שיעור בוקר 12.06.2018 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור בנושא: "התקפה על החיבור"

אני לא יודע איך נכון להגיד בעברית "התקפה על חיבור", או "בעד החיבור", זה משהו שהוא נגד כל ההפרעות של החיבור.

ההתקפה צריכה להימשך עד שאנחנו מגלים את החיבור ובתוך החיבור מגלים את הכוח העליון. זאת אומרת ההתקפה היא בלתי פוסקת, זה החיים שלנו ואנחנו בכל רגע צריכים להיות בערבות כלפי ההתקפה הזאת, להיות בעזרה הדדית, לשמור על כולם, כי ההצלחה יכולה להיות רק כללית ולא פרטית. היא לא של אף אחד. לכן יש כאן בעיה, אנחנו לא יכולים להגיע בצורה אישית. כן יכולים להגיע בצורה אישית לכל מיני הבחנות בדרך, אבל המצב שאנחנו צריכים להשיג כדור האחרון, הוא מצב שצריך להתגלות דווקא בחיבור שלנו.

עד כמה שכל אחד משתדל, כאן נמצאת התחרות, עד כמה שהקנאה עוזרת לי להשיג את זה. אבל קנאה יכולה להיות חיובית, עד כמה אני מקנא בזה שכל אחד עוזר לשני ואני רואה את עצמי כמפגר בזה ואז אני מתקיף את כולם בזה שאני רוצה לעזור לכולם להתחבר, עד כמה שאני מחפש איפה אני יכול עוד להשלים את ההשתתפות שלי.

זאת אומרת בכול ההזדמנויות שיש לנו, לכל אחד ואחד כדי לגרום לחיבור, חייבים להיות כאן ממש כבהתקפה. יכול להיות ש"התקפה על החיבור" זה גם נכון.

קריין: אנחנו בקטע מספר 28 מתוך כתבי רב"ש כרך ב', מאמר "מהו הכנה לקבלת התורה, בעבודה".

"אמרו חז"ל "אין מוסרין דברי תורה לעכו"ם, שנאמר, לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום". מטעם שאין להם צורך לתורה." בחכמת הקבלה אנחנו לומדים ש אסור זה "אי אפשר", זה לא יכול להיות, כי הכול מתגלה לפי הכלים. ואם עדיין אדם נמצא בחזקת עכו"ם, עובד כוכבים ומזלות, זאת אומרת שהוא לא רואה בכל מקום שרק כוח הבורא פועל גם מצד הרע וגם מצד הטוב ואין עוד מלבדו, אז שני הקווים מגיעים לאדם כדי לבלבל אותו ולעזור לו לתמוך ולסתור. אם הוא עדיין לא רואה שאחרי שני הקווים האלה מתגלה הקו האמצעי, זה הבורא בלבד שמטפל בו מכל וכל במה שיש לו בחיים, אז בדברים הרעים ביותר ובטובים ביותר, עדיין הוא נמצא בחזקת עכו"ם.

עכו"ם הכוונה שנוטה או לצד אחד או לצד השני בין שני הקווים ולא בדיוק בקו האמצעי. ודאי אם בצורה כזאת הוא מרגיש צורך בתורה, זאת אומרת בטיפול במאור המחזיר למוטב ורוצה להגיע לקו האמצעי, ובקו האמצעי רק הכוח העליון שולט ואין הבדל בין טוב לרע, אז הכול נעשה לנכון, הוא יחזיק את עצמו בדיוק באמצע, בבורא, ואין טוב ואין רע, אלא רק הבורא עושה את הכול. ומפני שהוא החשוב, אז זה נעלם ואין שום הבדל בין כל המצבים בעצמם, אלא העיקר שאחריהם נגלה הבורא.

קריין: שוב.

