שיעור הקבלה היומי26 de jun. de 2022(בוקר)
שיעור בוקר 26.06.2022 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
ספר "כתבי בעל הסולם", מאמר "מהות הדת ומטרתה"
קריין: ספר "כתבי בעל הסולם", מאמר "מהות הדת ומטרתה" כותרת "מהות הדת הוא לפתח בנו את חוש הכרת הרע".
מהות הדת הוא לפתח בנו את חוש הכרת הרע
"וזהו דברי חז"ל: "וכי מה איכפת ליה, להקב"ה, למי ששוחט מהצואר, או מי ששוחט מן העורף, הוי לא ניתנו המצות, אלא לצרף בהן את הבריות. (ב"ר, פמ"ד פסקה א'). וענין צירוף הזה נתבאר היטב במאמר "מתן תורה", אות י"ב. וראה, מה שכתבנו שם. אולם כאן אבאר, מהותו של התפתחות הזה, המושג ע"י העסק בתורה ומצות. מהו?
ותדע, שהוא דבר הכרת הרע שבקרבו, אשר עסק המצות, מסוגל לזכך, להעוסק בהם, הזדככות דרגתי ואטי. אשר אמת המדה, של המדרגות שבהזדככות, הוא שיעור ההכרה את הרע שבקרבו.
כי כבר מוכן האדם, מצד טבעו, לדחות ולבער כל דבר רע מקרבו. וזהו מדה שוה בכל בריה ובריה. אולם, כל ההבחן מבריה לחברתה, הוא רק בהכרה של הרע:
א. שבריה יותר מפותחה, מכרת בעצמה מדה יותר גדולה מהרע, וממילא שמבדלת ודוחית את הרע מתוכה, במדה יותר גדולה,
ב. ובלתי מפותחת, נמצאת מרגשת בעצמה שיעור קטן של רע, ועל כן לא תדחה הימנה, רק שיעור קטן של רע. וע"כ משארת בקרבה כל זוהמתה, כי לא תכירהו לזוהמא כלל.
וכדי שלא להלאות להמעיין, נבאר הרע והטוב בכללותם, כמו שנתבאר במאמר "מתן תורה", אות י"ב. אשר כללות כל הרע, אינו רק אהבה עצמית, הנקרא אגואיזם, להיותו הפכי הצורה מהבורא ית', שאין לו רצון לקבל לעצמו, ולא כלום, אלא רק להשפיע.
וכמו שנתבאר במאמר "מתן תורה", אות ט', י"א, אשר:
א. ענין התענוג והעדון, כל עיקרה הוא, בשיעור השואת הצורה ליוצרה,
ב. וענין היסורין ואי סבלנות, כל עיקרה הוא, בשיעור שינוי הצורה מיוצרה.
ראה שם בעיון מספיק.
ולפיכך, מאוס לנו האגואיזם, וכואב אותנו בתכלית, להיותו הפכי הצורה מהיוצר ית'. אולם מיאוס הזה, אינה שוה בכל נפש, אלא מתחלק בינותינו לשיעורים.
כי האדם הפרא, הבלתי מפותח כלל, אינו מכיר את האגואיזם לתכונה רעה ולא כלום. ולפיכך משמש עמה בגלוי. לבלי שום בושה. ובלי שום גבול. גוזל ורוצח לעיני כל, בכל אשר תמצא ידו.
והמפותח מעט, כבר מרגיש, איזה שיעור בהאגואיזם שלו, לבחינת רע. ולכל הפחות, מתבייש להשתמש עמו בפרהסיא, לגזול ולרצוח נפשות במקום רואים. ובסתר עדיין מבצע כל זממו, אלא שמקפיד על כל פנים, שלא יראהו איש.
והיותר מפותח הימנו, נמצא, מרגיש את האגואיזם לדבר מאוס ממש, עד שלא יוכל לסובלו בתוך עצמו, ודוחה ומפרישהו לגמרי, כפי שיעור הכרתו אותו, עד שאינו רוצה, ואינו יכול, להנות מעמל אחרים. ואז, מתחיל להתעורר בקרבו ניצוצין של אהבת זולתו, המכונה "אלטרואיזם". שהוא מדת הטוב הכללית.
וגם זה מתלקח אצלו בסדר התפתחות דרגתי. דהיינו, מתחלה מתפתח בו חוש האהבה וההשפעה, לצרכי קרוביו ומשפחתו, על דרך הכתוב "ומבשרך אל תתעלם". וכשמתפתח יותר, מתרחב בו מדת ההשפעה, לכל בני סביבתו, שהם בני עירו, או בני אומתו. וכן מוסיף והולך, עד שמתפתח בו בחינת אהבת זולתו, על כל האנושיות כולו."
