שיעור בוקר 09.06.2018- הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

תע"ס כרך א', חלק ד', הסתכלות פנימית, פרק ג', דף רסה.
עמ' 265, אות מו

אות מ"ו

רשימות שחזרו לכלים שלהן

"המין הה' הוא, הרשימות, שחזרו לכלים שלהן אחר שיצאו משם כי אחר שנסתלק הזווג גם מבחינה העליונה, הנה משום זה נסתלקה ג"כ הארת האו"ח היורד, ונתכבו הניצוצין הנופלים לכלי שמתחתיה ואז חזרה הרשימה לתוך הכלי שלה כמקודם. כי עתה אין לה התנגדות עוד מהאו"ח שבתוך הכלי שלה, שהרי גם הוא אחר הסתלקות הזווג שלו, וע"כ, שוב הרשימה מתגברת על אוה"ח. והטעם שהסתלקות הזווג ההוא מכונה כיבוי הניצוצין, הוא משום שהארת אור חוזר מכונה בשם ניצוצין, לכן הפסק הארתו מכונה בשם כיבוי, שהוא לשון הנוהג אצל ניצוצי אש. והבן."

היה זיווג דהכאה על איזו רמה, לא חשוב איזו, והסתלק. המסך עלה מהרמה הזאת יותר למעלה, ובדרגה התחתונה נשאר רשימו. למעלה נעשה עכשיו זיווג דהכאה. ומהזיווג דהכאה הזה יש אור חוזר היורד למדרגה היותר תחתונה, איפה שנשאר רשימו. האור החוזר שיורד לכאן הוא זורק את הרשימו החוצה וממלא את הכלי. הרשימו שיצא החוצה נקרא "תגין". עד מתי זה קיים? עד שיש זיווג דהכאה בדרגה יותר עליונה שממנה יורד האור.

הזיווג בדרגה העליונה נגמר, עולה עוד יותר למעלה, ואז אין כבר אור חוזר היורד מהדרגה העליונה לדרגה התחתונה. האור החוזר חוזר למקום שלו, האור החוזר היורד נעלם מהדרגה התחתונה, ואז הרשימו שיצא מהכלי שנקרא "תגין" חוזר למקומו. זאת אומרת, בא האור, זורק את הרשימו החוצה, אחר כך האור מסתלק והרשימו חוזר פנימה.

זה מאוד חשוב, הגיחות האלה הן מאוד חשובות. למה? כי יש כאן תגין ואותיות. זאת אומרת, מידע מאוד חשוב על מה שקורה. כי דווקא האורות האלה שהם פעילים בין הרמות שבכלי, הם נותנים את ההתקשרות, נגיד בין אור כחול לצליל מסוים, בין מחשבה כזאת למרחק כזה וכזה. זאת אומרת התקשרויות בין כל מיני הבחנות שהן לא מתקשרות. אבל על ידי ירידת האורות לכלים הזרים יש התקשרות, ואז נוצרים מזה כלים חדשים.

למה זה נקרא "אותיות"? כי מאיפה באו לנו אותיות? מזה שנבנות הבחנות חדשות מהתכונות הזרות של הטבע. זה כל התענוג בלהשיג את המציאות, זה נקרא הארת השכינה, כשאני מתחיל להרגיש עד כמה הכול מתנוצץ, הכול מתקשר, הכול אחד והכול שונה. אז כאן בעצם יש לנו קצת פעולה על זה.

תקרא שוב.

אות מ"ו

רשימות שחזרו לכלים שלהן

"המין הה' הוא, הרשימות, שחזרו לכלים שלהן אחר שיצאו משם כי אחר שנסתלק הזווג גם מבחינה העליונה, הנה משום זה נסתלקה ג"כ הארת האו"ח היורד, ונתכבו הניצוצין הנופלים לכלי שמתחתיה ואז חזרה הרשימה לתוך הכלי שלה כמקודם. כי עתה אין לה התנגדות עוד מהאו"ח שבתוך הכלי שלה, שהרי גם הוא אחר הסתלקות הזווג שלו, וע"כ, שוב הרשימה מתגברת על אוה"ח. והטעם שהסתלקות הזווג ההוא מכונה כיבוי הניצוצין, הוא משום שהארת אור חוזר מכונה בשם ניצוצין, לכן הפסק הארתו מכונה בשם כיבוי, שהוא לשון הנוהג אצל ניצוצי אש. והבן."