"אמרו חז"ל "אין מוסרין דברי תורה לעכו"ם, שנאמר, לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום". מטעם שאין להם צורך לתורה. היות מי שהוא עובד עבודה שזרה לנו, היינו לתועלת עצמו, הוא יכול לחיות בלי תורה," שרוצה לברוח או מהרע או מהטוב לתועלת עצמו בכל מיני מחשבות, ולא שמקבל את כל הדברים האלה שפועלים עליו, גם מצד הרע גם מצד הטוב, רק כדי לגלות את הבורא. "הוא יכול לחיות בלי תורה, כי אין הוא זקוק לעזרת התורה." לכוח שילווה אותו בדיוק לגילוי הקו האמצעי, לבורא שמטפל בו בשני קווים. "כי רק ישראל, מי שרוצה לעבוד לתועלת ה', הוא צריך לאור תורה, כי "המאור שבה מחזירו למוטב". כלומר, שאי אפשר לנצח את הרע שבו בלי תורה. ובזה יש לפרש מה שאמרו חז"ל "אין התורה מתקיימת, אלא במי שממית עצמו עליה". ויש להבין את מילה "מתקיימת", מה משמיענו זה. יש לפרש זה על דרך שאמרו חז"ל "אמר הקב"ה, בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין". כלומר, שהתורה תהיה בחינת תבלין. במי מתקיים זה. הלא "אין אור בלי כלי, אין מילוי בלי חסרון". לכן אמרו, אלו אנשים שרוצים להמית את עצמותם, כלומר שרוצים להמית את הרצון לקבל לתועלת עצמם, אלא שרוצים לעשות הכל לשם שמים, והם רואים, שאינם יכולים לעשות זאת בכוחות עצמם, להם אמר הקב"ה "בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין". "

(רב"ש - ב'. מאמר 29 "מהו הכנה לקבלת התורה, בעבודה - ב" 1989)

הם מרגישים שהם רוצים להגיע אך ורק לאחוז בבורא בקו האמצעי, בזה שהכול בא ממנו. ולא להתפעל לא מצד הטוב ולא מצד הרע אלא העיקר לאחוז בבורא למרות הטוב והרע שמרגישים ולהיות למעלה מההרגשות האלה הנוראות, הגדולות מאוד שהן כל הזמן גדלות זו כנגד זו, כי אי אפשר אור בלי חושך וחושך בלי אור.

ולכן אלו אנשים שמוכנים, העיקר לאחוז בבורא, איך הם מגיעים לזה? בזה שימין ושמאל אצלם לגמרי נמצאים במידה שווה, ביחס השווה. לא חשוב ימין ולא חשוב שמאל, לא טוב ולא רע. אם אני מקבל את זה מהבורא, הוא למעלה מהרגשת הטוב והרע, ואני אוחז רק בו, אז אני מתחיל לגלות אותו.

סדנה

אז איך אנחנו מגיעים לגילוי הבורא?

*

קריין: אנחנו עוברים לקטע מספר 29, מתוך אגרת נ"ז של בעל הסולם.

"אין מצב יותר מאושר בעולמו של האדם, אלא בשעה שמוצא עצמו כמיואש מכחותיו עצמו, כלומר, כי כבר יגע ועשה כל מה שמצוייר בכוחו לעשות ותרופה אין. כי אז ראוי לתפלה שלמה לעזרתו ית'. שהרי יודע בבטחה שעבודתו עצמו לא תביא לו התועלת, וכל עוד שמרגיש איזה כוח עבודה מצדו עצמו, אין תפלתו שלמה. כי היצר הרע מקדים עצמו, ואומר לו, שמחוייב קודם לעשות מה שבכוחו, ואחר כך יהיה רצוי להשי"ת. ועל ז"א: "רם ה' ושפל יראה" וכו'. כי אחר שהאדם מתייגע בכל מיני עבודות ומתאכזב הוא בא לשפלות אמיתית. שיודע שהוא השפל שבאנשים, כי אין לו שום דבר המועיל בבנין גופו, ואז תפלתו שלמה, ונענה מידו הרחבה. ועל זה אומר הכתוב: "ויאנחו בני ישראל מן העבודה וכו' ותעל שועתם" וכו'. כי כלל ישראל באו בזמן ההוא למצב מיואש ר"ל "מן העבודה". כמו השואב בכלי מנוקב, שהולך ושואב כל היום, ואין לו טפת מים לרוות צמאונו, כן בני ישראל במצרים, כל כמה שבנו היה נבלע הבנין במקומו בקרקע, כמ"ש חז"ל. כמו כן מי שלא זכה לאהבתו ית', כל מה שפעל בעבודתו בטהרת הנפש ביום האתמול, נמצא כמו נשרף כליל ביום מחר. וכל יום וכל רגע, צריך להתחיל מחדש, כמו שלא פעל כלום מימיו. ואז "ויאנחו בני ישראל מן העבודה". כי ראו בעליל, שאינם מוכשרים לעולם, שיצמח מה מעבודתם עצמם. ועל כן היתה אנחתם ותפלתם בשלמות כראוי, ועל כן "ותעל שועתם" וכו'. כי השי"ת שומע תפלה, ורק לתפלה שלמה הוא מחכה."