הוא מסביר כאן הרבה דברים.
שאלה: מה הפירוש של אדם מפותח יותר?
מפותח הכוונה שמפותח נפשית, כלומר הוא יותר עדין, הוא יכול יותר להבדיל בין טוב ורע, ואצלו גם הרגשת האגו יותר חדה וגם הרגשת הטוב יותר חדה.
תלמיד: האם יש לו אגו מורכב יותר?
זה כמו חידוד חושים. לדוגמה אני מרגיש שיש יותר או פחות מלח באיזה מאכל ואתה לא מרגיש כי אתה לא רגיש לזה כל כך, אתה רגיש למשהו אחר. אז יש אנשים שהם מאוד רגישים לאגו, כך הוא כותב, השאלה אם לאגו שלהם או לאגו של הזולת. כשאני מסתכל על הזולת אני מיד מרגיש עד כמה הוא משתמש באגו שלו לכל מיני כיוונים, עד כמה האגו שלו ממש מנהל אותו, מסובב אותו, ועל עצמי אני לא מרגיש את זה. אז יש כל מיני מידות אגו.
תלמיד: אם כך, מפותח יותר הכוונה שרגיש יותר לזולת.
זו לא הגדרה נכונה "רגיש יותר לזולת". מבחינת מה הוא רגיש לזולת?
תלמיד: הוא מצליח יותר להבין מה המניעים של הזולת למה שהוא עושה.
מפותח יותר הכוונה שהוא מבדיל יותר בכל פעולה, גם בעצמו וגם מסביבו, שהפעולות האלו מגיעות מתוך האגו, של עצמו, של אחרים. כלומר שהטבע כולו אגואיסטי והוא מראה לנו את עצמו מבפנים.
שאלה: בשביל להיות רק בהשפעה בעל הסולם נותן פה שני תנאים: האחד, שאני חייב להיות בהשוואת הצורה ליוצרה, והשני, בשיעור שינוי הצורה מיוצרה. מה זה שינוי צורה?
שינוי צורה זה שינוי צורה, מה יש כאן להגיד, זה שינוי.
תלמיד: הוא נותן פה שני תנאים, ואני מרגיש ששינוי הצורה הוא בהתאם למידה שאני רוצה להיות בהשוואת הצורה.
נכון, כך אתה מודד שינוי צורה, מתוך זה שיש לך רגש להשוואת הצורה.
שאלה: בעל הסולם כותב "ותדע, שהוא דבר הכרת הרע שבקרבו, אשר עסק המצות, מסוגל לזכך, להעוסק בהם, הזדככות דרגתי", מה זה אומר שדרך המצוות אני יכול להכיר את הרע שבי?
"מצוות" זה נקרא שאתה משתדל להיות טוב לזולת. "ואהבת לרעך כמוך" זו המצווה העיקרית שכוללת בתוכה את כל התיקונים. ככל שאתה מרבה ב"ואהבת לרעך כמוך", על ידי אתה נעשה זך יותר, רגיש יותר לצורות השפעה למיניהן, וכך אתה מתחיל להבדיל את הדברים האלה גם באנשים אחרים ובכלל בעולם. יוצא שכך אתה מגיע להכרת הרע, ואתה יותר ויותר מכיר את האגו שלך, את הרע שבך.
תלמיד: מה מהות הפעולה בעשירייה?
חיבור.
תלמיד: אם אני רואה שאני לא מצליח, אז זה נקרא "הכרת הרע"?
כן. אם תתחבר עם החברים, אז תתחילו לגלות את הכוח העליון ותתחילו לעבוד איתו בצורה פרקטית עד גמר התיקון.
תלמיד: בעשירייה אני כל הזמן מנסה להיות חבר טוב ונחמד, אני כל היום אומר כמה החבר טוב והעשירייה נחמדה, אז מה העבודה פה?
תשתדלו כך להתייחס זה לזה.
תלמיד: איך דרך זה אני מגלה את הרע?
הרע יתגלה, אתה לא צריך לדאוג לזה. אתה צריך להימשך לטוב, לחיבור הטוב והשלם בין כולם שכולם יהיו ממש בעיגול.
תלמיד: ואז מתגלה הרע בינינו?
