שיעור בוקר 06.12.2024 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 155,

"הקדמה לפתיחה לחכמת הקבלה", אות ז'

קריין: בעל הסולם, עמ' 155, "הקדמה לפתיחה לחכמת הקבלה", אות ז'.

אות ז'

"עתה תבין מ"ש (בעץ חיים ענף א' הנ"ל) שסבת בריאת העולמות הוא לפי שהנה הוא ית' מוכרח שיהיה שלם בכל פעולותיו וכוחותיו וכו' ואם לא היה מוציא פעולותיו וכוחותיו לידי פועל ומעשה לא היה כביכול נקרא שלם וכו' עכ"ל. שלכאורה תמוהים הדברים, כי איך אפשר שמתחילה יצאו פעולות בלתי שלמות מפועל השלם עד שיהיו צריכים לתיקון. ובהמתבאר תבין זה כיון שעיקר כלל הבריאה אינו, רק הרצון לקבל, הנה הגם שמצד אחד הוא בלתי שלם מאוד להיותו בהפכיות הצורה מהמאציל, שהוא בחינת פירוד ממנו ית', הנה מצד הב' הרי זה כל החידוש והיש מאין שברא, כדי לקבל ממנו ית' מה שחשב להנותם ולהשפיע אליהם. אלא עכ"ז אם היו נשארים כך בפירודא מהמאציל לא היה כביכול נק' שלם, כי סוף סוף מהפועל השלם צריכים לצאת פעולות שלמות. ולפיכך צמצם אורו ית' וברא העולמות בצמצום אחר צמצום עד לעוה"ז, והלביש הנשמה בגוף מעוה"ז וע"י העסק בתורה ומצוות משגת הנשמה את השלימות שהיה חסר לה מטרם הבריאה, שהוא בחינת השואת הצורה אליו ית'. באופן, שתהיה ראויה לקבל כל הטוב והעונג הכלול במחשבת הבריאה, וגם תמצא עמו ית' בתכלית הדבקות, שפירושו השואת הצורה, כנ"ל."

תלמיד: מה זה פעולות שלמות?

שלמות היא כלפי הבורא, שהוא רואה בזה את שלימות פעולותיו.

תלמיד: אני הפוך ממנו, איך אני יכול להוציא פעולות שהן כביכול שלמות, אם אני לא שלם?

כשאתה משתוקק להשלים את פעולות הבורא, דווקא במה שאתה בלתי שלם, אז אתה הופך את הפעולות שלו לשלמות. כי הפעולות שלו הן אנחנו, ולכן כל עוד לא נהיה שלמים, פעולות הבורא, שהן אנחנו, לא יהיו שלמות.

תלמיד: מה זה אומר להשלים את פעולות הבורא?

פעולות הבורא הן בריאה והשגחה על הנבראים, ואנחנו צריכים ללמוד מהו הטבע שלנו ואיך אנחנו יכולים להשלים בו את השלמות החסרה.

תלמיד: אנחנו מדברים על חיבור, אחדות בינינו.

כן.

תלמיד: כשאנחנו שואפים ודורשים את החיבור הזה, איך אנחנו ממשים את השלמות הזאת, איך אנחנו מרגישים בינינו שהגענו לנקודה הזאת שנקראת שלמות, איך אנחנו צריכים להביא את עצמנו לכך שתהיה שלמות?

אנחנו צריכים להידמות לבורא, שהוא השלם, ומתוך זה נבין איזה סוג שלמות חסרה לנו, איך להשיג אותה ואיך ליישם אותה.

תלמיד: כמו שאני מבין, דווקא מתוך החיסרון שאנחנו מגלים בינינו, אנחנו יכולים לגלות את שלמות פעולותיו כביכול?

כן.

תלמיד: מה היחס הנכון כשניגשים לעסוק בתפיסת המציאות? נאמר לנו שכל המציאות היא בעצם אורות ונשמות או אור עליון ונשמת אדם ראשון, ולא עניין של המכאניקות בעבודה. מאוד קשה העסק הזה של תפיסת המציאות כי להרבה מהמחשבות אין בעצם מילים בשפת בני אדם ולכן אי אפשר לדבר עם החברים על זה, זה כמו תנועה כזו של חיפוש פנימי וניסיון להיאחז ולייצב שהוא מאוד מאוד אישי. מה היחס הנכון כשניגשים לעסוק בתפיסת המציאות?

היחס הנכון הוא שנראה את כל המציאות כפעולות הבורא, ואז נרגיש בחסרון שיש במציאות אותם המקומות שאנחנו צריכים להשלים אותם. מזה נעשה גם שותפים לבורא בשלמות הבריאה ונעלה את עצמנו לדרגה שבאמת נזכה להיות נבראים, פועלים כדי להשלים את הבריאה.

תלמיד: באות ג' בעל הסולם כתב "כן יגדל ההנאה והתענוג. ותדע שהרצון לקבל ההוא הוא כל עצמותה של הנשמה מבחינה התחדשות ויציאת יש מאין, ונבחן לבחינת כלי של הנשמה. ובחי' ההנאה", זו היתה ההתחדשות. ובאות ז' הוא כותב "הנה מצד הב' הרי זה כל החידוש והיש מאין שברא, כדי לקבל ממנו ית' מה שחשב להנותם ולהשפיע אליהם." אני חושב על העשירייה ועל ההכנה לשיעור בוקר, על ההכנה למפגש עם העשירייה, על כך שאנחנו צריכים לבוא עם איזשהו ניסיון וחידוש. איך אנחנו מכוונים את עצמנו כל פעם לבוא עם אותו ניסיון וחידוש להכנה לשיעור בוקר, להכנה למפגשים? כי ההתחדשות היא פועל יוצא מלמעלה, זה כאילו הבורא לדעתי, והחידוש זה הגילוי של התחתון, איך אנחנו מביאים את הכוונה?

על ידי זה שמתעמקים בכמה אנחנו לומדים מפעולות הבורא וכמה אנחנו מסוגלים להבין מה מטרת הבריאה שלנו, ובצורה כזאת מגיעים לאט לאט להשלים את הבריאה.

תלמיד: ענית עכשיו לחבר שהחיסרון שאנחנו מרגישים במציאות זה אותו המקום שאנחנו צריכים להשלים אותו. אני מרגיש הרבה חיסרון במציאות, מה זה אומר, את הכול אני צריך להשלים?

כן.

תלמיד: איך אני יודע מה העדיפות?

גם את העדיפות אתה צריך להרגיש, לגלות, וכך להתקדם.

תלמיד: כי אני רואה שיש חיסרון בחברה, חיסרון בעולם כולו, חיסרון בכל מקום. יש הרבה כאב, הרבה צער, הבורא מגלה המון הזדמנויות לתפילה.

כן, זה נכון. ואנחנו צריכים לגלות את החסרונות האלה ובעיקר על ידי תפילתנו, להשתדל שהבורא ישלים אותם.

תלמיד: לרוב החסרונות האלה, מצד איך שאני מרגיש אותם, הם מלובשים במשהו גשמי יותר, כאבים כאלה ואחרים, חיסרון לפרנסה וכן הלאה. איך אני יכול לברר את החסרונות האלה בפנים, כך שהם יהיו פשוטים יותר, שיהיה אפשר לכוון אותם יותר למקור?

אני צריך לעבד את החסרונות האלה בקשר עם חבריי וללמוד בכוונה לרצות לראות את החסרונות האלה בצורה ברורה ופתוחה ובריאה, כדי שאני אוכל על ידי הפעולות שלי להשלים אותם.

תלמיד: אילו פעולות יש לי?

כשאנחנו לומדים על הבריאה אנחנו מגלים שיש בה הרבה חסרונות, ואז אנחנו משתדלים להשלים את החסרונות האלה על ידי המעשים שלנו.

תלמיד: המעשים הם בחוץ, בפנים, גם וגם?

הייתי אומר שבסופו של דבר כל ההשלמה היא על ידי שינוי באדם עצמו. וזה שנראה לנו שיש הרבה צרות ובעיות בעולם, אני צריך להבין שאני הסיבה לכך שהן מופיעות לפניי, ובמידה שאני יכול לתקן את עצמי, לעשות את עצמי כחלק המשלים בבריאה, במידה הזאת אני אראה את הבריאה יותר מתוקנת.

תלמיד: לזה קוראים "נשמת אדם תלמדנו"?

גם.

תלמיד: הבורא ברא את הנברא כדי שיגיע לתכלית השלמות, אז למה הנברא אמור להגיע למחשבת הבריאה, לתענוגים שיש במחשבת הבריאה, ולא לתענוגים באופן בלתי מוגבל? למה יש הגדרה של מחשבת הבריאה?

כי היא כוללת את הכול.

תלמיד: אבל בשלב כלשהו הנברא נברא, האם אפשר להגדיר אותו כמו בורא?

לא.

תלמיד: אז האם יש משהו לפני זה? לפני שהנברא נברא הוא לא יכול להגיע לשם, כי יש הגבלה של מחשבת הבריאה בשבילו, בנקודה מסוימת.

אני לא רואה את זה.

