שיעור בוקר 23.03.2020 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר פסח ע' 215, ספר כתבי הרב"ש כרך ב' עמ' 1155,

מאמר "מהו כי אתם המעט מכל העמים, בעבודה "

קריין: אנחנו קוראים מספר פסח, עמ' 215, "מהו כי אתם המעט מכל העמים, בעבודה".

מאמר מאוד חשוב. הכול מכוון לקראת חג הפסח שיהיה לנו בעוד עשרים יום בערך, ביום רביעי בעוד שבועיים. בואו נקרא, בואו נראה למה הבורא בוחר באנשים מסוימים מסך כול האנושות, כדי קודם כל להוציא אותם מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע.

מהו כי אתם המעט מכל העמים, בעבודה

תש"ן - מאמר מ'
1989/90 - מאמר 40

"הנה כתוב (ואתחנן, שביעי) "לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם, כי אתם המעט מכל העמים, כי מאהבת ה' אתכם, ומשמרו את השבועה אשר נשבע לאבותיכם, הוציא ה' אתכם ביד חזקה ויפדך מבית עבדים, מיד פרעה מלך מצרים". אמרו חז"ל (חולין פ"ט) "לא מרובכם, אמר להם הקב"ה לישראל, חושקני בכם, שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה, אתם ממעטים עצמכם לפני", עד כאן לשונם.

ויש להבין מה בא זה ללמדנו, בזה שפירשו חז"ל, שהקב"ה אמר לישראל, חושקני בכם. שאפילו שאני משפיע לכם גדולה, אתם ממעטים עצמכם לפני. אם הקב"ה היה אומר, אף על פי שאני משפיע לכם גדולה, אז אתם ממעטים את עצמכם לפני בשר ודם, הייתי מבין זה. אולם חז"ל אמרו, שאתם ממעטים עצמכם לפני, היינו לפני הקב"ה. איזו מדרגה היא זאת, שאם הקב"ה נותן לאדם גדלות, אין הוא מתגאה לפני הקב"ה, בזה שהקב"ה נתן לו גדלות.

וכי אם המלך נותן גדולה לאדם ומגדיל אותו לפני השרים, אז האדם הזה מתגאה גם לפני המלך. היתכן. אם כן, מהי החשיבות שאין מתגאים לפני הקב"ה, אלא שהם מתמעטים לפני. היינו לגבי מי הם מתמעטים. השכל מחייב, שבזמן שהאדם מבין את גדלות המלך, בטח שהאדם משפיל את עצמו יותר לפני המלך.

ובכדי להבין זה, צריכים לזכור את סדר העבודה, שהיא בחינת תיקון הבריאה. היינו בכדי להגיע לידי דביקות, הנקראת "השתוות הצורה", היינו לזכות לכלים דהשפעה, נעשה תיקון, המכונה "צמצום והסתר על הקדושה". כלומר, שנסתר הטעם של תו"מ, שבהם מלובש את הטוב ועונג, שהיה ברצונו יתברך לתת להנבראים. שזה מכונה "רצונו להטיב לנבראיו". שכל מה שרצה לתת להנבראים, מלובש בתו"מ, המכונים בזה"ק בשם "תרי"ג פקודין".

וזה כמו שאומר בהסולם "שענינו הוא, שפקודין הוא מלשון "פקדון". שבכל מצוה ומצוה יש בה אור מיוחד המלובש בהמצוה הזאת. אולם בכדי להגיע לאור המלובש בהם, בגלל הצמצום וההסתר שיש עליהם מטעם תיקון הבריאה, כלומר בכדי שהאדם יקבל את הטוב ועונג המלובש בהם, האדם מוכרח מקודם לקבל את הכלים המתאימים להאור, בכדי שצריכה להיות השתוות הצורה להאור, כמו שהאור הוא המשפיע, כן צריך הכלי להיות בעל מנת להשפיע".

אולם היות האדם מצד הטבע יש לו רצון לקבל לעצמו, ולא רצון להשפיע, אם כן איך האדם יכול לשנות את הטבע שלו, מה שהקב"ה ברא. על זה אמרו חז"ל "אמר הקב"ה, בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין". היינו שהתורה נותנת עצות לאדם, איך לצאת מאהבה עצמית ולקנות רצון להשפיע. שבמצב הזה נקראים התרי"ג מצות, אומר הזה"ק, בשם "תרי"ג עיטין", היינו תרי"ג עצות איך להשיג את הרצון להשפיע. כי רק בהרצון להשפיע יש יכולת, שהאור, הנקרא "טוב ועונג", מתלבש בהם.

ועל זה אמרו חז"ל "לעולם יעסוק אדם בתו"מ, אפילו שלא לשמה, כי מתוך שלא לשמה הוא יבוא לשמה, מפני המאור שבה מחזירו למוטב, והוא יגיע ע"י זה לדרגת לשמה".

ובענין שלא לשמה יש הרבה בחינות:

א. לומד על מנת לקנטר. שבחינה זו היא הגרועה מכולם, שעל זה אמרו חז"ל (ברכות י"ז) "כל העוסק בתורה שלא לשמה, נוח לו שלא נברא".

ב. לומד על מנת שיקראו "רבי".

ובשתי בחינות אלו הוא רוצה שכר מאנשים, ולא רוצה שה' יתן לו שכר תמורת עבודתו.

ג. לומד בכדי שה' יתן לו שכר בעולם הזה, שיהיו לו חיים, ופרנסה, ובריאות, וכדומה.

ד. לומד בכדי שה' יתן לו שכר בעולם הבא.

ה. שהוא עוסק בתורה ומצות, בגלל שהוא מרגיש, שהוא משמש מלך גדול. לכן יש לו הנאה בזה שהוא עוסק בתו"מ. כלומר, בגלל הנאה זו מה שהוא מרגיש, שהוא משמש את המלך, כדאי לו לעבוד. נמצא, שגם מי שעובד בשביל שהוא משמש מלך גדול, גם זה עוד לא יכולים לכנות "לשמה" בטהרה, הגם שהוא עובד לשם שמים, היינו שהוא לא רוצה שום תמורה עבור עבודתו, אבל מכל מקום הוא משתוקק להרגיש טעם בעבודה זו, מטעם שהוא מרגיש מלך גדול.

אז צריכים לדעת, שגם זה עוד לא נקרא "לשמה" טהורה, מטעם שסוף כל סוף הוא משתוקק להתענוג, שהוא ירגיש בזמן העבודה. כי התענוג מה שהוא מרגיש בזמן העבודה, זוהי הסיבה שבשבילה הוא רוצה להיות עובד ה'. נמצא לפי זה, שרק מה שהרצון לקבל מרגיש התענוג בזמן העבודה, זה הוא המחייבו לעסוק בתורה ומצות. לכן נקרא זה גם כן "שלא לשמה". אולם השלא לשמה הזה מביאו לידי לשמה, מטעם המאור שבה מחזירו למוטב.

וזהו על דרך שכתוב בהקדמה לספר הזהר (אות ל') וזה לשונו "חלוקה ב' היא מי"ג שנים ואילך, שאז ניתן כח לנקודה שבלב שבו, שהוא סוד אחוריים של נפש דקדושה המלובשת בהרצון לקבל שלו. ואז הוא מתחיל להכנס תחת רשות מערכת העולמות דקדושה, דהיינו בשיעור שהוא עוסק בתו"מ. ועיקר התפקיד הוא להשיג ולהגדיל את הרצון לקבל הרוחני. ועם כל זה היא מדרגה חשובה יותר מהראשונה, הנה היא המדרגה המביאתו לשמה, כמו שאמרו חז"ל, לעולם יעסוק אדם בתו"מ שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה.

והוא סוד השפחה דקדושה המשמשת לגבירתה, שהוא סוד השכינה הקדושה. כי השפחה מביאתו לשמה, וזוכה להשראת השכינה. אמנם הוא צריך לעשות את כל האמצעים המותאמים שיבוא לשמה. והמדרגה הסופית שבחלוקה זו, היא שיתאהב בהקב"ה בתאוה גדולה, בדומה לבעל תאוה המתאהב בתאוה גשמית, עד שאין התאוה סרה מנגד עיניו כל היום וכל הלילה, ועל דרך שאמר הפייטן, בזכרי בו אינו מניח לי לשון".

מה הוא רוצה להגיד? שיש הרבה צורות יחס שלנו לבורא, והן כולן נמצאות בדרגות הרבה הרבה לפני הדרגה האמיתית, היחס האמיתי שבו אנחנו יכולים להגיע למצב שמתייחסים לבורא בצורה שהיא לגמרי ללא פניה לעצמנו, אלא רק שייכת לו. זה לתת, להשפיע, להתייחס אליו בצורה כזאת שאין לנו אישית שום נגיעה לזה. זה בעצם העניין.