(בעל הסולם, אגרת נ"ז)

איך אנחנו מגיעים לייאוש, ולאיזה סוג ייאוש אנחנו מגיעים בעבודה הנכונה? איך להגיע לייאוש, ולייאוש הנכון?

*

למה יחד עם הייאוש מתגבר כוח ההתקפה? כתוב "וייאנחו בני ישראל מן העבודה" דווקא.

*

מה ההבדל בין ייאוש לייאוש מהעבודה, כתוב כך, "ועל זה אומר הכתוב: "ויאנחו בני ישראל מן העבודה וכו' ותעל שועתם" וכו'. כי כלל ישראל באו בזמן ההוא למצב מיואש ר"ל "מן העבודה"." מן העבודה "כמו השואב בכלי מנוקב," מה זה נקרא "להיות מיואש מהעבודה", ודווקא מהעבודה בלבד?

*

איך אנחנו יכולים לתאר שאנחנו מיואשים מכוחותינו ויחד כולנו פונים לבורא? איך אנחנו יכולים להרגיש את המצב הזה שכולנו מיואשים ומתוך נקודת הייאוש מלהתחבר, אנחנו פונים לבורא. איך לתאר את המצב הזה?

*

אנחנו מבקשים על החיבור בינינו או אנחנו מבקשים על גילוי הבורא? נניח התייאשנו מהכול, סוף סוף פונים אליו, מה אנחנו מבקשים?

*

קריין: "שכתוב "ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שועתם אל אלקים מן העבודה, וישמע אלקים את נאקתם".

ויש לדייק בזה שכתוב "מן העבודה" שתי פעמים. צריכים לפרש, שכל האנחות היו מן העבודה, היינו שלא יכלו לעבוד לשם שמים, אלא היו היסורים שלהם, היינו מזה, שהעבודה שהיו עושים, לא היו יכולים (לעשותה) לשם שמים, מסיבת קליפת מצרים. ומשום זה כתוב שתי פעמים "מן העבודה":

א. שכל אנחות לא היו על שום דבר, שהיה חסר להם, רק דבר אחד היה חסר להם, זאת אומרת, שלא היו רוצים שום מותרות ושום שכר, רק החסרון שלהם, שהיו מרגישים יסורים וכאבים היה על שלא יכלו לעשות שום דבר לשם שמים, שפירושו במילים אחרות, שהיו רוצים שיהיה להם רצון להשפיע נחת רוח לה' ולא לתועלת עצמו, ולא יכלו, ובזה הצטערו. וזה נקרא, שהיו רוצים קצת אחיזה ברוחניות.

ב. "מן העבודה" השני, בא ללמד "ותעל שועתם אל אלקים", זה שהאלקים שמע נאקתם, היה מזה, שביקשו רק עבודה. ולזה בא לרמז "מן העבודה" השני. נמצא, שכל הגלות שהרגישו, היה רק מזה, שהיו תחת שליטת קליפת מצרים, ולא היו יכולים לעשות שום דבר, שיהיה רק בעל מנת להשפיע."

(רב"ש א', וכאשר יענו אותו)

שאלה: לא הבנתי את ההבדל בי א' לב'. ב-א' הבנתי שלא רוצים שכר, לא רוצים שום דבר, רק רצון להשפיע לה'. ולא יכלו אז הצטערו. זה "מן העבודה" הראשון.

כן.

תלמיד: מה זה "מן העבודה" השני?

