שיעור בוקר 20.01.2022 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 411, מאמר "השלום"

קריין: ספר "כתבי בעל הסולם", עמוד 411, מאמר "השלום", כותרת "גלגל שינוי הצורה", טור א', דבר המתחיל "ומצייר לנו רבי עקיבא, ב' סוגי אנשים:".

"ומצייר לנו רבי עקיבא, ב' סוגי אנשים:

סוג האחד, הם מבחינת "חנות פתוחה", שחושבים את עולם הזה, כמו חנות פתוחה, בלי שום בעל הבית חנוני. ועליהם אומר: "הפנקס פתוח, והיד כותבת". דהיינו, אע"פ שהמה אינם רואים שום חשבון, מכל מקום כל מעשיהם בספר נכתבים, כמבואר לעיל. שזהו ע"י חוק ההתפתחות, המוטבע בהבריאה בעל כרחה של האנושיות. אשר מעשי הרשעים, בעצמם מולידים, בעל כרחם, מעשים הטובים, כמו שמבואר לעיל.

וסוג השני של האנושיות, הוא מכונה בשם "הרוצים ללות". אשר המה מתחשבים עם בעל הבית. ובעת שלוקחים מה מהחנות, אינם לוקחים רק מבחינת הלואה, שמבטיחים להחנוני לשלם לו, את מחירו הקצוב, דהיינו לזכות על ידה להמטרה התכליתית. ועליהם אומר: "כל הרוצה ללות, יבא וילוה".

ואם תאמר, מהו החילוק:

בין סוג האחד, אשר מטרה התכליתית, מתחייבת, ובא להם, מתוך חוק ההתפתחות.

ובין סוג השני, אשר מטרה התכליתית, מגעת להם, על ידי השתעבדות עצמית לעבודתו ית'.

הלא, סוף סוף, שתיהם שוים בהשגת המטרה?

ועל זה ממשיך ואומר: "והגבאים מחזירין תמיד, בכל יום, ונפרעים מן האדם, מדעתו, ושלא מדעתו".

כלומר, אמת היא, אשר אלו ואלו, משלמים חובם בשוה, לשיעורין, בכל יום ויום, וכשם, שהכחות הסגוליים, שמופיעים על ידי העסק בעבודתו ית', נבחנים לגבאים נאמנים, הגובים החוב לשיעורין תדיר, דבר יום ביומו, עד שנפרע על מלואו, כן ממש כחות האיתנים, המוטבעים בחוק ההתפתחות, נבחנים גם כן לגבאים נאמנים, הגובים החוב לשיעורין, תדיר, דבר יום ביומו, עד שנפרע על מלואו. שזה אמרו: "והגבאים מחזירים תדיר בכל יום ונפרעים מן האדם".

אמנם, יש ביניהם חילוק, ומרחק רב. דהיינו: "מדעתו ושלא מדעתו". אשר סוג האחד, אשר חובם נגבה, ע"י הגבאים של ההתפתחות, נמצאים פורעים חובם "שלא מדעתם". אלא הגלים סוערים, ובאים עליהם, על ידי רוח החזק של התפתחות, הדוחפים אותם מאחוריהם, ומכריחים הבריות לפסוע קדימה. הרי שהחוב נפרע בעל כרחם, ביסורין גדולים, על ידי הגילויים של כחות הרע, הדוחפים אותם ויז-א-טערגא [ויז-א-טערגא: כח הדוחה לאיזה דבר מאחוריו], בדחיפה מאחוריהם.

אולם הסוג השני, פורעים חובם, שהוא השגת המטרה "מדעתם", מרצונם עצמם, בהיותם חוזרים אחרי העבודות הסגוליות, הממהרות את התפתחות חוש הכרת הרע, על דרך שנתבאר במאמר "מהות הדת ומטרתה", שעל ידי העבודה הזו, נמצאים מרויחים שנים:

ריוח אחד, שהכחות הללו, המתגלות מתוך עבודתו ית', נמצאים ערוכים לפניהם, בבחינת כח המושך, בדמות חשק מאגנטי, (מבחינת ויז-א-פראנטא [ויז-א-פראנטא: כח המושך לאיזה דבר מלפניו], שהמה אצים ונמשכים אחריו מרצונם, מחשקם, על פי רוח האהבה. ואין צריך לומר, שנשללים מכל צער ויסורין, כמו הסוג הראשון.

וריוח השני, שהמה ממהרים להם התכלית הרצוי. כי המה הם הצדיקים והנביאים, הזוכים ומשיגים את המטרה, בכל דור ודור, כמבואר לעיל במאמר "מהותה של תורת הקבלה [מהות חכמת הקבלה]", ד"ה "על מה סובב החכמה"."

שאלה: יש רצון שאני לווה, ויש שאני לוקח ללא רשות, איך להשפיע על אלה שאין להם דרישה?