מה שאין כן, לפני זה יש ארבע או חמש או שש מדרגות, תלוי איך סופרים, שבהן אנחנו עדיין נמצאים באיזו תלות ברווח עצמי. יכול להיות רווח גשמי, רווח רוחני, לא חשוב באיזו צורה, אבל הרווח הזה, כן. ואנחנו לומדים בכל הדרגות האלה שבהן יש לנו עדיין את הרווח שלנו, איך אנחנו יכולים להתנתק מהרווחים האלה, על ידי זה שמקבלים מאור המחזיר למוטב יותר גדול, יותר מיוחד, ואז אנחנו יכולים להתנתק מהאגו שלנו יותר ויותר. אלו השלבים שעם ישראל היה במצרים, שאז מרגישים יותר ויותר עד כמה פרעה שולט עליהם ועד כמה הם מסוגלים לברוח משליטתו.

שאלה: שאלה על תורה ומצוות. האם אפשר לעשות את הכול במצב שאנחנו עכשיו כל אחד בחדר?

"תורה ומצוות", זה נקרא כל הפעולות שאני עושה כדי להגיע לכוח השפעה. זה הכול נקרא "תורה ומצוות", כדי להגיע לכוח השפעה. כל מטרת התורה והמצוות היא כדי להביא את האדם להזדהות עם הבורא.

תלמיד: אפשר לעשות זאת כך שכולנו בנפרד, לא צריך קבוצה פיזית?

מה זה חשוב בנפרד או לא? כשאתה יושב ליד מישהו זה נקרא שאתה יחד או בנפרד? עכשיו אני רואה אותך ליד חבר, אז אתה יחד עימו או לא? אתה יכול להגיד "לא. אם אני עכשיו אקח מטוס ואטוס אליו אז אנחנו נהיה יחד". כן או לא? תגיד.

תלמיד: כן. הוא בקליפורניה.

הוא בקליפורניה ואתה באוסטרליה. זה ההבדל, במרחק הגשמי? ואם תשבו יחד בקליפורניה, אתם תהיו יחד? על המרחק הגשמי אנחנו מדברים? מה אתה שואל בכלל אני לא מבין.

שאלה: על איזה צמצום מדבר הטקסט?

צמצום הכוונה היא לצמצום על הכוונה על מנת לקבל, על מנת לעצמו. רצון אנחנו לא יכולים לשנות, לצמצם, אף פעם אנחנו לא מטפלים ברצון עצמו. כך אנחנו אומרים, אבל זה רק כך יוצא לנו בהברה מילולית. צמצומים, מסכים, כוונות שאנחנו רוצים, כול זה על הכוונה שלנו למען מי אנחנו עושים, למה עושים, אבל לא על הרצון עצמו.

הרצון עצמו הוא חי וקיים ולא משתנה, רק השימוש בו משתנה. אני לוקח את הרצון, אז בשביל מה אני לוקח? מה אני עושה בו? אם לא, אני מצמצם אותו, לא רוצה להשתמש בו. אם זה למען הבורא או דרך הזולת לבורא, כדי באמת להיות בטוח שאני משייך את זה לא לעצמי אלא מחוצה לי, אז זה דרך הזולת עובר לבורא, זה נקרא "על מנת להשפיע". אבל הרצון נשאר אותו רצון. אני מצמצם אותו משימוש. ובמידה שאני מכוון אותו בעל מנת להשפיע אז אני משתמש בו.

צמצום הוא תמיד על כוונה, וההתחשבות והחשבון הם תמיד עם הכוונה עד כמה היא על מנת להשפיע.

שאלה: במאמר הזה מדובר על מדרגות ובסדר הפוך. זאת אומרת, המדרגה הבאה נשמעת כמו רווח גשמי של כבוד, שליטה. ואנחנו לומדים הפוך, שקודם כל זה מתחיל מהצומח, לאחר מכן זה החי.

לא. זה לא שייך לדרגות דומם, צומח, חי, מדבר. ככה הוא מחלק את זה בצורה פשוטה, פסיכולוגית שבתוך האדם.

שאלה: דברת מקודם על דרגות של תלות ברווח אישי, שעוברים כל פעם דרגות שאנחנו מרגישים כמה אנחנו צריכים את זה בשביל הרווח העצמי שלנו, ובהדרגה מתנתקים מזה על ידי המאור המחזיר למוטב.

האם אנחנו צריכים להיות רגישים בכל מדרגה למה אני עושה מה שאני עושה ומה אני רוצה להרוויח?

בלי זה אנחנו לא יכולים להתחיל בכלל לראות את עצמנו קשורים לחכמת הקבלה, קשורים לבורא, לכוח עליון, אם אנחנו לא מודעים למה עושים, איך עושים, בשביל מה עושים, מי מפעיל אותנו, מאיפה אני לוקח כוחות לעשות משהו. אני חייב לשאול את עצמי, אני חייב להיות כמו שאומרים עם יד על הדופק, מהי המטרה שלי ועד כמה אני קרוב אליה עכשיו או לא, עד כמה אני יכול לזהות את המטרה הסופית ועד כמה אני יכול למדוד את מצבי הנוכחי. ולפי זה כל פעם אני אבדוק אם מתקדם אני או לא. כך עובדים.

שאלה: בתחילת המאמר דובר על לא לשמה ונאמר שמדרגת הרב היא לא לשמה. אני תמיד חשבתי שרב זה המדרגה הרוחנית הגבוהה שלי, המדרגה העליונה שלי. אתה יכול להסביר בבקשה?

אני לא מבין על מה הוא שואל. איפה כתוב?

קריין: כתוב בעמוד 216 בטור ב' ובענין שלא לשמה יש הרבה בחינות: בבחינה ב' כתוב: "ב. לומד על מנת שיקראו "רבי"."

תקרא טוב מה שכתוב. הוא לומד על מנת שיקראו לו רבי, זאת אומרת "גדול". אז אם יש לו כזאת נטייה שיקראו לו גדול, זה עדיין על מנת לקבל, מדרגה ב'. אבל בכל זאת המדרגה היא חשובה מאוד, כי היא דוחפת אותו להתקדמות. הוא לומד, הוא משתתף, הוא עושה כל מיני דברים, הוא רוצה שיכבדו אותו, וזה בינתיים, הרצון לקבל שלו חייב לדחוף אותו קדימה בצורה כזאת. זה כמו שאתה נותן לילד קטן סוכריה, מתנה כדי שהוא ילמד, ואחר כך הוא כבר מהסוכרייה הזאת עובר לדברים יותר גבוהים שרוצה להשיג. זה לא שהדרגה הזאת נקראת "רב", אלא הוא רוצה שיקראו לו רבי. רבי זה נקרא גדול. רב זה גדול בתרגום.

תלמיד: זאת אומרת מדובר עלינו?

אם אתה רוצה ללמוד חכמת הקבלה, לא כדי להגיע למצב שאתה משפיע לכולם ולא לעצמך אלא ממך החוצה, אתה לא רוצה את זה בינתיים, אלא אתה עושה את כל הפעולות שלך כדי להיות אדם גדול שיכבדו אותך, זה נקרא "המדרגה השנייה" בהתקדמות שלך. אבל גם זה טוב, בכל זאת אתה לומד ואתה מתקדם, וכך מלא לשמה מגיעים לשמה באלו המדרגות.

מדרגה שלישית: "ג. לומד בכדי שה' יתן לו שכר בעולם הזה, שיהיו לו חיים, ופרנסה, ובריאות, וכדומה." זו מדרגה שלישית. זאת אומרת עוד יותר רצון לקבל, עוד יותר מפורט. כך קובע רב"ש מתוך זה שרואה את הכוחות הרוחניים איך הם מביאים אותנו לאט לאט מהמצב שלנו הנוכחי עד גמר התיקון. ומכאלו צעדים אנחנו מתקדמים, מהמצב האגואיסטי ביותר לאט לאט עד מצב שכולו מחוצה לנו, להשפיע ללא שום קבלה בחזרה.

שאלה: איך לא נתקעים במדרגה מסוימת?

על ידי זה שאתה נכלל בקבוצה אתה מתקדם תמיד קדימה, אך ורק על ידי זה. ולא על ידי זה שנדמה לך שאתה מצליח בעצמך באיזה מאמצים, אלא רק על ידי התקשרות עם הקבוצה. ואפילו שאתה נמצא בקבוצה קטנה של מתחילים, אז כמו רבי יוסי בן קיסמא, עד כמה שאתה מתבטל כלפיהם אתה מתקדם.

