שיעור בוקר 04.07.2020 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן- אחרי עריכה

עבודה באמונה למעלה מהדעת - קטעים נבחרים מהמקורות

קריין: קטע מספר 82 מתוך "שמעתי", מאמר רל"ח, "אשרי איש שלא ישכחך ובן אדם יתאמץ בך")

"אשרי איש שלא ישכחך, ובן אדם יתאמץ בך" (מוסף לר"ה). הנה בזמן שהאדם הולך בבחינת לבן, צריך לזכור תמיד, שכל מה שזכה הוא רק מסיבת שקבל עליו את בחינת השחרות. וצריך להתאמץ בבחינת "בך" דוקא. על דרך "וכל מאמינים שהוא אל אמונה", אף על פי שלא רואה עכשיו שום מקום שיצטרך לעבוד בבחינת אמונה, היות שהכל גלוי לפניו - ומכל מקום הוא צריך להאמין בבחינת למעלה מהדעת, שיש עוד מקום להאמין בבחינת אמונה. וזה סוד: "וירא ישראל את היד הגדולה... ויאמינו בה'", היינו אף על פי שזכו לבחינת "וירא", שהוא סוד ראיה, מכל מקום היה להם הכח עוד להאמין בבחינת האמונה. ועל דבר זה צריכים להתאמצות יתירה, אחרת נופלים ממדרגתן. כעין לבני ושמעי. זאת אומרת, שאם לא כן משמע שדוקא בזמן שיש לבנונית, יכול לשמוע לתורה ומצוות, שזהו כעין תנאי. אלא צריכים לשמוע ללא תנאים. לכן בזמן הלבנונית צריכים להזהר שלא לפגום בבחינת השחרות. ודי למבין."

(בעל הסולם, שמעתי, רל"ח, "אשרי איש שלא ישכחך ובן אדם יתאמץ בך")

אבל בזמן שנמצא בשחור, אז ודאי שהוא נמצא תחת השפעת מערכת ההסתרה ואז הוא לא יכול לדאוג כל כך להישאר באמונה בקביעות.

קריין: שוב קטע מספר 82 מ"שמעתי", רל"ח.

"אשרי איש שלא ישכחך, ובן אדם יתאמץ בך" (מוסף לר"ה). הנה בזמן שהאדם הולך בבחינת לבן, צריך לזכור תמיד, שכל מה שזכה הוא רק מסיבת שקבל עליו את בחינת השחרות. וצריך להתאמץ בבחינת "בך" דוקא. על דרך "וכל מאמינים שהוא אל אמונה", אף על פי שלא רואה עכשיו שום מקום שיצטרך לעבוד בבחינת אמונה, היות שהכל גלוי לפניו - ומכל מקום הוא צריך להאמין בבחינת למעלה מהדעת, שיש עוד מקום להאמין בבחינת אמונה. וזה סוד: "וירא ישראל את היד הגדולה... ויאמינו בה'", היינו אף על פי שזכו לבחינת "וירא", שהוא סוד ראיה, מכל מקום היה להם הכח עוד להאמין בבחינת האמונה. ועל דבר זה צריכים להתאמצות יתירה, אחרת נופלים ממדרגתן. כעין לבני ושמעי. זאת אומרת, שאם לא כן משמע שדוקא בזמן שיש לבנונית, יכול לשמוע לתורה ומצוות, שזהו כעין תנאי. אלא צריכים לשמוע ללא תנאים. לכן בזמן הלבנונית צריכים להזהר שלא לפגום בבחינת השחרות. ודי למבין."

(בעל הסולם, שמעתי, רל"ח, "אשרי איש שלא ישכחך ובן אדם יתאמץ בך")

אם תשאלו אני אענה. ואם לא תשאלו אני לא אענה. כי אולי זה עוד מוקדם לנו לדבר על המצבים האלה.

שאלה: הוא כותב פה שהוא "צריך לזכור תמיד, שכל מה שזכה הוא רק מסיבת שקבל עליו את בחינת השחרות." מה זו העבודה של לזכור תמיד?

להיות במצב שהוא מוכן ללכת בצורה כזאת.

שאלה: אני יכול להסתמך על סמך ניסיון העבר שראיתי שאמונה זו הדרך, ולכן עכשיו אני לעתיד לוקח את זה?

אם אתה מחזיק באמונה שתהיה איתך בקביעות, אז כן.

תלמיד: אם אני כבר שוכח, אז אם אני נופל מהאמונה, אני יכול פתאום לזכור מקרים מהעבר שכן כל העבודה היא דווקא בשחרות?

יכול להיות שכן, שאתה יכול לעלות לאותו גובה אמונה כמו שהיה פעם.

תלמיד: אז מה זה הכלי שנקרא זיכרון, לזכור?

לזכור זה שאתה מעורר אותן הרשימות ודורש אותם התיקונים.

תלמיד: מה זאת אומרת אותם התיקונים, אני כאילו חוזר אחורה?

זה כבר לא אחורה כי אתה דורש את זה מהמדרגה הנוכחית, אז זה כבר לא אחורה. כי הרצון שלך וכל התנאים שלך עכשיו הם הרבה יותר גרועים מקודם.

תלמיד: אז איך זוכרים נכון?

תמיד צריכים להשתדל לבדוק את עצמו עד כמה שאתה נמצא בכלים הנוכחים באור האמונה שהיה לך מקודם, אבל בכלים הנוכחים. וכך אתה תתקדם. אין לך ברירה אחרת, אתה צריך להשתמש ברשימות הקודמות בכלים הנוכחים. תנסה לראות לפי המצבים.

שאלה: איך לא לשים תנאים לבורא?

הוא אוהב שאנחנו שמים לו תנאים. אתה צריך להיות תמיד אליו באיזו תביעה, בבקשה, למה לא?

תלמיד: אז מה זה העניין שהוא כותב בסוף, "אלא צריכים לשמוע ללא תנאים. לכן בזמן הלבנונית צריכים להזהר שלא לפגום בבחינת השחרות. ודי למבין." מה זה "לשמוע ללא תנאים"?

"ללא תנאים" זאת אומרת אני משתדל להיות קשור לבורא בכל מצב, "לכן גם בזמן הלבנונית צריכים להזהר שלא לפגום בבחינת השחרות." זאת אומרת שאפילו בזמן שאני נמצא באמונה, אני יכול ליפול ולהגיד, "עכשיו כבר בסדר אני מסודר", ואז אני נופל דווקא לחושך. כל אור האמונה הופך להיות אצלי מיד לחושך.