שאלה: מה זה רשימה בעצם?

רושם. יש לנו רצון לקבל ויש אור, ואור שעוזב את הרצון לקבל הוא משאיר בתוך הרצון לקבל את הצורה שלו, שנקרא "רשימו".

תלמיד: אבל נשמע לפי הקטע שהרשימה גם קיימת לפני ההגעה של האור.

לא, זה מהמצב הקודם יכול להיות. אם לא היה אור בתוך הכלי מאיפה יהיה רשימו?

תלמיד: אז למה האור גורם להסתלקות הרשימה?

זה כבר תהליך. אור לא גורם להסתלקות הרשימו, זה הזיווג דהכאה של מדרגה יותר עליונה.

שאלה: מה זה אומר שהרשימו יוצא החוצה? מה זה החוצה?

החוצה זה שהוא קיים בתוך האור המקיף הקטן סביב אותו הכלי.

תלמיד: אז אור מקיף הוא כלי לרשימו הקטן?

למה אתם מסובבים כל כך את הדברים? האור שהיה כפנימי, כרשימו בתוך הכלי, יוצא ומתקיים כאור מקיף סביב אותו הכלי הקטן באותה הרמה שהיה שם זיווג דהכאה.

שאלה: יכול להיות שמה שרצית להסביר, שאותן רשימות שכל פעם מתעוררות הן מין שאריות הקשר שהיו בתוך הכלי וכל זיווג עכשיו גורם איכשהו לביטוי?

רשימו זה ודאי חלק מאותו האור שהיה, רושם ממנו. אין אור בפועל שהוא יכול לעשות את הפעולה, שיש לו כוח, אבל הצורה שלו נשארה.

שאלה: וכל זיווג הוא כדי איכשהו להחיות את החיסרון, את הכלי?

כן. אתה לוקח איזשהו חומר ומנפח אותו על ידי משהו והחומר הזה מקבל איזו צורה, ואחר כך המילוי הפנימי יוצא, אבל נשארת הצורה. עכשיו בא האור החדש היורד לתוך אותה צורה. זה לא פשוט, סכמתית בוא נלמד את זה בינתיים, אחרת נסתבך. בינתיים לומדים ככה, למגמר.

אות מ"ז

רשימה כוללת מאור זך ואור עב.

רשימה מאור זך. רשימה מאור עב

"המין הו' הוא, רשימה הכוללת אור זך ואור עב. המין הז', הוא הנקרא אור זך, המובא כאן בדברי הרב (פרק ב' אות י'). המין הח' הוא הנקרא אור העב של הרשימה, המובא בע"ח" (שער מטי ולא מטי פרק ג').

יש רשימה שכוללת את שניהם יחד, ויש רשימה לחוד, לאור העב ולאור הזך.

אות מ"ח

כמו באורות דהתפ"א היה האור הזך מעורב עם

האור העב, כן הוא ברשימה שהניחה התפ"א

"פירוש הדברים, כי כל מה שישנו באור, יש גם כן ברשימה הנשארת מאותו האור. ולכן מכונה הרשימה בשם רושם חותם. כמ"ש (באו"פ פ"ב אות ג'). וע"כ הרשימות הנשארות מהאורות דהתפ"א, כוללות אור וכלי, דומה להאורות שמהם באו, כנ"ל באות מ"ד עש"ה. אלא כל זמן, שהרשימה מלובשת בכלי שלה, אין שם הכר בין אור לכלי, בדומה לאורות דהתפ"א, שהאורות והכלים מעורבים כמובא כאן (בדברי הרב פ"ו אות ב', וע"ש באו"פ אות ו'). ולכן גם ברשימה הבאה מהם, אינה ניכרת ג"כ בין האור והכלי, אלא שהם מעורבים יחד. וזהו המין הו' הנ"ל, דהיינו הרשימה הכוללת אור זך ואור עב, אבל אין אור העב ניכר בה, אלא מעורב בה כנ"ל."

שוב, יש כל מיני מצבים ולכל מצב ומצב אנחנו מכנים רשימו בשם אחר. כי באמת ההבדל ביניהם הוא מאוד גדול, נותנים הבחנות. אין לנו התרשמות מהאור עצמו אלא דווקא רק מהרשימות, מההתרשמויות. גם אנחנו, לפני שפועל עלינו משהו מה אנחנו יודעים? שום דבר. אלא כשפעל ואנחנו כבר מבינים, מרגישים, נכנסים במגע עם זה ואפילו קצת מתרחקים מזה, כאן אנחנו מתחילים לאבחן מה זה היה. כך זה גם אצלנו.

