שיעור בוקר 25.10.2022 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש", כרך א', עמ' 710

מאמר "מהו שמתחילים בשלא לשמה, בעבודה"

קריין: ספר "כתבי רב"ש", כרך א', מאמר "מהו שמתחילים בשלא לשמה, בעבודה".

העבודה שלנו היא להגיע לדבקות בבורא, זו בעצם המטרה של כל הבריאה. כי כמו שכל הבריאה יצאה מהבורא, התרחקה ממנו במאמץ שלו, בכוונה שלו, בפעולה שלו, כך היא צריכה לחזור בחזרה אליו. אבל לא באותה צורה כמו שכל הבריאה יצאה והתרחקה מהבורא, אלא במאמץ משלה, בהבנה, בהכרה, בידיעה שהיא חוזרת לבורא ונכנסת לדבקות עימו כמו שזה היה לפני הבריאה.

מאיפה לוקחים כוחות לזה, כוונות לזה, בכלל את הכיוון לזה? את כל זה אנחנו לומדים. בהתחלה אנחנו לא מבינים בכלל למה לנו אנחנו צריכים את זה, מאיפה ניקח כוחות, אין לנו שום עניין לחזור לבורא. כי אנחנו לומדים שלחזור חזרה זה לפי השתוות הצורה, זאת אומרת "הוא רחום אף אתה רחום, הוא חנון אף אתה חנון" וכן הלאה. זאת אומרת אני צריך לקבל תכונות, כוחות, מחשבות, רצונות כמו הבורא, ובהתאם לזה אני אתקרב אליו עד כדי כך שאוכל להרגיש אותו, לנגוע בו, להתחבר, להתייחד, וזו העבודה שלנו.

בתהליך הזה אנחנו עוברים שני שלבים. שלב שבו אנחנו בכלל לא מרגישים מי אנחנו, מה אנחנו, אלא חיים כמו שחיים כולם בעולמנו, ובזה אנחנו לא רחוקים מעולם החי. ושלב שבו אנחנו מתחילים לעלות מדרגת החי לדרגת המדבר הדומה לבורא. את השלבים האלה אנחנו עוברים אך ורק במידה שהבורא מאיר עלינו, ובזה מושך אותנו. ככל שאני מקבל ממנו השפעה, הארה, כך אני נמשך אליו ולפי זה אני יכול להתקדם, לא יותר ולא פחות.

אז מהי העבודה שלי, איפה כאן החלק שלי בזה? שאני מחכה, מצפה, ממתין, מבקש, זאת אומרת נמצא בהמתנה יותר נכון, מתי הבורא יאיר עלי וייתן לי אפשרות להתקדם אליו. המצב שבו אני נמצא וחי כמו כל בני האדם זה מצב של דרגת החי. והמצב שבו אני מתחיל להיות בדרגת המדבר, הדומה לבורא, מתחיל מזה שאני מרגיש את עצמי בדרגת החי, לא נוח, לא טוב. אני רוצה להתקדם למשהו, אני רוצה להכיר מישהו שהוא יותר למעלה ממני, בשביל מה אני חי? מי אני? מה אני?

ואחר כך עוד יותר מאירה עליי איזו הארה מלמעלה, וכך אני מקדם את עצמי עוד יותר ועוד יותר לבורא. אני אפילו לא יודע מי הוא, מה הוא, לאן אני פונה, אלא ההארה עצמה שמאירה עליו כך מנענעת אותי, וכשהיא מנענעת אותי, אז לפי זה אני עושה כל מיני פעולות, עד שאני מתחיל לראות שיש בדברים האלה עניין איך להוסיף מעצמי איזו התעוררות, וכך אני נמשך.

המצבים האלו שאני משתדל לגלות את הכוח העליון שמנהל אותי, שמטפל בי, שמושך אותי, אבל עדיין לא מכיר בזה ממש, הם מצבים שעדיין נקראים "לא לשמה". למה? כי במידה שהבורא מעורר אותי, במידה הזאת אני מתעורר ונמשך. ויוצא שעדיין אין בינינו קשר, ואז הפעולות שלי נקראות "לא לשמה". כי הבורא עדיין לא מורגש, אני עדיין לא מכוון את עצמי ולא מקבץ את כל הכוחות שלי במוח ובלב להתקרב אליו. ואחר כך אני מרגיש שהבורא מרחיק אותי עוד ועוד מעצמו ומקרב אותי, והתנועות האלה הופכות להיות יותר ויותר ממשיות וכך אני מתקדם.

עד שאני נכנס למצב שנקרא "לשמה". אני מתחיל לעבור מצבים שבהם אני מרגיש אני נמצא בחיבור עם הבורא, אני לו והוא לי. וכך אני כבר מתקדם אליו עוד ועוד בצורה מכוונת ומורגשת יותר ויותר. אבל איך שלא יהיה, אני מתחיל את הקשר הזה ב"לא לשמה" שבזה כל אחד ואחד מאיתנו נמצא במידה שלו.

אז בואו נקרא את המאמר ונברר את השלבים שאנחנו צריכים לעבור, וקודם כל נבין שלהגיע ללשמה זו מטרת החיים שלנו, מטרת הבריאה ובזה אנחנו משיגים את הכול.

מהו שמתחילים בשלא לשמה, בעבודה

תשמ"ח - מאמר כ"ג
1987/88 - מאמר 23

"בפסחים (דף נ') כתוב "אמר רבי יהודה, אמר רב, לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות, אף על פי שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה, בא לשמה".

הרמב"ם (הלכות תשובה, פרק י', ה') אומר וזה לשונו "ואמרו חכמים, לעולם יעסוק אדם בתורה, ואפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה. לפיכך, כשמלמדים את הקטנים, ואת הנשים, וכלל עמי הארץ, אין מלמדין אותם אלא לעבוד מיראה, וכדי לקבל שכר, עד שתרבה דעתן ויתחכמו חכמה יתרה, מגלים רז זה מעט, ומרגילים אותם לענין זה בנחת, עד שישיגוהו, וידעוהו, ויעבדוהו מאהבה"."

אם יש שאלות לא צריכים לחכות עד סוף המאמר אלא אם זה שייך למה שאנחנו קוראים עכשיו, אתם יכולים לשאול בדרך. אבל לשאול לעניין, בקיצור ולפי מה שכתוב כדי שכולם יוכלו להבין יותר ממה שהבינו.

שאלה: נשים, ילדים ועמי הארץ, אלו תכונות בי?

לא מדובר על נשים, ילדים, קטנים וכן הלאה, אלא כל מיני סוגי אנשים שהם ראויים להגיע ללשמה אבל נמצאים בכל מיני מצבים כאלו. עליהם נדבר אחר כך, לא מדובר על ילדים קטנים ועל נשים וכן הלאה, הכול מדובר על בני אדם שרוצים להגיע ללשמה, שיש להם איזה חיסרון פנימי ואותם אנחנו מחלקים לקטנים, ילדים, נשים, גברים.

"ובפסחים (דף נ') כתוב שם בהתוספת וזה לשונו "תימא בפרק ב' דברכות אמר, כל העוסק בתורה שלא לשמה, נח לא שלא נברא. ואומר רבי יהודה, דהתם מיירי כגון שלומד כדי להתיהר ולקנתר".

ובברכות מתרץ התוספות וזה לשונו, "ויש לשאול דהכא דמיירי, שאינו לומד אלא לקנתר חביריו, והתם מיירי שלומד על מנת שיכבדוהו"."

זאת אומרת יש כמה יחסים, התייחסויות של האדם למה שהוא עובר. או שהוא לומד כדי לדעת, להיות גדול, או כדי להיות יותר ידוע, שיכבדו אותו, שיוכל לנהל אחרים, לרצון לקבל יש כל מיני נטיות כאלו.

"ובהאמור אנו רואים, שבאופן כללי יש להבחין ב' בחינות בעבודת ה':

א. לשמה,

ב. שלא לשמה.

ויש לדעת מהו בדיוק "לשמה", ומהו בדיוק "שלא לשמה". ובשלא לשמה אנו רואים, שיש להבחין ה' בחינות.

