתר, זה נותן לי אפשרות לעשות משהו בצורה עצמאית. אבל מה לעשות בצורה עצמאית, את זה אני לא יודע.

לכן הייתה שבירת הכלים, והנשמה התחלקה להרבה נשמות, כך שאני יכול לבצע את הפעולה הזאת, את קניית הרצון החיצון, לא מהבורא שנסתר, אלא מאנשים שנמצאים מסביבי. אם אני הולך לרכוש את הרצונות שלהם, בסופו של דבר כשאני רוכש את כל יתר הרצונות שנמצאים בכל יתר הנשמות מחוצה לי, זה כמו שהגעתי לגילוי הבורא, למעמדו, ורכשתי את החיסרון הזה. כי חיסרון שנמצא בחברה וחיסרון שנמצא בזולת ממני, בסביבה, וחיסרון שנמצא בבורא, זה אותו חיסרון. הוא מחוצה לי, ומה שמחוצה לא נחשב אצלי בכלל למשהו שקיים. לכן לקנות חסרונות מחברים ולקנות חיסרון נוסף מהבורא יוצא כלפיי אותו דבר. וזה כל הפתרון שיכול להיות אצלנו לעלות לדרגות רוחניות.

כאן הרב'ה מסביר באיזו צורה אני יכול לקנות חיסרון מהציבור, צער מהציבור, "המצטער עם הציבור זוכה לנחמת הציבור". הוא אומר שקיימות שלוש אפשרויות שאני יכול להתנהג עם אנשים שנמצאים סביבי. קודם כל, מדברים על אנשים שהם נמצאים פחות או יותר באותו נתיב, באותה התפתחות, באותה מטרה, באותו קו חיים כמוני. לכן איך אני צריך להתייחס אליהם, כי מהם אני רוצה לקנות את הרצון. הוא אומר, אפשר להתייחס לאנשים שסביבך או כרב, זאת אומרת יותר גדולים ממך, או כחבר, השווים לך, או כתלמיד, שהם יותר קטנים ממך. לא קיימות אפשרויות אחרות, ג' אפשרויות - רב, חבר, תלמיד. יותר עליון, שווה, ויותר תחתון.

בהתאם למה שאני רוצה להשיג, כך אני צריך להתייחס אליו. אם אני רוצה ללמוד ממנו, ואני רוצה ללמוד ממנו, אני רוצה לקלוט ממנו את הרצון שלו, ואת הרצון שלו אני יכול לקלוט דרך המילים, דרך ההשפעה שלו אליי, דרך זה שאני מתפעל ממנו, אז אני מעוניין שהוא יהיה בעיניי גדול ואני אהיה קטן. כי אם אני אקנה יותר רצון, אז אני אתקדם יותר לקראת המטרה. זאת אומרת, כמה שיותר להעלות כל חבר וחבר בעיניי, שכבר לא יהיה חבר אלא שיהיה כמורה, ולהרגיש את עצמי פחוּת כלפיו, זה לטובתי. ההפרש הזה ביני ובינו, איך אני מעריך אותו כלפיי, ייתן לי את גודל ההתפעלות ממנו, ייתן לי את גודל הרצון, ואז באותה מדרגה אני קופץ קדימה.

זה לא חשוב איזה מעלות באמת יש לחבר, לא חשוב בכלל כמה הוא יודע, ועד כמה הוא בעצמו משתוקק, אלא זה תלוי רק בהערכה שלי. לא מן הסתם כתוב "מכל תלמידיי השכלתי". יכול להיות רב גדול ותלמידו קטן, והוא עושה מעצמו עוד יותר קטן מהתלמיד, לומד ממנו ומקבל ממנו חיסרון. כי כשאנחנו מקבלים חסרונות, אנחנו לא מקבלים חסרונות מהאדם, מהאנשים סביבנו, אנחנו מקבלים חסרונות מאותה נשמת אדם הראשון.

עליי להתייחס כך לחבר, שלא חשוב לי אם הוא גדול או קטן באמת, אלא הכול תלוי לפי איך שאני מעריך אותו, שזה לגמרי יכול להיות סובייקטיבי ולא אמיתי, ובכלל אין פה קני מידה אמיתיים. על זה רב"ש אומר, שבדברים שלו האדם תמיד מרגיש שהם טובים, בדברים של החבר, לא נורא, כי אם הוא לא יכול להשיג את זה, לגנוב את זה, אז הוא לא רוצה להעריך אותם כטובים, בשביל מה לו לסבול מזה שלחבר יש.

הוא נותן דוגמא לי עם ילדים. הילדים שלי הם טובים, למה? כי אני אוהב אותם, ואני רואה בהם רק דברים טובים. מלכתחילה אני רואה. אני מחפה, אני בונה את הדמות של הילד בעיניי שהוא טוב. איך האמא תמיד אומרת לילד, איך אמא אמרה לך? איזה חכם אתה, איזה יפה אתה. האם מישהו אחר המסתכל עליך יגיד כך? אבל אמא אומרת כך, זה ידוע.

