שיעור בוקר 06.03.19 – הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי ערוכה

ספר "כתבי בעל סולם", עמ' 783, "הקדמה לתלמוד עשר הספירות",

אותיות ס"ד – ע"ג

אנחנו ממשיכים ללמוד את ההקדמה לתע"ס. מה בעל הסולם רוצה בעצם להסביר לנו בסך הכול? שכל תיקון הבריאה תלוי בחיבור, שכל מה שאנחנו עוברים משבירת הכלי שהוכנה לנו מראש עד שאנחנו משתדלים להגיע לתיקון השלם, במהרה בימינו, כל התהליך הזה הוא תהליך הכרחי, בעליות, בירידות, בניתוקים ובחזרות לקשר, כי "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא", "אין אדם עומד על דבר מצווה אלא אם כן נכשל בה".

לכן אנחנו צריכים להתחשב בכל המצבים הללו, אבל כולם תלויים אך ורק באותו החיבור שאנחנו משיגים, ולפי מידת החיבור כך נמדדת המדרגה, המצב של כל אחד וכולנו יחד. לכן, כמו שעכשיו אנחנו לומדים, הסתר כפול, הסתר רגיל, הכול במידת החיבור או בנחיצות לחיבור שאיננו.

אנחנו גם לומדים שמרגע שקבלו את התורה התחילו עוד יותר בעיות. לפני זה גם היו אבל לא עד כדי כך מזוהות, מה שאין כן, מקבלת התורה והלאה במשך כל התהליך במדבר ובניית בית המקדש ומיד, כמו שבעל הסולם כותב, עד כמה התקוטטו כל השבטים והפלגים בעם, עד חורבן בית ראשון, גלות בבל ואחר כך גם מלחמות עד שבכלל נחרב גם הבית השני, כל אלה עליות וירידות, והכול תהליך כלפי גמר התיקון, והכול עובר עלינו בצורה הכרחית.

כנראה שלא יכול להיות באמת שנעמוד באיזה מצב, אלא אם כן, קודם נראה, נרגיש ונכיר את המצב שכנגדו, ההפוך, מתוך השבירה. זאת אומרת, אנחנו נכנסים לשבירה ומתקנים, נכנסים לאיזה אופן של השבירה ומתקנים. והקלקול והתיקון נמדדים אך ורק כלפי היחס שלנו בינינו לבין הבורא, לא יותר מזה. כי השבירה הייתה מלכתחילה כדי שתהיה לנו אפשרות להכיר את הבורא.

לכן כאן אנחנו רואים את המצבים שעוברים כמצבים הכרחיים, ומבינים עד כמה הקלקולים הם קלקולים מאוד ממשיים, גדולים, עמוקים ואין שום פעולה שיכולה להיחשב ככשרה אם היא לא חיבור. ובעם ישראל, לא באומות העולם, באומות העולם החיבור הוא ודאי ישר לכיוון הגברת האגו, ובעם ישראל יכול להיות שלא.

לכן אנחנו צריכים לראות בכל התהליך שלנו סיבה לכל התהליך שעובר, עד כמה אנחנו מגלים חוסר חיבור וחיבור, וזה בעצם מתבטא בעולם שלנו בכל מיני מצבים שונים. העיקר מה שקרה לפני אלפיים שנה, שזה ניתוק לגמרי מהנטייה לחיבור בעם, שלזה כל כך כיוון רבי עקיבא, ולא יכלו לעמוד בזה וכך יצאו לגמרי לגלות, לגלות מלנסות להתחבר.

כי כל ארץ ישראל ועם ישראל קיימים רק במידת החיבור שהם מסוגלים לקיים ביניהם. אחר כך אנחנו רואים שהנטייה לחיבור ממש נעלמה מהעם, ורק גדולי האומה היו מבינים ובשקט, בחצי מילה איכשהו מזכירים את זה, למרות שגם הבינו שזה עניין של הגלות והעם לא מוכן לזה. ורק מזמן האר"י והלאה התחילה שוב הנטייה לזה, והיכולת לספר ולדבר על זה כמו שכותבים האר"י, מרח"ו וכן הלאה. הבעל השם טוב עשה בזה ממש עבודה גדולה, ייצב את עבודת ה', היינו חיבור בקבוצות קטנות כמה שאפשר ועד ימינו אנו, הרב קוק דבר על זה הרבה, ובעל הסולם כתב כל כך הרבה, כי זה כל הייעוד שלנו.

מכאן אנחנו גם יכולים לראות את הפעולות שצריכים לעשות, והאם עושים אותן או לא עושים אותן כל מיני קבוצות, כאלו וכאלו, שעוד קמות בעם ישראל, עד כמה בצורה ברורה ונחרצת הם מדברים ועובדים למען החיבור, חיבור העם, ולא מוותרים כאן על שום צורה אחרת של הקיום שלהם, כי זה יסוד האומה ויסוד העולם.

לכן כשאנחנו כאן לומדים עכשיו בעניין הסתר, גילוי, כפול, רגיל, אנחנו גם צריכים לראות איך כל הדברים האלה קשורים לחיבור, עד כמה מתחברים ועד כמה נפרדים ובהתאם לזה מגיעים להסתר או לגילוי. לא בכל מקום המקובלים מזכירים לנו את זה, מפני שלא רוצים בכל רגע ורגע להראות את הקושי והמכשול הגדול שנמצא. אבל בכל זאת, אנחנו צריכים להבין את זה ולא לשכוח שהסיבה לכל שינויי המצבים לטובה היא החיבור, והפירוד זה ההיפך.

לכן אם אתם מסתכלים מה שקורה עם המפלגות, עם כל מיני קבוצות דתיות, חילוניות למיניהן, אתם יכולים לשפוט אותן, אם אפשר, אם אתם יכולים, אך ורק לפי הנטייה לחיבור עד כמה הן רחוקות או קרובות לזה, ובזה אתם יכולים כבר לראות אותן קרובות לתורת האמת או רחוקות מתורת האמת.

שאלה: אנחנו רואים בעבודה שלנו שהבחירה היא בסביבה. זה ממש מורגש. אבל כשזה מגיע לחיבור עצמו, זה כאילו מסתכם איכשהו בתפילה. זאת אומרת, מצד אחד, את זה כבר הבורא עושה. ומצד שני, המימוש שלנו הוא להיות צינור. מצד אחד, אנחנו מתחברים, מצד שני, אנחנו מפיצים. הרי הפצה היא פשוט החוצה, לכל מה שמחוצה לי, לרצות להגדיל את האהבה. האם בזה שאני ביחס כזה כלפי החברים בעשירייה, שאני בעצם רוצה להעביר להם אהבה או מה שטוב, אני מגדיל את החיבור?

אתם צריכים יחד לדבר על זה ולהחליט, כי החיבור מתחיל במשהו, ונגמר בזה שהבורא מכסה עליו, וכך אתם מחזיקים אותו והוא מחזיק אתכם.

שאלה: כשדיברת על חיבור בעם ישראל, האם הכוונה הייתה לעם ישראל כמו שאנחנו מכירים או לנקודות שבלב שבעם ישראל שלנו?

קודם כל, זה בכל זאת באלה שנקראים גם "עם ישראל" לפי הגשמיות, כי בהם קיים כבר איזה רשימו. הרשימו ההוא בטוח קיים גם בכל העולם, כי עם ישראל, מה שנקרא, "יצאו לגלות", אחרי שהם נשברו בבניית בית המקדש ובחורבן הבית הראשון והשני. ברוחניות כל החיבור שהם השיגו שנקרא "בית", התפזר בכל הרשימות, שלא היה בהם רשימו של חיבור, ועכשיו זה כן נמצא. לכן, כל אדם ואדם בעולם, כל נשמה ונשמה פרטית, יש לה גם נטייה לחיבור. השאלה רק עד כמה, בכמה היא חזקה. זאת הסיבה שעם ישראל הגיע לחורבן. זה נקרא "לא יצאו בני ישראל לגלות, אלא לצרף להם נשמות הגויים." כי בהתפרצות הניצוצין האלו מהשבירה, מהקבוצה הקטנה התפזרו הניצוצין בכל יתר הרצונות לקבל האנושיים, נכנסו בהם, ואז כולם יכולים להגיע לצרוף, לצרף להם את נשמות הגויים, ואז להגיע לגמר התיקון.

לכן, השבירה הייתה הכרחית בעם ישראל, כמו שהיא הייתה הכרחית באדם הראשון. ועכשיו אנחנו כבר נמצאים במצב שאיכשהו ההכנה ישנה בכולם, אבל בכמה היא מצויה בכל אחד ואחד ובאיזה צרוף וחיבור הם מגיעים, זו בעיה. אנחנו יודעים שאפילו אחרי חורבן הבית הראשון, וגם לפני זה היה משהו, אבל צריך להסביר למה, כי אחרי חורבן הבית הראשון נניח, כבר הגיעו מאותם הניצוצין שיצאו מעם ישראל הרבה מאוד אנשים זרים שהם לא מעם ישראל, ללמוד ולחיות בקרב עם ישראל, והם הצטרפו לחיבור, וכך זה היה במשך כל הזמן.

זאת אומרת עניין התיקון הכללי מתקיים כל הזמן בקשר עם העם, אנחנו לומדים את זה גם בחכמת הקבלה, העם הוא כמו מה ששמים בתוך החלב כדי שיתקשה, אמרתי זאת, כי אנחנו לומדים על הסתר אחד, הסתר שני וכל הדברים האלה, רק להבין מאיפה זה נובע שפתאום יש גילוי, פתאום יש הסתר, פתאום זה אחור, פנים, וכן הלאה, זה הכול במידת ההתחברות בתוך הנשמה האחת.

אות ס"ד

"ועתה נבאר, את המדרגה השניה, של השגת גילוי הפנים, שהיא השגת ההשגחה השלימה האמיתית הנצחית. שפירושה, שהשם יתברך, משגיח על בריותיו, בבחינת הטוב והמיטיב לרעים ולטובים. אשר עתה, הוא נקרא "צדיק גמור" ו"תשובה מאהבה". אשר זוכה, שהזדונות נהפכו לו לזכויות.

והנה נתבארו כל ד' הבחינות של הבנת ההשגחה, הנוהגים בבריות. אשר, שלש הבחינות הראשונות, שהם: הסתר כפול, והסתר אחד, והשגת השגחת שכר ועונש - אינם אלא הכנות, שעל ידיהם, יזכה האדם לבחינה הד', שהיא השגת ההשגחה האמיתית הנצחית, שענינה יתבאר לפנינו, בע"ה."

