שיעור בוקר 03.07.2025 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

קטעים נבחרים מן המקורות בנושא: מסירות נפש

קריין: שיעור בנושא: מסירות נפש, נקרא קטעים נבחרים מן המקורות. קטע מספר 6.

"מוכרח האדם להחליט בעצמו שרוצה שה' יתן לו רצון להבטל אליו מכל וכל, היינו לא להשאיר תחת רשותו שום רצון אלא שכל הרצונות שבו יהיו רק לעשות כבוד שמים.

וכשהחליט בלבו על ביטול שלם, אז הוא מבקש לה' שיעזור לו שיוציא זה מכח אל הפועל - בבחינת כח. זאת אומרת הגם שבבחינת כח המחשבה והרצון הוא רואה שאין הגוף מסכים לזה שיהיה מבטל כל רצונותיו לה' ולא לטובת עצמו, אז הוא צריך להתפלל לה' שיעזור לו שירצה להבטל אליו עם כל הרצונות ולא להשאיר לעצמו שום בחינת רצון. וזה נקרא תפילה שלמה, היות שרצונו שה' יתן לו רצון שלם בלי שום פשרות לעצמו והוא מבקש שה' יעזור לו שיהיה תמיד עם צדקתו."

(הרב"ש. אגרת ס"ה)

זה הקטע הראשון שאנחנו צריכים היום לעבור עליו.

תלמיד: מה זה אומר לא להשאיר לעצמו שום רצון? האם למקובל אין שום רצונות אחרים חוץ מדבקות עם הבורא?

כן. מה כאן השאלה? אדם שחי בצורה שהוא מנותק מהבורא, מנותק ממקומו הרוחני, האם זה מצב שמספק אותו והוא נמצא ביחס טוב כלפי כל המציאות, או שהוא נמצא בכוחות השונים, חיוביים, שליליים, שהם כל הזמן עובדים עליו, והוא מרגיש שהוא נמצא בחוסר כוח, בחוסר הבנה, בחוסר הרגשה כלפי הבורא. מה יש לו כלפי הבורא במצבו. ואם כן, אז על ידי מה הוא יכול לאזן את עצמו, להשוות את עצמו.

תלמיד: מה הקשר בין אדם שהגיע לביטול שלם, לבין עשירייה שהגיעה לביטול שלם?

לאדם יש רצון שהוא נולד בו, ואם הוא משתנה, אז הוא משתנה אך ורק בתוך הרצון שלו. ואילו מי שלומד קבלה, אז הוא רוצה על ידי לימוד הקבלה לאזן את עצמו כך שלא יצטרך להתגלגל, לעשות שינויים, שלא ניתנו לו מעת הלידה.

לכן יש הרבה אנשים בעולם שמרגישים מין קושי להרגיש את העולם, את החיים שלהם בצורה נוחה. ובזה שהחיסרון שלהם כל הזמן דוחף אותם, הם מרגישים שמהמצב הזה הלא נוח, הלא יפה, הלא טוב, הם יכולים דווקא לקבל הזמנה להתקרב לבורא, לשאול אותו למה זה כך לנו, או לי, וכך להתפתח הלאה.

תלמיד: בקטע הזה התפילה מתגלה כמו עולם שלם. ובהתאמה, אם אנחנו מבקשים עבור הבורא, אז אנחנו כבר מתבטלים כלפיו ומגדילים אותו בינינו, כלומר זה הקשר שלנו איתו, הדיבור שלנו איתו. האם כך צריך להגיע לתפילה, בכזאת כוונה, שאני מתייחס לעליון שיש לו את כל מה שנחוץ לנו והוא בהכרח יכול לעזור לחברים שלנו? האם להגיע עם לב כזה פתוח?

כן, אתה מדבר נכון מאוד.

