שיעור בוקר 25.05.2021 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

תלמוד עשר הספירות, כרך א', חלק א', עמ' 21, דף י"א, הסתכלות פנימית, אותיות כ"א – כ"ב

קריין: ספר "תלמוד עשר הספירות", חלק א', בעמוד 21, "הסתכלות פנימית". פרק ד'. אות כ"א.

אות כ"א

רשעים משנה שברון שברם. וצדיקים

ירשו משנה.

"ובא וראה, אשר לרשעים, משנה שברון שברם, כי אוחזין החבל בב' ראשים, כי העוה"ז נברא עם חסרון וריקות מכל שפע הטוב, וכדי לקנות קנינים צריכים אל התנועה. וידוע שריבוי התנועה מדאיב את האדם, להיותה המשכה בלתי ישרה ממהותו ית'. אמנם להשאר ריקן מהקנינים והטוב גם זה אי אפשר, שזה ג"כ מנוגד לשורש, שהרי השורש מלא מכל טוב. וע"כ בוחרים בסבל ריבוי התנועה, בכדי להשיג מילוא הקנינים, אמנם כיון שכל קנינם ורכושם הם אך לעצמם, והיש לו מנה רוצה מאתים, נמצא בזה, שאין אדם מת וחצי תאותו בידו. ונמצאים סובלים מב' הצדדים, הן מצער ריבוי התנועה, והן מצער החסרון של הקנינים, שחסרה להם מחציתם. אבל הצדיקים בארצם ירשו משנה, דהיינו אחר שמהפכים את "הרצון לקבל" שלהם לרצון להשפיע, ומה שמקבלים, הוא על מנת להשפיע אז ירשו משנה, כי מלבד שמשיגים את שלימות התענוג ומבחר הקנינים. המה משיגים ג"כ, את השואת הצורה ליוצרה ית', שבזה נמצאים בדביקות האמיתית, ואז נמצאים ג"כ בסוד המנוחה, שהשפע מגיע אליהם מאליו, בלי שום תנועה ועמל."

מה הוא רוצה להגיד? אם אדם לא מתכוון לעל מנת להשפיע, אז כמה שהוא מתייגע לא נשאר בו שום דבר, אפילו חצי ממה שהיה רוצה. ואם הוא הולך להשפיע, מתוך זה הוא מקבל כפול. הכול תלוי בכלי שהוא מייצב, או כלי דקבלה או כלי דהשפעה.

קריין: אולי כדאי שנקרא את זה עוד פעם לאט לאט ואתה תסביר בדרך.

בוא נקרא.

2. אות כ"א

רשעים משנה שברון שברם. וצדיקים

ירשו משנה.

"ובא וראה, אשר לרשעים, משנה שברון שברם, כי אוחזין החבל בב' ראשים," גם בכוח קבלה וגם בכוח השפעה רוצים שיהיה. "כי העוה"ז נברא עם חסרון וריקות מכל שפע הטוב, וכדי לקנות קנינים צריכים אל התנועה. וידוע שריבוי התנועה מדאיב את האדם, להיותה המשכה בלתי ישרה ממהותו ית'. אמנם להשאר ריקן מהקנינים והטוב גם זה אי אפשר, שזה ג"כ מנוגד לשורש, שהרי השורש מלא מכל טוב. וע"כ בוחרים בסבל ריבוי התנועה, בכדי להשיג מילוא הקנינים, אמנם כיון שכל קנינם ורכושם הם אך לעצמם, והיש לו מנה רוצה מאתים, נמצא בזה, שאין אדם מת וחצי תאותו בידו. ונמצאים סובלים מב' הצדדים, הן מצער ריבוי התנועה," שרצו להשיג משהו, "והן מצער החסרון של הקנינים," שלא מקבלים בסופו של דבר שום דבר, "שחסרה להם מחציתם. אבל הצדיקים בארצם ירשו משנה," שעושים על מנת להשפיע. "דהיינו אחר שמהפכים את "הרצון לקבל" שלהם לרצון להשפיע, ומה שמקבלים, הוא על מנת להשפיע אז ירשו משנה, כי מלבד שמשיגים את שלימות התענוג ומבחר הקנינים." שמקבלים אותו מהבורא, "המה משיגים ג"כ, את השואת הצורה ליוצרה ית'," בעצמם כשמתחילים להיות דומים לבורא, אז מגלים גם מה שמקבלים וגם מתוך זה שמדמים את עצמם. "שבזה נמצאים בדביקות האמיתית," גם מצד הכלים וגם מצד האורות, "ואז נמצאים ג"כ בסוד המנוחה," כי לא פועלים מתוך חיסרון אלא מתוך רצון להשפיע. "שהשפע מגיע אליהם מאליו, בלי שום תנועה ועמל." כי מפעילים לא את החסרונות שלהם למילוי אלא את החסרונות שלהם להשפעה.