אין כאן מה להוסיף, מפני שיש ד' דרגות ברצון לקבל, ועד כמה שהרצון לקבל מגיע לחיבור עם יתר הרצונות, ומארגן את עצמו יחד, אז בהתאם לזה האור שהוא אור אחד, מתפשט בהם ומביא את דרגות ההשגה, הסתר כפול, הסתר רגיל, השגחת שכר ועונש, ונצחיות. אנחנו לא יכולים לדבר על איזו השגחה נצחית אם אנחנו לא משיגים אפילו שכר ועונש, אלא רק לדעת שזה קיים, אבל ההשגה הזאת חייבת להיות בתוך הכלים, והכלים זאת אומרת, בתוך החיבור, ולא באדם אחד, כי הכול מושתת, מסודר אך ורק על פני כך שהאדם מבטל את האגו שלו בתוך החיבור.

שאלה: עדיין לא ברור עניין ההשגחה של שכר ועונש.

אבל למדנו את זה, מה לא ברור, או שלא קראת, או לא היית.

תלמיד: הייתי, אבל עוד לא הצלחתי לתפוס בדיוק, מה זו השגה בהשגחה של שכר ועונש.

מה נראה לך בצורה פשוטה? שאתה כנראה לפי המאמצים מקבל את התגמול, שכר ועונש.

תלמיד: אבל אם אנחנו מדברים בדרגות של הסתר רגיל והסתר כפול, האם שכר ועונש צריך להיות פה משהו שהולך ומתקדם?

הסתר כפול, גילוי כפול, שכר ועונש, השגחה נצחית, הן דרגות שהאדם לאט לאט משיג, איך הבורא מתייחס לבריות, אבל הוא משיג את זה לפי המאמצים שלו, לפי כמה שהוא מייחד את הכלי, אז לפי הכלי שהוא ייחד, הוא מרגיש את הנהגת הבורא, את יחס הבורא. יחס הבורא קבוע כל הזמן, האור העליון לא פוסק מלהאיר אבל אתה מקבל, מתרשם ממנו, לפי הכלים שלך, לכן אתה נמצא בהסתר כפול, בהסתר רגיל, בשכר ועונש ובהשגחה נצחית.

תלמיד: אז בהסתר כפול אמרנו שאין הרגשה של הבורא במציאות בכלל, ובהסתר רגיל אמרנו שיש הרגשה, אבל אני לא מצליח לשייך את זה שהוא טוב ומיטיב?

אין הרגשת הבורא, הוא לא משיג, אבל הוא יודע שהוא לא משיג.

שאלה: מה זה התהליך שהזדונות נהפכו לו לזכויות?

על ידי המאמצים שהאדם עושה, למרות שהוא נמצא במצב של הסתרה, אבל הוא בכל זאת משתדל, מכניע את ראשו וממשיך, אפילו במצב הכי גרוע שלא נשאר לו כלום חוץ מהקיום הגופני, כמו בהמה, אבל הוא בכל זאת מחזיק את עצמו, ומשייך את עצמו, בכמה שהבורא מרשה לו לעשות, הוא מדביק את עצמו לתהליך, הוא בא, נמצא בשיעור, נמצא בישיבות, עושה משהו, למרות שהוא לא מבין כלום, לא יכול לעשות שום דבר חוץ מפעולות בהמיות פשוטות. תמורת היגיעה הוא מגיע למצב שהאור מאיר, ופותח לו חוץ מהרצונות גם כוונות. בחיבור הכוונות הנכונות לרצונות, הוא מתחיל להרגיש בכוונות החדשות את יחס הבורא אליו וכך מתקדם.

תלמיד: הזדונות הם אותם זדונות שנהפכו לו לזכויות, או שזה משהו חדש עכשיו?

כן, שאותם היחסים שלו לבורא, לבריאה ולכל דבר, שהיו כל כך רעים והפוכים ואגואיסטים ממש, שהעביר ביקורת על הכול, עכשיו הוא מבין ומרגיש שזה ההיפך לגמרי, וזה כיתרון אור מתוך חושך.

תלמיד: איך להבין את העניין הזה של תיקון העבר כביכול, כי הזדונות הם משהו שהוא עשה בעבר? עכשיו הם נהפכו לזכויות. כלומר הוא מתקן את העבר?

כן.

תלמיד: מה זו הפעולה הזאת?

איזה עבר, אלה הרצונות שלו שהיו כאלו וכאלו מטעם ההסתרה, עכשיו כשעל ידי היגיעה הוא מקבל קצת אור, אז אותם הרצונות שהיו כולם בעל מנת לקבל, הופכים להיות לעל מנת להשפיע.

תלמיד: למה אלה אותם רצונות?

אלא איזה עוד רצונות, חדשים?

תלמיד: רצונות חדשים, כן.

איזה?

תלמיד: כל הזמן מתעוררים בנו רצונות חדשים. למה הוא צריך לתקן את הרצונות שהיו כביכול כזדונות ועכשיו הם נהפכו לו לזכויות?

אבל הוא היה בהם חושב רע על ההשגחה, עכשיו הוא חושב טוב על ההשגחה ודווקא ההיפך. דווקא מתוך זה שהיה חושב רע עכשיו הוא מבין שהיה טועה ויש לו הבדל בין זה לבין זה. והבירור בין שתי הצורות האלו נותן לו הבנה מה יחס הבורא אליו ולבריאה. בזה הוא לומד את פעולות הבורא שנקרא "עבודת ה'", איך הבורא בהסתר וגילוי דווקא בונה אותו.

תלמיד: אנחנו אומרים שהרצונות לא חוזרים אחורה, תמיד מתקדמים לעוד רצונות חדשים. לא מובן לי העניין של תיקון הזדונות.

אין חדש בכלל בבריאה, אין, רק לעומק הולכים, שום דבר אין חדש בבריאה. הרצונות הם אותם הרצונות, המחשבות אותן המחשבות, רק מתפתחים יותר. אז קודם באותם הרצונות אני הרגשתי שאני כך וכך מתייחס לבריאה, עכשיו אני מרגיש שאני מתייחס אליהם אחרת ואז אני מבין מה ההבדל בין הרצונות והיחסים שלי הקודמים לבין הרצונות והיחסים הנוכחיים. ההבדל ביניהם נקרא המאור המחזיר למוטב, אור הבורא שמשפיע עלי.

אני לא יכול להרגיש את האור, אני יכול להרגיש רק את הפער בין המצבים ברצון שלי. כמו בכל התופעות שלנו כאן בעולם הזה, אנחנו לא מרגישים משהו ששייך לאור, לחשמל, למשהו, אנחנו מרגישים את התופעות ממה שקורה.

תלמיד: איך לתאר את זה? נניח היה לי איזה זדון, לא ייחסתי משהו לאין עוד מלבדו, הרשעתי את הבורא. אחרי שהגיע אלי המאור המחזיר למוטב אני כביכול מעורר אותו המצב שבזמנו הרשעתי את הבורא?

אתה שום דבר לא מעורר, אתה עכשיו מרגיש אחרת. תעשה חשבון מה אתה עכשיו חושב ומה קודם חשבת ותראה שדווקא בפער בין שניהם אתה משיג הבנה, השגה, יחס, בירור, זה נקרא "האור". האור נקרא הפער בין המצבים. את האור עצמו אנחנו לא תופסים כמו את החשמל. אתה בודק את החומר, את הפער בין החומר במצב א' לבין החומר במצב ב', אתה אומר כאן זה חשמל, תמיד כך.

אור זה כוח. את הכוחות אנחנו לא רואים, לא מרגישים, אנחנו מרגישים רק את החומר שנמצא בשינוי תחת איזה כוח. ואת השינויים בחומר אנחנו מרגישים, לומדים, זה מה שיש לנו, זה הכול.

לעניינינו, אם אנחנו רוצים להרגיש את פעולות הבורא, את היחס אלינו וכן הלאה אתה נמצא עכשיו עם החברים במצב אחד, תעשה מאמץ, תהיה מחובר איתם במצב יותר צמוד ואז אתה תרגיש את הפער בין המצבים האלו, כאור.

כמו שאנחנו לומדים את זה בפיזיקה עם החשמל, עם חום, כל דבר. כוחות אנחנו רק יכולים לזהות לפי השינוי בחומר. החומר זה אנחנו, רצון לקבל, הכוח שפועל על הרצון לקבל נקרא אור. ההבדל בין הרצונות לקבל בכמה מצבים, אנחנו מזה מרגישים את האור, מדברים על האור. זה נקרא "ממעשיך הכרנוך", הבורא פועל בי ומזה אני מכיר אותו.

שאלה: האור נקבע תמיד כלפי המצב הקודם שלנו, מצב העבר?

אין אור ללא כלי.

תלמיד: אז איך מתפתחים?

משנים את הכלים על ידי המאור ואז רואים מה השגנו. ההבדלים בין המצבים.

תלמיד: כשאנחנו מדברים לנסות להיות במדרגה הבאה שלנו, אתה עוד לא שם, אז איפה יש אור? כי אם אתה תמיד מודד אותו כלפי המצב של הכלי הקודם לעומת המצב הנוכחי, איך מתפתחים?

על ידי המאור המחזיר למוטב.

תלמיד: זה לא אור?

לא, זה לא אור. זה כוח שמופיע לפי המאמץ שלי, עדיין המאמץ שלי לא רוחני. אני רוצה להשתנות, אני עושה פעולות גשמיות כדי להשתנות, זה ממש ניתן מחוצה לפעולות הרוחניות, מחוצה לרוחניות, עדיין.

תלמיד: אתה יכול להגדיר מה זה אור?

אור, זה מה שמחיה ומחזיק את הכלי, אור זה הבורא.

תלמיד: מה הבדיקה? מה היה הבורא בכלי בעבר לעומת מה שהוא עכשיו, מה זה הפער הזה שאתה בודק?

הפער הזה מתגלה לי כהבדל בהכרת הבורא. קח את תלמוד עשר הספירות תראה מה נקרא "אור", זה שמחיה את הכלי, שנמצא בכלי, כול מה שחוץ מהכלים זה האור. כאלה דברים, אי אפשר להגדיר את זה בצורה ברורה. כוח השפעה, יש הרבה הגדרות לאור.

שאלה: אמרת שהאור הוא בין המצבים. אם הייתי שובב קטן ועשיתי מעשים לא טובים זה המידה שאני מקבל את האור. אם עשיתי הרבה מעשים לא טובים זה מתמלא באור. מה זאת אומרת?