הכול תלוי בהערכה הסובייקטיבית שלנו, את זה אנחנו צריכים לדעת, ולכן בזה הבחירה החופשית שלנו בלבד. איך נתייחס אחד לשני כך שלא אכפת לי באמת מי הוא בעצמו, כי אני יודע מלכתחילה שאני תמיד משוחד ותמיד אני רואה מה שטוב לי, לכן אני לא הולך בכלל לחפור בו ולהתחיל למדוד את המידות, הנטיות והאופי שלו. אלא אני מתייחס לזה כך שאת זה נתן לי הבורא כדי שדרכו אני אוכל לקבל תוספת רצון. ואז העבודה שלי כלפיו היא שאני פחות והוא יותר בעיניי, וכך אני רוכש דרכו רצון יותר גדול, ועל ידי רצון יותר גדול אני עולה במדרגה.

הבחירה שלנו היא רק למצוא את הסביבה שהיא תהיה פחות או יותר באותו נתיב, ולהעמיד אותה בצורה כזאת מולי שהיא תהיה גדולה מאוד ואני קטן מאוד. אז אני אתפעל מהם כמו ילד קטן מהגדולים שעל ידי זה הוא לומד, וכך גם אני אלמד יותר וארכוש מהם דברים שאני צריך לדרך.

כדי להתפעל מהחברה, לא מספיק שאני אעשה אותם גדולים ואני קטן, אלא אני צריך לראות מה הם משפיעים לי. הקטן יכול להיות מושפע מגדולים שהם חבורת עבריינים, ומהר מאוד להגיע להיות עבריין, או מחברה טובה שתעזור לו באמת להגיע להישגים. אני צריך להשפיע לחברה במה הם רוצים, במה הם ירצו ובמה הם ישפיעו עליי. אנחנו צריכים לסכם בחברה שהשפעת החברה הכללית על כל אחד ואחד תהיה רק ברוממות המטרה, ברוממות הבורא, כי רוממות המטרה נותנת כוחות.

בסופו של דבר החברה הופכת אצלי לאמצעי, למנוף, למכשיר שעל ידו אני מגיע לבורא בצורה ממש קצרה. אני על ידי החברה מגיע לבורא, פשוט מאוד. אין דברים אחרים בדרך, ואת זה בעל הסולם מבאר לנו במאמר "בחירה חופשית"¹. אין לאדם שום אפשרות אחרת להגיע למטרה אלא רק על ידי הסביבה. הסביבה אלו אותם הרצונות שאדם צריך ללקט ולחבר לעצמו, על ידי כל הרצונות שהוא לאט לאט מלקט מהסביבה, מכל העולם. לכן כתוב "ואהבת לרעך כמוך כלל גדול בתורה", "כלל", זאת אומרת הכלי הכללי לקבלת התורה, לקבלת האור. לכן העבודה שלנו, כמו שכתוב במאמר "בחירה חופשית", היא רק כלפי החברה. הבורא הוא המטרה והחברה היא אמצעי.

רכישת הרצון לקבל מהחברה היא קניית הרצון לקבל החיצוני, כי אם אני לא קונה משהו מחוצה לי, אז אני נשאר בטבע הבהמי שלי. ואם אני קונה משהו מחוצה לי, אז במידה הזאת אני נעשה אדם. כי ההבדל בין בהמה בבחינה ג' לאדם בבחינה ד', הוא שבהמה מרגישה את עצמה ולכן לא מרגישה את העבר, ההווה והעתיד, כי היא לא מרגישה את ההתפתחות שלה, ולא יכולה לקבוע את ההתפתחות שלה. מה שאין כן האדם שרוכש כלים נוספים, על ידם הוא מתפתח.

אני שנמצא בטבע שלי, אם אני לא מתחבר עם הזולת, הראשון, השני, השלישי, אין לי במה להתפתח. כל מדרגה הבאה שאני צריך אליה לעלות, אם אני נמצא במדרגה, ואני רוצה לעלות ממדרגה אחת למדרגה שתיים, ההבדל בין המדרגות, הרצון הזה, אותו אני חייב לקבל מהסביבה, בי הוא אף פעם לא יצמח. אין בי רצונות יותר ממה שיש לי. זה נקרא "להצטער בצער הציבור", לקנות רצונות מהציבור, צרות ממנו, חסרונות, חללים, ואז זוכה ל"נחמת הציבור", למילוי באותם הכלים.

תלמיד: אם יש לי חבר בקבוצה שאני לומד יחד אתו, ולפעמים הוא נותן פשוט הסבר, או שמסתכל על משהו שאנחנו לומדים בקבלה, ובוחן את זה מנקודת המבט שלו של למוד גמרא, והוא אומר משהו שבכלל לא קשור לנושא, והוא שובר את הכול, ואתה באמת מרגיש ויודע שזה לא נכון.

יש בעיה שאנשים שהם למדנים גדולים, שיודעים גמרא ועוד כל מיני דברים וזה מבלבל קצת את המתחיל בדרך. האמת שאם תלמד גמרא ואת כל הספרים באמת בצורה נכונה, אתה תראה שזה קבלה.