אות מ"ט

אחר הסתלקות ברשימה מן הכלי,

נגלתה העביות שבכלי

"עתה תבין את מין הז' והח' הנ"ל. כי נתבאר לעיל באות מ"ה, בענין המין הד' של הרשימה, שמסבת ההכאה של או"ח היורד ברשימה נסתלקה ויצאה הרשימה מן הכלי שלה, ועלתה עליו מלמעלה, בסוד תגין על האותיות, ע"ש, והנה עתה, בסבת הסתלקות הרשימה מן הכלי, נתגלה ההפרש בין הכלי ובין הרשימה, כי עתה ניכר העביות שבכלי, שנבחן עתה בשם אור העב, בדומה לאורות דהתפ"א (בפרק ו' ובאו"פ שם אות ז') עש"ה. וכבר ידעת שכל מה שנוהג באורות נוהג ג"כ ברשימות הבאות מהם."

אות נ'

"והנה נתבאר, כי אחר הסתלקות הרשימה מן הכלי, נתגלה הפרש בין האור של הרשימה ובין הכלי דהרשימה, והכלי, נקרא עתה אור עב דהרשימה, ותדע, שמן האור העב שברשימה נעשו הכלים של הזכרים דהתפשטות ב'. והאור של הרשימה נק' עתה אור זך שברשימה וממנו נעשה האורות של הזכרים דהתפ"ב, כמ"ש הרב (בשער מטי ולא מטי פרק ג' ע"ש היטב). וזכור זה."

יש לנו אור זך ואור עב, ומהם כלים של הזכרים והנקבות להתפשטות הבאה. כמו שמגלגלתא לע"ב, כך אנחנו רואים מאיפה באים הכלים. כלים זה לא הרצון לקבל, זה כבר רצון לקבל שקיבל עיבוד על ידי האורות שעברו עליו בהלוך וחזור.

לכן אנחנו צריכים לראות עד כמה הע"ב, הס"ג וכולי, עד כמה כל הכלים האלו, הפרצופים האלו שהם יורדים בכל המדרגות ואחר כך עוברים שבירות והתכללות בין הכול, עד כמה הם מורכבים, עד כמה יש להם התרשמויות מאורות וכלים, מפעולות למיניהן. הרצון לקבל שכבר נמצא אצלנו, כתוצאה מכל מה שעבר מאין סוף ועד העולם הזה, עד כמה הוא מורכב, עד כמה הוא מיוחד, עד כמה יש לו כאלו הכנות שהוא יכול באמת. כשאנחנו אומרים "אור פשוט ממלא כל המציאות", איפה אנחנו לעומת האור הפשוט הזה? אלא דווקא אנחנו המורכבים ביותר, המסובכים ביותר אפשר להגיד, אבל דווקא אנחנו כשעולים וחוזרים לאותו האור הפשוט, אז מגלה פי תר"ך פעמים כל העוצמה.

אות נ"א

הרשימה דהתלבשות שנשארת במלכות

"המין הט' הוא, הרשימה דאור המלכות. המובא בדברי הרב כאן (פרק ו' אות כ'). ותדע שהרשימה זו היא ממין הז', הנ"ל שנקרא אור זך, דהיינו, שאין בה בחינת כלי, כמ"ש לעיל באות מ"ג שהרשימה מבחינת ההמשכה נאבדה, והיינו בחינת האור העב מהרשימה הזו, שהיא מין הח' של הרשימה אבל אור הזך שבה, נשאר בלי כלי, שעלה משום זה, ממעל לכלי שלו דהיינו ליסוד." (פרק ד' אות ב' וג')

וכך כל פעם כביכול האורות לא נמצאים בכלים שלהם, ואז יש הבדל בין אורות לכלים, שזה נותן הבחנות חדשות. בסופו של דבר זה ההבדל בין בורא לנברא בכל מיני אופנים, כי אין חוץ משניים.

שאלה: אור זך ועב הן כאילו שתי רמות שונות כמו שאמרת על מרחק וצליל? נתת דוגמה שזו איכות שונה של הרצונות.