קריין: קטע מספר 83 מתוך רב"ש א', "ויצא יעקב".

"יציאת צדיק מן המקום עושה רושם", הכוונה על האדם, ש"בזמן שהצדיק בעיר", פירושו, שהאדם יכול להצדיק את ההשגחה, אז כשהוא מתגבר על מצבו, שבו הוא נמצא, ואומר, שבטח הקב"ה, שהוא הטוב ומטיב, מתנהג עמי בהנהגת טוב ומטיב, אלא שהוא רוצה, שאני ארגיש כמו שאני מרגיש, נמצא, שהוא מצדיק את ההשגחה. אז תיכף הוא רואה את חשיבותה של עבודה דלהשפיע, ושל למעלה מהדעת. וזה נקרא, "שבזמן שהצדיק בעיר, הוא הודה, הוא זיוה, הוא הדרה". שאז הוא (רואה) את כל המעלות.יצא משם. היינו שיצא מלהצדיק את ההשגחה, ורוצה לראות הכל בתוך הדעת. אז הוא לא מרגיש שום טעם בעבודה דעל מנת להשפיע. אז "פנה הודה, פנה זיוה, פנה הדרה". ונופל שוב לתוך אהבה עצמית. פירוש, שאז אין לו שום מושג, רק בעבודה הנבנית על בסיס שבתוך הדעת.

וזה נקרא, ש"יציאת צדיק מן המקום עושה רושם". שפירושו, שרק אז, על ידי יציאת הצדיק, היינו בזמן שנופלת במחשבתו מחשבה "עכשיו, שאני מרגיש טעם בעבודה, כבר אינני צריך ללכת בעבודה שלמעלה מהדעת", זה גורם לו ליציאת צדיק מן המקום. זה עושה לו רושם, שידע מהיום והלאה לשמור את עצמו, שלא לצאת מהעבודה של למעלה מהדעת. וכמו ששמעתי מאאמו"ר זצ"ל, שמזמן שהאדם אומר, "שעכשיו, כיון שיש לו תמיכה, וכבר אינו עומד בין שמים לארץ", הוא מוכרח ליפול ממדרגתו, כיון שאז הוא פוגם בבחינת למעלה מהדעת.

נמצא לפי זה, שדוקא מהסתלקות המדרגה שהיתה לו, זה עושה לו רושם, שידע עוד הפעם איך להיזהר, שלא יפגום בבחינת אמונה למעלה מהדעת, אלא תמיד להצדיק את ההשגחה העליונה."

(הרב"ש. מאמר 10 "ויצא יעקב" 1985)

זה ברור לנו. כאן אין שום דבר מיוחד. זאת אומרת לשמור על המצב שהיה קודם ואם נופל ממנו אז להשתדל לחזור אליו כמה שאפשר יותר מהר. ויציאה מהמקום נותנת רושם, אין ברירה, כך אנחנו מתקדמים, "אלף פעם יפול צדיק וקם", אבל צריך כל הזמן לראות את עצמו כאילו שנמצא קם והולך הלאה, קם והולך ועולה.

תלמיד: יוצא שזו מין מלכודת להתפתחות, שאם אדם מגלה את גדלות הבורא, אם לא מוסיף על זה דרישה לאמונה למעלה מהדעת, מיד נופל.

הוא צריך לראות את עצמו עוד לפני זה שנופל. בכל רגע לגלות שהוא נופל. כי בטוח אם עובר רגע, טיק, סימן שנפל ועוד לא מרגיש.

תלמיד: אז צריך להיות בפחד כל הזמן.

זה לא פחד, זה להצדיק את הבורא, להצדיק את הקבוצה, לשמור קשר עם קבוצה ועם הבורא ואז כל הזמן הוא נמצא בעלייה. אין כאן התאמצות יתרה ומשהו שאי אפשר, אלא רק צריך לשים לב לא לצאת מהקשר עם הבורא ועם הקבוצה. אם אתה מחבר נכון "אני, בורא, קבוצה", "אני, קבוצה, בורא", "בורא אני, קבוצה", קבוצה, אני, בורא", לא חושב באיזה סדר, אז אתה כל הזמן נמצא בהתקדמות.

תלמיד: ואם יש רגעים כאלה שאני אומר ''אני רוצה קצת לנוח''.

את זה תמיד יסדרו לך מהשמיים. ועוד איך ועד כמה, על זה אני לא רוצה לספר. מה שעושים עם האדם, איזה דברים, לאיזה מצבים מכניסים אותו, ואיזה בושות והכל. ואתה צריך להרכין את הראש ולקבל את זה.

תלמיד: אני לא מדבר על בושות, כי אז ברור שאתה מחפש מאיפה זה. אני מדבר על לנוח, קצת להרפות, קצת לשחרר.

תלוי, מה זה לנוח? וודאי שאתה לא יכול להיות 24 שעות בתהליך אחד, במערכת אחת, כמו שהיית נניח בזמן שהתחלת לעסוק בחכמת הקבלה, אז הייתה עלייך הארה מלמעלה והיית כמו משוגע כל הזמן חושב רק על זה, חבל שהיית צריך לישון.

אבל אחר כך זה נכבה יותר ויותר והיום אתה דורש כמה שעות לעסוק במשהו אחר, זה ברור. השאלה היא עד כמה אתה מסדר בכל זאת את הדברים שלך בצורה כזאת שאתה עסוק. אם יש לך הפצה, יש לך שיעורים, יש לך עבודה, יש לך משפחה, יש לך ויש לך, אז פחות או יותר זה נורמאלי.

תלמיד: הכול ברור, רק העניין הזה של רגעים כאלה של קצת מנוחה, קצת להשתחרר.

רב"ש היה אוהב ספורט, שחייה, הליכה. הוא היה מאוד חזק, מאוד ספורטיבי.

תלמיד: אבל שאני עושה ספורט אני גם חושב על העשירייה.

לא, לא היה, הוא היה אומר, בזמן הספורט אני חושב על ספורט. הוא היה סופר צעדים שהיה הולך, או יושב על אופניים, קנינו לו אז אופניים בבית, והיה עושה 400 סיבובים וגם היה עושה 400 תנועות בים. הוא היה סופר דברים כאלה, וזה היה נותן לו להשתחרר קצת מכול מיני הדברים האחרים.

תלמיד: האם אפשר להגיד שזה בגדר הכרחיות?