תלמיד: נשמע שאנחנו צריכים להשלים את הבריאה בשביל להגיע למטרת הבריאה. האם לרצות להיות שותפים לבריאה זו כוונה נכונה?

כן.

תלמיד: כשאדם רואה משהו שמצער אותו מחוץ לו, והוא מרגיש צער באותו רגע, איך הוא עושה את התהליך הרגשי ועובר ממצב שהוא מרגיש צער למצב שהוא רואה שהבורא גילה לו משהו, ויש לו הזדמנות לתקן הרגשה פנימית, לעבור מצער, לשמחה, להודיה, למשהו טוב. איך עושים את המעבר הרגשי הזה, זה מעבר חד?

אני חושב שאנחנו צריכים להרגיש עד כמה אנחנו מקולקלים, ואז להחליט שכל תיקון הבריאה הוא בתיקון האדם, וחוץ מזה אין לנו מה לעשות. לכן אנחנו צריכים להתרכז בחברה שלנו קודם כל ולראות איך אנחנו מתקנים אותה, את העשירייה, את החיבור של העשיריות וכן הלאה.

תלמיד: אז השלב הראשון הוא קודם כל שכלי, להגיד בשכל שאם יש פה משהו, קלקול, זה התגלה אצלי?

הקלקול התגלה בבריאת האדם, והבורא רוצה בקלקול הזה ואנחנו רק צריכים לגלות אותו, לפתוח אותו ולתקן.

תלמיד: אז בעצם המגרש שאני פועל בו הוא שונה לגמרי מהמגרש שהתגלה בו הצער, כי הצער הזה התגלה כלפי משהו מחוץ לי, ובכלל העבודה היא במקום אחר לגמרי וצריכה להיות במשהו שקשור בהגברת החיבור?

כן.

תלמיד: התגלה איזה קלקול, הוא תוקן, אז איך אתה יודע שעשית, שהצלחת בפעולה? מה הסימנים שאתה יכול לראות שהצלחת בפעולה?

קודם כל נלמד על זה, וכמו שבינתיים אפשר להבין, אז הקלקול מתגלה בחוסר חיבור בינינו, בחוסר התאמה בינינו, ובחוסר רצון, דחף פנימי להיות המשלים את הבריאה, זה קודם כל.

תלמיד: ככל שהקלקולים מתגלים, ככה ההזדמנות להתפתחות יותר גדולה?

כן.

תלמיד: למה הבורא מעביר פתאום אחריות לנברא על השלמת הבריאה?

כי הוא ברא אותו מלכתחילה בצורה כזאת, שמרכז הבריאה זה אדם, ובו מתגלים כל החסרונות שבבריאה שהבורא הציג, עשה, ולכן בתיקון האדם יש תיקון העולם.

תלמיד: שאנחנו אומרים "שלמות פעולותיו", למה מתכוונים?

"שלמות פעולותיו", כלומר שסך הכול הבריאה היא מערכת אחת, שנמצאת בשלמות הפנימית שלה ולא צריכה להוסיף לעצמה שום דבר, ורק האדם, שהבורא ברא אותו בכוונה מיוחדת, מקולקל מתחילתו, צריך לגלות את הסיבה לזה דרך התיקון שלו, של עצמו.

תלמיד: כל עוד הרצון לקבל לא מתקן את עצמו הפעולה לא שלמה?

לא.

תלמיד: אז מה זה שלמות פעולותיו?

"שלמות פעולותיו", שאנחנו מגלים עד כמה הבורא רוצה שפה כל הפעולות שלו יתגלו, וכך העולם יבוא לתיקון שצריך לבוא.

תלמיד: זה עדיין לא ברור, כי במחשבה אחת הוא ברא הכול בצורה מושלמת.

לא מושלמת.

תלמיד: לא מושלמת?

לא, העולם הוא לא מושלם אפילו לא העולם, אלא העולמות.

תלמיד: נניח שהבורא לא ברא את הבריאה בצורה מושלמת, ומה בדיוק לא מושלם בבריאה שהוא ברא?

בעצם פעולות האדם.

תלמיד: איך מזהים את הפער בין השלמות של הבורא לבין חוסר השלמות של הנברא?

מהניסיון בעבודה שלנו.

תלמיד: ואיזו תפילה יש לאדם להעלות כדי להשלים משהו בבריאה?

האדם צריך לגלות את פעולות הבורא ופעולותיו של עצמו, ולראות עד כמה שהן שונות ובאיזה סדר מתגלות, וכך להשתדל לתקן את עצמו.

תלמיד: עדיין לא ברור, כי אני צריך להצדיק את הבורא על כל התהליך, כולל כל הקלקולים ולראות שהכול שלם?

כן.

תלמיד: או להגיד, "לא. הבריאה לא שלמה"?

לא לא.

תלמיד: "ואני צריך להשלים אותה".

כן. אני צריך לגלות שהבריאה היא לא שלמה והבורא ברא אותה בכוונה כדי שיהיה לי מקום לתקן אותה.

תלמיד: ומה זה "להצדיק"?

להצדיק שהוא ברא את זה לטובתי.

תלמיד: להלביש נשמה בתוך הגוף, מה הכוונה?

"גוף" זה נקרא רצון, "נשמה" זה נקרא אור שממלא את הרצון.

תלמיד: כתוב, "צמצם אורו ית' וברא העולמות בצמצום אחר צמצום עד לעוה"ז," מה נברא מתוך צמצום? איזו פעולה מיוחדת זו, שדווקא מתוך צמצום נולד משהו? זה כאילו הפוך ממה שאנחנו מבינים במציאות שלנו, שמצמצמים ולא נשאר כלום, ופה דווקא מתוך הצמצום נוצרו כל העולמות. מה בדיוק נולד פה?

צמצם את האור שלו, את הנוכחות שלו, ולכן נעשה מקום לבריאת העולמות.

תלמיד: איזו פעולה הפוכה אנחנו עושים, כדי למלא את הצמצום הזה, לחזור חזרה בתהליך הזה?

אנחנו מגלים אי שלמות בבריאה ומתקנים את אי השלמות בבריאה על ידי זה שמשלימים אותו.

תלמיד: במה משלימים?

משלימים בפעולות שלנו.

תלמיד: אמרת שהקלקול התגלה בבריאת האדם, הבורא רוצה בקלקול הזה ואנחנו צריכים לגלות אותו, לפתוח ולתקן. איך אנחנו פותחים את זה? מה זה אומר?

הבורא רוצה שאנחנו נגלה קלקולים שהוא עשה בכוונה, ואנחנו יכולים לגלות אותם ככל שאנחנו גדלים, ולפי ההכרה, ההבנה בחוסר השלמות שבבריאה, אנחנו יכולים להוסיף לבריאה את שלמות פעולותינו.

תלמיד: אנחנו אחראים למציאות שלפנינו. עד כמה קבוצה בכל מדינה אחראית למה שקורה בה?

אני לא יכול להגיד שזה רק תלוי בקבוצה שקיימת באותה המדינה או חלק העולם, אבל צריכים על ידי חיבור בינינו להגיע למצב שאנחנו נרגיש את העולם, את כל האנושות כבחיבור מושלם שהוא מתקן את העולם.

תלמיד: האם התיקון של עצמנו מתקן את הבריאה כולה?

כן.

תלמיד: מדוע דווקא השוואת הצורה היא תנאי לדבקות בבורא ולא איזו פעולה אחרת?

בהשוואת הצורה אנחנו משווים את עצמנו לבורא, בכוונות, בפעולות, ובזה מתקנים את המציאות. הבורא כביכול החסיר את השלמתו מהמציאות ונתן לנו אפשרויות לגלות חוסר שלמות בבריאה ולהשלים אותה. הפעולות, המקומות, הם על ידי זה שאנחנו מתקנים אותם, משלימים אותם.

תלמיד: למה אומרים שזה לא מצב מושלם שהנברא נברא בצורה כזאת, הרי הוא ברא אותו בצורה כזאת שזה המצב הכי טוב בשבילו, לכן זה כן צריך להיות מצב מושלם.

המצב הכי טוב זה לא המצב שהבורא ברא, אלא שהבורא מתכוון שהנברא יגלה מה שחסר לו ויגיע לתיקון ולמצב הסופי שהבורא התכוון מלכתחילה, בכוחותיו.

תלמיד: לכן זה צריך להיות המצב המושלם.

שנגיע אליו.

תלמיד: לפעמים נשמע שהעבודה של התיקון היא עבודה אישית של האדם כלפי הזולת, שהוא צריך לתקן את עצמו, הוא צריך להתבטל כלפי הקבוצה. האם זה נכון?

זה כך נראה מלכתחילה, אבל אחר כך אנחנו מגלים שהכול תלוי בחיבור בעשיריות שלנו.

תלמיד: איך אנחנו יכולים לעזור זה לזה בתיקון, או לנצל את כל הכוחות שיש לנו בכלי העולמי כדי לזרז את התיקון?