על ידי זה שאנחנו נכללים עם כולם ורוצים לעזור לכל האנושות לעלות לדרגות הכרה, הבנה ופעולה נכונה, כך אנחנו יכולים לתקן את הכול, רק בצורה כזאת. זה גם על ידי הפצה, גם על ידי הלימוד עצמו, גם על ידי התארגנות בעשיריות ובעזרה פרקטית, במימוש שאנחנו עוברים. כך אנחנו צריכים להשתדל לעשות עם כולם רק ככל האפשר בצורה הדרגתית, בצורה עדינה.

שאלה: האם זה חשוב שנדע איזה סוג אנחנו מבין השנים, ואם כן, איך אפשר לברר זאת?

אנחנו נמצאים בדרך כי נתנו לנו הזדמנות לתקן את עצמנו, ויחד עם תיקון עצמנו נצטרך גם לתקן את האחרים שבעצם נראים לנו כאחרים, אבל נגלה שהם שייכים כמונו לאותו הכלי. ואז לא תהיה כאן שום סתירה - "אחד עבור כולם".

שאלה: בעל הסולם כותב "שמופיעים על ידי העסק בעבודתו ית', נבחנים לגבאים נאמנים, הגובים החוב לשיעורין תדיר, דבר יום ביומו, עד שנפרע על מלואו, כן ממש כחות האיתנים". במקום כזה מפחיד לקחת הלוואה, מה הדבר הזה?

בכל נשימה שלך, בכל פעולה שלך, בתנועה הקלה ביותר אפילו שאתה עושה אותה בצורה אינסטינקטיבית בלי חשבון שמתוכנן מראש, זה נקרא שאתה קיים ואתה חייב. אתה כבר נולדת חייב אחרי השבירה, אז בבקשה תטפל בעצמך ואל תפחד, הכול לפנייך.

תלמיד: נניח שאני לווה מחנות כזאת, מה קורה אם אני לא מחזיר את החוב?

גובים ממך, מדעתך או לא מדעתך.

תלמיד: מה הם גובים ממני?

את החוב.

תלמיד: חוב?

אתה כבר נולדת חייב, אתה נולדת אחרי השבירה, כל הכלים שבורים, ואתה תצטרך להשתתף בתיקון עצמך. למה נראה לך שזה לא בצדק ולא טוב?

תלמיד: יש כל מיני סוגי אנשים, יש כאלה שלא מצליחים.

אתה לא יודע ולא מבין לכן אל תגיד כך על האחרים, על אף אחד.

תלמיד: אני מדבר עליי, אני לא כל כך מצליח.

נכון שאתה לא מצליח כי אתה מתעצל.

תלמיד: מה יקרה לי?

מה שיש לך זה כבר קורה.

תלמיד: האם אני אקבל מכות, האם זה מה שכתוב פה?

אתה מפחד מגיהינום, לכן תפחד ואולי זה יעזור לך להיות בן אדם.

תלמיד: אם אני לא מבצע את מה שאני צריך לבצע אז מה קורה?

כשאתה בחיים שלך דורש יותר ממה שאתה חייב כדי לתקן את עצמך זה נקרא שאתה גונב, שאתה לוקח מהחנות בלי חשבון.

תלמיד: ואם אני מצליח?

אם תצליח אז אתה תתנהג נכון. כמו שגרטה אומרת, לא לשרוף עצים, לא להרוג חיות. על זה שמעת?

תלמיד: בוודאי.

יופי, אז תתנהג כמוה.

תלמיד: אתה בעצם אומר שכל העולם צריך להצליח בעבודה, ואם לא אז מה שיקרה יהיה נורא.

אנחנו צריכים לדאוג לזה שאנחנו מחוברים נכון ודואגים לכל העולם.

שאלה: למה נולדו חייבים, הרי לא לקחנו כלום?

על זה לא שואלים אותך. אתה נולדת אחרי השבירה לכן אתה חייב לתקן את עצמך ואת כל העולם כולו. למה? כי זו עובדה ואתה חייב לבצע זאת.

אתה יכול להגיד לבורא מה שאתה רוצה, אבל עדיף שתלמד ואז תקבל את חובתך לתקן את עצמך ואת כל העולם לא כחובה אלא כהזדמנות, כמתנה הכי גדולה שהוא נתן לך, שאין מהבורא יחס טוב יותר ממה שהוא סידר עבורך. כי אתה כנברא יכול על ידי זה להגיע לדרגת הבורא שזהו דבר שלא יאומן, לא יאומן שיכול להיות דבר כזה. מישהו שהוא לא קיים, כי הרצון לקבל מלכתחילה לא קיים לכן הוא נברא, על ידי פעולות שהבורא הכין לו הוא יכול להגיע לדרגת הכוח העליון, הבורא, הקיים כאחד יחיד ומיוחד, וכאן ניתן לרצון לקבל להגיע לכזה מעמד.

אנחנו לומדים בחכמת הקבלה עד כמה בלתי אפשרי לבנות בצורה אחרת את המצב המושלם לנברא שנברא מאפס ושיגיע לדרגת הבורא. הבורא משקיע בזה את כולו, הוא נשבר בתוכנו, הוא מתקן אותנו, והוא אחר כך ממלא ומעלה אותנו עד לדרגה שלו.

