שיעורי בוקר 10.01.2020 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש" כרך א', עמ' 17, מאמר "אהבת חברים-ב'"

חכמת הקבלה מיועדת להביא אותנו לגילוי המציאות, שלא נתקיים סתם בתוך איזו מציאות קטנה וצרה שאנחנו מרגישים בחמשת החושים הגופניים שלנו, אלא אנחנו באמת נגלה את המציאות האמיתית שבה אנחנו קיימים, לא דרך הגוף הבהמי שלנו, אלא דרך הגוף הרוחני שלנו, זאת אומרת, לפתח עוד חושים נוספים שבהם נרגיש את קיום העל.

כדי לפתח את הרגשת המציאות העליונה אנחנו צריכים כמה תנאים, צריכים לפתח את זה בעצמנו, בזה שאנחנו בעצמנו ננהל את העניין, וודאי יחד עם הכוח העליון אבל בשותפות עימו, אנחנו אליו והוא אלינו, כך אנחנו כבר מבינים שבהתפתחות הרוחנית אנחנו משיגים את הכוח העליון, את הנשמה שלנו, זאת אומרת, בשיתוף בינינו לבין הכוח העליון.

כי כל התהליך שאנחנו עוברים בא על ידי זה שאנחנו מעוררים את הטבע, חוץ מזה שעיצב אותנו במצב הנוכחי, אנחנו על ידי דרישה מכוונת מאתנו, מכוונים את עצמנו לפתיחת הטבע, לגילוי הבורא, במילים אחרות.

ונשנה את עצמנו כך שנוכל להרגיש אותו, לקלוט אותו ולהזדהות עימו עד להשתוות, להידבק ולפתח את עצמנו למצב שכול הטבע העליון, כל הכוח העליון יוכל להתגלות בנו, זאת אומרת, אנחנו נרכוש גם כלי, רצון, וגם את ההתפתחות שלו עד שיהיה מתאים לנו לקבל ולהרגיש את הכוח העליון, להזדהות עימו, מה שנקרא להיות אתו ב"דבקות".

את כל השלבים האלו אנחנו צריכים לגלות עוד בהיותנו נמצאים בחיינו כאן במציאות הגשמית המורגשת בחמשת החושים הבלתי משתנים שלנו בדרגת דומם, ולצרף למציאות הגשמית הזאת מציאות רוחנית. אנחנו יותר ויותר משיגים בצורה הדרגתית עד לגמר התיקון, עד שנתקין את כל הרצון לקבל הרוחני הגדול שלנו שבו נגלה את מציאות העל.

כאן, בדרך יש לנו כמה אמצעים שאנחנו לומדים איך עושים את זה. מה שניתן לנו במציאות שלנו הצרה, הקטנה והגשמית כדי לפתוח את המציאות הרוחנית, לגלות את העולם הרוחני, ולמרות שאנחנו נמצאים בדרגה הנמוכה ביותר שאין כמוה, איך אנחנו יכולים, למרות זאת, לנהל את ההתפתחות שלנו, כי זה מה שרוצה הכוח העליון, שאנחנו נתחיל בעצמנו לעלות בהכרתנו. יש בזה בעיה. אנחנו לא מבינים, ומצד שני אנחנו לא רוצים, כי אנחנו צריכים לפעול אפילו נגד הרצון שלנו. זה לא שהרוחניות לא מעניינת, לא מושכת, היא מושכת בצורה הפוכה. אנחנו רוצים לא רוחניות. אנחנו רוצים איזו תוצאה מרוחניות שאי אפשר לקבל אותה. רוצים לדעת, רוצים להבין, רוצים להרגיש, אבל רוחניות היא אחרת.

רוחניות היא כמה שאתה יכול לתת, להתעלות מעל לרצון שגדל בך. גדל בנו רצון רוחני הפוך שנקרא ה"רצון לקבל", שהוא לא קיים בבני האדם הרגילים שבעולם הזה, אלא הוא קיים רק בבני אדם מיוחדים, שהם מיועדים לגלות רוחניות, אז עולה בהם רצון לקבל מיוחד, כביכול אנטי רוחני. הם מתחילים להרגיש משיכה לכל מיני תאוות שבעולם הזה. "כל הגדול מחברו ייצרו גדול ממנו.". יש לנו כאן איזו בעיה איך אנחנו מעכלים את הדרך הזאת. הרבה חברים שלנו עוזבים, כי הם לא יכולים להסכים עם אותו העיקרון שעד כמה שאנחנו מתקדמים אז נראה לנו שאנחנו גדלים בצורה הפוכה. דווקא בדחייה מרוחניות, באי אכפתיות לעומת מה שהיה קודם, שהייתי נמשך לרוחניות, עכשיו זה ההפך. אני לא רוצה אותה, אני לא מוצא בה שום תועלת, טעם וכן הלאה. זאת אומרת, יש לנו בעיה ש"כל הגדול מחברו ייצרו גדול ממנו", אנחנו מקבלים "כוח כנגדו", כנגד הרוחניות, ואנחנו צריכים להבין שכאן רק על ידי ההתמדה, רק על ידי זה שאנחנו נזכיר לעצמנו, "איש את רעהו יעזורו", רק בצורה כזאת נוכל נכון להתקדם, כשאנחנו כל הזמן נהיה בריב עם הכוח העליון, ולהבין שהעזרה שלו היא בזה שהוא דוחה אותנו, בכדי שאנחנו כל הזמן נפתח כנגד זה את התגובה ההפוכה, למרות שהוא דוחה, אנחנו רוצים לפרוץ פנימה. ודווקא על ידי זה שאנחנו מרגישים את הדחייה ומבינים את הדחייה בצורה הנכונה, אנחנו מתקדמים.

בעולם שלנו זה ברור לנו, שאנחנו עולים מכיתה לכיתה, נגיד, בבתי ספר, אז נותנים לנו תרגילים יותר גדולים, כל פעם דרישה יותר ויותר גדולה. וכאן השאלה, האם אנחנו מסכימים עם זה או לא. אם לא מסכימים אז אנחנו יורדים מהדרך ועוזבים, הופכים להיות פחות ממה שהיינו יכולים להגיע, אבל אם אנחנו מבינים שזו הדרך, וצריכים להתגבר, וצריכים להמשיך ולפרוץ קדימה, אז אנחנו יכולים להצליח, במיוחד אנחנו, שזכינו לגלגול מאוד מיוחד, ומקבלים עזרה מלמעלה דווקא בזה שנותנים לנו כאלה סימנים ברורים של התקדמות, שכל פעם גם העולם החיצון וגם עולמנו הפנימי, והחיבור בינינו, הכול משתנה בהתאם לשלבים האחרונים של התיקון.