זה כמו אור ישר ואור חוזר. שבאור חוזר יש כבר רושם מן הכלי.

אות נ"ב

הרשימות הנכללות במסך אחר הזדככותו

"המין היוד הוא. הרשימות אשר נתכללו במסך, בדרך עליתו למאציל." כן, נגיד מטבור לפה. "כי אור המלכות, שהוא המסך והאו"ח שבה, מזדכך ועולה מבחינה לבחינה עד ביאתו למאציל דהיינו להפה של ראש, ומידי עברו בהם, נכלל ג"כ מהרשימות שהשאירו האורות שם אחר הסתלקותם. ולפיכך כשבא לפה היה כלול מכל ג' בחי' הרשימות, שעליהן נעשה הזווג מחדש, שיצאו משם, הכלים והאורות דהתפ"ב. כמ"ש זה, באורך" (באו"פ פ"ד אות ד').

המסך שעולה הוא לוקח איתו את כל הרשימות לפה דראש.

אות נ"ג

הרשימות שנשארו מד' הקומות

שיצאו בשעת ההזדככות

"המין הי"א, הן, הרשימות אשר נשארו מד' הקומות היוצאות בעת ההזדככות, מבחי' ט"ס ראשונות שבהן. כי הרב אינו מדבר כאן, אלא מהרשימות, שנשארו מט"ר דהתפ"א, מטרם שהתחיל להזדכך, המכונה אור הא' כמ"ש הרב כאן (פ"ג אות ח'). אמנם גם מד' הקומות שיצאו אח"כ בזמן ההזדככות. הנה גם הן הניחו רשימות בכליהן אחר שנסתלקו, דהיינו ג"כ מט' ספירות הראשונות שבהן, כי בחינה אחרונה אינה מנחת רשימה, כנודע."

אות נ"ד

הרשימות דהתלבשות שנשארו מבחינות האחרונות

שבד' הקומות הנ"ל

המין הי"ב הוא, הרשימות שנשארו מבחינות האחרונות שבד' הקומות הנ"ל, שיצאו בזמן ההזדככות, והיינו רק בחינת אור הזך שבאותן הרשימות, כי אור עב שברשימות ההן נאבדו מבחינות האחרונות, כמו שנתבאר אצל בחי' האחרונות של הרשימות, שנשארו מן אור הא' (לעיל באות כ"ט ונ"א ע"ש).

אות נ"ה

"והנה נתבארו, י"ב מיני רשימות, שהן: א' הרשימות הבאות מבחינת התלבשות, המתבאר באות מ' ומ"ב ומ"ג ומ"א. ב' הן הרשימות הבאות מבחינת ההמשכה, המתבארות גם כן באותן האותיות הנ"ל. ג' הן הרשימות המתלבשות בתוך הכלים שלהן, המתבארות באות מ"ד. ד' הרשימות שאינן מתלבשות בכלים שלהן, אלא שהן בסוד תגין על האותיות, המתבארות באות מ"ד. ה' הן הרשימות שחזרו לכלים שלהן אחר שיצאו משם, המתבארות באות מ"ו. ו' הן הרשימות הכוללות אור זך ואור עב, ואור העב אינו ניכר בהם, המתבאר באות מ"ז מ"ח ומ"ט. ז' האור הזך של הרשימות שמהן נעשו האורות של הזכרים של התפשטות ב', המתבאר גם כן באותיות הנ"ל. ח' הם האור העב של הרשימות, אשר מהן נעשו כלים לזכרים דהתפשטות ב' המתבאר גם כן שם. ובאות נ'. ט' היא הרשימה דאור המלכות שהיא רק מבחינת אור הזך שברשימה זו, כי בחינה אחרונה אינה מנחת רשימה. המתבאר באות נ"א. י' הן הרשימות אשר נתכללו במסך בדרך עליתו למאציל, אשר שם נתחדשו בזווג להתפשטות ב', אשר מתבאר באות נ"ב. י"א הן הרשימות שנשארו, מט' ספירות הראשונות של ד' הקומות, שיצאו בשעת ההזדככות, המתבאר באות נ"ב. י"ב הן הרשימות דבחינות האחרונות מאותן הקומות המתבאר באות נ"ד."