כדי לעזור ולזרז את התיקון, כל אחד צריך לדאוג לחברים בעשירייה, כך שכולנו נבין וכולנו נחשוב איך אנחנו מתחברים מהר לעשירייה שלמה. בזה בעצם אנחנו גורמים לכל המציאות להגיע למצב המתוקן.

תלמיד: כל עשירייה עובדת על חלק אחר או על דברים אחרים, ויש להם יתרונות אחרים מעשיריות אחרות. איך אנחנו יכולים לקבל כוח מעשיריות אחרות ולעזור זו לזו בתיקון?

רק דוגמאות אנחנו מקבלים מעשיריות אחרות, וזה עוזר לנו גם לחשוב מה חסר לנו.

תלמיד: האם יש את מרכז הקבוצה הכללית העולמית שכלפיו אנחנו יכולים לעבוד?

כן.

תלמיד: מה יש שם במרכז של החיבור העולמי שלנו?

אנחנו עוד לא גילינו, אבל יש איזו צורה כזאת של כול המערכת שלנו שיש לה גם מין מרכז.

תלמיד: האם זה הלב הכללי שלנו?

כאילו, כן.

תלמיד: איך אפשר שהלב הכללי שלנו יהיה חם, רחב ועוטף את כל העשיריות, ומוסר את כל מה שיש בכל העשיריות לכל העשיריות, כך שכולן ירגישו ביטחון, חום וגדלות הבורא?

זה הכול תלוי בחיבור ובכוונה שלנו, בחיבור בינינו ובכוונה.

תלמיד: איזה חיבור ואיזו כוונה צריכים להיות כדי שיהיה לנו לב רחב וחם שעוטף את כולם?

אתה קורא על זה בכתבי בעל הסולם. אנחנו רוצים שכל העשיריות יהיו מחוברות, ושהשלמות מהחיבור שלהן תשפיע על כולם.

תלמיד: ואיך אפשר שעשירייה אחת תתקן עבור האחרת?

כשכולם חושבים על התיקון הכללי, אז זה תופס בתוכו גם את התיקונים הפרטיים שבכל עשירייה.

תלמיד: קודם אמרת שנשמה היא אור שממלא את הרצון.

כן.

תלמיד: ופה כתוב, "וע"י העסק בתורה ומצוות משגת הנשמה את השלימות שהיה חסר לה מטרם הבריאה". אור שממלא, איך זה שחסר לאור עצמו משהו? זה נשמע שהוא הרצון לקבל.

אנחנו מודדים את האור גם לפי הכלים. ולכן אותו אור שעוד חסר למלאות את הכלי, לתקן אותו, זה האור שחסר.

תלמיד: אבל נשמה היא משהו שנמצא בתוך אדם, למשל הדקירה שהאדם מרגיש בתוכו.

אני לא מבין מה שאתה אומר עכשיו. אין דבר כזה לפי ההגדרות שלנו.

תלמיד: אבל אומרים "נשמת האדם תלמדנו". האם האור שמגיע לכלי הוא מלמד אותו?

כן. הוא נותן לכלי הרגשה עד כמה הוא עדיין לא שלם.

תלמיד: זה הצמצום והחושך שעושה את זה, ואז מאיר לו משם.

אתה מוסיף, ואני לא חושב שזה נכון.

תלמיד: האם אפשר להשיג את שלמות הפעולות בלי להשיג את שלמות הכוונה קודם?

לא.

תלמיד: כדי להתקרב לבורא ולעשות את הפעולות המשלימות, האם עליי להתרחק מהתכונות שלי?

כן.

תלמיד: חוסר היכולת שלי להגיע לדבקות עימו יתברך, האם זה מעיד על כך שאני עדיין תקוע עם הרצון לקבל, הגאווה והאגו?

כן.

תלמיד: אתמול דיברתי עם חבר בעשירייה, ניסינו לברר מה חסר. אנחנו רוצים להתקדם, להתחבר יותר. עברו כל מיני רעיונות מה מפריע, ובסוף הרגשנו שבאמת מה שחסר זה רצון אמתי, רצון מספיק חזק לרוחניות, רצון לתיקון. מהבורא אנחנו מקבלים הכול, גם בדברים שנראים לנו לא טובים, הוא רוצה לתת לנו מקום לעבודה. איך אנחנו מזרזים את התהליך שנזכה לרצון מספיק חזק?

על ידי הרצון. על ידי הרצון להיות יותר חזקים, יותר מחוברים, נגיע למצב שנהיה יותר חזקים ויותר מחוברים.

תלמיד: פה נכנס גם עניין הערבות.

ערבות ותפילה בעיקר.

תלמיד: אולי דווקא לא לחשוב על הרצון שלי, אלא כל הזמן לחשוב איך אני מחזק את הרצון של החברים והם כלפיי.

גם זה נכון.

תלמיד: יש מאמץ לבנות את הכוונה, את התפילה, את הערבות שעכשיו החבר דיבר עליה, זה מורגש כמאמץ העיקרי כל הזמן. באותו זמן יש את ההתבוננות הפנימית עד כמה אני כל הזמן רוצה עבור עצמי ולא מסוגל לצאת מזה. הדברים האלה לא מסתכרנים לי לפעולה אחת. האם אלה שתי פעולות, נקודות מאמץ שונות, או שזה נמצא באותו מקום?

זה גם וגם. באמת הפעולות שלנו צריכות להיות מכוונות לתוצאה אחת.

תלמיד: אנחנו שומעים בתשובות שאתה בעיקר מכוון אותנו למאמץ בחיבור, בכוונה, בתפילה.

כן.

תלמיד: בספר אני קורא הרבה על כלי שצריך לעשות צמצום, מסך, אור חוזר.

אין לנו לא צמצום, לא מסך ולא אור חוזר, ולכן אין על מה לדבר.

תלמיד: אז המיקוד מצדי זה המיקוד בחיבור, בתפילה, בבניית הכוונה, ולא לחפש את אותן פעולות שאני לא קיים בהם עדיין.

נכון.

תלמיד: כתוב שמהפועל השלם צריכות לצאת פעולות שלמות, אבל זה לא קורה. לא הזומים, לא הדיבורים, לא הלימודים בבוקר ולא הכנסים, כלום לא עוזר. אני לומד כבר הרבה שנים ורק עוקפים אותי מצד שמאל, אני שוכח מאיפה באתי. כאשר אתה אומר אתם לא מחוברים, האם נמשיך עוד מאה שנה ככה ולא יקרה כלום? מה חסר לנו?

חסר רצון.

תלמיד: סעודות, זומים, כנסים, האם הם לא עוזרים לרצון להשתנות?

אנחנו מקווים, אבל עוד לא.

תלמיד: האם כך נגמור את החיים, כשאתה אומר עוד לא ועוד לא?

אם יש לך עצות לזה, אז אני מוכן לשמוע.

תלמיד: מה הפתרון? אתה הצלחת לעשות את זה עם מספר מצומצם של אנשים. מה חסר לאנשים שעדיין לא הגיעו לחיבור שאתה מדבר עליו כל הזמן? אנשים אחרי שלושים שנה הלכו מפה כי הם לא הגיעו לזה. למה אתה מצפה, שכולם יברחו מפה?

אני לא רוצה שיברחו, אבל אני גם לא יכול להחזיק אותם בכוח. בכל שיעור ושיעור אני צריך לגלות להם עוד קצת ועוד קצת שאנחנו צריכים להתקרב לבורא.

תלמיד: כל יום מתקרבים. אנשים מוציאים את הנשמה שלהם, מוותרים על חיי המשפחה, וזה לא קל, זה הרבה שנים. למה זה לא קורה?

אם זה כל כך חשוב לך, אז למה בהתאם לזה אתה לא מבקש?

תלמיד: אין לך מושג כמה אני מבקש, כל כך הרבה אני מבקש.

אז אתה רוצה להגיד כך, או שהבורא לא קיים, או שהוא לא שומע, או שהתפילה שלי לא מגיעה אליו.

תלמיד: זה בדיוק, התפילה שלי לא מגיעה אליו. כבר דיברנו על זה אלף פעם, על החטופים, על המלחמות, ולא מרגישים שמשהו חיובי קורה, אלא להיפך, נהיה יותר גרוע. אתה לא מאמין שאתה חי במדינה שככה מתנהגים אחד לשני. ואני שואל איפה הסוף, מתי יתהפך העניין ונתחיל לראות משהו מועיל.

אתה בנית את החברה הזאת.

תלמיד: אני בניתי את החברה הזאת?

כן.

תלמיד: לא ציפיתי שיהיה ככה.

לא ציפית, אז מה?

תלמיד: מה לפי דעתך אפשר עוד לעשות כדי שסוף כל סוף יקרה משהו חיובי? מספיק עם הצרות האלה מסביב.

לעשות תיקון.

תלמיד: אתה אומר שאין חיבור. מה חסר בחיבור?

בחיבור חסר חיבור.

תלמיד: מהו אותו חיבור שאתה מדבר עליו כל הזמן?

שנהיה כולנו כאיש אחד בלב אחד.

תלמיד: איך מגיעים לזה? אתה אומר, אין לכם חיבור. אז מה אנחנו עושים פה? מה צריכים להוסיף?