קריין: "מן העבודה" השני, בא ללמד "ותעל שועתם אל אלקים", זה שהאלקים שמע נאקתם, היה מזה, שביקשו רק עבודה. ולזה בא לרמז "מן העבודה" השני."

במקום העבודה שהייתה להם, רוצים עבודה אחרת, לא רוצים סתם לגלות את הא-לוהים. זאת אומרת שהתענוג הוא בפעולה, בזה שעושים נחת רוח. אין לך מה לעשות? אתה לא עושה נחת רוח, ואין לך נחת רוח גם מהעשייה שלך. אין עשייה.

שאלה: מה זה בכלל ייאוש? במיוחד ייאוש בעשירייה, מאיפה הכלים לזה? מה זה?

ייאוש בעשירייה הוא כשאנחנו מגיעים להארה מיוחדת מלמעלה, כי הכול בא על ידי האור מלמעלה, אין אף פעם שום דבר שמגיע מאיתנו, כמו שנדמה לנו שאנחנו בעולם שלנו מתייאשים, מתרגזים, בוכים, זה הכול על ידי ההארות מלמעלה אנחנו נפעלים במאה אחוז, בכל דבר, אז מגיעה הארה מלמעלה שנותנת לנו הרגשת ייאוש. מה זה ייאוש? שאתה בכיוון שאתה הולך, ואין לך שום אפשרות אחרת ללכת, רק בכיוון הזה, אין לך עוד הזדמנויות, אין, אבל בזה לא תצליח. אז מה לעשות? ואז צועקים. הצעקה היא שאני מחפש עבודה אמיתית שבה אני יכול לעשות נחת רוח. ואני לא רואה, זה רק נמצא בידיים שלי, מה שאני עכשיו עושה.

תלמיד: ברור לי שהייאוש אגואיסטי, אבל אנחנו דיברנו על איזשהו ייאוש שקשור לשנאה שאינה תלויה בדבר, דיברנו על שנאה שהיא לא גשמית, על ייאוש לא גשמי. מה זה ייאוש רוחני? במה הוא שונה מייאוש אגואיסטי?

ייאוש רוחני הוא שאני לא יכול לעשות נחת רוח לבורא. אני לא יכול להעמיד כלי שהוא יכול להתגלות וליהנות, שזה עליי, לחבר נכון ימין ושמאל בצורה כזאת שהוא יתגלה שם כקו האמצעי ומזה אני ארגיש שהוא נהנה מהעבודה שלי, אין.

מה העבודה שלי? העבודה שלי דווקא ב"ויאנחו". הייאוש זה מה שאני צריך להשיג, זה הכלי, כי כל היתר מגיע מלמעלה. כאילו שאני בעצמי עושה משהו. אבל על ידי כל מיני יגיעות בעשירייה, כשאנחנו משתדלים ומשתדלים, מקבלים ההארה המיוחדת שנקראת "ייאוש", ואז אנחנו צועקים בהכרח, זה הכול דברים שפשוט בסדר מדרגה כך מתגלים בנו, צועקים ומקבלים גילוי. גילוי זאת אומרת, איך אנחנו עכשיו יכולים לעבוד.

שאלה: זו הרגשה בכלי דהשפעה, הייאוש זו תוצאה של העבודה?

לא. עוד אין לנו כלי דהשפעה, אנחנו רק מצפים שיהיה. על הכלים האלה אנחנו צועקים כשאנחנו עדיין במצרים, אנחנו עדיין נמצאים בשליטת פרעה. אנחנו מגלים שכל הזמן האגו שלנו נמצא בזה, שאנחנו לא יכולים להשפיע. מאיפה יש לנו כוח להשפיע? אנחנו רק צועקים שאנחנו לא מסוגלים. אבל על ידי יגיעה אנחנו מגיעים למצב שאנחנו כביכול, כן רוצים ולא מסוגלים. שני התנאים האלה נקראים ייאוש מהעבודה.

שאלה: נשמע שאם אני התייאשתי כאילו אני מסכים להישאר במצב הזה, אם יש לי כוח לצעוק וביטחון, זה לא ייאוש.