שאלה: כתוב "שבזה נמצאים בדביקות האמיתית, ואז נמצאים ג"כ בסוד המנוחה, שהשפע מגיע אליהם מאליו, בלי שום תנועה ועמל.". אתה לימדת אותנו שככל שאדם מתקדם, נניח המקובלים, יש להם יותר ויותר עבודה, אז אני לא מבין את המשפט הזה.

אבל עבודה היא תענוג. נגיד שתינוק רוצה לאכול ופותח את הפה ואימא בשמחה ממלאה אותו, וכל כפית שהוא מקבל יש לה תענוג, כמה היא מתמלאת מזה שהיא נותנת לו עוד כפית. אתה מבין את זה או לא?

תלמיד: אני לא מבין מה זה נקרא "בלי שום תנועה ועמל", מה המקובל עושה חוץ מזה?

זה לא עמל. אם אני נותן משהו למי שאני אוהב, זה לא עמל, אם אני באמת נותן. לתת אפשר רק לפי מידת האהבה שיש לי. אז בשבילי הנתינה היא לא עמל, היא מילוי.

תלמיד: למקובלים יש בסוף מנוחה באיזשהו שלב או לא?

אני לא מרגיש עבודה אז בשבילי זו מנוחה.

תלמיד: מה זה עבודת ההשפעה? אולי אני אבין על מה מדובר פה.

אתה לא תבין. עבודת ההשפעה היא שאנחנו מכינים את הכלים שלנו להשפעה, אבל ברגע שיש לנו כלים דהשפעה כבר אין עבודה.

תלמיד: אז לא עושים כלום?

עושים הרבה אבל זה נקרא קבלת התענוג.

תלמיד: אתה יכול להסביר מה זה קבלת התענוג?

זה שאני אוהב את התינוק שלי ונותן לו לתוך הפה, הוא פותח את הפה ואני נותן לו ונותן לו, זו עבודה או תענוג?

תלמיד: זה יותר תענוג.

אתה עוד בספק.

תלמיד: לא בספק, זה תענוג.

לתענוג כזה אנחנו צריכים להגיע. שאנחנו מוסרים כל אחד לאחרים, ממלאים את כל הכלי הגדול הזה של האנושות מכל הדורות והסוגים ומה שלא יהיה, כולנו ממלאים את כולם, זה נקרא תענוג אינסופי שאנחנו בסך הכול מקדישים אותו לבורא, למען הבורא.

תלמיד: כשעושים עבודה בעשיריות, אני צריך להרגיש תענוג שאני נותן לחבר או שאני סובל מזה כרגע?

אתה צריך להרגיש סבל ואז אתה מבין שאתה נמצא עדיין לא מתוקן, אבל אתה עושה את זה כדי להגיע לתיקון. ועל פני הסבל הזה אתה פונה לבורא שיעזור לך, יתקן אותך, שאתה רוצה במקום סבל להרגיש תענוג. ותענוג שבא מתוך פעולות ההשפעה זה תענוג מבורך, לא תענוג אסור. הרי מטרת הבריאה היא להיטיב לנבראיו, להנות לנבראיו, מטרת הבריאה היא תענוג.

תלמיד: ואתה רואה באיזשהו שלב שאנחנו מגיעים לתענוג בעשיריות והשפעות אחד לשני?

כן. אני חושב שמי שבאמת יבצע את הפעלות שעליהן אנחנו מדברים, אנחנו קרובים לזה. נפתחת כזאת הזדמנות מהעולם, מכולם, מהכול, תראה איזה בעיות אנחנו עוברים, איזה מכות אנחנו עוברים, הכול כדי להגיע לתענוגים מהשפעה.

שאלה: אם אני מרגיש את עצמי כרשע, כתוב כאן שאם עומדים בסבל הזה ועוברים אותו וממשיכים אז בצורה מהירה יותר מגיעים לייאוש מהמצב הזה?

אבל זה לא תיקון. זה לא תיקון אם אתה סובל. הסבל הוא רק כדי לעורר אותך, כמו שאם יש לי איזה פצע ביד, בשביל מה אני צריך כאב? כי אם לא היה כאב אז לא הייתי מטפל בפצע, וכך זה מחייב אותי לטפל. אותו דבר ייסורים. ייסורים אנחנו מרגישים לא כדי סתם להרגיש אותם אלא כדי לתקן את המצב ובמקום ייסורים להרגיש תענוג.

