סדרת שיעורים בנושא: undefined
שיעור בוקר 05.08.2024 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
חורבן כהזדמנות לתיקון – קטעים נבחרים מן המקורות
קריין: קטעים נבחרים מן המקורות בנושא "חורבן כהזדמנות לתיקון", קטע מס' 20.
"הרצון לקבל לעצמו, שבו, לא נברא, אלא רק למחותו ולהעבירו מהעולם, ולהפכו לרצון להשפיע. והיסורים, שאנו סובלים, אינם אלא גילוים, לגלות האפסיות וההזק הרובצת עליו.
ובוא וראה, בעת שכל בני העולם, יסכימו פה אחד, לבטל ולבער את הרצון לקבל לעצמם, שבהם, ולא יהיה להם שום רצון, אלא להשפיע לחבריהם, אז היו מתבטלים, כל הדאגות וכל המזיקים מהארץ, וכל אחד היה בטוח, בחיים בריאים ושלמים, שהרי כל אחד מאתנו, היה לו עולם גדול, שידאג בעדו וימלא את צרכיו.
אמנם, בזמן, שכל אחד, אין לו אלא הרצון לקבל לעצמו, מכאן כל הדאגות היסורים והמלחמות והשחיטות, שאין לנו מפלט מהם. שהם מחלישים גופינו, בכל מיני מחלות ומכאובים. והנך מוצא, שכל אלו היסורים, המצוים בעולמנו, אינם אלא גילוים, מוצעים לעינינו, בכדי לדחוף אותנו, לבטל את קליפת הגוף הרעה, ולקבל צורה השלמה, של רצון להשפיע. והוא אשר אמרנו, שדרך היסורין בעצמו, מסוגל להביאנו אל צורה הרצויה."
(בעל הסולם. "הקדמה לספר הזוהר". אות י"ט)
שאלה: נאמר בקטע על שכל באי העולם יסכימו פה אחד, משהו כזה. לפני עשרה חודשים קרה פה בישראל אסון, והייתה פה תקופה שהייתה הרגשה כאילו שכל העם, על כל שכבותיו, היו מאוחדים ברצון אחד לצאת מהבור הזה שהם נכנסו אליו.
לא, לא, זה לגמרי לא אותו מצב.
שאלה: אז מה הוא המצב הזה, על איזה מצב הוא מדבר פה ב"פה אחד"?
הוא מדבר על כך שכולם כבר נמצאים בהרגשה שאי אפשר להמשיך בשום פנים ואופן את החיים שלנו במערכת הזאת כמו שהיא הייתה.
שאלה: ובסוף הוא אומר שהייסורים הם המצע להגיע לכך.
כן.
שאלה: ולמה המצב שקרה לפני עשרה חודשים הוא לא? זה בדיוק מה שקרה פה.
לא, אני לא חושב שזה היה המצב שהיה צריך להוליד לנו את הישועה.
שאלה: על אילו ייסורים מדובר, אם כך?
הייסורים שהאדם מרגיש בלב ומחפש על ידי אילו פעולות הוא יכול לאחד את הלבבות, כי זה מה שכתוב במקורות שלנו.
שאלה: ומאיפה ייוולד אצל כולם כזה רצון?
חורבן כהזדמנות לתיקון. זו הכותרת.
שאלה: כדי שתהיה הזדמנות לתיקון צריך שיהיה חורבן וצריך שתהיה הרגשת חורבן אצל כל אחד, זה מה שאמרת עכשיו.
זה נקרא חורבן. כן.
שאלה: מה יביא את כולם להרגשת חורבן? בלי איזה לחץ חיצוני כזה קשה כמו קודם.
זה לא צריך לבוא לכל אחד בצורה כזאת שהוא רואה את העתיד שלו כשבור, ושאין לו שום הזדמנות למשהו טוב. כי קודם כל, מה שהוא מרגיש, הוא מרגיש בכלים דקבלה שלו, והאגו שלו יכול להתנפח עם כל דבר שהוא רוצה. לכן אני לא חושב שזה צריך להיות כך. צריכה להיות הכרה במה אנחנו נמצאים, ממה אנחנו ניזונים, למה אנחנו מתחברים, מתקשרים ומתקרבים, ואז מתוך כל ההבחנות האלה אנחנו נגיע פחות או יותר לראייה אחת בעתיד שלנו.
שאלה: מה יביא לרוב העם את ההבחנה הזאת? אלה הבחנות מורכבות עליהן דיברת עכשיו.
צרות. פשוט מאוד. כדי שהאדם יוכל לעצור את עצמו בחיים הרגילים ולהסתובב לכיוון הנכון צריך רק כוח שישפיע עליו ויחייב אותו.