לא, אני לא חושב שהוא היה עושה את זה כדי להתנתק במחשבה, אבל בכל זאת זה היה קצת אחרת. אבל אני לא חושב שיש בזה בעיה, אני לא חושב שאדם שנמצא 24 שעות במחשבה על רוחניות מתעייף מזה. הכול תלוי ביחס שלו, מרוחניות לא מתעייפים. מתעייפים רק מתי שרואים עד כמה לא מצליחים ועושים ביקורת, ואז יש בעיה. שרוצים לסגור עיניים וכך להירדם, לאבד הכרה וכן הלאה. ישנם הרבה מצבים שאדם כאילו מוכן למות. יש ויש.

שאלה: קראנו שאני צריך לראות שהבורא מתנהג איתי בהנהגת טוב ומיטיב, אבל הוא רוצה שאני ארגיש כמו שאני מרגיש. האם זה נקרא להצדיק את ההשגחה?

כן.

תלמיד: וקודם קראנו שאדם צריך להגיע לידי הרגשת מציאות ה'. האם אני צריך לקחת את ההרגשה שעכשיו הבורא נתן לי, לעצור ולהצדיק או שצריכה להיות מטרה שאני רוצה להרגיש משהו אחר? האם צריך להיות סטטי או שאני צריך להיות בתנועה?

אני לא יכול לתת לך עצות, אלה דברים כל כך מורכבים ואישיים וטוב אם אתה תתבלבל ותקום כל פעם עם המחשבה חדשה, אין מה לעשות. העבודה שלנו היא עבודה בכל זאת יצירתית, אנחנו כמו אדם שמרכיב איזו מכונה חדשה, כך אנחנו, אנחנו מרכיבים את הנשמה. ויש כאן הרבה חלקים והרבה רצונות ומחשבות וחיבורים. לכן אני לא יכול לתת לך עצה אחת ואז אתה לפי זה הולך בעיניים עצומות וסוגר את הכול. לא.

תלמיד: האם יש מצבים מסוימים שאני צריך להיות בתפיסה כזאת ובמצבים אחרים אחרת?

ויש עוד מצבים שבהם אתה צריך להיות בתפיסות אחרות.

שאלה: מה לעשות במצבים שאני מתאמץ להצדיק את הבורא ושוכח מהעשירייה, ורק אחריי שעה שעתיים אני נזכר שבכלל לא חשבתי על העשירייה?

אבל איך אתה מצדיק אותו אם זה לא מהעשירייה? קודם כל זה עשירייה. כמו שכתוב שאנחנו צריכים להגיע קודם כל לאהבת הבריות ורק אחר כך לעבודת ה', לאהבת ה'.

תלמיד: זיהיתי שהמצב מגיע מהבורא פשוט בהרגשה, במה עשיריה קשורה למצב הזה?

אני יודע רק דבר אחד, אם זה לא מתרחש בתוך העשירייה זה לא רוחני. פשוט.

תלמיד: איך להתחיל מהעשירייה דווקא?

תתחיל מהעשירייה. שאתה הולך לחבר את העשירייה. וכשאתה נמצא במאמצים בחיבור עשירייה, תנסה לראות מה זה שייך למצב האישי שלך.

תלמיד: קודם אני צריך לייצב את הקשר עם העשירייה?

קודם כל. כן.

שאלה: כתוב שאני יכול לפגום בבחינת אמונה למעלה מהדעת. מה זה אומר לפגום בעבודה למעלה מהדעת?

כשאתה מזלזל באמונה למעלה מהדעת זה נקרא שאתה מפריע לייצב את דרגת האמונה למעלה מהדעת. זה הכול.

שאלה: אם אני רוצה להשאיר אצלי באופן קבוע את האמונה מעל הדעת, אבל השכל הוא הפוך, איפה העבודה שלנו, איפה ההתנגדות פה?

תנסה להיות כל הזמן בהשפעה דרך חברים לבורא ואז אתה מגיע לאמונה למעלה מהדעת. זה הכול.

קריין: קטע מס' 84 מתוך "שמעתי", ה. "לשמה זה אתרעותא דלעילא. למה צריכים אתערותא דלתתא?".

"בזמן שהגנב, היינו הרצון לקבל, לא מרגיש טעם וחיות בהעבודה של קבלת עול מלכות שמים, ואז אם האדם עובד בבחינת אמונה למעלה מהדעת, בדרך הכפיה, והגוף מתרגל בעבודה זו, היינו נגד רצונו של הרצון לקבל שלו, אז יש להאדם האמצעים שיכול לבוא לידי עבודה, שיהיה על המטרה לעשות נחת רוח ליוצרו. היות שעיקר מה שדורשים מהאדם, הוא בכדי שע"י עבודתו הוא יבוא לידי דביקות בה', שהוא בחינת השתוות הצורה, שכל מעשיו יהיו בע"מ להשפיע.

וזהו כמ"ש "אז תתענג על ה'", שפירוש של אז, הוא מקודם שהיא תחילת עבודתו לא היה לו תענוג, אלא עבודתו היתה בדרך הכפיה. מה שאין כן אח"כ, כשכבר הרגיל את עצמו לעבוד בע"מ להשפיע, ולא להסתכל על עצמו, אם מרגיש טעם בעבודה, אלא הוא מאמין, שהוא עובד בכדי שעם עבודתו הוא משפיע נחת ליוצרו, והאדם צריך להאמין שה' מקבל עבודת התחתונים, ולא חשוב כמה ואיך הצורה של עבודתם, ואת הכל הקב"ה מסתכל על הכוונה ומזה יש נחת להבורא, אז האדם זוכה התענג על ה'. שגם בעת עבודת ה' כבר ירגיש טוב ועונג, היות שעכשיו האדם עובד ממש לה', כי היגיעה שנתן בעת עבודת הכפיה מכשיר את האדם שיוכל לעבוד באמת לשם ה'. נמצא, שגם אז התענוג שהוא מקבל, הוא על ה', היינו לה' דוקא."

(בעל הסולם, שמעתי, ה. "לשמה זהו אתערותא דלעילא. ולמה צריכים אתערותא דלתתא?")

תלמיד: יש לי חברים והם מאוד יקרים לי. הבעיה היא שהם לא משתפים איתי פעולה בהפצה כמו שאני רוצה שהם ישתפו איתי. אני צריך כוח לברך שאני החרא ולא הם האשמים.