את האור משיגים בפער בין מה שהיה לבין מה שיש בתוך הכלי. לפי זה משיגים את האור. אם לא היה שינוי, לא מרגישים. אם אני נמצא באיזו דרגה רוחנית, מספר מאה, ונניח תיאורטית אני לא משתנה, אני לא מרגיש שום דבר. רוחניות זו תנועה בלתי פוסקת, אחרת אין אור. כמו שאנחנו רואים באטומים, אלקטרונים, לא יכול להיות שהם יעצרו, לא יכול להיות דבר כזה. עד כמה שזה יותר קרוב למקור המהירות היא עד אינסופית.

לכן מה שאנחנו מרגישים, אנחנו מרגישים תמיד לא את הדבר עצמו אלא את הפער בין המצבים, המצב הקודם והמצב הנוכחי והפער ביניהם. ולא מצב אחד בפני עצמו ומצב שני בפני עצמו, אין דבר כזה, תמיד רק שינויים.

תלמיד: ככל שהעביות יותר גדולה, כמו הדור, כאילו מקבלים יותר אור.

מי שבעביות יותר גדולה, קשה לו מאוד להתקדם, זה לוקח המון זמן, האחרים יכולים כבר לרוץ והוא עדיין יושב כמו בול עץ ולא מבין כלום. אבל אם, יחד עם זה, יש לו עקשנות ואין לו ברירה והוא מסכים עם זה, וממשיך, אז יש לו אחר כך רווח גדול מאוד. ככה זה. עביות יותר גדולה, קשה עורף, יש כאלו וכאלו, מגוון בכל חברה. כאן וודאי, במיוחד. אבל זה בתנאי שאדם ממשיך, אז העביות הגדולה הופכת להיות ממש לזכות גדולה וכך לפי זה ההשגה.

שאלה: בזמן ההכנה לשיעור, הייתה הרגשת חיבור וגדלות המטרה, גדלות הבורא, הייתה הרגשה מיוחדת. איך להתייחס לזה, זה גילוי האור, גילוי מצב?

זה לא גילוי האור, אין מה להיות באשליות, עדיין אתם נמצאים בהכנה, זהו. עדיין זו הכנה שאתם רוצים להגיע לאיזה יישום. השאלה למה אתם רוצים להגיע? עד כמה המטרות שלכם הן מטרות קרובות לאמתיות. מה אתה רוצה, בשביל מה אתה רוצה את זה, לתפוס משהו, להבין משהו, להרגיש משהו, או להגיע להשפעה, לנתינה, לעשות נחת רוח? כאן זה שני דברים הפוכים יכולים להיות. צריכים לבדוק היטב את עצמנו ובהתאם לזה לתקן, לבקש תיקון.

זה לא נורא אם אנחנו רוצים, אנחנו, אנחנו, אנחנו, שיהיה, יהיה, יהיה לנו, אבל שאנחנו נבין שזה מצבנו לעת עתה ואנחנו רוצים רק לתפוס את הדברים האלה והעיקר לקבל אותם ושיש לנו אבחנה ברורה, אז נבקש מהבורא שיחליף, שייתן לנו תיקון. אבל רצון לפחות יש, עכשיו לתקן.

תלמיד: שינוי המצבים שכל הזמן כאילו קורה בינינו, בנו, שאנחנו כאילו עושים מאמץ, זו עבודה נכונה?

כל מה שבידך ובכוחך לעשות עשה.

אות ס"ה

"ויש להבין אמנם, למה לא די לו לאדם, בחינה ג', שהיא השגת ההשגחה של שכר ועונש? שאמרנו, אשר כבר זכה, שהיודע תעלומות, מעיד עליו, שלא יחטא עוד. ולמה נקרא עדיין "בינוני" או "צדיק שאינו גמור", ששמו מוכיח עליו, שעדיין אין עבודתו רצויה, בעיני השי"ת? ועדיין נמצא, חסרון ופגם, בבחינת התורה והעבודה שלו?"

כנראה שזה פגם, כשכר ועונש. כמה שאני יותר, אני מקבל יותר. כמה שפחות אני מקבל פחות, יש לי איזה משחק עם הבורא שיכול להיות כך ויכול להיות כך. נכון שהוא משלם טוב לצדיקים ואיכשהו מקדם את הרשעים, מתקן אותם. אבל זה עדיין לא יכול להיות אם אנחנו מדברים על אהבה חלוטה, על הטוב ומיטיב בהחלט.

אות ס"ו

"ונקדים לברר, מה שהקשו המפרשים, על המצוה של אהבת ה'. כי איך חייבה אותנו התורה הקדושה, במצוה, שאין בידינו לקיימה כלל? שהרי על הכל, אפשר לו לאדם, שיכוף את עצמו, וישעבד את עצמו לקיימו, אבל על אהבה, אינם מועילים שום שעבוד וכפיה שבעולם?

ותירצו, שמתוך שהאדם מקיים, את כל תרי"ב המצוות, כהלכתן, נמשכת לו אהבת השם מאליה. ולפיכך, נחשבת לו, כמו בידו לקיימה. שהרי, יכול לשעבד ולכוף את עצמו בתרי"ב המצוות, שיקיימן כהלכתן, שאז זוכה גם באהבת ה'."

אם אנחנו מדברים על אהבה אז לא יכול להיות חשבון, היא למעלה מכל חשבון. ואם אנחנו מדברים על "ואהבת לרעך כמוך", גם מצדנו צריך להיות כך, ללא שום חשבון של אם תיקנתי את עצמי יותר או תיקנתי את עצמי פחות, באהבה זה לא קיים, באהבה קיימת רק אהבה, ללא חשבונות, למעלה מהם.

אות ס"ז

"אמנם דבריהם אלו, צריכים עוד לביאור רחב, כי סוף סוף, לא היתה אהבת ה' צריכה להגיע לנו, בבחינת מצוה, מאחר, שאין לנו בה, שום מעשה ושעבוד כלל מידינו," כי אין לנו פעולה כדי להשיג את האהבה, אנחנו יכולים להשיג כל מיני פעולות בנתינה, על ידי המאור המחזיר למוטב, על ידי יגיעה. כשטורחים כמה שאפשר, המאור מגיע, אנחנו עושים פעולות השפעה, פעולות החיבור, אבל אהבה היא למעלה מכל החשבונות. זה כבר לא קיים בכלי שלנו, בכלי תן וקח "אלא שבאה מאליה, אחר שנשלמים בתרי"ב המצוות. וא"כ, די לנו ומספיק לגמרי, הציווי של תרי"ב המצוות. ולמה נכתבה מצות האהבה?"

למה בכל זאת היא באה כציווי. במה אנחנו מצווים, ואיך אפשר לצוות על דבר שלא נמצא בידנו?

אות ס"ח

"וכדי להבין זאת, צריכים מקודם להבנה אמיתית, במהותה של אהבת ה' עצמה. ויש לדעת, שכל הנטיות והמדות, הטבועות באדם, לשמש עמהן כלפי חבריו, הנה כל אלו הנטיות והמדות הטבעיות, כולן נחוצות לעבודת השי"ת. ומתחילה, לא נבראו והוטבעו באדם, אלא רק משום תפקידן הסופי, האמור, שהוא תכלית וסוף כל האדם, בסו"ה "ולא ידח ממנו נדח", אשר אז, צריך להם לכולם, כדי להשתלם עמהם, בדרכי קבלת השפע, ולהשלים חפץ ה'.

וז"ש: "כל הנקרא בשמי ולכבודי, בראתיו וגו'" (ישעיה מ"ג, ז'). וכן: "כל פעל ה' למענהו וגו'" (משלי ט"ז, ד'). אלא שבינתים, הוכן לו לאדם, עולם מלא, כדי שכל אלו הנטיות והמדות הטבעיות שבו, יתפתחו וישתלמו, ע"י שיתעסק בהן עם הבריות, באופן, שיהיו ראויים לתכליתם.

וז"ש חז"ל: "חייב אדם לומר, בשבילי נברא העולם", משום שכל בריות העולם נחוצים ליחיד, שהמה המפתחים ומכשירים את נטיותיו ומדותיו, של כל אדם יחיד, עד שיוכשרו ויעשו, לכלי שרת לעבודתו ית'."

זאת אומרת צריכים לכל אחד מכל בני אדם, כל הפעולות שכל אחד עושה צריכים לכל אחת, וכל הבריאה היא צריכה סך הכול להצטייד בכל אחד ואחד כדי שהוא יידע לממש את האהבה, אהבת ה' כמדרגה אחרונה. עדיין לא מובן מהי המדרגה הזאת, למה מתכוונים באהבה.

זאת אומרת שאדם מרגיש ומשיג ומבין דרך כל הבריאה שהבורא ברא את הנקודה, נקודת הקשר עם הבורא, כאילו שהבריאה לא נמצאת ביניהם כמבדיל, אלא ביניהם כהמקשר כולו. אין מילים לזה כל כך.

שאלות אם אתם רוצים, אני לא כל כך מבין איפה לשאול כאן.

שאלה: האם "ואהבת לרעך כמוך" זה ציווי של הבורא או רצון של האדם שייתקן?

מה פתאום, איזה רצון של האדם? אני עשיתי הקדמה קצת למה שאנחנו לומדים, אתה ראית שיש בכלל שמתקבל באיזה חלק מהאנושות או באיזה חלק מעם ישראל "ואהבת לרעך כמוך"? או בכלל מדברים על זה? ואם מדברים על זה, לא רק לפני הבחירות אולי או משהו?

תלמיד: אם כן זה ציווי ה'?

זה ציווי ה'. למה "ואהבת לרעך כמוך"? כי זה הכלי להשגת "ואהבת ה' א-לוהיך".

תלמיד: כתוב "בדחילו ורחימו", זה באהבה ויראה, אבל זה כלפי ה', לא כלפי חבר.

"מאהבת הבריות לאהבת ה'". איך אתה תפתח את הכלי לבורא, לבורא אין לך כלי. כשאתה הולך להתקשר עם החברים ואתה צריך להתקשר אליהם, אז אתה זקוק לעזרת ה'. כשאתה יותר ויותר מבקש ממנו לעזור, אתה יותר ויותר תלוי בו. במידה שהוא מביא לך קשר עם החברים, במידה הזאת אתה נכנס לקשר עימו, אתה מתחיל להבין אותו, אתה מתחיל להרגיש אותו, בקשר בין החברים, לא שאותו אתה מרגיש אלא בקשר האנושי כביכול, ואז אתה מגיע למצב שאתה זקוק לו, אתה רואה אותו, מרגיש אותו, מקווה, מתוך זה שאתה חייב אותו בינך לחבר.

