שיעור בוקר 28.01.2025 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

"מקומו של עולם" – קטעים נבחרים מן המקורות

קריין: שיעור בנושא "מקומו של עולם", קטעים נבחרים מן המקורות.

קטע 6, כותב הרב"ש.

"שאלנו, מהו "אין לך דבר, שאין לו מקום" בעבודה. והפירוש הוא, שדבר זה שהאדם רוצה להשיג, היינו את הרצון להשפיע, שזה הדבר שהאדם מרגיש שחסר לו. אז האדם צריך לעבוד מקודם, שהדבר הזה, שהוא רוצה להשיג, היינו הרצון להשפיע, צריך שיהיה לו מקודם מקום, היינו חסרון אמיתי. והוא מתבטא בשני אופנים:

א. שירגיש שחסר לו.

ב. שירגיש, שרק ה' יכול לעזור לו, והאדם בעצמו אינו מסוגל בשום אופן לצאת משליטת הרצון לקבל לעצמו.

וזהו "שאין לך דבר, שאין לו מקום". כלומר, שסדר העבודה הוא, שהאדם צריך מקודם להכין את המקום, היינו החסרון, ואח"כ ה' נותן לו המילוי על חסרונו."

(הרב"ש. מאמר 20 "מהו אין לך דבר שאין לו מקום, בעבודה" 1991)

תלמיד: קודם כל זה כיף גדול לשמוע את המילים של הרב"ש שמדברות על המצב שלך. איך אני יודע לאן לקחת את הלב שלי, לאיזה מקום, למי למסור אותו, למה להקדיש אותו? רב"ש אומר שלכל דבר יש מקום ואפשר לקבל עליו מילוי. אני לא יודע לענות על השאלה הזאת.

בסדר, לפחות אתה מרגיש חיסרון. עכשיו צריכים למצוא את המקום שבו אתה יכול להדביק את החיסרון שלך ושם לקבל מילוי.

תלמיד: אבל זה כל החיים כך.

בסדר, תנסה.

תלמיד: מה לנסות?

בכל רגע ורגע תחפש יותר ויותר את המקום שמתאים למלאות אותך.

תלמיד: בדיוק, זה מה שקורה כל רגע ורגע.

תמשיך.

תלמיד: אבל נראה שזה לא משתפר, שאני לא מתקרב למקום הזה.

זה חלק מעבודת העליון עליך, להביא אותך למצב של חוסר אונים, חוסר תקווה, חוסר ביטחון, ואז אתה צריך להגיב לזה.

תלמיד: איך אני יכול להגיב לזה, למה למסור את עצמי? למה להתמסר? אני לא יודע.

אבל אתה לא מקבל את זה מהמצב? מה היית רוצה לברר במצב שאתה נמצא?

תלמיד: לאן למסור, למה להתמסר? לאנשים, לקירות, לספרים, לרב? אני לא יודע לאן למסור את עצמי.

אבל כשאתה לומד שיעור, בתוך השיעור אתה לא מוצא תשובה?

תלמיד: התשובה היא בזה שהשיעור רק מעורר בי את הדבר הזה יותר עמוק. למדנו על ערבות וזה עוד יותר מעמיק את השאלות.

כן.

תלמיד: זה מעורר בי בדיוק את הנקודה של אי שקט, חוסר מנוחה, את השאלות המהותיות ביותר, מה הטעם בחיינו, למי אני מהנה, כל השאלות שיש בספרים, ופה זה כאילו נעצר. לא שזה רע, אבל איך אפשר להרחיב אז את הלב? אנחנו אומרים שצריכים להגיע להיות כאיש אחד בלב אחד, איך אפשר להרחיב את זה עוד יותר כדי באמת להגיע לזה?

כן, אני שומע. מה אומרים על זה החברים שלך?

תלמיד: האדם מנסה למצוא לעצמו כל מיני עיסוקים, אבל זה לא עוזר.

טוב, אז נמשיך, נמשיך לברר מהי השאלה הכי גדולה, הכי כואבת, הכי תופסת אותנו, מחניקה, אותה צריכים לברר.

תלמיד: בקטע כתוב שאדם צריך להרגיש שחסר לו ולהרגיש שרק הבורא יכול לתת לו. פה נכנסת העבודה של הסביבה, אם אני לא ארגיש שחסר לי השפעה כלפי החברים, אז אין לי מה לבקש. זה נכון לראות את זה כך? מה זה לרצות את תכונת ההשפעה בלי קשר לזולת, לחברים?

אתה לא יכול.