כל האנשים שכתבו את כל סוגי הספרים האלו, הם התכוונו לאותם הדברים. ואין שום הבדל, אם מדברים בגמרא על חפצים, על בהמות, על החיות, על העצים, או על בני אדם, זה הכול הבחנות פנימיות בתוך הרצון שלנו, ולא מדברים בכלל על העולם שלנו, אלא רק על ההבחנות האלה. אלא שקשה מאוד לראות מעבר למילים, כי מדברים כאילו על מה שמתרחש בעולם שלנו, אז מאוד קשה לנו לתאר את ההבחנות הרוחניות.

לכן אנחנו עוברים לשפת הקבלה, כי באמת אין שום הבדל מה ללמוד. בהתחלת "הקדמה לתלמוד עשר הספירות", בעל הסולם מסביר למה אנחנו מעדיפים ללמוד את אותה תורה, שכל כולה נתנה לאדם, ש"בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין", זה כדי לתקן את הרצון שלנו ולעלות על ידי התיקון לדרגת הבורא, "עד ה' אלוהיך". אז זו אותה תורה, אבל המועיל ביותר זה שפת הקבלה, כי כשאתה לומד בשפת הקבלה אתה לא מתבלבל.

זה מכוון אותך כמה שיותר ישר למה שאתה רוצה להגיע, ולא שאתה לומד על הבהמות או על החיות, על הגניבות וכל מיני דברים, כי אם אתה רוצה או לא רוצה, המוח שלנו גם כל כך מבולבל ועם כל כך הרבה הפרעות, שאנחנו לא מסוגלים להחזיק את הכוונה שלנו להגיע למטרת הבריאה, אפילו בזמן שלומדים קבלה, כל שכן כשלומדים את זה בגמרא.

אבל אני למדתי עם הרב'ה גמרות, ונהניתי מאוד מההסברים שלו. זאת אומרת, בעצמי לא ראיתי כל כך את הפנימיות שם, על מה באמת בדיוק מדובר. אבל הוא פענח לי כמה דברים, נתן לי כמה מפתחות, שזה רצון, וזה ספירות, וזה קומות ועולמות, ותכונות כאלה ואחרות, קו ימין, קו שמאל, רחמים, דין, זכר, נקבה וכן הלאה, ואיך ולמה התכונו בעלי הגמרא, בכל מיני ההגדרות שנתנו לנו, למה הם מדברים כאן דווקא בסיפור הזה על מה שמתרחש בין בני אדם, וסיפור אחר על בין בהמות, ובמקום אחר בין אדם עם הבהמה, ועל אדם עם השדה. למה הם בצורה כזאת מבררים את הדברים.

לאחר שאדם מקבל מפתחות הוא רואה את זה בגמרא בצורה מאוד ברורה. ודווקא בשפת הגמרא אפשר לברר או להעביר, בוא נגיד, הרבה יותר הבחנות ממה שבשפת הקבלה, כי בשפת הקבלה עד שאתה אומר על משהו "בחינה כזאת בתוך בחינה כזאת, בתוך ספירה כזאת, ועל ידי מצב כזה וכזה" אז בחיים שלנו אתה יכול להשתמש רק במילה אחת, וכבר יהיה לך ברור על מה אתה מדבר.

זאת אומרת שהשפה הרבה יותר קצרה להבנה, אבל רק למי שמבין, למי שכבר נמצא בזה. ולכן זה לא הגמרא שמישהו לומד אותה בצורה מגושמת, אלא המגושם הוא התלמיד שהגיע, שלא רואה בגמרא הבנה חוץ מהכתוב "מוות" ו"חיות" ו"נזיקין שבעולם הזה", ואז הוא מנתק את התורה מהרוחניות, והרי התורה כולה מדברת על הרוחניות. לא נתנו לנו את זה כדי לדעת איך להתנהג עם בהמות וחיות, אלא כל המטרה "בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין", זאת אומרת שעל ידה באמת נתחיל להתעלות, לגלות את העולם הרוחני.

כל הבעיה היא שבמשך הדורות שכחו את העיקר בשביל מה ניתנה התורה ומשתמשים בזה רק כלימוד. ולגבי הלימוד, לומדים כאילו זה בעולם הזה ואז מורידים גם את כל המצוות שרק קיימות בשטח העולם הזה, ואין בהם שום דבר רוחני, אבל מה לעשות עם אנשים כאלה? שום דבר, רק להגיד להם " כאן אנחנו לומדים את שפת הקבלה, אותה תורה בשפת הקבלה".

ולכן אצלנו יש מנהג, וזה נשמע מאוד מוזר, משונה ואפילו חריג, שאנחנו לא פותחים חומש אפילו לפני שאנחנו לומדים את שפת הענפים. אם אני פותח חומש, אני צריך להיות בטוח שמעבר למילים בחומש אני איכשהו אראה רוחניות. מה הבורא, כביכול דרך הנקודה שבלב שנקראת משה מהמילה "למשוך", דורש ממני שאני אעשה עם הפנימיות שלי, איזה דברים ואיזה פעולות אני צריך לעשות, איזה מערכות אני צריך, איזה שלבים אני צריך לעבור.