אתה מתחיל להשיג את אופני הקשר שבינך לחבר ואתה מייחס את זה לבורא. בינך לחבר יש הפרש פוטנציאלי, אבל מי שממלא את ההפרש הפוטנציאלי, הזרם הזה שעובר, זה האור העליון או בורא, ואז יוצא שבצורה כזאת אתה הולך להשיג אותו. כאילו להשיג אותו.

אותו לא משיגים, אלא משיגים פעולות שלו, זה נקרא "ממעשיך הכרנוך". איך שהוא מסדר את היחסים ביניכם, גם רעים וגם טובים, הוא שובר אתכם ומעביר דרך כל מיני מצבים ואתה נמצא בחושך וברע ובמה לא, ואתה מקלל ובוכה והכול, ואחר כך מגיעה לך הברקה והרגשה והאור, ואז אתה מבין שלא יכול להיות זה בלי זה, כי יתרון האור מתוך החושך, ואז בכל המצבים האלו אתה מתחיל להכיר אותו. שאמנם שהוא מסתתר אבל אתה מזהה אותו מהפערים בין המצבים.

תלמיד: לפי "ואהבת לרעך כמוך", אני צריך לאהוב את רעי, היה צריך להגיד "ואהבת את א-לוהיך" ואז אתה אוהב את רעך.

אבל אתה לא יכול להגיע להרגשת הבורא, לכלום. יש לך נחיצות, נחיצות להכיר את הבורא אבל זה גם כן לא בורא אותו שבאמת בורא, אלא אתה רוצה לשלוט פשוט על המצב שלך, על החיים שלך, על הדעת שלך, ולכן לזה אתה משתוקק.

שאלה: מה תלוי בי באהבת רעי?

לפתח את זה יחד עימו, יחד עם החברים. ולבקש מהבורא שייתן לך כוח אהבה.

תלמיד: זהו, כי זה בא מהמאור המחזיר למוטב, לא מאתנו.

אבל אתה צריך לבקש. כדי לבקש מהבורא שהוא ייתן לך כוח חיבור עם החברים אתה צריך להרגיש באגו שלך שיש לך בזה שכר, כדאיות, כדאי לי להתחבר עם החברים.

כדאי לך?

תלמיד: לפעמים.

מה זה, לפעמים? בשביל מה?

תלמיד: זו הנקודה. אלא אם יש לי איזה אינטרס של רווח.

אז אני שואל, יש או לא? אם לא אז אתה ככה, כמו שאתם עכשיו, לא נמשכים זה לזה.

תלמיד: לא, יש לנו אולי רצון פנימי, אין לנו את היכולת עדיין.

איזה רצון פנימי?

תלמיד: יש רצון להתחבר.

כן?

תלמיד: יש רצון להתחבר.

באמת? בשביל מה?

תלמיד: תראה, לפי שאנחנו לומדים

לא, לפי מה "שאנחנו לומדים", זה לא רצון.

תלמיד: טוב, כדי להגיע לבורא, כדי להגיע לאהבת הבורא, ליראה ממנו.

בטוח שאתה מקשר זה עם זה? שבחיבור בין החברים אתה משיג בורא? שהבורא ממש נמצא בינך לבין חבר?

תלמיד: אין מקום אחר לבורא, רק בקשר בינינו.

אני שואל אל תענה לי שאין. תענה לי שכן, אתה בטוח שבינך לבין החבר נמצא הבורא?

תלמיד: לא.

לא, אז זו הבעיה. לכן אתה יכול להתאפק, לא נורא אם אתה לא משיג חיבור.

תלמיד: אז מה, כל הלימוד הוא להשיג חיבור, הרב.

אז הבעיה היא, שעל ידי קשר בין האנשים אתה מתחיל להתרשם מהם והם ממך, שרק אם אנחנו נתקרב זה לזה בינינו נשיג את הבורא. רק בינינו. בצורה יפה, ביחס הטוב, אגואיסטי, לא חשוב, שאני כל הזמן אתייחס לאחרים טוב. כשאני מתחיל את זה, אני מתחיל להרגיש עד כמה שזה דוחה, עד כדי כך שאי אפשר אחרת.

וכאן זו העבודה. על גדלות הבורא, גדלות החיבור, גדלות החבר, שכל זה נמצא לפניי כמו קיר.

תלמיד: לא דבר קל הוא, ברור.

זה לא קל. ודאי יותר קל לעשות איזה פעולות, לקרוא לזה מצוות ולהבטיח עולם הבא.

תלמיד: כשבעל הסולם אומר, תרי"ב מצוות, המצווה האחרונה היא "ואהבת לרעך כמוך". התרי"ג, האחרונה, בין התרי"ב לתרי"ג.

לא, "ואהבת את ה' א-לוהיך". תרי"ג זה "ואהבת את ה' א-לוהיך".

תרי"ב אנחנו יכולים לקיים. תרי"ג לא. אני גם לא מבין איך תרי"ב אנחנו יכולים לקיים, אבל נגיד, הוא כותב שזה כך, אבל תרי"ג אי אפשר, האחרונה מגיעה מאליה. בוא נראה מה שהוא כותב.

שאלה: בעל הסולם כותב ש"מתוך שהאדם מקיים, את כל תרי"ב המצוות, כהלכתן, נמשכת לו אהבת השם מאליה." איך אפשר לקיים את כל תרי"ב המצוות?

תרי"ב מצוות זה חיבור בין החלקים שבכלי השבור. כי תרי"ב אורות הם אורות שמחברים ומתקנים את חלקי הכלי השבור. ותרי"ג זה תוספת שמגיעה לכלי השלם, שזה כבר אור היחידה שהוא ממש מגיע מהבורא עצמו. אין לנו פעולה כלפיו.

תלמיד: מה זה לקיים את כל תרי"ב המצוות כהלכתן?

חיבורים בעל מנת להשפיע.

תלמיד: מקובלים כתבו לנו רשימה של תרי"ב מצוות, ממש דברים ברורים.

אתה צריך לראות מאחורי המילים שלהם על מה מדובר.

תלמיד: האם יש להתעסק בזה, או לא כדאי? האם זה עלול לבלבל או לעזור לנו בעבודה הרוחנית?

אם אתה מקיים את זה ברוחניות, ודאי שזה עוזר לך. חוץ מזה, אם תבדוק אותם, אתה תראה שכמעט אין לך מה לקיים בגשמיות.

תלמיד: איך אדע את תרי"ב המצוות אם המורה הרוחני שלי לא מלמד אותי אותן?

אין לך עם המורה הרוחני שלך עסק בתרי"ב מצוות, אלא רוחניות. והמצווה הרוחנית זה נקרא "ואהבת לרעך כמוך", שבכל דבר ודבר אתה צריך לעשות רק את זה. "אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך" כמו שלימד הלל, ואם תעשה את זה, אתה מגיע ל"אהבת את ה' א-לוהיך".

תלמיד: אני שואל באופן כללי.

זה באופן הכי כללי. אני לא צוחק. אני לא פוסל שאתה צריך ליטול ידיים ולעשות עוד כל מיני פעולות שכתובות שם בספר, אבל החשוב ביותר, אם אתה תדע מה אתה עושה. ליטול ידיים זה מספיק. זאת אומרת ליטול ידיים מהקבלה, שאחרי זה כל החיים שלך בהשפעה. תעשה את המצווה הזאת, די בינתיים.

תלמיד: אשתדל. בעל הסולם מסביר שיש את תרי"ב המצוות, שאנחנו עושים שיעבוד וכיפוף עצמנו, ובהמשך הוא אומר שיש נטיות ומידות שאדם נברא איתן, ושהוא צריך להפוך אותן למידת השפעה. מה הקשר בין תרי"ב המצוות לבין נטיות ומידות, שהוא מתייחס אליהן כאילו שהן אותו דבר.

כן.

תלמיד: מה הקשר ביניהם?

אני לא יודע. אני יודע שיש רצון לקבל, שאנחנו צריכים להרכיב עליו את הכוונה הנכונה בעל מנת להשפיע. זה הכול. אני לא הולך להתפלפל ולהתבלבל. יש לי רצון לקבל? כן. אני צריך לעסוק עימו בעל מנת להשפיע, כל הזמן אני עוסק בו על מנת לקבל, זו העבודה שלי. עד כמה שאני מתעלה מעליו בעל מנת להשפיע נחת רוח לעשירייה, כי לכל העולם אני קטן, ומתוך העשירייה לבורא שאני רוצה לגלות בתוך העשירייה, זו כל העבודה שלי, אלה כל החיים שלי. חוץ מזה אני לא צריך כלום. בזה אני כולל את כל האנושות, את כל המציאות.

שאלה: במשך למה שאמר החבר, שאלת אם זה ברור שבין חברים נמצא הבורא.

בין כל חבר וחבר. הוא אומר, "אחרי כל חבר נמצא הבורא".

תלמיד: זה ברור. אבל אתה שאלת.

לא, החבר לא מבין שבין כל חבר וחבר נמצא בורא. אני אגיד לך עוד יותר, זה שאתה מרגיש פער או מרחק בינך לחבר, זה הבורא. פשוט. אתה מסתכל עלי, אתה מרגיש שאני שונה ממך, שיש בינינו איזשהו רווח, חצי מדברים, חצי לא מדברים, כל מיני כאלה, זה בדיוק הבורא בינינו.

תלמיד: איך אני עובד על זה?

מצוין. כשתעבוד נכון, אתה תתחיל לראות שהוא מתחיל לחבר בינינו. זה נקרא "איש ואישה שכינה ביניהם".

אות ס"ט

"וכיון שכן, הרי יש לנו להבין, את מהותה של אהבת ה', מתוך מדות האהבה, שהאדם נוהג בהן, כלפי חברו. אשר בהכרח, גם אהבת ה', מושפעת במדות אלו. כי מתחילה, לא הוטבעו באדם, אלא לשמו ית', כמבואר לעיל.

וכשנתבונן במדות האהבה, שבין איש לרעהו, נמצא בהן, ד' מדות של אהבה, זו למעלה מזו. כלומר, שתים, שהן ארבע".

אות ע'

"הא' - היא אהבה התלויה בדבר. שפירושה, אשר מרוב טובה ותענוג ותועלת, שקיבל מחברו, דבקה בו נפשו בו באהבה נפלאה. ובזה ב' מדות:

מידה א' - שבטרם, שהכירו ונתאהבו זה בזה, גרמו רעות אחד לחברו, אלא שאינם רוצים לזכור אותן, משום שעל כל פשעים תכסה אהבה.

