שיעור בוקר 02.08.2022 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", הקדמה לספר "פנים מאירות ומסבירות", אותיות י"ז-י"ח

קריין: הקדמה לספר "פנים מאירות ומסבירות" של בעל הסולם, אות י"ז.

אות י"ז

"ועתה, נבין ערמת הנחש, אשר חז"ל הוסיפו להודיענו, אשר הס"מ היה מתלבש בו, והיינו מפני שגבהו דבריו מאד. והנה פתח, באף כי אמר אלקים לא תאכלו מכל עץ הגן, פי' שנכנס עמה בדברים, להיות שהאשה לא נצטוה מפי הקב"ה, כנודע, וע"כ שאל אותה על דרכי הבירור, כלומר מאין תדע, שנאסר העצה"ד, אולי נאסרו לכם גם כל פירות הגן. ותאמר האשה מפרי עץ הגן נאכל וכו', לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו פן תמותון.

ויש כאן ב' דיוקים גדולים:

א. הא הנגיעה, לא נאסרה מעולם, ועל מה הוסיפה באיסור,

ב. כי הטילה ספק בדברי השי"ת ח"ו, שהשי"ת אמר מות תמותון, והאשה אמרה פן תמותון, והיתכן שלא האמינה ח"ו בדבר ה', עוד מטרם החטא.

אמנם האשה ענתה לו על פי שאלתו של הנחש, דעל כן יודעה, מה שאסר ה' כי כל עצי הגן מתוקים ונחמדים, וראוים לאכול, משא"כ זה העץ אשר בתוך הגן, כבר היתה בו בקרוב לנגיעה, וטעמה בזה טעם קשה כמות. והיא שהוכיחה מעצמה, שמצד הבירור שלה, יש חשש מיתה אפי' על הנגיעה ולכן הוסיפה להבין במצוות האיסור, על מה ששמעה מבעלה, כי אין חכם כבעל נסיון, ופן תמותון סובב על הנגיעה. וכנראה, שהתשובה היה מספקת לגמרי, כי מי יתערב ויכחיש בחוש הטעם של חבירו. אמנם הנחש הכחיש אותה, ואמר, לא מות תמותון, כי יודע אלקים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם וכו'."

קריין: שוב אות י"ז.

אות י"ז

"ועתה, נבין ערמת הנחש, אשר חז"ל הוסיפו להודיענו, אשר הס"מ היה מתלבש בו, והיינו מפני שגבהו דבריו מאד." הנחש כולו רצון לקבל על מנת לקבל, הוא כוח הטבע. "והנה פתח, באף כי אמר אלקים לא תאכלו מכל עץ הגן, פי' שנכנס עמה בדברים, להיות שהאשה לא נצטוה מפי הקב"ה, כנודע, וע"כ שאל אותה על דרכי הבירור, כלומר מאין תדע, שנאסר העצה"ד, אולי נאסרו לכם גם כל פירות הגן. ותאמר האשה מפרי עץ הגן נאכל וכו', לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו פן תמותון.

ויש כאן ב' דיוקים גדולים:

א. הא הנגיעה, לא נאסרה מעולם, ועל מה הוסיפה באיסור,

ב. כי הטילה ספק בדברי השי"ת ח"ו, שהשי"ת אמר מות תמותון, והאשה אמרה פן תמותון, והיתכן שלא האמינה ח"ו בדבר ה', עוד מטרם החטא.

אמנם האשה ענתה לו על פי שאלתו של הנחש, דעל כן יודעה, מה שאסר ה' כי כל עצי הגן מתוקים ונחמדים, וראוים לאכול, משא"כ זה העץ אשר בתוך הגן, כבר היתה בו בקרוב לנגיעה, וטעמה בזה טעם קשה כמות. והיא שהוכיחה מעצמה, שמצד הבירור שלה, יש חשש מיתה אפי' על הנגיעה ולכן הוסיפה להבין במצוות האיסור, על מה ששמעה מבעלה, כי אין חכם כבעל נסיון, ופן תמותון סובב על הנגיעה. וכנראה, שהתשובה היה מספקת לגמרי, כי מי יתערב ויכחיש בחוש הטעם של חבירו. אמנם הנחש הכחיש אותה, ואמר, לא מות תמותון, כי יודע אלקים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם וכו'."