לי נראה שהבעיה הכי גדולה היא, שאנשים שוכחים שבצורה כזאת אנחנו מתקדמים, דווקא על ידי הדחייה המתגברת, כמו שבעל הסולם מתאר לנו בזה שהבורא כאילו רץ כמו צבי ובורח מאתנו, אבל אנחנו צריכים להבין שהוא בזה פונה את פניו לאחוריו, שדווקא בהתרחקות הזאת אנחנו צריכים להבין את המשיכה שלו שהוא מושך בזה אותנו אחריו לתוך הרוחניות, ואסור לנו לשכוח מזה, אלא צריכים לדבר על זה יותר ולחזק את עצמנו. למרות שכל העולם מראה לנו עד כמה שאנחנו נמצאים בכל המציאות, בכל האנושות שהולכת ומידרדרת, ולא יודעת מהיום למחר מה קורה לה, ואנחנו כן מבינים איכשהו את התהליך, למרות זאת אנחנו צריכים עוד חיזוק גדול בינינו, וצריכים לדאוג כל פעם שנחזק את עצמנו ונתקדם מהר, בהחלט לעומת העולם שבצורה כל כך מהירה מידרדר. אנחנו גם צריכים לראות בזה את הזמנת הבורא להיכנס פנימה. כאן גם יש את העניין ששאלתם יפה, למה דווקא מאהבת חברים באים לדבקות בבורא? הייתי אומר אפילו עוד יותר, למה בלי שאני משיג אהבת חברים אני לא יכול להשיג מגע, אפילו מגע עם הבורא? זה דבר מאוד חשוב, איכותי, שלא היה כך כתנאי ההכרחי למקובלים. היה כך בבבל, בזמני אברהם, שהוא אמר "ואהבת לרעך כמוך", "על כל פשעים תכסה אהבה". שחיבור הוא העיקר, ואחר כך גם כן, אבל לא עד כדי כך כמו שעכשיו שמתגלה עוד שכבה חשובה מאוד ברצון לקבל שאנחנו חייבים את זה לבצע. רק מתוך אהבת חברים, רק מתוך חיבור בין החברים מגיעים לחיבור עם הבורא. שזהו הכלי, החיבור בין החברים, והבורא הוא האור שממלא את הכלי, לכן אי אפשר בצורה אחרת. מעמידים את הכלי נכון ואז מגלים בו את המילוי.

קריין: כתבי רב"ש, כרך א', עמוד 17 "אהבת חברים ב'".

אהבת חברים

""ואהבת לרעך כמוך, רבי עקיבא אומר זה כלל גדול בתורה", משמע מכאן אם מקיימים את הכלל, כבר נכלל שם כל הפרטים, היינו שכבר נגיע להפרטים מאליו, בלי שום יגיעה, ויותר מזה אין לנו מה לעשות.

אבל אנו רואים שהתורה אומרת לנו: "מה ה' שואל מעמך, כי אם ליראה אותי", נמצא לפי זה מה הוא הדרישה העקרית שדורשים מהאדם, הוא רק יראה. שאם האדם מקיים מצות יראה, כבר נכלל בזה כל התורה ומצות, היינו אפילו מצוה של "ואהבת לרעך כמוך".

ולפי דברי ר' עקיבא הנ"ל הוא להיפוך שגם היראה נכלל בכלל של "ואהבת לרעך", ולפי דברי חז"ל משמע דלא כר' עקיבא, שדרשו על פסוק "סוף דבר את אלקים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם", והגמרא שואלת: "מאי כי זה כל האדם, אמר ר' אלעזר, אמר הקב"ה כל העולם כלו לא נברא אלא בשביל זה" (ברכות דף ו). ולפי דברי ר' עקיבא משמע שהכל נכלל, בכלל של "ואהבת לרעך".

אבל אנו רואים בדברי חז"ל שאמרו שעיקר הוא האמונה, שאמרו: "בא חבקוק והעמידן על אחת, שנאמר וצדיק באמונתו יחיה" (מכות כ"ד). ומפרש שם מהרש"א, שהוא האחד היותר כולל לכל בר ישראל בכל עת, והוא אמונה. משמע מכאן שעיקר הכלל הוא אמונה, ולפי זה יוצא שהן היראה והן "ואהבת לרעך", כולם נכללים בכלל האמונה.

ובכדי לבין את הנ"ל, צריכים להתבוננות יתירה: א) מהו אמונה, ב)מהו יראה, ג) מהו "ואהבת לרעך כמוך".

העיקר צריכים תמיד לזכור מהו המטרת הבריאה. וידוע, שהוא להטיב לנבראיו, אם כן אם הוא רוצה לתת להם טוב ועונג ג' דברים הנ"ל למה לי, היינו אמונה, יראה, ואהבת לרעך. אלא משמע, שהם לא צריכים אלא להכשרת הכלים שיהיו מוכשרים לקבל את הטוב והעונג, מה שהבורא רוצה להטיב לנבראים.

עכשיו צריכים להבין מה הג' דברים הנ"ל נותנים לנו את ההכשרה. הנה אמונה, ובכלל זה בטחון, נותן לנו, שקודם כל צריכים להאמין על המטרה, שהוא להטיב לנבראיו. כמו כן צריכים להאמין על בטחון שיכול להבטיח לעצמו, שגם הוא יכול להגיע להמטרה, זאת אומרת שמטרת הבריאה הוא לאו דוקא לאנשים יחידי סגולה, אלא שהמטרת הבריאה, שייכת לכל הנבראים, בלי יוצא מהכלל.

ולאו דוקא אנשים בעלי כשרונות, וגבורי כח, היינו שיש להם כח התגברות אמיצי לב, וכדומה, אלא שזה שייכת לכל הנבראים. עיין בהקדמה לתע"ס אות כ"א, שכתב שם, בשם מדרש רבה, "וזאת הברכה": "אמר הקב"ה לישראל חייכם, כל החכמה וכל התורה דבר קל הוא, כל מי שמתירא אותי ועושה דברי תורה, כל החכמה וכל התורה בלבו", עד כאן לשונו.

נמצא שגם צריך להשתמש עם בחינת אמונה שיהיה לו בטחון, שהוא יכול להגיע להמטרה, ולא להתיאש באמצע עבודה ולברוח מהמערכה, אלא להאמין שה' יכול לעזור גם לאיש שפל ונבזה כמוהו, היינו שה' יקרבו אליו ולזכות לדביקות ה'.

ובכדי לזכות לאמונה, צריכים להקדים מקודם, יראה (הקדמת הזוהר דף קצ"א בהסולם ד"ה ביאור הדברים), כותב שם כי היראה היא מצוה כוללת כל המצות שבתורה, להיותה השער לאמונתו ית', שלפי התעוררות יראתו בהשגחתו ית', כן שורה בו האמונה, בהשגחתו ית'. ומסיים שם, והיראה הוא, שמפחד שמא ימעט בעשית נחת רוח ליוצרו, שפירושו שהיראה שהאדם צריך לפחד מה' אולי לא יוכל להשפיע נחת רוח לה' ולא שהיראה תהיה לתועלת עצמו. לפי הנ"ל יוצא כי השער לאמונה הוא יראה. אחרת אי אפשר להגיע לאמונה.

ובכדי להגיע ליראה, היינו שיהיה לו פחד אולי לא יוכל להשפיע נחת רוח ליוצרו, אז מקודם צריך שיהיה לו רצון וחשק להשפיע, ואח"כ אפשר לומר שיש מקום לפחד אולי לא יהיה לו אפשרות לקיים, את היראה. אבל בדרך כלל אדם מפחד אולי לא יעלה בידו לקיים בשלימות אהבה עצמית, ולא שידאג אולי אפשר לא יוכל, להשפיע להבורא.