אנחנו צריכים להוסיף רצון לחיבור.

תלמיד: ואין לנו רצון לחיבור?

לא.

תלמיד: אתה רואה פה אדם אחד שלא רוצה חיבור?

אני רואה כאן את כולם, כל אחד נמצא בתוך הרצון שלו ולא רוצה לצאת ממנו כדי להתחבר עם החבר.

תלמיד: אז מה הוא צריך לעשות, להרוג את עצמו?

לצאת מהרצון שלו.

תלמיד: האם זה כל הקושי שלנו?

כן.

תלמיד: תראה כמה זה קשה, תראה כמה זה בלי אפשרי.

בסדר. זה קשה, נכון, אבל לא בלתי אפשרי.

תלמיד: לא בלתי אפשרי?

לא, בעזרת ה'.

תלמיד: קודמי הצליח להקפיץ אותי, ואני רוצה להזכיר לו, שביום שצה"ל עשה פעולה מוצלחת הוא כל כך התאמץ להוכיח שזה בזכותנו, ואמר לרב, שבדיוק באותו זמן שזה קרה, אנחנו שאלנו את השאלה הזאת, ובדיוק ענינו את התשובה הזאת. וזה ממש פלאי פלאים איך שזה קרה באותו זמן. הוא דיבר על זה כל היום שזה בזכות מה שאנחנו עושים. אז רציתי להזכיר, שאנחנו עושים דברים טובים ודברים מעולים ואנחנו נמשיך להתחבר, נמשיך להיות ביחד עד גמר התיקון.

אמן.

תלמיד: הבורא עם מחשבה אחת סגר את כל המציאות, גם מצב שלם שנסתר מאיתנו, מצב של גמר התיקון, וגם מצב בלתי שלם שזה תוצאה משתי השבירות. ושני המצבים נסתרים מאיתנו, המצב השלם בטוח שנסתר וגם המצב הבלתי שלם. כי להגיד מהמצב הבלתי שלם מתוך העולם הגשמי שלנו, נראה לי זה לא כל כך נכון, כי חכמת הקבלה בכלל לא מתייחסת או מתעסקת במשהו זמני ומופשט.

אתה יכול לתת הגדרה מה זה מצב בלתי שלם, אותו מצב שמשם אני יכול להגיד, אני בלתי שלם?

כל מצב שהוא לפני גמר התיקון, אפשר לקרוא אותו בלתי שלם, כי יש לפניו עוד פעולה שהוא צריך לעשות ולהיות יותר שלם.

תלמיד: אתמול היה לי ויכוח עם חבר מהעשירייה. יש לו דעה שלו ולי דעה שלי, לא התחברנו. אז זה מצב בליתי שלם?

זה ודאי מצב בלתי שלם, אבל צריכים בכל מצב להגיע להבנה שאנחנו בדרך ועלינו לעשות מאמצים להתחבר.

תלמיד: מצב בלתי שלם קשור לרוחניות ולא קשור לגשמיות?

כן, במיוחד.

תלמיד: זאת אומרת, יש איזשהו נקודה בתוך הרצון של בן האדם שהוא יכול 100% להגיד, שבא איזה כוח מבחוץ ולא אני והכוח מבחוץ בא וגילה לי אותו מקום השבור. כמו שהרב"ש מסביר לנו, שאתה עושה ניקיון אז נראה כאילו הכל בסדר, וכשאתה מדליק מנורה אחת, אתה רואה כתם פה, כתם שם וכשאתה מדליק שתי מנורות אתה רואה עוד יותר לכלוך. זאת אומרת, אנחנו צריכים למשוך באיזושהי צורה מאור המחזיר למוטב שייתן הסבר, הגדרה, מה זה מצב השבור, משם אני יכול להגיד שמצאתי.

כן.

תלמיד: מה ישלים את התפילה שלנו?

כלום לא ישלים. למה צריך להשלים? אם התפילה לא שלמה אז אני צריך להשלים את התפילה על ידי התפילה הבאה, שמגלה יותר את החיסרון שלי, את הפנייה לבורא.

תלמיד: יש ג' תנאים לתפילה?

כן.

תלמיד: ובאיזה תנאי לרכז את המאמץ שלנו?

יש תנאי להתרכז ולהיות מרוכז במי שאתה, במה שאתה ומה היית רוצה כדי להגיע מהמצב שלך למצב המתוקן.

תלמיד: יש שבח והודיה, יש חסרון ואמונה?

כן.

תלמיד: איזה יותר חסר?

שבח והודיה ודאי שחסר לנו, ותפילה ובקשה גם כן חסר לנו. ואנחנו צריכים לחבר את שניהם, אז אנחנו מגיעים למצב שפחות או יותר בונה לנו את הכלי, גם בעביות וגם בזכות.

תלמיד: יש סדר עדיפות, איפה להתחיל לשים את הפוקוס שלנו?

את הפוקוס שלנו אנחנו צריכים לשים קודם כל בבניית החברה, בכמה שאנחנו מחוברים וכמה שהחיבור שלנו הוא בעצם צריך להיות שלם ומביא לנו מקום שלם לקבלת האור בו.

תלמיד: אני מרגיש שיש לי חוסר שמחה בתפילה.

כן.

תלמיד: בגלל שכל הזמן אני מתרכז בבקשה תן לי, איך לגשת עד שהחיסרון יהיה בצורת שמחה?

בכלל לחברה שלנו חסרה שמחה וזה חיסרון. אבל אני לא חושב שאם תביא נגיד מהחנות קילו חיסרון או קילו שמחה, אז כבר הכול יסתדר. כי זה צריך לצאת מלב האדם.

תלמיד: האם אפשר לתאר את המצב השלם של עשירייה?

שכולנו נהיה מחוברים עד כדי כך שכל אחד משלים את האחרים, וסך הכול מייצבים ביניהם מבנה של עשירייה שלמה.

תלמיד: ניסינו כמה פעמים. האם כדאי להשקיע בזה, או צריך להתקדם דרך בעיות, כשמתגלה איזושהי בעיה אז לפתור אותה?

אולי אפשר כך, אבל אפשר במקום זה בלי שמתגלות בעיות. שאנחנו רוצים לעלות מהמצב שלנו שהוא לא מגלה לנו בעיות, למקום יותר מתוקן.

תלמיד: אני לא מצליח לתאר מקום יותר מתוקן.

שכל החברים מחוברים, כל אחד קצת יותר דואג לשני, שיש בינינו איזו מחשבה של חרדה כל אחד על החבר. שכולנו רוצים בבריאות של כולם ורוצים בהתעלות של כולם. יש הרבה מה להגיד כאן.

תלמיד: אתה אומר שאני צריך מעצמי לבנות ולקבל את זה?

כן.

תלמיד: בעשירייה צריך לבנות, לא ממך לקבל?

לא.

תלמיד: האם כדאי לעבוד בעשירייה על תיאור של עשירייה שלמה, כי בינתיים בניסיונות זה לא עבד, האם כדאי להשקיע בזה?

כדי לדבר על זה. כדאי.

תלמיד: דיברת הרבה על החיבור, עד כמה שזה חסר לנו החיבור, גם רצון לזה. גם ציינת שאנחנו צריכים לשים קודם את הפוקוס בבניין החברה.

כן.

תלמיד: אני באתי באוסטריה, הייתי שם הרבה זמן בקבוצה, ועכשיו אני משתדל להיות הרבה יותר בקשר עם החברה בגרמניה דוברי הגרמנית. ואני שומע מהם שיש רצון חזק שהרוח שלנו, של בני ברוך תהיה שם. יש שם הרבה תלמידים שמחפשים את הקשר החזק לישראל, הם נמצאים כל יום בשיעורים, יש להם עשיריות, הם לומדים כל יום אצלך, וזו דוגמה בשביל כל העולם, אבל חסר איזשהו מרכיב של רוח.

אנחנו שמים לב שבשנים אחרונות הדגש הוא על החיבור בעשיריה, ואיכשהו בכל זאת לא מצליחים בחוץ לארץ שיהיה קשר בין העשיריות, שתהיה רוח החיבור שאתה עכשיו מדבר עליה, דאגה אחד לשני שבונה את החברה.

מה אתה יכול להמליץ לחוץ לארץ? אנחנו חייבים איכשהו לעזור להם מפה, מישראל שיהיה משהו שיגיע לשם, או שהם בעצמם צריכים לדאוג לזה?

אני לא יודע. לא חייתי בחו"ל, ולכן אני לא יכול להגיד להם. אני לא חי אותו מצב שהם חיים.

תלמיד: אנחנו רואים שכל אלה שמגיעים לכאן מרגישים רוח מיוחדת, הם מגיעים פעם, פעמיים, שלוש פעמים בשנה, כמה שיותר, כי הם אומרים, שכאן זה בני ברוך, כאן מרגישים קשר. ואיכשהו הם לא מצליחים ככה לעורר את החברים בחוץ לארץ וגם להעביר להם. הם מרגישים שחוץ מהקשר הווירטואלי כשהם נמצאים בשיעורי בוקר אין להם יותר מזה, יש פער בכל זאת.