יש בעיה בין גבר לאישה, בין אדם לחווה. הכוחות האלה הם בנו, ואנחנו לא יכולים להבדיל אותם בכל אדם, בפרט שיש גברים ויש נשים וכביכול יש הבדלים ביניהם. לכן בינתיים נכיר את הטקסט, אין לי מה להסביר. מהאדם לא שמענו כלום ומהאישה שמענו רק את מה שהיא טוענת.

"ויש לדייק, מה ענין פקיחת עינים לכאן, אמנם כן דבר חדש ונשגב הימנה, הודיע אותה, שהוכיח להם, שטפשות היא לחשוב, שברא ה' דבר רע ומזיק בעולמו, והא ודאי כלפי השי"ת, אין זה ענין רע ומזיק, אלא זה המרירות שתטעמו בו אפי' בקירוב נגיעה, הוא רק מצדכם, להיות אכילה זו, הוא להעמיד אתכם, על גובה מעלתכם, וע"כ לקדושה יתירה אתם צריכים, בעת המעשה שיהיה כל כונתכם להשפיע נ"ר לו ית', לקיים הכוונה שעליה נבראתם. ולפיכך הוא נדמה לכם כרע ומזיק, כדי שתבינו הקדושה היתירה הנדרש מכם."

כדי להגיע באמת להכרה מה הבורא עושה לכם, נותן לכם, אתם חייבים לרכוש את כל ההבחנות שיש כנגד זה, ואז כל דבר אתם יכולים לבחור מדבר והיפוכו ולהבין את הבריאה מהדבר שנגדה. אחרת אין לכם שום אחיזה בבריאה, כי אתם לא יכולים להרגיש רק דבר אחד, הנברא מרגיש רק מתוך ההפכיות. לכן הנחש כאן הוא כוח מחויב להיות בבריאת האדם.

"אמנם ביום אכלכם ממנו, פירוש, אם תהיה המעשה בקדושה וטהרה, ברורה כיום, אז והיתם באלקים יודעי טוב ורע," טוב ורע הם העיקר. איך אפשר לברוא מישהו שיודע גם טוב וגם רע אם הוא לא הבורא? רק בתנאי שיעבור קודם מצב אחד, במשהו יכיר בו, אחר כך יתחיל להכיר את המצב האחר שכנגדו, ואז בטוב וברע, בעד ונגד, כך יעלה בשתי רגליים על הסולם.

"כלומר, כמו שכלפי השי"ת הוא ודאי מתוק בהשואה גמורה, כן יהיה לכם הטוב והרע בהשואה גמורה, למתוק ולעדן." אי אפשר להכיר, לטעום את העדן בלי דבר והיפוכו, ואתם תגיעו למצב שגם טוב וגם רע יעלו לטוב בלבד. "ועדיין נשאר מקום להרהר באימון הנחש, מפני שהשי"ת לא הודיעו זה בעצמו, ע"כ הקדים הנחש, ואמר, כי יודע אלקים כי ביום אכלכם ממנו, ונפקחו עיניכם כלומר, מצד השי"ת דבר יתר הוא, להודיעכם זאת, להיותו יודע שאם תשימו לבכם לזה, לאכל על צד הקדושה, ונפקחו עיניכם מעצמיכם, להבין גודל הרוממות שבו, כי תרגישו בו מתיקות ועידון עד להפליא, הכול תלוי בכוונה. אם הכוונה היא על מנת להשפיע, אז זה יהיה דבר מתוק ונהדר, ממש עץ גן עדן, פרי עץ גן עדן. אבל אם הכוונה לא נכונה, אז זה יהיה כעץ המוות. "וא"כ אינו צריך להודיעכם, דעל כן הטביע בכם כח המברר. לידע תועלתכם מעצמכם.