שאלה: איך בן אדם שמקבל את המתנה הזאת, את ההזדמנות הזאת, מסכים לעזוב ולצאת מהדרך הזאת?

הוא לא יודע עדיין את הדרך. מי שנכנס לחכמת הקבלה הוא כבר לא יכול לעזוב, אלא יש לו עליות וירידות, ונותנים לו כאלה שהוא צריך להתגבר עליהן לפי המצב שלו. אבל לא מכשילים את הנברא, "מעלים בקודש ולא מורידים בקודש". אם הוא לא רוצה לגלות את זה, אם נותנים לו קבוצה והוא לא יכול להתחבר אליה, אם הוא לא משתמש נכון במה שיש לו, אז ודאי שהוא יורד והופך להיות כמו בני האדם הרגילים, שוכח ולא אכפת לו כלום. ראיתי כאלו ודווקא אנשים שהיו טובים, מוכנים, ראויים לעלייה. יש ויש.

שוב, יש מקום בכלי המתוקן לכל אחד. נתנו לאדם הזדמנות לעשות נחת רוח לבורא על ידי העבודה שלו, אם הוא לא מימש אותה, אז יתנו לו אחר כך עוד הזדמנות, אבל בכל זאת חבל.

שאלה: האם אני יכול לעזור לחברים שלי להחזיר את החוב שלהם, ואם כן אז איך?

ודאי, זה נקרא "ערבות" - אני מוכן לעבוד עבור כולם, אני רוצה להתעבר מכל החברים ולדאוג להם בכל מיני צורות ומדרגות שנעבור. כך כל אחד עבור כולם וכך העשירייה מתקדמת.

שאלה: אני מבין את המאמר באופן הזה - נתנו לי מקדמה בזה שהביאו אותי לקבוצה, ואני צריך להחזיר את החוב בזה שאני מתפלל עבור החברים ועושה מאמצים כדי להביא את החברים לתיקון, האם זה נכון?

נכון.

שאלה: איך להכין את עצמנו נכון להחזיר את ההלוואה?

בזה שאני משקיע בחברים ומקדם אותם לבורא, להשפעה, את כולנו יחד. אני רוצה להגיע למצב שהקבוצה שלי תהיה קבוצה רוחנית, שכולם יתחברו ביניהם ורק יחשבו איך מכולנו יחד אנחנו פונים לבורא.

שאלה: אני מרגיש שהמחויבות הזאת רק מניעה אותי קדימה. בזה שאני מודה לבורא שאני נמצא במקום הכי טוב זה נותן לי להרגיש יותר חשיבות מיום ליום. האם זו הרגשה נכונה?

אל תדאג, תהיה לך גדלות הקבוצה, גדלות הבורא, ובמקום זה יבואו גם כל מיני מחשבות והפרעות. העיקר שתתקדם לחיבור עם הקבוצה ועם הבורא ככל האפשר ותעלה אותם למעלה מראשך.

תלמיד: האם החוב הזה הוא יהיה עד גמר תיקון?

איזה חוב?

תלמיד: אתה אומר שאני כבר מראש מחויב לבורא, מחויב לחברים, מחויב לתיקון, האם עד גמר תיקון אני נמצא בהתחייבות?

אתה אחראי על כל העולם, לא רק על העשירייה, אתה תגלה אחר כך שאתה אחראי על כל העולם וכך כל אחד מאיתנו. כי אם אני לא אתקן את עצמי במטרה לשרת את כל הנשמות, אז אני לא מתקן את עצמי. התיקון שלי הוא בזה שאני משרת כל נשמה ונשמה בצורה שאני מרגיש עד כמה אני נכלל בכולם ועד כמה בזה אני נכנס לבורא, נכלל בו, נדבק בו, כי הבורא הוא התוצאה מהדבקות בנשמות.

שאלה: איך אתה מוודא שהחברים יפרעו את החוב, ישלמו אותו, יתקדמו? אני בטוח שאני אמות כמו כלב ולא מעבר, אבל איך לוודא שהם משלמים, מתקדמים, יש דרך להבטיח זאת?

יש דרך, יש מערכת, ובמערכת הזאת אנחנו כולנו קשורים זה לזה, זה כבר נמצא לפנינו. אם אני משתדל לבצע את מה שאני מסוגל במאה אחוז, אז בטוח שאני במאה אחוז עוזר להם במה שאני יכול, ואז כביכול, תיאורטית, אני יכול להגיד שעשיתי את שלי.

בזה שכל אחד מאיתנו משתדל להגיע לחיבור עם כולם, משתדל יחד עם כולם להגיע לצורת השפעה טוטלית, בזה הוא עושה את התפקיד שלו. לא חסר לנו כלום, רק לחבר את עצמנו בצורה נכונה בינינו כי הבורא בהתאם לזה יתיישב בנו. ממנו אין שום בעיה אלא עלינו רק לבנות את המקום.