איך זה? כשאתה בוכה, כשאתה צורח, כשאתה מבקש, זה נקרא שאתה מסכים?

תלמיד: אבל אם יש לי כוח לצעוק ויש ביטחון שהבורא יכול לעזור לי, איך זה ייאוש?

לא. אתה מבלבל בין מה שאתה מרגיש בעולם הזה. כאן הייאוש מהפעולות שלך בלבד. לא מהמטרה, לא מהרצון להשיג את המטרה, לא מכלום, חוץ מהשיטה שאתה פועל. ואתה לא רואה שיטה אחרת שיש לפניך. אם הייתה מתגלה, היית תופס אותה וממשיך עוד יותר באומץ וכוח. הייאוש רק מעבודה. השיטה שאני פועל בה היא שיטה אגואיסטית, אני עדיין לא יוצא מהאגו, משליטת פרעה, ולכן ו"יאחנו בני ישראל מהעבודה". רוצים לעשות איזושהי פעולה רוחנית אבל לא רואים איך. אבל כבר מרגישים שחייבת להיות כאן איזושהי פעולה אחרת מסוג אחר, מעולם אחר.

תלמיד: למה דווקא במצב הזה יש ביטחון שדווקא עכשיו הבורא יכול לעזור לו?

כי הרצון להגיע לגילוי הבורא, להשפיע, להגיע לדבקות הבורא, הוא נשאר ויש לי ייאוש רק משיטת העבודה שלי, אתה לא שומע מה שאני אומר.

תלמיד: שומע. אני שואל למה עכשיו יש ביטחון שהוא יכול לעזור לנו?

ביטחון היה וביטחון יש, רק אין ביטחון מהעבודה שלי. אתה מסתכל עלי ואני מבין שאתה לא מבין, זה יבוא. אין לי יותר מה להגיד. רק מהעבודה, לכן הוא מדגיש את זה.

שאלה: האגואיזם כל הזמן מצייר שיש עוד הרבה פעולות שלא עשיתי כדי להביא אותי לייאוש, שעוד לא התחברתי עם החברים כמו שאני צריך, יש הרבה הזדמנויות, כלומר לא מגיעים לייאוש. כמה עוד צריכות להימשך הפעולות האלה כדי להגיע בסוף לייאוש?

ככה זה יהיה לך עד אין סוף. אף פעם זה לא יפסק. תמיד תמצא שיש עוד מה לעשות ועוד לא עשית.

תלמיד: מה עושים?

תחשוב. השאלה היא נכונה, כי תמיד אדם יכול להגיד "אני עוד לא עשיתי את זה ולא את זה וזה". בטח.

תלמיד: עוד שאלה, גם במצרים נראה ש"ויזעקו בני ישראל מהעבודה", לא כולם הגיעו ביחד לאותה צעקה.

"אדם הוא עולם קטן" ולכן כל אחד כולל הרבה מאוד צורות שונות. ומה שיש בכל העולם יש בכל אחד. ולכן אפילו כשאדם אחד מגיע למשהו, בזה שהוא מגיע, דרך הפרצופים המשניים שלו, אלו שדרכם קשור לכולם, הוא משפיע גם לכולם. וכך כולם בסך הכול צריכים להגיע לאיזושהי השתתפות מסוימת, מאוד קטנה, אבל זה מספיק. הבורא מושך אותם בחושך ממצרים, זה לא צריך להיות בגילוי כמו שאתם חושבים, אלא רק הסכמה להגיע לעבודה דלהשפיע, זה מה שנותן להם אישור לצאת ממצרים.

שאלה: העשירייה נמצאת במצבים שונים, איך להגיע למאמץ משותף?

כל אחד ואחד במצב שהוא נמצא צריך לעשות ככה, זה לא עניינו. חברים, אתם לא מבינים שהבורא מסדר את הדברים ודורש מאיתנו משהו קטן בהשתתפות שלנו, לא שאני עכשיו אבדוק באיזה מצב נמצא כל אחד ואחד ויעשה חשבון איך אנחנו מגיעים לעמק השווה, שכל אחד בתכונות שלו, ההוא בחסד, ההוא גבורה ותפארת. על מה מדובר כאן בכלל? הבורא מסדר לנו את הכול, אנחנו צריכים לתת יגיעה כמו ילדים קטנים, רוצים, ככה, כמה שאפשר, כל היתר נעשה מלמעלה. גם זה נעשה מלמעלה במשהו בהשתתפות שלנו.