תלמיד: בדיוק. אז כל העבודה שלנו, אפשר להגיד, האיתור של מה שחסר לי בתכונת ההשפעה בלבד, הוא רק בקשר עם החברים. אולי זו התשובה לחבר ששאל מה לבקש, איפה. זה לא שאני בא לפה כל יום ומחדד את מה שהמקובלים כותבים, אלא אני עושה עבודה לפני עם החברים, מגלה שאין לי את תכונת השפעה כלפיהם ואני לא יכול להתקרב אליהם, ואת זה אני מבקש. האם זה כך?

יכול להיות.

תלמיד: אתה יכול להוסיף?

לא, אני לא רוצה להוסיף, החברים פה יוסיפו.

תלמיד: הייתי בחו"ל כמה ימים ושמעתי גם את השיעורים, והייתה לי כל הזמן תחושה וזו גם השאלה, איך להיות בהודיה על המצבים האלה שאנחנו מקבלים? כי אנחנו מאוד מאוד רוצים להגיע למשהו, וכשמגיעים נכנסים לאיזו מצוקה, ורב"ש כל הזמן אומר שלא משנה מה מגלים, קודם כל צריך להיות בהודיה, ומכאן לבקש. לא להישאר במקום של "מה לעשות", אלא להיות בהודיה על כך שקיבלנו את הזכות הזאת ומכאן לבקש. מהמון המון מצבים שמתגלים, נראה לי שחסרה הבנה איך לשמור על הטכניקה הזאת. זו אפילו לא טכניקה, זה מין משהו שמתבקש, כי בלי הודיה האדם נשאר באמת בלי כלום. איך מחזיקים את זה?

האגו שלנו מאוד מפריע לנו. האגו שלנו דוחף אותנו לכיוון הפוך, למה עוד לא קיבלתי, מאיפה יהיה לי, איפה המקור של המילוי וכן הלאה, וכך אנחנו שורפים את האפשרויות שלנו.

תלמיד: המצב מתגלה, למה לא קיבלתי, כל מה שאמרת, זה מה שצף החוצה.

כן.

תלמיד: איך שומרים על כך שמיד נהיה בהודיה, שזה מה שמקבל ומכאן נמשיך ולא נישאר שם?

אתה לא רואה במה שאתה מקבל תשובה ולכן אין לך מה להמשיך.

תלמיד: אני שוב מחזיק בזה, כי בהמון מאמרים הרב"ש אומר, שלא משנה מה מתגלה לאדם, לא חשוב איזה מצב, טוב, לא טוב, רע, גרוע, הוא חייב קודם כל להתחבר לאיזו הודיה על כך שבכלל בחרו בו לגלות מצב כזה. לו, או דרכו לעשירייה שלו, לא משנה איך האדם מתייחס לזה, ומכאן להמשיך. אבל זו מעין מלכודת, כי אם לא עושים את זה, אז נשארים שם, ואם עושים את זה, זה לא מוחק את המצב, אלא נותן כלי להתחיל לעבוד איתו. איך מאמצים את ההרגל או את הדבר הנכון לעשות?

יש כאן כמה אפשרויות. לפחות להעביר את זה לעשירייה ולהעביר לה משחק שמחייב אותה להתחבר ולתת דוגמה, להפעיל את המנגנון החדש שעל ידו אנחנו מסוגלים לקבל עוד ועוד מנות ממצבי הערבות, השפעה הדדית וכן הלאה.

תלמיד: זאת אומרת, צריכה להיות אווירה בעשירייה שמחזיקה אותנו כל הזמן בשמחה, בהודיה על מה שמתגלה.

מה שלא יהיה, הפנים של עשירייה צריכות להיות תמיד לכיוון המטרה.

תלמיד: ואז כשבא לאדם מצב פרטי שלו, הוא מיד יוצא ממנו אל העשירייה.

כן. וכך כל אחד ואחד מצרף את עצמו לנטייה הזאת ובסופו של דבר כולנו משיגים.

תלמיד: אני רוצה להמשיך, איך אנחנו בעצם משנים את היחס שלנו לחיסרון? הרי כשאתה אומר, אני צריך להיות בהודיה, זו לא סתם הודיה, כי ההרגשה היא שאנחנו צריכים לשנות את היחס האמיתי, הפנימי שלנו לחיסרון. בעצם שהחיסרון זה דבר טוב, כי זה קשר עם הבורא, וקשר עם החברים.

כן.

תלמיד: כי בסופו של דבר האגו עושה לך תמיד הפוך.

כן.