ומאיזה חומר אדם יכול להגיע, ולהשיג תכונה חדשה, שהוא צריך להשפיע; וקבלה עצמית, הוא דבר פסול. הלא זה הוא נגד הטבע. והגם שאדם מקבל לפעמים איזה מחשבה ורצון, שצריכים לצאת מאהבה עצמית, שזה הגיע לו ע"י ששמע מפי סופרים וספרים, אבל זה הוא כח קטן מאד, שאינו מאיר לו תמיד את הדעה הזו, שיוכל להחשיב אותה, שישתמש עמה בתמידיות, ולומר שזהו כלל לכל המצות שבתורה.

אי לזאת יש עצה אחת, אם מתאספים כמה יחידים שיש להם הכח הקטן הזה, שכדאי לצאת מאהבה עצמית, אלא שאין להם כל הכח והחשיבות לדבר השפעה, שיוכלו להיות עצמאים בלי עזרה מבחוץ, וכל אלה היחידים מתבטלים כל אחד להשני.

כולם יש לכל הפחות בכח, את ענין של אהבת הבורא, אבל בפועל, לא יכולים לקיים את זה, אז על ידי זה שכל אחד נכנס בחברה ומתבטל את עצמו להחברה אז נעשה גוף אחד, שהגוף הזה מורכב, למשל מעשרה אנשים, הרי יש להגוף הזה כח, פי עשרה מכפי שהוא היה יחידי.

אבל בתנאי כשהם מתאספים, כל אחד יחשוב, שהוא בא עכשיו להמטרה לבטל את אהבה עצמית, היינו שלא יחשוב עתה איך למלאות את הרצון לקבל שלו, אלא יחשוב עכשיו עד כמה שאפשר רק על אהבת הזולת, רק על ידי זה הוא יכול לקבל רצון וצורך, שצריכים, לקבל תכונה חדשה שנקרא רצון להשפיע. ומאהבת חברים הוא יכול להגיע לאהבת הבורא, היינו שרוצה להשפיע להבורא נחת רוח.

נמצא שרק על ידי זה קבל צורך שמבין שענין להשפיע הוא דבר חשוב ונחוץ וזה הגיע לו ע"י אהבת חברים, ואז שייך לומר יראה היינו שמתירא אולי לא יוכל להשפיע נחת רוח להבורא שזה נקרא יראה.

נמצא שעיקר היסוד שעליו יכולים לבנות, את הבנין, דקדושה הוא הכלל של "ואהבת לרעך", שעל ידי זה יכולים לקבל צורך, שצריכים להשפיע נחת רוח להבורא, ואח"כ שייך ענין יראה, היינו שמתירא אולי לא יכול להשפיע נחת רוח להבורא, ואח"כ כשכבר יש לו השער, שנקרא יראה, אז הוא יכול לבוא לאמונה. כי "האמונה הוא, הכלי להשראת השכינה, כידוע, כמו שמפורש בכמה מקומות.

נמצא לפי זה, שיש לנו ג' כללים, הכלל הא' הוא של ר' עקיבא, שהוא "ואהבת לרעך", שלפני זה אין שום דבר, שיתן איזה חמרי דלק לאדם שיוכל לזוז משהו ממצבו שבו הוא נמצא, מטעם כי רק דרך זה יש אפשרות לצאת, מאהבה עצמית, לאהבת הזולת, ולהרגיש, שאהבה עצמית הוא דבר רע.

ואח"כ באים להכלל השני, שהוא היראה, כי בלי יראה אין מקום לאמונה, כנ"ל בדברי בעל הסולם.

ואח"כ באים להכלל הג', שהוא אמונה. ולאחר שקנו את הג' כללים הנ"ל אז זוכים להרגיש את מטרת הבריאה שהוא להטיב לנבראיו."

אנחנו רואים שכאילו הדרך מורכבת מכמה תנאים. חוץ מזה הם מתחברים ומשתנים ובאים בזה אחר זה ישר והפוך, כי יש עניין של מדרגות ומצבים, ובכל מצב שלושת המרכיבים הללו אהבה, יראה, אמונה הם גם מתחלפים. לכן אנחנו לא עומדים עם איזה מכשיר למדוד כמה אמונה יש לי, כמה יראה יש לי, כמה אהבת החברים יש לי, האם אני כבר מוכן לזה או לא מוכן לזה, אלה דברים שאין לנו עדיין אפשרות לעמוד בהם בעניין המדידה. אלא בסך הכול אם אנחנו עובדים יחד בעשירייה ב"איש את רעהו יעזורו", שם אנחנו כן יכולים לעשות. זה ממש כמו כדור פינג פונג שעומדים בעיגול וזורקים אותו מאחד לשני, ככה כל הזמן צריכים לתת לאחרים להתפעל במה שיש לי ובמה שאין לי ואני רוצה שיהיה לי. וכך אנחנו כשמשפיעים אחד לשני אהבה, יראה, אמונה, אנחנו משיגים מהר מאוד מה שצריכים, תנאים או התמזגות התנאים האלה, אהבה, יראה ואמונה, ואנחנו מגיעים למצב שהבורא יכול כבר להתגלות בינינו בהכנות האלו.

שאלה: הבנתי שהכלל הראשון שבו מתחיל כל התהליך הזה הוא "ואהבת לרעך". איך אתה בכלל מגיע לכל התובנה שזה הצעד הנכון ואחרי זה גם לבצע את זה?

מחכמת הקבלה אנחנו לומדים שעבודת ה' חייבת להיות עם אותם התנאים שהבורא מייצב לנו. אנחנו לא יכולים להגיע לגילוי הבורא, לדבקות בבורא, להתעלות למעלה מהרצון הנוכחי שלנו, לראות את המציאות העליונה, אם אנחנו לא משתמשים נכון בנתונים הנוכחים. אני לא יכול להתנתק מהעולם הזה וממש להיות כפורח באוויר. לכן מסבירים לנו מקובלים, שהשיטה הזאת היא שיטה מאוד מעשית, ריאלית, טבעית. זאת אומרת, עם הטבע שלנו ועם הטבע הסובב, עם הטבע של הקבוצה, של בני האדם, אנחנו צריכים לעבוד עם כל הדברים האלה, אבל לעבוד בצורה מיוחדת למטרה מיוחדת. אז העולם הזה כדאי לי, ואני מבין לָמה אני נמצא בו ואיך אני משתמש בכל הנתונים שנמצאים לפניי כאן.

חכמת הקבלה מסבירה לנו דבר מאוד פשוט, שהבורא ברא רצון לקבל אחד, ואנחנו בתוך הרצון לקבל הזה חיים כולנו ובכלל כל הטבע סביבנו, דומם, צומח וחי, ואנחנו ניזונים מהדומם, הצומח והחי, אבל אנחנו שייכים לדרגת המדבר. גם בדרגת המדבר, בני האדם מתחלקים לארבעת החלקים האלה, דומם, צומח, חי, מדבר. הדומם, הצומח והחי במין האנושי חיים את החיים שלהם כמו הטבע. אבל יש מדבר שבמין המדבר, זה שמקבל איזו משיכה לגלות מאיפה אני? מה אני? לָמה? בשביל מה? מה מטרת החיים שלי? וכן הלאה. האנשים האלה מגיעים לחכמת הקבלה, אם הרצון שלהם הוא רצון אמיתי.