ומיד כתיב, ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים וכו', פי' שלא סמכה עצמה על דבריו, אלא שהלכה ובררה מדעתה ותבונתה, והקדישה את עצמה בקדושה יתירה, לעשות נ"ר להשי"ת, כדי להשלים הכונה הנרצה הימנה, ולא כלל להנאתה עצמה. שאז, נפקחו עיניה, כדברי הנחש, ותרא האשה כי טוב העץ למאכל, והיינו ע"י זה שראתה, כי תאוה הוא לעינים, כלומר, דעוד מטרם שנגעה בו, הרגישה מתיקות ותאוה גדולה, בראות עיניה לבד שחמדה כזה עוד לא קרה לה, בכל עצי הגן, ונתברר לה עוד, אשר נחמד העץ להשכיל, כלומר, דע"כ יש בעץ הזה תאוה וחמדה מרחוק, יתר מכל עצי הגן, היינו להשכיל עליו, אשר בשביל מעשה האכילה הזו, נבראו, והוא כל המטרה, כמו שגילה לה הנחש. ואז, אחר הבירורין המוחלטים האלו, ותקח מפריו ותאכל, ותתן גם לאישה עמה ויאכל, ודייק הכתוב במלת עמה, כלומר, על כונתה הטהורה, דהיינו רק להשפיע, ולא לצרכי עצמו וזה הוראת הכתוב, שנתנה לאישה עמה, כלומר, עמה בקדושה."

יש כאן כמה דברים שקשה לנו עדיין לדון בהם - מה באמת בלבל את האישה, מה היה חסר באישה שמצד אחד היא הייתה יותר פיקחית כביכול מהאדם, ומצד אחר דרכה נכנס הרצון לקבל בעל מנת לקבל ושלט באדם, ואז מגיע תיקון מיוחד דרך האדם גם לאישה. יש כאן כמה דברים שעלינו עוד להבין. האמת שהוא ממשיך בזה.

אות י"ח

"ועתה נבוא לעומק הענין, והטעות, שהיה קשור ברגלו, כי זה העצה"ד טו"ר, היה מעורב מבחי' חלל הפנוי, כלומר, מצורת הגדלות שבקבלה. שעליה היה הצמצום, ואור העליון כבר נפרד משם, כנ"ל. וכבר נתבאר, שאדם הראשון, לא היה לו כלל בבנינו, צורת גדלות הקבלה, הנמשך מחלל הפנוי, אלא כולו נמשך ממערכת הקדושה, שענינם להשפיע. כמו"ש בזוהר קדושים, דאדה"ר לא הוה לי' מהאי עלמא כלום, ע"ש. וע"כ נאסר לו העצה"ד, כמו ששורשו, וכל מערכת הקדושה, שהמה נפרדים מהס"א, משום שינוי הצורה שלהם, שהיא ענין הפירוד כנ"ל, וע"כ גם הוא נצטוה עליו, והוזהר מלהתחבר בו, כי יופרד מחמתו משורשו, הקדוש, - וימות, כמו הס"א והקלי' שהמה מתים, לסבת הפכיותם ופירודם מהקדושה, וחי החיים, כנ"ל. אמנם, השטן הוא הס"מ הוא מלאך המוות, שנתלבש בהנחש, וירד והסיתה לחוה, בדבר שקר שבפיו, לא מות תמותון. ונודע, שכל דבר שקר שאין אומרים דבר אמת בתחילתו אינו מתקיים, וע"כ הקדים אותה בדבר אמת, וגילה לה מטרת הבריאה, שכל ענינה לא באה, אלא לתקן העץ הזה, כלומר, כדי להפך כלי קבלה הגדולים על צד ההשפעה, וז"ש חז"ל שאמר לה, אשר אלקים אכל מעץ הזה וברא את העולם, כלומר, שהסתכל על ענין זה בבחינת סוף מעשה במחשבה תחילה וע"כ ברא העולם.

וכמו שנתבאר לעיל, דכל ענין הצמצום א', לא היה אלא בשביל האדם, העתיד להשוות הצורה של קבלה, להשפעה, עי' לעיל, והוא דבר אמת. וע"כ היה השעה משחקת לו, והאשה האמינה אותו, בשעה שהכינה את עצמה לקבל ולהנות רק בע"מ להשפיע, נמצא ממילא, שפרח הרע מן העצה"ד טו"ר ונשאר עצה"ד טוב. להיות שכל ענין הרע דשם, הוא רק מבחי' שינוי צורה, דקבלה לעצמו, שהיה מוטבע בו להטביע, אמנם בקבלה ע"מ להשפיע, הרי הביאתו על תכלית שלימותו, ונמצאת שעשתה יחוד הגדול, כמו שראוי להיות בסוף מעשה.