שאלה: אותם הצדיקים שכן הגיעו לכוונה על מנת להשפיע, אין להם ריבוי תנועה ועמל, אבל מצד שני הרצון לקבל תמיד גדל. בחלק הרצון שעוד לא מתוקן שם הם כן מרגישים את הסבל של התנועה והעמל?

ודאי שכן, אבל כל פעם הם יכולים לתקן את זה, כל פעם נפתח כלי חדש עד גמר התיקון, ובכלי החדש שנפתח הם מרגישים גם סבל, אבל כבר סבל מטרתי, שהם רוצים לשייך הכול לבורא ועל מנת להשפיע ודרך כל העולם. זה העניין. כל העבודה שלנו היא בעצם להגיע למצב שאנחנו מתחשבים עם כל העולם, עד כמה הוא נמצא ברע, עד כמה הוא צריך להכיר את הרע, ועד כמה הוא צריך להגיע לטוב. ואנחנו מכינים לו את התשתית להגיע לטוב, ובזה אנחנו דואגים לכל העולם. לכולם, שונאים, אוהבים, לא חשוב איך מתייחסים אלינו, אנחנו מסתכלים על כל העולם כאותו גוף חולה שאנחנו צריכים לרפא.

שאלה: האם יש הבדל בין השוואת הצורה לדבקות? יש דרגות שונות של השוואת צורה?

מאה עשרים וחמש מדרגות בהשוואת הצורה ממלכות לכתר, ואנחנו צריכים לעבור אותן. במדרגות האלה יש לנו שש מאות ועשרים פעולות שנקראות "מצוות", שאנחנו בכל פעולה ופעולה צריכים לגלות רצון לקבל מסוים, מקולקל, לתקן אותו בעל מנת להשפיע. וככה לעלות ולעלות, עד שגומרים את כל התיקונים, כל אחד מתוך הנשמה שלו, דרך העשירייה ודרך כל המציאות הכללית. זו לא בעיה, פשוט רק להיות עקבי בדרך.

תלמיד: אז מה ההבדל בין השוואת הצורה לבין דבקות?

השוואת הצורה זה פעולות בהשוואת הצורה ודבקות זו המטרה הסופית שאליה מגיעים. כשכל רצון לקבל שמתגלה לי אני מכתיר אותו בכוונה על מנת להשפיע, זה כבר נקרא שאני "מגיע לדבקות".

שאלה: האם יש איזה סימן או הבחנה שאכן בוצע כאן תיקון ולא איזו מחיקה?

יש הרבה סימנים כאלה בדרך.

תלמיד: מה הסימן שאכן היה כאן תיקון ולא סתם מחיקה של המצב?

מי שמכיר את הנשמה שלו לאט לאט מתחיל לראות עד כמה הדברים שהוא עבר אותם מתוקנים ועד כמה עוד לא, ונכללים המצבים המתוקנים והלא מתוקנים בפעולות הבאות שלו. הרי הוא כל הזמן עובר עליהם ומתקדם על ידם, על פניהם.

תלמיד: היה מצב של התגלות שנאה, והמצב כרגע לא קיים. איך אנחנו יודעים שזה תוקן ולא נמחק?

הוא צריך להתגלות. אם אנחנו לא מקבלים את הכלים המתוקנים האלה, סימן שעדיין הוא נמצא בקליפות וצריך להתגלות בצורה אולי יותר גדולה, יותר משמעותית כדי שאנחנו נתקן אותו.

שאלה: למה כשמשיגים משהו אחר כך רוצים כפול?

כי אין לי, לא הרגשת הכלי שמלא ולא הרגשת המילוי שממלא את הכלי. אני בעצם סובל גם מהמצב שהייתי משיג, וגם מהמילוי שהייתי משיג. אז גם מהכלי וגם מהאור יש לי עכשיו חיסרון כפול. הכלי והאור לא הגיעו להשלמה ביניהם, ואז את חוסר ההשלמה ביניהם אני מרגיש כחיסרון שנוצר לי מפעולה בלתי שלימה.

תלמיד: אז נגיד שתרצה את אותו דבר. למה כפול?

מה זה אותו דבר? אותו דבר רק בצורה כפולה, מפני שכאן מתחברים גם חסרונות מצד הכלי וחסרון מצד האור אז אני כבר מגיע לחיסרון מהותי חדש. גם מצד הכלי וגם מצד האור זה בונה בי איזה מעמד שחסר לי.