ומידה ב' - היא, שמעודם עשו טובות ותועלת זה לזה, ושום זכר של נזק ורעה כלשהם, איננו ביניהם מעולם".

זה בדיוק על מה שנשאל קודם, איזה רצונות קודמים ורצונות נוכחיים יש לי. איך זה קורה שאף פעם לא עשיתי לך שום רע? כל החיים סידרתי אותך, קיללתי ורימיתי והכול, פתאום מגיעים למצבים שאני לא עשיתי לך שום דבר חוץ מטובות. הייתכן? זאת השאלה שהייתה.

יש פשעים והיו לנו, כמו שלפעמים יש לך עם הגברת שלך, שאתמול זה היה ככה ככה, היום זה יותר טוב. אז אתם לא רוצים לזכור את אתמול. למה לא רוצים להיזכר באתמול? בשביל מה לנו להמשיך את זה היום? אבל יודעים שזה יכול להיות, וזה היה.

"ומידה ב' - היא, שמעודם עשו טובות ותועלת זה לזה, ושום זכר של נזק ורעה כלשהם, איננו ביניהם מעולם".

זה לא מובן בכלל, איך יכול להיות. מה אנחנו, סניליים, מאבדים את הזיכרון, את הרגש? עברנו חיים, עשינו כל מיני דברים כל כך שונים זה מזה וזה מזה, ופתאום להגיד שהכול היה רק אהבה?

המצב מובן, לא מובן למה זה ואיך זה, אבל מובן.

אות ע"ב

"הב' - היא אהבה שאינה תלויה בדבר. שפירושה, שהכיר מעלת חברו, שהיא מצוינת ועולה בהפלגה גדולה, על כל המשוער והמדומה, שמתוך כך, דבקה נפשו בו, באהבה רבה לאין קץ." זה בכל זאת עכשיו, לא קודם.

"וגם כאן, יש ב' מידות:

מידה א' - היא בטרם שמכיר, כל הליכותיו ועסקיו של חברו, עם אחרים, שאז נבחנת אהבה זו, ל"אהבה בלתי מוחלטת", משום, שנמצא לחברו, אילו עסקים עם אחרים, שבשטחיות נדמה, כמי שגורם להם רעות ונזק, מתוך התרשלות, באופן, שאם היה האוהב רואה אותם, היתה נפגמת כל מעלתו של חברו, והיתה האהבה מתקלקלת ביניהם. אלא שעדיין, לא ראה עסקיו אלה, ולכן עדיין אהבתם שלימה וגדולה בהפלאה יתירה."

זאת אומרת לפי דעתו, לפי מה שמתגלה. אבל אם היה מתגלה יותר או הכול, או האמת, אז היה אחרת.

אות ע"ג

"מידה ב' - ב"אהבה שאינה תלויה בדבר", היא המידה הד' של האהבה בכללה. היא באה ג"כ מהכרת מעלה שבחברו כנ"ל. אלא, נוסף על זאת, עתה מכיר הוא, כל עסקיו והליכותיו עם כל אדם, אף אחד מהם לא יחסר, ובדק ומצא, שלא לבד שאין בהם שמץ דופי, אלא, טובתו מרובה עליהם לאין קץ, ועולה על כל המשוער והמדומה. ועתה היא "אהבה נצחית ומוחלטת"."

כל דרגות האהבה האלו תלויות בכלי של האדם, עד כמה שבכל הכלים שלו, בעומק שלהם, ברוחב שלהם, בהתכללות עם כל הבריות כמו שבעל הסולם אומר כאן שצריך לבדוק את יחס הבורא לכל הבריות, בהתכללות עם כל הבריות, הוא משיג את הכלי השלם שלו ורואה שם שלמות העליון. הכול סך הכול תלוי בהכרת הכלים.

שאלה: עד כמה אהבה היא הנושא המרכזי בהקדמה הזאת?

אהבה זה נקרא גמר תיקון הכלי. ככה זה נקרא, אל תתלה את עצמך במילה "אהבה", תדבר על תיקון הכלים, על מצב הכלי.

תלמיד: מה זו הגישה של להסתכל במהותה של אהבת ה' מתוך זה שמסתכלים באהבה ביני לבין החבר, או בין החברים?

כי הבורא פותח את הכלים, מחבר אותם, מסדר אותם, מקרב אותם, עושה הכול ואתם מרגישים תוצאות מהפעולה שלו. אנחנו סך הכול נבראים. הוא פועל עלינו, אנחנו מרגישים תוצאה. לכן לפי התוצאה שלו בנו, שאנחנו מרגישים מה שקורה לנו כי אין עוד מלבדו, אנחנו יכולים לדבר עליו, מי הוא, מה הוא.

שאלה: למה הוא קורא לזה אהבה שאינה תלויה בדבר אם היא תלויה בהכרת הגדלות של החבר?

כי היא כבר יצאה מכל הגדר של עשה טוב ועשה רע, אלא היא כבר אהבה חלוטה, החלטית.

תלמיד: אז היא תלויה בדבר.

לא תלויה. למעלה מכל ההגבלות. זאת אומרת, זה לא למעלה מכל ההגבלות שיכולות להתגלות או לא, אנחנו מדברים שוב, מתוך הכלים של האדם. לפי הכלים שמתגלים, שהיו בקלקול ולכן עכשיו אנחנו יכולים לבדוק ולמדוד מה הם בחיבור, בהתכללות שביניהם שלא היה קודם באדם הראשון, לפני החטא, אחרי החטא, כשכל הכלים מתערבבים, יש אין סוף קומבינטוריקה בין הכלים, שהוא רואה ומבין ומרגיש את עמקות הבורא.

לפני זה לא היה מרגיש את הבורא, כי זה היה כמו מה שנקרא "מהול", היה כמו ילד קטן, לא היו לא כלים לחדור לתוך הבורא. על ידי שבירה והתכללות של כל הכלים, שהוא הולך ומתקן ומבקש והבורא עושה לו דווקא ההיפך ושוב חוזר וכן הלאה, על ידי הדברים האלה הוא הולך להכיר את פנימיות הבורא, זה חודר בו.

אם לא השבירה, היינו מקבלים רק בתוך גוף הפרצוף עשר ספירות בדרגת נפש רוח. על ידי זה שאנחנו שבורים, אנחנו מעלים אור חוזר ממסך דפה דראש ומעלה, זה כביכול שאנחנו נכנסים אל תוך הבורא, חודרים בו. בגובה של האור החוזר אנחנו מכירים את הבורא. אחר כך מתפשט האור הזה ממעלה למטה ואנחנו משיגים אותו בפועל בנו. זו מידת ההתכללות, מידת הדבקות שלנו בבורא, עד כמה שמשיגים בראש, ככה זה מהפה עד הטבור כי מתחברים בגוף.

ואחר כך עוד בודקים את ההתחברות בגוף, עד כמה שמשיגים, ולכן רק בטנת"א זה נגמר. כך זה הולך.

תלמיד: אפשר להגיד שזו כביכול השתוות הצורה בין החברים? שאני מגיע לדבקות בין חברים, זה כמו שאני משווה צורות לבורא?

זה הכול מתחיל ונגמר רק בקשר בין החברים, בין הכלים. רק כך. ובזה אנחנו צריכים לחייב את עצמנו ולשכנע את עצמנו. ובזה אנחנו צריכים גם לראות מה ההבדל הגדול בין הקבוצה שלנו לבין יתר הקבוצות, שאנחנו רק את זה שמים כמטרה. כי אחרת אין מטרת הבריאה אלא משהו שמחליף אותה, לא חיבור. זה קובע את כל היחס שלנו לבריאה. זה קובע האם אנחנו דור אחרון או לא. זה קובע איך אנחנו מרגישים את החדשות עם ההתפרצויות האנטישמיות וכן הלאה.

כל הדברים האלה, כול מה שאנחנו משייכים לחיבור או לחוסר חיבור, זה בעצם התורה שלנו.

שאלה: מה שעכשיו אמרת, זה כל המהות של החיים שלנו. איך מכניסים את פעולות , ודרגות האהבה האלה בינינו כדי שזה יהפוך לפעולה רוחנית?

הכרחיות. מה אני יכול לעשות. זה הכרחי. והבורא מרחיב לנו כל הזמן את כלי הקבלה ואז אנחנו מתרחקים זה אל זה. ושוב אנחנו משתדלים, ושוב הוא מרחיק. זו העבודה בגלות, עד שמגיעים למצב שנצעק אליו. כל הבעיה, שאנחנו צריכים לרצות מצד אחד להתחבר, ומצד שני לראות שזה בלתי אפשרי, שפָרעה נמצא בינינו ולא ייתן לנו לעשות את זה, ושבסופו של דבר אין לנו ברירה, אנחנו חייבים, אז צועקים "ויאנחו בני ישראל מהעבודה".

תלמיד: אז בזה שמרגישים הבדל בינינו, זה הבורא?

במרחק בינינו שם נמצא הבורא. כן.

תלמיד: ועד כמה שמשתדלים יותר להתחבר, להימשך אחד לשני, להביע פעולות אהבה, נרגיש עוד יותר מרחק.

כן. גם חיבור וגם מרחק. כשאתה אוהב מישהו ואתה מרגיש שאתה ממש מחובר עימו, מה חסר לך? חסר לך להרגיש בכל זאת מרחק ביניכם, שיהיה אפשר עוד להתחבר. אתה רוצה להישאר כמו ילד קטן? אתה רוצה עוד יותר ועוד יותר חיבור המתגבר.

תלמיד: עד כמה שתהיה יותר נטייה לאהבה ולחיבור המרחק יהיה יותר גדול?

מצד אחד. ומצד שני גם החיבור יהיה יותר גדול. וגם המרחק והחיבור, זאת אומרת חיסרון ודבקות, לא יכבו זה את זה, אחרת לא תהייה דבקות. הם חייבים להופיע זה מול זה כל הזמן בכזה חיבור וזה נקרא "אהבה נצחית", בלתי פוסקת. איך יכול להיות? כי כל הזמן בהתאם לאהבה יש גם הרגשת חוסר, כי הרעב והתיאבון ומילוי התענוג, הם נעשים כאחד. זה מה שבעל הבית רוצה מהאורח, שהאורח יאכל את כול מה שיש על השולחן, אבל כמה שהאוכל מרגיש את עצמו יותר רעב ומרגיש את עצמו יותר בתענוגים ומרגיש את עצמו יותר בחוסר. מתי זה אפשרי? אם רוצה לעשות את זה להשפיע לבעל הבית.