שאלה: אם כך, למה בתחילת הדברים אמרת שמה שקרה פה לפני עשרה חודשים לא היה בכיוון הנכון?
זה לא הספיק, ולא היה בכלל מכוון לכך. זה יכול להיות שלב נכון מכל השלבים שאנחנו עוברים, אבל הוא לגמרי לא היה מכוון אותנו לחיבור, להיות כאיש אחד בלב אחד, להתחבר עם הבורא.
שאלה: הצרות שאתה מדבר עליהן, אם כך, אלה צרות מסוג אחר?
צרות המכוונות לחיבור, ומהחיבור בינינו לחיבור עם הבורא וזהו. לא צריכים הרבה, שני צעדים.
שאלה: האם אתה יכול לתאר צרה כזאת שתצליח לחבר את העם, כמו שאמרת, איזה סוג של צרות צריך?
אני לא יודע, אני לא יכול לקבוע לך. אני לא מכיר את כל הטבע עד העומק כדי להגיד על הזמן או על הצורה הזאת כך או כך, ושאז העם הזה, קשה העורף, יקבל הכול בצורה נכונה וישתנה.
שאלה: מה שכתוב פה הוא העברה מהרצון לקבל לרצון להשפעה.
כן.
שאלה: וגם אפילו כשהרצון לקבל עובר ייסורים רבים, יודע שאין שום דבר שנותן לו בסוף תענוג, הכול בסוף רק בשבילו, והוא עובר פה רק ייסורים. השאלה היא למה הרצון לקבל עדיין לא מוכן להתבטל ולהחליט שזה לא מספיק, שיש פה משהו שאני צריך יותר מלקבל ובשביל להשפיע?
אנחנו רואים שכך זה בפועל. אם היינו מרגישים לפנינו מוות, ממש מוות, במימדים שאין העולם הזה, אין העולם הבא, אלא סוף, יכול להיות שיחד עם זאת היינו מגיעים לפתרון שאנחנו חייבים לעלות למעלה מהחיים האלה ככל האפשר, בכל מה שאפשר. ובהרגשת הצער היינו מגלים את האמצעי לכך, כוח ההשפעה, והיינו מקבלים אותו אולי, אם עד כדי כך היינו כולנו בייאוש, בחוסר כל. אבל בינתיים לא רואים לכך שום התקרבות.
שאלה: אני מצליח להבין איך ייסורים יגרמו לאדם לרצות לנטוש את הרצון לקבל כשהוא יגיד, "די זה לא עובד בצורה הזאת".
לא, לא סתם בצורה הזאת. כשאתה מתקרב לרצון לקבל ורוצה להשתמש בו, אתה מתחיל להרגיש ייסורים כאלו שאתה לא יכול לגעת בו.
שאלה: בסדר, אבל גם הייסורים האלה עדיין לא מביאים אותו לרצות להשפיע, כמו שהוא כותב פה.
כן, זו עדיין רק רתיעה משימוש ברצון לקבל.
שאלה: אז למה בעל הסולם כותב שכל הייסורים, הם "גילוים, מוצעים לעינינו, בכדי לדחוף אותנו, לבטל את קליפת הגוף הרעה, ולקבל צורה השלמה, של רצון להשפיע." איך קורית הקפיצה הזאת?
מאין ברירה. וממה שאנחנו פועלים, אנחנו לא רוצים שהאנושות תגיע למצב של אין ברירה, כי אלו מצבים נוראיים שיכולים להתגלות, מלחמת גוג ומגוג או כל מיני מצבים כאלו, ואנחנו רוצים שזה יקרה מתוך הבנה, הרגשה, השגה וחיבור.
שאלה: אבל לאדם אין בכלל מול העיניים אופציה של רצון להשפיע.
יהיו, יהיו כאלו מצבים שהוא יראה שעל ידי הרצון להשפיע יש יכולת לקפוץ למעלה מהאגו שלו, ולא להשתמש בו בהכרח.
שאלה: האדם צריך לדעת על זה לפני כן?
לכן אנחנו משתדלים, כן.
שאלה: זה יקפוץ בו ללא ידיעה, או שהוא חייב לדעת עוד, לשמוע על זה לפני?
לא, לא, גם בלי ידיעה מראש ומבלי שידברו עימו הוא יוכל לגלות את זה. כן. איך כל אחד ואחד מאיתנו שהיה לו קצת רע ולחוץ בחיים, בסופו של דבר הגיע לכך שהתגלגל לכאן?