מה חסר לי? שאני הייתי נניח מלא בכלי שלי ובאור שממלא את הכלי, ועכשיו אני מתחיל להיות בעל חיסרון מיוחד. אותו מצב שפספסתי, ועכשיו אני יכול לעבוד עימו. אז אני הרווחתי או הפסדתי? בסופו של דבר הרווחתי. הרווחתי כלי יותר גדול ואני אעבוד עימו.

תלמיד: כתוב, יש לו מאה "רוצה מאתים, נמצא בזה, שאין אדם מת וחצי תאותו בידו.".

כן.

תלמיד: יש לו מאה, למה שהוא לא ירצה עוד מאה?

הוא רוצה מאתיים.

תלמיד: למה הוא לא רוצה עוד מאה? למה הוא רוצה עכשיו מאתיים? טעם מאה, ירצה עוד מאה, עוד מאה ועוד מאה. למה זה גם מכפיל?

זה מאתיים, אני לא מבין אותך. אם רציתי מאה, עכשיו אחרי הכישלון אני רוצה מאתיים, כי אותם מאה כבר לא מספיקים לי. על ידי ההתקשרות שלי עם האור, אבל לא קבלת האור, האור מעביר לי את העביות שלו, האחוריים שלו, ואז אני רוצה מאתיים.

על ידי זה שאני מתעסק לקבל את האור, אבל אני לא מקבל אותו כי אני על מנת לקבל, האור משאיר בי התרשמות מהעביות. אמנם באור אין עביות, אבל במגע שלו עם הרצון לקבל שלא יכול לקבל אותו על מנת להשפיע, האור מטביע בתוך הרצון לקבל שלו אותו המילוי שהיה יכול לתת, אבל לא נתן.

ואז הרצון לקבל נעשה מזה משודרג לרצון לקבל יותר גבוה, יותר מיועד, יותר מיוחד, יותר סובל, יותר גדול. למה אנחנו אומרים שיש הבדל בין אדם שמקבל מכות ובין אדם שלא מקבל מכות? מה יש לו מזה? על ידי זה שהוא קבל מכות הוא קבל קשר עם אותו התענוג שהיה צריך להיכנס בו ולא נכנס. ואז על ידי זה יש לו עכשיו כבר כלי יותר מיועד לעבודה. אז זה ש"אין אדם מת וחצי תאותו בידו", זה נקרא שהוא כבר מיועד עכשיו לקבל את המילוי. זה נקרא ש"מת", מוכן למות, מוכן להמית את עצמו. הוא קבל עוצמת הרצון כפולה.

הוא גם יותר מבין שהיה אולי בהשגה, בקרבה להשיג את האור העליון, אבל עקב כוונה לא נכונה לא קבל אותו וקבל מתוך זה עומק חיסרון כפול. מאיפה? מחוסר הכוונה. עכשיו הוא מבין שאין לו ברירה, הוא צריך את הכוונה.

קריין: פרק ה'.

פרק ה'

אות כ"ב

"מחשבת הבריאה מחייבת כל הפרטים שבמציאות

לצאת זה מזה עד לגמר התקון.