תלמיד: אז למה אם הוא רוצה להשפיע לבעל הבית הרעב נהיה יותר גדול?

כי לפי זה יהיה לך תיאבון, לפי זה יהיה לך תענוג מזה שאתה אוכל, לפי זה תהיה לך הודיה לבעל הבית. היא חייבת להיות. כל הבעיה בגשמיות שאנחנו מכבים את החיסרון, כל ההתעלות או כל מה שמיוחד ברוחניות שהחיסרון לא נכבה. ההיפך, כמה שאתה אוכל אתה רוצה יותר, כמה שאתה אוהב אתה רוצה עוד יותר. ואצלנו לא, אתה רואה, סליחה שכך אני אומר על החיים שלך, על כל דבר, על כל אחד, אתם לא צריכים לגלות, זה ברור שבחיים הגשמיים הכול נגמר, כי התענוג מכבה את החיסרון. אני חושב שלמדת את זה בשיעור הראשון של חכמת הקבלה.

תלמיד: אז העבודה הנכונה בינינו היא כל הזמן להרגיש את הנטייה הזאת לאהבה וחיבור בינינו והתרחבות הכלי?

לכן כל קבלת התענוג חייבת להיות בהכאה.

תלמיד: ואז בתוך ההבדל הזה בין הנטייה והתרחבות אנחנו נרגיש את הבורא, שכל הזמן חייבים אותו.

כן. הוא המקיים את הקשר וגם את הרעבון.

תלמיד: ומה הוא יעשה, הוא ייתן גם כלי חדש, וגם חיבור חדש?

כן.

שאלה: האם אתה יכול להסביר על איזה סוג קשר מדובר, כי גם עם התלמידים וגם לנו כאן קשה להבין על איזה סוג קשר מדובר. כי בבית ברור מה הקשר ומה חוסר הקשר, בעבודה גם ברור מה הקשר או חוסר הקשר, אבל מה כאן, מה הקשר ביני ובין החבר? אני לא רואה אותו בכלל. אפילו בעשירייה יש לנו שלושה זומים, האם זה הקשר או שיש איזה קשר אחר שאנחנו לא תופסים?

זה לא זומים, לא זה ולא זה.

תלמיד: אז מה זה?

זה קשר שנובע מזה שאני לא אוהב את החברים ולא שונא אותם, אני פשוט לא רואה אותם, אני אדיש אליהם, מלכתחילה זה ככה. על ידי השבירה אנחנו התרחקנו זה מזה. לאיזה מרחק התרחקנו? שאני לא מרגיש אף אחד, אני בפנימיותי לא מרגיש אף אחד, הם כאילו נמצאים לא יודע איפה, בחלל. אני מתחיל להרגיש אותם במידה שאני צריך אותם או במידה שהם עושים לי צרות. אבל בעצם הרצון שלי לא להרגיש אף אחד סתם, רק אם יש צורך או חיובי או שלילי. כשאני מתחיל להרגיש בי בתוכי את השאלה מה הטעם בחיי, בשביל מה אני חי, מה יש לי מזה וכן הלאה, אני מתחיל לחפש אמצעי איך לענות על השאלה הזאת שהיא מאוד מצערת אותי, ואז אני מקבל הסבר, שאני משתוקק בעצם לדעת על מהות החיים.

מהות החיים זה הכוח העליון שמחזיק אותך ועושה איתך מה שצריך, מה שהוא רוצה. אתה רוצה לגלות אותו, אתה רוצה להבין מה הוא עושה איתך, מי אתה, לאן אתה וכן הלאה? אתה יכול. אבל לגלות אותו אתה יכול רק אם אתה בקשר עם האחרים.

תלמיד: מה סוג הקשר? למה הבורא נתן לי תמונה שיש לי קשר בבית, יש לי קשר בעבודה, יש לי קשר בכביש, כל מיני אנשים.

מכל סוגי הקשרים האלה אתה צריך בסופו של דבר לרצות לגלות אותו.

תלמיד: אז כן להשתמש בקשרים האלו או שאתה מדבר על איזה קשר שאנחנו לא יודעים?

אתה צריך להגיע למצב שאין עוד מלבדו, מה זאת אומרת. כן. אבל אומרים שכדי שלא יהיה לך בלבול בכל מקום ומקום אתה צריך לפתור את הבעיות בעיקר בעשירייה. זאת אומרת גם בבית, גם בכביש, גם בעבודה, גם בכל מקום אחר אתה בכל זאת צריך להיות בהרגשת נוכחות הבורא. אבל לפנות אליו דרך העשירייה, להשתדל להרגיש אותו בתוך העשירייה, כמו שרב"ש כותב.

תלמיד: זאת אומרת להביע את תכונת ההשפעה אני יכול בעיקר בעשירייה, אבל להגיב לכל האין עוד מלבדו זה דרך כל המערכות שיש בעולם.

כן.

שאלה: כשאנחנו מדברים על הבורא והאור, האם זה אותו דבר?

אם אתה מדבר על הפעולה אתה יכול לדבר על האור, אם אתה מדבר על השגה יותר טוב לדבר על הבורא, יותר נכון.

תלמיד: אז מה זה נקרא שאנחנו משיגים את הבורא?

משיגים את פעולותיו. מה הוא עשה לי. מה הוא עשה בי.

תלמיד: גם עכשיו וגם קודם דיברנו על זה שאתה משיג דווקא מתוך הפערים בין המצב הנוכחי למצב שהיה, אז מה אתה משיג, אתה משיג את הפער?

אני משיג את השורש לרצונות שלי, לפעולות שלי, למחשבות שלי, לכל מה שקורה מסביבי, שהכול מנוהל על ידי כוח אחד, והוא לטובה מביא אותי דרך כל מיני בעיות וצרות, מבלבל אותי מכאן לכאן ובסופו של דבר על ידי זה מעורר בי מחשבות והרגשות חדשות.

תלמיד: גם דבקות קורית בפער או היא ברגע הנתון? ברגע הנתון יש קשר עם הבורא או זה תמיד בפער לעומת מה שהיה? איפה אתה קובע את הבורא?

אני לא מבין. אתה מדבר על המקום או על המצב?

תלמיד: אני אשאל עוד פעם, יכול להיות שאני פשוט מבולבל.

הבורא זה השורש, אז השורש לכל דבר, כשאני עכשיו מזיז את היד ומדבר עם הפה זה גם הבורא עושה. השאלה רק עד כמה אני מזהה שפועל בי כוח עליון וכך מבטא את עצמו.

תלמיד: אם זה הבורא, מאיפה הגיע העניין שהפער בין המצב הנוכחי לעבר זה גם הבורא?

חוץ מהבורא קיימת רק מחשבה, נגיד שקיימת, קיימת רק מחשבה, שאני מזהה שחוץ מהמחשבה הזאת הכול הוא.

תלמיד: הדגש הזה ששמת היום על הפער בין המצב הנוכחי לבין העבר במה הוא שונה מזה שאנחנו אמורים לקבוע בכל רגע שזה הבורא?

עזוב. חבר'ה אתם צריכים יותר לחשוב וזה נעלם ושוב לחשוב וזה נעלם. תדברו ביניכם בעשירייה אולי. תמצאו לנו איזה חומר על זה. אדם צריך לזהות שבו מדבר הבורא, במצבים טובים ורעים, בכל מיני בלבולים, בזה שהוא מסתלק מהרגשת הבורא, מהבנת הבורא, בכלל מנוכחות הבורא ולא יודע מה קורה לו ומתרגז ולא מבין את עצמו והזמנים עוברים ואין בהם תועלת וכן הלאה, ואחר כך מגלה שוב שזה היה הבורא והוא העביר אותו דרך כל המצבים הללו ומה יש לו מכל המצבים. וככה אנחנו מתפתחים.

אבל בעשירייה כשאתה עושה את זה אז יש לך אינטנסיביות, תדירות, דחיסות, תכיפות יותר גדולה. אתה שוכח והחברים מזכירים לך כל הזמן, ואז אתה חוזר לבירור. העיקר בשבילנו זה רק הבירור, שזה הוא עושה ולא אחר. מתוך הפער בין המצבים, אתה בכל זאת מגיע להכרה ולאהבה דווקא. אתה מתחיל לראות שכל הדברים הרעים ביותר שהוא העביר אותך זה כדי לפתח בך כלי הרגשה, כלי הבנה. הוא הגננת שלך, המורה שלך, הכול הוא.

תלמיד: כשאנחנו אמורים להסתכל על העולם ולמדוד את המצב לפי חיבור וחוסר חיבור, האם זה נכון להגיד שאם אתה רואה כאילו חיבור בעולם זה נקרא בורא או אני אמור לקבוע כל הזמן בורא?

אתה אמור לקבוע כל הזמן בורא.

תלמיד: אז מה נותנת לי המדידה הזאת לראות חיבור או חוסר חיבור בעולם?

שגם בזה תקרא, גם בזה תבין ותגלה שאין חוץ מלבדו.

תלמיד: אז כל הזמן אתה קובע בורא, לא חשוב מחובר לא מחובר.

לא, זה לא ייצא לך. אל תדאג. אתה פתאום תתחיל להרגיש איך אתה נזרק לכל הרוחות. אבל דווקא אחרי שאתה עובר וחוזר, אולי אחרי כמה ימים ויכול להיות הרבה יותר מזה, שבועות וחודשים, מי יודע, אז אתה רואה שזה נעשה בכוונה, יחד עם זה שאתה צריך להצטער על זה שככה זה קרה. גם את זה הוא כותב.

שאלה: ההסבר פה על האהבה מאד לא ברור, אולי בגלל שחסרה אותה אות ע"א. מה זה לדוגמה המצב הזה שלפני כן לא היה שום פירוד ביניהם? בחלק הזה של אהבה תלויה בדבר, יש מצב אחד שהוא על בסיס משקעים או פערים בעבר, והשני שמעולם לא היה משהו?

ברור לנו שזה האדם קובע, שזה לא כך מצד הבורא. מצד הבורא "אל תחשוב שאתה יוצא מהקדושה חס ושלום", ברור שאנחנו לא יוצאים, שאנחנו נמצאים באין סוף בדבקות התמידית, במצב הראשון והסופי כאחד, ורק כלפינו כדי להשיג את זה בכלים שלנו אנחנו עוברים כל מיני מצבים שמלמדים אותנו ככה תרגיש, ככה תרגיש, ככה וככה, ככה וככה. זה הכול.

