שיעור בוקר 05.04.2019 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

"בניין החברה העתידית" – קטעים נבחרים ממאמרי בעל הסולם

כל האנושות מתחלקת להרבה חלקים. שבעים אומות עולם וקבוצה מיוחדת שהתפרדה מהם שנקראת ישר א-ל, ישראל, שאברהם חיבר אותם וייצב אותם כך מכל בבל כדי שהם יוכלו להתקרב לבורא לפי העבודה הפנימית שביניהם. ולפי המתוכנן הקבוצה הזאת חייבת אחרי שבירות, אחרי מצבים מיוחדים, להגיע למימוש כי עכשיו אנחנו נמצאים בדור האחרון, זאת אומרת, מתחילים להקים מה שנקרא "שכינה מעפר". שכינה זה נקרא שאת החיבור בין כולם מהאגו הפרטי של כל אחד ואחד אנחנו מתחילים לחבר בינינו. אנחנו עושים את זה בעשיריות, בקבוצה על ידי לימוד, על ידי משיכת המאור המחזיר למוטב, ויש לנו לזה שיטה שנקראת חכמת הקבלה.

אבל אלו שלא יכולים להיות במצבים האלו, שאין להם דחף ללמוד את השיטה ולהתקרב בצורה אישית, אלא מרגישים שהרצון לקבל האגואיסטי מכביד עליהם והם מרגישים קושי, לא בהשגת הבורא ומטרת הבריאה, מטרת החיים, בשביל מה חיים ולמה וכן הלאה, אלא מרגישים שרע להם בחיים, הם רוצים להיטיב לחיים רק במסגרת החיים האלה ורואים את עצמם כמצליחים, הם צריכים להבין שהעבודה צריכה להיות למעלה מהאגו שלהם, אבל בצורה עממית.

זאת אומרת, בחיבור שלהם, אם הם מתחברים בצורה פשוטה ביניהם, זה מספיק להם. לפי חכמת הקבלה אם אנחנו נמשכים לאיחוד עם הבורא אנחנו נקראים ראש הפרצוף הכללי, והם, כל האנושות, נקראים גוף הפרצוף הכללי. ולכן להם מספיק לדעת איך הם יותר ויותר מתחברים ביניהם ושזו המטרה שלהם, ומי שמביא להם את שיטת החיבור, אפילו בצורה עממית שיתחברו וישיגו בזה חיים יותר טובים, אפילו לא מדובר על רוחניות, מדובר על גשמיות, כמו שהם רוצים ולא יותר, זה אנחנו. אנחנו צריכים להביא להם את שיטת החיבור.

ולכן כל העבודה מתחלקת לעבודת הפרט ועבודת הכלל. עבודת הפרט אנחנו עושים, כל אחד ואחד בצורה פרטית ומתחברים בינינו עם הכוונה בעל מנת להשפיע בינינו ולבורא, ומאיתנו זה גם איכשהו עובר ברשת הקשר בינינו, והרשת נמצאת, נשארת, כי אנחנו בינינו כולנו קשורים, ולכן אפילו אם אין קשר ישיר, בכל זאת, אם אנחנו נתחבר יותר ויותר כוחות החיבור הם יעברו מאיתנו לכל האנושות וגם אנושות תתחבר.

אבל חוץ מזה אנחנו גם צריכים לדעת איך אנחנו מייצבים אותם, איך אנחנו מסבירים להם, איך מרכיבים את שיטת החיבור, שיטת התיקון, שיטת החינוך, ולאט לאט הם יבינו בסופו של דבר שאין ברירה אלא חייבים לנוע לקראת זה, כי רק בזה האנושות עוברת למצב הטוב. לכן יש כאן שני חלקים בעבודה, חלק שלנו, חלק של הכלל, שכלל בכל זאת צריך לדעת שאם הוא סובל, אפשר כבר להסביר לו שלצאת מסבל אפשר רק על ידי החיבור.

וחיבור הוא צריך להיות כך וכך, ובהדרגה מגיעים לזה אפילו אם הם רק שומעים, ואפילו לא יודעים יותר איך להשתתף, אבל איכשהו, אפילו אם לא מסכימים או כן מסכימים, אבל יש איזשהו חיבור או פנים בפנים או פנים באחור, לא חשוב באיזו צורה, רצוי או לא רצוי, בכל זאת זה חיבור ואז מעבירים את הידיעות שלנו אליהם ואיכשהו זה חודר ועוזר לתיקון הכללי של כל הרצון הכללי הזה, של המלכות דאין סוף.