שאלה: האם אפשר לסדר את סדר העבודה שלנו בעולם כיום? אנחנו עובדים היום בצורה חדשה, אנחנו מדברים על עולם חדש, ורב"ש מזכיר כאן שאנחנו צריכים תמיד לזכור את סדר העבודה שהוא בחינת תיקון הבריאה, והוא נותן לנו את התבנית של צמצום והסתר על הקדושה. האם אפשר לעשות לזה איזו התאמה לעולם החדש, ואיך אנחנו צריכים לסדר כיום את סדר העבודה שלנו?

אין לנו שום בעיה, איזו בעיה יש לך עם העולם החדש? לנו דווקא הכי קל. לכל האנשים שנמצאים בעולם יש בעיה, הם התנתקו מכל סדרי העולם ההוא שהיה להם אתמול, הם מסְכנים, הם לא יודעים מה עם העבודה, מה עם הפרנסה, מה עם המשפחה, מה עם החיים שלי בכלל, עם הערכים שלי, איך שראיתי את העולם שלי.

הייתי קם בבוקר, יוצא לעבודה, עבדתי באיזה מפעל או בשוק או בונה או עושה משהו, היו המון אנשים שהיו קשורים אלי ואני קשור אליהם, זו הייתה העבודה שלי, כך הייתי מסתובב ויום שלם השקעתי בעולם הזה. והעולם הזה עכשיו נעלם, יש לפניי פשוט אוויר ריקני, מה אעשה עם זה? אני לא יודע. אבל אין בשביל מה לחיות, אין במה לאחוז. איפה החברים שלי מהעבודה, איפה הקולגות, איפה האנשים שהייתי איתם בכל מיני עסקים, בכל מיני קישורים? אין לי כלום. נשארתי כמו שכביכול חתכו ממני את העולם הגדול הזה, מה לעשות? מצד אחד.

מצד שני, אני רואה אנשים שקשורים אלינו ועכשיו נמצאים איתנו בשיעור, יש לפניהם את מטרת הבריאה, יש לפניהם את מטרת החיים, יש להם לאן להשתוקק, יום יום יש להם שיעורים והם מקבלים מנה ועוד מנה ועוד מנה ויודעים מה לעשות. חוץ מזה היה עניין של פרנסה, עכשיו תהיה פרנסה אחרת, איכשהו ידאגו להם, או יבוא זמן והם ידאגו. אבל עיקר החיים שזה קצת חיים גשמיים שנשארו לנו ובמיוחד חיים רוחניים לקראת המטרה הרוחנית, הכול נשאר. אנחנו דווקא נמצאים במצב הכי הכי טוב, הכי בטוח מכל העולם. הווירוס הזה לא לקח מאתנו כלום, הוא לקח מאתנו זבל שלא היינו צריכים להיות בו. ואיך להתקיים? נתקיים כמו כולם. אבל העיקר שיש לנו בשביל מה לחיות, זה היה קודם, והיום זה עוד יותר בולט.

אנחנו נמצאים אתכם עכשיו בשלבים של היציאה מהאגו שלנו, מהעולם הזה. אמנם אנחנו נמצאים בו, אבל נמצאים פורמלית, בצורה חיצונה. אבל בצורה פנימית הווירוס הזה דווקא עוזר לנו להתעלות, לצאת, להיות קרובים יותר לבורא, קרובים יותר ליישום המטרה שלנו, לגלות את העולם הרוחני. אז מה אתם בוכים? אני לא יודע, לי נראה שלנו אין שום סיבה לבכות. אני רואה ההיפך, באה איזו שליטה חדשה, תקרא לזה "וירוס הקורונה", והשליטה הזאת מנקה לנו את השטח, היא ממש כמו גל צונאמי שבא וניקה את הכול. נשאר לנו שטח פתוח, ואנחנו צריכים לעבור בשטח הזה, ביציאה מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע, מגשמיות לרוחניות. אז מה הבעיה כאן? כל הכבוד לווירוס הקורונה. כך הוא עושה עם כולם, רק הבעיה עם כולם שהם לא יודעים מה לעשות. כמו בבבל, לא ידעו עם מי הצדק, עם הרצון לקבל או עם הרצון להשפיע, לְמה לשייך את התופעות האלה. אני משייך אותן ממש לבורא בכבודו ובעצמו.

לכן בואו נשמח במה שיש לנו, ומיום ליום איך אנחנו מתקדמים. ההתקדמות שלנו תלויה עד כמה שניקח את כל העולם אחרינו ונעביר אותו אחרינו, זה מה שחשוב. עד כמה שנפרסם את הידיעה הזאת, מה באמת עושה וירוס הקורונה, מה באמת אנחנו צריכים לעשות. בואו נתעמק בזה במשך כל היום, שלא יהיה רגע אחד פנוי ביום, אלא הכול רק לצורך הפצה.

אם אנחנו לא דואגים להיות הראש שמוביל את הגוף, שהגוף זה כל האנושות, מוביל אותו לגמר התיקון, אז אנחנו לא עושים את התפקיד שלנו וגם לא נזכה בכלום. ההתקדמות שלנו היא עד כמה גוף המדרגה יהיה קשור אלינו, שהוא כל האנושות, ואנחנו יחד, גם הראש וגם הגוף נתקדם למטרה. אם נבצע את זה, אין שום בעיה, הכול לפנינו. לא חשוב איזה מדרגות כתוב כאן, חמש מדרגות שהן עדיין ברצון לקבל ורק המדרגה האחרונה היא ממש דרצון להשפיע, זה לא חשוב, אל תסְפרו את זה. העיקר לממש את הפרסום שלנו לאן אנחנו הולכים, מה אנחנו עושים וכולנו יחד נתקדם.

שאלה: איך שאני הבנתי שיש איזה תהליך הדרגתי שעוברת כל נקודה שבלב. אנחנו עכשיו לומדים לפי פסח, יציאת מצרים וזה גם איזה תהליך שכל נקודה שבלב עוברת, האם אפשר את הנקודות שלמדנו כאן, לשייך איכשהו ליציאת מצרים? זה שייך זה לזה?

כן, אנחנו עוד נקרא כמה מאמרים ותהיה לנו פחות או יותר מובנת מפת הכוחות ואנחנו גם עכשיו עוד מעט נראה איפה אנחנו נמצאים, ברצון אחד, האם ברצון שני, ברצון שלישי. את כל הרצונות דלקבל אנחנו מתחילים לגלות רק במצרים. אם אנחנו עושים מאמץ לקראת המטרה ואנחנו מרגישים עד כמה שזה מעורר כוחות נגד, אז אנחנו כבר נמצאים במצרים.

אתם מבינים? אם אתם רוצים להתקדם לחיבור, לעל מנת להשפיע, לבורא, להשתוות הצורה עימו, אם אתם רוצים כך להתקדם ומרגישים שאתם נמצאים בהפרעה, אז אתם כבר נמצאים במצרים, כי מתגלה כלפיכם פרעה שלא כל כך נותן לכם להתקדם.

אפילו שבע שנות שובע שיש לפני זה, שאתם בשמחה מתקדמים ויש לכם בשביל מה להתקדם, גם זה "מצרים". אבל אנחנו משייכים למצרים, ממש למצרים, את ההתנגדות. נראה אחר כך איך לחלק, זאת לא בעיה, קחו בחשבון שאנחנו כבר נמצאים במצרים, זה יותר נוח וטוב ככה לזכור.

"ואחר כל זה, מתחיל סדר של לשמה, הנקרא "רצון להשפיע". וכאן שיהיה כולו רק להשפיע, אין כח ביד האדם שיוכל לבוא לזה, היינו שכל רצונו יהיה רק להשפיע לה' "בגין דאיהו רב ושליט", אין להאדם שום מושג איך להגיע לזה. וזה נקרא, שהרצון להשפיע הוא בגלות מצרים. והרצון הזה האדם יכול להבין רק למעלה מהדעת, כי בתוך הדעת אין שום אחיזה להבין זה.

כלומר, אין בידי אדם להבין, איך יכולים לעשות איזה מעשה, שהאדם לא יהנה מזה. נמצא, שאפילו שהאדם לא דורש שום תמורה עבור עבודתו, אבל מי מחייב אותו לעבוד, זה שהבורא יהנה. מזה הנאה שלו. כבר יש כאן ענין הנאה. היינו מזה שהוא נהנה שמשמש את המלך, זוהי הנאה שלו. ואיך אפשר להיות אחרת, היינו שיעבוד בלי הנאה.

לכן בזמן שאומרים, שהאדם צריך לעבוד בעל מנת להשפיע, זה נקרא "למעלה מהדעת". וכל דבר שהוא למעלה מהדעת, אין שם הרצון לקבל לעצמו. כלומר שאומרים לאדם שהוא צריך לעבוד רק שה' יהנה מעבודה זו. אז אומרים, שהאדם צריך להיות בשמחה מזה שהוא משמש מלך גדול.