אם אני לא מתייחס לסיפור שבתורה בצורה כזאת, עדיף לי לא לקרוא, אלא לחכות עד שבאמת אני כבר אהיה בזה, כל שכן גמרא. בעל הסולם מסביר את זה ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות". אתה מאד מקשה על עצמך. אין יותר זלזול מלהוריד תורה מרוחניות לעולם הזה, היא ניתנה רק להתעלות, ואתה רוצה להשתמש בה דווקא כאן, ובאמת בעולם הזה אין לה שום שימוש. במה לשמש, מה אתה יכול כאן בעולם הזה, זאת אומרת, בלי לתקן את עצמו ולהתעלות, מה אפשר לעשות?

אנחנו לומדים בהתפתחות העולמות, שכל התיקונים יכולים להיות רק בעליות, "עיבור", "יניקה", "מוחין". רק בעליות. אי אפשר להישאר באותו מקום, גם לתקן את עצמו, וגם להתקדם בצורה כזאת. התקדמות זה עלייה. אז לא להוריד את התורה, אלא רק לעלות לדרגתה, אין מה לעשות.

בווינה זו בעיה גדולה, אני מקווה שתסתדרו לאט לאט. האמת שצריכים למשוך אנשים אחרים, חילוניים ממש, זרים, יש שם המון מרוסיה, אז צריכים למשוך אותם, וזה ייתן כבר אווירה אחרת. אני לא רואה כל פתרון אחר. לא תהיה התקדמות. הם לא אשמים האנשים האלה, הם קיבלו חינוך כזה שיש להם כבר גרסא דינקותא להסתכל כך על הדברים. קשה מאוד להיפטר מזה. גם אותה גרסא דינקותא יש לאנשים שבאים אלינו מתל אביב, חילוניים, שיושבים כאן. עד שהם מנקים את הראש ומתחילים לראות את עצמם ולהתייחס למה שלומדים בצורה רוחנית, זה לוקח המון זמן.

כל שכן, מי שקיבל חינוך שהוא גרסא דינקותא כמעט ואי אפשר, ממש צריכה להיות לאדם הזה ישועה מלמעלה, מיוחדת, אישית.

תלמיד: איך זה קורה ששכל רוחני מתלבש בכזאת שלמות על שכל גשמי עד די כך שאפשר להתפלפל על זה ולהיכנס לזה בשכל הרגיל שלנו?

איך יכול להיות ששכל רוחני מתלבש בשכל גשמי? אולי אני לא מבין את השאלה, איזה שכל רוחני ושכל גשמי? אנשים שפותחים גמרא או שהם רואים שמדובר, כמו שכתוב שם באותיות על בהמות, חיות, נזקין וכדומה, איך לעבד את האדמה, איך לאפות את הלחם, ועל עבודת בית המקדש וכן הלאה. זאת אומרת, הם מסתכלים איך עליהם להתנהג בעולם הזה.

או שהם כבר מבינים, ונמצאים במדרגה רוחנית, ובשבילם כל המילים שבגמרא זו שפת הענפים. אתה קראת על שפת הענפים? בחלק א' "תלמוד עשר הספירות" יש חלק שנקרא "הסתכלות פנימית", ושם בעל הסולם מסביר מה זו שפת הענפים. שמקובלים צריכים להסביר לנו משהו על עולם העליון, ובעולם העליון אין לנו מילים, יש רגשות. אז איך אני אלביש את הרגשות האלו במשהו, איך אני אוציא אותם מהפה שלי כדי למסור לך? כי אין כנגד רגש שום מילה.

אבל מפני שיש ענף ושורש, ויש למעלה אהבה, ולמטה אהבה, למעלה יש מושג כזה שולחן, ולמטה שולחן, יש כלי למעלה, כלי למטה, מסך, אור, ימינה, שמאלה. אז הם הסתכלו למטה, מאיפה מגיעים כל השורשים, וכתבו לנו בשפה של השורשים. זאת אומרת, אם הם כותבים לי עט, אז זה לא עט, ואני מבין שהכוונה היא לאיזה כלי רוחני שעושה פעולה רוחנית מסוימת. ושם על הכלי הזה שנקרא עט, ועל הפעולה שלו אני לא יודע כלום, אבל בעולם שלנו כנגד זה יש התאמה כזאת, שזה נקרא עט, וידוע איזה דברים עושים על ידי העט, הקולמוס.

אז מתי אני יכול להשתמש בצורה נכונה בשפת הענפים? רק אם אני כבר נמצא בעולם הרוחני. לכן אני אומר שהרב'ה פתח לי גמרות, ואני ביחד איתו קראתי, אני זוכר שהפעם הראשונה הייתה כשהוא היה בבית חולים בשנת שמונים. הוא נכנס לחודש ימים לבית חולים כאן בבלינסון, הייתה לו בעיה עם האוזן. באותו זמן הייתי אצלו רק חצי שנה, וככה הבאתי אותו דרך כל הרופאים, לקחתי אותו בתור נהג. ופתאום אומרים לו להיכנס לבית חולים, אני סידרתי לו את כל המסמכים, את כל הדברים, הגענו במקרה, ואמרו לו מיד להתאשפז.