אז בואו אנחנו נקרא מה כותב כאן בעל הסולם בפסוקים האלה. ודאי שאין כאן תורה שלמה אלא רק חלקים ממה שהוא כתב ולא המשיך בזה מטעמים שלא נודעים. נלמד לפחות ממה שיש לנו קצת.

קריין: קטע מספר 42 בעניין "צורת החברה העתידית".

"כל אדם מהם ממלא את תפקידו בשרות הצבור באופן המצויין ביותר, ואע"פ שאין רואה אותו, כי דעת הקהל לוחץ על כל אדם אפילו בסתר, עד שמרגיש המשהו אונאה שהוא מאנה את החברה לשגגתו, כמו הורג נפש בשגגה."

(בעל הסולם. "כתבי הדור האחרון")

אלה דברים קבועים, כל עוד כל אחד ואחד ירגיש שהוא לוקח לעצמו משהו בצורה פרטית מהחברה, זה כבר עושה ממש עוול לכולם. כי אם למה שהבורא מתכוון, זה לתת רק לחיבור, אדם שלא מזדהה קודם עם החיבור ומקבל, יוצא ששורף את נשמתו, מנתק את עצמו מהכלל, מוציא את עצמו מהשכינה, מהכלי הכללי, נופל מהנצחיות ושלמות למצב שלא קיים ברוחניות, וכך הורס את עצמו. בקיצור, וודאי שהוא עושה עוול לכולם.

שאלה: האם יש מקום לנסות לממש את מה שהוא כותב פה, שאדם לא ייקח מהציבור לטובת עצמו יותר ממה שצריך, גם ללא תיקון?

לא. כי לא מדובר בצורה הגשמית כל כך שאנחנו לוקחים או לא לוקחים, שאני לא לוקח שום דבר, שאני כולי כולי למען הציבור, זה לא כל כך בצורה הגשמית, אלא בפנימיות. האם אני מוסיף לחיבור? האם אני מוסיף לאהבה? יותר רגשי מאשר מאכני.

האם אני יכול לבוא לבעל הבית ולהגיד אל תשלם לי כל כך הרבה, תשלם לי פחות? אני בזה לא עושה תיקון העולם. לא. תיקון הוא מבחינת החיבור בינינו. החיבור הוא רגש. התחשבות באחרים זה כמו שהוא אומר, כרית, תן לשני. כיסא, תן לשני. זה נקרא אהבה. היא מתבטאת כאילו בזה שאתה נותן, תורם, אבל הביטוי הוא סך הכול הוא חיצוניות של המעשה.

תלמיד: כל עוד אני לא רוצה לתת כרית לשני, לא לתת לא. רק עד שיהיה לי תיקון שאני ארצה לתת כרית.

לא. זה כבר משהו אחר. אני ככה לא אמרתי. אתה שואל מעצמך. זה לא נכון כי אחרי המעשים נמשכים הלבבות, אז אתה תעשה כאלו מעשים שאחריהם נמשכים הלבבות.

תלמיד: אז אני אבוא לבעל הבית ואני אגיד לו שאני לא רוצה לקבל משכורת גבוהה כל כך כמו שהוא רוצה לתת לי.

אז אני לא אמרתי לך, אל תעשה את זה ממש, אלא אל תשים לב לזה. לא זה העיקר, אלא הרצונות, הכוונות שלך, בהם תטפל. זאת אומרת, בין החברים, דרך החברים תנסה להשפיע בצורה ישירה על השכינה, על הקשר בין כולם כמו שאתה מסוגל לעשות, ותגרום קשר כזה גם כן לאחרים. ולא שאתה מקבל עכשיו אלף שקל פחות במשכורת.

תלמיד: אני לא תופס את ההבדל בין הכרית לאלף שקל פחות משכורת. למה כרית כן לתת כמעשים?

אתה מדבר על עצמך או אתה מדבר על מי?

תלמיד: יש הבדל?