אולם אם המלך הגדול היה מגלה את חשיבותו וגדלותו, היתה אז הנאה בתוך הדעת. היינו, שהשכל מבין, שכדאי לשמש מלך גדול. אולם כשהאדם צריך להאמין על גדלות וחשיבות המלך, נמצא שהוא משמש מלך קטן לפי הרגשתו. אם כן, כשהוא אומר למעלה מהדעת שהוא מלך גדול, כבר אין שם מקום להרצון לקבל שיסכים על עבודה זו, היות שכל הנאה בנויה על למעלה מהדעת.

וממילא מובן מדוע הגוף לא רוצה לעבוד, בזמן שלא רואה את חשיבות המלך. אלא אומרים לו, אף על פי שהשכל מחייב, אם אין גילוי לגדלות המלך, כבר אין שם מקום עבור הרצון לקבל לעצמו. אם כן, איך אפשר שהאדם תהיה לו היכולת לעבוד "בגין דאיהו רב ושליט". זה היה טוב אם זה היה מגולה, מה שאין כן שעל בחינה זו של גדלות ה', שורה השליטה של פרעה מלך מצרים, שאמר, מי ה' אשר אשמע בקולו.

לכן עיקר עבודה היא במקום זה, היינו כאן מתחיל הענין של לשמה, היינו שהוא רוצה לעבוד בעל מנת שה' יהנה מעבודתו, ולעצמו אינו חשוב איזה טעם הוא מרגיש. כלומר, שעבודתו, שהוא עובד, היא בצורה אצלו, כאילו הוא היה מרגיש שהמלך גדול, ולמעשה ההרגשה שלו היא בבחינת "שכינתא בעפרא", שאינו מרגיש שום חשיבות, אלא הוא טועם טעם עפר. ומכל מקום הוא מתגבר ואומר, שזה חשוב אצלי כאילו הייתי מרגיש שאני עומד ומשמש מלך גדול, שאז בטח גם הרצון לקבל נהנה, היות שהוא לא צריך להאמין על גדלות וחשיבות המלך.

אולם, איך האדם יכול לקבל כח התגברות על הגוף, בזמן שהוא מרגיש בחינת "שכינתא בעפרא". איזו שמחה הוא יכול לקבל מעבודה זו. וביותר קשה, איך יש אפשרות לאדם, שיהיה לו צורך וחשק לעבוד עבודה, שאין אדם מרגיש בה טעם. כלומר, בשלמא שאין לו ברירה. יש להבין, שהאדם עובד בכפיה. אבל לחשוק לעבודה כזו, שאין בה טעם, איך אפשר. והיות שאין לו כח להתגבר, ושתהיה לו שמחה מעבודה כזו, ואיך אפשר לשמש את המלך בצורה שפלות כזו, היינו שמרגיש טעם עפר בעת שהוא משמש את המלך.

לכן על זה הוא מבקש מה', לא שיתן לו בחינת גילוי גדלות יתברך, שירגיש בזה טעם. אלא הוא מבקש מה', שיתן לו כח, שיוכל להתגבר על הגוף ולעבוד בשמחה, בזה שעכשיו הוא יכול לעבוד בלתי ה' לבדו, היות שאין הרצון לקבל נהנה מעבודה, שיש לה טעם עפר."

זאת אומרת שזה שאני מסוגל להיות במצב שאין לי שום תענוג מפעולות על מנת להשפיע, אני מבקש רק כוח שיהיה לי בעל מנת להשפיע כדי לעשות פעולות ואני נהנה שאני קיבלתי כוח כזה, והתענוג שלי דווקא מזה שאני עושה פעולה ואין לי שום חזרה לעצמי, אין לי שום תענוג ותשלום לעצמי, אלא בטוח שזה אז על מנת להשפיע, מזה יש לי כל התענוג.

זאת אומרת אני מקבל תענוג מזה שאין לי תענוגים רגילים, גשמיים והתענוג שלי הוא דווקא מזה שקיבלתי כוח לעשות פעולות השפעה שלא קשורות אלי ואני מסוגל לבצע אותן.

עוד פעם בבקשה את הקטע הזה. "לכן על זה"..

"לכן על זה הוא מבקש מה', לא שיתן לו בחינת גילוי גדלות יתברך, שירגיש בזה טעם. אלא הוא מבקש מה', שיתן לו כח, שיוכל להתגבר על הגוף ולעבוד בשמחה, בזה שעכשיו הוא יכול לעבוד בלתי ה' לבדו, היות שאין הרצון לקבל נהנה מעבודה, שיש לה טעם עפר. אם כן בשביל מה הוא עובד, בטח רק לשם שמים. ולעבודה כזו אין שום מקום בתוך הדעת. ובעבודה זו האדם רואה, שאין לו שום מציאות מצד הטבע, שירצה לעבוד על אופן כזה."

לכן אם עכשיו יקבל כוח כן לעבוד על זה בהרגשת טעם עפר, אז בטוח שזה על מנת להשפיע, בניתוק מהרצון לקבל שלו.

"ובעבודה זו, במצב כזה האדם רואה, שאין לו שום אפשרות, שיהיה בידו לעבוד עם רצון להשפיע ולא לתועלת עצמו. ודבר זה יכול להיות רק בדרך נס מן השמים. ובאמת זה נקרא "יציאת מצרים". היינו, לצאת מכלל השכל, שיש לו מצד הטבע, שאי אפשר לעשות שום תנועה, אלא שיהנה מזה. וכאן הוא מבקש מה', שיתן לו כח לעבוד, במקום שאין לו שום טעם והרגש, אלא להאמין שהבורא נהנה מעבודה זו, מטעם שהוא כולו להשפיע."

שאלה: לא ברור במה אדם נאחז במצב כזה. הוא באוויר.

הוא באוויר. מזה שהוא באוויר. הוא נהנה להיות באוויר. ווירוס הקורונה הזה בא, מנתק אותנו מהכול, אין כלום. מה יהיה מחר, אני לא יודע. מה יהיה היום, אני גם לא יודע, בעוד רגע, כלום לא יודע.

אבל אם אני לא יודע, השאלה עכשיו היא כך, אני נהנה מזה, אני מסכים עם זה או לא? אם אני מסכים עם המצב הזה, שאז אני מנותק מהרצון לקבל שלי, אז אני מנותק בעל כורחי, שעושים עלי את התרגיל הזה ומנתקים אותי מלמעלה או שאני בעצמי נמצא יחד עם הבורא בפעולה הזאת? זה דבר אחד. דבר שני, שאחרי שהרצון לקבל שלי מנותק ולא יכול להשתתף בשום מחשבה ופעולה שלי, אז יכול להיות שכאן עכשיו יבוא המצב שאם יהיו לי כוחות, הם יהיו כוחות להשתמש בעל מנת להשפיע. לא ממני. ודאי שלא ממני. כי הרצון לקבל שלי התנתק ממני על ידי המאור המחזיר למוטב, הוא ניתק לי את המערכת הזאת שנקראת "על מנת לקבל" ועכשיו אני נמצא ללא שום דבר, פשוט ללא כלום. עכשיו אני אבקש ואצטרך לקבל רצון להשפיע.

זאת אומרת, חייבת להיות הנקודה הזאת, "יציאת מצרים", ניתוק מהרצון לקבל שלי.

תלמיד: אתה יכול לדייק מה זה "יציאת מצרים"?

הוא כתב לנו. אני קורא את הקטע הזה:

"ובעבודה זו, במצב כזה האדם רואה, שאין לו שום אפשרות, שיהיה בידו לעבוד עם רצון להשפיע ולא לתועלת עצמו. ודבר זה יכול להיות רק בדרך נס מן השמים. ובאמת זה נקרא "יציאת מצרים"." זאת אומרת שמתנתק מהרצון לקבל שלו ולא יוכל להיעזר בו בשום פעולה. והרצון לקבל הזה לא יבלבל אותו בשום פעולה, אלא עכשיו הוא ממש מנותק ממנו. זה נקרא יציאה מהרצון על מנת לקבל, "יציאת מצרים". "היינו, לצאת מכלל השכל, שיש לו מצד הטבע, שאי אפשר לעשות שום תנועה, אלא שיהנה מזה. וכאן הוא מבקש מה', שיתן לו כח לעבוד, במקום שאין לו שום טעם והרגש, אלא להאמין שהבורא נהנה מעבודה זו, מטעם שהוא כולו להשפיע."

ואז מה קורה, הלאה הוא יקבל כוחות לעשות פעולות למעלה מהרצון לקבל, מחוצה למצרים, אז יתחיל לבנות את "אוהל מועד", אחר כך את "בית המקדש", זאת אומרת כל מיני פעולות כאלה בעל מנת להשפיע, שכך הן נקראות.

תלמיד: מה פעולת האדם ביציאת מצרים, מה ההשתתפות שלו בזה? או שזה הכול הבורא?