ויש לנו איזושהי אחריות שאנחנו יכולים להפעיל משהו מעצמנו, להעצים את הקשר הזה, להעביר להם את הרוח.

איך אתה רואה את זה? האם אנחנו בעצמנו צריכים לדבר על זה, או לעזוב את זה בכלל?

אני לא יודע. יש הרבה כוחות בחו"ל שמשפיעים על כל אחד ואחד ואז מושכים אותם החברים מקבוצה אחת לכיוונים שונים. וכאן כאילו אין, יש כאן חברה יותר חמה.

תלמיד: אני חושב שזה לא רק בחו"ל, זו שאלה לגבי המיקוד בעבודה של כל עשירייה בתוך עצמה. בשנים האחרונות אנחנו אומרים שכל ענין ההשגה הוא בעשירייה ולא בורחים מעבודה כלפי החברים. מצד אחר לצורך דוגמה, נוצר מצב שמגיעים לסעודה ואני רוצה לשבת ליד איזה חבר, אבל הוא כועס עלי כי הוא שמר מקומות לחברים מהעשירייה שלו ונוצרת אווירה מאוד קרה. או למשל כאשר בזמן השיעור בשולחן הסמוך יושבים רק שני אנשים, ואני עסוק בעשירייה שלי ואין לי כל דאגה למישהו אחר. אז עד כמה אנחנו כחברה צריכים להכריז על כך שכל עשירייה עוסקת במה שקורה בתוכה ומי שלא מתמקד בעשירייה למעשה בורח מהעבודה הפנימית שלו, או שבאמת צריכים להרגיש ולטפח את החום הכללי הזה כחברה? ואז זה יהיה גם כך בחו"ל.

אני חושב שאותן עשיריות שרק חלק מחבריהם מגיע לשיעורים והן מרגישות את עצמן ממש בשבירה, צריכות להילחם שיבואו וישתתפו יותר חברים, ולא שיגיעו מדי פעם לפי איך שבא להם אלא שכל אחד ירגיש חובה לעצמו להגיע ולהשתתף בשיעור ולהיות נוכח יחד עם שאר החברים.

אני חושב שאני לא החסרתי יותר משיעור אחד מעולם. אני זוכר שבוקר אחד לא הצלחתי להגיע לעשירייה, אבל זה בגלל שהלכתי לחלק הזמנות, במקום שיעור בוקר. אז הלכתי לכל מיני תיבות ושמתי בכולם כרטיסי ביקור שלי, אלא ששום דבר לא ראיתי מזה, אבל חוץ מהפעם הזאת אני לא החסרתי, ואני לא חושב שאדם יכול לבנות בעצמו מצב כזה.

תלמיד: יש באמת עשיריות שכל החברים מגיעים כי הם שומעים שאתה אומר שהם חייבים להיות פה, ויש עשיריות שמצבן אחר, כי באים רק שניים שלושה חברים מתוך כל העשרה. באיזו מידה זו אחריות שלנו כחברה לדאוג לאותם חברים שכן מגיעים, שתהיה להם סביבה חזקה, או שאני אומר "בעשירייה שלי הכול טוב, כולם הגיעו וזהו, ועכשיו שהם יצדיקו את החברים שלהם שלא הגיעו" וזהו. באיזו מידה אנחנו מחויבים לברר מה קורה בעשיריות אחרות, ועד כמה אנחנו מחויבים לעזור לאותם חברים. כי למי יפנה אותו חבר? נאמר שהחברים לא הגיעו כי לא הרגישו את מה שאתה אומר. ומה הלאה, איך אני עוזר לו? במה תתבטא המחויבות שלי להעניק לו סביבה חזקה שבה הוא יוכל לממש את הנקודה שבלב?

השאלות נכונות, אבל צריכים לעשות משהו.

תלמיד: האם זו כן אחריות של החברה או של כל עשירייה?

של כל עשירייה. נגיד שאנחנו רואים שמתוך עשרה חברים מגיעים רק שניים שלושה, אז לברר איך זה? ומה יהיה עם כל האחרים, מה איתם?

תלמיד: נניח שהגיעו לשיעור רק שני חברים וכל האחרים לא הגיעו. אז האם החברה צריכה לדאוג לזה או לא?

בטח. כי זה כבר אומר שהיא חולה. שהעשרייה חולה. ואז צריכים לחזור לחיבור, לעזרה הדדית, לכל מיני פעולות שיעירו אותם.

תלמיד: נאמר שלאחר השיעור חבר יושב בסעודה ומסמן כיסאות שמורים לחברי העשיריה שלו, ומגיע לסעודה בחור שהוא תלמיד חדש בקמפוס והוא בהתפעלות. האם אנחנו צריכים ל'חבק' אותו לתוך העשירייה או להגיד שהמקומות שמורים רק לעשירייה שלנו?

יש ויש. איך שהסכמתם מראש. אם אני מגיע לאיזה מקום ואומרים לי "סליחה אבל כאן מתאספת הקבוצה שלנו", אז אני עוזב ואין לי שום מחשבות ורגשות כלפיהם מתוך ההבנה שהם רוצים לשבת יחד ולדבר ולקרוא, ולהגיד ביחד ל'חיים'. וזו זכותם.

תלמיד: והאם כחברה אנחנו צריכים לדאוג שלאותו בחור שהגיע, כן יהיה מקום חם לשבת עם אנשים?

לזה צריך שיהיו אנשים מיוחדים בתוך החברה שתפקידם לדאוג לאלה שמגיעים לחברה ללא קבוצה ואין להם מקום. כן.

תלמיד: העבודה שלנו הופכת להיות יותר ויותר עבודה בתוך עשירייה.

נכון.

תלמיד: זו המשפחה שלי, החיים שלי, הכול.

כן.

תלמיד: עד כדי כך שפחות אכפת לי מעשיריות אחרות, העשירייה שלי חשובה לי יותר מהכל.

זה טבעי.

תלמיד: מה שעולה יותר ויותר זו הרגשת החברה, ההרגשה של כלל העשיריות, של הקבוצה.

כן.

תלמיד: האם זה גם טבעי שחסרה הרגשה כזאת והאם צריך לחזק ולהוסיף אותה?

כן.

תלמיד: איך?

שאנחנו משייכים אליה, לקבוצה הגדולה, את הפעולות שהיא חייבת לבצע עלינו ושרק היא יכולה לעשות.

תלמיד: איזה פעולות למשל?

אני לא יודע איך אתם חילקתם את כל הדברים האלה. לדוגמה מתי אנחנו מארגנים כל מיני חגים, ערבים.

תלמיד: יש סדר, הנה עכשיו אנחנו בשיעור בוקר, ומצטרפות אלינו כל העשיריות, בכל העולם, ואחר כך, נשב יחד לסעודה וביום ראשון יש לנו ישיבת חברים, יש פעולות הפצה שאנחנו עובדים יחד. אז אם זה לא מספיק, איזו פעולה חסרה כדי להרגיש חברה?

אני מרגיש את החברה כולה כאשר אני מקבל מהם או נותן להם. אבל אם אין לי נתינה ולא קבלה כלפיהם ומהם, אז אני לא מרגיש.

תלמיד: האם אני בכלל צריך להרגיש את החברה? כלומר יש לי הרגשה של עשירייה, יש לי עבודה בעשירייה ולא חסר לי כלום. האם אני צריך לחפש להוסיף עוד?

כן.

תלמיד: מה?

עוד קשר עם עשיריות אחרות.

תלמיד: איך זה בא לידי ביטוי הקשר הזה?

שאתה עושה משהו עבורם.

תלמיד: מה יש לי לעשות עבורם?

משהו, אני לא יודע. עבודה במטבח.

תלמיד: זה קורה.

קורה? בסדר. אני באמת לא יודע.

תלמיד: כשאתה מרגיש אותנו, אפילו פה בפתח תקווה, אתה מרגיש שחסרה לנו הרגשה כלשהי?

לא, לא יודע. גם את זה אני לא יודע.

תלמיד: אמרת שחסרה לנו הרגשה של שמחה.

כן, זה ברור.

תלמיד: איזו שמחה חסרה?

חסרה שמחה מחיבור.

תלמיד: ומה צריך לעשות כדי להוסיף את השמחה הזאת? כי מצד שני אמרת שזה צריך לפרוץ מלב האדם, וזה לא קורה מכך שנרקוד ונשיר. אז איך להביא את השמחה הזאת שתהיה אמיתית ולא מלאכותית?

זה תלוי במסירות נפש, אבל אין מה להגיד? זה חסר.

תלמיד: אם כל עשירייה תתגבש ותעבוד בתוך עצמה, האם ייתכן שאז כל העשיריות נתחיל להתלכד לחברה אחת בצורה טבעית? האם התהליך יהיה שאנחנו נתחיל להתחבר גם בינינו כעשיריות באופן טבעי?

אני לא רואה סיבה לזה.

תלמד: האם לא צריכה להיות בכלל סיבה להתחבר בינינו.

סיבה יכולה להיות, כי אנחנו עדיין לא חברה שלמה.