מה אנחנו יכולים להיות בזה? פסיביים, כמו שאנחנו עכשיו, ואז עוברים עלינו המצבים האלה בתדירות מאד נמוכה, ובעיקר בייסורים, קשים כאלה נבזיים, או שאנחנו רוצים להשיג את זה בהקדם הנטייה שלנו לאמת, ואז משתדלים להקים מערכות בהתאם לזה, לבנות את עצמנו כאילו שאנחנו נמצאים ברוחניות, כאילו שאנחנו משתוקקים. הכול כאילו, אבל כאילו הזה כמו ילד שרוצה, שמשתוקק, ובהתאם לזה הולכים לקראתו. זה נקרא, ש"מביאים את המאור המחזיר למוטב".

שאלה: מה זה נותן לנו כשאנחנו מדביקים כל דבר מחוץ לבני ברוך, כל הדברים שאנחנו נתקלים בהם בכביש, חתכו אותי, מס הכנסה וכן הלאה, מה זה נותן שאני משייך את זה לבורא?

קודם כל זה אמת, כל העולם זה הכלי שלך, וכשאתה מרגיש מהם כל מיני הבחנות שליליות, זה כדי לעורר אותך להדביק את זה לבורא ולבקש ממנו שאתה לא רוצה לקלל אותו, ואתה לא רוצה להאשים אותו, וכך אתה כל הזמן. אם נהיה מספיק רגישים אנחנו נראה שכל רגע ורגע הבורא זורק אותנו ונותן הזדמנות, או איזה רמז לחזור. וכך כל פעם, ומהתדירויות האלה אנחנו יכולים להגיע מהר לתיקון. כי סך הכול אנחנו צריכים לגלות בכל המצבים שצריכים לעבור על כל נשמה ונשמה ש"אין עוד מלבדו".

תלמיד: אם נלך דווקא למקרים קיצוניים, אני נניח שומע שרצחו בחורה לא מזמן בהרי ירושלים ואני מתעצבן על הרוצח ועל זה שהוא מחייך בבית המשפט, ושמתעסקים עם המשפט כאילו הוא גנב משהו, בעוד הוא ביצע רצח, שזה משהו מזוויע.

כן, זה ברור.

תלמיד: איך אני מתייחס?

מה אתה צריך לעשות? אתה צריך לפנות לעם ישראל.

תלמיד: אני צריך לא להתעצבן, להרגיע את עצמי?

לא. אם אתה לא מתעצבן זה לא טוב. למה? כי אם אתה לא מתעצבן זה סימן שאתה לא מנותק מהרוחניות. אתה צריך להתנתק על ידי המעשה הזה מרוחניות, ולכן אתה מתעצבן, יפה מאד. אתה מקלל את כולם ומוכן להרוג את כולם. יפה מאד גם, זה הסימן שאתה מנותק מרוחניות.

תלמיד: זאת אומרת שאני מקלל את הבורא?

אתה אפילו לא מקלל אותו, אתה שוכח. לקלל את הבורא אתה לא יכול, כי ברגע שאדם רוצה לקלל את הבורא חלה עליו כפירה, ואז הוא שוכח מהעליון שעושה את כל המעשים. לכן אתה לא יכול לקלל את הבורא, זה לא הולך יחד.

תלמיד: אבל גם את זה הוא עושה, לא?

ודאי שהוא עושה, עושה הכול. עליו אין מה לדבר, תדבר על מה שאתה. כשאתה רואה מקרה כזה כמו מקרה הרצח הנורא הזה, אתה צריך להבין מה הסיבה. אז לך לתוך הסיבה. אתה מקלל את הסכין שהרגה אותה, או את היד, או את מי?

תלמיד: את האדם שאני רואה שהוא הרוצח.

ומי שכיוון את ידו של הרוצח? הוא עוד יותר גרוע, כי הרוצח הוא "כולם כבהמות נדמו".

תלמיד: האמת היא שאני לא חושב על זה.

הרוצח הוא סך הכול בובה. אז מי כיוון לו את הסכין, מי עשה לו את זה?

תלמיד: אחרי זה אני יכול להתחיל לחשוב על זה.

אז תחשוב ואתה תראה שבסופו של דבר זה אתה. לך למשטרה או לבית משפט ותגיד שזה אתה.

תלמיד: זאת אומרת, זה צריך להרגיע אותי בכל אירוע שקורה.

לא להרגיע. אם אני, אז זה בסדר גמור. כן?

תלמיד: לא, זה הבורא, מה יש לבוא בטענות?

בזה הכול נגמר?

תלמיד: לא יודע אם נגמר, אבל לפחות ככה אני מרגיש.

אז מחר המשחית יבוא אליך, ומה יהיה?

תלמיד: לא יודע, אז אולי יהיה מישהו אחר שידבר על המקרה.

זאת הבעיה שלנו, שאנחנו לא שמים את עצמנו כאשמים בכל מה שקורה בעולם, וזה אנחנו, דווקא אנחנו. אני מזדעזע מכל מה שקורה, ומכל מה שיש באירופה ומכל הגל האנטישמי הזה שרק מתחיל, זה יהיה צונאמי, אתה לא יודע מה שיקרה. אני אומר לך, זה לא צחוק וזה לא יעבור. מה שהיה בגרמניה זה ממש מגרש משחקים לעומת מה שיהיה, אם לא נעצור את זה.

תלמיד: נשמע כאילו הכול זה להפחיד את עצמנו, או להכניס את עצמנו ללחץ כדי שנבין?

לא להפחיד, להבין מה קורה, לא צריכים להפחיד. אלא מה אנחנו צריכים לעשות כדי שאנחנו נהפוך את זה מרע לטוב, לתיקון העולם. אבל תראה לפי הגל שמתחיל להתפתח, שזו לא אופנה, זה יימשך ויימשך יותר ויותר. ואתה תראה איך זה נדלק, פשוט פתאום מתפשט חופשי בכאלה מקומות, בעולם השלישי אי שם. איפה? למה? איך? ככה זה. ואין לזה פתרון, אין, ולא יהיה. אתה יכול לדבר כמה שאתה רוצה שאתה בסדר גמור, ואתה רוצה רק לטובת הזולת. איזה טובת הזולת אתה רוצה, אם יש לך מפתחות לעשות טוב לעולם ואתה לא משתמש בהם. על מה אתה מדבר?

תלמיד: אז להביא את זה לעשירייה.

להביא לעשירייה. וכמה שאתה תדבר יותר, אז תראה איך שהיהודים היפים ירצו לשחוט אותך. למה? כי אתה אומר לכולם ולהם שהם אשמים. שאנחנו אשמים, עם ישראל אשם. אנחנו אשמים בזה ששונאים אותנו, לך תסביר, שאנחנו בעצמנו מעוררים, מדליקים את כל השונאים האלו. צריכה להיות הכרת הרע.

שאלה: לעומת זה, האם כמה אנשים בהשגה יכולים לעצור את התהליך הזה? לסובב אותו?

לא יכולים. אנחנו צריכים להביא את כולם לגמר התיקון. אנחנו נמצאים בדור האחרון, זה לא שקם איזה מקובל. גם אז היה בעל הסולם, ומה? אתה יודע כמה מקובלים היו אז בדרגה גבוהה? ומה הם יכלו לעשות? שום דבר בעצמם. אתה רואה איך סידרו לו מלמעלה שזרקו אותו מפולניה, אחרת היה נשאר.

תלמיד: כמו שאני מבין, מתאר או משהו כזה, זה תהליך כזה של תיקון, זה לא "בום" והכול מתוקן במכה, זה יהיה איזה תהליך.

כן.

תלמיד: אז יהיו אבני דרך, יהיה איזה תהליך מסוים. מאיזה שלב התהליך יתחיל להיות חיובי ולא רק שלילי כמו שאנחנו רואים עכשיו? מאיזה רגע תתחיל העלייה למעלה?

מרגע שאתה תתחיל להסביר לכל העולם במה תלוי התיקון. קודם כל שהתיקון הוא תיקון הכרחי ולא יעזרו לנו לא שפיכות דמים וכל השנאה, אלא זה צריך להיות אך ורק כדי לעורר את עם ישראל וגם את כל אומות העולם, שגם הם צריכים לקחת את בני ישראל למעלה להר ה'. לכן יש כאן עבודה הדדית, אבל כולנו צריכים להבין את זה ולהרגיש ולעבוד יחד. מתי? מתי שזה יתחיל להתפרסם, אז תראה. זה גם לא פשוט, אם אנחנו מוכנים, אם אנחנו עושים מה שצריך הבורא כבר יתחיל לעבוד.

תלמיד: נניח 10% מכלל ישראל מכירים ומתחילים ללמוד, זה יעשה איזה משהו?

יכול להיות שכן. אפילו לא ללמוד אלא להכיר ששלום העולם תלוי בשלום בינינו.

תלמיד: צריך לעדכן שאתמול בערב מאות תלמידים שלנו, ב-18 קבוצות של הנקודה שבלב, התחילו ללמוד את ההקדמה לתלמוד עשר הספירות.

איך?

תלמיד: קיימות קבוצות, ובכל פעם יש תוכן חדש, אז אתמול התחלנו ללמד אותם את הנושא הזה. אלה תלמידים שכבר לומדים איתנו למעלה מחצי שנה, יש כאלה שלומדים כבר כמה שנים. ונשאלה שאלה של תלמידה שאמרה "בסדר, מה הטעם בחיים זו שאלה מאוד ברורה למה הגענו לדרך. אבל אחרי שהגעתנו לדרך, איך השאלה הזו חיה בנו?"

מה זאת אומרת חיה בה?

שאלה: איך השאלה של "מה הטעם בחיים" נמצאת אחרי שהיא הגיעה לדרך, לחכמת הקבלה?

נו, אז מה, השאלה נעלמה?

תלמיד: היא אמרה שטעם החיים, לפני שהגיעה לחכמת הקבלה, היה ריקנות, או כל אחד בחלק שלו, זה מאוד חד וברור.

כן.

תלמיד: אבל אחרי שבאים לחכמת הקבלה ומקבלים את המשמעות, ותשובות להמון שאלות שהיו חסרות לנו בחיים, איפה המקום של השאלה הזאת נמצאת?

מה זאת אומרת איפה המקום? היא מקבלת כל פעם תשובות חלקיות וכך הן מתקדמות, שאלה תשובה, שאלה תשובה, יותר ויותר. הכול בנוי על השאלה, והתשובה היא רק כדי לגרות את האדם ולעורר אותו לשאלה עוד יותר עמוקה. כמה שאנחנו מתקדמים, השאלות שלנו הן שאלות יותר מהותיות, פנימיות. אנחנו לא מדברים על ראש דאצילות, שם יש כל מיני דברים, מגיעים גם לזה. אנחנו מרגישים עד כמה שתיקון העולם תלוי בכל מיני פעולות קטנות. זה כמו אצל המומחים, אתה מראה למומחה דבר קטן והוא מתפעל מזה, כי בשבילו זה לא קטן.