"אמנם זה הקדושה העליונה, היה עדיין שלא בעונתו, שלא היתה ראויה לעמוד בה, זולת באכילה א', אבל לא באכילה הב' (שז"ס הזוה"ק דכלא מלילא בשיקרא). ואסביר לך, כי אינו דומה, המנזר עצמו מהתאוה, בטרם שטעמה והורגל בה, להמנזר עצמו מהתאוה, אחר שטעמה ונקשר בה, כי הראשון ודאי יכול להזיר את עצמו, בפעם א' על תמיד, משא"כ השני, צריך לעבודה יתירה, לפרוש מתאותו לאט לאט, עד שגומר הענין. כן הדבר הזה, להיות שהאשה עדיין לא טעמה מעצה"ד, והיתה כולה בבחי' השפעה, ע"כ, בקל היה מעשיה לאכול אכילה ראשונה, ע"מ להשפיע נ"ר להשי"ת בתכלית הקדושה, משא"כ, אחר שטעמה אותו, כבר נקשר בה תאוה גדולה וחמדה יתירה לעצה"ד, עד שלא היתה יכולה עוד לפרוש מתאותה, כי כבר יצא הענין מרשותה. והיינו שאמרו חז"ל, שאכלו פגה, פי', טרם בישולו, דהיינו בטרם שקנו הכח והגבורה למשול על יצרם, והבן היטב. ודומה למה שאמרו ז"ל במס' יבמות אליבא דאבא שאול, שאמר, הנושא יבמתו לשם נוי ולשם אישות הוי כפוגע בערוה, ואמרו גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה, עש"ה. וז"ש ז"ל, אכלתי, ואוכל עוד, כלומר, שאפי' בו בעת, שכבר שמע בפירוש, שחרה בו השי"ת, מ"מ לא יכול לפרוש הימנו, שכבר נקשר בו התאוה. ונמצא, שאכילה א', היה ע"צ הקדושה, ואכילה ב', היה בזוהמא גדולה.

ובזה מובן חומר ענשו של עצה"ד, שנתקבצו עליו כל בני אדם למיתה, אמנם זה המיתה, נמשך מתוך אכילתו, כמו שהזהיר אותו השי"ת, ביום אכלך ממנו מות תמות. והענין להיות שנמשך לתוך איבריו, צורת גדלות הקבלה מחלל הפנוי, אשר מצמצום ולהלן, כבר אור העליון א"א לו להיות עמה, בכפיפה אחת, וע"כ זה הנשמת חיים הנצחית, המפורש בהכתוב, ויפח ה' באפו נשמת חיים וכו', היה מוכרח להסתלק משם, ונתלה לו חייתו הזמנית בפת לחם. וחיים האלו, אינם חיים נצחיים כלמפרע, שהיה לצורכו עצמו, אלא דומה בערך, לזיעה של חיים, כלומר שנתחלק לו החיים לטפין טפין, באופן שכל טפה וטפה, הוא חלק מהחיים שלו הקודמים, שה"ע ניצוצי נשמות שנתחלקו לכל תולדותיו עד שבכל תולדותיו, מכל בני הישוב ומכל הדורות, עד דור האחרון, המשלים מטרת הבריאה, המה, בערך שלשלת גדולה אחת, באופן שמעשי השי"ת לא נשתנו כלל וכלל, מחמת חטאו של עצה"ד, אלא זה האור החיים, שהיה באה"ר בבת אחת, נמשך ונארך, לשלשלת גדולה המתגלגלת, על גלגל שינוי הצורות, עד גמר התיקון, בלי הפסק כלל כרגע, להיות מעשה ה' מוכרחין להיות חיים וקיימים, ומעלין בקודש ואין מורידין, והבן זה היטב. וכמקרה האדם, כן קרה לכל בני העולם עמו, כי כלם ירדו מבחי' נצחית וכללית, על גלגל שינוי הצורה, כמו האדם, כי האדם ועולם, ערך פנימי וחיצון להם, אשר החיצונית תמיד עולה ויורד בהתאם להפנימי, ואכמ"ל. וז"ע בזיעת אפיך תאכל לחם, שבמקום נשמת החיים הקדום, שנפח ה' באפו, נמצא עתה, זיעה של חיים באפו."