תלמיד: האם עוד משהו חסר לי חוץ מהרגשת העשירייה שלי, האם אני צריך לחפש את זה או שאני צריך להסתפק לחיות בתוך העשירייה שלי ודרכה אני מגלה הכול?

צריכים להשתדל לגלות דרך העשירייה את כל החברה וכך לגלות את הכול.

תלמיד: בתוך העשירייה שלי אני יכול להרגיש את כל החברה.

כן.

תלמיד: האם אני צריך לעשות עוד פעולות כדי להרגיש את כללות החברה או שמספיק שאני אפעל בתוך העשירייה?

לא, ודאי. דרך העשירייה שלי אני מתקשר לכללות עשיריות, לכל עשיריות, ואז אני מרגיש בתוכי את הכלי של כל עשיריות. כי כל ההרגשה היא בכל זאת בי, באדם.

תלמיד: אבל היא מתחלקת בין העשירייה לבין החברה.

כן.

תלמיד: אז מה מטרת העשירייה?

מטרת העשירייה להביא אותי לפגישה רגשית, פנימית עם כל העשיריות.

תלמיד: ומה מטרת החברה?

תגיד שזה חברה, לא עשיריות. עם כל העשיריות.

תלמיד: יש פה הבחנה מאוד מדויקת. מאברהם אבינו ועד הרב לייטמן, כל המקובלים אמרו דבר מאוד פשוט. יש לך חבר, האם אתה אוהב אותו כמו שאתה אוהב את עצמך, אם לא, אז יש לך עוד מה לעבוד. זאת אומרת, יש משהו שהכול מתגלה בקשר בינינו. התא הבסיסי הוא העשירייה. אם וכאשר נעשה עבודה נכונה, דרך העשירייה אנחנו נגלה את הקשר לחברה, את הקשר לעולם, לכול אבל רק דרך שם, לא מקום אחר.

לדוגמה, חבר דואג מאוד לכלי העולמי. האם מתוך העשירייה שלו, כל העשירייה דואגת לכלי העולמי שכבר נמצאת במצב שזה מה שמדאיג אותה, או שזו דאגה של מישהו אחר? נניח עכשיו קפץ לי משהו, כמו שכל החיים קופץ משהו או שזה משהו שבאמת בא מתוך העשירייה, איך מבדילים בין זה לזה?

יכול להיות שאתה לא יכול להבדיל את זה עכשיו. רק במשך הזמן.

תלמיד: האם זה נכון לרצות להבדיל את ההבדלה הזאת?

לא. לא כל כך. אנחנו לא יודעים מאיפה המחשבות שלנו, הרצונות שלנו.

תלמיד: מה זה שהעשירייה היא כאחד, שדרכה מתגלה משהו, שבודקים הכול דרך העשירייה?

כשכולנו מתחברים, ואז מגלים שבחיבור הזה יש לנו רצון חדש, כוח חדש, הבנה חדשה.

תלמיד: משהו ששורה בעשירייה.

כן.

תלמיד: זאת לא האמת הקודמת שלי, שעכשיו בא משהו, אני חושב או אני מרגיש.

לא. עכשיו אתה גילית משהו שהיה בך קודם, אבל לא ביררת אותו, לא העלית את זה מבפנים.

תלמיד: האם ברור שרק בתוך העשירייה הוא מצוי?

כן.

תלמיד: האם עכשיו אנחנו הולכים לדברים כלליים, יש לנו שיעור בוקר, יש לנו ישיבת חברים, יש לנו מגמה להתכונן לכנס, יש הרבה פעולות משותפות, סעודות. האם מעבר לזה צריך עוד פעולות של החברה או להפך, זו בריחה מלהתעסק באמת בעשירייה ששם העבודה האמיתית?

אני לא יכול לחתוך כך או כך. אבל צריכים לראות איפה אנחנו עדיין נמצאים בפיגור, בפנימיות או בחיצוניות החברה. 

תלמיד: כשמפתחים רגישות אפשר לזהות מתנות מהבורא. אם חבר לא היה בא ולוקח אותי מהבית כמו חבילה, ומחזיר אותי עד הבית, אין שום סיכוי בעולם שהייתי פה. זו מתנה. לזהות את המתנות האלה. למשל בשבילי זה כמו שהיום אני אוכל שוקולד והחברים שלי מסביב כל יום אוכלים שוקולד, זה כבר הופך להיות רגילות. אני חושב על עצמי שאם הייתי פה כל יום, גם אני אולי הייתי נכנס לאיזו מין רגילות.

חברים פה יכולים לשאול שאלות כמה שהם רוצים, חברים על המסך צריכים לחכות, לא בטוח שיהיה זמן לשמוע גם אותם. חברים יקרים, כל מי שיושב פה, אתם כל יום אוכלים שוקולד. כל יום. ותדעו להעריך את זה כי זה מאוד מיוחד ותודה לבורא, תודה לך רב יקר.

תודה.

תלמיד: אני עושה מאמץ ומעלה תפילה לעשירייה ואני רואה שבורא מתגלה לי בצורה כזו, שיש חברים שמתעוררים ובאים לשיעורים ויש להם רצון גדול להיות בחברה ויש חלק מהחברים בעשירייה שהם נופלים ונמצאים בחושך ומאוד קשה להוציא אותם. וכשאני מדבר איתם אני שומע דברים ממש מוזרים, הפוך ממה שאנחנו לומדים. איך אני עובד עם החברים שנופלים לחושך, אם הם לא רוצים לשמוע קטעים, לא רוצים להגיע לפגישות, מה אני עושה איתם?

מה שאנחנו עושים כלפי חברים שנמצאים עדיין במיטה, איך אנחנו משתדלים להוציא אותם? תעשו את אותו דבר. גרתי ברחובות, והייתי בא לבני ברק כל בוקר, בשבתות הייתי שוכב על הספסלים באולם הלימוד, זה היה נורמלי. אני לא חושב שיש בעיה לְבָּחוּר, בחור אצלי נחשב עד גיל 60 לפחות, שיש לו בעיה להגיע לשיעור בוקר, יש לו כאן מקום, אל דאגה.

תלמיד: אני מוכן להביא לשיעור ולהחזיר אותו, אבל הוא מתנגד, הוא לא רוצה, הוא אומר שהוא לא מרגיש שהוא רוצה להגיע לכאן, שהוא בכלל לא רוצה להיכנס למקום שיש בו הרבה אנשים, והוא מעדיף לשבת בבית.

זה עניין של הרגל, אין יותר.

תלמיד: אני רוצה להמשיך את הבירור של העשירייה, של החִֶבְרה. אני יושב בשיעור, ואני מרגיש מצב פנימי שהוא תוצאה מהמאמץ שלי, אבל ברור לי שאני נמצא תחת השפעת הסביבה, האם הסביבה היא זאת שמשפיעה עליי וקובעת את המצב שלי או העשירייה שלי?

אני לא יודע. תבדוק את עצמך. 

תלמיד: ההרגשה שזו לא רק העשירייה שלי. לפעמים אתה פונה אלינו, בעיקר שיש משהו שלילי, ואתה אומר, למה אתם רדומים או משהו כזה, אבל אתה פונה לכולנו, אתה לא פונה לעשירייה ספציפית, צריך לקחת את ההערה לתוך העשירייה או צריכה להיות תגובה קבוצתית? 

אני לא יודע. זה סימן שאתה עוד צריך לברר.

תלמיד: אני אשאל כך, יומיים שלושה לפני הכנס, לא משנה איפה, אפילו שאני נמצא ברחוב, יש שינוי מאוד גדול בהרגשה, בהתרוממות, ומבחינה רגשית זה קשור לחברים שלי בעשירייה. אז גם לגבי העבודה שלי, משהו מבחוץ קובע את המצבים שלי, גם את החיוביים גם את השלילים. לפעמים יש הרגשה שאני לא מצליח להתרומם, לא מצליח כלום, ממש כאילו משהו כבד מאוד מושך אותי, ואחרי דקה אני אומר לכולם, למה אתם רדומים. התגובה שלי, אופן הפעולה שלי צריך להיות רק בתוך העשירייה, או אני צריך להתייחס לכול מה שקורה מחוץ לעשירייה?

אתה חייב גם את זה וגם את זה.

תלמיד: בעניין למי אנחנו משמחים, זה כמו לבוא לחתונה, שם בורא ושכינה רחוקים ולא ניתן לראות אותם. אני יושב בשולחן עם העשירייה שלי, והם הכלי עבודה, שם ההבחנות, שם מגלים מצבים - הם בפועל, והקהל מסביב הוא בכוח. ההרגשה הזאת של שייכות לבני ברוך, הגעגוע לכל פריים במסכים, זה בכל זאת מעורר משהו, אבל את מי אנחנו משמחים כ, למי אנחנו רוצים לגרום נחת רוח. הדאגה לדעת בהרגשה, שכשאני נכנס לאולם הלימוד, ואפילו שהלב סגור וגם העיניים יהיו למטה, ואני לא כל כך מסתכל ומתפעל מכל החברים הגדולים, הלב עולה מעלה מעלה ורוצה לחבק את כולם. אולי חסרה לנו הרגשה למי אנחנו באמת בסופו של דבר רוצים לגרום שמחה, ולזכור שהעשירייה בפועל והעשיריות בכוח, נסמכות זה לזה.