א. כדברי הרמב"ם, שהוא עוסק בתו"מ, מטעם שהבורא צוה לנו, ורוצה לקיים מצות ה', וזוהי הסיבה שעוסק בתו"מ. ורק שיש להבחין כאן מהי הסיבה שמחייבת אותו לקיים מצות ה'. אומר הרמב"ם, שצריכים להגיד לו "מטעם שכר ועונש". כלומר, שאם יקיים מצות ה', ה' יתן לו שכר, שיהיה לו אריכות ימים, ועושר, ועולם הבא. ואם לא יקיים, הוא יקבל עונש, בגלל שהוא לא רוצה לקיים מצות ה'."

אנחנו רואים שיש כמה צורות יחס למה שעלינו לעשות. או שאנחנו מקיימים את זה מתוך עצמנו, או מפני שהבורא ציווה, או כדי שאנשים יכבדו אותי כי אני כזה חכם וכזה איש מיוחד וכן הלאה. זאת אומרת, כאן בעצם מדובר מה המוטיבציה, מה המניע של האדם בזה שהוא רוצה להתקדם ולהיות חכם, להיראות יותר יפה בעיני האחרים וכן הלאה.

"אולם בשכר ועונש יש להבחין ב' בחינות: א. כמו שאומר הרמב"ם, ב. שיש שכר ועונש מתענוגי התורה ומצות. שענין זה גם כן לא יכולים לגלות למתלמדים שמתחילים בעבודה, וכמו כן לקטנים ולנשים.

ובחינה הב' בשלא לשמה, כמו שאומר התוספות, שהוא לומד תורה בכדי שיכבדוהו. וזה גרוע מבחינה א', שאומר הרמב"ם, היות שכאן אין הוא דורש שה' ישלם לו שכרו, ומסיבה זו הוא עובד, אלא הוא רוצה שאנשים יכבדוהו לו, בין בכסף ובין בכבוד. וזוהי הסיבה שמחייבת אותו לעסוק בתו"מ. ויכולים לומר, שזה נראה כאילו הוא מקיים תו"מ משום שאנשים מחייבים אותו, אחרת האנשים לו יתנו לו שכר, ולא משום שה' צוה לקיים את התו"מ. אולם גם זה נכנס בבחינת "שלא לשמה, המביא לשמה"."

אפילו אם הוא מקיים ונמצא בלימודים ובכל מיני פעולות שאנחנו קוראים מהמאמרים ומכל מה שממליצים לנו חכמים וזה רחוק מאוד מהכוונות הנכונות, זה בכל זאת נכנס "ללא לשמה שמביא לשמה". זאת אומרת מרחוק מאוד אדם מגיע לכוונות הנכונות, ליחס הנכון לחיים, לבורא, למציאות האמיתית, למטרת הבריאה.

שאלה: מהו אותו שכר, עונש ותענוג שבעסק התורה והמצוות?

ככה הוא מרגיש, שכמה שהוא עוסק יותר, אז יש לו יותר שכר. והשכר במה? אנשים מכבדים אותו, או שהוא בעצמו מתחיל להרגיש שהוא גדול, יש כל מיני צורות.

שאלה: על איזה מצוות מדבר הרמב"ם?

על כל מיני פעולות שעל ידן אנחנו מתקרבים לעל מנת להשפיע, ללשמה.

"בחינה הג' היא כמו שאומר התוספות, הלומד בעל מנת לקנתר חביריו, זהו גרוע מבחינות הקודמות של שלא לשמה. ועל זה אמרו "כל העוסק בתורה שלא לשמה, נח לו שלא נברא"." כי הוא בזה רוצה להוריד את כולם וממש רוצה לבטל את כולם.

"ונבאר את בחינת "לשמה" מהי, ואת ה' בחינות בשלא לשמה, ונתחיל מלמטה למעלה.

השלא לשמה על מנת לקנתר," זאת אומרת הכי גרוע, "שהוא הגרוע ביותר שבהם, עד שחז"ל אמרו, שמי שהולך בדרך הזה "נח לו שלא נברא". ויש להבין הטעם, מדוע על מנת לקנתר יותר גרוע ממי שלומד על מנת שיכבדוהו, הלא הוא לומד בשביל הנבראים ולא עבור ה', כדוגמת על מנת לקנתר, שהוא עבור הנבראים.

ויש לפרש את ההבדל ביניהם, היות שידוע, שניתן לנו מצוה "ואהבת לרעך כמוך". ואמר רבי עקיבא על זה, שזהו כלל גדול בתורה. וכמובא בספר "מתן תורה", שזהו המעבר, לצאת מאהבה עצמית לאהבת הזולת שהיא אהבת חברים, לאהבת ה'. זאת אומרת, שאי אפשר לאדם, שיוכל לעבוד לשמה, מטרם שיוצא מאהבה עצמית.

לכן" .

שאלה: לקנתר ושיקנאו בך, זה לא מסתדר .

קנאה זה דבר מאוד טוב, מפני שהיא יכולה לקדם את האדם. יש קנאה טובה וקנאה רעה. כתוב, "קנאת סופרים תרבה חכמה", כי אם אנשים שלומדים מקנאים אחד בשני, אז זה מקדם אותם. הם לא רוצים להוריד זה את זה, שהשני לא יידע, אלא ככל שאני רואה את האחרים שהם יותר מצליחים, זה יכול למשוך אותי קדימה וגם אני אתקדם - לכן "קנאת סופרים תרבה חכמה". אבל יש כנגד זה קנאה רעה, שאני לא יודע ומה שאני לא יודע אני רוצה שכולם לא יידעו, אני רוצה להוריד את האחרים. זה כבר משהו אחר.

תלמיד: זה לקנתר?

כן.

שאלה: שלוש הגישות האלה בלא לשמה מתוך החמש, הן יכולות להתקיים במקביל?

כן, הם יכולים להחליף זה את זה בכל מיני זמנים וכל מיני מצבים, ודאי. זה לא שאתה רואה אחד, ואחר כך שני ואחר כך שלישי והם מתחלפים. הם יכולים לבוא בכל מיני מצבים.

תלמיד: אם יש גישה כזו לעבודה עם הבחינות האלה, אז לסגור אותן?

לא. אנחנו צריכים רק להימשך ללשמה, ובדרך אנחנו עוברים כל מיני מצבים כאלו. עוברים וחוזרים ושוב עוברים ושוב חוזרים, כל אחד יעבור אחרת. העיקר כל הזמן להיות בכיוון הנכון כמה שאפשר, על ידי החיבור בינינו והכוון לבורא.

שאלה: מהי עבודה ביראה?

עבודה ביראה זה, שאני מתיירא אם אוכל לבצע את מה שיש לפניי עכשיו בדרך. האם אוכל להתקרב לבורא? האם אוכל לעורר אותו לעזור לי וכן הלאה.

שאלה: מה ההבדל בין קשר עם הבורא שממנו מתחילות עליות וירידות, לבין הקשר עם הבורא בלא לשמה?

לא שזה לא קשור זה לזה. אנחנו רוצים להתקרב לבורא והדרך הזאת היא דרך מלא לשמה להגיע לשמה. זאת אומרת, מרצון לקבל, לעבוד עם הרצון להשפיע ובזה אנחנו רוצים להיות.

"לכן יש לנו להבחין בענין אהבת הזולת ב' בחינות: א. שיש לו אהבת הזולת, ב. שאין לו אהבת הזולת. ויש בחינה ג', שהיא שנאת הזולת. כלומר, שעושה מעשים לצער את הזולת. וזה נקרא "המתכבד בקלון של חבירו". פירוש, הוא נהנה מזה שחבירו מתבזה וסובל יסורים, מזה הוא שואב את הנאתו. אדם הזה נקרא, שהוא עוסק בשנאת הבריות.

ובזה יש להבחין בין מי שלומד בעל מנת שיכבדוהו, או שלומד על מנת לקנתר. היות שהמטרה היא להגיע לבחינת לשמה, וניתנה לנו עצה, שע"י נוכל להגיע לשמה, שהיא ע"י אהבת הזולת. נמצא, מי שלומד על מנת שיכבדוהו, הגם שהוא לא עוסק באהבת הזולת, אבל על כל פנים הוא לא עושה מעשים לשנאת הבריות. כי אלה אנשים, המכבדים אותו, הם נהנים ממנו, ולכן הם מכבדים אותו. אי לזאת, יש לו עוד סיכויים להגיע לשמה, מטעם עצם עשיה, מה שהוא עוסק בתו"מ, מטעם כי התו"מ בעצמם מביאים לו רוח טהרה, שתהיה לו היכולת לעלות בסדר המדרגה, להגיע לאהבת הזולת ולאהבת ה'."