אתה תבקש מהבורא שייתן להם יותר רצון. ויכול להיות שתבקש מהבורא, במקביל, שייתן לך יותר יכולת להבין אותם. יכול להיות שהם חושבים בצורה אחרת על הפצה ממך ואתה רוצה לקבוע בשבילם את צורת ההפצה שלך. אני לא יודע. אבל קודם כל הולכים בכמה שאפשר יחד ברכות, לא ללחוץ.

תלמיד: אני רואה, שאני צריך אותם עוד יותר, כל יום.

בסדר. אבל העיקר שאתם תהיו יחד, שאתם תהיו יחד ותפנו לבורא שהוא יעזור. וההפצה וכל הדברים האלה כמה שמסתדרים, אבל העיקר לפנות יחד לבורא. זה העיקר. מה לעשות? פחות ללחוץ בכוח עם האגו כאילו שאתה יודע והם לא יודעים, אתה עושה והם עצלנים. אני מבין אותך ואני בא לי להצדיק אותך, אבל בקבוצה זה לא עובד בצורה כזאת, אין כפיה ברוחניות. בכל זאת אני בטוח שתצליח.

שאלה: כתוב כאן "אז תתענג על ה׳". מה זה להתענג על ה'?

אז תתענג על ה', זה נקרא שאז אתה נהנה מהבורא. הוא ממלא אותך במידה שאתה ממלא אותו ושניכם יחד מתפרצים באהבה הדדית, אין יותר מזה. אנחנו לא יודעים מה זה, זה מעל כל התענוגים שאתה יכול לתאר, זה מעל כל הרגשות שישנם במציאות.

תלמיד: הוא כותב שזה אפשרי רק בדרך הכפייה.

נראה איך שזה מגיע. קודם באונס ואחר כך ברצון.

תלמיד: אין לי רצון, אני לא רוצה ואני בכל זאת עובד בחיבור עם החברים. ואז מגיעים לכזה תנאי שנהנים מהבורא?

כן, נכון.

תלמיד: אבל אולי זה לא מספיק פשוט לעבוד בכפיה, אלא צריך גם איכשהו להשפיע לו?

מה אתה יכול לתת לבורא? אם אתם מרוצים מהקשר ביניכם, מהאהבה ביניכם, אז בזה אתם משמחים אותו וגמרנו, לא צריכים יותר שום דבר.

תלמיד: איך אנחנו יכולים להרגיש שבחיבור בינינו אנחנו משמחים אותו ומזה אנחנו נהנים, שזה יהיה העיקר?

באהבה הדדית, בנטייה הדדית, כן.

שאלה: האם העבודה בעשירייה היא בכפיה כדי להגיע לעבודה לעשות נחת רוח לבורא מרצון?

יש כאן משהו. ודאי שמתחילים, כמו שכתוב, בתחילה באונס ואחר כך ברצון, כן.

שאלה: איך אני יכול להצדיק את הבורא כשהוא שולח לי מצבים ורגשות שהם לגמרי הפוכים מהקבוצה, בעבודה מעל הדעת?

אתה רק עכשיו שואל על זה? אתה שואל "איך אני יכול לאהוב את הבורא שהוא שולח לי כל הרע"? בטח. הבורא אמר את זה לפניך. הוא אומר, "אתה יודע, בראתי יצר הרע" זאת אומרת, "כל הרע שבעולם, בכל הצורות, זה אני עשיתי" כך הוא אומר. אז מה אתה שואל אחרי זה? הוא אמר את זה לפניך. אבל הוא אמר גם את החצי השני "בראתי תורה תבלין כי המאור שבה מחזירו למוטב". אז תשתמש נכון במה שיש בידך אבל יצר הרע עם כל הצרות שלו, לפניך.

תלמיד: אני חשבתי שאני כבר עברתי, התגברתי על היצרים, על הרגשות האלה, אבל הם תמיד יותר גדולים.

בטח. עכשיו רק אתה מתחיל להבין שזה לא הסוף. כבר חשבת שאתה באין סוף, אתה תכף תראה איפה אתה נמצא וכמה יש לך עוד. אבל אתה צריך להתחיל לקבל הנאה מהעבודה ומכל התהליך הזה, עד כמה זה דבר גדול ומיוחד. אם אתה עובד ה׳ אז אתה נהנה מהעבודה. המאסטר, המומחה זה מי שנהנה מהעבודה עצמה ולא מהתשלום.

שאלה: עניין האונס בכפיה בעבודה בתוך העשירייה. האם אני אמור יותר לכוון לקנות את החבר או דווקא כן להתייחס יותר בהתחלה לעניין האונס ואז ברצון?

אתה צריך לקרוא מה כתוב. אני לא יכול לתת לך במשפט אחד את כל התורה. אלא קוראים ועוד פעם קוראים ועוד שומעים. ואז לאט לאט אתה מתחיל להבין את הגישה הנכונה. וגם אי אפשר להכניס אותה למשפט אחד.

תלמיד: פשוט מתוך איזה מצב שלאחרונה עברנו בעשירייה וזה מאוד חשוב.

יופי, אז תבררו ביניכם.

תלמיד: בררנו כבר.

אז מה אתה שואל אותי?

תלמיד: כדי לקבל ממך את הברכה.

אם אתם יחד מבררים את המצב, אני נותן לכם ברכה.

שאלה: בעל הסולם אומר, "ולא חשוב כמה ואיך הצורה של עבודתם, ואת הכל הקב"ה מסתכל על הכוונה ומזה יש נחת להבורא, אז האדם זוכה התענג על ה'." ומה עם המעשים, רק כוונות?

כוונה זה המעשה.

תלמיד: הכוונה היא המעשה?

כן.

תלמיד: אם אני עושה כוונות, המעשה עצמו מה הוא? כוונה זה בראש.

רצון, כוונה, תוכנית הכול במחשבה יתבררו.

תלמיד: ואז איזה מעשים אני צריך לעשות?

שום דבר.

התלמיד: כלום?

כלום. אתה עושה איזה מעשים? מזה שאתה עושה בירורים הבורא מבצע אותם, זה נקרא "עבודת ה'". ואז יוצא שאתה רואה את העבודה שלו אבל כתוצאה מהבקשות שלך.

תלמיד: אז מה זה נקרא הפצה, מעשים או כוונה?

הפצה אתה עושה כלפי בני אדם, כדי לעורר אותם לעבודה. הפצה אתה עושה לבורא, למי אתה מפנה את ההפצה?

תלמיד: כלפי האנשים סביבי.