בעניין הסעודה, חסר סדר, אנחנו יורדים לסעודה ממצב רציני, ויש פריקת מתח, ואז מגיעים לסעודה, משהו מאבד מהיציבות. צריך שיעשו סדר, או שיהיה נציג מכל עשירייה שיורד לפני כולם, שם את הכיסאות שהוא צריך לחברים שלו, ויש סדרן שמכוון וכולם יודעים לאן ללכת.

נאמר, שלא יצאו ישראל לגלות אלא לצרף את נשמות הגויים, התופעה הזו הולכת וגוברת ועכשיו כנראה התפקיד שלנו ללכת ולצרף עוד מאומות העולם. אני יודע שהגיע הזמן שיקום גוף מצדנו, מצד התלמידים הקטנים, שעוסק בבניית תוכניות ומערכים להפצה, יש באמת הרבה רעיונות, יש אמצעים, רק צריך לסדר את הכול כדי שאפשר אחרי הבדיקות ולראות שזו באמת תכנית טובה, מדויקת, עם הסברים, ואסמכתאות והכול כדי לעלות למעלה, ואז יש כל מיני שיקולים.

אבל ניתן לתת כלים לחברים שלנו בעולם, במיוחד עם הבינה המלאכותית שאין שום מכשול של שפה, ואין שום מכשול של הסברה מצד האנושי, האגו רואה בן אנוש הוא ישר מתחיל עם הדחיות שלו, אבל אם הוא רואה סרט או אנימציה הוא פתוח, אין לו בעיה, אפילו יראה משהו מאוד אלים באנימציה הוא לא מתרגש מזה, הוא יכול להכיל ואפילו לנתח את המצב, יש לנו יכולת כזאת, ואני יודע שיש חברים שבוערים לעלות מדרגה בהפצה.

בעל הסולם היה מוכן ללמד אפילו אבנים, תראה איפה אנחנו יושבים, בין מי אנחנו יושבים, שיהיה לנו הרבה נחת רוח מההישג שלנו.

תלמיד: אני נמצא כאן כבר שלושה חודשים ואני צריך לעזוב היום, ואני רוצה להביא את הרוח מכאן לגרמניה ולכל הכלי העולמי, אני אנסה לעשות זאת בקצרה. החוויה שחוויתי כאן היא חוויה חד פעמית בחיים, כל חבר בכלי העולמי חייב לבוא לכאן. ידעתי שאני צריך למצוא חברים שיכולים לעזור לי בכל בוקר, פניתי לבורא, והחברים מעשירייה 3 מפתח תקווה כללו אותי ועשו הרבה מאוד מאמצים ויגיעה, כדי לכלול אותי. הם תרגמו לי כל בוקר, חוויתי איתם מה זה להיות עם סגולה, כי הם הסגולה, הם מביאים את החיבור, כל חבר בכלי העולמי חייב לבוא לכאן ולהרגיש את זה.

בפעם הראשונה בחיי חוויתי פה ירי טילים ורקטות, ישבתי בתוך מקלט לראשונה בחיי, פחדתי, אבל הבנתי שיש חברים, שאנחנו נמצאים במרכז הבריאה. עשירייה 3 שימשה לי דוגמה, מודל לפרק זמן קצר, ואני אחזור לכאן, לא רק עבור החברים אלא גם כי הבורא בירך אותי בבת זוג, והבריאה ומטרת הבריאה היא כאן, לכן אני מתכוון לחזור.

כל אחד צריך לחוות את זה, שכשאנחנו באים לכאן, אין בכלל שאלה אם אני אקום או לא אקום לשיעור בוקר, ברור שאני אקום, אני צריך לשבת מול הרב. כולכם צריכים להגיע לכנס, כולכם צריכים לחוות את זה, אנחנו צריכים לחוות את זה יחד. אני רוצה להודות לחברה הקדושה הזאת שכללה אותי, אתם גדולי הדור, אני יודע את זה, הרגשתי את זה. אתם כאן, אתה רב מלמד אותי, מלמד אותנו, איך אנחנו יכולים להביא את הסגולה לעולם.

תודה רבה, לחיים.

תודה גם לך.

תלמיד: רציתי להמשיך את הבירור של החברים הגדולים שהתחילו לגבי עשיריות וחֶברה. הקשר ביני לבין עוד עשיריות, או חברה הוא כזה שאני צריך להגיע להסכמה ורצון משותף בתוך העשירייה שלי, ואז יחד אנחנו כעשירייה פועלים בצורה מסוימת עם עוד עשירייה, או עם עוד כמה עשיריות, זאת הגישה? זה לא שאני עכשיו כבודד, או כמה בודדים מתפזרים עם עוד כל מיני בחברה הגדולה.

העיקרון הוא, שאנחנו נהיה מחוברים בעשיריות, זה לא מאיתנו, זה עוד מלפני אלפי שנים, כך מקובלים היו בונים את עצמם, זה לפי שורשים רוחניים. ואחרי זה העשיריות מתחברות לעוד ולעוד עשיריות, עד שכולם מחזיקים את כולם וכך מגיעים לתיקונים.

תלמיד: אז בעצם כל פעולה כלפי עשירייה או כלל הקבוצה צריכה לבוא מתוך העשירייה, כשאנחנו הסכמנו ואנחנו פועלים יחד?

כן.

תלמיד: יש לנו ישיבת החברים ביום ראשון הקרוב, הנושא "מתנות של אהבה", לתת מתנות. בפועל תהיה כאן התכנסות גדולה וגם בכלי העולמי מתכנסים החברים וכולנו נשב בעשיריות. בכלי העולמי כל אחד נכנס למערכת הערבות, חווה רק את העשירייה שלו, פה אנחנו חווים קצת יותר, לא רק את העשירייה שלנו. איך אנחנו כעשירייה מקבלים את המתנה מהחברה?

לא יודע. אתה שואל אותי דברים שאתם צריכים לגלות אותם בעצמכם, בתוך עשירייה כלפי החברה הגדולה שכאן, רק אתם יכולים לגלות, כל עשירייה צריכה לגלות את זה בהיבט שלה.

תלמיד: במהלך ישיבת חברים ידברו חברים מיוחדים ויפתחו את הלב, ואנחנו כעשירייה נחווה את זה ביחד, איך אנחנו יכולים את ההרגשה המיוחדת שנוצרת בנו יכולים כעשירייה לתת מתנה בחזרה לחברה?

תשאל את הלב שלך. אני לא יכול להגיד את זה.

תלמיד: כשרב הקים את הקבוצה ועוד לא היו עשיריות, הוא השקיע מאוד בחברה. הייתה קבוצה של מאתיים גברים שהולכים ביחד, והייתה רוח מאוד מיוחדת, מאוד ממגנטת שמשכה הרבה אנשים. ואז התחילה העבודה שלנו בעשיריות, התפלגנו לעשיריות, התפצלנו לעשיריות, גם מגפת הקורונה נכנסה באמצע. האם במובן מסוים רב יכול לזהות את התהליך הזה כתהליך שהוביל להתפוררות במובן מסוים של מושג החברה הגדולה?

ודאי, יש הבדל בין גוף אחד שאין לו שום חלקים ומרגיש את עצמו כחי וקיים בעבודה, בלימוד, או יש במקום קבוצה אחת, עשרים קבוצות, ויש כל מיני כוחות, אלו ואלו חושבים כך ואילו כך, וכן הלאה. יש נניח עשרים קבוצות, כאן זה הרבה יותר, שלומדים יחד, לפעמים נפגשים יחד, ועכשיו זה אפילו יותר, אתם אפילו אוכלים בצוותא, אז יוצא שיש הבדלים גדולים ביניכם, הרוח בכל עשירייה ועשירייה הוא מיוחד והוא נתפס על כל חבר וחבר. לכן זה לא פשוט.

תלמיד: איך להתייחס למצב החדש הזה, סיימנו עכשיו מאמר לסיום הזוהר, וגם רב"ש כתב, שבסדר ישיבת התוועדות, ברוב עם הדרת מלך, החברה צריכה להיות גדולה כראוי וכמה שיותר הכוח של הרבים צריך להיות בפועל. והעניין של כוח הרבים, כמו שאמרת, התאייד קצת. איך לגשת לעניין הזה? מה לעשות? כי מצד אחד מאוד מורגשת ההתכנסות פנימה בתוך העשיריות, מקום אינטימי, עבודה הרבה יותר איכותית ועדינה, מצד שני ההתפוררות החברה הגדולה של רוב עם הדרת מלך.