זאת אומרת, ודאי שכולם בסופו של דבר מגיעים ללשמה, לפי תוכנית הבריאה אנחנו חייבים להגיע עד הסוף ועד הדבקות הסופית כולם, "ולא ידח ממנו נידח" כולנו נגיע לשורשנו. אבל השאלה היא באיזו צורה, כמה גלגולים נעשה, ניפול ונקום ואיך להתקדם. על זה מדובר. מדובר איך להחזיר את האדם לקשר כמה שיותר מתקדם וטוב עם הבורא וכמה שיותר מהיר ונאמן.

את זה אנחנו לומדים, כדי שנהיה בהתקדמות, בתפילה, ביגיעה, בקשר הדדי בינינו וכך נגיע בכוחות עצמנו גם בשיתוף עם הבורא. אבל בסופו של דבר, ודאי שכל הנבראים מגיעים בחזרה לאותה צורה של אדם הראשון, כמו שהיה לפני השבירה, כך שיהיה בסוף התיקון שלו.

שאלה: האם בזה שאני עובד למען שיכבדו אותי, יש בכך משיכה של המאור המחזיר למוטב?

כן. בכל דבר יש.

שאלה: מי שלומד כדי לקנתר, האם כך הוא חושב, או באמת הוא לא יכול?

מפני שהוא לומד על מנת לקנתר, על מנת לגרום רע למישהו, אז הוא לא מתקדם למטרת הבריאה, אבל מתקדם בשכל, ברגש שלילי ולאט לאט אחר כך הוא מתקן את עצמו, אבל בדרך לא ישרה.

לכן כמו שבעל הסולם כותב לנו ב"מתן תורה" ו"ערבות", בשני המאמרים, שאנחנו צריכים מהרגעים הראשונים שאנחנו נמצאים בעשירייה, קודם כל לחשוב איך אנחנו נמצאים בחיבור.

שאלה: מדובר על חמש הבחנות, עכשיו דיברנו רק על שלוש מהן. הבירור עם שתי ההבחנות הראשונות, זה משהו שמדבר על היחס בין החברים, או לבורא?

זה יחס בין החברים במיוחד, על מנת לקנתר, על מנת לגרום רע למישהו, לא לעזור לשני, זאת אומרת לזלזל במה שהבורא מייצב לפנינו.

שאלה: למה הבורא ברא מצב באדם, שהוא עוסק בשנאת הבריות, אם אין את זה בבורא?

אבל הבורא ברא את האדם בצורה לגמרי הפוכה ממנו, כדי שהאדם יוכל להגיע לבורא ולהכיר בו, כי אי אפשר להכיר אלא מהיפוכו. ולכן מה שיש באדם, אלה תכונות ההפוכות מהבורא, ממש העתקה הפוכה ממנו - זה האדם. בעתיד זה יתהפך, ולאחר שיעשה את התיקונים יהיה דומה לבורא, אבל מלכתחילה יצר האדם רע מנעוריו וכך הוא חי, כך הוא מתקיים.

קודם הוא מכיר את עצמו, אחר כך מכיר את עצמו כלפי הבורא, כמה הוא הפוך ועד כמה הוא צריך להפוך את עצמו. וכל זה אפשרי רק על ידי שהבורא יעשה לו את העבודה ולכן העבודה שאנחנו עוסקים בה נקראת "עבודת ה'" ואנחנו רק צריכים לבקש ולהיות מוכנים לכל אותם השינויים שהבורא יעשה בנו.

שאלה: אבל איך התכונות האלה מתקיימות, אם הן לא קיימות בבורא?

כי הוא עשה אותן כך ומחזיק אותן. הוא אומר בעצמו "בראתי יצר הרע". אתה רואה שכל המציאות כוללת פלוס ומינוס וכך הם נמצאים אחד נגד השני ובאיזון המיוחד ביניהם קיים כל הטבע.

שאלה: למה כתוב שעדיף שלא היה נברא זה שמקנתר? הרי גם הוא יגיע לתיקון.

כן, אבל עכשיו הוא נמצא בצורה שהיא ממש לגמרי הפוכה מהבורא, הוא רוצה להפריע לכולם להגיע למטרה. התכונות האלה קיימות גם בטבע ועלינו להשתדל לזהות אותן בכל אחד מאיתנו. בטוח שכל אחד שיתאמץ ימצא שיש בו את זה, שהוא לא רוצה שאחרים יתקדמו.

שאלה: המוטיבציה שגורמת לאדם לעסוק בלא לשמה היא בין היתר בתמורה לשכר, כמו שכתוב שהבורא ייתן לו בריאות ועושר ושכר, האם כל זה עובד? כי הרי לא סתם אנשים במשך אלפי שנים מקיימים תורה ומצוות דווקא מתוך המוטיבציה הזאת.

לכן הם לא מגיעים לשום דבר, מסתובבים סביב האגו שלהם וזהו. רק אנחנו נמצאים בזמן מיוחד שאנשים יכולים להתחיל לתקן את הטבע שלהם. רק אנחנו נכנסים לאותה תקופה שנקראת "הדור האחרון" ויכולים לתקן את עצמנו, לראות את כול הבריאה, להכיר אותה ולהתקדם לסופה, לתיקון. לפני זה לא היו דברים כאלה אלא רק יחידים בכל דור ודור, כמו רמב"ם, בעל הסולם וכן הלאה.

שאלה: העבודה הזאת בלא לשמה מספקת את האגו שלנו, אבל אנחנו כעשירייה חותרים להשפעה, ללשמה, אז למה אנחנו צריכים להתאזר בסבלנות בשביל לעבור את המצבים בלא לשמה?

אנחנו לא צריכים לצאת מלא לשמה ללשמה, כמו שאתה אומר, איפה אתה רואה את הדברים האלה? אני לא רואה באנשים שהם רוצים להגיע להשפעה, לאהבה, לחיבור. הטענות שלך לא נכונות.

שאלה: מה אני צריך לעשות אם אני מגלה באחד המצבים שאני עובד כדי לקנתר?

להמשיך ללמוד ולאט לאט תראה אם זה נכון או לא נכון או נדמה לך. אלו עדיין מדרגות כאלו קטנות שבהן לכולם יש את כל המצבים השליליים בערבוביה.

"לכן על זה אמרו "מתוך שלא לשמה יבוא לשמה". מה שאין כן, מי שלומד על מנת לקנתר, שזהו מעשה המביא לו לשנאת הזולת, אלא הוא רוצה להתכבד בקלון של חבירו, בודאי אף פעם לא יוכל להגיע לאהבת ה', היות שהוא עושה פעולות המעכבות לצאת מאהבה עצמית. אם כן איך יצא מאהבה עצמית לאהבת ה'." כן. נמשיך, נמשיך.

"אולם עוד בחינה אחת יש להבחין בשלא לשמה, והיא בדרך הכפיה, כמו שכתוב במאמר י"ט, תשמ"ז. לדוגמא, אדם עובד אצל אדם דתי, ויש לו ממנו פרנסה בריווח. והבעל הבית אומר לו, שאני רוצה ממך, שאתה תהיה שומר תורה ומצות, אחרת אני לא רוצה שאתה תעבוד אצלי.

והוא בא הביתה ומספר לאשתו, שהבעל בית רוצה לפטר אותו מעבודה. ואישתו אומרת, מה פתאום לשמור תו"מ, בשביל שיש לך בעל בית דתי, הלא אנחנו לא מאמינים בזה, אם כן בשביל כסף אנחנו נמכור את המצפון שלנו. אבל כשהוא אומר לאשתו, היות שהייתי בכמה מקומות עבודה, ואין להשיג עתה מקום עבודה, לכן יוצא, אם אנחנו לא נקבל את התנאי של בעל הבית, אנחנו גוועים ברעב.