זהו. אז מה אתה רוצה.

תלמיד: מה זה כוונה?

עוד מעט אתה תשאל אותי "תגיד לי אנחנו לומדים חכמת הקבלה"?

תלמיד: שאני עושה משהו, מה הכוונה?

מהי הכוונה? כוונה זה נקרא למה שאני משתוקק להגיע.

תלמיד: במחשבה?

בכל התיקונים שלי.

תלמיד: אני מקווה שהבינו מה שאתה אומר.

זו הדרך הנכונה אני אומר לך. מה שאתה הולך ושואל ושוב מתבלבל, זו הדרך של העבודה של התיקון כן, כן ככה זה. כי אתה עושה את זה לא רק עבור עצמך, אלא עבור כל המיליונים שיבואו וייהנו ממה שאתה עכשיו מתבלבל, כן ככה זה. מה לעשות זאת העבודה שלנו.

שאלה: אני לא יכול לפנות לבורא, לא יוצאות לי מילים שאני אפנה לבורא.

הוא לא רוצה לשמוע אותך.

תלמיד: מה לא? יש לי עשירייה באמת, יש לי עשירייה מצוינת ואני איתם כל הזמן. ואנחנו נכנסים לזום וכל מיני דברים, לא יוצאות לי מילים איך לפנות לבורא. יש לי אישה שהיא בדרך הרבה שנים ואם לא היא שנותנת לי כל הזמן במוח, מחשבות ותדבר ככה ותעשה ככה. אני לא יודע מה לעשות באמת, אני אומר לך את האמת לא יוצאות לי מילים.

כולם מכירים אותה. אם יש לך אישה כזאת אתה לא צריך לפתוח את הפה.

תלמיד: רק אני רוצה לצעוק, לדבר אליו שישמע אותי.

אז היא עושה את זה אל תדאג.

תלמיד: ומה העבודה שלי?

העבודה שלך שאתה סובל לידה.

תלמיד: כמה שנים אני יכול לסבול לידה, כבר 42 שנה?

אין לך כבר ברירה, זה הגלגול.

תלמיד: טוב תודה רבה.

יהיה הכול בסדר, אל תדאג הכול יסתדר. מסור לה ד"ש אתה בדרך נכונה והכול הולך בסדר. זה שאני רואה אותך יומיום בשיעור, זה ממש תענוג.

שאלה: האם ניתן להשתמש בהרגשה כמו מתי זה יסתיים ותמיד לפעול כך?

מה יגמר?

תלמיד: הכובד הזה נגד האגו.

לא. זה יגמר מתי שאתה תפסיק לראות בזה כבדות. שאתה תרגיש בזה תענוג איזה יחס יפה, איך זה טוב אני רוצה כך להישאר אין סוף, ללא הגבלת הזמן. ואז אני נמצא בעולם אין סוף וכל טוב והעולם מלא אור והבורא ממלא את העולם זה נקרא "השכינה הקדושה". מתי זה יקרה? עכשיו במצב הנוכחי אם אתה כלפי המצב הנוכחי איך שאתה מרגיש, תתחיל להרגיש את עצמך כך, זה הכול. זה נקרא שתיקנת את הכלים. שום דבר לא משתנה חוץ מההרגשה שלך בעולמו של הבורא.

שאלה: כשחזרתי לעבודה אחרי הווירוס הם מבקשים רק כסף, אנחנו צריכים לעבוד. הם רוצים לנתק אותנו מהעבודה הרוחנית שלנו. מה היחס הנכון שהתלמיד שלך צריך שיהיה לו במקרה כזה?

התלמיד שלי צריך לפנות לבורא לא לבעל הבית ולא לאף אחד, אלא לבורא. ולבקש מהבורא שיהיה לו יותר מקום בראש ומקום בלב לעבוד במוח ובלב להשיג את המגע עם הבורא, דביקות דרך הקבוצה עם הבורא, זה הכול. ולא לדבר רע על בעל הבית על העבודה על כל מיני דברים. אנשים חושבים שהם חוזרים לעבודה שלהם ושזה יהיה עוד מעט כמו שהיה. זה לא יהיה כמו שהיה ואפילו קרוב לזה, זה יהיה משהו אחר חדש. אז אתה צריך רק לבקש דבר אחד, שיהיה לך קשר עם העשירייה וכל הזמן לחשוב על הבורא ועל המטרה ולהיות כל הזמן בדרך. תנסה כל הזמן להיות בזה אתה תראה עד כמה שזה יהיה קל ופתאום תרגיש איזה יופי.

תלמיד: אני לא מדבר רע על בעל העסק שלי, אני רוצה להיות עם העשירייה שלי, הוא תמיד רוצה אותי בעבודה, יותר מידי הוא רוצה אותי.

תתלונן לבורא. בשקט תתפלל לבורא. הבורא יסגור איתו חשבון. אבל אתה לא, אתה צריך להיות סבלני עד שבורא משנה אותו.

שאלה: יש חברים מתחילים בעשירייה שלי שהגיעו בהתחלה עם רצון גדול לשיעורים, איך אני יכול להגביר את הרצון שלהם לבוא לשיעורי בוקר עכשיו שהם התחילו להגיע פחות?

מה לעשות? שהתחיל הקורונה אז היו אצלנו אלפים בשיעורים, עכשיו זה חצי. מה לעשות? הם עייפים, כבר הפחד עובר, אנשים בכלל רוצים לזרוק את הכול, קורונה לא קורונה לא אכפת להם, נמאס להם לשמור על עצמם, כך הם בני האדם, מה לעשות? כולם ככה. מה לעשות? אין מה לעשות, רק להתפלל שלפחות אנחנו נחזיק את עצמנו ונמשיך יום יום. יום יום להמשיך, זה חייב להיות פשוט.. לא חשוב מה עובר, יעברו עלייך כאלה מחשבות, כאלו מצבים שיותר גרוע להתאבד, אתה חייב להמשיך לחיות וללמוד וללמד ולפרסם אין ברירה. זאת העבודה. ככה זה.

תלמיד: אנחנו מדברים הרבה לאחרונה שלא לצפות ששום דבר ישתנה במציאות אלא רק בתפיסה שלי, ונראה שעם כל המצב בעולם ועם הקורונה והמשברים אנחנו כן באיזו ציפייה לראות תגובה ושינויים חיצוניים.

חיצוני? אם תסדרו את המחשבות שלכם אז תראו שאין קורונה בכלל. איפה היא נמצאת הקורונה? במחשבות שלנו.