היא התפעלה קודם כל מזה שבכלל ישנה תשובה על מהות החיים, מטרת החיים. עכשיו היא נכנסת פנימה יותר. ככה זה כל פעם. אבל העיקר אצלנו, וזה המכשול, שאנחנו הגענו למצב שמסבירים לנו בכל השפות שהפתרון הוא בחיבור בעשיריות, וכאן אנחנו עדיין נמצאים באיזה מכשול. ברור שזה עיקר הבעיה, להתגבר על הפער בינינו, על הדחיה ההדדית. זאת הבעיה. אנחנו רוצים להתחיל לקבל תשובות מתוך החיבור בעשירייה, ואני לא יודע בכלל מה קורה בעולם, ולא, זה לא חשוב. אני מסתכל בתוך העשירייה, משם אני מקבל כל תשובה ותשובה. כך אני רוצה לכוון את עצמי, ואז פתאום אני מתחיל להרגיש שכן, ישנה מערכת שהיא יכולה לתת לי תגובה ממש על כל דבר.

שאלה: אם קורה משהו בעולם או בחיים שלי, מה זה נקרא להסתכל בתוך העשירייה?

לא, מה שקורה בעולם זה תוצאות, מה שקורה לי אישית זה תוצאות, הכל תוצאות. מה שקורה בעשירייה זה הסיבה הפנימית למה שקורה אחר כך אצלי במשפחה, בעבודה ובעולם כולו.

שאלה: ומה זה נקרא להסתכל בתוך העשירייה?

עד כמה שאנחנו נמצאים בחיבור או בחוסר חיבור, ועד כמה שיש קשר בין חוסר חיבור או חיבור למה שקורה בכל מקום. נשתדל להגיע למצב שענף ושורש יהיו קצת יותר קרוב.

תלמיד: קודם אמרת שצריך להגיע להרגשה שכל מה שקורה לעולם הוא בגללנו או אפילו בגללי ממש.

בגלל החוסר שלי בחיבור בעשירייה. כן.

תלמיד: לא ברור לי איך אפשר להגיע להרגשה כזאת, כי בשכל גם זה אוסף של צעדים. כשאתה מסביר עוד איכשהו אפשר להבין. בהרגשה זה מאוד רחוק, ומיד הרגש דוחה את המחשבה הזאת שהכל בגללי.

זה יבוא. זה יבוא ואתה תראה, כמו שראינו אז במחאה החברתית בתל אביב.

תלמיד: על הקוטג'.

כן. ואתה גם תראה את זה כאן. אבל השורש היותר עמוק זה שאנחנו לא מחוברים ולא מנטרלים את הדברים האלה. הכל אנחנו צריכים לנטרל, פלוס ומינוס, הם ממשיכים להיות קיימים, רק שאנחנו צריכים לאזן ביניהם. אי אפשר בלי מינוס, חייב להיות פלוס כנגדו. אני לא מקלל אף פעם את השמאל, או את הימין. ההוא אומר ימין, אתה אומר שמאל, כן? אני לא אומר כלום. אנחנו צריכים לאזן את הדברים האלה. כמו שהם יוצאים מהבורא, כך אנחנו צריכים לאזן אותם מלמטה.

שאלה: ומאיפה אפשר לקחת לחץ, להתחפר יותר עמוק לתוך העשירייה כאילו, מאיפה זה מגיע?

מהדדיות, אי אפשר אחרת. "איש את רעהו יעזורו", ותבקשו יחד מהבורא. אחרת אנחנו ניכנס להתעוררות לא נעימה.

שאלה: איך אפשר לפשט את הצופן הרוחני כך שכל בר דעת ירצה ויבין שעם לימוד חכמת הקבלה אפשר לתקן את הרצון לקבל לעצמו, משמע את הכוונה?

אני לא יודע בעצמי. כאן אתה שואל שאלה שאין לי תשובה. איך אפשר להגיע ללבו של כל אדם ואדם ולהסביר לו, ממש ככה להכניס טיפה ללב, לטפטף שהוא יבין שחכמת הקבלה מדברת על תיקון העולם בכיוון הטוב והקצר. לא יכול להסביר. אתה רואה? אני לא מצליח לעשות את זה לכם, כל שכן לכולם.

שאלה: בהמשך למה שהחבר שאל על הרוצח, ברור שאני קושר את זה עם הבורא, אבל למה אני צריך להוציא מכאן איזה מסקנות או חשבונות שלא התחברתי נכון בקבוצה, או פספסתי איזה אירוע של חיבור בקבוצה? האם אני צריך לעשות חשבונות כאלה מתוך כאלה אירועים?

לא, לא צריך לעשות חשבונות על העבר, העיקר להמשיך קדימה. לא לעשות חשבון על העבר, תמשיכו קדימה בלבד. זה חשוב.

שאלה: איך לתרגם את כל החיסרון הזה לבקשה דרך העשירייה? אמרת שפנייה לבורא צריכה להיות רק דרך העשירייה.

אנחנו פשוט צריכים להבין, שאנחנו רוצים שיהיה עולם טוב מכל הבחינות, שנהיה בצורה הטובה ביותר, שניראה, ואנחנו רוצים לעשות את זה על מנת להשפיע נחת רוח לבורא, שיירָאה לו שאנחנו הילדים הטובים שלו. תתחברו ותתפללו מתוך החיבור ואפילו במקצת, לא יותר.

בואו נקבע שהיום מהבוקר עד הלילה אתם ביחד, לפרקים ככה במשך היום, מתקשרים ביניכם, לא אחד מהעשירייה אלא כולם משתתפים בזה, ואתם מחברים את התפילה. תפילה על החיבור ביניכם עד כמה העולם זקוק, עד כמה אתם רוצים שהעולם לא יסבול, מפני שדרך זה אתם יכולים ליהנות לבורא, שהוא ייהנה. תעשו.

שאלה: אנחנו רואים את כל הסבל הזה בעולם, אבל יש גם משהו מיוחד שמורגש היום שזה געגועים לבורא ואני מרגיש שאנחנו מתקרבים אליו. מה הם הגעגועים האלה לבורא ואיך אנחנו יכולים להתקדם?

עברנו כמה כנסים ופעולות מאוד עוצמתיות, ואנחנו עדיין לא התאוששנו מזה. בעוד שבוע ימים נקווה שנתחיל להיות יותר בכוח ונתקדם לכיוון החיבור. אני אומר את זה היום אבל אני יודע שזה ייקח עוד כמה זמן. ישנם תהליכים שאי אפשר לעקוף אותם, ואפילו לא לזרז כל כך.

שאלה: ככל שהאנטישמיות גוברת, האם תהיה מדינה כלשהי שתגן על ישראל או שכל העולם יפנה את גבו לישראל?

אני חושב שכן. אני חושב שיהיו כמה מדינות שיהיה כדאי להם בצורה אגואיסטית בלבד, לא משום איזה יחס מיוחד ליהודים או לישראל, להשקיע את עצמם ואת הכוחות שלהם כדי להגן על היהודים ו/או על מדינת ישראל. זה יכול להיות, לא נראה לי שאמריקה יותר קרובה לזה אפילו רוסיה, כך נראה לי. אתם תראו, יכול להיות שכן. ודאי שזה לא מתוך אהבה אלא מתוך הרווח הפרטי שכדאי להם. אבל יהיה בזה משהו.

העניין הוא שאני לא תולה בזה שום תקווה ושום דבר, ואני לא יודע ולא רוצה להיכנס לכל החשבונות האלה, אפילו אם היה אפשר. לי יש רק חשבון אחד, להסביר לכל העולם וליהודים, מה השורש של הצרות האלה שהעולם נכנס, שהדברים האלה מביאים את העולם למלחמת עולם שלישית, ושכאן אנחנו צריכים לקחת את כל הכוחות שלנו כמה שאפשר, לראות את מטרת הבריאה, ואיך אנחנו יחד, גם אומות העולם וגם עם ישראל, פועלים כדי להביא את העולם לתיקון הנרצה. זה מה שצריך להיות.

לכן, צריך עוד ועוד כל מיני פרסומים שלנו שמדברים על זה בכל מיני צורות. וכאן בישראל אנחנו צריכים ממש לצעוק על כל הדבר הזה, אמנם הוא לא מורגש ואנחנו לא רוצים לדבר על זה בישראל, אבל כמה שלא ירצו או כן ירצו. זה ממש נורא שכלי התקשורת כאן לא רוצים לדבר על זה, הם מדברים על מה שטוב להם ללא שום אחריות למה שיקרה מחר.

אני לא יכול לפנות לכל מיני חוגים, לא חילוניים ולא דתיים, כי אין להם שום התעניינות ושום אינטרס בזה שככה זה יהיה לספר על האמת. אם אנחנו צריכים [להגיע] לחיבור אז בשביל מה אנחנו צריכים את כל יתר הפעולות והמצוות למיניהן? גם לא ידוע. אם אנחנו צריכים רק חיבור בינינו אז מה קורה בין המפלגות שמהן חיים אלפי אלפי אנשים ונהנים מכל הריב והחיכוך ביניהן? זאת בעיה גדולה. מה לעשות עם כל מיני חוגים אחרים, פסיכולוגים למיניהם ועוד? יש כל כך הרבה דברים.

אנחנו בעצם לא צריכים כלום חוץ מדבר אחד, ללמוד על החיבור. מי ירצה את זה? אף אדם, ולכן כמו שבעל הסולם אומר, "צווחתי כמו כרוכיה ומה יצא מזה? שום דבר". ככה זה. כל שכן היום. אפילו בן גוריון וכל אלו לא רצו לשמוע בקולו, כאלו שהיו מייסדי המדינה והאומה ומפלגות השמאל כמו שאז היו. אני עוד זוכר לפני ארבעים שנה, אולי קצת יותר, היו כל מיני מפלגות פועלים למיניהן, מפא"י, היה להם מנהג ללכת עם שורטים וסנדלים. אז הם לא רצו לשמוע על זה, והיום? אבל זה תמיד ככה, וככל שאנחנו מתרחקים מכל הצורה החיצונה יכול להיות שהיא תחזור בצורה הפנימית, החיבור הפנימי.

(סוף השיעור)