יש הבדל, כי אתה שייך לראש הפרצוף והכוונות שלך הן החשובות. מה שאם כן, אנשים שלא שייכים לראש הפרצוף אלא מטרתם בחיים היא לא להשיג את הבורא ופעולות שלו ולהזדהות עימו, אלא להסתדר בחיים האלו, כי הם צריכים סך הכול להמתיק את האגו שלהם שמפריע להם לחיות, להם יש תורה אחרת. יש תורת היחידים, ויש תורת בעלי בתים.

תלמיד: אז נניח כל מי שעכשיו נמצא כאן בשיעור שהוא שייך לישראל, יש לו נקודה שבלב הוא משתוקק לגילוי הבורא בפועל, עכשיו על מה הוא צריך לשים לב יותר?

על הכוונות עם החברים.

תלמיד: וכשיש לו הזדמנות לתת כרית?

לא.

תלמיד: לא לתת?

לא.

תלמיד: כל עוד לא יהיה לו תיקון שהוא ירצה לתת?

כן.

תלמיד: והכלל שאנחנו מלמדים אותם?

רק לתת.

תלמיד: לתת כרית?

כן.

תלמיד: אבל הם לא רוצים.

אבל כוונה אין להם, ולא רוצים את הכוונה, ולא מסוגלים לעבוד בכוונה, אז מה תעשה? רק תגיד להם שכל עוד אתם תתארגנו לא כך שכל אחד ימסור לשני את הכריות, לא יהיה לכם טוב. אז בואו אנחנו נגרום לזה שכל אחד יוכל להתחלק עם השני. למה? כי בחלוקה הזאת שאתה מארגן הם עושים פעולה, אבל בתוך הפעולה יש כוונה שלך, ולכן בחלוקה עצמה יש כבר איזה קשר ביניהם בצורה גשמית, עממית, פשוטה, נמוכה, אבל בכל זאת זו כבר התקשרות יותר גבוהה, כי אתה מנהל אותם. אז יוצא שאתה נמצא איתם בפרצוף אחד והם משתתפים עם הראש שלך, למרות שאין להם ראש, ואז יוצא שאתם יחד עושים פעולה רוחנית.

שאלה: אמרת שככל שנתחבר יותר ויותר כך יהיה יותר ויותר תיקון לעולם. אבל זה לא מה שלמדנו. אתה אמרת או שיש או שאין. או שנהיה בהשפעה או שלא נהיה בהשפעה. האם בדרך יש מה שנקרא "מועיל לעולם" כביכול, שאנחנו עושים את העבודה ואז יש מדרגות?

כן.

תלמיד: אבל אנחנו לא רואים את זה, אנחנו רואים בדיוק ההיפך.

זה שאתה רואה זה משהו אחר, "כל הפוסל במומו פוסל". אתה רואה את הפגמים שלך, זה מה שאתה רואה.

תלמיד: אתה לא רואה את זה?

לא.

תלמיד: אתה חי בארץ הזאת, אתה לא רואה מה שקורה בארץ?

לא.

תלמיד: אתה לא רואה, אתה לא שומע חדשות? איך אתה מגיב לזה בכלל? איך אתה לוקח את מה שאתה רואה? ברור שאני ואתה רואים אותו הדבר.

אני שמח בכל דבר שקורה.

תלמיד: כל הפייק ניוז וכל מה שקורה?

מתגלה הרע, האגו, הרצון לקבל שדורש תיקון, שבצורה כזאת צועק, זועם ממש "למה אתם לא מתקנים אותי, עד מתי אני צריך להראות לכם את עצמי, שהעולם נכנס עוד יותר ויותר בי?" אומר הרצון לקבל. אני שמח ברשעים שמתגלים, ואני שמח מזה מפני שהעולם סוף סוף מתחיל קצת פה ושם להיות יותר קרוב להכרת הרע, שזה הטבע של האנושות. אמנם נראה להם שאין מה לעשות, אבל אם אנחנו לא נתפטר מזה, זה יהיה הסוף שלנו.