תלמיד: אבל הבורא לא ברא שוויון, אין שוויון בבריאה.

למה אין שוויון?

תלמיד: לא נבראנו שווים, יש מוצלחים ויש לא מוצלחים.

כל אחד לפי הדרגה שלו, כל אחד לפי הטבע שלו, כל אחד לפי המקום שלו במערכת אדם הראשון, זה לא חשוב. כמות, איכות, כל הדברים האלה הם בסופו של דבר מגיעים להשלמה.

תלמיד: מצידי אין מאה אחוז.

לכל אחד יש תפקיד, יש הזדמנות כל רגע ורגע, ולכל אחד יש את הטבע שלו עם כל המצבים הפנימיים וההכנות הפנימיות, לכן אין כאן שום בעיה. בסופו של דבר אתה תראה שכולנו שווים, מי שחכם יותר או פחות, מי שטיפש או חלש, זה לא חשוב, סך הכול לפי כל ההזדמנויות, לפי כל הפעולות שמקבלים, אנחנו אחר כך נכנסים לצורה שנקראת כדור. בכדור הזה אין למעלה ולמטה אין אחורה וקדימה, וגם אין פנימה והחוצה, זאת צורה שקיימת רק ברוחניות - צורת השלמות. ולא יהיה לך פתחון פה להגיד דבר על אף אחד באף מצב, כי אתה תראה בסוף שדווקא בצורה כזאת כולנו מגיעים להשלמה טוטלית.

בינתיים ודאי, "למה אני לא רבי שמעון?", אני רוצה להיות כרבי שמעון, אתה יכול להיות אר"י, אז למה לא כל אחד יכול להיות כך? בסוף אנחנו מגיעים לכולם, לכל הקדושים האלו, אבל רק אחרי שמתקנים את עצמנו בחיבור בינינו. לכן אין דבר יותר שלם מגמר התיקון ולזה נגיע, ובדרך חייבים לעבוד ולהצדיק את הכול בלמעלה מהדעת.

שאלה: כתוב "וסוג השני של האנושיות, הוא מכונה בשם "הרוצים ללות"". איך להיות כנים עם הבורא ולא לגנוב את מה שאנחנו לווים בהתחלה, לא לבגוד בנאמנות לבורא ולמטרה?

אדם מקבל את ההרגשה הזאת, הרגשת הבינה זו אמונה, נאמנות, ולפי זה הוא פשוט לא יכול להיות אחרת. כמו שעכשיו הוא עומד על הרצון לקבל שלו, ולא יכול להתנגד ולהתנהג אלא לפי מה שהרצון לקבל מכתיב לו, כך הוא יתנהג לפי מה שהרצון להשפיע יכתיב לו. זה הטבע, אנחנו חושבים שאנחנו יכולים להיות קדושים. איך? עכשיו אני אהיה קדוש! לא.

אם אתה לא מקבל את מנת האור מלמעלה, והיא מעלה אותך לדרגת הבינה, לאיזה מקום מסוים, אז אתה לא יכול להיות קדוש, אתה לא יכול להיות משפיע.

לכן יש כאן מערכת, יש כאן כוחות שיכולים לעלות או להוריד אותך, אבל לפי המקום שאתה תופס, שם אתה. אתה לא צריך לדבר על עצמך, מספיק להסתכל על המדרגה שלך. מספר המדרגה קובע מה יש בך רע, ומה יש בך טוב. ודאי שלעת עתה. זו העבודה שלנו.

שאלה: אם נולדנו חייבים. האם התשלום, הכיסוי לחוב הוא חיבור, וכוונה במשך כל היום?

אנחנו כל היום חייבים ללכת רק בכוונה אחת, איך אנחנו מתחברים ובחיבור מגלים את הבורא. אתם יכולים לחשוב על זה בכל מיני צורות אחרות, אבל בעצם זו הבעיה שעומדת לפנינו, איך בחיבור בינינו לגלות את הבורא.

הבורא הוא כוח השפעה, כוח אהבה שצריך להיות בינינו, ובצורה כזאת, כשהוא נמצא בינינו, אנחנו מתחילים לגלות אותו כאילו שהוא קם מאפס, כאילו הוא לא היה קיים. כמו עכשיו, הוא קיים בינינו? הוא לא קיים. למה? כי אנחנו לא בונים אותו כך.

אבל אם אנחנו רוצים שהוא יתקיים ומשתדלים להביא לחיבור בינינו את כוחות הנפש שלנו, אז אנחנו נגלה שהוא קיים, הכוחות שלנו רק מגלים אותו, והכוונות מגלות, אחרת אי אפשר לגלות אותו. זה נקרא שאנחנו נותנים מספיק כוח ואור חוזר, בגלל שהתגלה בינינו אור ישר.

שאלה: איך להיות מוכן לקחת את כל מה שאני רוצה מהחנות והרבה, ולהצליח לשלם על הכול כדי שבפעם הבאה בעל החנות יהיה עם רצון גדול וייתן אפשרות לקחת עוד יותר כי הוא בטוח שאני אחזיר את החוב?