לכן, אומר הבעל, שלא כדאי לעבוד בשביל המצפון שלנו במסירת נפש, אבל אנחנו יודעים את האמת, שאין אנו מאמינים בתו"מ, אלא נקיים תו"מ לא מטעם שה' צוה לנו לקיים תו"מ, אלא מטעם שבעל בית חרושת צוה אותנו. לכן אנו מקיימים תו"מ. ובבעל הבית אין אנו צריכים להאמין. אם כן מה יש שאנחנו נקיים תו"מ, הלא בהמעשה אין אנו עוד פוגמים בהמצפון שלנו, שפתאום אנו נהיה מאמינים, כי אנחנו נשארים, אפילו כשאנו עושים את המעשים, בלתי מאמינים בה'." ברור המצב.

"ולכאורה איזה חשיבות יש בתו"מ כאלו, שהוא אומר בפירוש, שהוא נשאר בדעתו כמו כל החילוניים, ואיזה ערך יש למעשים כאלו לפי דעתנו. אולם מצד הלכה, אנו מחויבים לכוף אותו, אף על פי שהוא אומר, שאינו רוצה. משמע שבזה גם כן מקיים מצות ה', אלא שנקרא "שלא לשמה". וזהו כמו שכתב הרמב"ם (הלכות דעות, פרק ו') וזה לשונו "אבל בדברי שמים, אם לא חוזר בו בסתר, מכלימין אותו ברבים, ומבזין ומקללין אותו עד שיחזור למוטב".

משמע מכאן, שגם באופן זה נקרא בחינת "שלא לשמה", שמתוך אותו השלא לשמה באים גם כן לשמה, יותר מכפי שלומד על מנת לקנתר, ששם אמרו חז"ל "נח לו שלא נברא". וכאן יש לפרש, שמזה שהוא מקיים תו"מ שלא לשמה, הוא לא עושה פעולה, שהיא נגד אהבת הזולת, אלא מכאן יש הנאה להזולת. כלומר, הדתיים, שרואים שהוא נעשה עכשיו שומר תו"מ, לא מסתכלים על הסיבה, אלא על המעשה. לכן הם נהנין מזה. מה שאין כן הלומד על מנת לקנתר, שעושה פעולה הפוכה ממה שהאדם צריך לעשות, כנ"ל." יש כאן כמה אפשרויות להראות את עצמו כלפי הזולת, כלפי הבורא, כלפי בעל הבית, כלפי עצמו, ועלינו לראות איך זה מסתדר עם העבודה הרוחנית.

"ובזה ביארנו ההבדל בין "הלומד על מנת לקנתר", שזהו הגרוע ביותר, לבין "שעובד בכפיה", שאחרים כופים אותו שיעבוד, שזהו "שלא לשמה", העומד למעלה מזה "שלומד על מנת לקנתר". והגם שקשה לומר כך, הלא הוא מקיים תו"מ מרצונו הטוב ולא מכפיה, אלא רצונו לקנתר, שזהו רק מחשבה ולא מעשה. מה שאין כן מי שמקיים תו"מ מטעם כפיה, שהקהל לוחצים עליו, מדוע יהיה זה יותר טוב ממי שלומד על מנת לקנתר, שהמעשה שלו הוא לא עושה זה מרצונו הטוב.

ואולי יש לומר, מכל מקום בסגולת המעשה, שהוא עושה, הגם שהוא בכפיה, המעשה בעצמו יש לו סגולה, שיביא לו רצון ומחשבה טובה. על דרך שאמרו חז"ל על הכתוב "יקריב אותו לרצונו לפני ה'". ואמרו "יקריב אותו. מלמד שכופין אותו, יכול בעל כורחו, תלמוד לומר לרצונו. הא כיצד כופין אותו, עד שיאמר, רוצה אני" (ערכין כ"א). ומסיבה זו יכולים לומר, שהוא יותר חשוב ממי שלומד על מנת לקנתר." כי הוא לא רוצה לרעת הזולת, אלא סך הכול רוצה לטובת עצמו.

"אולם יש לשאול, הלא סוף כל סוף הוא עושה את המעשה בשלמות. אלא שהוא חושב שע"י זה הוא יקבל כבוד, מזה שהוא מראה שהוא יודע, והשני לא. ומדוע זה יהיה כל כך קשה להגיע להמטרה, הנקראת "לשמה" עם השלא לשמה, שהוא על מנת לקנתר, עד כדי כך שאמרו "נח לו שלא נברא".

ויכולים לומר, כי מי שלומד על מנת לקנתר, בטח שהוא שקוע ראשו ורובו בתורה, וממילא הוא חושב על עצמו, שהוא איש שלם בתורה. אם כן אף פעם לא יחשוב על ענין של לשמה, היות שהוא רואה, שהוא שקוע בתורה יותר משאר חבריו, שהם אינם נותנים כל כך כמות בשעות, כמו כן באיכות. והוא מסתכל על עצמו, שהוא נותן יגיעה גדולה בתורה יותר מהחברים, בזה שהוא מתעמק לדעת את הפירוש הנכון שיש להבין בהתורה, ואינו לומד בשטחיות כמו אחרים, אלא הוא נותן יגיעת המוח. אם כן, איך יכול לחשוב על עצמו, שיש לו חסרון. אם כן אף פעם הוא לא יכול להגיע להכרת הרע, שידע, שהוא צריך להגיע לשמה. לכן הוא אבוד. לכן אמרו עליו "נח לו שלא נברא".

שאלה: בסופו של דבר המאמר מדבר על הכוונה של האדם להגיע ללשמה וגם על המצב שלו שהוא נמצא בלא לשמה. אנחנו מבינים שדרך החברים אנחנו מגיעים לכוונה הנכונה, אבל איך באמת להגיע לכוונה נכונה כשאתה עושה את הפעולה הזאת?

על זה הוא מסביר לנו, אין כאן מקום לשאול את מה שאתה שואל.

תלמיד: הכוונה היא משהו שחומק מהידיים, אי אפשר לתפוס את זה.

כנראה שעוד לא הגעת לבירור הכוונה, ואתה לא מבין בשביל מה אתה עושה או לא עושה מעשים שונים. העיקר בשבילנו, בחיים שלנו, הוא לדעת איך אנחנו מכוונים למטרת הבריאה, כי הכול מושג על ידי הכוונה. המעשים עצמם, גשמיים, רוחניים, לא חשוב איזה, כולם שקולים לפי הכוונות שבהם.

תלמיד: גם אם הכוונה כביכול אמיתית כלפי להגיע ללשמה, היא גם באה מתוך הרצון האגואיסטי שיש בך.

זה משהו אחר אגואיסטי או לא אגואיסטי, את זה אנחנו מתקנים לאט לאט בדרך. כל אחד הוא כך, על זה אין טענה, "בראתי יצר רע" אומר הבורא.

תלמיד: אז איך באמת להגיע לכוונה נכונה?

קודם צריך לברר באיזו כוונה אתה נמצא ואחר כך לראות על ידי מה אתה יכול להגיע לכוונה על מנת להשפיע.

תלמיד: מה זה אומר?

זה אומר שאתה צריך עוד לשמוע ואולי עוד כמה פעמים לקרוא מה שקראנו.

שאלה: אתמול קראנו את המאמר כמה פעמים והתברר לנו שלאן שלא נביט, אנחנו עובדים למען כולם חוץ מאשר למען הבורא. כל הזמן אני חוזר לאחת מאותן חמש הבחינות ואני לא רואה מוצא מזה, זה כאילו בלתי אפשרי. איך מתוך עבודה לטובת או עבור אנשים אפשר לעבוד לשם הבורא?

זה יבוא בעצמו אם אתה משתדל לעבוד נכון עם בני אדם. אתה ממש תרגיש שאין הבדל בין להתייחס לבני אדם לבין להתייחס לבורא. זה אולי פלא שככה זה, אבל איזה הבדל יש? אם אני רוצה להשפיע, אז כלפי הנבראים אני יכול לברר לעצמי בצורה יותר ברורה, האם אני נמצא בהשפעה או לא. לכן כתוב "מאהבת הבריות לאהבת ה'".

"והיותר חשוב ב"שלא לשמה" שהוא מביא לשמה, הוא כמו שאמר הרמב"ם, כדי לקבל שכר ושלא לקבל עונש. כי השלא לשמה מה שהתוספות אומר, שהוא "כדי שיכבדוהו", הוא עושה מעשים עבור אנשים, שהם יראו ויכבדוהו. נמצא, שנראה, כאילו הוא מקיים את מצות אנשים, שבשבילם הוא עובד. והאנשים ישלמו לו שכר.