תלמיד: מדובר פה בקטע שאדם מוכרח להחליט בעצמו. האם יש איזו נקודה שההחלטה היא מוחלטת, היא סופית? כי כשאדם הוא ילד הוא מקבל כל מיני החלטות, אבל כמבוגר הוא רואה שההחלטה לא הייתה החלטה מיטבית בתור ילד. האם תהליך קבלת ההחלטות זה משהו מתמשך או נקודתי?

זה משהו מתמשך, מתמשך מאוד. אבל כל פעם כשאתה מבקש מצב חדש, יחס חדש, בירור חדש, אתה גם רואה למה אתה מגיע כל הזמן, וזה עוזר לך כבר להיות בבקשות המתקדמות.

תלמיד: אמרת שיש אנשים שיש להם חוסר הסכמה פנימית כלפי המצב שלהם ומצב העולם. איך לחבר את זה עם ההודיה על העשירייה, על חכמת הקבלה, על רב, על הכלי?

אני חושב שלהתקרב לבורא ולהרגיש אותו כך שאני והוא נמצאים במערכת קשר אחת, זה כבר עונה כמעט על כל השאלות שיכולות להיות. הבורא כל הזמן רוצה רק לשמוע מאיתנו מה חסר לנו, כדי שאנחנו נגיע לנקודה הגבוהה ביותר, הקטנה ביותר, זאת אומרת שיהיה לנו רק רצון להשיג נקודה. וכשנשיג את הנקודה הזאת, שנדע לפי החושים שלנו שזה סוף הדרך, אין לאן להתקדם, אלא הגענו לסוף התיקונים.

תלמיד: בסוף הקטע נאמר "וזה נקרא תפילה שלמה, היות שרצונו שה' יתן לו רצון שלם בלי שום פשרות לעצמו והוא מבקש שה' יעזור לו שיהיה תמיד עם צדקתו". למה הכוונה "תמיד עם צדקתו"? על איזה צדקות מדובר כאן?

על הצדקות העליונה, על זה שהבורא הוא תמיד צודק ותמיד נמצא במצב שהוא בעצמו בונה את הכלי, את המצב של הכלי, את התכונות שבכלי, והכול תלוי בו. אם לאדם נראה אחרת, אז סימן שהוא עדיין לא בירר את הכול.

תלמיד: מה הקשר בין צדקות לבין מסירות נפש? האם יש קשר?

צדקות יכולה להיות רק במידת מסירות הנפש. מתי הם גורמים להתפתח? מתי שצדקות מביאה את האדם למסירות נפש שלמה.

תלמיד: מה חסר לנו ככלי משותף כדי להגיע לרצון אחד מדויק לבורא?

רק להתחבר ביניכם. כולם נמצאים במחשבות, ברצונות, בהחלטות, אבל כל אחד במשהו נמצא בסטייה מהאחר. זה כביכול עיגול מאוד גדול עם הרבה נקודות, כשכל אחד הוא נקודה בתוך העיגול. מה שאתם צריכים, זה להשתדל את העיגול הזה שאתם נמצאים בו להביא לנקודה האמצעית, ואז תשיגו את הכול.

תלמיד: בין המצב הנוכחי לבין מצב שאין לי שום רצון לעצמי, יש תהליך שצריך לעבור. מהי העצה שלך לשלב המעבר הזה? איך להתמודד נכון עם רצונות לעצמי שעדיין אני לא מצליח לקשור אותם לבורא?

אני חושב שאנחנו בימים הקרובים נעבור את כול הדרך הזאת, ומשם אתם בעצמכם תראו איך אנחנו משנים את עצמנו על ידי תפילה, פנייה לבורא, ואיך הבורא משנה אותנו כך שאנחנו מרגישים שאין יותר הפרעות, אלא רק הבורא נמצא ומוכן לקבל מאיתנו בקשה להתאחד ולהרגיש את האיחוד.

תלמיד: האם בנוסף לתפילה, המאמצים להתקרב בתוך העשירייה זה לזה, יכולים גם לעזור באמת?