כן, אנחנו עדיין לא מרגישים, לא מבינים מה זה נקרא חיבור. מה זה נקרא שכמה אנשים מתחברים יחד. ששניים אפילו מתחברים כאחד, אנחנו לא מבינים. מה לעשות? איך אנחנו יכולים להרגיש מה זה, מה ההפרש בין איחוד וחיבור, בין איחוד ופירוד, אנחנו עדיין לא כל כך מרגישים. אבל כבר התחלנו לנוע לקראת זה. זה באמת דבר לא פשוט, לכן אנחנו צריכים להיות יותר רגישים למה ששייך לפירוד ולמה ששייך לאיחוד, ועד כמה אנחנו יכולים לכוון את עצמנו למצב של פירוד ולמצב של איחוד. נקווה שנצליח.

תלמיד: טוב האמת שקצת ענית, אבל אני בכל זאת אגיד. בכנס האחרון, לפחות בעשירייה שלנו, לא היה איחוד אבל הייתה הרגשה של בורא וגם אתה אמרת שהתפעלת מהחמימות ומההתקדמות.

כן.

תלמיד: וגם מאז אנחנו התקדמנו ואנחנו צריכים להגיע לשמה ובעצם אנחנו רוצים באמת להגיע למצב הזה שההרגשה שהייתה כבר תהיה כאיש אחד בלב אחד. לא שנגלה שיש איזה כוח שמחבר אותנו אבל אנחנו לא בלב אחד, אלא שהכוח הזה מחבר אותנו וכולנו באותה הרגשה. מה צריך לעשות ואתה אמרת שצריך להתחיל לראות איך להיות באיחוד ואיך להיות בפירוד, ובעצם מה הדברים שאנחנו צריכים להתמקד בהם בשביל להתקדם לדבר הזה בכנס?

טוב, עוד נברר את זה.

תלמיד: אנחנו מתקדמים על ידי תרגילים, ויש תרגיל שאנחנו עושים עכשיו שכל יום חושבים על חבר. אני רוצה לעשות כזאת קורלציה, אז הייתה עשירייה תורנית שהכינה את הכלי לשיעור בוקר, ואני רק חושב על זה אם כל העשיריות חושבים על אותה עשירייה תורנית שהיא תצליח להתחבר ולהיות צינור ממש לכל הכלי העולמי. אז אפשר כל יום ממש להרגיש איזו עשירייה שהיא תהיה הצינור שלנו, יחד עם התרגיל הזה של החבר אפילו יש בתוך העשירייה, ולראות איך אנחנו ממש מכניסים רוח חיים בכל עשירייה ועשירייה.

בסדר גמור, נעבוד גם על זה.

תלמיד: הרגשת שלמות פעולותיו היא גם במדרגות זאת אומרת אנחנו צריכים לדחוף את עצמנו למדרגה ראשונה של הרגשת השלמות. אבל כל עוד אנחנו מתעסקים בעולם הזה, איך לשפר אותו, איך להרגיש טוב בעולם הזה, אנחנו דוחפים את הקץ אנחנו לא מגיעים למדרגה להרגיש באמת מה הרע בתוכנו, זאת אומרת אנחנו מתעסקים בהרגשת הרע שבנו, אבל לא מחפשים את הסיבה מה גורם לנו לזה, ורק על ידי שנחפש את הסיבה שגורמת לנו לרע, נוכל להתחיל להתקדם לכיוון מדרגת השלמות הראשונה, האם זה נכון?

כן.

תלמיד: כל המטרה והכוונה שלנו צריכה להיות לעשות נחת רוח לבורא. באיזו עבודה האדם עושה יותר נחת רוח לבורא, עבודה בלשמה או בלא לשמה?

בעבודה שבלשמה ודאי שהאדם עושה מאמצים לאיחוד הבורא ועושה לו נחת רוח גדול. ובעבודה שעדיין לא לשמה, הוא כמו ילד, כמו תינוק, שמשתדל, אבל לא הולך לו, אבל מתחשבים אז עם הרצון שלו ולא עם היכולת שלו. זה מה שצריכים להבין.

תלמיד: כדי להבין את הכוונה של הבורא, אולי אני צריך לשים את עצמי במקומו, להציב את עצמי במקומו ולחשוב שהוא שולח לנו בעיות מסוימות כי בדרך אחרת הוא לא יכול, הוא מרגיש כאב כשהוא שולח לנו את הבעיות האלה.

בסדר. שאלה נכונה.

תלמיד: היום דיברנו על זה שהקלקולים שאנחנו רואים בעולם, במציאות נוצרו כדי שאנחנו נמלא אותם דרך הקשר בעשירייה, בקבוצה הגדולה שלנו. איך אנחנו משלימים את מה שקורה היום בעולם, דרך החיבור בעשירייה או דרך החיבור בחברה היותר גדולה?

אנחנו משתדלים להתחבר בינינו על פני כך שכולנו מרוחקים ואולי אפילו מנוגדים זה לזה, כיוון שהדבר החשוב ביותר הוא להיות מחוברים בינינו, ולכן אנחנו עושים את הכול בקשר, ומודדים את המעלה שלנו ביכולת להתחבר מעל הבעיות שניתנות לנו מהבורא.

תלמיד: אמרת לראות את הקבוצה הגדולה יותר דרך העשירייה, איך אפשר לראות את החברה הגדולה יותר דרך העשירייה ולהשתתף בחברה הרחבה יותר דרך העשירייה?

זו בעיה. בשביל זה אנחנו צריכים עוד להתקדם קדימה.

תלמיד: האם בעיה בתוך העשירייה שלנו יכולה להשפיע על עשירייה, על עשיריות אחרות, האם אנחנו צריכים לקחת את זה בחשבון?

אתם צריכים להיות דוגמה טובה לאחרים. אבל לפעמים אנחנו לומדים מדוגמאות לא טובות, איך שאיזו עשירייה מתגברת ומביאה לנו אז דוגמה לדוגמה.

תלמיד: מתוך כל הבירורים, נשארה לי הרגשה כזאת שצריכים למצוא את המרכז, כאילו אנחנו תמיד בחיפוש המרכז בעשירייה, בקבוצה, מדברים הרבה על זה. מה זה אותו המרכז, איך להתחיל לזהות אותו מרכז, מה הפעולה הראשונה?

הפעולה הראשונה היא לתאר לעצמנו מה יכול להיות כמרכז של בני ברוך וסביבו לתאר את יתר הקבוצות והפעולות שלנו. אנחנו עוד נדבר על זה, בפועל אנחנו עוד לא עושים את זה.

תלמיד: לגבי הכנה לכנס. אני זוכר שפעם נתת דוגמה ואמרת, שהכנה לכנס היא כמו שמותחים חץ מקשת, ככל שמותחים אותו יותר חזק, כך הוא מגיע יותר רחוק. על מנת להפוך את ההכנה הזאת להכנה יותר איכותית, מה אנחנו צריכים לעשות? כי אנחנו עושים הרבה פעולות, עושים מאמצים. יש לנו עוד כמה זמן עד הכנס, אנחנו עושים כל מיני פעולות, כדי שהפעולות האלה יהפכו להכנה לכנס, מה הן צריכות להיות, מה צריך רק להגיד את זה, להזכיר את זה?

לא, זה בעצמו לא עושה כלום. כל העבודה שלנו היא מתחילה מכך שאנחנו מרגישים חיסרון אליה, חיסרון אנחנו מרגישים בתוך הלב. אז אם החיסרון שבלב כבר מוכן או עוד לא מוכן על כך אנחנו צריכים עכשיו לבדוק את עצמנו ומזה להתחיל את ההכנה.

תלמיד: אתה מדבר על החיסרון לכנס עצמו?

כן.

תלמיד: איך שאני רואה את זה מבחינת החיסרון, זה שאני נזכר בכנס שהיינו, אלה כמה ימים מרוכזים מאוד שאתה מרגיש שיש שלך זכות מאוד גדולה וגם יש קצת לפעמים, אני לא יודע, כך זה זוחל כזה "למה לא עשינו יותר הכנה?", כי כאילו קיבלת הזדמנות עכשיו אדירה שאתה פתאום מעריך אותה שזו מתנה שאי אפשר להסביר אותה במילים, הרגש הזה של הכנס.

כן.

תלמיד: ואני אומר לעצמי אם אנחנו יודעים שיש דבר כזה גדול צריך לרענן אותו כדי שעכשיו ננסה כמה שיותר לנצל כל שנייה כדי להתכונן לאותו מעמד, שבמעמד הזה אנחנו כולנו מרוכזים סביב משהו מסוים ואפשר להגיע באמת לפריצה מאוד גדולה, יש בזה פוטנציאל מאוד גדול. אז איך אנחנו כחברה, ואני אומר שהמטרה היא שנעלה מדרגה בהכנה, איך אנחנו עולים מדרגה בהכנה לכנס?

בזה שאנחנו מתארים לעצמנו שנמצאים בעיגול כולנו יחד, ובאמת חושבים על עצמנו מתחילת הלימוד שלנו ועד היום ומהיום עד מטרת הבריאה, עד גמר התיקון, מה אנחנו יכולים לעשות כדי שהכנס יהיה כגמר התיקון.

תלמיד: האם אתה ממליץ במשך היום בזומים, פה בהכנה לשיעור, כל פעם להזכיר את זה, שזה יהיה כל הזמן ברקע ושלא נשכח את זה?

כן.

(סוף השיעור)