אבל הבורא עושה את זה על האדם בהסכמת האדם, שאדם רואה את הפעולות האלה שהוא עובר ומברך עליהן שמסכים איתן, שיותר ויותר נמצא בעבודה, "וייאנחו בני ישראל מעבודה". רצו בעצמם לצאת ולא יכלו, ועכשיו התגלה עליהם מלך מלכי המלכות בכבודו ובעצמו וזה מי שמוציא אותם ממצרים.

תלמיד: מה זה הביטוי הזה של הסכמה?

הסכמה זה דבר גדול מאוד, שאני רוצה. אמנם אני נמצא כמו על שולחן הניתוחים אבל אני מסכים, כמו שהסברתי לכם הרבה פעמים, בעצמי רצתי לחדר ניתוח, שכבתי על השולחן, אמרתי, "אני מכאן לא יוצא, תעשו לי".

שאלה: לא ברור מה מניע את האדם לעבוד את הבורא מטעם של עפר? מאיזו סיבה הוא מבקש את זה, מה מניע אותו?

מה מניע אותו? הגדלות שהוא מקבל, גדלות המטרה, גדלות הקבוצה, גדלות הבורא. הוא מקבל מלמעלה את הכוחות האלה אבל בזה שמשקיע את עצמו בחיבור. כל המאמצים שלנו הם מאמצים נגד האגו שלנו. להתקשר לקבוצה, להתקשר להפצה, לעשות מאמרים, לפרסם אותם, בקיצור, לפרסם את התהליך, את גודל הבורא בעולם, את זה לבצע. כמה שמשקיע במה שמסוגל להשקיע ולא יכול במקומו להשקיע אף אחד, בעולם הזה בכלל אין הבורא יכול להופיע אלא רק דרכנו, אם עושה את זה בכל הכוחות, אז זוכה לזה שמתחילים לתת לו כוחות מלמעלה. וכך מתקדם.

שאלה: לפני שאדם יוצא ממצרים, את העבודה שלו הוא מתאר מול הרצון לקבל, אין לו שום הרגשה בינתיים בגדלות הבורא. אין לו דבר כזה, גדלות הבורא, כל העבודה מתרכזת בניסיונות שלו לצאת מעצמו מעל האגו?

כן.

שאלה: מה יכול להשפיע עבד קטן למלך גדול שהוא רואה שיש לו הכול?

איך משפיע תינוק שנולד ונמצא בידיים של אימא, שהוא מחייך פעם ראשונה לאימא? הוא עושה לאימא נחת רוח או לא? האם יש לה תענוג יותר גדול בעולם מזה שהיא רואה את החיוך שלו? זה היחס של הגדול והקטן, אי אפשר להסביר, הכול זה שפת ההרגשה.

שאלה: כשאנחנו מדברים על מעבר ל"לא לשמה" ל"לשמה", האם אלה מצבים שבאים בהדרגה זה אחר זה, או שאתה נכנס לתוך המצב ויוצא מתוך המצב לא בצורה הדרגתית. השאלה השנייה, אם זה משהו שאנחנו חווים בעשירייה או חווים בצורה אישית.

אפילו שאנחנו מדברים בצורה אישית, זה בכל זאת קשור לעשירייה. תמיד זה קשור לעשירייה, זה דבר אחד. דבר שני, שמצבים לצאת מ"לא לשמה" ולהגיע ל"לשמה" זה פעם אחת, שאדם עובר את הגבול הזה ואז הוא לא חוזר. לא חוזרים למצרים.

שאלה: מה מבטיח שאני אצא ממצרים ואצליח להתמודד עם הרצונות האלה? האם הבורא מראה לי בפועל שאוכל לקבל מסך ולשלוט באותם הרצונות, להתעלות מעליהם, או שכל הזמן אצטרך להתקדם באמונה?

כל הזמן תצטרך להתקדם באמונה ועוד ועוד יותר גדולה, בלסגור את העיניים ולעשות פעולות בעל מנת להשפיע.

תגיד למה רע? למה אתה חושב שזה לא בסדר שיהיו פעולות כאלה בעל מנת להשפיע? שיהיו. לא, כי אתה רוצה הכול לעשות מתוך האגו שלך, אז מה הרווח? כל העולם הרוחני בנוי למעלה מהאגו, בהשפעה. בזה שאתה משקיע בכולם, באחרים ולא בעצמך. אז אתה כאן צריך להחליט, אתה תעשה את זה או לא.

אבל אתה תתקדם ואתה תעבור את כל הדברים האלה בטוח. אין אף אדם שבעולם הזה, ואם לא בגלגול הזה אז בגלגול הבא, אבל בטוח שהוא יעבור את השלבים האלה מעולם לעולם. כי תכלית כל הבריאה היא שכולנו צריכים להגיע לעל מנת להשפיע ולהתקיים בעולם הבא. כולם. חלק מהנשמות כבר עברו ונמצאים, וחלק מהנשמות עדיין נמצאים איתנו כאן.

שאלה: אם כך, אם הבנתי את הטקסט, כל מה שמופיע לפני זו הזדמנות לעבוד להגדיל את הבורא?

כן. כי במידה שאתה מגדיל את הבורא אתה מגדיל את כוח ההשפעה, כוח הנתינה ואתה מברך את עצמך, זאת אומרת אתה מעלה את עצמך לאותו הכוח. זה נקרא לברך את הבורא. הוא לא זקוק לזה שאתה תברך אותו, הוא זקוק שאתה תקבל את התכונות שלו ותהיה כמוהו.

שאלה: יוצא שההבדל בין לשרת את המלך הגדול ש"לשמה" ו"לא לשמה" זה הרגשת הטעם. מהי הפעולה הנכונה כשיש לך טעם של עפר בעבודה הרוחנית?

השאלה היא כך, האם אנחנו יכולים ליהנות מעל מנת להשפיע כמו מעל מנת לקבל. אז מסבירים לנו מקובלים שבאמת כל התענוגים הם נמצאים בעל מנת להשפיע, שם כל תענוג ותענוג שאנחנו יוצאים מעל מנת לקבל ומבצעים אותו בעל מנת להשפיע הוא מורגש פי תר"ך פעמים יותר גדול, זה כפול 620.

זאת אומרת, אם נגיד עכשיו אשתה את הבקבוק הזה מים ואקבל X תענוג, אז ברוחניות אני מקבל פי 620. אבל זה רק מדובר כך, זה באמת הבדל אינסופי כי אלה כלים חדשים אחרים, הרגשה חדשה, הרגשת עולם החדש, אני חדש, הכול חדש, זה רק כך אומרים.

אז במעבר מעולם הגשמי לעולם הרוחני אנחנו באמת מרגישים גודל תענוג, גודל השפעה, גודל קבלה, כל זה בגדול.

שאלה: האם אפשר לומר שהיציאה ממצרים זו היציאה אל תוך העשירייה כשאני מרגיש את החברים ולא מרגיש את עצמי?

כן.

תלמיד: ואם כן אז באיזה שלב אני מתחיל להרגיש שהבורא נהנה מהעבודה הזאת?

זה מתברר לאט ומתגלה לאט, קודם כל זו בריחה מעל מנת לקבל שאנחנו מנותקים בעשירייה זה מזה אבל מרגישים שמנותקים, שרוצים להיות יחד ולא מסוגלים, משהו מפריד בינינו, שאני רוצה להרגיש אותך אבל משהו בינינו כמו קיר ואני לא יכול להיות מחובר אליך, זו בריחה מהמצרים ואחר כך דרך ים סוף שאנחנו עוברים, שאנחנו שוברים יותר ויותר את המחיצות בינינו ואחר כך אנחנו בונים ערבות, זה העיקר.

זה סביב הר סיני, שיש הר גדול מאוד שאנחנו מרגישים אותו כאגו שלנו הגדול הכללי של כולם יחד, שהוא עומד כמו הר והבורא נמצא למעלה ואנחנו למטה ואנחנו מקבלים תנאי, אם אתם לא תתחברו כדי להגיע אלי אז כאן יהיה מקום קבורתכם.

ואז אנחנו מוכנים להתחבר בינינו באמת בערבות הדדית, שחשוב לי מה שחבר עושה יותר ממה שאני עושה ואני תמיד מוכן לעשות עבור כל מה שדורשים ממני כל האחרים ואת הדבר הזה אנחנו עכשיו בהפצה שלנו חייבים לקיים, כמה שיותר ויותר לעשות פעולות עבור כל האנושות, עבור כולם, זה נקרא עבודה של ראש המדרגה.

ואז על ידי העבודה הזאת שאנחנו עושים אנחנו מתעלים, דווקא אנחנו מתעלים על פסגת ההר, זה כמו שמשה עולה על ההר לקבל את התורה, לקבל את האור ואז דרכו הוא משפיע לכל ישראל, לכל האנושות, זה הכול אנחנו צריכים לעשות.