הרע בטוח יתגלה כשאתם תתחברו עוד יותר חזק ועוד יותר חזק, עד המצב שהבורא יתחיל להתגלות. אתם צריכים בלחץ ביניכם ללחוץ כל כך על עצמכם כדי להתחבר ביניכם, עד שתרגישו ששם בפנים נסתר הבורא והוא מתחיל להתקרב ולהתגלות.
תלמיד: לפי מה שאתה מסביר, כל עוד אנחנו לא מוצאים את הרע בינינו אנחנו לא מתקדמים.
אתם לא מתקדמים לגילוי הבורא שזאת המטרה.
שאלה: אם אני רואה שלחבר או לעשירייה יש משהו נגדי, אז איך אני מברר אם זה משהו גשמי או רוחני ואיך אני פותר את זה בכל מקרה?
תגיד בשקט לא בפה מלא, שמה שמתגלה לך מגיע מהבורא ואתה מודה לו שכך הוא מגלה לך את היחס של החברים כי אתה על ידי זה יכול להתקרב אליו. כי לא נגלה שום דבר לאדם מלבד זאת שמקדם אותו לפגישה עם הבורא.
שאלה: מה ההבדל בין האגו שלי לאגו של החבר?
יש אלפי הבדלים בינך לבינו, כמו שבעל הסולם אומר "שאין שתי שערות יוצאות מנקב אחד". אתם לא דומים, אתה באגו שלך והוא באגו שלו, אבל אתם צריכים להתחבר ביניכם למעלה מהנתון הזה שלכל אחד הוא משלו ולהתחבר יחד כלפי הבורא.
תלמיד: על החברים יותר קל לי לזהות אגו, על עצמי אני לא מזהה. האם אפשר להתייחס לאגו כמשהו סגולי ששייך לכולם?
לא, אתה צריך לראות איך אתה מתייחס לחברים, לבדוק, לברר ולמיין את היחס, ואחר כך לתקן אותו. ואם לא תצליח, אז תתפלל לבורא שיעזור לך לראות.
תלמיד: כשאני מזהה אצל החבר אגו, איך נכון להתייחס לזה?
יפה, כך הבורא מראה לך את האגו שלך.
תלמיד: אם כך, זה האגו שלי.
נכון, אומנם אתה אומר שזה האגו של החבר, כי "כל הפוסל במומו פוסל".
-
התפתחות מדעת והתפתחות שלא מדעת
"ותדע, אשר ב' כוחות משמשים, ודוחים אותנו לעלות ולטפס, על שלבות הסולם האמור, עד שנגיע לראשו שבשמים, שהוא הנקודה התכליתית, של השואת צורתינו להיוצר ית'.
וההפרש בין ב' הכוחות הללו הוא:
שהאחד, דוחף אותנו "שלא מדעתינו". כלומר, בלי בחירתנו. וכח הזה הוא דוחף אותנו מלאחרינו. ונקרא ויז-א-טערגא [כח הדוחה לאיזה דבר מאחוריו]. והוא שגדרנו אותו, בשם "דרך יסורין" או "דרך ארץ".
וממנו הגיעה אלינו הפילוסופיא של תורת המוסר, שנקראת "אתיקה", המיוסדת על הכרה נסיונית. דהיינו, מתוך הבקורת של התבונה המעשיית. שכל עיקרה של התורה ההוא, איננו יותר, רק סיכום של הנזקים, שנולדו לעינינו, ע"י גרעיני האגואיזם. והנה, הנסיונות האלו הגיעו אלינו במקרה, דהיינו, שלא "מדעתינו" ובחירתנו. אולם המה בטוחים למטרתם, כי דמות הרע הולך ומתברר בחושינו." כי אנחנו מגלים את הדברים האלה בעיניים, בידיים. "ובשיעור, שאנו מכירים את נזקיו, באותו שיעור אנו מסתלקים הימנו. ואז מגיעים לשלבה יותר עליונה שבהסולם.
וכח השני, דוחף אותנו "מדעתינו". דהיינו, מכח בחירתינו בעצמנו. וכח הזה מושך אותנו מלפנינו. ונקרא ויז-א-פראנטא [כח המושך לאיזה דבר מלפניו]. והוא שגדרנו אותו בשם "דרך התורה והמצות". כי ע"י עסק המצוות, והעבודה, לעשות נ"ר ליוצרינו, נמצא מתפתח בנו במהירות נפלאה, אותו החוש של הכרת הרע. כמו שנתבאר במאמר "מתן תורה", אות י"ג.
ואנו מרויחים בשנים:
א. שאין אנו צריכים לחכות על נסיונות החיים, שידחוף אותנו מאחרינו. שכל שיעור הדחיפה שבהם, נמדד רק במדת המכאובים והחורבנות, הנגרמים לנו ע"י מציאת הרע בקרבנו.