ואז חכמת הקבלה מסבירה להם, שבסך הכול אנחנו שייכים לרצון אחד, והרצון הזה נשבר ומתחלק לחלקים, זה נקרא "חטא עץ הדעת". לָמה הוא כך? כדי להביא אותנו להכרת הא-לוהות. אנחנו צריכים להיות כלולים משתי הבחנות, אחת, הפוכה מהא-לוהות, זאת אומרת הפוכה מאיחוד, מחיבור, מהאינטגרליות, מהכלליות הזאת שישנה בטבע. והשנייה, שאנחנו רוכשים דווקא על פני פירוד, חלקים שאנחנו מלכתחילה בנויים מהם, ואנחנו צריכים להרכיב מהם משהו אחד, מערכת אחת.

אין לנו אפשרות לדעת איך אנחנו צריכים לשלב את האגו שלי עם האגו שלו, איך להרכיב את הפאזל הזה, זה ממש בלתי אפשרי, אנחנו לא מבינים בזה כלום. אבל ניתן לנו דבר אחר, אתה תזמין את האור העליון שנקרא "המאור המחזיר למוטב", והוא יעשה לך את זה. אז תראה איך אתה מבקש, איך הוא בהתאם לבקשה שלך מופיע ואיך הוא מחבר את החלקים האלו יחד. מתוך פירוד וחיבור אתה תתחיל להבין מהי כוונת הבריאה, לָמה הבורא עשה את זה בצורה כזאת. ואז אתה תראה שגם בעולם הזה, אפילו בגשמיות, אנחנו גם כך גדלים בזה שמשחקים בחיבורים, ורואים קשרים יותר ויותר בין כול חלקי הבריאה עד כמה זה מורכב, ובמיוחד בזמנינו, שאנחנו מגלים שהטבע הוא גלובלי, אינטגראלי, שכולנו תלויים זה בזה, וכן הלאה. וזה מתגלה דווקא על פני שנאה יותר גדולה בין בני האדם, דחייה.

כך זה גם אצלנו. מביאים אותנו לגורל הטוב ואומרים לך "קח לך", תתחיל להתחבר בקבוצה קטנה. ובקבוצה הקטנה הזאת שהיא בסך הכול מעשרה אנשים כמוך, אתה יכול למדוד, לראות, להכיר, לבנות איזו מין מעבדה. שבתוך הקשר ביניכם, הטוב והרע, בכל מיני האופנים, תתחיל לגלות את חוקי הבריאה בדרגת המדבר, בדרגה הכי גבוהה, שלא נמצאת בטבע. אתה לא תראה את זה בטבע, כי הטבע הוא דומם, צומח, חי, והמדבר לא קיים בטבע, הוא נמצא מעל דרגת החי.

כך אנחנו צריכים לממש את ההזדמנות הזאת שניתנה לנו. שמההרכבה הנכונה של הקשרים בינינו, למרות שאנחנו אגואיסטים, שאנחנו מבקשים שהבורא יחבר אותנו, אז קודם כל יש לך קשר עם הכוח העליון שאתה פונה אליו, יש לך דחף שהוא יבנה את הקשר. כי מאין ברירה אתם מדברים ביניכם בצורה גשמית, אתם נמצאים בעשירייה גם בצורת דומם, צומח, חי, וגם יכולים להיות בצורת המדבר, אז כאן יש לכם את כל הבריאה בתוך העשירייה. ובקשר ביניכם אתם יכולים להזמין את הבורא בפנים, שהוא ינהל את החיבור ביניכם, שיאיר לכם את כל המצבים בעד ונגד. רק צריכים להבין שכאן במקום הזה, בקשר בינינו, אנחנו בעצם מגלים את מציאות העל. ובמידה שאנחנו יכולים לגלות אותה מציאות, במידה הזאת אנחנו נכללים בה ואנחנו מתחילים כבר להיות בני העולם הבא.

לכן עלינו רק להתרכז בעשירייה ובכל התהליכים שהעשירייה צריכה לעבור וזה קשה מאוד, כי דווקא כנגד זה פועל כל האגו שלנו ופועל נכון. הבורא מעורר אותו בדיוק גם בכמות וגם באיכות בצורה הנכונה. לָמה? כדי שאנחנו נזדקק לו. והעניין הוא לא שאנחנו נמשוך איזה כוח, נפעיל איזה מנוע, ואז תתגלה לנו איזו צורה שעכשיו היא נסתרת, אלא שנגיע לחיבור יותר פנימי עם אותו הכוח עצמו.

ולכן אנחנו נמצאים כאן בכישלון בעבודה שלנו, בזה שאנחנו לא מבינים איך לבצע, איך לעשות, כי חסר לנו כאן עוד מרכיב, חסרה לנו פנייה אמיתית לכוח העליון בעצמו, ש"ישראל, אורייתא, קודשא בריך הוא" הם יהיו כמחוברים. "ישראל" זה אדם שמשתוקק להגיע לישר א-ל, אבל לא יודע בדיוק איך. "אורייתא" זה חיבור בעשירייה שנעשה על ידי האור העליון, ואז הוא מקיים את כל החיבור שבעשירייה מדרגת אפס דרך כל קו שמאל לימין, שמאל ימין, זאת אומרת, מראה לנו עד כמה אנחנו הפוכים, דוחים זה את זה, ועד כמה כן יכולים להתחבר. אבל העיקר, כל המצבים האלו וכל התהליך, ובכלל לשם מה זה מלכתחילה נברא ומעוצב בצורה כזאת, זה כדי להגיע ל"קודשא בריך הוא", זה השורש שאליו משתוקקים, כמו שכותב בעל הסולם.

ולכן אנחנו צריכים לשים לב שהפנייה לבורא צריכה להיות כאן יותר מכוונת, לא שאנחנו פונים אליו שיעזור לנו, אלא אנחנו פונים שיעזור לנו כדי שבחיבור שלנו אנחנו נגלה אותו ונעשה לו בזה נחת רוח, כמו שהוא רוצה לעשות בזה לנו. אז נשמע שאנחנו בזה מגיעים להשתוות הצורה, לאיחוד, לדבקות, לזה ש"אני לדודי ודודי לי", וכך נתקדם. זאת אומרת, יש לנו בעבודה בעשירייה שלנו, לכל אחד בעשירייה שלו, וגם בעשירייה הכללית, יש לנו כאן עוד מה לבדוק כלפי המטרה שלנו, העבודה שלנו, ומה להוסיף.

אני מאוד מקווה שבעבודה הזאת שאנחנו נמצאים עכשיו, נוכל כן לממש את כל הדרישות האלו שכותב רב"ש במאמרים האלו של החברה, וכך נגיע לכנס שלנו בצורה שנוכל לממש את החיבור, איחוד, "ישראל, אורייתא, קודשא בריך הוא", בצורה השלמה הראשונה, לפחות כך שכולנו נראה מהו ישראל ומהו אורייתא, ומהו קודשא בריך הוא, איך הם יחד נותנים תוצאה שאנחנו כבר נתחיל להיות בדבקות הראשונה עם הבורא.

קיבלת תשובה?

תלמיד: קיבלתי תשובה מעולה, רציתי להגיד תודה על התשובה המרתקת, ובאמת לבקש שכבר ניפטר מכל האשליה הזאת של הנבדלות ושל כל הגופים האלה, ושנגיע לזה כבר. תודה רבה.

שאלה: אפשר להגיד שכל מה שאני תופס מחוצה לי זה גם הכלי המתוקן של הכוח העליון וגם הכלי המקולקל שלי?

כן, אבל אני לא רואה את הכלי המתוקן, ובהתאם לזה אני גם לא רואה את הכלי המקולקל.