ודאי שכן.

תלמיד: מהו הסימן שהתפילה שלי שלימה, שאני כבר לא רוצה שום דבר עבור עצמי ושכל הרצונות שלי מכוונים להשפעה? איך לדעת שהתפילה שלי היא כבר כזאת, שהיא שלימה?

את זה אנחנו יכולים לדעת רק לפי התשובה של הבורא, התגובה שלו על מה שאנחנו שואלים, מבקשים, עושים מאמצים להתקרב בינינו ואליו. זה מה שצריך לקרות לנו ואז באמת נרגיש שאנחנו כבר נמצאים בכיוון, מהמצב השבור שלנו, למצב השלם שלו.

תלמיד: איך אני יכול להרגיש בתוך עצמי שהגעתי ממצב של חוסר מודעות לביטול מוחלט? איך אני יכול להרגיש את זה בתוך עצמי? באיזו דרך?

בדרך שאנחנו לומדים, שאתה מגיע למצב שאתה מרגיש את עצמך הכלול בתוך שאלה אחת. ואז אתה מגלה שהבורא מצפה לחיבור שלנו שאנחנו נמצא את הכלי האין סופי, השלם. זה הסימן שכולנו מחוברים יחד. ובחיבור שלנו אנחנו בונים את הרצון שהוא כולל את כל את הרצונות יחד, ואף רצון לא מבטל את האחר, אלא כל הרצונות רק מוסיפים זה לזה עד שנעשה רצון אחד.

תלמיד: האם יש איזו תרופה למצב הזה שאדם מרגיש שהוא לא מוכן להתחייב? מה לעשות במצב כזה?

זה לא חשוב. לא דורשים את זה ממנו עכשיו.

תלמידה: מה עוזר לאדם להגיע בצורה מודעת לביטול מוחלט מול הבורא? איזה מאמץ נדרש לעשות לשם כך?

איזה מאמצים נחוצים כשאדם רואה שכל התכונות שלו דוחות אותו מהקשר עם הבורא, ואז מופיע בו רצון להתנתק מאותם כוחות שמשפיעים עליו ויוצרים בו מצב כזה? במצב כזה בדרך שהוא מתנתק מהבורא, הוא כביכול רוכש את עצמו. דבר כזה הכרחי כאן כיוון שלפני כן היו לו מצבים שבהם היה נראה לו שהוא מנצח, אבל למעשה זו הייתה התרחקות והוא הרגיש נעים במצב הזה.

תלמידה: איך נוכל לדעת אם התפילה שלנו לבטל את כל הרצונות שלנו בפני הבורא, היא באמת תפילה שלימה ואינה מעורבת באיזו כוונה נסתרת לקבל משהו לעצמנו? אנחנו לא יכולים לראות את זה, אנחנו לא יכולים לקחת את העניין השלם ומולו איזה עניין זמני בינתיים, ולעשות השוואה ביניהם כדי לקבל את ההפרש בין השלם - גמר התיקון לנוכחי. כי גם את המצב הנוכחי מרגישים, או שאנחנו מרגישים שלא מסוגלים לסבול אותו או שמתעלים מעליו ואז מרגישים אותו כמצב האמיתי.

תלמיד: כתוב שאדם צריך להחליט בעצמו. אם הכול מגיע מהבורא אז איך האדם מקבל את ההחלטה בעצמו, מה זה אומר?

מהבורא מגיע כל הזמן חוסר שלמות, לא כוח של שלמות שצריך לעזור לאדם, אלא להיפך. מופיעים יותר ויותר כוחות שמראים לאדם עד כמה הוא לא שלם וכשהוא מרגיש את חוסר השלמות הזה, אז זה מחייב אותו לדרוש שלמות.

תלמידה: שמעתי שהאדם צריך לשאוף להיות כל הזמן באיזון פנימי, אז איך אפשר לצמצם את כל הרצונות שלנו ולכוון אותם לבורא כדי להגיע לאיזון?