אולם, בדרך העבודה להשי"ת, מתפתח בנו אותה ההכרה, בלי שום הקדם של יסורין וחורבנות. ואדרבה, מתוך הנועם והעידון, שאנו מרגישים, בעת העבדות הטהורה להשי"ת, לעשות נחת רוח אליו, "מתפתח בנו יחס רלטיבי [יחסי], להכיר את שפלות הניצוצין הללו, של אהבה עצמית, בהיותם מפריעים לנו על דרכינו, לקבל את הטעם העדון הזה, של השפעה להשי"ת.
באופן, אשר החוש הדרגתי, של הכרת הרע, הולך ומתפתח בנו, מתוך העתות של עונג ושלוה רבה. דהיינו, ע"י קבלת הטוב בעתות העבודה להש"י, מתוך הרגשתינו את הנועם והעידון, שמגיע לנו אז, מפאת השתוות הצורה ליוצרה.
ב. שאנו מרויחים זמן. כי הוא פועל "לדעתנו". ויש בידינו להרבות בעסק, ולמהר בזמן, כפי חפצנו אנו ".
תלמיד: בעל הסולם כותב: "א. שאין אנו צריכים לחכות על נסיונות החיים, שידחוף אותנו מאחרינו. שכל שיעור הדחיפה שבהם, נמדד רק במדת המכאובים והחורבנות," כל העולם אפילו לא מרגיש חורבנות, איך אפשר לצפות ממנו, חוץ מבני ברוך שיכולים ללמוד קבלה, איך הוא יתקדם?
אנחנו לא מדברים על כל העולם ממש. לכל העולם יש דרגות דומם, צומח, חי, מדבר. אתה חושב שגמר התיקון יהיה כשכולם יגיעו לנקודה הגבוהה ביותר לכולם?
תלמיד: אז מהו גמר התיקון?
גמר התיקון יהיה כשכל האנושות תגיע לכך ש"כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדלם", "וביתי בית תפילה יקרא לכל העמים". הם כן יגיעו, אבל כל אחד לפי דרגתו.
תלמיד: אבל הוא אומר פה "אולם, בדרך העבודה להשי"ת, מתפתח בנו אותה ההכרה, בלי שום הקדם של יסורין וחורבנות."
אם אנחנו מכירים בכך שכל הבעיה היא האגו שלנו ואנחנו יכולים לתקן אותו, אך ורק על ידי האור העליון, יש לנו רק בעיה אחת, איך להזמין ולמשוך את האור העליון שישפיע עלינו.
תלמיד: כתוב וידעו אותי מקטן ועד גדול, איך כל העולם ידעו אותו מקטן ועד גדול כי זה גמר תיקון?
אתה שואל עבור כל העולם?
תלמיד: בוודאי זה מה ששאלתי בהתחלה
אני לא יודע. עוד לא עברתי את זה, אין לי מזה שום רשימות, אני לא יכול להגיד לך היום על כל העולם. אני לא יודע כי אין חכם כבעל ניסיון ולי אין בזה שום ניסיון.
אבל לפי מה שהוא כותב, הבורא יתגלה לכל העולם, כלומר לכל הנבראים, וכל אחד במידת המקום שלו במערכת אדם הראשון, יקבל בהדרגה את גילוי הבורא ואז ימשך יותר ויותר לחיבור עם האחרים כדי להרכיב את המערכת של כל נשמות אדם הראשון כנשמה אחת. ואז הבורא יתגלה בהתאם לזה באותה נשמה אחת. הדברים ברורים, אבל איך זה יקרה לכל פרט ופרט, אני לא יכול להגיד כי "אין חכם כבעל ניסיון".
תלמיד: אתה רואה שזה יכול להתרחש בכל העולם לפי מה שכתוב פה?
למה לא, מי הם בני האדם. הם רצונות לקבל קטנים שזוחלים על פני כדור הארץ. ודאי שאם האור העליון ישפיע עליהם, הם יתחילו לקפוץ, לרוץ ולעשות כול מה שהאור העליון מחייב אותם. לחייב יצור שהוא כולו רצון ליהנות, קל מאוד. היכן שאתה מראה לו קצת הנאה, הוא רץ, נמצא שם ועושה כול מה שאתה רוצה.
תלמיד: זה מה שהוא כותב, רק דרך החורבנות והאסונות אפשר להתקדם.