תלמיד: זאת אומרת, שאם אני מרגיש שמצד אחד בא לי לחבק אותך ומצד שני בא לי לחנוק אותך זה טבעי, זה בסדר?

זה בסדר, אבל מה אתה עושה עם זה?

תלמיד: ואז אם אני עושה צמצום ומסך, אני בא אליך ואני אומר לך שגם בא לי לחבק אותך וגם לחנוק אותך, ואם אתה בדרגת חי, אתה כנראה תשלח אותי חזרה לתוך עצמי, ואם אתה מעבר לזה, אז אתה תרגיש שיש פה איזשהו חדר חשוך שאנחנו יכולים להיכנס אליו ביחד.

אני לא כל כך מבין בדיוק מה שאתה אומר, אבל זה בדרך, בירורים בדרך.

שאלה: אני מצליח קצת להבין מהמאמר את הקשר בין יראה לבין ואהבת לרעך, אבל את הקשר בין אמונה לבין יראה לבין ואהבת לרעך והתמיכה ביניהם, לא הצלחתי להבין.

אמונה זה מושג שבדרך כלל מבלבל אותנו מאוד. אמונה זה הכלי, כלי. אמונה זאת השפעה. זה מה שאני מפתח מהרצון לקבל שלי, כשאני נכלל בעשירייה ומתבטל כלפיהם, ומזמין במאמצים שלי את המאור המחזיר למוטב, ואז בתוך הרצון לקבל שלי אני מקבל איזו הארה מלמעלה שהיא בונה בי תכונת השפעה. תכונת ההשפעה שהיא מתגלה בתוך הרצון לקבל שלי היא נקראת "אמונה".

זאת אומרת, אמונה זה כוח השפעה. ואז מתוך או לפי כוח ההשפעה הזה אני יכול להרגיש את הבורא כי הוא גם המשפיע, ואז לפי השתוות הצורה עימו אני כך יכול להתחיל כבר להיכנס במגע עימו. זאת אומרת, אמונה זה הכלי.

לכן הרב"ש אומר שיש אהבת החברים, שצריכים לקיים איזשהו חיבור, אחר כך יש לנו יראה, האם נגיע או לא נגיע, אנחנו יכולים או לא יכולים, איפה החיבור בינינו, כן או לא, מתוך יראה אנחנו מגיעים לתפילה, לבקשה, איפה אני מוצא את הקשר בינינו, ומתוך היראה כבר מגיעים לגילוי, לאור של מטרת הבריאה. בתוך אור החסדים מתלבש אור החכמה שזה גילוי הבורא בנברא. הנברא נמדד לפי אור האמונה, עד כמה מלכות יכולה לעלות לבינה, זו בעצם הדרגה של הנברא. ואז לפי כמה שהוא יכול להעלות את הרצון לקבל שלו לבינה, זאת אומרת לעשות אותו בעל מנת להשפיע, לפי זה הוא בונה את הכלי שבו מתלבש, מתגלה הבורא, אור החכמה שמופיע בתוך אור החסדים.

שאלה: אם אין בי התנגדות, אם אני מגיע בלי התנגדות, אני יכול להגיע לאמונה?

אם אין התנגדות סימן שאתה לא מגיע לשום דבר, אפילו לא זוכה להתנגדות.

תלמיד: מהמקום של היראה באה ההתנגדות?

גם אין יראה. אם אין התנגדות אז אין יראה, כי יראה זה כבר "האם אני אוכל להשפיע, האם אני מוכן להתחבר עם החברים, האם אני אוכל להשפיע לבורא". האם האם האם, אין לך גם את זה.

תלמיד: וכגודל ההתנגדות שלי, ככל שאני מתגבר על ההתנגדות שלי, זה גודל האמונה שלי?

כן, אבל אין עדיין איך להגיע להתנגדות, איך להגיע ליראה. ליראה מגיעים על ידי זה שאתה עושה מאמצים בלהתחבר עם החברים, אהבת חברים.

תלמיד: וההתנגדות באה מלמעלה?

ההתנגדות באה מלמעלה במידה שאתה רוצה בכל זאת להתחבר איתם, במישור שלך, בכמה שאתה מסוגל ומבין.

אבל צריכים להשקיע בזה, ולהשקיע בצורת עיגול. אם אתה משקיע לבד זה גם לא יעזור, חייבים בעבודה הזאת להיות כמה אנשים, אם לא עשירייה, אז חמישייה, שלישייה אבל צריכים להיות כמה ואז תהיה התוצאה הרצויה, שאתה תהיה ביראה האם יש לי באמת יחס כזה לחברים, ואם לא אז אני פונה לבורא שיעזור לי. כי אנחנו קודם משתמשים בבורא כדי לעצב את היחסים הנכונים בינינו. קודם הבורא הוא ככוח הבונה, העוזר, אני צריך אותו שיעבוד, כוח שמביא אמונה. ואחר כך כשכבר יש לי הדברים האלה אז אני רואה שדווקא אני זקוק לגלות אותו, להשפיע לו. זאת אומרת לפני אין לי כלי המתאים לפנות, אני לא מבין. זה כמו תינוק, הוא לא מבין מה הוא צריך לעשות אלא משחק במה שהוא, משתמש בהורים שלו בוא נגיד כך. רק אחרי שהוא גדל הוא מתחיל להבין שהוא צריך גם לתת להם, להחזיר, לעזור.

שאלה: אם אני נמצא בעשירייה אני יכול לעבוד עם חלק מהם להתקדמות טיפה שונה?

לא הבנתי.

תלמיד: יש מצב שאני נמצא בעשירייה ולא כולם עובדים בצורה זהה.

אף אחד לא רוקד כמו השני.

תלמיד: יפה. נגיד שאני מוצא בתוך העשירייה שניים שלושה חברים שאני כבר יכול לעבוד איתם ברמה שונה, ברמה של הבנה לאיפה אני צריך להתקדם. האם אני עובד איתם כך, האם אני עושה איתם ערבות? אני אגיד את זה בצורה פשוטה, האם אני עובד עם ארבעה מתוך העשירייה?

לא, זה לא טוב. זה לא טוב, להיבדל ככה זה לא טוב.

תלמיד: איך אני מתקדם אם אנחנו כל כך הטרוגניים?

אתה מתקדם עם מה שהבורא נותן לך. יש לך עשירייה, גמרנו, אל תעשה חשבון אחר, איתם אתה צריך להגיע לחיבור. זה שאתה לא יכול לתפוס את כולם יחד בשדה הראייה שלך, אתה חייב להסכים עם זה שזו חובה, ואתה בנוי בצורה כזאת שתשעה כלפייך זה מה שאתה יכול לתפוס, זה כמו מלכות וט' ראשונות.

תלמיד: ואם אני מצליח לתפוס ארבעה, לא כדאי שנעבוד ונמשוך אלינו את האחרים?

לא. למשוך אחרים אני לא יודע, יכול להיות שיש פעולות בתוך העשירייה שאתה עושה עם כמה אנשים על מנת לחבר כל פעם אחרים בצורה יותר צמודה, זה יכול להיות. אבל לא שאתה רוצה להתבדל עם ארבעה בצד וזהו.

תלמיד: לא חלילה, לא להיבדל, להתחזק ולחזק.