אז נשארתי איתו חודש ימים, ובחודש הזה הוא נתן לי הכול. אז למדנו שם גם גמרא, ופשוט, לפני שהגעתי אליו, כבר הייתי ארבע שנים כאילו חוזר בתשובה, כאילו, אתה מבין, חיפשתי אבל כבר הייתי עם כיפה, וניסיתי ללמוד דרך הגמרא, דרך כל מיני ספרים את הדרך, ולא מצאתי, לכן הגעתי אליו. אבל כשהוא פתח לי, אחרי שלמדתי קצת אצלו, והוא התחיל להסביר לי באיזו צורה הגמרא כתובה, אז הבנתי מה הם רצו ממני.

ולפני ארבע שנים כשהתחלתי ללמוד את הגמרא הזאת, לא הסכמתי בכלל, בשביל מה אני צריך אותה? כשהגעתי לאלו שכאילו החזירו אותי בתשובה, בכל זאת לא חזרתי, איזו חזרה? שאלתי אותם בשביל מה לומדים? והם אומרים, נו, אם תיתקע עם האוטו שלך באוטו של מישהו אחר, אתה תדע איך להתנהג, בגמרא כתוב על נזיקין. אמרתי בשביל זה אני צריך ללכת ללמוד להיות עורך דין, למה צריך גמרא? יש חוקים אחרים, אבל אתה תדע איך זה לפי החוקים האמיתיים. זאת אומרת, אנשים לא מבינים בשביל מה התורה ניתנה. אבל בהחלט זו בעיה.

אז אם מתלבשים מלמעלה, זו תמונה אחרת, ואתה רואה שזה אותו הדבר כמו ב"תלמוד עשר הספירות", אבל בגמרא יש עוד יותר טעמים הייתי אומר לך. כי אתה רואה עד כמה שפת הקבלה היא אומנם שפה מאוד מדויקת, והיא שפה מאוד חדה, ואתה לא סוטה איתה פתאום לראות דברים גשמיים. אתה יכול לדמיין איזה שהן צורות רוחניות, כאילו רוחניות, אבל זה לא שהן קיימות בעולם שלנו. אתה מדמיין לך פרצוף, שזה איזו קופסה, נכנס אור, יוצא אור, אבל זה לא קיים כביכול בעולם הזה. אתה לא מלביש על משהו בעולם הזה, את מה שאתה לומד ב"תלמוד עשר הספירות".

אבל המילים, המשפטים, המעברים האלה שיש לך בגמרא, מי שיודע, מי שכבר נמצא בהרגשה רוחנית, ומתחיל ללמוד אותה, אלה טעמים מיוחדים. בשפת הקבלה עד כמה שהיא טובה בחדות שלה ובכיוון, היא לפעמים לא יכולה להעביר דברים כאלה. זאת אומרת, אני לא מדבר על מה שמתרחש כשאתה נמצא בהשגה, אלא בכל זאת יש שם מה שנקרא ביידיש "געשמאַק".

תלמיד: הטעם?

כן, הטעם, הטעם הנוסף הזה, עושר הטעמים המיוחד. לכן את הגמרא, וגם את החומש, וגם הזוהר אנחנו מעדיפים ללמוד רק אחרי שאדם באמת נכנס. גם אצל הרב'ה למדנו את הזוהר מקסימום חצי שעה ביום, בדרך כלל 20 דקות, ככה בערב מי שהיה מתאסף לזה. ומה למדנו? קראנו שטחי, הוא כמעט לא הסביר כלום. זה היה סתם ככה לפני תפילת ערבית, מפני שחיכינו להיכנס לזה בפנים, ואז לקרוא אותו באמת בצורה מבוררת.

תלמיד: מה ההבדל בין קדושה להשפעה? בעצם ההבדל לא מעניין אותי, מה שאני רוצה זה להשפיע, אבל בשביל להשפיע אני שואל את עצמי מה ההבדל בין קדושה להשפעה?

השפעה וקדושה, מה ההבדל? השפעה זה נקרא פעולה, וקדושה זה נקרא מצב פנימי. כאילו מדברים על מציאות אחת, אבל זה מצב וזו פעולה. קדוש זה נקרא "נבדל" מהרצון לקבל. המילה קדוש, זה נקרא נבדל. נניח העט הזה קדוש, מה זה קדוש? הוא נבדל ממשהו, מדברים אחרים. זה פירוש המילה.