אנחנו צריכים ללמוד בעשירייה ולהצטרף לעשירייה, בכל אותן הפעולות שלא מרגישים בהן משהו, אבל בכל זאת נשתדל להגיע לחיבור בינינו, ככל האפשר. עד שנתחיל להרגיש שיש בינינו פה ושם תכונות כאלו שהן כביכול מרחיקות אותנו זה מזה. אבל כשאנחנו רוצים לחבר אותן יחד בעיגול אחד, במערכת אחת, בהשלמה, אז אנחנו רואים שזה לא כל כך חשוב, שאנחנו לא מרגישים את עצמנו יחד בנקודה אחת, ואז אנחנו נגיע להיות כאיש אחד בלב אחד.

תלמידה: מה התפקיד של הקבוצה ביכולת שלנו להבחין בין רצון לאור ולהגיע לאיזון?

הקבוצה צריכה לקבל את הפעולות שלה שהבורא מזמין, בכך שמראה להם חוסר חיבור. הקבוצה צריכה להבין איפה היא נמצאת. הבורא מביא אותה, רק מהצד השני, אבל לאותה הרגשה שלא יכולים להיות אדם ובורא ממש יחד, שזה לא יכול לקרות. וכשהאדם מרגיש שדווקא את זה הוא רוצה, לראות איפה הוא מנוגד לבורא, איפה הוא הפוך מהבורא, כשהוא משתדל לגלות את זה, אז הוא אומר שמה שקיבל זו עזרה משמים.

תלמיד: כשאני קורא את המאמר הזה, אני מרגיש כישלון מצידי להתבטל. אני לא מצליח להתבטל ונכשל למרות התפילה. מהו המצב הזה?

כן, באמת כאן פעם ראשונה אנחנו רואים כמה אנחנו הפוכים מהבורא באותו מצב בינינו, ועד כמה אנחנו לא מסוגלים להשתדל להיות באותה שפה כמו הבורא. אני לא זוכר בדיוק מה שאלת.

תלמיד: אני לא מצליח להתבטל, אני מרגיש שאני נכשל בזה. למרות שאני מתפלל אני לא מצליח. מה זה המצב המיוחד הזה?

אתה לא יכול לגלות באמת מהי נקודת החיסרון שלך. אתה כל כך רוצה להרגיש שהיא מתעוררת בך ועדיין לא מרגיש שאתה מתקרב אליה.

תלמידה: איך עשירייה יכולה להגיע לתפילה אחת שלמה לבורא? איזו הרגשה צריכה להתפתח בין החברות כדי שיצליחו להגיע לתפילה אחת?

על ידי התרגילים.

תלמידה: מה צריך להרגיש בתוך העשירייה כדי להצליח לחבר את התפילה?

שחסר לנו משהו אחד לכולם.

תלמידה: ואיך מגיעים לזה?

זו כבר שאלה אחרת, איך מגיעים לכך שכל החסרונות שלנו ייראו לכולנו כחיסרון אחד.

תלמידה: זה החיסרון הרוחני שלנו בלבד, השאר פחות מעניינים.

כן. על יתר החסרונות אנחנו אפילו לא מדברים, הם לא נקראים חסרונות.

תלמידה: האם לדבר על החיסרון הרוחני בעשירייה?

כן. תחשבו ותראו האם אתם יכולים להתחבר ביניכם בעשירייה בחיסרון הרוחני.

תלמיד: איך לתפוס את המצב של מסירות מוחלטת, כשבמצב הזה האדם כבר נעלם? איך להגיע להרגשה כזו, למצב כזה?

תעשה בינתיים מה שיש לך, מה שאתה חייב לעשות היום, כדי להגיע מחר לחיסרון הגבוה שעליו אתה מדבר.