מה שאין כן כשהוא עובד על הכוונה של שכר ועונש, הוא עובד עבור ה', אלא שהוא רוצה, שהקב"ה ישלם לו שכר, תמורת עבודתו בתו"מ. ואין הוא רוצה, שאנשים ישלמו לו שכר. כי הוא לא עובד עבור אנשים, שהם ישלמו לו שכר. אלא הוא עובד ומקיים תו"מ, מטעם שהקב"ה נתן לנו תורה ומצות, לקיים אותם. וע"י נקבל שכר תמורת עבודתנו בתו"מ. אם כן בטח שדרגה זו יותר גבוהה ממה שהתוספות אומר, היינו שלא לשמה בעל מנת שיכבדוהו.

כי שם עובד לשם אנשים, שאנשים יכבדוהו. מה שאין כן בשכר ועונש, הוא עובד בשביל הקב"ה, שזה נקרא "לשמה", כלומר בשביל ה'. רק הוא רוצה שכר תמורת עבודתו. לכן אינו נקרא עוד "לשמה ממש".

אולם יש להבחין בשכר ועונש עוד בחינה, הנקראת "שלא לשמה", כמו שאמר הרמב"ם. אלא שהשכר ועונש הוא בצורה אחרת. כי מדרך העולם הוא, מה שיש להבין בשכר ועונש, הוא מה שהוא מלובש בלבושים גשמיים, כדוגמת אכילה, ושתיה, וכדומה, שהזה"ק אומר, שזה שאנו יכולים להנות מתאוות גשמיים, הוא רק נהירו דקיק, ממה שנפלו מעולם השבירה ניצוצים קדושים לתוך הקליפות. וזהו כל התענוג שיש בהם. וכל העולם כולו רצים אחרי התענוגים האלו, מה שכתוב, עיקר האור מלובש בתורה ומצות, ולשכר ועונש כזה הוא מצפה.

ויש תמיד לתת תשומת לב, בזמן שמדברים למי שהוא יכנס לקיים תו"מ, לחשוב מקודם, לאיזו סיבה מתאים האיש הזה. כי כל אחד ואחד יש לו דבר אחר שמעניין אותו, שבשביל סיבה זו הוא מבין, שכדאי לקיים תו"מ. כי ע"י הוא יקבל דבר, שכדאי לתת יגיעה ועבודה רבה. וכל מה שדורשים ממנו, הוא יהיה מוכן לתת, בכדי להשיג את מה שהוא מבין, שכדאי הוא לו.

ומשום זה צריכים תמיד לומר לאדם את מה שיהא אצלו חשוב, בשיעור שכדאי לתת לו כל מה שדורשים ממנו. אחרת, אם לא נותנים סיבה, שיבין את הכדאיות, בטח שלא ישמע מה שמדברים אליו. והיות האדם מסתפק במה שיש לו, וקשה לשנות את הרגלו, אם לא ירויח מזה דבר, שבשביל חשיבות הדבר יש לו חומרי דלק לשנות את הרגלו, ולהתחיל לעבוד בצורה אחרת ממה שהיה רגיל".

על ידי מה אנחנו משנים את האדם? יש לנו כאן חמש אפשרויות.

"ולכן יש לפנינו ה' בחינות "שלא לשמה", הנקראות:

א. על דרך הכפיה.

ב. הלומד על מנת לקנתר.

ג. הלומד על מנת שיכבדוהו, כנ"ל בדברי התוספות.

ד. בשביל שכר ועונש כדברי הרמב"ם.

ה. הוא ענין שכר ועונש לא בדברים גשמיים שהוא דבר המובן לכולם אלא הוא רוצה שכר ועונש של תענוגים הרוחניים, כמו שכתוב בהקדמה לספר הזהר (אות ל') וזה לשונו: "והמדרגה הסופית שבחלוקה זו (היינו בשלא לשמה) היא, שיתאהב בהקב"ה בתאוה גדולה, ובדומה לבעל תאוה, המתאהב בתאוה גשמית, עד שאין התאוה סרה מנגד עיניו כל היום וכל הלילה, ועל דרך שאמר הפייטן, בזכרי בו אינו מניח לי לישון".

אמנם בחינה ה' בשלא לשמה, לא יכולים לומר לאדם, שהוא יתחיל בשלא לשמה הזה, כי לא כל אדם מוכשר להבין שיש דבר כזה. היינו להאמין, שיש תענוג להנות מהאור, המלובש בתו"מ, יותר הנאה מכפי שיכולים להנות מהתענוג, המלובש בתענוגים גשמיים.

זאת אומרת, אם היה תיכף מגולה אור התענוג, המלובש בתורה ומצות, היה נקרא זה "השגחה גלויה". ואז לא היתה יכולה להיות שום אפשרות לאדם, שתהיה לו היכולת לעבוד לשמה. כי התענוג שהיה מרגיש בתורה ומצות, היה מכריח אותו לעשות הכל, ולא מטעם שה' צוה לקיים".

שאלה: במצב של לא לשמה, כמה חשוב הצמצום על הרצון לקבל שכר מאנשים?

זה תמיד חשוב, תמיד. אנחנו צריכים לבדוק את עצמנו כל הזמן, מה אנחנו בעצם רוצים להשיג ותמורת מה.

שאלה: כתוב במודגש "ומשום זה צריכים תמיד לומר לאדם את מה שיהא אצלו חשוב". האם את הבירור מה חשוב לנו אנחנו עושים כלפיי עצמנו, או שאפשר לעשות את זה גם בעשירייה?

בעשירייה אנחנו לא עושים מה שחשוב לנו?

תלמיד: השאלה אם אנחנו עושים בירור על מה שחשוב לנו עם העשירייה?

כן, וודאי. העשירייה צריכה לקבוע מה המטרה שלה, איך להתקדם למטרה וכל הזמן לדאוג שתהיה התקדמות הדרגתית עוד ועוד לקראת המטרה.

תלמיד: זה אומר שצריך לבדוק פרטנית כל חבר בעשירייה?

לא כל כך לבדוק פרטנית, העיקר שנקדם את כל העשירייה ביחד, בתמיכה הדדית.

שאלה: האם המעבר משלא לשמה, ללשמה נעשה רק דרך ייסורים?

תלוי מה זה ייסורים. אם אני מבין שאני מתקדם לקראת לשמה, אז אפילו אם אני סובל, אבל הסבל הזה מוצדק, זה כמו בעבודה קשה, אני כבר רואה לפניי שכר טוב.

תלמיד: הסבל הוא גופני?

לא, בדרך כלל הסבל לא גופני.

שאלה: מדובר כאן על הכרחיות הבירור הפנימי של האדם בקבוצה, על עצמו, על הכוונות שלו, ומעשיו?

כן.

שאלה: איך להשתמש בבירור הסוג של לא לשמה שבו אני פועל?

אני ממליץ כל הזמן לחשוב איך אני פועל ממרכז העשירייה על כל החברים בצורה חיובית. אני בטוח שזה יהיה טוב בעיניי הבורא ויקדם את כולם. וגם לא ייתן לי ליפול לצורות שונות של לא לשמה כי אני כל הזמן חושב איך לקדם את כל החברים.

שאלה: אפשר להגיד שזה כמו אוטו אוטומטי, שאתה רק לוחץ על הגז כל הזמן, מתחבר עם הקבוצה וההילוכים האלה מתחלפים כבר בעצמם?

נכון מאוד, האדם שמקדם את עצמו כל הזמן בחברה, יחד עם החברה, הוא רואה שכל השלבים האלה עוברים עליו.

תלמיד: ויש מה לעשות כשאתה מזהה את עצמך באחד המצבים?

לא, רק קדימה, רק לחיבור.

שאלה: אדם מתקדם לפי הכדאיות שהוא מרגיש בעבודה, וכשאנחנו נותנים דוגמה בעשירייה אחד לאחר, איך לעשות את זה בצורה שתמשוך ותיגע בחברים הכי טוב?

אני לא יודע, דווקא רב"ש כותב על זה הרבה איך אנחנו יכולים לקדם את החברים בצורה הכי מועילה. על ידי דוגמה, על ידי תמיכה, על ידי חיבור.

שאלה: אם למשל למישהו חסר משהו גשמי, אפשר להגיד לו שעל ידי החיבור והקשר בינינו דברים יסתדרו?