אבל ודאי שזה הכול דרך חיבור שלנו בינינו ובקבוצה ובעיקר זה בהפצה. לכן אני אומר מי שבימים האלו, בתקופה הזאת משקיע בהפצה אפילו שאין לו מה לכתוב, שייקח משהו ממה שיש לנו ויפזר בכל הרשת במה שרק אפשר, זה הרווח שלו כי בזה הוא גורם לתיקון העולם.

תלמיד: מעבר המחסום זו היציאה ממצרים או קבלת התורה בהר סיני?

זה גם וגם, זה לא בפעולה אחת נעשה, קודם כל כל פעולה ופעולה ברוחניות היא כוללת בתוכה חמש דרגות העביות שורש/א'/ב'/ג'/ד' ולכן זה לא קורה בבת אחת, זה יציאה בחושך מהמצרים, זה דרך המדבר שיש בתוך מצרים להגיע לים סוף, לעבור את ים סוף, אחר כך מים סוף עוד לעבור להר סיני זה שלושה ימים, לקבל תורה, זה בתנאי שאנחנו מקבלים את התורה בתנאי שאנחנו מסכימים לערבות, בלי זה אנחנו לא מקבלים תורה.

אנחנו לא יודעים להשתמש בתורה לפני שאנחנו מתחייבים בערבות, זה לא ספר תורה שהיום אתה יכול לקרוא, ללמוד אותה, זה לא נותן לך כלום, אלא תורה זה נקרא המאור המחזיר למוטב, למה הוא מחזיר אותך? לערבות, לקשר שאתה כבר מתחיל להתקשר עם האחרים כמו בנשמה אחת של אדם הראשון.

שאלה: האם אפשר מהדוגמה הזאת להבין מה זה למען הבורא? הדוגמה היא כזאת, שאנחנו מלמדים.

לא, מה זה למען הבורא אני אגיד לך, אם אתה תעשה הכול למען הקבוצה ולא לעצמך זה נקרא למען הבורא, נקודה, אם אני עושה למען הקבוצה ולא למען עצמי זה נקרא למען הבורא.

שאלה: מה זה אומר לצאת ממצרים ולא לחזור לשם יותר? יש לנו כלים להבין דבר כזה בכלל?

בינתיים לא. אחרי שיוצאים ממצרים רואים שאין, ואפילו יש כאלה שבוכים, שרוצים לחזור למצרים אבל כבר לא יכולים. זה תיקונים מיוחדים, נדבר אחר כך, זה כבר במדבר, אחרי יציאה ממצרים.

שאלה: כולם שואלים על אותה נקודה, כולנו ממוקדים סביב אותו נושא. אם אני שומע טוב, ברגע שאדם יוצא ממצרים הוא אף פעם לא חוזר למצרים וזה מחבר אותי לשאלה שרציתי לשאול אותך כבר אתמול, האם יש איזו משמעות לכך שנהרס בית המקדש ולזה שרבי שמעון הפך לשמעון מהשוק, כלומר אם בן אדם חוזר למצרים זה קשור להרס בית המקדש?

לא, ואני לא רוצה לענות על הפלפולים שלך אלא הכול רק לפי הטקסט. אתה לא שואל לפי מה שאנחנו לומדים אלא לפי מה שאתה שמעת ממקום אחר, זה לא טוב, אתה בזה גם מבלבל אחרים. זו דוגמה לשאלה אגואיסטית, שאתה רוצה לדעת את זה ואת זה. אנחנו רק רוצים לברר מה שקוראים.

שאלה: האם אני צריך בכוונה להרגיש שאני נותן תענוג לבורא או פשוט צריכה להיות לי כוונה כזאת שאני צריך לעבוד עבורו?

אתה צודק, בהתחלה אנחנו רק עושים את זה כאילו בכוונה שמשייכים לו את העבודה שלנו, אבל אחר כך אנחנו מגיעים בפועל לכך שאנחנו מרגישים שאנחנו עושים לו נחת רוח, מרגישים שהוא נהנה. איך? הבורא מלובש בחברים כמו שאנחנו למדנו, ולכן כשאני מתקשר לחברים, עם כולם יחד ורוצה להשפיע להם, אני בתוכם מגלה את הכוח הכללי, הסך הכול, הכולל, בורא זה נקרא הכולל, לא עשרה אלא עשרה שיחד הם מייצרים כוח אחד הכולל שזה נקרא הבורא, ואז אני מרגיש שאני משפיע לו. זו דרגה יותר עליונה מהעשירייה שהיא הכוללת אותם, השורש שלהם.

קריין: עמוד 218 טור א', נחזור על פסקה שניה שמתחילה במילים "ובעבודה זו".

"ובעבודה זו, במצב כזה האדם רואה, שאין לו שום אפשרות, שיהיה בידו לעבוד עם רצון להשפיע ולא לתועלת עצמו. ודבר זה יכול להיות רק בדרך נס מן השמים. ובאמת זה נקרא "יציאת מצרים". היינו, לצאת מכלל השכל, שיש לו מצד הטבע, שאי אפשר לעשות שום תנועה, אלא שיהנה מזה. וכאן הוא מבקש מה', שיתן לו כח לעבוד, במקום שאין לו שום טעם והרגש, אלא להאמין שהבורא נהנה מעבודה זו, מטעם שהוא כולו להשפיע.

ולכן התפלה הזו היא תפלה אמיתית, מטעם שהאדם רואה, שאין מה לקוות, שיהיה פעם ביד האדם לעשות משהו בעל מנת להשפיע. נמצא, שהאדם מרגיש איך שהוא אבוד. נמצא, שיש לו אז מגע הדוק עם הבורא. ולדבר זה האדם צריך להחשיב, מזה שהאדם מבקש מה', שיעזור לו, ואין מי בעולם שיוכל להציל אותו.

אולם כאן נשאלת שאלה הקשה ביותר, מי אמר להאדם, שיש נחת רוח להבורא מעבודה זו, שאין בה שום טעם, אלא רק טעם עפר, ולעבודה כזו האדם צריך לבקש מה', מטעם שהוא רוצה לעשות הכל רק בכדי שהבורא יהנה.

על זה באה תשובה: אמונת חכמים, שאנו צריכים להאמין לדבריהם. נמצא, התפלה הזו שהאדם מתפלל, שה' יעזור לו, שיוכל לעבוד במצב של שפלות, והטעם הוא רק של עפר, זה יכול להיות רק על בסיס של אמונת חכמים, שנאמין להם, שרק באופן כזה יכולים להגיע למצב של לשמה, ולא לבחינת תועלת עצמו. כלומר, שרק הם יודעים מה זה לשמה, ואיך להגיע לזה."

קריין: שוב.

"אולם כאן נשאלת שאלה הקשה ביותר, מי אמר להאדם, שיש נחת רוח להבורא מעבודה זו, שאין בה שום טעם, אלא רק טעם עפר," זאת אומרת לפי מה האדם בודק שלבורא יש תענוג בזמן שיש לו טעם עפר "ולעבודה כזו האדם צריך לבקש מה', מטעם שהוא רוצה לעשות הכל רק בכדי שהבורא יהנה.

על זה באה תשובה: אמונת חכמים, שאנו צריכים להאמין לדבריהם. נמצא, התפלה הזו שהאדם מתפלל, שה' יעזור לו, שיוכל לעבוד במצב של שפלות, והטעם הוא רק של עפר, זה יכול להיות רק על בסיס של אמונת חכמים, שנאמין להם, שרק באופן כזה יכולים להגיע למצב של לשמה, ולא לבחינת תועלת עצמו. כלומר, שרק הם יודעים מה זה לשמה, ואיך להגיע לזה." זאת אומרת, יש כאן עוד תנאי בעל מנת להשפיע שנקרא "אמונת חכמים".

"ובהאמור נוכל לפרש מה ששאלנו, על מה שדרשו חז"ל על הכתוב "לא מרובכם", "אמר להם הקב"ה לישראל, חושקני בכם, שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה, אתה ממעטים עצמכם לפני". ושאלנו, הכי מדרך העולם הוא, שמי שמלך מגדיל אותו, הוא מתגאה בפני המלך. אם כן, מה משמיענו בזה, שישראל ממעטים עצמם לפני הקב"ה.

ובהנ"ל שהסברנו, שיש ב' בחינות בעבודה:

א. שה' מאיר לו בזמן שהוא עוסק בתו"מ, ומרגיש טעם בעבודה, ומרגיש גדלות ה', איך שהוא משמש מלך גדול, וכבר הגיע לדרגת "בזכרי בו אינו מניח לי לישון".