איזה חשבונות. אני נכנס לחנות ואני לא רוצה לקבל מהחנות כלום, מלכתחילה אני לא רוצה לקבל שום דבר, רק מחוסר ברירה אני מקבל מהחנות את מה שיש בה, הכרחיות, את הסל ההכרחי. יש לממשלה סל כזה שכל אחד מקבל עשרים דברים שכל אדם ואדם צריך שיהיה לו. אז אני בא לחנות, ומקבל בה את הדברים ההכרחיים. על הכרחיות כתוב "לא יגונה ולא ישובח"¹, זאת אומרת כאילו לא לקחתי כלום.

כי אני לא בניתי את עצמי בצורה של בן אדם, ואני צריך אוכל, מין, משפחה, ואני צריך כל מיני דברים נוספים וכן הלאה. זאת אומרת, יש דברים הכרחיים שאני צריך למלא אותם אחרת אני לא יכול להתקיים. עכשיו השאלה, אחרי שאני מקיים את זה, את הבהמה שבי, האם את כל היתר אני רוצה לקבל רק בתנאי שבזה אני עושה נחת רוח לבורא, אחרת אני לא יכול, אחרת אני לא מתרומם מדרגת הבהמה, אלא יורד מדרגת הבהמה עוד יותר למטה.

לכן הכול תלוי במה האדם דורש מהחיים. אם החיים שלי הם רק כדי לעשות נחת רוח לבורא, אז אני חייב לקבל לעצמי דברים הכרחיים, אבל זה לא נקרא שאני עושה דיאטה, או הולך בסמרטוטים, לא. אלא הכול תלוי עד כמה הכוונות שלי באמת נכונות, והאם אני עושה זאת בצורה הכרחית.

וכל היתר, זה לפי איפה נמצא הראש שלי? אם הראש שלי נמצא במחשבות איך לעשות נחת רוח לבורא, אני יכול להשתמש בכל הזהב והכסף של העולם. אני יכול להשתמש בכל דבר שיש בעולם בתנאי שאני משתמש בו כדי באמת לעשות נחת רוח לבורא.

ואז אנחנו מגלים שכל העולם מיועד לנו לגמרי, אבל שאנחנו נעטוף כל דבר שאנחנו מקבלים באור חוזר, בכוונה על מנת להשפיע, בכוונה על מנת להשפיע נחת רוח לבורא. בבקשה, תעשו את זה, ותראו. אם יצא לכם, יצא. אם לא, צריכים עוד ללמוד.

שאלה: נולדנו חייבים לבורא. האם החוב הוא הדדי, האם הבורא חייב בעצם להחזיר אותי, אותנו בחזרה אליו?

הבורא חייב. כן. לכן אנחנו יכולים לבוא אליו ולדרוש שיתקן אותנו, שיעלה אותנו למעלה.

קריין: אנחנו ממשיכים מהפסקה שמתחילה ב"והרי לעיניך".

" והרי לעיניך, מרחק רב, מבין הנפרעים מדעתם, להנפרעים שלא מדעתם, כיתרון האור של נועם ותענוג, על החשכות של יסורין ומכאובים רעים.

ואומר עוד: "ויש להם על מה שיסמוכו. והדין דין אמת".

כלומר, על אותם, הנפרעים מדעתם ורצונם, הוא מבטיח, "שיש להם על מה שיסמוכו". שיש רב כח בתכונת עבודתו ית', להביא אותם אל המטרה הנשגבה. וכדאי להם להשתעבד תחת עולו ית'.

ועל הנפרעים שלא מדעתם, אומר: "והדין דין אמת". שלכאורה, יש לתמוה, על השגחתו ית', אשר מניח ונותן רשות, לכל אותם הקלקולים והיסורין, שיתגלו בעולם, והאנושיות מתטגנת בהם בלי חמלה?

ועל כן אומר, שהדין הזה הוא "דין אמת". מפני: "והכל מתוקן לסעודה". כלומר, להמטרה התכליתית האמיתית. והנועם העליון, העתיד להתגלות, עם גילוי תכליתו ית', שבהבריאה, אשר כל הטרחא והיגיעה והיסורין, המתגלגלים ובאים בדורות וזמנים, מדמה לנו, כדמיון בעל הבית, המטריח ומתייגע ביגיעות גדולות, כדי להכין סעודה גדולה, לאורחין המוזמנים. והמטרה הצפויה, המוכרחת סוף כל סוף להתגלות, הוא מדמה, כדמיון הסעודה, אשר האורחים מסובין בה, ברב נועם ועונג. ועל כן אומר: "והדין דין אמת. והכל מתוקן לסעודה", כמבואר."

שאלה: אמרת שאם אתה דורש בחיים שלך יותר ממה שאתה צריך, וזקוק לו, כדי לתקן את עצמך, זה נקרא שאתה גונב?