"באמת, אם אנחנו לא נתפטר מזה, זה יהיה הסוף שלנו, אז איך אנחנו נתפטר ממנו?". לאט לאט הם עוברים על כל מיני אמצעים ורואים שאף אמצעי שיכול להיות, וכמה שמבלבלים את עצמם, כמו שאתה אומר עם "פייק ניוז" ועוד כל מיני דברים, זה לא עוזר. אלא באמת אנחנו נמצאים במצב אבוד, אנחנו נמצאים באיזו סוף הגלקסיה, סביב איזה שמש, כוכב קטן, וכדור הארץ הקטן הזה שמסריח כולו מהפעילות שלנו, ואנחנו גומרים את החיים ואין שום דבר. ואנחנו בכלל עזובים, בכל הגלקסיה אין חיים ועוד מעט לא יהיו חיים על פני כדור הארץ, אנחנו רק צריכים לכבות את האור וזהו. נכון?

תלמיד: ככה זה יוצא.

ככה יוצא, אבל זו כבר הכרת הרע. מכאן אנחנו יכולים לחשוב "איך עושים?", אולי בכל זאת יש מישהו שמוכן לשמוע. ואז בכל זאת האוזן מתחילה לשמוע גלים כאלו שלא רצו קודם [לשמוע], שישנם חיים מעבר למציאות שלנו. המציאות שלנו היא מורכבת, וזה מעבר למציאות שלנו וזה תלוי בתפיסה שלנו, בתפיסת המציאות. אם אנחנו נשנה את התפיסה שלנו בפנים, בתוכנו, אנחנו פתאום נגלה את עצמנו חיים בעולם אחר. כמו קפיצת חלל. פתאום אני מרגיש שאני במצב אחר, במקום אחר. למה? מפני שאני עשיתי בתוכי, שיניתי בתוכי את הערכים ואני חי בעולם אחר. וההוא? אומרים שהוא היה בכלל רק כדי שאנחנו נעזוב אותו, רק בגלל זה קיים היקום וכדור הארץ ואנחנו בצורה כזאת, הכול רק כדי שאנחנו נפרוץ משם, נעזוב את זה. שזה בכלל העולם המדומה, ועכשיו אנחנו נמצאים בעולם הנכון.

אז אתה שואל איך אני מסתכל? כך אני מסתכל. זה קל לי, זה יותר יפה ואני נהנה.

תלמיד: אני רואה שאתה נהנה אבל אני יושב ובוכה כל הזמן, ממש ככה, כואב לי על המדינה.

זה נקרא "כסיל יושב בחיבוק ידיים ואוכל את בשרו".

תלמיד: נכון, כואב לי לראות איך אנחנו מאבדים את המדינה שלנו, זה לא צחוק.

אתה מדבר בגלל שבוחרים בביבי?

תלמיד: לאו דווקא על ביבי. דווקא לא.

על ההסתדרות?

תלמיד: הבחירות האלה לא מעניינות אותי. אהבתי את מה שאמרת שצריך להפוך את המציאות ולראות שכולם הם רק סיבה כדי שאני אשתנה והמציאות תתחלף. איך אני גורם למציאות שתתחלף, שבאמת נראה שזה טוב וזו סתם אשליה, איך עושים את זה?

איך אני גורם למציאות שתתחלף? המציאות יכולה להתחלף בתנאי שאני מתחלף. כי המציאות תלויה בי, היא מורגשת בי. אתה רואה? אתה יושב ובוכה ואני יושב וצוחק. אני מלא שמחה ואתה מלא בכי וכעס וזעם, ובכלל אני מסתכל עליך, זה משהו נורא.

תלמיד: איך אתה עושה את זה? איך אתה באמת שמח למרות מה שאתה רואה, ואני עצוב?

השאלה היא לא מה שאני רואה, השאלה היא באיזה אור אני רואה את זה. אני רואה שכל זה הם צעדים הכרחיים לתיקון ואנחנו מתקרבים לטוב. ואתה אומר, "זה סוף המדינה, עוד מעט סוגרים אותה". תסגור ותיסע, מה יש לך כאן? לך. זה סוף ההסתדרות.

תלמיד: למה, עכשיו זה עוף החול, עכשיו מתרוממים שם.

אין להם תקומה.

שאלה: שיעור הבוקר ביום שישי נחשב באופן מסורתי, לשיעור שהרבה קבוצות ישראל מגיעות לפה וברוך השם הגיעו. השבוע יהיו בחירות וברצוני לשאול את המקובל, את המורה של הדור הזה, עם איזה מסר אתה שולח אותנו לשבוע הזה?