כשאני אומר על משהו "קדוש", בדרך כלל אצלנו זה מקובל, שקדוש זה נקרא שהוא לא שייך לעולם הזה, שהוא נבדל מהעולם הזה. אז השפעה וקדושה זה כאילו אותו דבר. רק "קדושה" זו התכונה עצמה, קדושה מעל הרצון לקבל, למעלה מהדעת, נגיד חפץ חסד והלאה. ו"השפעה" זה נקרא הפעולה שאתה עושה מתוך הקדושה.

תלמיד: אפשר להגיד שקדושה זה משהו בל יעבור?

אני לא יודע. שוב אני אומר, תגיד שהשפעה זה קדושה. אם אתה מתחיל להסתבך בין תכונה לפעולה, אז מספיק ככה. מחוצה לרצון לקבל, זו הגדרה יותר מדויקת. מה זה קדוש? נבדל. נבדל ממה? מהרצון לקבל.

תלמיד: נניח יש לי איזה חבר בקבוצה שלומד איתי, ואני רואה שממנו אני לא מקבל התפעלות, הוא סוחב אותי לדברים אחרים, אבל בכל זאת הוא איתי פה בדרך. מה אני צריך לעשות?

אחרי ששמענו עכשיו שאנחנו תלויים בקניית החיסרון מהחבר, ואין לי ברירה, אני תלוי בכם, אז אני כבר צריך לדאוג. קודם כל אני רואה שהאנשים כאן הם פחות או יותר לאותו כיוון, מסתבכים כמוני פה ושם, זה ברור, כי עוד לא נעלנו את עצמנו לאיזו מטרה ברורה, זה עוד לא מול עינינו, אנחנו עוד לא מחזיקים בזה, וכבר לא יכולים לסטות לאף מקום, לאף צד, ככה עדיין כולנו. אין מה לעשות, וזה המצב שאנחנו צריכים להיות בו. וכל שינויי המצבים, בכל אחד ובכללות, כל הבלבול הזה, הוא בדיוק מסודר ומחושב מלמעלה, תאמין לי במדויק.

אז עכשיו השאלה שלי, איך אני יכול לפעול בזה? נראה לי שהוא סוחף אותי לשם, והוא לכיוון ההוא. קודם כל זה כך זה נראה לי, אבל מאיפה אני יודע אם זה נכון או לא נכון.

לכן במאמרים הקודמים, וגם במאמר הזה, ויש עוד כמה מאמרים, יש הסבר שקודם כל אתה חייב להשפיע לחברה את מה שאתה רוצה שהחברה תשפיע עליך. זאת אומרת, אני רוצה שהחברה תשפיע עליי רוממות המטרה, כי אין לי יותר חוץ מזה, וזה מה שנותן לי כוח, נותן לי שמחה, נותן לי ערנות, זה נותן לי את הכול. רוממות המטרה נותנת כוחות אדירים, אני לא צריך חוץ מזה כלום. אם היינו יכולים באמת להשתמש בזה נכון, היינו מסוגלים ל.., אלה כוחות על טבעיים.

אז עכשיו אני צריך לעשות מעצמי איזה מין ספק אנרגיה, מרץ וידיעה כלפי החברה. אני צריך להראות להם את זה, אני צריך לדבר על זה, ואני צריך להשפיע את זה לחברה. לא חשוב שבי בפנים אין דבר כזה. כלפי אחרים אנחנו יודעים שאנחנו יכולים. אתה יכול להטיף מוסר לכל אחד. איך אתה בפנים, זה בפנים, אבל להגיד לשני, זה משהו אחר, נכון?

זה מטעם האגואיזם, מזה מתחילים. לא דורשים מאיתנו חוץ מזה שום דבר. תישאר אגואיסט, ותתחיל בצורה הפשוטה, הטבעית, לתת לחבר את מה שאתה רוצה לקבל ממנו. אם אתה הולך בשותפות עם מישהו איך אתה פועל? אם אתה בא לאיזשהו פקיד ואתה רוצה לקבל ממנו יחס טוב, מה אתה עושה? אותו הדבר כאן. במה זה שונה? אנחנו לא צריכים כאן שום דבר שלא בכוחנו. זה ממש משחק רגיל ומאוד פרימיטיבי.

תלמיד: אני שואל משהו אחר. אם יש לי חבר שהוא גם חבר לדרך, ובמקרים מסוימים הוא גורם לי להיות נגד הדרך. איך עלי לנהוג אתו? האם גם ממנו אני צריך או לא צריך לקבל?

"חבר" נקרא מהמילה חיבור. חיבור הוא רק מזה שאנחנו באמת מחוברים, מכך הוא נקרא "חבר שלי". אני יכול להיות חבר שלך חמש שעות ביום, ובינתיים ביתר שעות היום אנחנו לא חברים. אתה הולך לעניינים שלך, יש לך נטיות למיסטיקה, ולא יודע מה עוד. בינתיים בזה אנחנו איכשהו מתחברים לדרך, ודאי שזה עוד לא נקרא קבוצה או חיבור וחברותא, אבל איכשהו זה כך, וגם לכל אחד יש עליות וירידות. אז בזמן שאנחנו נמצאים באותו מסלול זה נקרא "חבר". ואם לא, אז צריכים לעזור לו או לעזוב אותו.