כן ודאי שככה יהיה. אין בכך שום בעיה, אתה רואה איך עכשיו כל העולם רץ ממקום למקום, לכל הכיוונים. כל אחד כמו בתוך נחיל זבובים או קן נמלים.
תלמיד: זה כבר קורה היום, שאין אוכל והכלכלה קורסת, הבורסות יורדות. מאיפה תבוא הישועה שעליה אתה מדבר?
הישועה תבוא כאשר אנחנו נרצה שהיא תבוא. בינתיים לא רוצים.
שאלה: האם אפשר לקרוא את המשפט האחרון מהמאמר, כתוב שם שהכול תלוי בנו.
קריין: "ב. שאנו מרויחים זמן. כי הוא פועל "לדעתנו". ויש בידינו להרבות בעסק, ולמהר בזמן, כפי חפצנו אנו."
או שהבורא ישפיע עלינו ואנחנו נרוץ לקיים מה שצריך, או שאנחנו בעצמנו לאט לאט בלי הלחץ שלו, ככל שנוכל להתקרב אליו לפי המאמצים שלנו, נקבל כל פעם תוספת של האור העליון ונבצע מה שצריך.
גם כך וגם כך תגיע לגמר תיקון. רק יש לך אפשרות לזרז אותו, או על ידי דרך ייסורים שיש בה שלב שנורא ואיום להתקרב אליו, לא כדאי, או כפי שהמקובלים כותבים, על ידי הדרך הטובה, דרך התורה, דרך התיקון שהיא טובה גם בעיני האדם וגם בעיני הבורא.
תלמיד: אז מהו גמר התיקון?
גמר התיקון יהיה כשכל האנושות תגיע לכך ש"כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדלם", "וביתי בית תפילה יקרא לכל העמים". הם כן יגיעו, אבל כל אחד לפי דרגתו.
תלמיד: אבל הוא אומר פה "אולם, בדרך העבודה להשי"ת, מתפתח בנו אותה ההכרה, בלי שום הקדם של יסורין וחורבנות."
אם אנחנו מכירים בכך שכל הבעיה היא האגו שלנו ואנחנו יכולים לתקן אותו, אך ורק על ידי האור העליון. ויש לנו רק בעיה אחת, איך להזמין ולמשוך את האור העליון שישפיע עלינו.
תלמיד: כתוב וידעו אותי מקטן ועד גדול, איך כל העולם ידעו אותו מקטן ועד גדול כי זה גמר תיקון?
אתה שואל עבור כל העולם?
תלמיד: בוודאי זה מה ששאלתי בהתחלה.
אני לא יודע. עוד לא עברתי את זה, אין לי מזה שום רשימות, אני לא יכול להגיד לך היום על כל העולם. אני לא יודע כי אין חכם כבעל ניסיון ולי אין בזה שום ניסיון. אבל לפי מה שהוא כותב, הבורא יתגלה לכל העולם, כלומר לכל הנבראים, כל אחד במידת המקום שלו במערכת אדם הראשון, הוא יקבל בהדרגה את גילוי הבורא ואז ימשך יותר ויותר לחיבור עם האחרים כדי להרכיב את המערכת של כל נשמות אדם הראשון כנשמה אחת. ואז הבורא יתגלה בהתאם לזה באותה נשמה אחת. הדברים ברורים, אבל איך זה יקרה לכל פרט ופרט, אני לא יכול להגיד כי "אין חכם כבעל ניסיון".
תלמיד: אתה רואה שזה יכול להתרחש בכל העולם לפי מה שכתוב פה?
למה לא, מי הם בני האדם. הם רצונות לקבל קטנים שזוחלים על פני כדור הארץ. ודאי שאם האור העליון ישפיע עליהם, הם יתחילו לקפוץ, לרוץ ולעשות כול מה שהאור העליון מחייב אותם. לחייב יצור שהוא כולו רצון ליהנות, קל מאוד. היכן שאתה מראה לו קצת הנאה, הוא רץ, נמצא שם ועושה כול מה שאתה רוצה.
תלמיד: זה מה שהוא כותב, רק דרך החורבנות והאסונות אפשר להתקדם.
כן ודאי שככה יהיה. אין בכך שום בעיה, אתה רואה איך עכשיו כל העולם רץ ממקום למקום, לכל הכיוונים. כל אחד כמו בתוך נחיל זבובים או קן נמלים.
תלמיד: זה כבר קורה היום, שאין אוכל והכלכלה קורסת, הבורסות יורדות. מאיפה תבוא הישועה שעליה אתה מדבר?
הישועה תבוא כאשר אנחנו נרצה שהיא תבוא. בינתיים לא רוצים.