אני לא יודע בדיוק מה המילים האלה "להתחזק ולחזק", אלה מילים יפות והן מאוד מסוכנות.

שאלה: האם את אור החסדים משיגים על ידי עבודה לדון לכף זכות?

אור החסדים בא מלמעלה כרצון להשפיע שבא לאדם והאדם לא מבין, לא מכיר ולא יודע את המקור שלו, מאיפה הוא בא, איך הוא מתלבש, אלא הוא מגיע, ומתוך זה שהוא מתלבש בתוך האדם, האדם מתחיל להכיר אותו, את התכונה הזאת, תכונת ההשפעה.

תלמיד: זה לא קשור למאמצים שלו לדון לכף זכות את החברים?

ודאי, רק כתוצאה מזה.

שאלה: "הכלל הא' הוא של ר' עקיבא, שהוא "ואהבת לרעך", שלפני זה אין שום דבר, שיתן איזה חמרי דלק לאדם שיוכל לזוז משהו ממצבו שבו הוא נמצא, מטעם כי רק דרך זה יש אפשרות לצאת, מאהבה עצמית, לאהבת הזולת, ולהרגיש, שאהבה עצמית הוא דבר רע." מבחינת הכלי העולמי, מה זה אומר אהבת הזולת?

בכלי העולמי שלנו, של בני ברוך העולמי, זה שאנחנו רוצים שבכל הקבוצות שלנו והבודדים וכולם, נגיע למצב שנרגיש את כולנו כעשירייה אחת. בעצם כל הבריאה היא בסך הכול עשירייה אחת, "עשר ולא תשע ולא אחת עשרה" כל הבריאה היא עשר ספירות, פרצוף אחד שנקרא נשמה, אבל אנחנו לא יכולים מהמצב שלנו בעולם הזה מיד לגשת לעניין זה, בצורה כזאת שהכול נשמה אחת, מערכת אחת.

אלא זה כמו בעולם הזה, שמתחילים מתא אחד, בודקים, לומדים אותו, מה קורה בו, אחר כך אוסף של תאים שסוג התאים האלה מחוברים לאיזה איבר מיוחד, זה כבד נניח, וזה ריאות, וזה לב, לכל חלק וחלק יש אופי משלו, טבע משלו, חוקיות וכן הלאה, ואז המערכות האלה מתחברות ביניהן למערכות על וכן הלאה. אבל בכל זאת אם אנחנו נמצאים בעשירייה כמו העשירייה של רבי שמעון ועוד עשיריות כאלה שהמקובלים הרכיבו במשך ההיסטוריה אנחנו מסוגלים להגיע לכול.

את גמר התיקון אתה משיג בעשירייה שלך, אתה לא צריך אפילו לצאת ממנה, אלא אתה תראה בכל זאת את גילוי הדברים בתוך העשירייה שיחייבו אותך לצאת ממנה, אבל זה שוב כדי לראות את העשירייה שלך יותר אוניברסאלית. אנחנו בכל זאת לא מתרחקים מהעשירייה המקורית שלנו. אני הולך לעבוד להתחבר עם כל העשיריות שבעולם, עם כל הכלי העולמי, אבל יחד עם זה, עם כל ההתרשמות שלי משם, אני חוזר לעשירייה שלי ומביא להם את זה. כאילו הולך לצוד ולהביא להם את התוצאות מהציד.

שאלה: מה זו העבודה המתוקנת בעשירייה במצב המקולקל שלי?

כמה שאתה משתדל לראות את העשירייה שלך כאוסף רצונות, עשרה רצונות שונים, מקולקלים, ואתה רוצה על ידי התיקון שלך לראות את כל העשרה הרצונות האלה מחוברים, שאתה עושה את החיבור, אתה כמלכות כלפי ט' ראשונות עושה את החיבור ביניהם, אתה רוצה לראות אותם כך שכל אחד פועל לפי האופי שלו בהשפעה כלפי האחרים. ואם אתה מתייחס אליהם בצורה כזאת נכונה, רוצה לאתר אותם בצורה כזאת, אתה רוצה לתאר אותם ככה שהם כבר שלמים, והם באמת שלמים, זה רק אתה "פוסל במומו פוסל", אז אתה רואה שנתנו לך הזדמנות על העשירייה הזאת כמו על מכשיר לממש את התיקון שלך.

אם אתה מגיע למצב שאתה רואה אותם שלמים, מחוברים, משפיעים זה לזה, ואתה רואה את זה ממש בכל החושים שלך שזה כך, זה סימן שהגעת לגמר התיקון. לפי איך שהם מחוברים ביניהם בעיניך, אתה מתחיל לגלות שם כוח ששורה ביניהם, שזה הבורא. אתה מתחיל לגלות את מידת הקשר שביניהם, שזה נקרא מדרגות, עשיה, יצירה, בריאה, אצילות, אדם קדמון. אתה מתחיל לגלות את המדרגות האלה, מדרגות הקשר ביניהם.

וזה הכול כלפיך. ואז אתה רואה שבאמת אין בעולם אף אחד חוץ מאני, עשירייה שאני בניתי אותה, תיקנתי אותה והבורא שממלא אותה. שהכין לי את זה מלמעלה ואני עשיתי עבודה על העשירייה הזאת מלמטה, ובתוך העשירייה יש לנו חיבוק, דבקות אני ובורא.

תלמיד: אני מבין אותך, הבעיה היחידה היא שכל אחד יוצא משיעור כזה נפלא וחושב שהרב דיבר לא עלי.

לא אליך אלא לחבר שלך.

תלמיד: אין כאן תחושת הרגשת הדדיות ואני במצב הלא מתוקן.

אל תמשיך. זה שאין לך הרגשת הדדיות עם החברים, שהם לא הבינו נכון ולא פועלים איתך בהרמוניה, זה מפני שאתה לא נמצא בהרמוניה הזאת הפנימית ו"כל הפוסל במומו פוסל". החברים שלך זה בדיוק העתקה שלך, כל הקלקולים שלך אתה רואה אותם בחברים. ובאמת אין להם שום דבר מעצמם, רק להציג לך עד כמה שאתה מקולקל.

תלמיד: אני מבין אותך רב, אבל כל זה קורה כאשר אני נמצא בהשגה בשלבים. בכל שלב של ההתקדמות וההתפתחות שלי, אני צריך להיות בשלמות מסוימת וזה לוקח זמן, בינתיים קורה חיכוך.

אתה צריך לסכם עם החברים, שהם יעזרו לך כל הזמן להחזיק את עצמך לקראת המטרה, אני, קבוצה, בורא, ביחד. את זה אתה צריך להחזיק כל הזמן לפניך ואז לא יהיה לך קשה.

שאלה: הייתי בחוץ לארץ עם חברים והם שאלו, אם כאשר הרב מדבר, הוא מדבר רק לבני ברוך או לכל הקבוצות בעולם? האם כל הכללים שחלים על בני ברוך חלים על שאר הקבוצות?

אני לא מבין את השאלה בכלל. אני עכשיו רואה לפניי את קבוצות פיטר, קייב, מוסקבה, ניו יורק. לוס אנג'לס, ברלין, וינה, אלמאטה, המון קבוצות. אז הם לא בני ברוך? אני לא מדבר אליהם?

תלמיד: אתה מדבר לכולם, השאלה, התדרים?

אותם התדרים לכולם. אין שום הבדל.