ב. היא בחינת עבודה לשמה, דהיינו על מנת להשפיע ושלא לקבל פרס. ואז האדם בא לידי התנגדות מהגוף, היות שאין הוא מרגיש שום טעם בעבודה. אבל הוא לא רוצה שום הרגשה של גדלות ה', מטעם שאז ההרגשה זו נותנת לו סיבה, שבשביל ההרגשה הזו, שמרגיש בעת התעסקותו בתורה ומצות, זה מחייבו לעסוק בתו"מ. נמצא, שכבר אינו רק לשם שמים, אלא הנאת עצמו גם כן נכללת בה.

והיות שעבודה זו היא כולה למעלה מהדעת, מטעם שאין שכל שבעולם שיהא בידו להבין דבר כזה, ובחינה זו נקראת "שכינתא בעפרא", ושהאדם צריך להאמין, שדוקא מעבודה זו יש נחת רוח לה', זו נקראת עבודה בבחינת "אתם ממעטים עצמכם לפני".

פירוש, בשעה שהבורא נותן להם להרגיש את גדלות ה', אין הם אומרים, עתה כבר אין אנו צריכים לעבוד למעלה מהדעת. כי גם הגוף, בזמן שמרגיש גדלות ה', הוא מתבטל "כנר בפני אבוקה".

אני חושב שלא כדאי לנו לקרוא הלאה, אנחנו קודם נבצע את החצי הראשון ונקווה שנבצע אותו בקרוב כולנו יחד ואז נמשיך לחצי השני, אחרת יהיה בלבול זה עם זה. אם זה לא ברור לנו, אם לא בצענו את זה אז ודאי שהחלק השני לא יהיה ברור.

נקרא קצת בעמוד 284.

קריין: אנחנו קוראים בספר פסח, עמוד 284 מאמר קצר בשם "אני ולא שליח", המאמר מופיע גם בספר כתבי רב"ש כרך ג' עמוד 2078, שוב, ספר פסח עמוד 284 מאמר של הרב"ש "אני ולא שליח".

אני ולא שליח

"כמו שכתב האר"י ז"ל, ישראל היו לפני הגאולה במ"ט שערי טומאה, עד שנגלה עליהם וכו' וגאלם, היינו שזכו "אני ולא שליח". לפני שמגיעים לגאולה, זאת אומרת יוצאים מעל מנת לקבל, מהאגואיזם שלנו אנחנו צריכים להרגיש שאנחנו כולנו כולנו נמצאים בו ואין בנו שום דבר חוץ ממנו.

"אמר זצ"ל, מה שאין כן לפני הגאולה חשבו שיש שליחים, שאם כן גאולה נקרא שזכו ש"אני הוא ולא שליח", שאין עוד מלבדו. נמצא שגם לפני הגאולה האמינו שה' עוזר, אבל יש שליחים. וגאולה נקרא שזכו "אני ולא שליח". זאת אומרת, כשאין שום דבר חוץ מכוח אחד השולט בעולם זו בעצם יציאה ממצרים. כי בזה שאנחנו נמצאים בתוך רצון לקבל אז נראה לנו שיש הרבה סיבות, כוחות, מטרות למיניהן וכן הלאה. מה שאין כן גאולת מצרים, זה נקרא גאולה, שאנחנו מתחילים לראות שכל זה מאורגן ונשלט על ידי כוח אחד.

קריין: מאמר "מצה שמורה".

מצה שמורה

"מצה שמורה, היינו שצריכים לשמור את עצמנו במקום שהולכים לקיים מצוות ה', שלא יהיה שם חשש חמץ. היינו שהמצוות צריכות להביא את האדם לבחינת תיקון הבריאה, ואם לא יודעים איך לשמור את המצה, אז לוקחים את הטפל ומניחים את העיקר."

מצה שמורה זה נקרא שכל הזמן שומרים בעל מנת להשפיע, כל הזמן מעלים אין עוד מלבדו, זה נקרא "מצה שמורה".

שאלה: עניין האני ולא שליח, הרי גם במאמר הקודם אמרנו שהבסיס זה אמונת חכמים וכתוב תמיד יאמינו בה' ומשה עבדו, אז מה זאת אומרת שאין שליח?

שאין שום שליחות מצד הבורא אלא הוא בעצמו עושה את כל הפעולות, זה נקרא שאין עוד מלבדו. באין עוד מלבדו יש הרבה פירושים, זה שהבורא בעצמו מאותה הכוונה, מאותה המטרה, מאותו היחס, מאותה נקודת הבריאה הוא פועל עלינו כל הזמן ואין כאן שום שינוי היחס שלו או הסיבות כלפינו.

שאלה: לחצות את ים סוף זה אומר לחצות את המחסום?

נגיד, כן. המחסום זה שכבות, כמה דברים, כמה תנאים שצריכים לקבל. זה לא מחסום פיזי, הוא פנימי, אז הבירורים הם פנימיים, אבל באמת זו כאילו פעולה אחת, שצריכים לעשות בירורים גם בתוכה.

שאלה: הוא אומר "כמו שכתב האר"י ז"ל, ישראל היו לפני הגאולה במ"ט שערי טומאה, עד שנגלה עליהם וכו' וגאלם" מה הכוונה?

מה זאת אומרת מה הכוונה?

תלמיד: מה הכוונה במשפט, "ישראל היו לפני הגאולה במ"ט שערי טומאה"?

"מ"ט שערי טומאה", הכול מדובר כלפי אדם המשיג. ואדם שנמצא במצב שאין לו שום דבר טוב, אלא רק רע, אגו וכוונות לעצמו בלבד, הוא נמצא במצב הנכון ליציאת מצרים, כי אי אפשר לצאת אם הוא לא מגלה שהוא כולו רע ואז מוכן לכול. מה זה "לכול"? לזרוק את עצמו לים סוף ממש, כי "טוב לי מותי מחיי". זה כמו שאתה נמצא פחות או יותר.

תלמיד: מה זה אומר "עד שנגלה עליהם", מה הכוונה, איזו נקודה זאת?

עד שהם יראו שאת כל זה הם מקבלים מכוח עליון. והכוח העליון נעתק מהם או הם נעתקים ממנו, ולכן אין להם שום שייכות אליו. ומה לעשות? אין שום דבר לעשות, רק לברוח בחושך, בלילה, אליו בכל הכוח. וכשהם מוכנים לכל הדברים האלה, ממש למעלה מכל חשבונות האגו שלהם, נקרא שהם מוכנים ליציאת מצרים, ואז מתגלה הבורא וגאלם.

תלמיד: במאמר כתוב, "ואם לא יודעים איך לשמור את המצה, אז לוקחים את הטפל ומניחים את העיקר." איזו פעולה זאת?

לא, זה אם לא עושים פעולה נכונה.

תלמיד: אבל אנחנו כל הזמן עושים פעולות לא נכונות?

לא. הם מניחים את הבורא כפועל ב"אין עוד מלבדו" ומתחילים לחשב את עצמם עם כל מיני סיבות אחרות, שליטים אחרים.

תלמיד: אם כך, מה זה נקרא פעולה נכונה ופעולה לא נכונה?

לשייך הכול לאין עוד מלבדו זאת הפעולה שחייבת להיות כאן ביציאת מצרים כעיקרית, "אני ולא שליח", "אני ולא מלאך", וכן הלאה.

שאלה: כשאנחנו במצב שלא מסוגלים להשפיע ורוצים לצאת ממצרים, האם זה המצב שבו אנחנו הכי קרובים לבורא?

כן, ודאי שכל פעם אנחנו מתקרבים לבורא או דרך צד שמאל או דרך צד ימין, או אפילו בקו האמצעי, אבל ודאי שאנחנו כל הזמן מתקרבים למטרה, תמיד. אפילו בדרך הרעה, בשמאל, אנחנו גם מתקרבים למטרה, "כי לא ידח ממנו נידח", כולם יגיעו לשורשם, ובטוח שכך אנחנו מתקדמים.

שאלה: איזו משמעות יש למים המלוחים של הים האדום ומהי המשמעות שהים נפתח לעברים ונסגר למצרִים?

"מצרִים" זה נקרא כוונות ורצונות על מנת לקבל שבכל אדם ואדם, ו"עברים" זה נקרא אלה שמוכנים לעבור לצד השני ולהיות בעל מנת להשפיע. לכן לאלו שיש כוונות ורצונות שהם בעל מנת להשפיע, יש להם כניסה לצד השני של ים סוף, ואלו שלא רוצים, לא מסוגלים לזה, הם נשארים במצרים וטובעים בים סוף. ודאי שזה בכל אדם ואדם, גם בנו ישנן כאלו הבחנות.

שאלה: מה לעשות שעל אף שאני משתדל להתמסר במשך שנים לעשירייה ולהפצה אני מרגיש מיום ליום שאני לא רוצה לצאת ממצרים, מה העצה להשיג רצון כזה?