תלמיד: הוא כותב, "מוכרח האדם להחליט בעצמו שרוצה שה' ייתן לו רצון להבטל אליו מכל וכל". במה שונה ההחלטה הזאת מכל החלטה אחרת בחיים?

כי האדם באמת, כמו שכתוב, רוצה להיות מבוטל בכל התכונות שלו, בכל התפילות שלו, בכל מה שיש לו. כלפי הבורא הוא רוצה להיות כאילו אינו. וכשהוא מגיע לזה, הוא מתחיל להרגיש איך הבורא מתגלה כלפיו, לוחץ עליו, משנה אותו כך שהוא ייראה כמו עובר בבטן אמו. לעובר אין כלי, הוא לא קיים כביכול, אמו מסדרת לו הכול. לכן זה מה שאנחנו מסוגלים לתאר.

תנסו מהמצב הזה, מהיחס הזה בין הנברא לבורא, לבנות קשר - מה עוד האדם צריך לקבל, איך הוא צריך לפנות לבורא כדי לבקש את זה, ואיך הבורא יקבל אותו. על ידי המאמצים האלו, תרגישו שאתם מתקרבים יותר ויותר לבורא. אבל יחד עם זה אתם מתקרבים בצורה הפוכה, מפני שאתם רוצים להיות נכללים בבורא והבורא רוצה להיות כמה שיותר כלול מכל הנבראים.

תלמיד: האם נקודת ההחלטה היא שהאדם צריך להחליט את ההחלטה לטובת הבורא, ולא לטובת עצמו?

יכול להיות, אבל לא מיד.

תלמיד: בכל החלטה בחיים, אדם אוסף את כל הכוחות שפועלים עליו ואומר, איך אני מביא את עצמי למצב נוח, טוב יותר. אבל פה הוא אומר שהוא צריך להחליט בעצמו שמבקש להתבטל. מה יביא אותו לזה שהוא ירצה באמת לבטל את כל כולו?

זה שהוא יראה שהוא לא מרגיש נכון, לא מבין את כול הבריאה, ואיך הוא נמצא בה ומבוטל מכל וכל כלפי הבורא, כלפי הבריאה הזאת.

תלמיד: אז לטובת מי הוא רוצה את הביטול הזה?

לטובת הבורא. שהוא יתגלה לכולם כבורא טוב ודואג לכולם.

תלמיד: מתי נכון להשתוקק לשלמות ומתי להסתפק ולשמוח מהקצת שקיבלתי?

שאלה טובה. קודם כל להיות כל הזמן בצורת השלמות, בשמחה, ובהודיה לבורא שכך ברא אותי ונתן לי תכונות כאלה, וגם עכשיו מושך אותי בדרך אליו. זו התודה על הזמן הנוכחי.

תלמיד: איך יכול להיות שלאדם יש רצון שלם להתבטל לבורא והגוף לא מסכים? האם לא צריכה להיות הסכמה בין הגוף לאדם?

לא, דווקא חוסר ההסכמה שיש לנו, זה נפתח לנו כשטח לעבודה.

תלמיד: אבל חוסר ההסכמה לא נותן לאדם להגיע לרצון שלם, יש ניגוד בין הגוף לרצון האדם, ואז אף פעם האדם לא מגיע לרצון שלם.

זה נכון, אבל בכל זאת האדם עושה מאמצים כדי ממש להזדהות, להתחבר, להתכלל מתוך אותו הרצון, וכך בהדרגה משתנה.

תלמיד: האם בבקשות שלנו שחוזרות כל הזמן לביטול שלם לה' אנחנו צריכים להגיע למצב שהגוף יימשך לביטול הזה, שגם הוא ירצה את זה?

כן, ודאי.

תלמיד: מה ההבדל בין השכל והרצון הרוחניים לבין הטבע האגואיסטי שלנו, וכיצד נוכל להתגבר על ההתנגדות של אותו הטבע האגואיסטי?