תלמיד: באמת אני מרגיש כמקולקל, שכל מה שקורה כאן בקבוצה הנפלאה הזאת בבני ברוך אני לא יודע, אבל בקבוצה, בעשירייה שלי, הכללים כמילה קיימים, אבל כמימוש לא.

זה תלוי בך בלבד. אתה המקולקל.

תלמיד: אוקיי. חיזקת אותי, תודה.

זה טוב כך להרגיש ולשמוע. אני לא סתם אומר לו את זה.

שאלה: הרב"ש כותב מאמר על זה שכל אחד צריך לבטל את עצמו כמו לפני חבר בודד, כך גם בפני הקבוצה ככלל? איך זה צריך לבוא לידי ביטוי פנימית וחיצונית, והאם יש הבדל בין ביטול בפני חבר בודד, לבין ביטול כלפי כל הקבוצה?

ישנה העשירייה שלי העיקרית, אני צריך לחזק אותה, אני צריך להחזיק בה, אני צריך להיות בתוכה, כי זה החיים שלי. החיים הרוחניים שלי תלויים רק בה ולא בשום צורה אחרת. וכל מה שקורה בעולם וכל מה שקורה בי, הכול אני צריך להביא לעשירייה כדי לחזק אותה. אני צריך לקבץ מבחוץ את כל העולם לתוך העשירייה, ואני צריך בעצמי לצאת לתוך העשירייה.

וכשאני משתדל את זה לעשות, אז אני מגיע למצב כמו שהרב"ש כותב, שאני מגלה שאין חוץ מהחברים שום דבר, באמת לא. זה לא מילה יפה או משפט כזה יפה, שאין חוץ מהם שום דבר, באמת אין חוץ מהם שום דבר, אני מגלה ממש בכל החושים שלי שהכול מרוכז שם. וכל המציאות שנראית לי שהיא פזורה שם, מחוצה לעשירייה, זה רק כדי שאני עוד ועוד אבין וארגיש את ההבחנות שבה.

שאלה: איך לבטא נכון בפני החברים את הביטול שלי?

דוגמה. דוגמה לחיבור, לתמיכה. כשאתה מראה להם עד כמה אתה רוצה להיות מחובר איתם ואתה בכל הכוחות שלך משתדל רק לחיבור. אבל חיבור לשם מה? זאת אומרת חיבור מטרתי, שאני רוצה לגרום לחברה, לעשירייה שלי להיות מחוברת, כדי לגלות שם את הכוח העליון.

עשירייה שהיא מחוברת נכון פחות או יותר, לפי הדרגה שלה בכל הכוחות שלה, אז באוסף מכל הכוחות שלה היא מגיעה לדמות הבורא. היא בונה את הבורא, כמו שכתוב "אתם עשיתם אותי".

זאת אומרת, אנחנו בצורות המקולקלות שלנו, כשמתעלים למעלה מהקלקול במקצת, אנחנו בזה, במאמצים שלנו בונים את דמות הבורא. זהו, לזה אני רוצה להגיע, ואני רוצה להראות את זה לחברים. זו הטובה הגדולה ביותר שכל אחד יכול להביא לעשירייה.

שאלה: קודם כל אני רוצה להגיד לטובת החברים שלא נמצאים כאן איתנו באולם, שהבוקר התאספו כאן חברים רבים מאוד מכל רחבי ישראל.

כן. באמת שמחה גדולה לראות את כולם כאן.

תלמיד: השמחה מורגשת בלב של כולנו. חברים הגיעו מהצפון הרחוק עד הדרום הרחוק, במזג אוויר לא כל כך סטנדרטי שיש פה, והם עשו מאמץ גדול, הכול כדי, כמו שהמורה שלנו הרב"ש כותב, כדי להתבטל לחברה ולבטל אהבה עצמית.

השאלה שאני רוצה לשאול בנסיבות האלה, האם יש לכלי הישראלי ככלי ישראלי, כאנשים שלומדים דווקא כאן בישראל תפקיד מיוחד, משהו ייחודי בכלי העולמי?

כן. אתם צריכים להבין שאתם נותנים דוגמה ואתם מרכז ואתם אותה נקודה שסביבה מתחברים קבוצות חו"ל. ואמנם שהרחוק הוא קרוב, ככה זה ברוחניות. כי כל מי שנמצא יותר רחוק, זאת אומרת, כל מיני כוחות הטבע מרחיקים אותו מהאחרים, אז דווקא כשמדלג על כל הריחוק הזה הוא נעשה הכי פנימי. ולכן זו לא בעיה ולא בושה להיות רחוק, אלא ההיפך, אנחנו צריכים להבין שהכלים הרחוקים הם המועילים ביותר.

כמו שכתוב, "תיזהרו מבני עניים שמהם יצא תורה". כי "בני עניים" זה נקרא אלו הרחוקים, הקטנים, החלשים, אבל כשמתחילים להתקרב ולהתכלל בכלי הכללי, אז דווקא הם הכלים שבהם מתגלה אור החכמה.

כי למה הם היו רחוקים? כי יש בהם רצון לקבל גדול ואי אפשר לתקן אותו כל כך מהר, אבל כשמקרבים אותם, אז דווקא כל גילוי אור החכמה, הוא דווקא על ידי הכלים הרחוקים, על ידי אומות העולם.

שאלה: אני מנסה למצוא נוסחה איך לעשות פעולת השפעה בקבוצה. ובנוסחה זו כך שמעתי, צריכה להיכנס אהבה, יראה, אמונה. האם כל זה צריך להיות כבר בתחילת הפעולה, האם בו זמנית איכשהו להיאסף יחד? או שזה מכני, תוך כדי הפעולה זה מתגלה במהלך הדרך? איך לפעול נכון כבר מהתחלה?

בהתחלה זו אהבת חברים, עובדים על אהבת חברים כמה שאפשר. זה כמו שאמר רבי עקיבא, "ואהבת לרעך כמוך", כלל. כך כותב הרב"ש במאמר הזה. כשאני עובד על זה, אני מתחיל כל הזמן לדאוג, "יש לי את זה או אין לי את זה?". כי אהבת חברים זה התנאי הראשון להגיע לגילוי הבורא, לחיבור עם הבורא.

אז יוצא שמאהבת החברים אני מגיע ליראה. יראה זאת אומרת, האם אוכל להתחבר איתם? לא אוכל, למה כן? למה לא? אני מתחיל לגלות שאני נמצא באגו שלי שהוא דוחה את כולם בצורה שהוא לא רוצה. לא רוצה לשמוע, לא רוצה לקבל אותם. חוץ מזה "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו". ישנם אנשים שמוכנים להתחבק בקלות, אתה רואה כבר שהם נמצאים בחיבור ביניהם, מבינים כל מה שכתוב בחכמת הקבלה, ככה זה כל כך קל להם, בוא נתחבר, בוא נעשה.

אלו אנשים שהם מאוד זכים ומתקדמים מהר אבל לא רחוק. אחר כך יהיו להם עוד קושיות ואז יוסיפו את הרצון לקבל. אבל באמת, אנשים שהם צריכים ללכת רחוק, שיש להם נשמה גדולה, האנשים האלה מקבלים דחייה מאהבת חברים. אפילו לא מבינים מה זה, לא מרגישים מה זה, יש להם קושי בכלל להתחיל לשמוע, הם חושבים שמשחקים איתם באיזה משחק. שמדברים מילים יפות כמו שדיברו איתם בבית הספר, או איזו גננת בגן דיברה איתם, "תהיו ילדים טובים, תתחברו ביניכם", ככה זה [זכור להם].