ועכשיו שזכינו לכל הנ"ל, יובן לנו באפס מה, עוצם יחודו יתברך וית', אשר לא מחשבותיו מחשבותינו וכו', וכל ריבוי הענינים והצורות המושגים לנו, בכל המציאות הזו אשר לפנינו, כל זה מתיחד אצלו ית', במחשבה יחידה אחת, דהיינו, מחשבת הבריאה "כדי להנות לבריותיו", אשר המחשבה היחידה הזאת, מקפת את כל המציאות באחדות גמורה עד גמר התיקון, כי היא כל מטרת הבריאה כנ"ל. והיא הפועל. כלומר, ע"ד כח הפועל בנפעל, כי מה שהוא אצלו ית' רק מחשבה יהיה בנבראים חוק מחוייב בהכרח. וכיון שחשב עלינו להנות אותנו נתפעל בנו בהכרח הענין הזה, להיות מקבלים שפעו הטוב. והיא הפעולה. כלומר, אחר שהוטבע בנו החוק הזה של הרצון לקבל הנאות, אז מוגדרים אנו לעצמנו בשם פעולה, שמחמת שינוי הצורה הזאת, יוצאים אנו מכלל בורא לכלל נברא, ומכלל פועל לכלל פעולה, כנ"ל. והיא היגיעה והעבודה, שמחמת כח הפועל בנפעל כנ"ל, מתגברת והולכת כמות חשק הקבלה שבנו, ע"ד השתלשלות העולמות, עד לבחי' גוף נפרד בעוה"ז, דהיינו בהפוך הצורה מחי החיים, שאין בגדרו להשפיע מחוצה לו כלל וכלל, שהוא המביא לגופים את המיתה, וכל מיני יסורים ויגיעות לנשמה כמו"ש עוד. והוא ענין עבודת השי"ת בתורה ומצוות. כי ע"י הארת הקו במקום המצומצם, נמשכים השמות הק', התורה, והמצוות. וע"י העמל בתורה ובמצוות על מנת להשפיע נ"ר ליוצרו, לאט לאט מתהפכים כלי הקבלה שבנו, לכלי השפעה. וזהו כל השכר המקווה לנו. שכל כמה שכלי הקבלה אינם מתוקנים, אי אפשר לנו להרחיב פינו לקבל שפעו ית', והיינו משום פחד של השתנות הצורה, בסוד מאן דאכיל דלאו דיליה בהית לאסתכולי באפיה. כי משום זה היה הצמצום הא', כנ"ל. אבל בהיותנו מתקנים את כלי הקבלה שלנו, שיהיה ע"מ להשפיע, משווים אנו בזה את הכלים ליוצרם, וראויים אנו לקבל את שפעו עד אין קץ.

והנך רואה שכל אלו הצורות ההפוכות שבכל הבריאה הזו שלפנינו, דהיינו צורת פועל ונפעל, וצורת הקלקולים והתקונים וצורת העבודה ומתן שכרה, וכו', כל זה הוא נכלל רק במחשבתו היחידה ית', הנ"ל, ובתכלית הפשטות, דהיינו "להנות לנבראיו" בדקדוק, לא פחות ולא יותר. ועל הדרך הזו הנ"ל נכללים ג"כ במחשבה ההיא, כל ריבוי המושכלות, הן המושכלות שבתורתנו הק', והן החכמות החצוניות וכל ריבוי הבריות והעולמות, ושינוי ההנהגות שבכל אחת, כל אלו יוצאים ונובעים רק מהמחשבה היחידה, כמו שאבאר בהמשך ביאורנו במקומם."

זאת אומרת, כל מה שקורה בתוכנו, סביבנו, בינינו, הכול כדי לברר את מחשבת הבריאה להיטיב לנבראיו, עד שאנחנו באמת מתחילים לשאול, מאיפה זה? מהבורא, ממקור אחד, מכוח אחד. למי זה? לנבראים, שבעיקר זה לבני אדם. ובשביל מה? שהם יבינו וירגישו שמקבלים רק טוב מהבורא ובאמת שישיגו את הטוב שיוצא ממנו לא בדרגה שאנחנו מקבלים בדרגת איזה חתול או עץ או איזה כוח אחר, אלא שאנחנו נגיע לדרגה כמו הבורא ואז ברמה כזאת אנחנו רואים ומרגישים מה שיוצא ממנו אלינו ויכולים להיות עדי ראייה, להודות על מה שמקבלים ממנו. שבאמת מה שברא, הכול מלכתחילה בכוונה רק על מנת להשפיע לנו כל טוב ללא הגבלות.

שאלה: מחשבותיו אינן מחשבותינו, יש שוני בניהן, איך זה מסתדר עם זה שהכול כלול במחשבה אחת?

אנחנו מגיעים מתוך הפעולות שלנו, מכל מה שהוא עשה בנו, אנחנו עוברים על כל הפעולות כדי לקשור את עצמנו יחד לגוף אחד, לרצון אחד, וכדי לשייך את עצמנו רק אליו, לכוונה ולרצון אחד, ואז מתוך הפעולה כשמשיגים, אנחנו מודים על זה שכן השגנו את השלמות של פעולות הבורא כלפי הנבראים.

תלמיד: אז למה כתוב שמחשבותיו אינן מחשבותינו?

כי המחשבות שלו מלכתחילה הן רק להשפיע לנו בלבד כל טוב ללא הגבלה. והמחשבות שלנו הן לגמרי לא כאלו, רק להשפיע לעצמנו מה שאנחנו מרגישים שזה כול טוב וזהו. לכן המחשבות שלנו הן הפוכות מהבורא.

שאלה: לגבי שמותיו הקדושים, תורה ומצוות, מה זה אומר "שע"י הארת הקו במקום המצומצם נמשכים השמות הקדושים, התורה והמצוות"?