שאלה: האם אפשר לקרוא את המשפט האחרון מהמאמר, כתוב שם שהכול תלוי בנו.
קריין: "ב. שאנו מרויחים זמן. כי הוא פועל "לדעתנו". ויש בידינו להרבות בעסק, ולמהר בזמן, כפי חפצנו אנו."
או שהבורא ישפיע עלינו ואנחנו נרוץ לקיים מה שצריך, או שאנחנו בעצמנו לאט לאט בלי לחץ שלו, ככל שנוכל להתקרב אליו לפי המאמצים שלנו, נקבל כל פעם תוספת של האור העליון ונבצע מה שצריך.
גם כך וגם כך תגיע לגמר תיקון. רק יש לך אפשרות לזרז אותו, או על ידי דרך ייסורים שיש בה שלב שנורא ואיום להתקרב אליו ולא כדאי, או כפי שהמקובלים כותבים, על ידי הדרך הטובה, דרך התורה, דרך התיקון שהיא טובה גם בעיני האדם וגם בעיני הבורא.
הדת איננה לתועלת הבריות, אלא לתועלת העובד
"רבים טועים, ומשווים את תורתינו הקדושה, לתורת המוסר. אולם זהו הגיע להם, משום שלא טעמו טעם הדת מימיהם! וקורא אני עליהם את המקרא: "טעמו וראו כי טוב ה'". תורת המוסר אומרת, אל תעשה את זה, יהיה גרוע, זאת תורת המוסר. "והן אמת, ששניהם, האתיקה [מוסר] והדת, לדבר אחד מתכוונים, שהוא, לרומם את האדם מזוהמת האהבה עצמית הצרה, ולהביאו על מרומי הפסגה של אהבת זולתו.
אולם עם כל זה, רחוקים אחד מחבירו, כרחוק מחשבת הבורא ית' מן מחשבת הבריות. כי הדת נמשכת ממחשבותיו של הבורא ית'. ותורת המוסר באה ממחשבות בשר ודם, ומנסיונות החיים שלהם. ועל כן, ניכר ובולט ההבדל שביניהם, הן בכל הנקודות שבבחינות השמושיות, והן בהמטרה הסופית:
א. כי הכרת הרע והטוב, המתפתח בנו ע"י תורת האתיקה, בעת השימוש, יש לה יחס רלטיבי להצלחת החברה, כנודע.
ב. מה שאין כן הדת, אשר דבר הכרת טוב ורע, המתפתח בנו מתוך שמושה, יש לה יחס רלטיבי אל השי"ת לבדו. דהיינו, מן שינוי הצורה מהיוצר ית', עד להשואת הצורה אליו ית', שנקרא דביקות. כמו שנתבאר לעיניך במאמר "מתן תורה", אות ט', יוד, י"א, עיין שם היטב". זה שונה מאוד, או שיש לנו יחס לחברה, לבני אדם וכן הלאה, או שיש לנו יחס למקור שלהם ישר לבורא, זה ההבדל.
"וכן רחוקים המה זה מזה, בתכלית המרחק, בענין המטרה:
א. כי המטרה של תורת האתיקה, הוא לאושרם של החברה, מבחינת בקורת התבונה המעשיות, הלקוחה מנסיונות החיים, אשר סוף סוף, אין המטרה מבטחת להעוסק בה, שום התעלות של מה למעלה ממסגרת הטבע. ואשר על כן, המטרה הזאת, עדיין לא יצאה מכלל הבקורת, כנודע. כי מי יוכל להוכיח ליחיד, את מדת הטוב בעדו, בצורה סופית, כזו, שיהיה מוכרח בשבילה, למעט דמותו, באיזה שיעור של משהו, בשביל אושר החברה?
ב. מה שאין כן, המטרה הדתית, מבטחת את האושר אל האדם עצמו, העוסק בה. כי כבר הוכחנו לדעת, אשר, בביאת האדם אל אהבת זולתו, אז הוא נמצא ישר בבחינת הדביקות, שהוא השואת הצורה ליוצרה ית'. אשר עמה יחד, עובר האדם מתוך עולמו הצר, המלא מכאובים ואבני נגף, אל עולם נצחי רחב, של השפעה להשי"ת והשפעה לבריות.
גם תמצא, הבדל ניכר ובולט למדי, בבחינת התמיכה:
א. כי עסק על פי שיטת תורת האתיקה, הנהו נתמך על יסוד של מציאת חן בעיני הבריות. ודומה דבר זה, כדוגמת שכירות, המשתלמת לבסוף. ובהתרגל האדם לעבודה כזו, הנה לא יוכל להתעלות, גם במדרגות המוסר, כי כבר רגיל הוא בעבודה כזו, המשתלמת היטב מהסביבה, המשלמים בעד מעשיו הטובים.