תלמיד: זה טריקי קצת. זה לא ברור. זה כאילו תפיסת המציאות שאני לא מצליח לעכל עדיין.

בסדר. זה ברור. בסדר. נעזוב את זה.

תלמיד: אם נניח נתחבר הקורונה תעלם לא תעלם, אנחנו מצפים שהיא תעלם?

וודאי שכן, אם נתחבר אז בכלל יהיה גמר התיקון וכל העולם עולה לדרגה רוחנית הגבוהה ביותר איפה שאין הבדל בין בורא לנבראים, אין סוף, כולנו מחוברים בדבקות השלם.

תלמיד: אבל מצד שני התפילה לא אמורה להיות שהבורא ישנה, ייקח את הקורונה, אלא רק שאני יראה את זה כמושלם.

רגע. אני לא מבקש שהקורונה תעבור, כי אם היא קיימת היא קיימת ואני מרגיש אותה כדי שזה יתקן אותי ואז אני צריך להרגיש אותה מפני שאין לי עדיין זכות להתקדם לבורא בצורה יותר יפה, טובה. אבל אם אני לוקח את כל הצעדים שנמצאים לידי, לרשותי, כדי להתקדם לדבקות בבורא אז אני לא צריך קורונה. אני לא צריך. קורונה עכשיו באה לכל המציאות, לכל העולם, בשביל מה היא באה? כדי את כל המציאות לסרק מחדש, לכל בני האדם להראות שאתם נמצאים במערכת ואתם חייבים להיות קשורים זה לזה, באחריות הדדית זה לזה. ואתם צריכים לחשוב איך אתם לא מעבירים את המחלות האלה זה לזה. אתם צריכים לחשוב איך אתה, כל אחד ואחד, שומר על כל העולם. אל תצא החוצה, אל תפתח את הפה שלך, כי יוצא ממנו רעל, וכן הלאה וכן הלאה. הבורא בזה מלמד אותנו חוקי החיבור הנכונים.

ולכן אסור לנו לבקש שהקורונה תעלם מהעולם, אנחנו צריכים לבקש שאנחנו נתקן את עצמנו כך שלא נצטרך שדברים כאלה רעים מגיעים לנו, אלינו, ומחייבים אותנו להיתקן בצורה גשמית, שיבואו אלינו כבר ווירוסים רוחניים, יותר גבוהים.

תלמיד: אפשר להגיד שאנחנו מצפים בתפילה שלנו רק שיעזור לנו להתחבר. וקורונה, לא קורונה, לא מעניין אותנו.

כן. וודאי. כי רק לצורך זה קיים. כל דבר רק לצורך זה קיים.

תלמיד: ואם אנחנו מקבלים נגיד תגובה חס וחלילה שנניח הקורונה רק מתחזק ועוד יותר משבית את העולם זה לא בהכרח תגובה שלילית.

לא, זה לא בהכרח, כי יש לזה הרבה סיבות. כי אנחנו נמצאים במערכת שהיא מתגברת והולכת ומתייצבת יותר ויותר, כי אנחנו מתקרבים לתיקונים יותר ויותר גדולים ולכן אנחנו עוד נרגיש דברים יותר חריפים.

תלמיד: זאת אומרת מדד ההצלחה שלנו אף פעם לא לפי המצב בעולם של ווירוסים, מלחמות, זה לא קשור?

לא, אתה לא יכול להגיד שזה עקב זה או זה עקב זה, אלא אתה צריך בכל מקום להשתדל פשוט לנוע לקראת החיבור.

שאלה: איך נכון לפנות לבורא? לפעמים אני מרגיש שאני פונה אליו בתור משהו שהוא רחוק, מלך מכלי המלכים, לפעמים אני מרגיש שאני פונה אליו בתור משהו קרוב, אבא, משהו כזה.

יפה. כך כל פעם בצורה אחרת, מה יש?

תלמיד: לא אמורים להרגיש אליו כמה שיותר קרוב כל פעם?

רצוי להרגיש את עצמו קרוב אליו, אבל לפעמים אתה מתחיל מרחוק מאוד ונוקט בכל מיני אמצעים כדי להגיע לקרבה, וגם זה מכובד ומאוד ורצוי, שאתה מוצא איזה דרך שיכולה להביא אותך אליו, אז אל תזלזל בזה. וודאי שרצוי "בהיותו קרוב", כמו שכתוב, אבל בכל זאת גם את הרחוקים הבורא מקרב, ועוד יותר. בכל מצב שאתה נמצא, העיקר רק להשתדל לפנות אליו. ולמרות שיש כאלו הפרעות שאתה לא יכול שתי מילים להגיד, שהוא נכנס בין שתי המילים וסותר לך ומבלבל אותך ומה לא, בכל זאת אתה תמשיך ותמשיך.

תלמיד: ואיך אני מכוון נכון את הבקשות שלי שיהיו מותאמות לרצון שלו?

תבקש. גם את זה. אין לך מה לשאול, האמת שזה שאנחנו שואלים, זה סתם כדי לסבר את האוזן. אנחנו צריכים רק דבר אחד, כל הזמן להיות פנויים אליו, להפנות את עצמנו אליו. ורצוי שזה יהיה מתוך עשירייה בכל מיני קולות, בכל מיני שאלות, כמו במניין.

שאלה: חיפשתי ולא מצאתי, האם זה יכול להיות?

יכול להיות.

שאלה: ברגע הנוכחי בינינו, הבורא פועל כאן בשיעור הזה. האם עלינו לגלות את זה, או להשאיר בהסתרה?

איך אתה יכול לפתוח אותו או לסגור? אני לא מבין. הבורא ודאי שנמצא תמיד בינינו, אנחנו צריכים לגלות אותו. תשתדלו יחד לדבר על זה ולעבוד על זה.

שאלה: איך אנחנו יכולים להביא את הרגשת הייחוד ממש עכשיו, שאנחנו בלחץ, ואנחנו לא יכולים להיות ביחד, להתחבק, ולהיות בשיעור בוקר ביחד?

תנסו לראות זה את זה בעשירייה. בוואצאפ אפשר, ואז אתם תתחילו לדבר ותתחילו לבנות מקום, שאתם תגיעו לבורא ותדרשו את זה ממנו. אין מה לעשות, אין בעיה. הכול ניתן, הכול לפניכם, סתם אתם שואלים.