זה מפני שהכוונה שלך לא תהיה מתוקנת, כי כוונה מתוקנת זה כשאתה רוצה לקבל הכול לתיקון, ולכן אתה לא תיקח יותר ממה שאתה מתכוון לתקן, זה ברור?

תלמיד: לפעמים באמת ברור שהבירור צריך להיות לפי הכוונה, ואז המעשים נמשכים מאליהם, ואז "לא יגונה ולא ישובח" והכול ברור.

איך יכול להיות שהבירור לא יהיה לפי הכוונה?

תלמיד: לפעמים הדברים מתהפכים ואז נעשה בירור לפי המעשים ולא לפי הכוונה. אני מתכוון שהאדם מתחיל לעשות חשבון מה הוא לוקח מהחנות, ולא לפי המשיכה שלו למטרה, אלא אם זה הכרחי או לא, כל מיני חשבונות בתוך השכל, מה זה נקרא הכרחי ומה מיותר.

אתה מתכוון לדברים שאתה משתמש בהם באמת, כמו לאכול, לשתות, דברים כאלו?

תלמיד: לא רק לאכול ולשתות, יש עוד דברים שאנשים בוחרים כמו מקום עבודה.

אנחנו לא נכנסים לדברים שבמישור הגשמי, אנחנו לא רוצים לשקוע בזה. אנחנו רוצים לדבר רק על היחסים שלנו בקבוצה, כל היתר לא שייך לרוחניות. לבחור עבודה, מקום מגורים וכדומה זה בלי סוף, ואתה תלך לאיבוד כמו כל הטועים.

תלמיד: בדיוק, זה מקום מאוד מבלבל.

זה לא מבלבל, אל תיכנס לשם ואל תתבלבל, כי זה מקום לא נכון לבירור רוחני, אין שם רוחניות. הרוחניות שלך היא רק בקבוצה, ועם האנשים ברחוב אתה צריך להתנהג כמו שנהוג, ולא לעשות מעצמך קדוש ולא רשע.

תלמיד: כשחשיבות המטרה, גדלות הבורא מאירה, אז החשבון ברור והבלבול בגשמיות הוא לא רלוונטי, אבל כשיש פחות הארה, אז מתחילים להתעסק עם כל מיני שטויות.

לכן אני אומר לך, אל תכניס את העולם הרוחני לעולם הגשמי. אל תעשה את זה, לגמרי לא, יש לך חיים רוחניים וזה בקבוצה הגדולה של בני ברוך, בהפצה לעולם כולו. אבל בעצם זה הכול רק בתוך הקבוצה ולא יותר.

שאלה: באיזה כלי רוחני חדש, חוץ מהרצון לקבל שלי שזה בעצם הרצונות הבהמיים, אני יכול לגרום לו נחת רוח?

בכוונה שלי.

תלמיד: אם אני לא משתמש בכלים הבהמיים שלי לעשות לו נחת רוח, אז במה?

אתה אף פעם לא יכול לעשות את זה. אתה עושה נחת רוח לבורא בכוונה שלך, ומה שאתה עושה זה לא חשוב, חשוב שזה בשבילו. ואיך אתה יודע שזה בשבילו? אם אתה יכול להעביר את זה דרך החברים, ואז מאהבת הבריות לאהבת הבורא.

תלמיד: מה זה נקרא להעביר את הרצון דרך החברים?

לא חשוב מה שאתה בונה, אתה צריך לבנות את זה אך ורק בקבוצה, כי הקבוצה מתארת לך את הכלי הרוחני שאתה צריך לסדר בצורה כזאת שבו אתה מגלה את הבורא.

הבורא זה "בוא וראה", אם אני נמצא באיחוד עם החברים, אם אני מגיע איתם למצב שאנחנו תלויים זה בזה, כלולים זה בזה, מעורבים זה עם זה, נמצאים בערבות - בזה בסופו של דבר אני מגלה את המהות של החיבור שלנו שנקראת "בורא", "בוא וראה".

האם אתם חושבים שיתגלה עוד כמו חבר שהוא יהיה הבורא? "הבורא" זה תמצית של החיבורים שלנו, של הנטיות שלנו לחיבור.

שאלה: האם אתה יכול להסביר מהי אותה הסעודה שעליה מדובר במאמר?

"סעודה" בכל מקום זה קבלת התענוגים בחיבור בין החברים. זה אומר, שאנחנו מתחברים ועושים מעצמנו פרצוף, ובפרצוף הזה על ידי פעולה שנקראת "זיווג דהכאה", לפי החשבון שלנו להשפיע נחת רוח למעלה, אנחנו מקבלים מלמעלה אור עליון על מנת להשפיע וכשהאור הזה מהראש נכנס לאור הפנימי, לגוף הפרצוף שזה החיבור בינינו - זה נקרא שאנחנו נמצאים בסעודה.

שאלה: בזמן השיעור אנו שומעים שיש מספר עשיריות עם אותן השאלות, האם זה מפני שהם עובדים אותו דבר בחנות, ויש להם כוונה להגיע להיכל המלך?