הטבע האגואיסטי עושה תמיד חשבון איך על ידי הטבע הזה האדם יכול לעלות לפני כולם, מעל כולם ולעשות מה שמתגלה לו עכשיו בראש, איך להיות לבד יותר גבוה מכולם.

תלמידה: איך להגיע לתפילה שלמה שנותנת כוח חיים?

רק בצורה כזאת. אנחנו עוד לא הגענו ממש לשאלות המדויקות. אנחנו צריכים עכשיו לברר את השטח שבו אנחנו צריכים לראות את עצמנו בקשר לכולם, כל אחד בפני כולם. ואז יהיה לנו יותר קל לחשוב שמה שאנחנו עושים זה לטובת כולם.

תלמיד: הבורא מראה לנו עכשיו שאנחנו מפורדים. האם כשאנחנו משקיעים מאמצים, מתפללים ונהיה כאיש אחד בלב אחד, אז נרגיש שאנחנו נמצאים כל הזמן בשטח קדוש?

כן.

תלמיד: אנחנו כבר מעל שנתיים מתפללים כל יום פעמיים, שלוש, אחרי כל פגישה. אנחנו רואים שיוצא הפוך, דווקא פירוד גדול יותר בינינו מאשר חיבור. למה זה פועל כך?

כי אתם צריכים בצורה מאוד ברורה לברר שאין לכם שום דבר אחר חוץ מחיבור ביניכם. חיבור. וכשאתם תרגישו את זה, אז יופיע לפניכם המצב העתידי שלכם, להתחבר כולם עם כולם ללא שום תנאים. זה מה שאתם צריכים לעשות.

תלמיד: איך אנחנו עוזרים כל אחד לחברו בעשירייה להרגיש שאנחנו והבורא זו מערכת אחת?

אתם צריכים להרגיש שזה כך.

תלמיד: למרות שאנחנו מרגישים כל פעם יותר הפוכים, איך אנחנו באמת נרגיש שאנחנו ביחד עם הבורא?

זה כמו האור והחושך שנמצאים קרובים אפילו שהפוכים.

תלמיד: איך במצב הזה אנחנו יכולים לבוא לתפילה יותר עמוקה ויותר אמיתית שנרגיש באמת את העזרה של הבורא? אנחנו מבינים שרק בתשובה שלו אנחנו יודעים באמת אם ביקשנו נכון. איך אנחנו כל פעם נבוא עם תפילה יותר ויותר נכונה בשביל לקבל תשובה יותר טובה מהבורא בקשר בינינו?

אני חושב שרק על ידי זה שאנחנו רואים שאנחנו לא מסוגלים בכוחותינו להתחבר לאחד, אז מתוך ההרגשה הזאת אנחנו כן יכולים לגרום לכל הכוחות שפועלים עלינו להתחבר בלי לדרוש שום דבר לעצמנו. אלא שהחיבור בין כל הכוחות השבורים זה מה שאנחנו נקבל כשכר.

תלמיד: איך אנחנו עוזרים זה לזה להגיע להרגשה המשותפת שבאמת חסרה לנו? אנחנו מרגישים שההרגשה המשותפת הזאת היא זו שדוחפת אותנו להגיע למקום המדויק הזה. אנחנו אומרים כל הזמן "חיבור, חיבור", ורוצים להגיע לחיסרון אחד משותף, שבאמת נרגיש את כולנו כאחד.

זה כבר חיסרון משותף שתרצו חיבור, ובבקשה הזאת תהיו כולכם יחד, גם חוסר החיבור ביניכם וגם המטרה, והחיבור שאתם הולכים להשיג נמצאים בכללות הכלי שלכם.

תלמיד: זאת אומרת, רק להמשיך לתת את המאמץ המשותף?

כן.

קריין: קטע 7.

"הגם שמסוגל לעשות עבודות במסירות נפש, אבל אין בידו להכריע, אם עבודה זו של מסירות נפש היא במקומה. או להיפך, שעבודה הקשה זאת, תהיה בניגוד לדעת רבו, ולדעת ה'.