מצוות זה נקרא פעולות על מנת להשפיע, ותורה זה נקרא האור העליון שמביא את הכוח לבצע פעולה על מנת להשפיע. לכן מה שאנחנו צריכים לעשות, זה לעשות מצוות על ידי תורה. זאת אומרת שמופיע אור שנקרא תורה ועוזר לנו לבצע פעולות על מנת להשפיע שנקראות מצוות.

קריין: הציטוט שעליו הוא שאל זה באמצע האות שקראנו עכשיו¹, אני אקרא את הדברים שכותב בעל הסולם. "כי ע"י הארת הקו במקום המצומצם, נמשכים השמות הק', התורה, והמצוות. וע"י העמל בתורה ובמצוות על מנת להשפיע נ"ר ליוצרו, לאט לאט מתהפכים כלי הקבלה שבנו, לכלי השפעה."

הוא שאל, מה זה "ע"י הארת הקו במקום המצומצם נמשכים השמות הקדושים".

על ידי הארת הקו, זה אור מיוחד, מסוים שמופיע בהגבלה למקום הצמצום, ששם זה רצון לקבל על מנת לקבל עדיין, ועל ידי האור הזה הרצון לקבל הזה הופך להיות לעל מנת להשפיע. ואז בצורה כזאת אנחנו מתקנים יותר ויותר רצונות שבנשמה המשותפת הכללית שנקראת אדם.

שאלה: תוכל להסביר מה זה "חיי החיים"?

חיי החיים זה לא החיים שלנו בגוף, שאנחנו מרגישים את עצמנו בצורת חלבון שקיים, אלא זה בצורת כלי אחר, שהרצונות שלנו הופכים להיות לגוף רוחני והמילוי שלו זה האור העליון. זה נקרא חיים רוחניים, שיש לנו גוף חדש וחיים חדשים. גוף זה כוונות על מנת להשפיע, והחיים הם האורות שממלאים את הרצונות כאלה.

שאלה: כשאנחנו מדברים על מלכות דאין סוף, תמיד נכנס בי בלבול. אני רוצה לדעת מה זה השטח הזה שנקרא "מלכות דאין סוף" שבו מתרחשת מחשבת הבריאה?

מלכות דאין סוף זה כל הרצון שהבורא ברא, רצון אינסופי, זאת אומרת ללא הגבלה. ושם כל הרצונות האלה הם מלכתחילה על מנת לקבל, שאנחנו מגלים אותם לאט לאט. הרצונות האלה עוברים שבירה וקלקולים ומתערבבים ביניהם, ובסך הכול הם מתחילים להיות מוכנים לתיקון על ידי כל התהליך שאנחנו עוברים. עכשיו הגענו למצב שנקרא לפני גמר תיקון, זמן אחרון, דור אחרון, שכל הרצונות שעד כה היו במציאות, כולם עברו קלקולים, תיקונים, התערבות ביניהם ואנחנו עכשיו מוכנים לעשות בהם תיקון אחרון, כי כולם מוכנים.

התיקון הוא זה שאנחנו מגלים לכל באי עולם שכולם חייבים להתחבר, ולא יכול להיות שאיזה חלק נשאר בחוץ, אלא התיקון חייב להיות שלם בכל הכלי דאדם הראשון. זאת אומרת חכמת הקבלה צריכה להתפשט בכל העולם, האנושות צריכה לשמוע על זה. כמה שהיא מסוגלת היא תקבל את זה, בזה שהיא לא מסוגלת היא תיכנס לכל מיני צרות ובעיות ואנחנו צריכים להשתדל שזה לא יקרה. אבל בעצם העניין הוא שכל העולם "וכולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם"² "וביתי בית תפילה ייקרא לכל העמים"³, המשפט הזה חייב לקבוע את עצמו בכל השמות.

תלמיד: מאוד ברורים לי הקטעים שקראנו עכשיו, ויש לי צורך עמוק להגיד לך תודה רבה, זו זכות גדולה וענקית שיש לנו שזכינו בך, תודה לבורא שנותן לנו אותך, זה משהו מאוד גדול, שעד היום זה היה ברור מאליו, זה ממש לא ברור מאליו, תודה רב יקר.

תודה לך, גם אני מודה לבורא שיש לי זכות ללמד אותך.

שאלה: אנחנו לומדים שהמטרה שלנו להגיע דווקא להרגשה של גילוי שהכול מגיע ממקור אחד, אבל עד שאנחנו מגיעים לזה אנחנו לומדים על זה, ואנחנו ברמת הידיעה מבינים שככה הכול בנוי. והשאלה היא איך הידיעה הזאת או הידע הזה עוזר, ומתי זה מפריע, מרחיק, מערפל?