אלו באמת קטעים מאוד לא פשוטים ועוד יש המשך עד שנסיים את כל ההקדמה הזאת. אבל נעבור על זה קצת ונראה שיש בזה סיפור אמיתי ככל שאנחנו יכולים להבין אותו בינתיים. מובן שמדובר על שני כוחות הטבע, רצון לקבל שהוא הנברא ורצון להשפיע שהוא הבורא, ואיך הבורא עוד לפני הבריאה, לפני שברא את בני האדם, הכין בתוכנו, בטבע שלנו, גם כוחות השפעה, כדי שנתחיל להרגיש מה זה כוח השפעה וכוח קבלה, נפריד ונבדוק מה ביניהם, וכך נתקדם לפתח בנו את כוח ההשפעה.

אנחנו לא צריכים מאין סוף או מאפס להתחיל ליישם בנו, לייצב בנו כוח השפעה, הוא נמצא, אלא עלינו לעשות רק בחירה. וגם הבחירה היא בצורה הדרגתית - ככל שהרצון לקבל עולה בנו תהיה לנו אפשרות על פני הגובה שלו להעדיף להיות ברצון להשפיע. מאיפה? על סמך מה? מה פתאום הרצון להשפיע הוא טוב יותר מהרצון לקבל, האם בגלל שהוא נמצא בבורא? אם כך, זה כביכול ההיפך, כי אם הוא נמצא בבורא, אז אני צריך להתרחק ממנו, כי יוצא שאני הולך לקראת על מנת לקבל מפני שהוא נמצא בבורא.

יש כאן הרבה דברים ואנחנו עוד צריכים להבין את המערכת הזאת, היא מתגלה בהדרגה. לא נפשט אותה מדי, אלא נפתח אותה יותר ויותר כמו שפותחים מערכת עם הרבה קשרים שמקוצרים שם, ולאט לאט נראה למה שייכים כל כוח וכל תכונה, כך נעשה.

שאלה: הוא מתאר פה את ההשפעות ההדיות, איך אפשר לסכם זאת?

אנחנו לא יכולים לעשות כעת סיכום ממה שקראנו. נצטרך עוד ועוד לקרוא את הסיפור עד שפחות או יותר יהיה ברור לנו לא מה שבפנים אלא מה כתוב. לאחר מכן נתחיל לברר עד כמה זה שייך לנו מה שלפני הבריאה, בזמן הבריאה ואחר הבריאה עד היום הזה, ומה עלינו לעשות, כל אחד וכולנו יחד. זו מערכת שאי אפשר ללמוד אותה בחלקים, לאט לאט נפתח אותה.

שאלה: מהו כוח הבירור באדם ואיך הוא עוזר לו להתפתח ברוחניות?

הוא העיקר, "ותהיו כא-לוהים יודעי טוב ורע", שיודעים טוב ויודעים רע, יודעים איך הם באים ממקור אחד ואיך הם פועלים בנו. לכן בלהבדיל בין טוב ורע, בין אמת ושקר, אנחנו לא הורסים שום דבר אלא רק מעמידים אותם בצורה נכונה זה מול זה, ואז על ידי זה אנחנו מכוונים את עצמנו לבורא.

כדי להיות מכוון לבורא אנחנו צריכים את היצר הרע, וצריכים לדאוג לו לא פחות ממה שדואגים ליצר הטוב. כי אם פתאום לא נרגיש את היצר הרע, אז לא יהיה לנו לאן לפנות, לא יהיה לנו מה לעשות, לא נוכל להתקיים. זה נקרא "פעמיים כי טוב", היום שנברא המוות שהוא הכוח הטוב. כי דווקא על ידו, כשאנחנו עומדים עליו ולא מאבדים אותו, אנחנו מכוונים לבורא ומתחילים להכיר את הבורא בצורה הנכונה. זו שאלה נכונה.

שאלה: בהתחלה הכול נקבע על ידי מר ומתוק, ואז קרה משהו שאפשר לנברא לבחור את המר. מה הדבר הזה שקרה?

את זה אנחנו צריכים ללמוד. הרצון לקבל מתראה לנו או כמר או כמתוק, והרצון להשפיע גם מתראה לנו או כמר או כמתוק, אז האם אנחנו מבררים זאת על ידי החוש שלנו או על ידי אמת או שקר? יש כאן הרבה דברים שאנחנו צריכים לייצב בצורה נכונה.

(סוף השיעור)