וכדי להכריע בדבר, הוא מכריע בדבר המוסיף יגיעה. זאת אומרת, שהוא צריך לפעול בהתאם לרבו. שרק היגיעה מוטלת על האדם, ולא שום דבר אחר. אם כן, אין לו כל מקום לפקפק במעשיו, במחשבותיו, ובדיבוריו. אלא הוא צריך תמיד להרבות יגיעה."

(בעל הסולם. "שמעתי". קפ"ז. "להכריע ביגיעה")

זאת אומרת, שככל שאני עולה, הדרך נראית לי יותר קשה. אני יכול, כמו שכתוב כאן, לתת לקושי הזה מעמד נכון, כי דווקא ממנו אני מתקרב לבורא.

תלמיד: יוצא שאנחנו צריכים לפנות לבורא בתפילה ללא כוונה לקבל ממנו משהו, אלא בכוונה שתהיה הזדמנות להשפיע לו, וזה מה שישמח אותו וייתן לו תענוג, ובנקודה הזאת העשירייה צריכה להתחבר, כדי שתהיה אפשרות להשפיע לו ועם הכוונה הזאת לבקש ממנו.

אתה אומר נכון, אף על פי שאני לא ממש מבין איך זה יכול להיות.

תלמיד: אם העשירייה נמצאת ברצון אחד משותף לעשות נחת רוח לבורא, ומבקשת הזדמנות לתת לבורא להשפיע, הרי זה הטבע שלו, הוא רוצה להשפיע, בכך אנחנו מאפשרים לו ונותנים לו הזדמנות להשפיע לנבראים, ועם כזאת כוונה אנחנו מעלים כל תפילה.

בסדר.

תלמידה: למה העבודה יכולה להיות מנוגדת לדעת רבו ולדעת ה', ואיך ללכת בהסכמה עם הבורא ולא כנגדו?

אם נהיה מתוקנים ונעשה פעולות נכונות, נראה איך אפשר להיות בהסכמה עם הבורא ולא לפעול כנגדו. ועד אז תמיד נרגיש שאנחנו רוצים להתקרב אליו, רוצים להיות כמוהו, אבל יש לנו כל מיני סתירות שרק מצביעות לנו על ההתקרבות הנכונה לבורא.

תלמיד: בשיעור הקודם אמרת, שהאדם צריך להיות יותר גבוה מהחיבור כדי לא להרגיש אשם או מחויב. אתה יכול להסביר את זה?

האדם רוצה להרגיש שהוא בחיבור, להרגיש שהוא בתפילה, להרגיש איך על ידי התפילה הוא משנה את היחסים שלו כלפי כל מי שנמצא בחיבור, ואחרי שהוא מבצע את זה, הוא גם רוצה להרגיש את התוצאה כחיבור כל הפרטים של הבריאה שמתחברים יחד, והוא זוכה להרגיש, לראות, להתקיים, בתוך החיבור של כולם.

תלמידה: קצת התבלבלתי. יוצא שהחיבור שלנו בעשירייה, הוא תוצאה והשכר שאנחנו מקבלים, כלומר זו קבלה לעצמנו. אבל הדרך שלנו והאפשרות שלנו לשרת את הבורא, זה השכר. יוצא שאנחנו מאבדים את החדות הזאת של מסירות הנפש. אתה נמצא בדרך, אתה מתחבר, מגיע לכנסים, וזה בסדר, אתה בדרך. איך לא לאבד את הריכוז, את הפוקוס על מטרת הבריאה, ולהרגיש את החדות והצורך להיות בחיבור ולא סתם להיות בדרך?

כלומר אם נהיה בדרך, בתהליך החיבור במטרה להתחבר עד כדי כך שניתן זה לזה את האפשרות להשפיע לבורא, זה יהיה נכון?

נכון.

(סוף השיעור)