זה הכול נכנס לתיקון, לא חשוב כמה שאנחנו מבינים, מרגישים, מודעים לזה או לא, צריכים פשוט להמשיך כמה שאפשר, ואתם תראו שכל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול, כך אנחנו מגיעים לתיקונים. אבל התיקונים שעכשיו אנחנו מגיעים אליהם הם תיקונים של הכלי השלם, כי כל העולם נמצא עכשיו בשינויים והוא לא מבין את זה, כי כל חלק וחלק, מדינה, עם, יבשת, כולם רוצים להיות באיזה שינוי רק בפני עצמם, "לא אכפת לי מאחרים, כמה שאני יכול להיות אגואיסט אני אשתמש בזה, וכמה שאני יכול להפריד את עצמי מכולם אני אפריד, וכמה שאני יכול להזיק לכולם אני אזיק".

מצד אחד האגו הגדול דורש את זה מאיתנו, ומצד שני אנחנו מבינים שאם התיקון הוא כללי אז ככל שכל אחד ישייך את עצמו לתיקון הכללי הזה הוא ירוויח. וכאן אנחנו נראה עכשיו שינויים בכל המציאות. הרצונות האגואיסטיים שבכל אומה והתהליכים, תהליכי תיקון שיעברו על כולם, זה יתרחש עכשיו. עד היום זה לא היה כל כך בולט וברור, אבל עכשיו זה מתחיל להתגלות שאנחנו יותר ויותר קשורים זה לזה, וכמה שמשתדלים לחתוך את הקשרים בינינו ולהתרחק זה רק יגרום לנזקים גדולים.

שאלה: לגבי העבודה במשך היום, אתמול אמרת שאנחנו צריכים לעבוד על המקורות, עשינו את זה, באמת השתדלנו ויצאו לנו מזה שני כיוונים. האחד זה שיש לנו שאלות קונקרטיות. שתיים, כשאנו קוראים מה לעשות אם אין שום תגובה לא במוח לא בלב, כאילו זה באיזה שפה לא ברורה אפילו שהמילים מוכרות?

תפילה, מה שיכול לעזור זה תפילה. תנסו יחד עם הלימוד, עם העבודה בעשירייה כל הזמן לבקש ולבקש שהבורא יפתח לי את הלב. הלב מבין, זה מה שאני רוצה, ולצפות לזה, לחכות לזה.

שאלה: אנחנו אומרים על הבורא, שמחשבת הבריאה היא להטיב לנבראיו. אבל כלפינו כשאנחנו מדברים על המחשבה, אנחנו אומרים שהמחשבה מבררת את הרצונות, מעצימה את הרצונות, למה שתיהן נקראות מחשבה?

איזה שתיהן?

תלמיד: מחשבת הבריאה שהיא להטיב לנבראיו שיוצרת את כל המציאות. אצלנו היא לא יוצרת מציאות, היא רק מבררת את הכלים או מעצימה אותם?

מחשבת הבריאה זו מחשבה של הבורא, כוונת הבורא על הבריאה, לאיזה מצב הוא רוצה להביא אותה. וכשאנחנו מדברים על עצמנו אנחנו מדברים על פעולות ממטה למעלה, ולכן כך אנחנו קובעים. זה לא אותו הדבר, למרות שאנו משתמשים באותה מילה, מחשבה.

שאלה: הסברת שאהבה של האימא לתינוק נותנת לה תענוג מהעבודה, היא לא צריכה שכר מהעבודה שלה, זה השכר שלה. איך לא פועל עליה אותו חוק שכתוב פה, שמי שיש לו מנה, רוצה מאתיים. מה יוצא מחוץ לחוק הזה? הרי גם היא פועלת ברצון לקבל?

היא לא רוצה לקבל ממנו כלום, האימא כלפי התינוק, רק שיתמלא, שיהיה שבע, בריא, ושמח. זה ממלא אותה, זאת אומרת המילוי שלו ממלא אותה. היא לא דורשת ממנו שום דבר.

אנחנו צריכים להגיע למצב כזה עם כל הבריאה, עם כל האנושות, עם כולם. שאם אני נותן להם והם מקבלים ממני, אני לא דורש מהם יותר כלום. אבל עד שהם יקבלו ממני אני מאוד דואג ועושה כל מיני פעולות רק כדי לתת ולתת להם.