מה אנחנו צריכים להבין מזה? המון רשימות, ומה שהוא כתב כאן זה לא הכול, יש הרבה והרבה יותר, אלא זה מה שהחליט שלפחות על זה צריכים לספר.

אנחנו רואים שהאור שמגיע על ידי זיווג דהכאה לתוך הכלי ועובר בשלבי הספירות, עד כמה כניסתו ויציאתו עושה רושם, רשימות. ואז כשבאים אחר כך עוד פעולות, פרצופים, כל מיני, אז הרשימות האלה הן כולן בעצם נשארות בתוך הכלים. ואז באותם הכלים יש לנו התפשטות ב', ג', ד', וכן הלאה, כי בסך הכול מדובר על כלי אחד שזה מלכות שבה קורות כל הפעולות האלו. רק תתארו לעצמכם כמה קורה במלכות דאין סוף, שם מצטרפות כל הפעולות הללו עם כל הרשימות עם הכול. עד שמגיעה העבודה שלנו שאנחנו קושרים הכול לאחד.

פרק ד'

יוד מיני כלים

אות נ"ו

שורש כל הכלים היא בחינה ד'

"המין הא' הוא, הבחי"ד של ד' הבחינות דאו"י, שהיא שורש כל הכלים שבעולמות, וה"ס המלכות דא"ס ב"ה ששמה נעשה הצמצום הא', ובטרם הצמצום, היא היתה מלבשת לכל הד' הבחינות דאו"י, שז"ס, שאור העליון, היה ממלא את כל המציאות, ולא היה שום בחינת קבלה זולתה. ואחר שנצטמצמה ונתקנה במסך, שנמצאת מזדווגת עם אור העליון בסוד זווג דהכאה והוא מעלית או"ח, הנה אוה"ח הזה נעשה עתה לבחינת כלי קבלה במקומה." כמ"ש בדברי הרב (בח"ג פ"א אות א' ב' ג' וכו' ובפרק י"ב אות ד'), עש"ה.

אותה בחינה ד' קיבלה את האור, הרגישה בושה, לא רוצה לקבל את האור. הצליחה תחת השפעת האור לבנות מסך, עשתה זיווג דהכאה לקבל היינו רק בעל מנת להשפיע, עשתה זיווג דהכאה וקיבלה את האור בעל מנת להשפיע. כך הגיעה לקבלה אחרת ממה שהיה לה לפני הצמצום. אז יש כלי לפני הצמצום וקבלת האור בתוכה, ויש כלי אחר הצמצום וקבלת האור בתוכה. ההבדל בכוונה. זו כבר הפעולה הראשונה.

אות נ"ז

אחר הצמצום נכללה בחי"ד בתוך המסך,

ואור החוזר נעשה לכלי במקומה

"ותדע כי בחי"ד הנ"ל היא עצם הכלי גם לאחר הצמצום דהיינו, בחינת העביות שבה, אלא, שהעביות הזו אינה ראויה עוד לקבלה, מהצמצום ואילך, אלא אם כן, שהיא נכללת בהמסך, ואז האור החוזר שהיא מעלה, נמדד ממש בהעביות שבה, ולפי מדת ריבוי העביות שבה, כן גודל מדת האור שהיא מעלית, שהאו"הח הזה נעשה לכלי קבלה למדת גודל קומת האור העליון, כמ"ש זה באורך (בהסתכלות פנימית ח"ב), ע"ש."

ברור לנו שלפי מידת המסך, לפי מידת ההתנגדות, יש לנו צמצום. ולפי מידת האור החוזר, יש לנו כלי חדש לקבל על מנת להשפיע.

שאלה: למה שינוי התנאים מחייב צמצום, מסך ואור חוזר?

איזה תנאים?

תלמיד: תנאי הקבלה. כי אנחנו לא יכולים לקבל כמו שקיבלנו.

מתי קיבלנו? מדובר על הכלי דאין סוף שהוא הרגיש שהוא לא רוצה לקבל מפני שזה מעורר בו בושה, הופכיות מהמאציל, ולכן שינה את תנאי המשחק.

שאלה: למה הוא מדבר על הסתלקות רשימו? הרי בפרקים קודמים למדנו שרשימו לעולם לא מסתלק.

איפה רשימו מסתלק?

תלמיד: כל מה שלמדנו עכשיו זה הסתלקות הרשימות.