שאלה: אז רגע על כך. זה שלכל אחד מאיתנו הגיעה פתאום ההרגשה הזאת, נגיד אצלי, כשאני הגעתי כבר הייתה כאן קבוצה, אז הקבוצה הזאת שהייתה, פעלה עליי כדי שתתעורר בי ההרגשה הזאת, אפילו בלי שהיה מגע?
אין לנו עסק בנסתרות.
שאלה: לא, אני מנסה להבין איך אנחנו פועלים על כל העולם עכשיו.
כן, בצורה כזאת.
שאלה: בעל הסולם כותב בקטע "בוא וראה, בעת שכל בני העולם, יסכימו פה אחד, לבטל ולבער את הרצון לקבל לעצמם", ואז הוא מתאר מה יקרה, ובאחד מהתיאורים היפים הוא כותב "כל אחד היה בטוח, בחיים בריאים ושלמים, שהרי כל אחד מאתנו, היה לו עולם גדול, שידאג בעדו וימלא את צרכיו." ופתאום חשבתי, שאם מסתכלים על זה בצורה של רצון לקבל זה נשמע מאוד יפה "עולם גדול, שידאג בעדו וימלא את צרכיו." אבל זה אחרת אם מסתכלים על זה בעיניים של השפעה.
מה הבעיה?
תלמיד: זו לא בעיה, אני אומר הפוך, ששיש לו הזדמנות לעולם גדול שהוא ידאג בעדו. אנחנו מחפשים את ההסתכלות הנכונה, את המשקפיים הנכונים.
כן. אז יש כאן אינוורסיה.
שאלה: מרגע שאדם מרגיש רע, במה זה תלוי שהוא ייתפס לרעיון הזה של חכמת הקבלה?
זה תלוי בשורש הנשמה.
תלמיד: אם זה תלוי בשורש הנשמה אז מה אנחנו עושים? זה בכלל לא בידיים שלנו.
אבל אחרי שקיבלנו את הכיוון והגענו לכאן, ואנחנו נכללים איכשהו יחד באיזה גובה, באיזו רמה, אז אנחנו צריכים להמשיך.
תלמיד: מי שכאן, ברור שהוא ממשיך כי הוא רוצה להגיע לתיקון, אבל מי שעוד לא הגיע לדרך מרגיש רע. אם ההגעה שלו לדרך תלויה בשורש הנשמה, אז מה אנחנו עושים, זה נראה שזה בכלל לא בידיים שלנו אם האדם מגיע או לא?
לא, אנחנו צריכים בכל זאת לדאוג להפצה ולהביא לכל אחד ואחד הזדמנות להכיר את דרך התיקון.
תלמיד: יש לנו יכולת השפעה על שורש הנשמה? יש לנו יכולת לתפוס את שורש הנשמה של האדם?
כן.
תלמיד: איך?
מה שאנחנו לומדים, על ידי אופני ההפצה.
תלמיד: ברור שזה בסוף על ידי ההפצה, אבל נראה שגם אם האדם מרגיש רע, לא בטוח שתצליח לתפוס אותו. לא בטוח שתגיע לו ללב, אפילו אם מאוד רע לו.
כן ולא.
תלמיד: על זה אני שואל.
אנחנו צריכים לעורר את זה והבורא "יגמור בעדי"1 מה שנקרא.
שאלה: מי שצריך להגיע לפי שורש נשמתו, יגיע גם כך, עם הפצה, בלי הפצה, לא משנה מה יהיה בדרכו, יש תוכנית, הוא יבוא.
כן.
תלמיד: מה אנחנו עושים באמצע?
אנחנו מזרזים את ההתפתחויות של בני האדם.
תלמיד: במה? אם לפי שורש הנשמה האדם בסופו של תהליך יגיע לכאן, מה יש לנו לעשות חוץ מלפתוח לו את הדלת? מה אנחנו מוסיפים פה לבורא?
אנחנו מוסיפים תוכנית התפתחות רוחנית, חברה שתומכת בזה, ואפשרות ללמוד יום יום, להתכלל בכל מיני פעולות שלנו.
תלמיד: זאת אומרת אנחנו מספקים סביבה נכונה להתפתחות לאותה נקודה שבלב שמגיעה לכאן.
תלמיד: אבל עד שאותה נקודה שבלב מגיעה לכאן, מה התרומה שלנו להתפתחות שלה?
אנחנו תורמים להתפתחותה על ידי ספרים, על ידי כל מיני דברים, על ידי טלוויזיה, אינטרנט.
תלמיד: ואם לא היינו מפזרים ספרים ומפרסמים דרך האינטרנט, לפי שורש הנשמה האדם צריך להגיע לכאן בכל מקרה.
כן ולא.
תלמיד: למה לא?