לא. בדרך כלל אנחנו צריכים כמה שאפשר לעזור לכל חבר ליישר את עצמו בצורה הגשמית.

שאלה: האם את כל חמש הסיבות שלא לשמה האדם חייב לעבור?

לא. זה נכלל זה בזה בכל אחד בצורה מסוימת שלו ואנחנו לא צריכים לספור אותן. יש כאלה שעוברים בצורה כזאת שהם לא מרגישים חלק מהן.

שאלה: מה זה אומר שאנחנו לא מאמינים בבורא?

לא מאמינים בבורא זה שאנחנו לא רוצים לקיים מה שהוא ציווה.

שאלה: שנים שמעתי אותך אומר שהקבוצה צריכה לשמור ולהתחשב בכל אחד חוץ ממי שמקנטר ושמי שמקנטר אין לו מקום בקבוצה. כעת אנו לומדים שלקנטר זה שלב בעבודה, מצב שכל אחד יכול להיות בו. איך ליישב את הסתירה?

זה לא ליישב את הסתירה. הסתירה נשארת. כי בלקנטר הוא רוצה להרוס, לחלק את כולם, אז הוא פועל נגד חיבור הקבוצה ולכן כביכול אין לו מקום. אבל את זה צריכים לברר לאט לאט שתהיה מזה תועלת לכולם.

שאלה: למה מי שלומד על מנת לקנטר המאור שבה לא מחזירו למוטב?

כי הוא לומד אבל לומד ולומד חזק ולומד טוב ורוצה להצליח אבל הכול כדי לשבור את האחרים כדי להראות את עצמו שהוא יותר מכולם.

שאלה: בעבודה שלא לשמה איפה למקד את העבודה שלנו? האם יש להתמקד במשהו מסוים?

כן. בחיבור. אין יותר במה.

שאלה: מסתבר מהמאמר שהכוונה לא לשמה כלל לא קיימת. האם לשקר אין בסיס להתקיים?

כוונת לא לשמה לא קיימת?

תלמיד: כך הם שואלים.

זה לא נכון. מה זאת אומרת כוונה לא לשמה לא קיימת? בכל אחד ואחד מאתנו יש כוונה לא לשמה, רק לעצמו, מזה מתחילים.

שאלה: מה זה מעשים לשנאת הבריות בקבוצה?

מעשים של שנאת הבריות בקבוצה הם כשאנחנו רוצים להתקדם רק לבד.

שאלה: במה זה מתבטא לקדם את החברים בעשירייה?

שאני נותן להם דוגמה איך להתקדם ואני מראה להם איך מתקדמים ואני מושך אותם להתקדמות.

שאלה: המאמר נשמע כמו הוראה לדתיים וגורם לדחייה גדולה, איך לעבוד עם זה בשיעור?

אנחנו לא רוצים לשייך את הדברים האלה לא לדתיים ולא לחילוניים, אנחנו מדברים על אנושות שיש לה נטיות לכאן או לכאן, לכל מיני צורות, ולכן כך אנחנו רוצים לראות את המאמר. מה זה שייך לדתיים או חילוניים? כך מחולקת האנושות בדרך כלל, בכל דור ודור, ואנחנו צריכים לראות האם זה נכון או לא, בלי שייכות למפלגות, בלי שייכות לחברה האנושית בזמננו, אנחנו מדברים על כללות העניין, איך להביא אותם לתיקונים, כל המסה הזאת של האנושות, ולא חשוב לנו באילו דתות ואמונות נמצאים.

אנחנו לומדים בכללות על טבע האדם, איך אנחנו יכולים לשנות את הטבע של האדם, כל אדם, ולקרב אותו לטבע של הבורא, זה הלימוד שלנו, זו העבודה שלנו.

אנחנו נמצאים למעלה מהזמן, זה לא חשוב באילו זמנים אנחנו נמצאים או היום או לפני מאה או אלף שנה, זה לא חשוב, טבע האדם הוא רצון לקבל, אילו תכונות יש ברצון לקבל, לאילו צורות הרצון לקבל הוא מתחלק, ואיך הוא יכול? תלוי באיזו צורה הוא נמצא כדי לקרב את עצמו לבורא, כי התיקון הוא בסופו של דבר שכולנו נגיע לתכונת הבורא, להשפיע בצורה השלמה.

שאלה: בעניין היחס למאמר, האם הרב"ש כותב על תכונות שונות או מצבים שונים בתוכנו ועלינו לאתר אותם בנו, או על אנשים שונים?

כן, ודאי שהרב"ש כותב על בני אדם שיש בהם תכונות שונות, נטיות שונות, ואיך כל אחד מרגיש את עצמו, עד כמה הוא שייך או לא שייך, רחוק או קרוב, לתיקון.

שאלה: כשנולדים בעולם הזה, האם תמיד נתחיל מלא לשמה אפילו אם אנחנו צדיקים?

אף אחד בעולם הזה לא נולד צדיק, איפה הוא רואה דבר כזה? כולנו אנחנו נולדים ומתפתחים בצורה אגואיסטית, רק בכל מיני צורות שונות. כי הבורא שברא רצון לקבל, ברא אותו על ידי האור שלו, דרך בחינות שורש, א', ב', ג', ד', עד שבחינה ד' עושה צמצום ואחר כך מתחיל להיות עניין של עולמות, אבל לפני זה היה רצון לקבל שצריך לעבור הכנה לתיקון, ועל ההכנה הזאת אנחנו מדברים.

תלמיד: אז בעצם באיזה מצב מתחילים לעבוד ב"לשמה"?

ממצב לשמה, אבל בעצם אפילו אם אנחנו נמצאים ב"לא לשמה", עוד לפני שנכנסים ללשמה, בזה אנחנו כבר עוברים הרבה שלבים של ההבנה, של הכרה של האגו שלנו, שמכירים באנשים, באנושות, וכן הלאה.

שאלה: אפשר לומר שללמוד תורה לשם כבוד, או על מנת לקנטר, או לזלזל בחברים, זה אומר להתקדם בדרך ייסורים?

לא, זאת לא דרך ייסורים, דרך ייסורים ודרך תורה זה שאנחנו מרגישים על עצמנו מה מקדם אותנו.

שאלה: איך להיות מוכנים לתיקונים של הבורא?

פשוט כמה שאפשר למסור את עצמנו לקבוצה, לחברים, ודרכם לבורא, ושיעשה איתנו מה שצריך.

שאלה: אמרת שהבורא ברא את האדם לגמרי בצורה הפוכה מעצמו, אז למה נאמר שהאלוקים ברא את האדם בצלמו ובדמותו אם זה הפוך?

אנחנו לא מדברים על האדם, אלא הבורא שברא את האדם, הדומה לו, ברא אותו בצלמו ובדמותו, אבל אנחנו עכשיו עוד לא נקראים "בני אדם", אנחנו הפוכים ממה שצריכים להיות.

שאלה: מתי באמת האדם מתחיל לעבוד למען ה', מה הטריגר שמעביר אותו למסלול הנכון? האם זה שונה אצל כל אדם?

אדם מתחיל לעבוד למען הבורא במידה שמקבל מהבורא אור מיוחד שמחזיר אותו למוטב, וזה תלוי בבורא.

שאלה: אמרת שאם אדם יעבוד הוא יגלה שיש בו את הרצון שהאחרים לא יתקדמו, האם עד שלא אגלה בי את זה לא אגיע ללא לשמה, ורק אחר כך אוכל להגיע ללשמה?

כן.

שאלה: אדם שלומד על מנת לקנטר, מאיפה יש לו חומר דלק ללמוד?

מזה שמקנטר, הוא רוצה לשלוט באחרים, זה נותן הרבה כוחות, האגו שלו גדל והוא מרגיש את עצמו נעלה מכולם. זה מה שמושך אותו קדימה, הוא מוכן להשקיע המון כוחות, בעצם כך מתקדמים כל בני האדם.

שאלה: איך אדם יכול להעלות את המטרה שלשמה הוא לומד?

רק אם הוא נמצא עם חברים שהם מדברים על מה שכדאי לכבד, תכונות הבורא שנמצאות בכמה חברים, וכך מתקדמים.