אם הוא משכנע אותי עכשיו לצאת לסיבוב סביב העולם לחצי שנה, אז אני צריך ללכת איתו כי הוא חבר שלי? איך יכול להיות? הוא חבר שלי, "חבר" ממילה חיבור, רק כי אנחנו מחוברים לאותה מטרה. אלא בשביל מה אני איתו? הוא אומר לנו במאמר הזה "מי זה חבר" ששניהם שווים, ששניהם רוצים להרוויח, שניהם רוצים להשיג את אותה מטרה. הוא כותב את זה במאמר שקראנו. מזה אני מתחיל.

את החבר הזה שאני רואה שהוא איתי ב'אותו ראש', פעם אני צריך לראות אותו רב שלי, ופעם אחרת אני אהיה רב כלפיו, שאני אשפיע לו את חשיבות הדרך כרב לתלמיד, ואחר כך כדי לקבל ממנו את אותה חשיבות, אני 'מתכופף' והופך אותו לרב ואני כתלמיד, ובזה אני קונה חיסרון שלו והוא קונה חיסרון שלי. אז אנחנו מגדילים אחד את האחר, כל הזמן יכולים לעבוד כך אחד עם השני, ובאף אחד בעצמו אין כלום. יכולה להיות קבוצה, של פרחחים, שכולם אפסים ויכולים להגדיל את עצמם עד השמיים.

אנשים לא מבינים שהכול נתון בידיהם ומזלזלים בכלל הזה. הוא פשוט מאוד הכלל הזה, ואין חוץ ממנו אף מנוף, אין לך ביד כלי אחר חוץ מזה. ותראה איך משמים אספו את האנשים יחד חיברו ביניהם ונתנו את כל התנאים, אבל כל אחד צועק "למה אין לי, למה אין לי?" כל אחד בא בטענות.

תלמיד: רצון לקבל זה חומר או אגו? יש מקומות בהם בעל הסולם כותב שזה אגו, יש מקומות שהוא כותב שזה חומר.

זה חומר וזה אגו. מה הבעיה? אתה יכול להדביק לרצון לקבל את כל המילים שיש לך חוץ מתענוג. כי חוץ מרצון לקבל ותענוג אין כלום. שני מרכיבים יש לנו בכל הבריאה. יש בורא שנוכחותו בתוך רצון לקבל מורגש כתענוג, ורצון לקבל זה חיסרון, זה כאילו העתקה מהבורא. מה הבורא עשה? העתיק את עצמו, והעתקה הזאת מרצון לקבל היא הפוכה מהבורא, מהצורה שלו, זה נקרא "נברא", "הכלי". וחוץ משני דברים האלה אין שום דבר. כל השמות הם על רצון לקבל, או על תענוג שרצון לקבל מרגיש, לא על תענוג עצמו. על תענוג עצמו שהוא מחוץ לרצון לקבל, אי אפשר להגיד שזה תענוג.

תלמיד: איזה תענוג מורגש ברצון לקבל שהוא מוגדר כחומר?

רצון לקבל נהנה מזה שמרגיש שהוא מלא באור, בבורא, במה שהוא רוצה. אם הוא מלא במה שהוא לא רוצה זה מורגש בו כייסורים, כחיסרון. זאת אומרת יש רצון לקבל שיכול להרגיש את עצמו יותר טוב או מכך שיתמלא, או בזה שיקטין את עצמו. נניח שאני רוצה עשרים קילו מילוי ואם עכשיו אני רוצה פתאום רק עשרה קילו מילוי, כבר אני מרגיש פחות ייסורים. אם אני אמלא את עצמי בעשרה קילו של מילוי אני ארגיש פחות ייסורים ואני גם ארגיש תענוג. כל אחד באופן שהוא מסתדר בצורה טבעית לזה או לזה לפי היכולת שלו. אם אני יכול למלא את עצמי, אז אדרבא, ככל שיש לי יותר רצון לקבל אני מצטער שאין לי יותר. נניח, שיש לפני הרבה מאכלים ואני כבר לא מסוגל לאכול, אז אני מצטער שאני רואה אותם ומתפעל "תראה מה הולך כאן?" כולם מכירים את המצב הזה. אבל אם אין מה לאכול אז חבל שיש לי תיאבון.

איך אנחנו צריכים להתנהג עכשיו עם הרצון לקבל שלנו? אז יש כאלו שמעדיפים לחשוב "אני אשכח את הקבלה הזאת, אני אצא מזה כי בשביל מה לי לקנות עוד חסרונות נוספים מהחברה? בשביל מה לי". ויש אחרים שחושבים "אני אקנה עוד חסרונות מהחברה, אבל אני אקנה גם רוממות המטרה". שהחיסרון הזה ירגיש מרחוק, מבחוץ, שיש אור מקיף, שיש מילוי באיזשהו מקום.