כל הכוח שאנחנו יכולים לתת, לתת, וכל יתר החשבונות הגדולים זה עדיין לא עלינו. נגיע למצבים שאנחנו נתחיל במקום הבורא לראות איפה אנחנו בעצמנו יכולים לתכנת את הדרך, את הפעולות, את הגילויים, את ההשפעה, שהוא ייהנה מאיתנו כמו שילדים גדולים יכולים ליהנות להורים או אפילו שהם גם מולידים נכדים, זה כבר במה שדומה לאבא ואימא, זה אחר כך. עכשיו זה לגמרי לא עניינו. למה אנחנו משתווים ולא, לעשות ביקורת על כל חבר חס ושלום, רק כמה שכל אחד יכול.

ושוב, לא לשכוח שהבורא הוא המסדר גם את קו ימין וגם את קו שמאל, וכל הצרות זה ממנו כדי שאנחנו נזדקק לו, וכל הדברים כאילו הטובים, באים ממנו כדי שאנחנו לא נשלה את עצמנו שכאילו זה מגיע לנו ואנחנו עכשיו גדולים, גיבורים, להיות כך כל הזמן למעלה מהדעת קצת.

שאלה: אם ככה מה זה שאנחנו שומעים שאנחנו צריכים לעבוד ביחד, מה זה ביחד?

ביחד זאת אשליה. שאני נמצא ביחד עם האחרים. האשליה הזאת למה? יש לי ראייה שמתפצלת לעשר קרנות של אור ואני צריך להצליב אותן יחד, כדי להיות מרוכז על הבורא. זו בעצם העבודה. לכן זה נקרא קבוצה ושבירה ואין כלי של מלכות שיכולה לרכז את הכול, אבל בשביל מה? כי אני עובד על עדשה שהיא מחברת את כל הקווי הראייה שלי לאחד. ככה מסובב אותה, מסובב ואז אני מגלה את הבורא. לכן נראה לי, נדמה לי שאני נמצא בעולם גדול ויש כאן בני אדם וחברים, זה הכול כדי לעשות ריכוז מהרצון שלי לתכונה שלו.

תלמיד: כשכל אחד ואחד עושה הרבה מאמצים אבל לא עושים מאמצים ביחד, מה זה נקרא "לעשות ביחד"?

אנחנו צריכים כמה שאפשר לעבוד על המאמץ ביחד, זה מאמץ חיצון מאוד בינתיים, הבורא יסדר. בכל זאת כל אחד עובד בעבודה הפנימית שלו. במשך היום אתה חושב לפעמים אולי על עשירייה, אבל רוב המקרים שאתה חוזר לעבודה הרוחנית היא העבודה הפנימית שלך. וכך זה צריך להיות, כך זה בינתיים. אחר כך בשבילנו זה יתקרב זה לזה. עד כמה שאני ארגיש את המציאות אינטגרלית אז גם הקבוצה תתקרב למכשיר אחד.

תלמיד: אז בינתיים יש כאילו שני דברים, מצד אחד, אני צריך לראות שהראייה שלי תהייה ראייה כללית ביחד עם כל העשירייה. ומצד שני, אני צריך לראות מצד חיצוני שיש הרמוניה בעבודה בתוך העשירייה?

כן.

תלמיד: קודם שמעתי שאמרת שהייאוש שלנו צריך להיות משיטת העבודה.

כן, שיש עבודה אחרת, שיטה אחרת איך להגיע לעשות נחת רוח לבורא ואנחנו לא יודעים. וזה שאנחנו עושים ורואים שזה לא הולך, לא יוצא.

תלמיד: זאת אומרת שאין לנו שיטה בינתיים.

אין שיטה. וודאי שאין. שיטה זה על מנת להשפיע, אנחנו לא מסוגלים. כמה שאני עושה ועושה, כל פעם מתגלה לי על מנת לקבל.