ב. מה שאין כן, בהעסק של תורה ומצות, לעשות נחת רוח ליוצרו, בלי שום קבלת פרס, הרי הולך ומטפס על דרגות המוסר, ממש כפי שיעור העסק. שהריהו נעדר מכל תשלום על דרכו, ופרוטה ופרוטה מצטרף לו לחשבון הגדול, עד שקונה טבע שני, שהוא ההשפעה לזולתו, בלי שום התעוררות של קבלה עצמית, זולת להכרח קיומו בלבד. ונמצא, באמת שנשתחרר מכל מאסרי הבריאה.
כי בשעה, שהאדם ממאס כל קבלה עצמית, ונפשו קצה, בכל מותרות מתענוגי גופניים הקטנטנים וכבוד וכו', נמצא שמטייל לחפשי בעולמו של הקב"ה, ומובטח, שלא יארע לו כאן שום נזק ותקלה לעולם. שהרי כל הנזקים, מורגשים ובאים לאדם, רק מבחינת הקבלה עצמית, המוטבע בו. והבן זה היטב.
והנה נתבאר היטב, אשר מטרת הדת, עומדת כולה רק לצורך האדם העובד ועוסק בה. ולא כלל לשמש הבריות ולהועילם. הגם שכל מעשהו, סובבים לתועלת הבריות, ומשוער בהמעשים הללו, אולם אין זה אלא בחינת מעבר, אל המטרה הנשגבה, שהוא השואת ליוצרה.
ועם זה מובן גם כן, אשר מטרת הדת נגבית בעולם הזה, בחיים חיותו. כמ"ש לעיל, ועיין היטב במאמר "מתן תורה", אות ו', בדבר המטרה של הכלל ושל הפרט.
אולם, ענין שכר עולם הבא - זהו ענין אחר, ואבארו במאמר מיוחד, בע"ה".
על זה הוא לא כתב אבל אנחנו יכולים להבין את זה מכל מיני חלקים של מאמרים אחרים שלו.
שאלה: בסעיף האחרון ההרגשה היא שהאדם כל הזמן עובר מצבים של בחירה בתורה, בדרך התורה. אבל מה לעשות אם האדם כל פעם מרגיש שהוא לא טועם את טעם התורה?
אתה צודק, כך אנחנו מתקדמים, כל פעם מתעוררות בנו רשימות חדשות, חסרונות חדשים, ואנחנו צריכים על פניהם לעשות שוב בירור, שוב החלטה ושוב התקדמות. כך קורה, בכל יום ויום יש לנו בירורים חדשים.
שאלה: אנחנו לומדים שכל הכרה של פגם בי גורמת סבל, והאדם כל הזמן רוצה לברוח מזה או לתקן את זה, אבל כאן בעל הסולם כותב שהכרת הרע באמצעות התורה מעוררת תענוג ושמחה.
כן.
תלמיד: למה דווקא תענוג ושמחה?
מפני שהוא מתקן את האגו שלו ובזה הוא מגלה את הבורא שמתקרב אליו, מזה יש לו שמחה.
תלמיד: בעל הסולם כותב שהכרת הרע באמצעות התורה מזמינה תענוג ושמחה, אחר כך הוא ממשיך ואומר שהרגשת התענוג והשמחה בזמן עבדות ה' הטהורה היא במטרה להשפיע לו נחת רוח. מהי המורכבות הזאת?
זה המשך הכוונה של האדם שלא רוצה שום דבר מכל המעמד הזה שהשיג, שמרגיש בו תענוגים ואופקים שהוא כל כך רואה, והוא לא רוצה לקבל מזה שום דבר לעצמו אלא רק לתועלת הבורא. אנחנו נגיע לזה, ואחר כך נלמד איך זה קורה ומה לעשות. אבל זה צריך להיות בעל מנת להשפיע, זה מה שהוא מדגיש.
תלמיד: האם אני צריך להרגיש את התענוג מהבורא כשגיליתי פגם או כשתיקנתי את הפגם?
גם וגם, גם גילוי הפגמים נעשה על ידי האור העליון שמשפיע על הפגמים. ולכן אתה צריך להיות שמח שהבורא עוזר לך ומראה לך את הפגמים שלך, שגם בזה אתם כבר עובדים יחד.