זה מצוין. ככל שאנחנו מתקרבים ליציאת מצרים, אנחנו פחות ופחות רוצים לצאת מהמצרים, אנחנו יותר ויותר קשורים לפרעה. אחרת איזה מעבר זה יהיה? אם זה היה מעבר ברצון לקבל ממש, אז אתה צודק, היינו מתנתקים יותר ויותר. אבל אם זה מעבר מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע, אז אנחנו צריכים לגלות יותר ויותר את ה"על מנת לקבל", עד כמה הוא שולט בנו. זאת אומרת שאם אנחנו בגבול בין מצרים לישראל, אנחנו צריכים להרגיש עד כמה שמצרים שולט בנו ואנחנו לא רוצים להתפטר ממנו, לא רוצים לצאת מהמצרים.

עבודת מצרים היא אהובה עלינו, אנחנו אוהבים את הרצון לקבל, אנחנו רוצים להיות בו. עד הרגע האחרון לפני יציאת מצרים אנחנו מוכנים לתת הכול כדי להישאר במצרים. ככה זה, ודאי, זה מעבר מאוד מאוד מיוחד, נעבור ותראו. לכן זה נקרא "נס יציאת מצרים", שעד כמה שאנחנו רוצים להישאר ומחזיקים את עצמנו בידיים וברגליים, כולם כולם בתוך המצרים, הבורא מתגלה בכבודו ובעצמו, כמו שכתוב, ואז בזכות זה אנחנו יוצאים.

שאלה: אמרת שגדלות הבורא היא זו שגרמה ליציאה ממצרים, ומצד שני פרעה בעצמו הסכים שנצא. איך אפשר לשלב את שני הדברים, מצד אחד גדלות הבורא שהביאה ליציאה, ומצד שני גם פרעה שהסכים, מה בכל זאת דוחף אותנו לצאת ממצרים?

המעבר בעצמו הוא לא ברור, הוא יתברר רק אחרי שאתה עובר אותו. ואז אתה מבין שפרעה זה באמת כוח עזר לבורא, שהוא קירב את בני ישראל ליציאה ממצרים. והוא עובד יחד עם הבורא כשמאל וימין, שתומך בבורא. ולכן עד כמה שהוא מתברר ככוח הרע, הכוח הרע הזה בסך הכול פועל לטובתנו. שאנחנו רוצים לברוח ממנו, ובזה הוא לוקח על עצמו פעולה, הייתי אומר שאת העבודה הכי מלוכלכת, שמחייבת אותנו לצאת, ובזה הוא נעשה ממש עוזר של הבורא.

לכן מה שאנחנו חושבים בדרך כלל לפני שנכנסים לעבודה הרוחנית זה לא בדיוק נכון. כל הכוחות שבטבע, כל הכוחות שבעולם הזה, כולנו שליחים של הבורא, והבורא ממש מכוון אותנו, מושך אותנו או דוחף אותנו למטרה. לכן אם אנחנו נהיה בינינו מכוונים יחד ולבורא, בזה אנחנו נזרז את כל ההתפתחות. ואנחנו לא כל כך צריכים לדעת מה קורה בדיוק, מה שקורה יקרה, רק לזרז את ההתקדמות שלנו, וזירוז זה במידת ההתקשרות בינינו ועם הבורא שבתוכנו יחד.

שאלה: ציינת את נחשון שקפץ לים סוף, אבל היתה לו מוטיבציה, הצבא של פרעה שרדף אחריהם, וגם 600,000 שהיו בישראל שתמכו בו, ומשה והאמונה בבורא, זאת מוטיבציה מורכבת. אז מה כאן הדבר החשוב ביותר, איך אנחנו צריכים לכוון את עצמנו עכשיו?

אנחנו צריכים להשתדל לגלות בתוכנו בכל אדם ואדם את משה, את נחשון, 600,000, ערב רב, וכל המצבים האלו בדומם, צומח, חי, מדבר, שבתוך האדם. שכל הסיטואציה הזאת נמצאת בתוך הרצונות שלנו, שורש, א', ב', ג', ד'. וכולם מציירים, מתארים לנו את התמונה הזאת כמו שאתה מתאר לנו. זה הכול נמצא בתוך האדם.

שאלה: מה המשמעות בזה שהמצרים רודפים אחרינו עד הים האדום?

בכל רגע ורגע אני מרגיש שהחשבון האגואיסטי שלי כל הזמן מסובב אותי לעשות כך או אחרת, ולא שיש בי רצון להשפיע. ואני חייב בכוח להתכלל בקבוצה, ובבורא שנמצא במרכז הקבוצה, ובאנושות, שהיא כמטרה גם כן, ורק בצורה כזאת אני בונה את הכיוון שלי בעל מנת להשפיע. לא חשוב עם איזה פעולות העיקר הכיוון. וזה נעשה אך ורק בכוח, ממש, שאני מתעלה מעל האגו שלי. זאת הבעיה שכל הזמן אני צריך לעבוד, זה נקרא "עבודת מצרים, בפרך, בעבודה קשה".

שכל פעם כשאני עושה איזו פעולה על מנת להשפיע הקטנה ביותר, בום, כמו מים בחול זה עובר וכאילו לא עשיתי כלום. ושוב אני משתדל, משתדל לצאת, ושוב אני לא יכול ונופל לתוך הבור, וכך אני משתדל לצאת לצאת, "וייאנחו בני ישראל מהעבודה", שאני לא יכול יותר לכוון בעל מנת להשפיע, אני רואה שאין לי כוחות ואני לא אצליח אף פעם. ואז לאט לאט כך אני מחייב את הבורא להתגלות ולעזור לי.

שאלה: תקופה ארוכה לא הגעתי לשיעורי בוקר וזה מרגיש כאילו לא הפסקתי להיות איתכם. נכנסתי כדי להבין איך להעביר את המסר לאלפי אנשים שמחוברים אלי ברשתות החברתיות, ושמשהו שיישאר להם אחרי שהזעם יעבור. איך מתגברים על הפחד לצאת ממצרים, ואיך מצליחים לחיות בעולם הגשמי ולעשות משהו בעל מנת להשפיע?

נתתי כמה שיחות, גם ברוסית יש שיחה כזאת, אז תתרגמו אותה לכל מיני שפות ותפזרו את זה באינטרנט, זה צריך לעזור.

שאלה: מה המשמעות בכך שנתחבר כשהבורא יהיה בינינו, או להתחבר כך שהבורא יהיה בינינו?

המשמעות שאני נמצא איתך, ועם חבר שלך שגם כן ברוך ה' היום נמצא איתנו יחד, מגוודלחרה, ועוד אנשים, ואני מרגיש שיש בינינו קשר, והבורא נמצא בתוך הקשר הזה, וכך אנחנו מגלים אותו. אי אפשר לגלות אותו בשום צורה אחרת, ממש כך. אני כל כך שמח לראות אתכם בשיעור, זה ממש תענוג גדול, אני צריך היום להגיד לחיים לוירוס הקורונה הזה, שמחבר אותנו יחד. אני שמח מאוד חברים שכך מתחברים, שהבורא מסדר.

קריין: ספר פסח, עמ' 280, מאמר בשם "דגים מתים".

דגים מתים

""דגים חיים" פירוש שיש לו דאגות על עבודה," דגים מהמילה דאגות. "אבל הוא חי."

קריין: שוב.

""דגים חיים" פירוש שיש לו דאגות על עבודה, אבל הוא חי. היינו, שיש לו כוח לעבוד, ולמצוא עצות איך למלא את דאגותיו. מה שאין כן דגים מתים, שדאגותיו מביא לו בחינת מיתה. היינו שכל כוחות עבודה שלו מתו, ואין לו שום רוח חיים, שיש לו משהו כוח לעבוד ולמצוא עצות, זה נקראים "דגים מתים".

ובמצרים, שקליפת מצרים היתה על היהודים, אכלו דגים חיים, אבל בחינת מצרים נקרא דגים מתים, כמו שכתוב "והדגה אשר ביאור מתה", מה שאין כן דגים של יהודים חיים.

אם הדאגות הם בכדי להגיע לעל מנת להשפיע, זה דאגת ישראל, שהוא דואג, מדוע הוא אינו בחינת ישראל. מה שאין כן הדאגות של המצרים, שצר נקרא שהוא מונח תחת שליטת צר, היינו מדת החסדים, זה "והדגה אשר ביאור מתה". היינו הדאגות האלו מביא בחינת מיתה, היינו מיתת הכוחות ואינו מסוגל לעשות שום דבר."

לכן כתוב שבמצרים היו אוכלים הרבה דגים, זאת אומרת היו מתקדמים מתוך הדאגות. דאגות אגואיסטיות, דאגות על מנת להשפיע, דאגות טובות, רעות, לא חשוב, אבל בסך הכול היו מבררים את הדאגות האלו מהעבודה שלהם.

(סוף השיעור)