בסופו של דבר לכולם יש אותן שאלות, זה בגלל שאנחנו נמצאים במערכת אחת.

שאלה: כתוב ש"הדין דין אמת והכול מתוקן לסעודה". האם זה אומר שכל מה שאנחנו רואים בעולם, על אף שזה נראה לנו לא נכון, זה בעצם נכון, כי הבורא מכין את כל זה לסעודה?

אנחנו בכלל נמצאים בגמר התיקון, כל הקלקולים הם רק כלפי הנבראים. אם אתם מדברים על העולם, לעולם אין צורה בפני עצמו, העולם נראה לנו לפי מידת התיקון והקלקול שלנו, אבל בעולם עצמו אין שום תיקון או קלקול. הקלקול הוא בנו, ואנחנו רואים את עצמנו, כמו שאנחנו לומדים בתפיסת המציאות. אנחנו רואים את הקלקולים שלנו ולזה אנחנו קוראים "העולם הזה". לכן כשחכמת הקבלה מעלה אותנו לתיקונים, אז במקום את העולם הזה אנחנו מתחילים להרגיש את העולם העליון.

שאלה: כשאנחנו מחזירים את החוב, אנחנו רוכשים חופש?

כן.

תלמיד: אז למה פעולות השפעה הן כל כך קשות לביצוע?

פעולות השפעה הן מאוד קשות מפני שאנחנו לא מסכימים להשפעה, להשפיע, לכן זה קשה. תתחבר עם החברים ואתה תמצא כוחות להשפיע, ובהתאם לזה תפתח את העולם העליון לעצמך.

שאלה: מה זה אומר לקחת רק את מה שאני חייב, רק את ההכרחי לי בעשירייה?

יותר מזה אתה לא צריך. אתה צריך דברים רק לתקן את עצמך כדי לעשות בזה נחת רוח לעשירייה ולבורא.

שאלה: מצד אחד יוצא שאני גונב את מה שאני לוקח יותר ממה שאני צריך לתיקון ומצד אחר אני מחזיר את החוב כל הזמן, וכך יוצא שאני בהפסד כפול. איך אפשר לצאת מהמעגל הסגור הזה?

אתה תסתכל על הכול כך שנתנו לך הזדמנות נפלאה להגיע לדרגת הבורא, ואתה לא יכול להגיע אליו אם לא תראה מה חסר לך כדי להגיע אליו. אז אלו לא הבעיות שלך אלא הן דווקא ההכוונות הנתונות כדי שאתה תדע איך להתקרב אליו, ומה שמתגלה לאדם בכל רגע ורגע זו דווקא העזרה הכי גדולה, קצרה וטובה כדי שיתקרב לבורא.

"ודומה לזה, תמצא גם כן, בבראשית רבה, פ"ח, בדבר בריאת האדם. וזה לשונם: "ששאלו המלאכים להשי"ת: "מה אנוש כי תזכרנו, ובן אדם כי תפקדנו, הצרה הזאת למה לך?" - אמר להם הקב"ה: "אם כן, צונה ואלפים למה וכו'? למה הדבר דומה? - למלך, שהיה לו מגדל, מלא מכל טוב, ואין לו אורחים. מה הנאה למלך, שמלאו? - מיד אמרו לפניו: "ה' אדונינו, מה אדיר שמך בכל הארץ! עביד מאי דהניי לך".

פירוש, כי המלאכים, שראו כל המכאובים והיסורין, העתידים להתגלגל על האנושיות, תמהו ושאלו: "הצרה הזאת למה לך?"

והשיב להם הקב"ה, שיש לו אמנם מגדול המלא מכל טוב, ואין לו אורחים אחרים, מוזמנים אליה, רק האנושיות הזאת. וכמובן, אשר המלאכים, שקלו בדעתם את התענוגים, הנמצאים בהמגדול הזה, העומד ומצפה על מוזמניו, לעומת היסורין והצרות, העתיד להגיע להאנושיות, ואחר שראו שכדאי להאנושיות, לסבול בשביל הטוב הצפוי והמחכה לנו, אז הסכימו על בריאת האדם.

והיינו ממש כדברי רבי עקיבא, אשר: "הדין דין אמת, והכל מתוקן לסעודה". שעוד מראשית הבריאה, נרשמו שמה כל הבריות, לאורחים מוזמנים, שמחשבות הבורא ית', מחייבתם לבא להסעודה: אם שלא מדעתם, אם מדעתם, כמבוא.". זאת אומרת, הכול הוחלט מראש. אין שום דבר חדש שאנחנו יכולים לקבוע או לשנות, אנחנו רק יכולים לזרז את ההתפתחות שלנו, במקום שהמקל יגיע אלינו מאחור וייתן מכה, אנחנו רוצים עוד לפני כן ללכת קדימה. "ובהמבואר, יגלה לכל, אמיתות דברי הנביא (ישעיה, י"א) בנבואת השלום, המתחלת: "וגר זאב עם כבש, ונמר עם גדי ירבץ". ונותן טעם על כל זה: "כי מלאה הארץ דעה את ה', כמים לים מכסים".