שאלה: איך אנו נזהרים לא ליפול לאתיקה, לא לעשות פעולות בשביל להראות יפה בעיני אחרים ולקבל שכר, ולא להיות רק אנשים של פעולות יפות?
אל תדאג, זה לא יקרה, הבורא דואג לזה ואנחנו מתקדמים בצורה נכונה, אנחנו לא נעשה את זה. אנחנו לומדים רק את "כתבי בעל הסולם" ורב״ש, זה שומר עלינו שלא נסטה מהדרך ונתחיל להשתחוות לפני פסלים, או לעשות מזה פילוסופיות, או להתעסק באיזה מיסטיקות, או פסיכולוגיות, זה לא יקרה. אנחנו הולכים רק על ידי חיבור בינינו לקראת הבורא בדרך הישירה והברורה ביותר.
שאלה: כתוב, "והנה נתבאר היטב, אשר מטרת הדת, עומדת כולה רק לצורך אדם העובד ועוסק בה. ולא כלל לשמש הבריות ולהועילם. הגם שכל מעשהו, סובבים לתועלת הבריות, ומשוער בהמעשים הללו, אשר אין זה אלא בחינת מעבר, אל המטרה הנשגבה, שהיא השואת ליוצרה". זה נשמע אגואיסטי, אומרים לנו כל הזמן ש"ואהבת לרעך כמוך" זאת הדרך היחידה, וכאן הוא אומר שמטרת הדת, הקבלה, היא לא לשמש את הבריות ולעזור להם, שזה רק האמצעי. אני זוכר שאמרת שנדמה לנו שהעשירייה היא רק אמצעי, וכשאני אגיע לבורא אני אוכל לזרוק את החברים כמו במוסך, כי גמרתי לתקן.
מי אמר לך את זה?
תלמיד: אני זוכר שאמרת שלפעמים נדמה לאדם שהוא צריך את החברים, את העשירייה, רק כמשהו זמני כדי להגיע לבורא. וגם פה כתוב שזאת בחינת מעבר למטרה הנשגבה.
מטרה נשגבה זה לא שאני זורק את האמצעי העיקר הוא מה היא המטרה, שאני לא מחליף אותה, המטרה היא להגיע למצב שאני משמש לבורא בצורה בלתי תלותית בי בכלל. שהכול הוא מעלי.
תלמיד: אבל אנחנו גם אומרים הרבה פעמים שאין הרגשה של הבורא, ולכן אתה חייב לעבוד רק כלפי החברים.
ודאי שאנחנו צריכים לעבוד אחד כלפי האחר כדי להגיע דרך זה, כי אחרי כל אחד נסתר הבורא, שאחרי זה אנחנו מגלים שזה הכול עבודה עם הבורא ממש, ואנחנו מגיעים לדבקות בו, ובדבקות בו אנחנו משיגים את המטרה הסופית.
שאלה: לנהל חברה שמתקיימת לטובת הבורא, מה זה אומר? מה הביטוי של זה?
שכל אחד ואחד דואג שכל החברים יהיו דבוקים ביניהם ככול היותר עד שהבורא יתגלה ביניהם בכל הנרנח"י.
תלמיד: להכניס את הבורא לפעולה בחברה, כלומר שהוא ינהל, שהוא יעשה, שהוא יקיים, רק לחשוב שזה לטובתו, המחשבה הזאת היא שמפעילה אותו?
אנחנו נעבוד לא רק בצורה כזאת, אתה תעבוד עם זה בצורה מעשית עם מסך, עביות, אור ישר, אור חוזר, כל הדברים האלה, רשימות וכולי וכולי. אתה עובד עם זה בצורה מעשית. אתה מבין כמה פרטים יש שם? וכל זה כדי לברר את היחסים שלך מתוך תוך תוך הטבע שלך שזה האגו, לתוך תוך תוך הטבע של הבורא שזה האור העליון המשפיע נרנח"י דנרנח"י דנרנח"י, עד כמה תתקשרו יחד ותגלו זה את זה ותקשרו את זה יחד, ואז הנקודה הזאת הסופית תקרא גמר התיקון.
תלמיד: הוא שם דגש על נקודה נוספת שלטובת הבורא זה לא לקבל תמורה, מה הקשר?
כן, על מנת להשפיע זה לא לקבל תמורה.
תלמיד: וזה הופך להיות לטובת הבורא?
כן. כי מי עובד? האגו שלך עובד מול הבורא לכן לא לקבל תמורה לאגו שלך זה נקרא שכולו משפיע לבורא.
(סוף השיעור)