שאלה: אז למה אנחנו צריכים להתמיד בדרך?

לא צריכים. אל תתמיד. יש לך משהו אחר?

תלמיד: אין לי משהו אחר.

אז "אין חכם כבעל ניסיון", אתה לא יכול לצעוק לפני שאתה מגיע לייאוש. מה זה ייאוש? שאתה עשית מספר פעולות מספיק, שמלמעלה נותנים לך הארה כזאת שהיא נקראת "מיואש".

תלמיד: בדרך אני אוסף הרבה מאוד הבחנות, אני מרגיש כאילו אני עושה הרבה "וי" על כל מיני דברים שניסיתי בחיים.

אמת.

תלמיד: ויחד עם זאת, כל פעם שהתמונה כביכול מתרכזת נפתח ספקטרום הרבה יותר גדול, הרבה יותר חדש ואני מתחיל כמה צעדים אחורה.

זה תמיד כך. כן. זה אצלנו גם בטכניקה ככה, שאתה מגיע לרזולוציה מסוימת, נפתחת לך יותר ויותר ואז עוד פרטים ועוד פרטים כל פעם.

תלמיד: זה נקרא "אין סוף 2" במתמטיקה. שאין סוף של אין סוף, תמיד בכל מקום יש אין סוף.

נניח.

תלמיד: אז אי אפשר להגיע לייאוש, לא ברצון לקבל.

גם הייאוש זו הארה מלמעלה שאתה מקבל אותה מתי שצריך.

תלמיד: מה אנחנו עושים לא נכון שלא מגיעים לייאוש?

לי נראה שאנחנו מתקדמים טוב, נכון ודי מהר. לא שאני חס ושלום רוצה להמעיט את ההתקדמות, אבל לפי איך שאני רואה את זה במשך השנתיים אחרונות אנחנו התרוממנו מהשטחיות שבלימוד ממש למימוש עדיין ברצון לקבל, אבל למימוש כזה שכבר מתקרבים לגבול, למעבר. עכשיו מה קורה כאן? כמו שאנחנו לומדים, אלה הרבה הבחנות שצריכים לרכז אותן ולהשתדל להבין שהמטרה היא העיקר ומושגת בחיבור, שני דברים יש לפנינו, מטרה וחיבור במה שהם מושגים.

תלמיד: לפי השכל המצב שבו האדם מתקרב לייאוש לאט לאט נגמרים לו הכוחות.

לא נכון.

שאלה: בדיוק. אפשר להסביר למה?

כי כאן זה לא ייאוש מזה שאני נחלש מחשיבות המטרה, אלא רק מהשיטה שלי שאני לא יכול להגיע להשפעה בלבד. הבורא נעשה נצרך כמו האוהב שאני רוצה אותו.

תלמיד: שההשתוקקות אליו יותר גדולה.

ההשתוקקות לבורא לא יורדת, אני רוצה עוד יותר ויותר, אני לא יודע איך להגיע לזה, אני ממש כמו מישהו שרק אותו אני אוהב ורק אותו אני רוצה, אבל אני מיואש איך להגיע. רק את זה. נניח שאני נמצא בצד אחד של הנהר והוא מהצד השני ואני רץ ליד הנהר הזה מחפש על ידי מה אני יכול לעבור אליו.

תלמיד: אז למה הזמן לא עוזר?

עוזר. הבורא סופר את הדברים האלה ואז מלמעלה מגיע לנו הארה שנקראת "ייאוש". והייאוש זה הכלי, אין יותר. שאני מגלה מספיק מאמץ, זה נקרא "קישוי", שאני מאוד רוצה אותו.

תלמיד: יש איזה דבר שאנחנו תמיד חוזרים אליו למעלה מהדעת, שכאילו אני לא רואה את התוצאות שאני הולך לעשות ובעצם כן נותן עבודה וכן נותן כוח אבל ללא כיוון, איך עובדים עם הדבר הזה?

לא, אתה תעבוד לפי מה שאנחנו עובדים, תעזוב לעשות ביקורת מה נכון, מה לא נכון, כי אתה אז תתבלבל מאוד.

(סוף השיעור)