אז הרצון לקבל הגדול הזה ממש ייתן לקראת המילוי את כל השאיפה, כל הכוח, וישיג. זה תלוי באדם עד כמה הוא באמת מסדר את עצמו לפעולה נכונה, אבל רצון לקבל התחלתי נותנים לכל אחד, ואתה רואה כמה אנשים בורחים מהלימוד, ולמה? הם מעדיפים לשכוח מהייסורים האלו ממה שהם רוצים, וכל אחד מהם רוצה לחזור לחיים נורמליים פה ושם וחושבים "איכשהו אני תמיד יכול לברוח מייסורים". אנחנו צריכים לחשוב אחרת, לא לברוח מייסורים, אלא להשיג את המטרה, להשיג את התענוג וככל שיהיו לי יותר חסרונות וייסורים, תיאבון, כך התיאבון הזה יתמלא ואני אהיה יותר בתענוג.

זאת אומרת, אנחנו צריכים שני דברים מהחברה, מהסביבה, הרבה חסרונות וגם הערכה גדולה למטרה, תענוג שמצפה, שמחכה לי, שאני ממש שואף אליו. אני צריך לקבל מהחברה שני קצוות, שיהיה לי רצון לקבל יותר גדול, שכביכול הנקודה התחתונה כמה שהיא יותר למטה, והערכת המטרה שתהיה כמה שיותר למעלה, ואם אני אגדיל את הפער ביניהם למידה מיוחדת בשבילי, אני עם זה עובר לרוחניות ומה שיהיה לי זה נקרא "גודל הקישוי". הגודל הזה הוא מסוים לכל אחד באופן פרטי.

אתה צריך פער בין הרצון לקבל שלך ובין ההשתוקקות לגדלות המטרה שאתה מסתובב סביבה יום ולילה, ונגיד שההבדל ביניהם יהיה באחד עשרה סנטימטר, השני מטר אחד, והשלישי חמישה מטרים ואתה לא יודע לאיזו מידה אתה צריך להגיע, אבל אם אתה מגיע למידה שלך, עם זה אתה נכנס לרוחניות. את זה כותב בעל הסולם במכתב בדף ע' ב"פרי חכם", הוא אומר שגודל הקישוי, זאת אומרת, שהרצון שלי לקראת המטרה שאני כל הזמן רק נעול עליה בכל הרצון שלי, זה התנאי שאני נכנס לרוחניות. ורצון כזה אני יכול לקנות רק מהסביבה. אני בעצמי אף פעם לא יכול להגדיל אותו לגרם אחד מלכתחילה, רק מהחברה.

תלמיד: החכמה של המאמר שקראנו נראית אוניברסלית, היא נראית נכונה גם מחוץ לחברה שלנו.

מה שרב"ש מסביר כאן במאמר הזה, כל אדם וכל חברה משתמשים בזה בצורה טבעית, אלא שאנחנו צריכים להשתמש בחכמה הזאת לקראת המטרה בצורה סלקטיבית. אבל כל העולם משתמש בזה בצורה טבעית. אני נמצא באיזו חברה שאני מעריך אותה. למה? כי אם החברה גדולה גם לי טוב, אני שייך לגדול. ואם לא מקבלים אותי, אז באיזשהו מקום אני מתחיל לזלזל בהם. למה? יש לי פחות צער "אה, הם לא שווים כלום", ואז אני לא מצטער שלא מקבלים אותי או שאני צריך לעזוב את המקום, וכן הלאה. באופן טבעי בן אדם משתדל תמיד להיות פחות בייסורים.

תלמיד: אז כשאנחנו באמת חושבים על הדברים בצורה מטרתית בתוך החברה שלנו כלומדי קבלה, ואנחנו מקיימים את הדברים האלה, האם מוטל גם עלינו לקיים את הדברים האלה בחיצוניות בחברה?

אנחנו לא צריכים להתייחס לחברה חיצונית בכלל כחברה, זו לא חברה שלי וזו לא הסביבה שלי. זה מה שהוא מסביר במאמר "בחירה חופשית". הסביבה החיצונית ברחוב משפיעה עליי עם פרסומות וטלוויזיה וכל מיני דברים שממלאים אותי עם כל מיני דברים שהערכים שלהם הם לא באותו כיוון. בשביל מה לי לקבל מהם התפעלות? בעל הסולם מסביר שהמעבר לרוחניות זה מצב מאוד פשוט, אם אתה מגיע אליו אתה עובר, כשאתה דרוך רק לזה, ברצון לקבל הכי גדול ורק לרוחניות.

"משוגע" כתוב "כבעל תאווה שמקור התאווה לא סרה ממנו כל היום וכל הלילה", כמו נאהב באהבתו. נתנו לנו בעולם הזה הרגשה כזאת שנקראת "אהבה ראשונה", מקובלים כותבים על זה. נתנו לנו הרגשה כזאת שתהיה דוגמה איך אדם יכול להשתגע מדבר כזה, וככה תשתוקק לרוחניות. ברגע שתגיע למצב כזה אתה נכנס לרוחניות, עם הרצון הגדול ביותר למטרה אחת, וזהו.

(סוף השיעור)

---

1. מאמר "החרות"↩