אני את זה לא קראתי. אולי אתה מתכוון שהרשימו שנשאר בתוך הכלי יוצא בתור תגין על האותיות, אבל זה חוזר בחזרה, זה רק קשר אחר בין רשימו לכלי.

רשימו לא יכול להתקיים ללא כלי. רשימו רק מסתובב סביב הכלי ומצפה לחזור.

אות נ"ח

התפשטות האור והסתלקותו גרמו למציאת כלים

"והנה הרב קובע לנו, כלל גדול "כי סבת התפשטות האור והסתלקותו אחר כך, גרם להעשות מציאות כלי" (כאן פ"א אות ט') ויש אמנם להבין בדבריו הרי גם להתפשטות הא' צריך כלי, עוד בטרם שנסתלק, כי אין אור בלי כלי. ויש לתרץ דבריו על פי מה שכתב לקמן (פ"ו אות ב') אשר התפ"א שיצא מפה דא"ק ולחוץ יצא הכל מעורב יחד, כלומר שהאור והכלי היו מעורבים זה בזה, ולא היה ניכר הכלי בטרם ההסתלקות, אע"פ, שבהכרח ישנו שם."

אנחנו צריכים לקבל את ההנחה הזאת. כלי נמצא אבל לא ניכר. אז איך זה קרה? קרה. אבל אחרי שכבר יש הסתלקות האור מתוך הכלי, יש כבר הבדל בין אור לכלי, וכבר יש לנו הבחנות. הרצון נעשה קודם, ההבחנות של הטעמים שאת זה אני דורש ואת זה אני רוצה, מפרצוף לפרצוף נעשים יותר ויותר הבחנות, דרישות, טעמים, וזה לא היה בהתפשטות א'.

אות נ"ט

ההתפשטות וההסתלקות הנה גורמות שוות

לעשית הכלי

"אמנם התירוץ הזה דחוק מעט, כי הלשון "גרם להעשות מציאות כלי" אינו עולה יפה, כי מהלשון משמע, שבטרם ההסתלקות, אין עוד שום מציאות של כלי לגמרי. אלא שצריכים להעמיק יותר בדבריו. ובאמת, דבריו זהירים מאוד, כי לא אמר, סבת הסתלקות האור גרם לעשות כלי, אלא אומר סבת התפשטות האור והסתלקותו גרם להעשות כלי. שהמשמעות היא ששתיהן: ההתפשטות וההסתלקות, הנה גורמות שוות בעשית הכלי."

נראה לנו שהתפשטות זה החשוב, זו כניסת האורות בתוך הכלים. והזדככות זה כאילו סירוב להמשיך את האור לתוך הכלי. אז הוא אומר שבעשיית הכלי שיוצא לנו לאחר התפשטות והסתלקות, גם ההתפשטות וגם ההסתלקות הן שוות.

אות ס'

חומר ראשון של כלי הוא בחי"ד

"ודבריו מובנים, עם המתבאר לעיל (באות נ"ו ונ"ז). אשר חומר ראשון של הכלי הוא בחי"ד, שעליה היה הצמצום הא', שפי' הוא, גדלות הרצון לקבל, שהיתה כלולה באור א"ס ב"ה, המכונה בשם מלכות דא"ס, ובא"ס ב"ה לא היתה ניכרת כלל, ותחלת גילויה היה, לאחר שנצטמצמה ונעשתה חלל פנוי כי אז נתגלה הגדלות הרצון לקבל, לבחינת הפכיות הצורה כלפי האור העליון, שכולו להשפיע, ואין בו מרצון הקבלה אפילו משהו שבמשהו, ובזה נפרדה וירדה ונתרחקה מקצה אל הקצה מאור העליון: כי שינוי הצורה, הוא הבדל הרוחני, והפכיות הצורה, הוא הפרוד הגמור מקצה אל הקצה ברוחני. ולפיכך מאז ואילך, נבחן גדלות הרצון לקבל זה שבבחי"ד המצומצמת, לגדלות העביות שבעולמות, כלפי האור העליון, הנבחן לתכלית הזכות שבהמציאות, וזה רק מבחינת נקיות מהרצון לקבל, כי כולו להשפיע. ויותר מזה, אין לנו השגה באור העליון, בערך עצמותו. וכבר הארכנו בזה, בחלק א' (באו"פ ובהסתכלות פנימית) ואין להאריך יותר כאן. וע"ש היטב."

(סוף השיעור)