תלמיד: איך אנחנו גורמים אחד לשני לשנות את היחס לחיסרון? כמו שהחבר אמר קודם. החיסרון הזה בעצם נותן לו להתקבע בתוך עצמו. ולא להתקבע בתוך עצמו, אלא ההיפך, שאנחנו באמת נרצה דרך החיסרון הזה להתקרב יותר לחברים, לבקש יותר מהבורא. זה בעצם שינוי היחס, איך אנחנו משנים את היחס שלנו לחיסרון?

על ידי היחס הכללי. איש את רעהו יעזורו.

תלמיד: מה זאת אומרת, שינוי יחס כללי? הרי אמרת גם שאנחנו כל הזמן בתנועה, שעלינו להניע כל הזמן את עצמנו בתוך העשירייה, בתוך המערכת.

כן.

תלמיד: איך אני גורם לעצמי, להיות בתנועה הזאת של להתעלות מעל האגו, ולהרגיש את החיסרון כדבר טוב?

תצטרף לתנועה הזאת, ותשתדל להגיע למצב שכולם יבינו שרק בזה שכולם, כל אחד ואחד בידיים ורגליים, במה שיש לו נכנס להשגת החיסרון האמיתי, ואז אותה תשובה מגיעה מלמעלה, והיא הפתרון.

תלמיד: כמה חשוב להביא את החיסרון שלי לעשירייה? כי החיסרון שלי זה חיסרון של העשירייה, אם אנחנו רוצים להרגיש כולנו כאחד, איך אני משנה את היחס של החיסרון שלי, שהוא לא יהיה רק שלי אלא הוא של כל החברים, ואז אני מעלה אותו מול החברים, ונותן לכולם להרגיש שזה חיסרון משותף שלנו?

אני לא יודע. אני לא חושב שהעיקר זה לדבר על זה. לא נראה לי.

תלמיד: אז אם לא לדבר מה כן לעשות, יותר לבקש?

יותר לדאוג לחיבור. איפה עוד יש לנו נקודות שאנחנו יכולים להתחבר בינינו, לגעת זה בזה, בצורה שחוץ מהנקודות האלה, כל יתר היקום הוא חלל.

תלמיד: מה השאלה הכי גדולה, הכי כואבת, הכי תופסת ומחניקה אותנו, ואותה צריך לברר. איך עוברים ממצב של כאב פרטי, לכאב של כל החברים, של כל העשירייה?

זה לא מתגלה לאף אחד, רק בעבודה קבוצתית.

תלמיד: אני מרגיש את הכאב הפרטי שלי, אני מנסה להרגיש את הכאב של החברים, ומנסה להרגיש מה משותף כדי להגיע לתפילה, זה התהליך? כשאני מנסה להרגיש מהכאב שלי מה משותף לכאב של החברים?

נגיד שכן.

תלמיד: ויש פה עניין לא למחוק, בטח לא את הכאב של החברים. אבל את הכאב שלי אני צריך לנסות למחוק, מה לעשות איתו?

חכה. הוא ישתנה.

תלמיד: הודיה זה עניין של ביטחון, והידיעה שאתה לא לבד, ואף פעם לא תהיה, היא זו שיכולה לגרום לך להיות כל הזמן בהודיה. והחיפוש של החיסרון גדל, זה כמו תינוק שלומד ללכת, לומד לדבר, לומד כל מיני דברים.

אנו בני ברוך, אנחנו אמורים לשמש כלי להעביר הלאה, ובדרך אנחנו אמורים ללמוד המון דברים, כדי להיות מסוגלים לקבל את אותו מאור, כדי להעביר אותו הלאה, ולעשות את העבודה בינינו.

אני חושב שההכנה לכנס גורמת לכל אחד כאילו להתפוצץ מבפנים כדי להתקרב לזה קצת, כל אחד ברמה שלו. אבל עוד פעם, בדיוק עכשיו אנו קוראים שזו אומה ולא יחיד. אולי יש לך משפט שנוכל להחזיק איתנו, כדי לאחד את כל הדבר הזה?

אתם ביחד צריכים להתחבר, ולמצוא איזה מקום חיסרון, שיהיה לכם המקום המרכזי שממנו אתם מתפתחים.

תלמיד: אמרת שאנחנו צריכים למצוא עוד נקודות שאנחנו יכולים להתחבר בינינו. איך מוצאים עוד נקודות כאלה, איך מוצאים עוד מקום חיסרון בינינו?

לא יודע.