תלמיד: אנחנו עכשיו נעבור לדיווח, ובעצם לבירורים של צוות ההכנה לכנס הווירטואלי. החבר שלנו מקייב, הוא חלק מצוות רחב של חברים מכל העולם, והוא יתניע שאלות הכנה לכנס הווירטואלי העולמי שיהיה לנו באוגוסט. בואו תתחיל.

תלמיד: יש לנו צוות גדול. אנחנו אספנו שאלות לגבי הכנס, ורוצים לשאול אותן. הכנס הווירטואלי שלנו יהיה ב 15 לאוגוסט, יום אחד. וזה לא הכנס הווירטואלי הראשון שהיה לנו, אבל זה הכנס הראשון בתנאים המיוחדים שבהם אנחנו נמצאים בעולם. אז השאלה הראשונה, איך אנחנו יכולים להשתמש בכנס הזה, כדי לממש את התפקיד שלנו כלפי העולם בתנאים האלה?

אנחנו כל הזמן מדברים על זה. אני לא יודע מה אתם רוצים לשמוע בדיוק. הכנס צריך להיות ברוח של, איך אנחנו מזרזים את ההתקדמות שלנו למטרת החיים שלנו, דווקא בזכות ובעזרת הקורונה, ואיך זה עוזר לנו? ואז אנחנו צריכים להביא [מאמרים של] בעל הסולם, רב"ש, כל מיני קטעים עד כמה שהייסורים למיניהם עוזרים לנו, עד כמה שזה מקדם אותנו, עד כמה שאנחנו צריכים לראות בכל הרע את הטוב, וכולי.

תלמיד: יש לנו כחודש של הכנה. איך אנחנו יכולים לתאר לעצמנו את שלבי הדרך של ההכנה לכנס, כדי באופן מקסימאלי להכין את עצמנו ובאמת למלא את הפער הזה. איך אתה רואה את שלבי הדרך של ההכנה?

בהתחלה אנחנו צריכים לכתוב, כמו שאני עכשיו אמרתי, עד כמה שהייסורים, הבעיות, וירוס הקורונה, ובנוסף שיושבים בבית, שנמצאים בלי עבודה, שמפחדים מהפרנסה, מהבריאות, מהקשר ילדים עם ההורים, ההורים ביניהם. כל מיני כאלו לחצים שאנחנו מרגישים שבדרך כלל גברים היו בורחים לעבודה, גם נשים היו בורחות לעבודה, בקושי סובלים בבית זה את זה כמה שעות, עכשיו זאת כבר בעיה גדולה. זה דבר אחד.

דבר שני, שאנחנו גם נמצאים עם המון עצבים, וכולי, איך אנחנו יכולים להשתדל על ידי הלימוד שלנו, על ידי החיבור המתגבר בינינו, דווקא להראות לכולם עד כמה שטוב לנו, עד כמה שאנחנו מסתכלים על החיים שלנו קדימה בתקווה, באור הנכון שמאיר לנו. וכל העולם, אנחנו מצטערים, אבל הוא ממש נמצא בחושך, ואין לו שום דבר לעתיד.

תלמיד: בואו נתאר לעצמנו שעברנו את הכנס, ונמצאים במצב המושלם כשאנחנו יוצאים מהכנס. מה זה המצב הזה?

מביעים התפעלות. מרגישים שהתקדמנו מאוד לגמר התיקון, בחיבור בינינו. מרגישים שהבורא איתנו יחד. שמקדם אותנו למטרת הבריאה, למטרת החיים, למטרת כל המציאות שהולכת להיגמר.

אתם מבינים שאנחנו בסוף החיים, נמצאים בסוף העולם, ואנחנו שמחים מזה, ומבינים שככה זה קורה. אתם עוד לא רואים, אבל אתם תראו, תשמעו איך יקבלו את כול ההרגשה הזאת כל באי עולם. שזה באמת הסוף, בשביל מה לחיות? אין למה ואין בשביל מה. קודם היינו חיים כדי לטוס, לנסוע. אחר כך להרוויח כסף, כבוד, כל מיני תאוות למיניהן. אין בשביל מה, לא נשאר כלום. אתה יודע מה זה? יותר טוב למות, וגם את זה לא נותנים. לא יינתן לאנשים למות, לא. תחיה ותסבול.

אז אנחנו צריכים להבין איפה אנחנו נמצאים, ומתוך זה לבנות את ההפצה שלנו, ההשפעה שלנו לכל העולם.

תלמיד: בהקשר לזה שאלה, אתה רואה את הכנס הזה כאיחוד פנימי שלנו, או זה איחוד פנימי שאנחנו משדרים לכל העולם? גם מבחינת אמצעים טכניים.

לגמרי לא. זה חייב להיות כנס שלנו, שאנחנו מתחבקים, אנחנו קשורים זה לזה, כל אחד לכולם. ועל ידי זה אנחנו מרגישים מלא כוחות, חום, התלהבות, בירורים לחיבור בינינו, והבורא במעגל רוקד איתנו יחד. וככה זה, הוא במרכז העיגול שלנו. וצריכים לעורר את עצמנו יותר לחיבור, להפצה ולשמחה, שבכל הדברים האלה אין רע בעולם, אלא רק דבר טוב, ונפסיק להיות כבר כאלו מיואשים וחלשים.

בואו נראה ממה שעברנו, שתמיד עוברים ממצב למצב. ואחרי המצב הרע מגיע המצב הטוב. ודאי שכל פעם המצבים האלה, הם יהיו באמפליטודה גם בגובה יותר למעלה, וגם בעומק יותר למטה. אבל אנחנו כבר רגילים לזה, ובחיבור בינינו, אנחנו יכולים לעשות מכל הקפיצות האלה, קו ישר למעלה בלבד.

שאלה: ביציאה מהכנס אנחנו מתארים שאנחנו מייצבים את הקו הזה למעלה ויכולים להעביר את זה לאנשים. ועכשיו נדבר על ההתחלה של הכנס, אנחנו כקבוצה עולמית מתקרבים להכנה של הכנס, צריך שיהיה לנו חיסרון, לעצב חיסרון למה שנגיע.