לשום דבר. כל אחד ואחד שיבחר בעצמו. אני לא יכול להגיד לאף אחד שום דבר, באמת לא. גם אסור לי את זה להגיד לכם. אתם לא בני אדם? אתם כאזרחים חייבים להביע כל אחד את הרצון שלו. אבל אני כן ממליץ ללכת להצביע, כי חצי מדינה לא הולכת בכלל לבחירות.

תלמיד: צופים שיהיה כמו כל שנה, שישים, שישים וארבע אחוז בוחרים. שלושים אחוז לא בוחרים. זה האסון. אז רוצים שהמתנגדים האלה גם יגיעו, כי בחירה זו זכות דמוקרטית.

אני אומר שאתם חייבים ללכת לבחור. אני פונה כך לכולם, לכל עם ישראל, לכל מה ששייך לבחירות האלה, כן לבחור. אדם חייב להביע את עצמו, אל תתרחק מהציבור, תלך יחד עם הציבור, אתה חייב, "בתוך עמי אנוכי יושבת" וכן הלאה, אתם חייבים גם בצורה כזאת להביע את דעתכם.

תלמיד: אני שומע מסר, להשתתף ולהיות חלק וזה ברור, אני שואל על מסר פנימי יותר. באיזה כוונה אתה ממליץ לנו להתנהל בתקופה המשוגעת הזאת?

שאני בקול שלי רוצה להכריע את המדינה להתקרב לאמת, איפה יש יותר אמת, יותר ביטחון, יותר איחוד העם. זה העיקר, איחוד העם, איפה כן יש אולי תקווה שאיכשהו זה יהיה.

זהו. יותר מזה אני לא רוצה להגיד, לא רוצה לגנוב מכם, או לחייב אתכם או לכופף אתכם במשהו, חס ושלום. לא. כל אחד חופשי.

תלמיד: אתמול בערב הייתה הפעולה האחרונה של אפיית מצות והייתה ממש חגיגה, תוך כדי אפיית המצות שרנו שירים, הייתה התרגשות וממש תקווה שהחברים שיאכלו את המצות, והרבה חברים מגיעים מהכלי העולמי, שתהיה להם ממש [שמחה גם כן]. הייתה שם כוונה נהדרת וראית את גדלות החברים בפועל.

הקבוצה הצעירה מילאה שני שולחנות וכולם באו לבושים לבן, ועשו לנו הכנה לשיעור בוקר וזו עוד דוגמה לגדלות הבורא וגדלות החברים. ועוד, חבר שלנו שהתחתן אתמול בערב הגיע בזמן לשיעור בוקר. הוא ישב בקבוצת מיקוד, אחר כך נצפה מחלק קפה לחברים, ועכשיו אפשר לצפות בו יושב בעמדת השאלות. זה לא יאומן.

כל המסכים מלאים זה פשוט בניית החברה העתידית שהיא כל כך קרובה מאי פעם, דווקא בתקופה הזאת. ואני כל כך שמח שנולדתי בדור שכזה.

יופי. תשתדלו להיות בלימודים שלנו. העיקר מה שאני רוצה בכל זאת, לשלב רגש ושכל. שאתם תתחילו לראות בכל הפעולות שאנחנו לומדים, שאנחנו לומדים רק על פעולות החיבור. אנחנו לומדים גלגלתא, ע"ב, ס"ג, כל הדברים האלה, זה פעולות החיבור שבחברה, ורק בצורת החיבור אנחנו מגיעים למימוש של הפרצופים האלה בינינו.

פרצופים זה מידות הקשר שצריכות להתגלות בתוך העשירייה ממש, רק אנחנו לומדים אותם מלמעלה למטה. המקובלים לא רוצים כל כך לבלבל אותנו שאנחנו נתחיל את העבודה ממטה למעלה ושאנחנו נגלה את הפעולות האלו. אבל כל מה שלומדים, זה סך הכול מה שהם גילו מפעולות הקשר ביניהם, כמו שלומדים תלמידי רבי שמעון, עשירייה שהגיעה עד גמר התיקון. יש לנו דוגמה, בואו נשתדל להידמות להם.

(סוף השיעור)