תלמיד: כל התהליך הזה מרגיש כאילו החלפה בין אני, והחבר, והחיסרון כאילו לקנות חיסרון, ולמכור. אז קודם איך לקנות את החיסרון מהחבר?

איך לקנות חיסרון?

תלמיד: כן.

כמו בחיים שלנו. כשאתה רואה שני ילדים משחקים, וכל אחד מקבל חיסרון מהשני.

תלמיד: איך למכור חיסרון?

למכור חיסרון אני לא יודע. זה כבר שייך לא לקונה אלא למוכר. והמוכר צריך להראות שיש לו משהו שהוא.. אין לי מילים, אבל זה יתגלה עוד מעט.

תלמיד: אנחנו אמורים לחפש חיסרון משותף או פשוט להמשיך להוסיף אחד לחברו כוחות או חסרונות?

כן.

תלמיד: זה או זה? כלומר המצב הזה של להוסיף אחד לחברו כוחות וחסרונות זה מצב מצטבר שבסופו מתגלה כחיסרון. מה מצטבר? מה מגיע לסאה?

החיסרון מגיע בצורה שהוא לא נותן לאדם להירגע, אם אדם לא משיג את המילוי בשבילו, אין לו מנוחה.

תלמיד: אז אין יותר מבניית חיסרון כלומר זו כל העבודה, זו כל המטרה?

כן.

תלמיד: כשעם ישראל קיבלו את התורה ואמרו "נעשה ונשמע", הם היו בשמחה?

כן.

תלמיד: על מה הייתה השמחה שלהם?

שיש לפניהם דרך שמובילה אותם לנקודה אמיתית, שיהיו מוכנים לקבל מה שרוצים ולהתקרב לבורא.

תלמיד: זאת אומרת זה מצב כמו שחברנו הגדול אומר "מצב דרמטי" או שפה יהיה מקום קבורתכם או שתקבלו, אבל גם הייתה שמחה במצב הזה שהם הגיעו אליו?

כן, אתה צודק. כי מקום החיסרון זה כבר השגה.

תלמיד: כשאמרת שמקום החיסרון הוא ההשגה עצמה, ואנחנו קראנו הרבה פעמים שהחיסרון מגיע ביחד עם מילוי זה יחידה אחת, ומה שאנחנו שומעים בשבוע האחרון זה הרבה השתוקקות, ממש כאב פנימי של החברים שממש שמים את נפשם לפני כל החברים וזה דבר מאוד חזק, אז רואים את החיסרון. ולגבי המילוי, איך אנחנו מגדירים את המילוי הזה?

לא יודע איך להגיד.

תלמיד: בקטע הוא רשם שהמילוי זה הרצון להשפיע, שזה המילוי של החיסרון. הוא כותב שיש רצון להשפיע שזה המילוי, כבר האור, ויש חיסרון לרצון להשפיע. זה אולי כתשובה. אז מה ההבדל בין חיסרון לרצון להשפיע שהוא מתאר בקטע שזה כלי וזה אור?

זה ההבדל בין הכלי לאור.

תלמיד: נשמע כמעט אותו דבר, חיסרון להשפיע שרוצה רצון להשפיע. כביכול זה מקום החיסרון ואחר כך אתה מקבל רצון.

כן.

תלמיד: אז לבקש להשפיע זה כבר מעבר. אני צריך לבקש רצון להשפיע ולא יכולת להשפיע. כל המונחים קצת מבלבלים פה. מה זה חיסרון לרצון להשפיע?

חיסרון לרצון להשפיע זה שאתה חי בתוך החיסרון הזה הזר, כמו אימא שמרגישה את החיסרון של התינוק.

תלמיד: מה הנמשל? האימא מרגישה את החיסרון של התינוק והחבר בעשירייה מרגיש מה?

כמו אימא שמתוך קרבתה לתינוק מרגישה מה חסר לו, כך כל חבר, מתוך קירבה לחברו מרגיש מה חסר לחברו.

תלמיד: לחברו או לעשירייה?

לחברו.

תלמיד: זאת אומרת כל חבר בעשירייה צריך לעבוד כלפי החיסרון של כל חבר וחבר בעשירייה, או כלפי איזה תיאור של חיסרון משותף שיש לעשירייה?

אפשר לעבוד על התיאור משותף.

תלמיד: איך לתאר אותו?

שכל אחד משתדל להיות במסגרת שלו, ומרגיש בתוך המסגרת שלו עד כמה הוא חייב לספק תמיכה לחברים, שתהיה להם תפיסה, שיהיה ביטחון בזה שהם הולכים להשיג מה שהחברים רוצים.

(סוף השיעור)