והם דוחים את זה והם לא מבינים למה הם דוחים. הדחייה היא מתוך הרצון לקבל הגדול שלא רוצה לשמוע. לא לקלוט, לא להבין, לא להסכים, הוא אפילו לשמוע לא רוצה, מלכתחילה, הוא דוחה את זה. זה כמו שמישהו דופק לי בדלת ואני לא פותח, אני לא בבית. זה ממש כך. ועוברים שנים, שנים רבות, ראיתי אנשים כאלה, שאחרי עשרים שנה מתחילים אולי לקבל את זה במשהו.

ואסור ללחוץ עליהם יותר מדי, כי אז הם יברחו. אלא תן לו לשבת ואיכשהו לשמוע. אז שילמד תלמוד עשר הספירות, מאמרים על הטבע, מאמרים של בעל הסולם על כל מיני דברים אחרים, מדעיים כאילו, אבל עשירייה בשבילו זה מוות. רק לא זה. ולאט לאט אחרי שנים שנים הם בכל זאת מתחילים איכשהו לשמוע.

למה? כי המאור פועל, המאור המחזיר למוטב. עברו עשרים שנה, הם מתחילים בעצמם לדבר על זה, לשמוע, לראות שכתוב כך או כתוב כך. זה פלא לראות על אדם, שלגמרי לגמרי לא היה שומע, לא היה נכנס ורק אחר כך מתחיל לשמוע. זה דווקא אומר על נשמה גבוהה. אז שוב, אצלנו צריך להיות מקום לכל אחד ואחד.

שאלה: לגבי יגיעה. איך בעבודה אפשר להבדיל בין יגיעה ו"לא אותי קראת יעקב"?

מה זה, "לא אותי קראת יעקב"? זו גם יגיעה "כי יגעת בי ישראל".

תלמיד: כן, אבל אני עושה מאמצים, כמו שלמדנו, אני סוחב מזוודה כבדה. ואני לא רוצה לעבוד סתם.

תעלה חשיבות לעבודה שלך. אתה לא צריך להחליף מזוודה. ברגע שאתה סוחב מזוודה ואתה ממש סוחב אותה ככה על הרצפה, אתה אפילו לא יכול להעלות אותה. אם תעבוד על חשיבות הבורא דרך חשיבות החברים, אז פתאום תרגיש שיש לך כנפיים ואתה כבר עף עם המזוודה באוויר. הכול תלוי בחשיבות, החשיבות, של מי המזוודה שאתה סוחב.

שאלה: לגבי היחסים בעשירייה. המצב הכי גרוע, הוא כשיש אדישות בעשירייה. אנחנו דברנו איתך כשהיו לנו בקבוצה מצבים קשים, ממש היינו צעקות ומריבות. וכאילו התגברנו על זה. אבל עכשיו מרגישים שזה חסר לנו. כי כשהיינו במצב הזה הרגשנו חיות, הרגשנו גרוע, אבל אתה מרגיש חי.

גם במשפחה לפעמים חסר קצת חיכוך כדי להרגיש כנגד זה קרבה. זה תמיד כך. כל חכמת הקבלה מדברת על איך אנחנו בונים את הקו האמצעי, שבו קיימים גם חיכוכים, דחיות, וגם אהבות יחד. על כל פשעים תכסה אהבה, אז יש לך גם קשיים וגם אהבה ואחד בלי השני, לא עובד.

תלמיד: אז איך אנחנו מעוררים את המצב הזה מבלי להיכנס שוב לסכסוך? איך מעוררים את המצב הזה של חיות, של תשוקה אבל בלי לעורר את קו שמאל, בלי שנגיד "בואו נלך מכות".

לא צריכים מכות, אתם תתקדמו קדימה ותראו איזה קלקולים יש ביניכם שעדיין, שטרם תוקנו.

תלמיד: אתה אומר שמהדרך עצמה מקבלים את זה?

ודאי. תעשה צעד אחד קדימה, ותראה כמה בלבולים וסכסוכים יש שם. לא צריכים ללכת אחורה, איפה המריבות הקודמות שלנו? הן קיבלו עכשיו מיתוק, ובהמתקה אתה מרגיש כאילו טוב. אבל מה מהטוב הזה? רק קדימה.

אם תעבוד עכשיו על אהבה, אתה תרגיש דחייה, ואז יהיה לך שוב. אבל צריכים להשתדל להחזיק את המצבים האלה יחד, ימין ושמאל, בקו האמצעי. ואז לא תצטרך לא לריב ולא להגיע לפשרות, אלא כל הזמן יהיה לך הכול יחד. זו השלמות שבה מתגלה הבורא.

תנסו, אבל טוב שיש לכם כאלה הבחנות, זה טוב. אבל כדאי, אני ממליץ לגלות את האהבה, יותר ויותר חיבור, אמנם שמתוך זה תגיעו למצבים של דחייה. אבל רצוי לגלות את הדחייה, את יצר הרע מתוך זה שאתה מתקדם, כי זה יצר רע חדש. מה שאינו כן, אם חוזרים לדברים הקודמים, זו כבר קליפה. זה ההבדל. כשאתה נכנס לריב חדש, למצב חדש זה בדרך, זה טוב, זו קליפה ששומרת את הקדושה, שעוזרת. אבל אם אתה חוזר, זו כבר ממש קליפה "רעה", בוא נגיד.

שאלה: לגבי עבודה בקבוצה, לגבי אהבת חברים שהגיע ליראה ואחר כך לתפילה, לאמונה לתפילה. יש לי הרגשה ממה שקורה בחוץ, בעולם, דבר פיסי, שאתם הורגים אותנו ובשביל זה יש לי הרגשה לעשות משהו פיסי. כאילו מידה כנגד מידה. שמעתי היום, שיש אפשרות להביא קבוצה להבנה של אהבת חברים בתוך לימוד של דברים, בתוך הסברה מדבריך.

התיקון יכול להיות רק מתוך חיבור בעשיריות, בלבד. כל יתר הדברים מביאים אותך לגילוי קלקולים נוספים שאין בהם שום תועלת.

תלמיד: מה לגבי דבר פיסי, הלימוד עצמו, שיכול להביא חברים לאהבת חברים?

יכול להיות, אם הוא נמצא בתנאי שהם זקוקים להגיע לאהבת חברים ולשם זה הם לומדים. אבל לא סתם במילים.

תלמיד: ודבר אחרון התפילה. יכול להיות שגם בקבוצה וגם בקבוצה גדולה תפילה יכלה להביא לדרגה שאנחנו מעבירים תפילה ואז לא קורים דברים כאלו?

תפילה זה נקרא עבודה שבלב, כשאדם מאוד רוצה להתחבר עם החברים שלו כדי לגלות בתוך החיבור הזה בורא, כדי לגרום לו נחת רוח. זאת נקראת תפילה.

תלמיד: אז מה שאני מבין, אין דבר פיסי בכלל שאדם יכול לעשות, כאילו בפועל, פיסית.

לא, כל הפעולות שלנו הן רק המאמצים הפנימיים שלנו כדי להתחבר בינינו ולתת לבורא אפשרות להתגלות, זו הנחת רוח לו.

(סוף השיעור)