הרי שהנביא, תלה שלום כל העולם, על מילוי כל העולם בדעת ה'. דהיינו, ממש כדברינו לעיל, אשר התנגדות הקשה האגואיסטית, שמבין איש לרעהו, שעמה יחד מתחדדים היחסים הלאומיים, כל אלו לא יעברו מתוך העולם, על ידי שום עצה ותחבולה אנושיות, יהיה מה שיהיה.

כי עינינו הרואות", בעל הסולם אומר לנו שהכול מתוכנן, הדרך לכל אחד מאיתנו, הכול, רק איך אנחנו נעביר את הדרך הזאת, אם בקצרה, ביחסים יפים וטובים בינינו וכלפי כולם ועם הבורא, או באריכות הזמן ובמכות, כל זה תלוי בנו. אבל חוץ מזה אין בדרך שום שינוי, אנחנו לא עושים כלום חוץ מלקצר את הדרך, ולעשות אותה יותר מובנת, קלה ונעימה.

"כי עינינו הרואות, איך החולה האומלל, מתגלגל ומתהפך מתוך מכאוביו האנושים, לבלי סבול על כל צדדיו, שכבר האנושיות השליכו את עצמם לימין קיצונית, כמעשה גרמניא, או לשמאל קיצונית, כמעשה רוסיא, ולא מלבד, שלא הקלו לעצמם את המצב, אלא עוד החמירו המחלה והכאב, והקולות עד לשמים, כידוע לכלנו.

הרי, שאין להם עצה אחרת, זולת לבא בקבלת עולו ית', בדעת את ה'. דהיינו, שיכוונו מעשיהם לחפץ ה', ולמטרתו ית', כמו שחשב עליהם בטרם הבריאה.

וכשיעשו זאת, הרי הדבר גלוי לכל, שעם עבדותו ית', תמחה זכר הקנאה שנאה מהאנושיות, כמו שהראתי בעליל בהאמור עד כאן. כי אז, כל חברי האנושיות, יתלכדו לגוף אחד בלב אחד, המלאה דעת את ה'. הרי ששלום העולם ודעת ה', הם דבר אחד.

ותיכף אחר זה אומר הנביא: "והיה ביום ההוא, יוסיף ה' שנית ידו, לקנות את שאר עמו", "ונפוצות יהודה יקבץ מארבע כנפות הארץ". ונמצינו למדים, אשר שלום העולם, הוא מוקדם לקיבוץ גליות.

ובזה נבין דברי חז"ל, בסוף מסכת עוקצין: "לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל, אלא השלום, שנאמר: "ה' עוז לעמו יתן, ה' יברך את עמו בשלום".

לכאורה יש לתמוה, על המליצה: "כלי מחזיק ברכה לישראל"? וכן: כיצד מוציאים סברה זו מהכתוב הזה?

אולם, הכתוב הזה מתבאר להם, כמו נבואת ישעיהו, אשר שלום העולם מוקדם לקיבוץ גלויות. ועל כן אומר הכתוב: "ה' עוז לעמו יתן". פירוש, אשר לעתיד, כשהשי"ת יתן לעמו ישראל עוז, דהיינו, תקומה נצחיית, אז: "ה' יברך את עמו בשלום". כלומר, שיברך את עמו ישראל, מקודם בברכת השלום של העולם כולו. ואח"ז: "יוסיף ה' שנית ידו, לקנות את שאר עמו".

וזהו שאמרו ז"ל, בטעם הכתוב, דעל כן ברכת השלום של העולם כולו, קדמה לעוז, דהיינו להגאולה, משום "שלא מצא הקב"ה, כלי מחזיק ברכה לישראל, אלא השלום".

כלומר, כל זמן, שהאהבה עצמית והאגואיזם, שוררים בין האומות, גם בני ישראל לא יוכלו לעבוד את ה', על צד הטהרה, בדבר השפעה לזולתו, כמ"ש בביאור הכתוב: "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים" במאמר הערבות.

ודבר זה אנו רואים מפי הנסיון, שהרי ביאת הארץ ובנין בית המקדש, לא יכלו להחזיק מעמד, ולקבל הברכות, אשר נשבע ה' לאבותינו.

וזהו שאמרו: "לא מצא הקב"ה, כלי מחזיק ברכה". כלומר, עד כאן עדיין לא היה לבני ישראל, כלי המחזיק ברכת האבות. ועל כן, עוד לא נתקיימה השבועה, שנוכל לרשת ברכת הארץ, לנצחיית. כי רק שלום העולם, הוא הכלי היחידה, המאפשרת אותנו לקבלת ברכת האבות, כנבואת ישעיהו."

(סוף השיעור)

---

1. "ההכרח לא יגונה ולא ישובח" (מהרש"א, חידושי אגדות בבא בתרא פ').↩