"וזהו כמו שאומר בהקדמה לתע"ס (אות מ"ג) וזה לשונו "ונניח למשל, אם היה הקב"ה נוהג עם בריותיו בהשגחה גלויה, באופן, אשר למשל, כל האוכל דבר איסור יחנק תיכף על מקומו, וכל העושה מצוה ימצא בה תענוג נפלא, בדומה לתענוגות המצוינים ביותר שבעולם הזה הגשמי, כי אז מי פתי היה מהרהר אפילו לטעום דבר איסור, בשעה שהיה יודע, שתיכף יאבד מחמתו את חייו, וכן מי פתי היה עוזב איזו מצוה מבלי לקיימה תיכף בכל הזריזות, כמו שאינו יכול לפרוש או להתמהמה על תענוג גדול גשמי, הבא לידו מבלי לקבלו מיד בכל הזריזות".

נמצא שאז לא היתה מציאות של בחירה, מסיבת תענוגים גדולים, המלובשים בתורה ומצות, הם אורות גדולים. לכן התענוג הזה הוא בהסתרה. ולהיפך, בגשמיות כן מגולה תענוג בכל עשיה, שזה מביא לנו להשתוקק, לכל מקום שרואים שיש איזה תענוג. ובין שאסור ובין שמותר, אין הגוף מבחין. ויש בגלל זה ענין של בחירה וענין שכר ועונש.

ובהאמור יוצא, שבזמן שמדברים עם מי שהוא, שיקבל עליו עול תו"מ, צריכים לשקול בדעת מיושבת, איזו בחינת שלא לשמה להגיד לו, כנ"ל, כי כל אחד ואחד יש לו לתת שלא לשמה המתאים לאופי שלו, שהוא יבין, שעל "שלא לשמה" הזה כדאי לקבל על עצמו תו"מ. למשל בחינה א' [על דרך הכפיה] זה מתאים לכל, כלומר במקרה שהאדם יכול לכוף את השני, בענין כפיה לא חשוב, אם השני מבין או לא מבין, ממילא נקרא זה "כפיה", שהאדם יכול לעשות אפילו דבר, שהוא מבין מאה אחוז שהצדק עמו, אבל אין ברירה. וזה נקרא "כפיה". מה שאין כן בשאר בחינות דשלא לשמה, אז כל יחיד ויחיד יש לו אופי אחר, שצריכים להגיד דבר המתקבל על הלב.

וג' בחינות אחרות של "שלא לשמה": א. על מנת לקנתר, ב. על מנת שיכבדוהו, ג. כדי לקבל שכר ועונש הגשמיים - זה יכולים להבין. אבל לכל אחד יש אופי אחר, לכן צריכים לתת תשומת לב מיוחדת, לדעת איזו בחינת שלא לשמה להגיד לו. כלומר, איזה שלא לשמה האדם יכול להבין, שכדאי לעבוד בגללו.

מה שאין כן שלא לשמה של בחינה ה', שהוא משתוקק לאהבת ה' מטעם שהוא מרגיש הנאה בתורה ומצות - זה לא יכולים להבין, מטעם שזה תלוי בהרגשה, וכל זמן שאין האדם מתחיל להרגיש טעם, אין מה לדבר עמו. לכן נקרא זה בשם "בחינה הסופית בשלא לשמה", כלומר שאח"כ נכנסים לדרגת "לשמה"".

שאלה: אם השכר והעונש מתענוגים רוחניים זה רק התענוג שהבורא מקבל, אז המצב הזה נקרא לשמה?

כן.

שאלה: יש עוד סוג אחד של לא לשמה - רצון לדעת את האמת. מצד אחד זה גשמי, זה לדעת, אבל מצד אחר זה נראה לי די קרוב לדרגה האחרונה. מהו החיסרון הזה?

החיסרון הזה מנותק מהבורא.

תלמיד: זה ברור.

חשוב לך מה קורה בטבע והטבע מנותק מהבורא. ולא חשוב לך איך אתה מקיים את חוקי הטבע, אלא אתה כמו מדען שרוצה לדעת ולא איכפת לו להרוס את הכול, לא איכפת לו שום דבר העיקר שהוא ידע מה קורה וכמה כוחות יש לו בידיים.

תלמיד: ברגע שהאדם מתחיל להרגיש שצריך להוסיף אמונה, ושיש משהו מעל הטבע הגשמי, אז יותר קל לו להתהפך לכיוון הנכון?

אנחנו עוד צריכים לבדוק את זה, אני לא יכול להגיד את זה כך עכשיו, יש בזה הרבה דברים, עוד ניגע בזה.

שאלה: איך אפשר להתאהב בטהרה גדולה בקדוש ברוך הוא, כמו שכתוב בטקסט?

כמו בעל תאווה בכל דבר. למה שמביא לי תענוג, במה שאני תלוי, אליו אני נקשר ורוצה להיות מחובר לזה.

שאלה: הבורא מסתתר ואנחנו עובדים בלא לשמה, כי אנחנו מרגישים רק את עצמנו ולא אותו, לבקש להרגיש אותו כדי לאהוב אותו זה לשמה או לא לשמה?

בשביל מה אתה עושה את זה, כדי להנות לו או כדי שיהיה לך מזה משהו? זאת התשובה.

שאלה: למי צריך "לתת תשומת לב", לחברים, לקהל הרחב?

למי שאתה עובד איתו, יכול להיות שעם החברים אתה כבר נמצא פחות או יותר בקבוצה מסודרת ואתם מתקדמים, וחוץ מזה אתם עושים הפצה, או שיש לקבוצה שלך איזו קבוצה אחרת שאתם עובדים איתה, קבוצה של מתחילים, אני לא יודע על מה בדיוק אתה מדבר.

שאלה: בלשמה יש מדרגות, דרגות?

יש לנו 125 מדרגות בלשמה, על מנת להשפיע, שאנחנו עושים כדי לעשות נחת רוח לבורא, עד שמגיעים לגמרי למדרגה העליונה ביותר שאת כל הרצון שלנו, כל המחשבות, רצונות, כוונות, אנחנו יכולים לפתוח לפניו.

שאלה: האם הרב"ש מנחה אותנו שלפני כל פעולה בתורה ומצוות צריך לאתר באיזה מצב של לא לשמה אני נמצא, לחפש את הסיבה, כדי שההתקדמות תהיה טובה ויעילה?

כן, ודאי.

תלמיד: חוץ מהבחינה החמישית שעליה הוא מדבר, ששם כמובן יש כבר טעם אז לא צריך את הסיבה?

נראה, אבל בעצם נכון, אתה אומר נכון.

שאלה: מה מחזיק את הרצון לקבל בלשמה? מה הוא מקבל שהוא ממשיך, הוא מקבל כוח לעבוד?

בזה שעושה נחת רוח לבורא.

תלמיד: הרצון לקבל יכול להתמלא מזה שהוא משפיע נחת רוח לבורא?

במידה שמאיר עליו האור העליון. הכול תלוי באור העליון, זה לא הרצון לקבל בעצמו. האור העליון שמאיר על הרצון לקבל, משנה את הרצון לקבל מעל מנת לקבל עד על מנת להשפיע, בכל המצבים, בכל האחוזים, דרגות, מדרגות.

תלמיד: ואז הוא מקבל כוחות לעבוד בעל מנת להשפיע?

כן.

תלמיד: אם הגוף קורס תחת משאו, מהו הסימן הזה, מה קורה בעבודה?

שאין קשר עם החברים ועם הבורא, ולכן האור העליון לא יכול לתת כוחות.

תלמיד: אז מה אדם במצב כזה צריך לעשות?

להתחבר יותר ככול האפשר ולא להתייאש.

שאלה: האם אנחנו כל הזמן עוברים בין המצבים האלה באיזו תדירות מסוימת, בין זה לזה?

כן.

שאלה: האם זה חטא לא להאמין בבורא?

השאלה היא מה אתם חושבים שזה נקרא "לא להאמין". כשאני לא קשור לבורא, ודאי שזה חטא.

שאלה: אני מבין ממה שכתוב פה שיש בתוכי חמישה מצבים, חמש סיבות שבגללן אני עובד?

כן, אפשר להגיד כך.

תלמיד: אז העבודה היא לשים לב לזה קודם כול, לנסות לשים לב למה אני עובד?

כן, להבין שהרצון לקבל שלך מדורג בצורה כזאת.