תחילת הכנס צריכה להיות מזה שאנחנו קובעים נקודה התחלתית, שאנחנו נמצאים בנקודה מסוימת מאוד מאוד מיוחדת, שגם בעל הסולם כותב עליה שזה דור האחרון ושאנחנו נמצאים בתיקון האחרון, ואנחנו מתחילים את התיקון, וכולנו בלי שום ספק נמצאים בזה ורוצים להגיע לזה, גם כי אין ברירה, אבל אנחנו רוצים להוביל את התיקון, להיות שליחים של הבורא בעולם, ומזה אנחנו מתחילים את הכנס. ואז את כל הכנס אנחנו צריכים לבנות על זה, איך אנחנו מסדרים את עצמנו כלפיי "סוף מעשה במחשבה תחילה" ולסדר את כולם, חיבור בין כולם, בהתאם לזה השירים וכך נתקדם.

אני רואה את הדברים האלה. מה שאנחנו צריכים לעשות במשך הרבה שנים אולי קדימה אנחנו נעשה את זה ביום אחד בכנס, אבל בעצם יכולים לספר שם על העבודה שלנו קדימה להרבה מדרגות. וודאי שיהיו עליות, ירידות, יבוא עוד ווירוס ועוד ווירוס, לא חשוב מה, ואנחנו נשתדל להיות כל הזמן בעבודה משותפת.

והעיקר להחזיק, להחזיק בדרך בסבלנות. אני ממש מתבייש עבור אותם החברים שלנו שלא נמצאים איתנו בשיעורים בזמן האחרון ונופלים מהעגלה. אלה לא גברים, גבר זה מהמילה התגברות. חייב כל אחד ואחד להחזיק את עצמו על ידי החברים וכל החברים חייבים גם לשים לב לאותם אנשים שנופלים מהעגלה.

תלמיד: כלומר עלינו לשלב את כל החיסרון שלנו, לחבר אותו.

כן.

תלמיד: אם מדברים על הכנס עצמו, כדי להגיע לנקודה הזאת שאנחנו מייצרים קו ישר אל הבורא האם זו צריכה להיות איזושהי בקשה משותפת בכנס, מהי הבקשה הזאת?

את זה אתם מבררים ביניכם. אתם תשלחו לכל המשתתפים שלנו, לכל החברים שלנו שאלון, את כל הדברים האלה, ואז אתם תראו מה שקורה.

תלמיד: מה עלינו לשאול?

מה שאתה רוצה לשאול אותי תשאל אותם.

שאלה: אני רציתי לשאול לגבי עניין ההתאמה. דיברנו כבר כמה זמן וגם היום על זה שאנחנו לא מותאמים לא לקהל וגם לא לבורא. מבחינת הכנס הזה איך אנחנו צריכים לראות את האיזון מבחינת ההתאמה שלנו, להתאים את עצמנו יותר בחיבור הפנימי לבורא או להתאים את עצמנו בהפצה כלפיי הקהל?

אני לא חושב שיש הבדל בין זה לזה. אני חושב אנחנו צריכים, כמו שכותב בעל הסולם, להיות המתאם בין הקהל ובין הבורא, כשאנחנו באמצע.

תלמיד: האם נכון לקחת כטריגר את העניין הזה של הפיגור שלנו שמתחיל עכשיו כבר להיווצר ולהגיד שבכנס הזה אנחנו רוצים בהכנה ובכנס עצמו להדביק את הפער הזה?

אני חושב שכבר לפני הכנס אנחנו צריכים להדביק את הפער הזה. אבל הפיגור בעצמו זה גם טוב אם מרגישים, זה מעורר.

תלמיד: אפשר רק לומר שהכנס הולך להיות ב-15 מהבוקר עד הלילה, יהיו ארבעה סגמנטים, כל סגמנט יהיה שעתיים שיעור ולפני כן יהיה תוכן שכל אזור בעולם יעביר, יהיה לנו את צפון אמריקה, דרום אמריקה, רוסיה, אירופה, ואליהם כמובן יצטרפו גם אסיה, ישראל ואפריקה. אנחנו רוצים להתחיל את ההכנה בכל הכוח כבר עכשיו.

בבקשה, אני אשמח. זה יכול להיות תמריץ מאוד גדול.

שאלה: יש שאלה שמטרידה הרבה מהחברים, האם העשיריות בכנס צריכות להיות כבר לפי שפות כמו שדיברנו היום בבוקר או בעשיריות האורגניות שעד עכשיו היו, איך אתה רואה את זה?

אני לא יודע. רק נראה לי שאנחנו בכל זאת נהיה יותר ויותר ווירטואליים. אני לא בעל ניסיון בזה, ובכלל בכל ענייני הקשר, ככה זה יצא, אתם יודעים מי אני ומה אני, ולכן בואו נבדוק את זה. אני חושב שהקשר באותה שפה הוא הרבה יותר ענייני, כי אז הוא לא משאיר לנו [אפשרות] להתבלבל בתרגומים בכל הקבוצות אלא כל קבוצה יכולה לדבר יותר חופשי ומהר ולברר את הדברים בצורה יותר נכונה. כך אני חושב. אם יש אפשרות להסתדר לפי השפות תנסו, תראו, האם כדאי או לא. אני חושב שרצוי, אבל יכול להיות שלכל דבר יש מחיר.

שאלה: מה מטרת הכנס או נושא הכנס בעינייך?

אתם כבר דיברתם, מה אתה רוצה עכשיו לשאול אותי?

תלמיד: כן, אבל איך אתה רואה את זה, לא מה אנחנו הצגנו.

אתם קבעתם וזה נכון, זה חייב להיות כנס של חיבור, שאנחנו צריכים לתת קפיצה לחיבור. אין לנו יותר נושאים. כל כנס וכנס שנעשה בדרך זה יהיה מיני גמר תיקון, שלזה אנחנו מתקרבים. לכן תבדקו איך אנחנו יכולים לקבוע בינינו את הנושא. זה הכול.

(דיווחים)

אני רוצה רק להוסיף, להצטרף לאותה בקשה לסדר תשלומים, כמו שעכשיו דיברו בדיווח, כי זה מאוד חשוב. אנחנו רוצים לבנות מערכת בטוחה, רחבה, נוחה, שיהיה לנו פס רחב, שיהיה לנו הכול מסודר טוב, נכון, לכולם, שנוכל לקבל כמה שיותר אנשים ללא הגבלה בקשר הווירטואלי שלנו, שבזה אנחנו רוצים לבנות ממש אוניברסיטה פתוחה לכל העולם. ולקראת הכנס שעכשיו דיברנו עליו, המערכת הזאת עוד יותר תתרחב ותוכל לחבק את כל העולם.

אז תודה לכם על ההשתתפות שלכם. תודה.

(סוף השיעור)