כי זה תלוי בפעולות האדם. תראה איך בעל הסולם היה טורח בזה.
תלמיד: אם יש דחף פנימי רוחני לאדם, אז אני מבין שהוא ידחוף את עצמו, הוא יגיע בסופו של דבר. אז אני מנסה להבין מהצד שלנו מה אנחנו צריכים לעשות או עושים שבאמת עוזר לו. זה שפרסמנו ספר, זה פשוט ביטוי, הנה הוא קרא והגיע, אבל גם בלי הספר אני מבין שהוא היה מגיע לפה.
מי יודע מתי ואיך. זה "אשר נתן אלוקים לעשות"2.
תלמיד: ולמי שאין דחף פנימי לרוחניות לפי שורש הנשמה?
למי שאין דחף לפי שורש הנשמה, העבודה שלו היא לא לעכשיו. זה אחרי שתהיה מין התעוררות כללית בעולם.
תלמיד: ואין לנו יכולת לפעול עליו, לזרז את ההתפתחות?
אנחנו פועלים בזה שהכול פתוח, הדלת, הספרים והכול, אבל אתה מבין שזה לא פשוט.
שאלה: אמרת שיש ייסורים מכוונים ולא מכוונים נקרא לזה.
כן.
תלמיד: אם אני מבין נכון, זה לא מהצד של הבורא אלא מהצד של מי שמרגיש את הייסורים.
כן.
תלמיד: כתוב פה שכל הייסורים הם גילויים שמוצעים לעינינו בשביל לדחוף אותנו וכולי, ולנו יש בחירה איך לפרש נכון את הייסורים. אבל כשמדובר על עם ישראל, נניח על אירוע כמו השביעי לאוקטובר, אין להם את ההבחנה הזאת בין ייסורים מכוונים ללא מכוונים.
אלו היו ייסורים שמכוונים נגד העם.
תלמיד: מה זה אומר?
לנענע אותנו.
תלמיד: איך העם יכול להשתמש בייסורים כאלה נכון?
העם לא יכול. העם רק יכול להצטער ולצעוק ולבכות.
תלמיד: אז מה זה נקרא לנענע אותם? מה מטרת הנענוע הזה?
בכל זאת העם על ידי זה מתקדם.
תלמיד: יש בחירה חופשית לעם?
לא.
תלמיד: אז מה זה אומר שמתקדמים אם אין בחירה חופשית?
מתקדמים אפילו בלי בחירה חופשית. כך זה, כולנו דומם.
קריין: קטע מספר 21.
"אין אדם חי לצורך עצמו, אלא לצורך השלשלת כולו, באופן שכל חלק וחלק מהשלשלת, אינו מקבל את אור החיים לתוך עצמו, אלא רק משפיע אור החיים, לכללות השלשלת."
(בעל הסולם. "הקדמה לספר "פנים מאירות ומסבירות"", אות כ"ב)
שאלה: אתמול היתה הרצאה בזום לישראלים שמתגוררים בארצות הברית שנמצאים בדאגה ופחד ממצב האנטישמיות. חלק מהקהל הרגיש את זה על הבשר ורצה להירשם לקורס שלנו, להתחיל ללמוד יותר לעומק, אבל אחרים ראו בפתרון סוג של נאיביות. איזה עוד ייסורים אנשים צריכים לעבור כדי להתחיל לשמוע, להתקרב לחכמה הזאת?
למי שחי בארצות הברית, יש שתי אפשרויות. להתכלל בעם סביבו כך שהוא לא יהיה נבדל וכך להימנע מכל מיני מכות פיזיות שיבואו עוד מעט. אני חושב שאם הם מסתכלים על מה יש לנו כאן, אז גם כאן לא רואים שקורה משהו טוב, מבחינה ביטחונית וגם מכל הבחינות, אז אני לא יודע מה להגיד לך.
תלמיד: את המכות שאתה רואה בארצות הברית, אתה רואה ספציפית על יהודי ארצות הברית?
במיוחד, כן.
תלמיד: ואתה מאמין שאפשר להתבולל, לגמרי להיטמע כך שלא תהיה נבדל?
אנשים שרואים נכון את המצב, מבינים שאין הזדמנות להתבולל. אין. אתה יכול להיכנס לחיות בין הדובים הלבנים, אבל זה לא יציל אותך.
תלמיד: מתי אתה רואה שגם היהודים בארצות הברית, גם היהודים שחיים בישראל מגיעים לכאב משותף, שכל היהודים בעולם ירגישו צרה משותפת?
אם חס ושלום זה יגיע למצב כמו שהיה במלחמת העולם השנייה, אז אולי כל היהודים יתחילו לצעוק, אולי אז זה יעזור.