תלמיד: נגיד ששמתי לב שעכשיו אני עובד בשביל כבוד, מה הלאה?

להתעלות למעלה מזה. אם אתה כבר יודע מה הרצון לקבל שלך כרגע, אז אתה יכול לעבוד עימו, יש לך מה לתקן, הכרת הרע מגולה.

תלמיד: רב״ש אומר פה שצריך לדעת איך לדבר עם כל אחד מהאנשים האלה, הרצונות האלה, אתה צריך לתת לו את מה שהוא רוצה.

כן.

תלמיד: מתי אני נותן לו את מה שהוא רוצה ומתי אני דורש או רוצה להעלות אותו לרמה גבוהה יותר, לשמה?

אתה צריך ללמוד על עצמך. איפה אתה נמצא, מי מניע אותך ואיך אתה יכול להתעלות למעלה - לרצון יותר גבוה, מה זה נקרא "יותר גבוה" וכן הלאה.

שאלה: האם כך הוא מתחיל לראות את כל העשירייה, זה תלוי בזה?

בעיקר הוא בודק את עצמו. מה הוא רוצה להגיד לנו כאן? אנחנו נמצאים בכל חמשת הרצונות וצריכים כל הזמן לבדוק את עצמנו ולראות איך אנחנו מתעלים מדרגה לדרגה, לרצון יותר ויותר חשוב בוא נגיד.

תלמיד: זאת אומרת הבדיקה היא רק על עצמי. ואיך אני צריך לראות את החברים?

כל הזמן יותר גבוהים. לפי זה אתה בודק את עצמך את המידה שאתה ואיפה אתה נמצא.

שאלה: האם הלימוד מתוך מאמץ לחיבור בין החברים ולגילוי הבורא שעדיין מערב את עצמו, זה גם לא לשמה?

לא חשוב איך אתה לומד, ממי אתה לומד, לשמה או לא לשמה אלא באיזו כוונה אתה לומד.

תלמיד: אנחנו עושים מאמץ להתחבר בינינו כדי לגלות את הבורא ועדיין זה מערב את עצמנו, זה לא נמצא בלשמה, זה עדיין נמצא בלא לשמה. אבל באיזו קטגוריה? כי כאן הוא ממש מונה אותם.

קודם כול אם זה על מנת לקבל או על מנת להשפיע.

תלמיד: לקבל.

לקבל. בעל מנת לקבל איפה אתה נמצא בחמשת הרצונות שהוא אומר לך?

תלמיד: לא יודע. אני לא באתי כאן לקנטר או להשיג כבוד. אני באמת רוצה לעשות מאמץ להתחבר עם החברים. אני עדיין לא בלשמה, אבל אני מרגיש שזה מערב את עצמי. אז איפה זה נמצא פה?

זה עוד לא ברור.

תלמיד: אנחנו רואים שלא לשמה אלה כוחות אגואיסטים גדולים. איך בכל זאת להשתמש בהם כמנוע שאפשר להתניע לשמה?

אנחנו קיבלנו טבע לא לשמה כדי דווקא מתוכו לעלות לשמה. בהבדל בין לא לשמה לשמה לצייר לעצמנו את עולם האמת. לכן אפילו שאנחנו עולים לשמה, הלא לשמה לא נעלם, הוא נשאר כאחוריים של המדרגה ותומך בה.

תלמיד: האם אני צריך להתייחס לכל ההבחנות של לא לשמה, כאל משהו שלילי או כאל משהו שעוזר?

לא. מה זה שלילי? זה הבורא ברא. ואנחנו צריכים לברך על הרע כמו על הטוב.

תלמיד: שמעתי מכמה חברים וגם אני יכול להעיד על עצמי, שלימוד הקריאה מתוך מאמר של רב"ש, כשקוראים ועוקבים יחד על מאמר ארוך, זה דבר מאוד מיוחד.

יופי.

"אולם יש להבין, אם האדם מגיע לדרגה, שהוא משתוקק לתו"מ בשיעור כנ"ל "בזכרי בו איננו מניח לישון", ומדוע נקרא זה עוד "שלא לשמה", אלא היות שההנאה מתו"מ, זה מה שמחייב אותו לקיים את התו"מ. ולשמה נקרא, שגדלות ה', מטעם "בגין דאיהו רב ושליט", זה גורם לו שיקיים תו"מ. נמצא, שאין ההנאה מחייבת אותו, שזו תהיה הסיבה שלו, אלא הבורא הוא הסיבה, שגורם לו לקיים תו"מ."

כן.

שאלה: מה הוא אמר פה?

הוא אמר שיש גורם קדוש ויש גורם גשמי. מה מחייב את האדם לקיים תורה ומצוות? גדלות ה' "בגין דאיהו רב ושליט", זה הגורם שיקיים תורה ומצוות או ההנאה שמקבל מקיום תורה ומצוות. או שמגלה בתוך הרצון לקבל שלו את התוצאה או שמגלה את הכרת הבורא ברצון להשפיע.

"ובחינת לשמה מבוארת בהקדמה לספר הזהר (אות ל"ב) וזה לשונו "העבודה בתורה ומצות לשמה, דהיינו על מנת להשפיע ולא לקבל פרס, ונעשה ראוי ומוכשר לקבל ה' חלקי הנפש, הנקראות נרנח"י".

אולם לפי הכלל, ש"האדם הוא עולם קטן, הנכלל מע' אומות", כמו כן הוא כלול מכלל ישראל. כלומר, זה שאמרנו שיש ה' בחינות בשלא לשמה, שיש אנשים, ששייכים לבחינה מיוחדת של שלא לשמה, כמו כן צריכים לומר, שבאדם אחד ישנם כל אלו ה' בחינות דשלא לשמה, אלא שהם בזה אחר זה.

שהאדם, לפעמים הוא פועל אצלו שלא לשמה על מנת לקנתר, ולפעמים הוא משמש עם השלא לשמה על מנת שיכבדוהו, ולפעמים הוא משמש עם השלא לשמה בכפיה, כמו שאמר הרמב"ם "שמכלימין אותו ברבים, ומבזין ומקללין אותו עד שיחזור למוטב".

כלומר, שהאדם בא להתפלל לבית הכנסת, או שבא ללמוד תורה, בכדי שהחברים לא יסתכלו עליו בבזיון, כי כל אחד יבזוהו אותו בלבו, אף על פי שאף אחד לא יגיד לו, מדוע הוא לא בא לשיעורי תורה שישנם בבית הכנסת. אבל האדם יודע, שבטח כל אחד יסתכל עליו, כאילו הוא נחות דרגא. נמצא, שהבזיון שהוא ירגיש, זה נותן לו לבוא לבית הכנסת. נמצא, הגורם דשלא לשמה, שמחייב אותו, הוא דוגמת הכפיה, שאומר הרמב"ם כנ"ל.

ועם השלא לשמה הזה יותר קל לשמש בתור שלא לשמה המועיל. היות השלא לשמה שקשור עם יסורים, היינו בזיון, זה נותן יותר כח, שיוכל להתגבר על ההפרעות שיש לו. לכן בזמנים, שהאדם נמצא בבחינת הירידה הכי תחתונה, הוא גם יכול לפעול אצלו את השלא לשמה מבחינת הבושה. ומשום בושה זה נקראת כפיה. כלומר, הבושה, שהיא יסורים, כופים את האדם לעשות מעשים, אף על פי שהגוף לא מסכים.

ולפעמים אדם מתחזק עצמו עם השלא לשמה של שכר ועונש, כמו שאמר הרמב"ם. ולפעמים יש לו שכר ועונש מזה שמרגיש טעם בעבודה, ואם לא שומר תו"מ חסר לו הטעם, שזהו סוף דשלא לשמה, כנ"ל.

שכר ועונש של טעם בעבודה: כשהוא עוסק בתו"מ הוא מרגיש הנאה ואם לא מקיים תו"מ יש לו יסורים, כדוגמת שאדם מרגיש טעם בסעודה שזה סיבה שהולך לסעודה מסיבת שרוצה את הנאה שבהסעודה, נמצא תענוג של הסעודה הוא הגורם ללכת להסעודה.

זה סיום המאמר. אנחנו רואים שיש מה ללמוד ממנו, נקווה שיהיה לכם זמן לקרוא אותו בלעדינו, כל אחד לחוד או בקבוצה.

(סוף השיעור)