תלמיד: זה כאילו שהאימא והתינוק לא נמצאים בעולם הזה, כאילו לא פועל עליה החוק של הרצון.

נכון, כי כך הבורא ברא את הקשר בין האימא לילד, וככה זה גם אצל החיות, בכל מקום, יותר ממה שהעגל רוצה לינוק, הפרה רוצה להניק.

תלמיד: כאילו שהפונקציה הזאת של אהבה מנתקת אותך מהרצון לקבל?

כן, ודאי. אולי עכשיו זה יותר ברור.

שאלה: בכל הקטעים האלה של תע"ס אומרים שהשכר מגיע לאט לכלים דהשפעה. האם אנחנו צריכים לעבוד ולחשוב על השכר שאמור להגיע, או לא לחשוב על השכר?

צריכים תמיד לחשוב על השכר, רק תלוי איזה שכר אתה רוצה שיהיה לך, זה דבר אחד.

דבר שני, אני מאוד מבקש תקראו את זה בבית במשך היום, או לפני שינה ואז תראו מה עוד אפשר לשאול, להוסיף. אפילו אם תתבלבלו, אפילו אם תבינו לא בדיוק נכון, זה לא חשוב, העיקר להיות בקשר עם הטקסט. כי בזה אתם מביאים את עצמכם למחבר, לבעל הסולם, כדי שהוא יפרמט לכם את השכל, מהמילים שלו.

שאלה: דיברת על הצורך שכל האנושות תגיע להכרה של המערכת. סיפרת שפעם היית בדיסני, באפקוט סנטר שם ממחישים לבן אדם חוויות מהעתיד, למשל שמים אותו בחללית ולוקחים אותו למסע בין הכוכבים. נניח שדיסני רוצים היום להמחיש כזאת חוויה לבן אדם שמתארת לו את המערכת הפנימית. אולי אתה יכול לתאר איך דבר כזה יכול להיראות?

אי אפשר, אין לאדם כלים. שם הם בונים לך כלים פשוטים, מגושמים, שכל אחד יכול לראות ולהבין על מה מדובר. איך תביא להם צורות רוחניות, אם אין לך כלים רוחניים?

תלמיד: צורות רוחניות לא, אבל אפשר לדבר על ההיסטוריה של האנושות ולהראות לאן האגו הוביל אותנו.

כן את זה אנחנו צריכים לעשות, לעשות זאת באינטרנט, במחשב, בטוח שצריך לעשות.

תלמיד: ומה צריך להיות שם, אפשר להראות שההתפתחות האנושית הובילה לרע, מה מעבר לזה?

מעבר לזה, מה יהיה טוב. עכשיו אנו מגיעים למצב בו כל העולם ירגיש שאין לו לאן להתפתח, ואין לפניו שום דבר טוב, שום עתיד טוב. כל החיים יהיו יותר ויותר כסבל, הפנדמיות לא ייפסקו, לא יהיה תענוג מהעבודה, מהתקדמות כל שהיא, אפילו לא נוכל ליהנות מזה שאני יותר גדול מהשכן. בשום צורה אגואיסטית לא נוכל ליהנות מהחיים האלה. זאת אומרת אנחנו נגיע לדרגה שאני קם, יש לי משהו מאוד רגיל לאכול, משהו מאוד רגיל ללבוש, משהו מאוד רגיל לעסוק בו. כלום, הכול יהיה בצבע אפור, החיים יהפכו לאפורים מאוד.

תלמיד: כן אפשר להמחיש את הסבל שהיה, ואת זה שאין יותר לאן להתקדם, אבל האם אפשר להמחיש גם את הטוב באיזו צורה?

לא, אתה לא יכול, כמה שתספר להם, הם לא יבינו. אבל צריך להגיד שיציאה מהרע יכולה להיות רק בתנאי שכולנו מתחברים. ואז בחיבור, כשאנחנו משיגים את החיבור, אנו רואים את הטוב. ואם לא מגיעים לחיבור, לא רואים את הטוב.

תלמיד: אבל מה הטוב הזה, מה התקווה? איך בן אדם ירגיש את זה אם אתה לא ממחיש לו את זה?

מציאות בלתי מוגבלת, בלתי מוגבלת. כל מה שכל אחד רוצה, יהיה לו, אבל בתנאי שאתה מגיע לטוב.

(סוף השיעור)

---

1. אות כ"ג, הסתכלות פנימית↩

2. "כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם", ירמיהו ל"א, ל"ג.↩

3. "כי ביתי, בית-תפלה יקרא לכל-העמים", ישעיה נ"ו, ז'.↩