תלמיד: אז לא שמעו, גם לא את בעל הסולם.
אז לא שמעו כי לא היה להם משהו ביד, מה לעשות עם עצמם, איפה לעשות וכן הלאה.
תלמיד: והיום?
והיום זה כבר יכול להיות, אבל על ידי המכות שיעוררו אותנו לבירור.
תלמיד: אמרת קודם שיש ליהודי בארצות הברית היום שתי אפשרויות, הראשונה היא להתכלל עם העם מסביבו כך שלא יהיה נבדל. מה האפשרות השנייה?
האפשרות השנייה היא להיות יהודי חזק ולא להיכנע לשום דבר, חוץ מהדרישה שמגיע לו, מה שמגיע.
תלמיד: ויחס כזה, להיות יהודי חזק, לא יעורר כלפיו שנאה כפולה?
לא. אנחנו חייבים להבין שיש לנו מקום על פני כדור הארץ, שיש אומה ומדינה כזאת ומקום לזה. זה מה שאנחנו חייבים להראות לכל העולם, ואז נגלה את הכוח העליון.
תלמיד: מה זה להיות יהודי חזק?
יהודי חזק נקרא שיש לו בידיים את היסוד שלו. שהוא נמצא כאן מתחילת הבריאה וחייב להיות כאן עד סוף הבריאה, והגלים האלה שעוברים על פני כל כדור הארץ, לא ישנו לו כלום.
שאלה: קראנו קודם, "אין אדם חי לצורך עצמו, אלא לצורך השלשלת כולו, באופן שכל חלק וחלק מהשלשלת, אינו מקבל את אור החיים לתוך עצמו, אלא רק משפיע אור החיים, לכללות השלשלת." (בעל הסולם. "הקדמה לספר פנים מאירות ומסבירות", אות כ"ב). זה התנאי שנראה לי הכי קשה ברצון לקבל.
אבל זו עובדה לפי מה שאנחנו לומדים, אלה חוקי הטבע, זה לא תלוי בנו.
תלמיד: אבל לשמוע את המשפט הזה "אין אדם חי לצורך עצמו", זה נראה לי הדבר הכי קשה לרצון לקבל לעשות.
בסדר, אבל זה כבר דבר ידוע, מורגש, ואם אנחנו רוצים או לא, אנחנו מדי פעם שוב ושוב מתקרבים אליו עד כדי כך שכל חוטי הקשר בינינו יוצאים החוצה מהבלבול ודורשים סדר.
תלמיד: הוא אומר פה לא ממש לבטל את עצמך לגמרי, אלא יותר למוסס את עצמך לתוך הסביבה. להיות חלק מהשרשרת, זה לא ממש לבטל לגמרי את עצמך או להוציא את עצמך מהמשוואה.
לא. אתה חייב להיות עם העולם כולו, אתה חייב לפעול לטובת המציאות, לטובת האנושות.
תלמיד: ואיך אני עושה את זה בתוך העשיריה? עניין הביטול, זה הצעד הראשון, זה הצמצום למעשה.
כן.
תלמיד: זה מה שפותח לך את שאר האפשרויות, להתקדם עד אור חוזר.
כן.
תלמיד: זה המקום הכי קשה, איך עושים את הצעד הזה של ביטול, צמצום.
אנחנו צריכים שוב ושוב ללמוד איך עושים את זה בתוך הקבוצות הקטנות, ולהשתדל לעשות את
זה כאן, ואחר כך אולי נהיה כבר מוכנים, להעביר את זה לכל המציאות, לאנושות כולה.
קריין: קטע 22.
"האדם הרוצה לעבוד ה' באמת, צריך לכלול עצמו עם כל הנבראים וכן צריך לחבר עצמו עם כל הנשמות ולכלול עצמו עמהם והם עמו, היינו שלא תשאיר לך, רק מה שצריך לחיבור השכינה כביכול. ולזה צריך קירוב ורבוי אנשים, כי לפי רבוי האנשים העובדים את ה', יותר מתגלה אליהם אור השכינה, ולזה צריך לכלול עצמו עם כל האנשים ועם כל הנבראים, והכל לעלות לשורשן, לתיקון השכינה." ("דגל מחנה אפרים". פרשת שלח).
שאלה: מה ההבדל בין זה שהאדם צריך לכלול עצמו עם כל הנבראים, לבין "וכן צריך לחבר עצמו עם כל הנשמות"?
עם כל הנבראים זה תיקון חלקי, פרטי, הייתי אומר דיסקרטי, ועם כל הנשמות זה כבר עניין של נשמה אחת כללית.
(סוף השיעור)